משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ב · הלכה ח
כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו'. בסוטה ר"פ כשם תניא ונקה האיש מעון וגו' בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו וסבירא ליה לרבינו ז"ל דמדכתוב זה למדנו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו. ולפי דבריו הא דתנן בר"פ ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר לא שותות כו' טעמא דכל הני הוא משום דאין האיש מנוקה מעון. (*א"ה עיין לעיל פ"א מהלכות אלו דין י"ד.) וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וז"ל עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה איזה איסור שיהיה המים המאררים אין עושים רושם באשתו לפיכך אלמנה לכ"ג והדומה לו כשנתבאר עליהם הקינוי והסתירה יוצאות בלא כתובה כו'. ונראה דממשנה זו הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפירקין דין ט' דאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה אינה שותה משום דבמתניתין קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור החלוצה אינו אלא מד"ס. וראיתי למרן שכתב וז"ל ואפילו שניה נ"ל דמאחר דמשמע ליה דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אע"פ שאינו אלא מד"ס ה"ה לשניה ע"כ. ותמהני דהא ערביה ערבא צריך ומאן אמר לן דבבא על ארוסתו בבית חמיו חשיב דאינו מנוקה מעון דנהי דנדחוק עצמנו ליישב קושיית הראב"ד (*א"ה כמו שיתבאר לקמן בפירקין יע"ש.) מ"מ פשיטא דליכא ראיה מהתם. אבל הנכון הוא כמ"ש דרבינו מחלוצה יליף לה:
ואיכא לעיוני טובא אליבא דרבינו ז"ל מאי האי דנקט מתניתין אלמנה לכ"ג כו' דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק ליה דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין אותו וכ"ש זה דכל ימיו באיסור קאי. והנראה דנקט הני משום דבעי למיתני ולא נוטלת כתובה ומי שבא ביאה אסורה דקי"ל דאין משקין אותה מ"מ אינה מפסדת כתובתה וכמ"ש רבינו לעיל בריש פירקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה"ז אינה שותה ונוטלת כתובה ודין זה הוא משנה ערוכה בר"פ ארוסה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון דהא סוטה אסורה היא עליו עד שתשתה. אלא דאלמנה לכ"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות אף דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה. וכי תימא בא עליה בעלה לאחר שנסתרה אמאי נוטלת כתובה והלא היא היתה סבה שלא תשתה. הא לא קשיא כלל משום דשאני בא עליה בעלה דהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה וכמ"ש התוספות בר"פ כשם (דף כ"ח) ד"ה זו יע"ש. ועוד נראה לי דמי שבא על אשה בלא קידושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ"ש לעיל בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה וקינא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון. משום דדוקא היכא דהנישואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובתה אבל היכא דהנישואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתרה דאינה מפסדת כתובה לפי שנישואיה בהיתר היו:
אך ראיתי לרש"י ז"ל דפירש דטעמא דמתני' הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי. וכן פי' רבי' עובדיה ז"ל ע"ש. ועלה בדעתי לומר דאפשר דרש"י ז"ל מודה לדינו דרבינו דכל מי שבא ביאה אסורה דאין המים בודקין את אשתו ומה שכתב דבראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אבל כיון דהיא מצד עצמה אינה יכולה לשתות אינה נוטלת כתובה דומיא דארוסה ושומרת יבם ומ"מ לא נהירא לי משום דאכתי קשה קרא למאי איצטריך למעט מי שאינה ראויה לשתות תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון דהא ע"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל. וכ"ת קרא אתא להפסידה כתובה. הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפילו לרשב"ג דאמר בפרק בתרא דכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא היא אלא דאית ליה סמך מן התורה. (*א"ה עיין לעיל פ"א מהלכות נערה בתולה דין ג' ועיין לקמן בפירקין דין י' ד"ה אך מה שאני תמיה.) ומטעם זה כתבו התוס' בפרק ארוסה (דף כ"ז) ד"ה איש דמאי דאמרינן איש איש לרבות אשת חרש כו' עיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל אבל להפסיד כתובתה לא אתי קרא יע"ש. ובזה ניחא לי הא דהקשה הראב"ד לרבינו (*א"ה לקמן בפירקין דין ט') כפי מה שהבין מרן שהוא מדמוקמינן בר"פ ארוסה דקרא איצטריך למעט ארוסה היכא דבא עליה בבית חמיו ועל זה הוקשה לו להראב"ד ז"ל דלמה לי קרא תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. ומאי קושיא אימא דקרא אתא למעט ארוסה כדי להפסידה כתובתה דאי משום דבא עליה ארוס ואינו מנוקה אינה מפסדת כתובתה אבל השתא דמיעט קרא ארוסה מפסדת כתובתה. אלא ודאי דלא ניחא ליה לאוקמי קרא להפסידה כתובתה משום דכתובת אשה אינה מדרבנן וכמו שהסכימו הראשונים ז"ל. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דלמאי איצטריך קרא למעט אשה שאינה ראויה לאישות דאי לאוסרה לבועל ולבעל ולכהונה מילתא דפשיטא היא דכיון דאינה שותה אף שהוא סבה לדבר נאסרה באלו שהרי אפילו לא רצה בעלה להשקותה נאסרה לבועל ולכהונה וכמ"ש רבינו (*א"ה לקמן בפירקין דין י"ב ובפי"א מהא"ב דין י"ב יע"ש):
אשר ע"כ נ"ל דרש"י ז"ל חולק בדין זה דרבינו. וזה דרש"י בר"פ כשם שהביא ברייתא זו דונקה האיש מעון פירש שם וז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה ההיא תשא את עונה שיבדקוה המים ע"כ. הרי שלא פירש אין האיש מנוקה מעון אלא בעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה. ולא מצאתי בשום מקום שיאמר רש"י דבשביל עבירה אחרת שלא יבדקו המים את אשתו. ובפ"ק דשבועות (דף ה') שהביאו ברייתא זו פירש"י שבא עליה אחר שנסתרה וכן בפ"ו דיבמות (דף נ"ח) ובפ"ק דקידושין (דף כ"ז) בכל מקומות אלו פירש"י דבא עליה אחר שנסתרה יע"ש. ופשטיה דקרא בהכי מיירי דהא ונקה האיש מעון הוא ללמד שקודם לכן היה בו עון אם בא עליה וכמ"ש רש"י בפירוש החומש ועל זה סיים הכתוב ואמר והאשה ההיא תשא את עונה דהיינו שיבדקוה המים אבל משום ביאה אחרת לא מצינו שתהא מעכבת שלא תבדק:
וראיתי להרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שהביא ברייתא זו דונקה האיש מעון וכתב וז"ל והנקיון הוא שלא בא עליה משקינא לה ונסתרה וי"מ שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה ע"כ. ולפי הנראה דבר זה שאנו דנין עליו הוא מחלוקת קדום דאיכא מ"ד דדוקא בא עליה אחר שנסתרה אין המים בודקין אבל משום ביאה אחרת לא תמנע הבדיקה ואיכא מ"ד דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו (*א"ה כלומר דאי לאו דברי הרמב"ן הו"מ למימר דרש"י לא פליג אהר"ם דאיהו נמי מודה דכל שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותו ומאי דנקט רש"י שבא עליה אחר שנסתרה לרבותא נקטיה דאע"ג דהבא על אשתו שנאסרה עליו ע"י קינוי וסתירה אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין דין י"ד אפ"ה אין המים בודקין דאינו מנוקה מעון כ"ש בשאר ביאות דחייבי לאוין וכיוצא. אך מדברי הרמב"ן משמע ליה להרב המחבר ז"ל דאיכא מ"ד דדוקא בא עליה אחר שנסתרה ועל זה הוקשה לו מסוגיא דפרק עגלה ערופה.) והרמב"ן סיים שם וז"ל והעולה מן ההלכה שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כיהה בם לא היו בודקין ע"כ. ודברי הרמב"ן הללו הם גמרא ערוכה בפרק עגלה ערופה (דף מ"ז) דאמרינן התם וכי תימא עון דידיה אין עון דבניה ודבנתיה לא ת"ש לא אפקוד על בנותיכם כו'. ולא ידעתי למה לא הביא רבינו הלכה זו. הן אמת דמהלכה זו מוכח דמאי דאמרינן אין האיש מנוקה מעון הוא כולל לכל מי שבא ביאה אסורה שהרי מוכח שם דעון דבניו ובנותיו אפילו בעון דפנויה אין המים בודקין אותה וכן פירש רש"י שם מנוקה מעון ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת. וזה סותר כל מה שהכרחנו בדעת רש"י דס"ל דדוקא בא עליה אחר שנסתרה אין המים בודקין אותה אבל בשביל ביאה האסורה לא תמנע הבדיקה וצ"ע:
ולדעת רבינו ז"ל דאית ליה דכל ביאה אסורה מונעת בדיקת המים קשה הא דתנן בפרק היה נוטל (דף כ"ג) ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' וחשיב בהדייהו שבעלה בא עליה בדרך ואמאי נקט עון זה הול"ל ושבעלה בעל ביאת איסור דהא לדעת רבינו אין הפרש בין איסור זה לשאר איסורים. הן אמת דרבינו כשהביא משנה זו לקמן בפ"ד דין י"ד לא הביא חלוקה זו דבעלה בא עליה בדרך ולא ידעתי למה וצ"ע. ואפשר לומר דלחידושא נקטיה משום דהו"א דדוקא ביאה אסורה שהיתה קודם קינוי וסתירה הוא דמעכב בדיקת המים ומש"ה מנחתה נשרפת אבל לאחר סתירה סד"א דכבר נראתה לשתות ושותה. וכיוצא בזה כתב רבינו לקמן בפירקין דין י"א וז"ל היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה ע"כ. וא"כ היה אפשר לומר דכ"ש אם בעל בעילה אסורה אחר סתירה דשותה קמ"ל דלא אלא מנחתה נשרפת. וה"ה דהו"מ למימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה. אלא נקט כי האי גוונא דשכיח דהא מוסרין לו שני ת"ח. וכן הא דנקט במתני' פ"ק דסוטה (דף ו') ואלו אסורות לאכול בתרומה וכו' ושבעלה בא עליה בדרך משום חידושא נקטיה דאפילו בכה"ג אין המים בודקין אותה ומש"ה אסורה בתרומה וכן הא דתנן בר"פ ארוסה ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובתה ואינה שותה. הכא נמי איכא חידושא גבי אינה שותה וכמו שכתבנו ואיכא נמי חידושא גבי נוטלת כתובתה דאע"פ שהיא גרמה שלא תשתה אפ"ה נוטלת כתובתה:
אך מאי דקשיא לי בדברי רבינו ז"ל הוא מהא דתנן בפ"ג (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו והן אומרות טמאות היו אלא שתולה להן זכות. ואם איתא דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה הול"ל א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור. וכה"ג מקשה בגמרא בפ"ק לרב ששת דאית ליה דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה והקשו מהא דר"ש ותירצו לר"ש קאמרת לר"ש מדזכות לא תלה עדים נמי לא תלו ובסוף הסוגיא שהביאו ברייתא דממעט מקרא מי שיש לו עדים במדינת הים הקשו ור"ש נהי דוי"ו לא דריש והא איכא יש לה עדים במדינת הים ותירצו לא שכיח. וכתבו התוספות וה"ה בא עליה בעלה בדרך לא שכיח. ותירוץ זה יצדק אם אנו אומרים דדוקא עבירה זו מונעת הבדיקה שייך לומר דלא שכיח אם משום דהיו מוסרים לו שני ת"ח ואי משום דמאיסה היא גביה וכמו שאמרו בירושלמי עלה דההיא דאמרינן בגיטין (דף פ"א) דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים דאינה צריכה גט משום דאזדו לטעמייהו דאית להו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו יע"ש. והכא נמי כיון שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שמא בא עליה אבל אי אמרינן דכל ביאה באיסור מונעת השתיה פשיטא דזה שכיח דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות. ור"ל דפליג עליה ואמר זנות לא שכיח כבר כתבו התוס' דהכוונה היא דזנות בעדים והתראה לא שכיח אבל סתם זנות שכיח. (*א"ה עיין לעיל פי"א מהלכות אישות (דין כ'.) במ"ש בשם מהר"ר יחיאל בסאן יע"ש. ועיין מ"ש הרב המחבר לקמן פרק י"ט מהלכות איסורי ביאה דין ח'). וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דלר"ש א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות וכמו שכתבנו. הן אמת דעדיין היה אפשר ליישב זה שהרי מדברי רש"י ביבמות פ"ו (דף נ"ח) נראה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון. ואפשר דרש"י הכי ס"ל ומש"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות. ומה שהקשו בגמרא לר"ש מהיו לה עדים במדינת הים הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י כל זה היה אפשר לדחוק וליישב לדעת רבינו:
אבל מה שאני תמיה הוא מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה ופשיט לה מהא דתנן אלו אסורות וכו' ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח דמיירי שבאו עדים אחר השתייה ואי אמרת דהמים בודקים אותה תיגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו. ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו משום דלמא זכות תלה לה ורב השיבו דלעולם מתנוונה כו' וכדאיתא התם ואם איתא לדברי רבינו אימא דלעולם מים בודקים ומה שלא בדקוה הוא משום דלמא הבעל בעל בעילה אסורה. ומשמא בא עליה בעלה בדרך לא קשיא לי משום דמאוסה היא וכדכתיבנא א"נ דהא איכא עדים שלא בא עליה אך אליבא דרבינו קשיא טובא:
ומה שמגדיל התימה עליהם דברי רבינו לקמן בספ"ג מהלכות אלו דין כ"ג שכתב באו עדי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון. וא"כ אזדא ליה ראיה דרב ששת. הן אמת דלרבינו שכתב דין זה דרב ששת לא קשיא כלל משום דרבינו לאו משום ההיא דרב ששת מטי בה אלא מהברייתא שהביאו שם בגמרא טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים דמוכח מינה שאין המים בודקים כל שיש עדים במדינת הים וכמו שפירש"י שם אך לרב ששת שרצה לפשוט דין זה ממתניתין לא יכולתי ליישב דבריו אליבא דרבינו ז"ל ולומר דס"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאת איסור אין המים בודקין מ"מ מתנוונה דומיא דזכות. לא ידעתי הוא היכן רמיזא והרואה דברי רבינו בספ"ג יראה דס"ל דאינה מתנוונה שהרי כתב שני טעמים שלא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים ושמא אינו מנוקה מעון. ומדלא כתב שמא זכות תולה לה ש"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דבזכות מתנוונה אבל בשני הטעמים שכתב אין שטן ואין פגע רע ומש"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שאינה מתנוונה סוף דבר לא יכולתי ליישב דברי רבינו אליבא דרב ששת והדבר צריך אצלי תלמוד וצ"ע (*א"ה עיין לקמן ד"ה אחר שכתבתי):
וראיתי להרא"ש בפרק עגלה ערופה שכתב וז"ל הא דאמרינן הכא דבעון בנותיו וכלותיו אין המים בודקין את אשתו היינו דוקא כשיודע ואינו מוחה דאי לאו הכי הא אמרינן לעיל בפ"ק אם יש לה עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה ודייק לה מדתנן ושבאו עדים שהיא טמאה דאי אמרת מים בודקין אותה הא מדלא בדקוה מיא סהדי שקרי הוו ומאי קא דייק דילמא האי דלא בדקוה מיא משום עון בנותיו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה ואז ודאי לא היה משקה אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה עכ"ל. והרמב"ן בפירוש התורה כתב ג"כ כדברי הרא"ש דהיינו דוקא כשלא גער בם (*א"ה כמו שהובא לשונו לעיל ד"ה וראיתי להרמב"ן יע"ש) ואפשר שטעמו ג"כ הוא ממה שהכריח הרא"ש. וא"ת דלמא לא ידע דין זה דמשום עון בניו ובנותיו מונעת בדיקת המים. וי"ל דמסתמא קודם ההשקאה היו אומרים לו ב"ד הוי יודע שאם באת ביאה אסורה מימיך או שלא מחית בבניך ובבנותיך אין המים בודקין ונמצא שאתה גורם לשם המפורש שימחה על המים לבטלה ומוציא לעז על מי סוטה ולפ"ז ליכא תיובתא לרבינו ז"ל מסוגיא זו דרב ששת משום דס"ל דליכא למיתלי שמא בא ביאה אסורה משום דודאי אם היה בא ביאה אסורה לא היה משקה אותה:
ומ"מ הדבר קשה בעיני דאיך עלה בדעתו של רב ששת לדחות דברי העדים שהעידו שנטמאת משום אמירת הבעל שאומר שאין בידו עון אשר חטא ואימא שקר ענה דאטו עדים שהעידו באשה שזינתה והבעל מכחיש אותם כלום יש ממש בדבריו ודאי ה"ז אסורה לבעל ולתרומה. ואולי נאמר דשאני הכא דאיכא אומדנא גדולה דאם איתא שהיה בידו עון אשר חטא לא היה משקה אותה דלאיזה תכלית משקה אותה כיון שאין המים בודקין אותה וא"כ הרי יש כאן חזקה גדולה שלא חטא ומש"ה היינו דוחים העדים משום חזקה זו שהיא אומדנא גדולה. ומ"מ עדיין אני תמיה דאימא דבא ביאה אסורה ושכח דשר של שכחה מצוי הוא לא ימיש מתוך האהל ומאן אמר לן דעונותיו לנגד עיניו וצ"ע: (*א"ה ועיין לקמן בסמוך). העולה בידינו שדברי רבינו הללו במחלוקת הם שנויים. דאיכא מ"ד דלא נאמר זה אלא בעון דבא עליה אחר שנסתרה דבהא מיירי קרא דונקה האיש מעון אבל משום עון אחר לא. ולדעת רבינו כל מי שבא ביאה אסורה מימיו שוב אין המים בודקין אותה:
ומ"מ אני מסתפק אליבא דכולהו היכא דבא ביאה אסורה בשוגג מהו וכן היכא דבא עליה אחר שנסתרה והוא לא ידע מהו ולכאורה נראה דליכא קפידא אלא במזיד אבל בשוגג לא. אלא שהוקשה לי הא דאמרינן בפ"ק דשבועות (דף ה') אמר ליה אביי אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוה ידע מעיקרא אי הוה ידע מי בדקי לה מיא והתניא ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואם איתא דכל שהוא שוגג המים בודקים מאי קושיא לעולם דמיירי בשהיתה לו ידיעה ונעלם ממנו ובא עליה ואח"כ נזכר. אלא ודאי דס"ל לתלמודא דאפילו בשוגג אין המים בודקין ומש"ה פריך דלא משכחת שתהיה בעולם אי אמרת דבעינן שידע ואח"כ העלים ואח"כ בשעת שתייה ע"כ ידע דאי לא לא הוה משקה אותה א"כ מסתמא בא עליה בשעת העלם. ומדברי התוספות שם נראה דסבירא להו דאפילו לא בא עליה משנסתרה חשיב אין האיש מנוקה מעון משום דכיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון ומש"ה לא אוקמוה דקרא מיירי במי שלא בא עליה אחר שנסתרה. וא"כ יש להוכיח מדבריהם דאפילו מי שחטא בשגגה אין המים בודקין מכל שכן דאפי' מי שלא חטא בשביל ששכח הטומאה או הסתירה חשיב אינו מנוקה מעון כ"ש מי שחטא בשוגג. ומיהו עדיין אפשר לומר דדוקא מי ששכח הטומאה או הסתירה חשיב אינו מנוקה משום דקרוב לפושע הוא שאם הוא היה מקפיד בדבר לא היה בא לידי שכחה. אבל מי ששגג באחת מביאות האסורות או שסבור שהיתה אשתו ובעל אחרת או ששגג בעיקר האיסור שסבור שאותה ביאה אינה אסורה לעולם דמשקה אותה וכן אם לא ידע שנסתרה ובא עליה ואח"כ באו עדים שנסתרה קודם שבא עליה לעולם דמשקה אותה דמאי הו"ל למיעבד. אלא דהתם בשבועות דס"ד דקרא דונעלם היינו שידע בתחלה ולבסוף שכח חשיב ליה להאי שכחה כפושע משום דאם היה מקפיד לא היה שוכח. אבל הכא דלא ידע כלל אף שעשה איסור משקה אותה משום דהמים בודקין אותה דלא חשיב אינו מנוקה מעון אלא במזיד או בקרוב לפושע:
ונראה דע"כ אית לן למימר דמשום שוגג אינה נמנעת בדיקת המים מההיא דכתבנו (*א"ה הובא לעיל בסמוך ד"ה וראיתי) בשם הרא"ש דהכריח דהא דאמרינן דמשום עון בנותיו וכלותיו שלא היו המים בודקין דהיינו דוקא כשידע ולא מיחה דאי לא תימא הכי היכי דייק רב ששת וכו' יע"ש. והשתא אי אמרת דמשום שוגג נמי אין בודקין היכי קאמר רב ששת סהדי שקרי הוו ודלמא בעל בעילה אסורה והוא לא ידע ומשקה אותה ומה שלא בדקוה המים הוא משום דיש בידו עון אשר חטא וכי תימא דמאי דפשיט רב ששת הוא משום דס"ל דמאי דקתני מתני' ושבאו עדים הוא עד אחד וכמ"ש התוס' שם. עכ"ז לא הועלנו כלום. חדא דרבינו בפי' חולק על זה וסבירא ליה דלא האמינה תורה עד אחד אלא קודם שתייה אבל לאחר שתייה לא וכבר הארכנו בזה לעיל (*א"ה יתבאר לך לקמן פ"ג מהלכות אלו דין כ"ג יע"ש). ועוד דאף כפי סברת התוס' אכתי קשה דנהי שאם היה הבעל מכחיש ואומר שמעולם לא חטא בשום ביאה אסורה היינו יכולים לומר דע"כ עד זה שקר ענה מדלא בדקוה המים והיה מכריח רב ששת סברתו. אבל אי אמרת דאפילו משום שוגג אין המים בודקין איך נדחה דברי העד משום שלא בדקוה המים. נימא דמה שלא בדקוה הוא משום דחטא בשוגג והוא לא ידע כי היכי דאמרינן מה שלא בדקוה הוא משום דלמא יש עדים במדינת הים. שהרי כתבנו (*א"ה שם במקום הנזכר) דאף אליבא דהתוס' מ"מ משום עד אחד דטומאה אינה נמנעת בדיקת המים. וא"כ כפי זה סברת רב ששת היא דהיכא דבא עד אחד אנו מאמינים אותו ואנו דנין דמה שלא בדקוה המים הוא משום דילמא יש עד אחד במדינת הים. ויותר קרוב הוא לומר שחטא באיזו ביאה אסורה ומש"ה לא בדקוה המים. ומלבד כל זה נ"ל שממקומו הוא מוכרח שהרי האשה שקינא לה בעלה ונסתרה כבר נאסרה לבעלה מן הדין שהכתוב עשה בה ספק כודאי מפני שיש רגלים לדבר ואפילו שהיא טהורה אסורה לו ואם בא עליה עבר על לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש התוספות בפרק כשם (דף כ"ח) ד"ה מה ת"ל יע"ש אלא שהכתוב חידש השתייה להתירה לבעלה לומר שע"י השתייה יתברר הדבר אם נטמאה אם לא נטמאה וכשנמנעה השתייה כגון שהיא מן הנשים שאינן שותות או בזמן הזה נשארה באיסורה וכמבואר. והשתא אי אמרת בשלמא דמשום חטא דשוגג אינה נמנעת בדיקת המים ניחא מה שהתירה אותה התורה לאחר השתייה אם לא נבדקה דלמאי ניחוש אי משום דאינו מנוקה להא ליכא למיחש דפשיטא דאינו משקה אותה כיון שיודע דאין המים בודקין ואי משום דשמא יש עדים במדינת הים להא לא חיישי' וכמ"ש בגיטין עלה דההיא דתקנו זמן בגיטין דזנות בעדים לא שכיחא יע"ש. אבל אי אמרת דאפילו משום דשוגג אין המים בודקים הוא תימה בעיני דנתיר אותה לבעלה משום שתייה שלא בדקוה דאפשר דחטא בשוגג והוא חששא קרובה יותר מכל החששות שבעולם וכ"ש באותה דרב ששת דאיכא עדים שהיא טמאה דפשיטא שנתלה מה שלא בדקוה המים משום עון דשוגג אלא ודאי דמשום שוגג אינה נמנעת בדיקת המים. אלא דאכתי ק"ל דהרא"ש איך לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת דאפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה התורה אחר שתשתה. ואולי עדיפא מינה קא מוכח במקום דאיכא עדים:
עוד נ"ל להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפ"ב דסוטה (דף י"ח) אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ואי אמרת דאפילו משום שוגג אין המים בודקין למה משביע אותה לשעבר מאיש אחר דהא את"ל שנטמאה מקודם מאיש אחר הרי בא ביאה אסורה שבא עליה אחר שנטמאה. וכ"ת דמשביעה מאיש אחר שמא בא עליה וזה לא בא על אשתו אחר הטומאה. מלבד שזה הוא דוחק גדול עוד יש להכריח מהא דתנן התם אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וע"כ כשבא עליה מיירי דהא כתיב מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל. וא"כ היכי מתנה שלא זינתה ארוסה ושומרת יבם והלא אם זינתה מקודם הרי בעל בעילה אסורה בשוגג. ואמרינן התם מהו שיתנה אדם על נישואין הראשונים או על נישואי אחיו ופשטוה מדתנן זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה הא אסורה ה"נ דמתנה. הרי מבואר דאת"ל דזינתה בנישואין הראשונים או בנישואי אחיו בעל בעילה אסורה וכדתנן בפ"ק ואם מת חולצת ואפ"ה מתנה עמה. אלמא המים בודקין אף שחטא בשוגג וזו היא ראיה שאין עליה תשובה:
אחר שכתבתי כל זה ראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ"ק דקידושין (דף כ"ז) ד"ה ונקה שכתבו וז"ל וא"ת לוקמה כגון שבא עליה בשוגג שלא ידע עד לאחר מכאן שנסתרה דכה"ג מנוקה מעון חשיב ליה דהא כי מוקים לה ע"י גלגול לאו מנוקה מעון הוא אם זינתה באירוסין אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעון קרינן ביה וי"ל דשמא הכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עליה באיסורא בין שבא עליה בשוגג כו' לאו מנוקה מעון הוא אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן ביה ע"כ, וכה"ג כתבו התוס' ביבמות פ"ו (דף נ"ח) ד"ה ונקה יע"ש. ומוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו לקידושין הכריח שאפילו אם היה במדינת הים כשנסתרה והלכה לה אחריו דלא הו"ל למידק כל שאח"כ ידע שנסתרה חשיב אינו מנוקה מעון אע"פ שהיה שוגג גמור. ודע שכפי דברי התוס' הללו דס"ל דאפי' משום עון דשוגג אין המים בודקין ומיהו דוקא כשיודע בשעת ההשקאה שחטא אבל אם לא ידע המים בודקין. נ"ל לומר דאין חילוק כלל בין עון דמזיד לשוגג ובכולם אין המים בודקין כל שידע בחטאו בשעת ההשקאה אבל אם שכח חטאו בשעת השקאה אף שחטא במזיד המים בודקין. ובזה ניחא מה שהתיר הכתוב ע"י שתייה משום דאומדנא דמוכח הוא שאינו יודע בעצמו שום עון אשר חטא דאם היה יודע לא היה משקה אותה וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש. אבל אי אמרת דכל שחטא במזיד אף ששכח אין המים בודקין הדבר תימה איך הותרה ע"י שתייה ודילמא חטא ושכח דשר של שכחה מצוי. ובזה ניחא מה שתמהנו על רבינו מההיא דרב ששת שהיה ר"ל דעדות שבאו והעידו דזינתה דסהדי שקרי נינהו מדלא בדקוה המים ודלמא בעל בעילה אסורה ושכח ומש"ה לא בדקוה והשתא ליכא אומדנא הא דאיהו לא ידע וזו היא קושיא עצומה לרבינו. אלא ודאי דכל שבשעת השקאה אינו יודע אף שעבר עבירה במזיד ושכח המים בודקין אותה ומש"ה הוה ס"ל לרב ששת דסהדי שקרי הוו משום דאומדנא דמוכח היא שזה בשעה שהשקה אותה לא היה יודע בעצמו עון אשר חטא. והשתא ליכא קושיא כלל לרבינו דס"ל דכל חטא שאינו יודע בו בשעת השקאה אינו מונע בדיקת המים אף שהיה מזיד והדברים נראים לי דכיון דקי"ל דכי כתב רחמנא ונקה האיש מעון הוא בין בשוגג בין במזיד וכמו שהכריחו התוספות מסוגיא דיבמות פ"ו ודפ"ק דקידושין א"כ מנ"ל לחלק ולומר דשוגג הוא דוקא באינו יודע בשעת השקאה ומזיד אפילו בשאינו יודע בשעת השקאה ולא מצינו בזה בשום מקום לרבותי שיחלקו בין זו לזו:
אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ק"ל בדברי הרא"ש דמה הכריח דמאי דאמרינן דגם בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין שהוא דוקא כשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת. דכיון דע"כ לומר דיש חילוק בין כשיודע בשעת השקאה שחטא לאינו יודע א"כ אימא דלעולם משום עון דבניו ובנותיו אפי' שלא ידע אין המים בודקין והיינו דוקא כשידע בשעת ההשקאה שחטאו בניו וכיון דידע פשיטא דלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בעת ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה. וכבר עלה בדעתי לומר דהרא"ש כשנסתפק אם בעון דבניו וכלותיו אין המים בודקין אפילו שלא ידע ע"כ דלאו משום עון דידיה הוא דכיון דהוא לא ידע אין בו עון אשר חטא כלל דהא לא ענש על הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן וע"כ היינו אומרים דגזירת הכתוב היא כו' דכיון שחטאו בניו וכלותיו אין המים בודקין. ולפי צד זה אין מקום לחלק בין ידע בשעת ההשקאה ללא ידע דדוקא בחטא שלו יש לחלק בין ידע ללא ידע אבל בחטא אחרים אין לחלק ולזה הכריח דע"כ עון זה דבניו וכלותיו משום דידיה הוא דהיינו משום דלא מיחה בם וא"כ הו"ל ממש כחטא דידיה ולא ידע בעת ההשקאה שראה אותם חוטאים ולא מיחה אין המים בודקין ואם שכח מזה המים בודקין ומ"מ לא נתקררה דעתי בכל זה ודברי הרא"ש ז"ל צריכים אצלי תלמוד:
ויש להסתפק אי עביד תשובה אי מהני ליה שיהיו המים בודקין אותה. והנה בעת המלחמה דאית ליה לר' יוסי דקרא דאמר מי האיש הירא הוא מעבירות שבידו היינו דוקא בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אינו חוזר וכדאיתא בפרק משוח מלחמה (דף מ"ג) ומ"מ אין ללמוד משם לדין זה דסוטה דשאני התם דע"כ אית לן למימר דלא הקפיד הכתוב אלא כשעשה תשובה דכיון דעל כל עון אשר חטא היה חוזר וכדאמרינן אפילו סח בין תפילה לתפילה חוזר עליה מעורכי המלחמה א"כ אי אמרינן דאפילו עשה תשובה חוזר א"כ לא משכחת לה שיעשו המלחמה אלא כעין אותם הד' שמתו בעטיו של נחש וזהו דבר שלא יתכן אלא ודאי שכל שעשה תשובה חוזר אבל הכא שלא הקפיד הכתוב אלא על עון פרטי דביאה אסורה אפשר דכל שבא ביאה אסורה אפילו הושחרו שיניו מפני תעניותיו אין המים בודקין אותה דגזירת הכתוב היא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בעל ביאה אסורה כל ימיו. ומלבד שהדברים לפי פשטן כך הם מורים נראה שיש להכריח זה מאותה דיבמות וקידושין שכתבנו דאי אמרת דמהני תשובה מה הקשו התם בגמרא אלא דקני לה כשהיא ארוסה וכו' מי בדקי לה מיא וכו', אימא דמיירי כשאחר שידע שנסתרה לבש שק על בשרו ועשה תשובה לגמרי. אלא ודאי דאפילו על השוגג לא מהני תשובה כדי שיבדקו אותה המים. וראיתי להחכם בעל קרבן חגיגה ס"פ פ"ב שנסתפק בזה אי תשובה מועלת כדי שיהיו המים בודקין אותה ולפי הנראה מדבריו דעתו נוטה קצת שמועיל התשובה לזה ודבריו לא שרירין ול"ק: ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. כתוב בהשגות האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב על זה מרן בכ"מ דהיינו מדאמרינן בר"פ ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי וכו'. ודברי מרן הללו תמוהים הם בעיני דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן מאי מקשו בגמרא מההיא דר' אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל אלא ודאי דדברים אלו לא ניתנו להאמר. ובעיקר הקושיא שהקשה הראב"ד אני תמה דנראה דקושיא מעיקרא ליתא דגמרא קא שקיל וטרי ביתור הפסוקים דלמה לי קרא למעט ארוסה ת"ל מקרא דמבלעדי אישך ותירצו דאיצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמעינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו וקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל ואיסורא ליכא אפ"ה אינה שותה מדכתיב תחת אישה למעט ארוסה ותו דהא דאמרינן דאפי' בועל ארוסתו אין המים בודקין הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון כלומר שצריך שהבעל לא יהיה בו שום עון מביאה אסורה ל"ש מן התורה ול"ש מדבריהם וכשבאו חז"ל ואסרו לבעול בלתי חופה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון, דומה למ"ש רבינו לעיל פ"א מהלכות נערה בתולה דין ה' היתה ארוסה זו אסורה עליו ואפילו שניה כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, הרי דממעטינן מקרא שניה שאין איסורה כי אם מד"ס וטעמא דמילתא משום דקרא סתמא כתיב דבעינן שתהא ארוסה זו ראויה אליו וכל שאינה ראויה אליו בין שיהא איסורה מד"ת בין שיהא מד"ס שפיר מימעיט מקרא דולו תהיה לאשה שהרי אינה ראויה לו והכא נמי כל שבעל ביאה אסורה בין שהיא מד"ת בין שהיא מד"ס מימעיט מקרא דונקה האיש מעון שהרי אינו מנוקה מעון. (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ז מהלכות תרומות דין א'):
והנראה אצלי דהראב"ד ז"ל לא כיון למ"ש מרן אלא לההיא דאמרינן בר"פ ארוסה (דף כ"ו) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה שהיה ר"מ אומר לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ואינו מחזיר עולמית וחכ"א יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס כונס ע"כ. ובמתני' תנן וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. והשתא תיקשי בין לר"מ בין לרבנן דאינה שותה משום דבעל בעילה אסורה. דע"כ מיירי בדבעל דאי לא פשיטא שאינה שותה דהא לא קדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל וא"כ לר"מ דקאמר דאינה שותה משום דאינו רשאי לקחתה עוד ת"ל משום דבעל בעילה אסורה וכן רבנן דס"ל דשותה משום דיכול לקחתה היכי משקה אותה והרי אינו מנוקה מעון. ובדעת הראב"ד אני מסופק דאפשר דהראב"ד ס"ל דכל שלא בעל בעילת איסור תורה חשבינן ליה מנוקה מעון ומשום בעילת איסור דרבנן אין נמנעים מלהשקותה וחולק על רבינו אף במה שכתב דאפילו שניה אינה שותה מטעמא דאינו מנוקה מעון והראב"ד ס"ל דבאיסור דרבנן לא נאמר כלל זה והכריח כל זה מהא דר"מ ורבנן וסבירא ליה דאליבא דכ"ע חשיב מנוקה מעון אלא דלר"מ אינה שותה משום דאינו רשאי לקיימה ואסורה עליו לעולם וס"ל דקינוי אינו אלא בראויה לקיימה וכמו שפירש"י וחכמים ס"ל דשותה דהא יכול להחזירה לו וראויה לקיימה קרינן בה. ואפשר עוד לומר דהראב"ד מודה לרבינו דכל שבעל בעילה אסורה אפילו מדרבנן אינה שותה משום דאינו מנוקה מעון דאע"ג דקרא פשיטא דלא קאמר אלא באיסורי תורה מ"מ כיון דקאמר קרא דבעינן דהבעל יהיה מנוקה מעון כיון דחכמים אסרו איזה ביאות ממעטינן למי שעבר על דבריהם מקרא דונקה האיש מעון כההיא דממעטינן שניה מקרא דולו תהיה לאשה אלא דבבא על ארוסתו בבית חמיו חולק על רבינו וטעמא דמילתא משום דס"ל דלא הקפיד הכתוב בביאה אסורה אלא בביאה שאין לה היתר וכגון שבעל אחת מהשניות ודכותה אבל בבא על ארוסתו שלמחר נושא אותה והיא מותרת לו לא חשיב בעילת איסור לענין זה דקינוי. והכריח כל זה מהא דמעוברת ומניקת חבירו וסבירא ליה ז"ל דלר"ע לא חשיב בעילת איסור מה שבעל שהרי האשה מצד עצמה אינה אסורה לזה אלא הזמן גרמא שאוסרה עליו לפי שהיא מעוברת או מינקת ור"מ ס"ל דאינה שותה משום דאינו רשאי לקיימה ואנן בעינן אשה הראויה לקיימה וחכ"א דשותה משום דיכול לגרשה ולשוב לקחתה. אבל לכ"ע לא ממעטינן משום דאינו מנוקה מעון. ואפשר דטעמא דר"מ לאו משום דבעינן אשה הראויה לקיימה אלא כיון דאינו יכול לקחתה עוד חשיב בעילה אסורה ואף שקודם הבעילה היתה לה שעת הכושר לאחר זמן. מ"מ כיון דהשתא דבעל אינו יכול לקחתה עוד חשיב אינו מנוקה מעון וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וז"ל ר"מ סבר מי שנושא מעוברת חבירו ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית ולפיכך הוא אצלו עובר עבירה כמו ישראל שנשא נתינה והדומות להם לפיכך לא ישקה אותה כו' ע"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו דר"מ חשיב ליה עובר עבירה לפי שאינו רשאי לקחתה עוד וחכמים לא חשבי לה עבירה משום דרשאי לקחתה עוד. ואם כן לכל הפירושים תמיהת הראב"ד על רבינו ז"ל גדולה היא דבא על ארוסתו הרי זה דומה למעוברת חבירו ומינקת חבירו וגרע מינייהו דהא התם צריך לגרש בגט והכא אין צורך ואין ספק דאף ר"מ מודה בזה דשותה שהרי אינה אסורה עליו ובאמת שלא מצאתי טעם נכון ליישב דברי רבינו לחלק בין בא על ארוסתו למעוברת ומינקת חבירו ועיין בספר קרבן חגיגה סי' ע"ה. וראיתי לרבינו לקמן בפירקין דין ט' שכתב וז"ל עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה ע"כ:
והנראה אצלי שכוונת רבינו ז"ל היא דשאני מעוברת ומינקת שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא משום דבר אחר דהיינו משום הולד וכדאיתא בפרק החולץ ומאי דאמרינן דכל מי שבא ביאה אסורה שאין המים בודקין הוא דוקא בביאה שהיא אסורה מצד עצמה ולא בביאה האסורה מחמת דבר אחר. אלא שקשה לזה מאי טעמיה דר"מ דקאמר דאינה שותה משום דאינו רשאי לקחתה עוד דאם הביאה מצד עצמה לא חשיבא ביאת איסור כיון דאין איסורה כ"א מחמת דבר אחר א"כ מה שאינו רשאי לקחתה עוד מה יתן ומה יוסיף לעשותה ביאה אסורה. ואם לא היו דברי רבינו שבפירוש המשנה היינו אומר דטעמא דר"מ הוא דנהי דלא חשיב ביאה אסורה כיון דהאיסור הוא מחמת דבר אחר מ"מ ס"ל דאינה שותה כיון דאינו רשאי לקיימה ואנן גבי קינוי בעינן אשה הראויה לקיימה. אך לדברי רבינו שבפירוש המשנה הדבר קשה אצלי דאם ר"מ מודה דלא חשיב ביאת איסור משום דאיסורה מחמת דבר אחר. כי נמי אינו יכול לקחתה עוד איך תחשב למפרע שבא ביאה אסורה ורבנן נמי מודו בזה אלא שהם חולקים בעיקר הדין שיכול לשוב לקחתה והדבר צריך אצלי תלמוד: