אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ב · הלכה ז

הלכה ו

מעוברת ומניקה וכו'. ברייתא בסוטה פ"ד (דף כ"ו) מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה. ופירש"י ולא אמרינן לא ליקטליה לולד ע"כ. וזהו שכתב רבינו משקה אותה כמות שהיא דס"ל דחידושא דברייתא היא שאין ממתינין לה עד שתלד וגבי מניקה איכא נמי סכנה לולד אם תמות במכירתו וכדאמרינן בגמרא. אבל התוס' הקשו לרש"י דאמאי אית לן למיקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בפ"ק דערכין האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזירת הכתוב הוא ומתו גם שניהם לרבות הולד והתם משמע טעמא דרבי קרא הא לא רבי קרא לא קטלינן משום דממונא דבעל הוא ע"כ. ומלבד מה שהקשו התוס' ע"ק לי דמדברי רבינו פי"ב מהלכות סנהדרין דין ד' מוכח דטעמא דאין ממתינין הוא משום עינוי הדין שכתב משנגמר דינו וכו' לפיכך עוברה וכו'. והנראה דס"ל לרבינו דעינוי הדין לא שייך אלא לאחר גמר דין ולפי דבריו נראה דקודם שנגמר הדין ממתינין לה וכן הוא דעת התוס' בספ"ק דערכין. וא"כ הכא גבי השקאת סוטה למה משקין אותה. ונראה דדוקא התם אמרינן דאין ממתינין מגזירת הכתוב שגזר שלא יענו את דינו משום דאם היא חטאה בעלה מה חטא שמפסיד הולדות ומש"ה איצטריך קרא ללמד שלא נחוש להפסד הבעל. אבל הכא שהבעל הוא רוצה להשקותה ובידו הוא שלא להשקותה מהיכא תיתי שנחוש להפסדו. והתוס' פי' דלעולם ממתינין וה"פ מעוברת עצמו אע"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אפ"ה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמרינן בירושלמי לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות ע"כ. והחילוק הוא מבואר דשאני מעוברת חבירו ממעוברת עצמו. ומ"מ מ"ש כמו גבי מעוברת חבירו וכו' לא ידעתי כוונתם דאליבא דמאן קיימי. אי אליבא דר"מ אפי' שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר דיוציא ולא יחזיר עולמית א"כ אפילו מת הולד נמי צריך להוציאה דע"כ לא אמרינן בפרק אע"פ והלכתא מת מותר אלא לרבנן דאית להו דלאחר כ"ד חדש מחזירה ומש"ה אמרינן מת מותר אבל אליבא דר"מ דקניס דלעולם לא יחזיר משום דעבר אדרבנן א"כ כי מת נמי כופין אותו להוציא וא"כ לעולם אינה ראויה לשתות דלא קרינן בה כי תשטה אשתו דאינה ראויה לאישות. ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות כיון שבידו להחזירה. ואי לאו דמסתפינא הו"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאים ראיה כי אם מדברי הירושלמי דקיימי עלה דמתניתין דאיילונית וזקנה כו' דאינה שותה דכיון דאין לו בנים אינן ראויות לו ואמרו שאם נולדו לו בנים בין קינוי לסתירה אינה שותה שכבר נדחו מלשתות וכמו שפסק רבינו בפירקין דין י"א והוה ס"ד דמעוברת עצמו נמי כיון דצריך להמתין עד שתלד נמצא דבשעת הקינוי לא היתה ראויה לאישות וא"כ אפילו אחר שתלד לא תשתה לזה באה הברייתא ללמדנו דלא דמי:
ודע דבמעוברת חבירו אפילו דקי"ל כחכמים דשותה מ"מ אליבא דתוס' צריכה להמתין עד שתלד דודאי לא גרע ממעוברת עצמו ולפי מ"ש לעיל אפשר דהכא אף רש"י ורבינו יודו דממתינין דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל חבירו. וא"ת בין לרש"י בין לתוס' מאי אשמעינן הברייתא במעוברת עצמו הא ממעוברת חבירו ילפינן לה דע"כ לא קאמר ר"מ דאינה שותה אלא משום דאינה ראויה לו הא לאו הכי שותה ולרבנן כיון דיכול להחזירה שותה. הא לא קשיא משום דהו"א דמעוברת חבירו מיירי בשקינא לה לאחר שילדה ור"מ אית ליה דאינה שותה משום דנשאה באיסור ואינה ראויה לו וחכמים ס"ל דהיא ראויה לו אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם שותה או אם מקנא לה אליבא דהתוספות וזה לא למדנו אלא ממעוברת עצמו ודוק:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה