משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יהודה רוזאניס
פרק ב · הלכה ג
המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש. שם המוכר עצמו נמכר לשש וליתר על שש ופירש"י ז"ל ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים ומדכתב אם התנה בחלוקה דיותר על שש ולא בחלוקה דנמכר לשש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומש"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקה דיתר על שש וכן הוכיחו הריטב"א ומהרימ"ט (דף ט"ל) מדברי רבינו ונראה דיצא לו לרש"י דין זה ממאי דגרסינן התם מוכר עצמו נמכר לשש וזה מילתא דפשיטא הוא ומכ"ש דליתר על שש נפקא אלא ודאי להכי נקט לה לומר שאין דין נמכר לשש שוה לנמכר ליותר על שש דליתר על שש צריך תנאי ולשש אפילו בסתם וכ"כ מוהרימ"ט (דף י"ב) וכתב דמקרא דשש שנים יעבוד נפקא לן דבסתם יוצא בשש דמאי דדרשינן במכילתא דבמכרוהו ב"ד מיירי הוא אליבא דמאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף ש"ש קרא איצטריך שפיר למוכר עצמו דהא לא כתיב ביה שש ודרשינן ליה לנמכר סתם שיצא בשש משמע מדבריו דס"ל דכי אמרינן במכילתא הרי מוכר עצמו אמור הקושיא על קרא דשש שנים יעבוד למה לי ומש"ה כתב דאתיא כמאן דיליף ש"ש אבל הרא"ם בפרשת משפטים פירש דכי אמרינן הרי מוכר עצמו אמור הקושיא היא על קרא דכי ימוך דלמה לי וכתב דהמכילתא אתיא כת"ק דר"א דלא יליף ש"ש וא"כ לפי דברי הרא"ם אין הוכחה למוכר עצמו סתם שיצא בשש מקרא דשש שנים יעבוד דההוא במכרוהו ב"ד מיירי. עוד כתב מהרימ"ט דמקראי דירמיה מוכח דנמכר סתם אינו עובד אלא שש דכתיב לשלח איש את עבדו וגו' דמסתמא במוכר עצמו מיירי. אבל הריטב"א ס"ל דאף לשש צריך תנאי וז"ל עיקר הפסק שנמכר בפירוש בין לשש בין ליתר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמו לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי דה"פ כדפרישנא שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש"י שפירש שסתמו לשש ע"כ. ונראה דלהריטב"א אם נמכר בסתם הדין הוא שיהא עובד עד היובל. ובמ"ש הריטב"א דנמכר לפחות משש ראיתי למהרימ"ט (דף ט"ל) דמקהי ביה קיוהא דאי פחות משש שכיר מיקרי ומה בינו לשכיר ואין לחלק בין נוטל שכירותו מקודם לנוטל מאוחר אחד זה ואחד זה שכיר מיקרי ויוצא אפילו בחצי זמן ע"כ. וראיתי בירושלמי פ"ק דקידושין מחלוקת זה והכי נקטינן התם אית תניי תנו נמכר בפחות משש ואין נמכר יותר על שש ואית תניי תנו אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש ונראה דבמוכר עצמו מיירי וס"ל כר"א דאי במכרוהו ב"ד היכי אמרינן גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ימכרוהו בפחות משש אלא ודאי במוכר עצמו מיירי. ותמהני איך תלה עבדותו של זה מפני שהוא לשש שנים דאטו מי שנשכר לשש שנים יהיה לו דין עבד שאינו חוזר בחצי זמנו ויהיה מוזהר להשוותו עמו במאכל ובמשתה ויהיה עובר זה השכיר באיסור דלי בני ישראל עבדים הא ודאי ליתא וכמ"ש התוספות פ"ק דמציעא בד"ה כי לי בני ישראל עבדים וע"כ טעמא הוא משום דשאני עבד דגופו קא מקני ומש"ה אינו יכול לחזור בו וצריך שטר שחרור ועובר על כי לי בני ישראל עבדים אבל שכיר אינו נקנה אלא למעשה ידיו ומש"ה אינו נכלל בדיני ע"ע וא"כ העבד אף שיהא נמכר לפחות משש דין עבד יש לו שהרי הקנה גופו אבל שכיר אף שנשכר ליותר משש אין לו דין עבד ואף לסברת מהר"ם הובאה בהגמ"ר דס"פ האומנין דיש להזהר להשכיר עצמו ביותר משלש שנים ההיא לאו משום דמיקרי עבד ביותר משלש שנים וכמ"ש בפירוש אלא משום דנפקא ליה מתורת שכיר משום הכי כתב דיש להזהר ותו דאי כדבריו מי שגנב שנה אחת קודם היובל לא יהא נמכר משום דונמכר אמר קרא ולא נשכר אלא ודאי שאף שהוא לשנה אחת ונמכר קרינן ביה. ומה שהקשה הרב מדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ח') גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר דבעינן ונמכר כולו ולא חציו ואי ס"ד פחות משש מיקרי עבד הא לא נמכר חציו הוא וכו'. לא קשיא דכיון דמקרא דונמכר בגניבתו אנו לומדין דבעינן שיהיו דמיו מובלעין בגניבתו כמ"ש רבינו פ"ג דגניבה א"כ כיון שאם נמכר לשש שוה יותר מכדי גניבתו אין דמיו מובלעין בגניבתו ומש"ה אינו נמכר: ומ"ש הרי שמכר עצמו כו' ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. שם (דף ט"ו).וראיתי להרב בעל"מ שהקשה מדברי רבינו להרא"ם שכתב בפרשת בהר סיני ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ע"כ דהא רבינו פסק דנמכר ליותר משש ודריש מקרא דעד שנת היובל דיוצא אם פגע יובל בשש דאין זה חולק על זה ע"כ ונראה שהבין הבעל"מ בדברי הרא"ם דכי קאמר למ"ד קאי לעיקר הדין דיציאה ביובל וה"ק הא דאמרינן המוכר עצמו היובל מוציאו הוא דוקא למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש אבל למ"ד מוכר עצמו נמכר ליתר על שש כי היכי דמהני תנאיה לעבוד לאחר שש ה"נ מהני תנאיה לענין יובל שלא יהא מוציאו אלא יעבוד עד הזמן שקצב ודבר תימה הוא איך עלה על דעת הרא"ם זה משום דע"כ אית לן למימר דאף מאן דס"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו דאי לא קרא דעד שנת היובל במאי מוקמינן ליה אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור ושב ואי בנרצע הרי כבר אמור אל משפחתו הא לא נשאר לנו לרבות אלא מוכר עצמו. ותו דבגמרא רצו להוכיח דר"א בן יעקב לא יליף ש"ש וע"כ אית ליה דמוכר עצמו נמכר ליתר על שש דמהיכא תיתי שלא יהא נמכר אלא לשש אחר דבדידיה לא הוזכר שש וכ"ש דש"ש לית ליה למילף ממכרוהו ב"ד ואעפ"כ מוקי לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו ור"נ בר יצחק דקאמר דר"א בן יעקב יליף ש"ש דחויי הוא דקא מדחי ליה כלומר אין הוכחה מזאת הברייתא דלא יליף ש"ש כדהוה ס"ד סתמא דתלמודא דאפשר דיליף ש"ש ואיצטריך כו' אבל אה"נ דאין ולאו ורפיא בידיה דאפשר דלא יליף ש"ש ואף דנימא דיליף ש"ש עדיין אפשר דס"ל דנמכר ליתר על שש ממיעוטא דועבדך שש שנים כדאיתא התם בגמרא (דף י"ד) וא"כ מאחר דסתמא דתלמודא ס"ל דאף למ"ד דנמכר ליתר על שש דהיובל מוציאו ור"נ בר יצחק לא פליג עליה בהאי מילתא אלא דליכא הוכחה דלא יליף ש"ש מאין הוליד הרא"ם המחלוקת הזה דאיכא בין ת"ק ור"א וכ"ת דמ"ש הרא"ם ז"ל למ"ד קאי להיכא דפגע בו יובל קודם שש וה"ק דדוקא לס"ל דאינו נמכר אלא לשש אית לן למימר דאם פגע בו היובל קודם שש שמוציאו משום דקרא דעד שנת היובל כה"ג מיירי דאי לאחר שש הרי כבר יצא לחירות ואי בנרצע הא מקרא דואיש אל משפחתו נפקא אבל לס"ל דנמכר ליתר על שש אם פגע בו היובל קודם שש אין היובל מוציאו וקרא דעד שנת היובל מוקמינן ליה בשכבר עבד שש אבל אי לא עבד שש אין היובל מוציאו ומצינו בגמרא כעין חילוק זה דאיצטריך למיכתב נרצע ומכרוהו ב"ד דאי אשמעינן נרצע משום דעבד ליה שש וכו' ובזה לא פליג הס"ד דסתמא דתלמודא אסברת הרא"ם הא נמי ליתא דאם איתא דקרא דעד שנת היובל לא מיירי אלא בפגע יובל לאחר שש מנ"ל דקרא דושב איירי במכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימא דמיירי במוכר עצמו ופגע בו יובל קודם שש אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא נתרבה ולא יצא ביובל וא"כ היכי הוה קס"ד סתמא דתלמודא דר"א בן יעקב לא יליף ש"ש מאחר דמוקי לקרא דושב במכרוהו ב"ד מהכרח דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאם יליף ש"ש וא"כ נמכר ליתר על שש וקרא דעד שנת היובל מיירי כשעבד שש אין הכרח דקרא דושב דמיירי במכרוהו ב"ד דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאימא דמיירי בפגע בו היובל קודם שש אלא ודאי דע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דמקרא דעד שנת היובל ממעט אף היכא דפגע היובל קודם שש וכמ"ש מהרימ"ט (דף י"ב) א"כ הדרא קושיין לדוכתיה דהיכי פליג הרא"ם אסתמא דתלמודא ותו דאם איתא דיש חילוק לענין דינא בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד למ"ד דנמכר ליתר על שש למה זה לא הוזכר באותה ברייתא דפ"ק דקידושין (דף י"ד) דמייתי כל חילוקי דינים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד חילוק זה דמוכר עצמו אין היובל מוציאו ומכרוהו ב"ד היובל מוציאו. אשר על כן נ"ל לומר דלעולם דהרא"ם ס"ל דאף למאן דס"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו בין קודם שש בין לאחר שש ואין בזה חילוק בין ת"ק ור"א אלא שהחילוק שיש ביניהם הוא דלת"ק קרא דעד שנת היובל מיירי בין קודם שש בין לאחר שש ולר"א קרא לא מיירי אלא קודם שש וכמש"ל והכי קאמר ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש דוקא למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש דלת"ק קרא מיירי בין קודם שש בין לאחר שש וס"ל להרא"ם דרש"י שכתב לפני שש בדוקא נקטיה ואתיא כמ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ואף שהיה אפשר לומר דלחידושא נקט לפני שש לומר דאפילו לא עבד שש היובל מוציאו ואה"נ דקרא איירי בין קודם שש בין לאחר שש והוה ניחא טפי משום דהוי כסברת ת"ק דפסקינן הילכתא כוותיה מ"מ ניחא ליה להרא"ם לומר דבדוקא נקטיה ואתיא כר"א משום שכבר גילה רש"י דעתו בפרשת משפטים דס"ל כר"א וכמ"ש הרא"ם שם יע"ש: