משנה למלך על משנה תורה, הלכות נערה בתולה· רבי יהודה רוזאניס
פרק א · הלכה ה
היתה אנוסה זו אסורה עליו וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ג מהלכות עבדים דין ח') הנה מרן ז"ל כתב ע"ז וז"ל מ"ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא וכו' (עיין בכ"מ בד"ה ומ"ש רבינו אפי' מחייבי עשה וכו'):
וכתב ע"ז החכם השלם עמית בתורה כמה"ר אהרן ששון ז"ל וז"ל ואין ספק שאע"פ שהרב הביא ראיה לדברי הרמב"ם מדר"ש בן מנסיא דאסיקנא דכל חייבי עשה אין ראויה לקיימה לאו למימרא שהרמב"ם פסק בכוליה מילתא כר"ש בן מנסיא דהא ודאי ליתא דלר"ש בן מנסיא מלבד שאינו נושאה אינו חייב כלל בקנס ולתת חמשים כסף אלא פטור משום דדריש אימתי ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף היכא דולו תהיה לאשה כלומר שהיא אשה הראויה לו וכדאמרינן התם בהדיא אמתניתין דאלו נערות ולאפוקי מהאי תנא דתניא שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר"ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לו והיינו שאינו משלם קנס כלל דדריש דתלוי קנס בהכי. אלא שהרב ז"ל מביא ראיה דהשתא לדידן דלא דרשינן דתלי קנס בנישואין אלא דמ"מ איצטריך קרא לגופיה לעיקר נישואין דלא מיחייב לנושאה אלא היכא דולו תהיה לאשה דהיינו אשה הראויה לו דיש בכלל מיעוט הכתוב ג"כ חייבי עשה כי היכי דדרשיה ר"ש בן מנסיא. אלא דבהא פליג עם רבנן דת"ק דריש ליה לגופיה ואיהו דריש ליה נמשך למה שלפניו. נמצא ודאי דבפי' הכתוב דולו תהיה לאשה שוים הם דילפינן מיניה. אך מה שיש לתמוה על הרב הוא בתירוצו שכתב דכיון שיש רמז לשניות בתורה אפשר שנמעט מהכתוב השניות ממיעוטא דולו תהיה לאשה דסוף סוף אינה ראויה לו דיש רמז איסור בתורה או שמלא תסור אסורה לו וממעטא מקרא דאינה בכלל ולו תהיה לאשה. דא"כ מאי מקשה תלמודא בפרק אלו נערות עלה דההיא דתניא עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פיתוי ואקשינן מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות ממש שניות מד"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס כו' ומאי קושיא הא כיון דאי הוו אסירן מן התורה הוה ניחא לן דאין להן קנס משום דהוה אמינא דדריש ולו תהיה לאשה [דקאי קרא] על הקנס וכדאיכא מאן דאמר הכי. א"כ מדלא חזיין ליה מד"ס לא תיקשי לך דמ"מ אימעיטו מולו תהיה לאשה כיון שיש להם רמז בתורה מושמרתם את משמרתי או מלא תסור וא"כ כיון דתלי קנס בהכי הרי אינה אשה הראויה לו ולפיכך אין לה קנס. וכ"ש כי אוקימנא בגמרא כר"ש בן מנסיא שכפי זה לא היה צורך כלל להוציא הברייתא ממשמעותה דהא ר"ש בן מנסיא דריש הכי בקנס גופיה וכיון דכפי האמת מולו תהיה לאשה ממעיט שניה לרשב"מ ממעיט מקנס דהא בהא תליא. והרי כל קושיית הגמרא לא היתה אלא דשפיר קרינן בה ולו תהיה לאשה וכדפירש רש"י ז"ל כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא קרינן בה ולו תהיה לאשה אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא. וא"כ הרי מוכיח דכל דוחק התלמוד דלא ממעיט מולו תהיה לאשה דאי הוה מימעיט שפיר הוה אתי כפשטה. והשתא לדעת הרב הא מהתם נמי ממעיט לענין נישואין ומה לי נישואין דרבנן ומה לי קנס לשמעון התימני ולר"ש בן מנסיא וזה מבואר. ואלמלא דברי הרב בכ"מ להרמב"ם לא קשה כולי האי שהייתי אומר דמאי דכתב היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה ה"ז לא ישאנה היינו מדרבנן דנהי דמדאורייתא מיחייב מיהא לנושאה דלא ממעיטא מולו תהיה לאשה שהרי ראויה לו היא אלא דבתר דמיעט קרא דבאסורה מה"ת לא ישאנה ראו חכמים להעמיד דבריהם על דברי תורה ולומר דהוי כאילו היתה אסורה מה"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב (ועל) [ואל] תעשה והרמב"ם ז"ל ה"ק הואיל דבאסורות מה"ת מיהא האיסור עומד במקומו העמידו חכמים דבריהם במקום איסור שאם אפילו באיסורי תורה גזרה תורה שישאנה לא היה סברא שיעמידו חכמים ויחמירו בדבריהם יותר מד"ת ועם שהיה צד להקשות דמנ"ל הא להרמב"ם שיש כאן גזירת חכמים הפך דין התורה היינו אומרים דכיון דהמשנה אומרת או שאינה ראויה לבא וזהו מלשון המשנה והמשנה קא עסקא בתר דאית לן איסור שניות אף זו בכלל אינה ראויה שהרי בזמן המשנה או בזמננו אינה ראויה היא דהא איכא איסורא והכל נכלל בכלל אינה ראויה. ואע"ג דמתניתין מסיימא שאינה ראויה לבא בישראל ומשמע דאין להם ביאה בקהל ושניות לאו אסורות לבא בקהל הם. מ"מ ע"כ לאו דוקא שהרי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאינן פסולי קהל ועכ"ז לא ישאנה לדברי הכל אלא ע"כ שאינה ראויה לבא בישראל ר"ל דלרבותא נקטיה דאפי' שאינה ראויה לבא בישראל דהיינו ממזרת ונתינה דאין בה אלא ל"ת בלחוד ולא עשה והו"א אתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל. ומ"מ למדנו כשאינה ראויה לבא ואפילו בישראל קאמר א"כ משאינה ראויה לבא ממעיט שניות ומשום דהוה ס"ד דחמירי שניות משום דאיסורי שאר מדאורייתא דאורייתא לא ישאנה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בדאורייתא דישראל אוקמוה אדיניה קמ"ל. ועוד דבין הכי ובין הכי פשיט שפיר הרמב"ם דבאינה ראויה לבא בישראל הא איכא ממזרת דרבנן ומימעטא וכי היכי דאורייתא בישראל לאו דוקא ה"נ בדרבנן בישראל לאו דוקא ומינה שמעינן לכל דרבנן דהיינו שניות. באופן שיפה כתב הרב ז"ל. אבל בדברי הרב ז"ל אין דרך לנטות לע"ד דנראה מפורש שכוונתו לפשוט דמולו תהיה לאשה מה"ת מימעיט שניות זהו תימה וכדפרישית והיה מקום ליישב בזה אף כדברי הרב בכ"מ על דרך תירוץ התוס' אבל אין כאן מקום להאריך. ומ"מ לדידי דברי הרמב"ם צדקו יחדיו דבין בחייבי עשה בין באיסורין מדרבנן לא ישאנה ויש לו סעד מהגמרא מפשט הברייתא השנוי בפרק הבא על יבמתו שאמרו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה פי' לכהונה גדולה משום כי אם בתולה מעמיו ואמרו מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ופירש"י ולו תהיה לאשה במאנס נערה בתולה כתיב פרט לאלמנה מן האירוסין וזה המאנס כ"ג או גרושה או חלוצה הוא בכהן הדיוט ומקשה בגמרא היכי דמי אילימא כדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. ומשני הא ר"מ היא ורב דאמר כר"א. ופירש"י תיפוק לי דהו"ל בעולת עצמו ותניא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא למדנו מזה ככל דברי הרמב"ם, האחד דאפילו חייבי עשה ממעיט שפיר מולו תהיה לאשה מה שהוצרך הרב ז"ל להוציא מכללא דסוף סוף שאינה ראויה לקיימה מתקריא ומההיא דר"ש בן מנסיא דאסיקנא דמיקרי שאינה ראוייה לקיימה ואין צורך לזה שהרי בעולה לכ"ג שהיא בעשה לבד ומפורש בברייתא שאינו נושאה דההיא ברייתא לענין נישואין מיירי כמ"ש התוספות שם בסוגיא ד"ה הא מני ר"מ היא הכא לאו מקנס ממעט להו אלא לענין שאין ראויה לקיימה כו' יע"ש. וזו היא הסוגיא שהוציא הרב משם הדין שכתב שם בסמוך כ"ג שאנס בתולה כו' ואם כנס יוציא בגט שלא כתב הרב ז"ל בכ"מ מאין לו זה. ונראה דס"ל דנפק ליה ממ"ש למעלה. ולדידי הדברים בהפך דההיא דלעיל נפקא ליה מהך דהכא שברייתא מפורשת היא והסוגיא ערוכה כמ"ש. וגם שיש לדקדק קצת כפי טעמו של הרב בכ"מ שכאן כתב ומסקינן דאפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה כו' דמשמע לכאורה דס"ל לר"ש בן מנסיא מאי דקאמר אשה שאינה ראוייה לקיימה היינו אפילו חייבי עשה ולקמן אמאי דכתב הרמב"ם היתה בתולה זו אסורה על האונס אם היתה אחת מחייבי כריתות או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא היתה שם התראה ה"ז משלם היתה מחייבי עשה או שניות בין התרו בו בין לא התרו בו משלם קנס שאין כאן מלקות. וכתב הרב בכ"מ ומ"ש היתה מחייבי עשה או שניות כו' שם ת"ר עריות ושניות לעריות אין להם קנס בשלמא עריות ניחא אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להם קנס אלא עריות חייבי מיתת ב"ד שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להם קנס ומני שמעון התימני איכא דאמרי עריות חייבי מיתת ב"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר"ש בן מנסיא. ופירש"י ר"ש בן מנסיא דאמר אשה הראויה לקיימה ופסק רבינו כל"ב דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כר"י דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא ע"כ. הרי לך שכתב מפורש דפסק כלישנא בתרא דאמר שניות ח"ל והיינו דאתיא כר"ש בן מנסיא דקאמר דאפ"ה משמע ליה דדוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא נמצא דכתב דשאינה ראויה לקיימה חייבי לאוין הוי אבל חייבי עשה ראויה לקיימה הוא ויש לה קנס והפך מ"ש. עם כי במחילת כ"ת אלף פעמים עירוב פרשיות כתוב שם במה שהרכיב דברי הרמב"ם עם ענין הברייתא וכתב שטעמו של הרמב"ם לפי שפסק הברייתא כפי הלשון השני דחייבי לאוין אין להן קנס ואין זה ענין לטעמו שכפי הלשון השני הברייתא פוטרת חייבי לאוין מקנס בכל אופן ואפילו לא התרו בו לפי שטעמה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו דוקא והרמב"ם אינו סובר כלל כסברא זו דס"ל כתנא דמתניתין דאיתרבי מנערה הנערה וא"כ אין לנו עסק אם רשב"מ פוטר אף בחייבי עשה או מחייב שאף שיפטור בחייבי עשה מן הקנס הוא משום דדריש ולו תהיה לאשה אשה הראויה לקיימה ואנן לא ס"ל כוותיה וכן אפי' היה פוסק כר"ש התימני מנ"ל דר"ש התימני לא פטר בחייבי לאוין משום דאין אדם לוקה ומשלם ולא חילק אלא שלא לדמותו לחייבי כריתות שפטור אפילו בלא התרו בו שאין אני קורא בו ולו תהיה לאשה. אלא מה שהיה לו לפשוט דברי הרמב"ם הוא ממ"ש ודאי בתירוצו השני דכל טעמא דחייבי כריתות וחייבי לאוין שיש צד שאינו משלם קנס הוא כשהתרו בו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם והיכא דליכא מלקות בודאי קאי אדיניה דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אקנס. עם שלע"ד גם באותו תירוץ אין לשונו מתחוור שכתב ועוד דאתיא כר"י כו' ומשמע ודאי דקאי אברייתא והוה נתינת טעם למה פסק כל"ב משום דלפי זה ברייתא אתיא כר"י וא"כ כפי מרוצת הלשון משמע דעלה קאי ולא על עיקר דברי הרמב"ם שלא הוזכר שם כלל וזה אינו שאף כפי אותו הלשון ברייתא לא אתיא כר"י דטעמא דברייתא משום שאין אני קורא בה ולו תהיה לאשה ולפ"ז אף בלא התרו בו ולא כרבי יוחנן והתלמוד לא מצי לאוקומי הברייתא כמתניתין ומטעמא דרבי יוחנן משום דהא ודאי סתמא קאמר עריות ושניות אפילו דלא התרו בהם. ושמא היתה כוונת הרב בזה לומר דאפילו לרשב"מ דמחמיר ופוטר מן הקנס אף בלא התרו בחייבי עשה מודה וכ"ש לרבנן. אבל כל זה דוחק שלא היה צורך לזה כלל כמו שיראה המעיין וכדפרישית לעיל וזו משנה שאינה צריכה בפרט שיש לדחות דבחייבי עשה מחלק בין שוגג למזיד והשתא לא ידע האי סברא דבעשה ליכא לפלוגי בין התרו בין לא התרו שהרי אח"כ כתבו בדרך ועוד. אך כפי זה מיושב שכתב ופסק כלישנא בתרא ר"ל שתפס עיקר כן דאתיא כרשב"מ ואפ"ה לא פטר אלא בחייבי לאוין דוקא שאלמלא סבר כלישנא בתרא היה מקום לומר דלרשב"מ לא מחייב אפילו בחייבי עשה אבל השתא ש"מ הכי וזה הוא שתפס עיקר הפסק על לשונות הברייתא ולא לפסוק כרשב"מ סתם שהרי אין היות סתם הברייתא כמותו טעם לפסוק הלכה כן דלאו סתם מתניתין הוא אלא שרצה להסתייע ממנו דבעשה לכולהו תנאי חייב בקנס וכפי זה אפשר ליישב גם לשון ועוד דמעיקרא נמי הוה ידע דאין צד כלל בעשה לחלק בין שוגג למזיד אלא דהוה ס"ד דלא אתיא אלא כרבנן דלרשב"מ מטעמא אחרינא דהיינו מקרא בין שוגג בין מזיד אין בה משום קנס ולזה אמר דאינו דטעמא דולו תהיה לאשה מודה ר"ש דליתיה בחייבי עשה וא"כ אין צד לחלק בין שוגג למזיד ואח"כ כתב ועוד כלומר אפילו תימא דלא אתיא הך מלתא ככ"ע דר"ש בן מנסיא אפילו בחייבי עשה אמרה מ"מ כטעמא דרבי יוחנן אתיא דלא פטר בח"ל אלא מטעמא דאין אדם לוקה ומשלם אלמא בחייבי עשה ליתא כו' ור"ל ואפי' תיתי דלא כרשב"מ לית לן בה. וכפי זה ג"כ אפשר לתרץ גם מה שהקשינו לעיל דלעיל כתב דלר"ש אפילו בחייבי עשה הוי אינה ראויה לקיימה ולית לה קנס והשתא כלפי שהרב הרגיש כן כאן כתב מעיקרא דמיניה וביה אפשר לומר דאתי ככ"ע ודלר"ש בן מנסיא נמי דוקא בח"ל פטר וזהו כשלא נזכיר מה למעלה אף שנאמר שם טעם אחר וחזר וכתב ועוד ר"ל ואף שנאמר כדפרישית למעלה וכו' מ"מ אין דוחק דלא אתי כרשב"מ דאתי כרבי יוחנן כו' ומלבד כל זה יש לתרץ בין זו לזו דאי נמי אמרינן דרשב"מ כי אמר אשה שראויה לקיימה לא ממעט חייבי עשה כפי האמת אין להביא ראיה משם דלא מיקרו חייבי עשה שאין ראוי לקיימה דלפעמים מקרו הכי ולפעמים מקרו הכי אלא דגבי מלתיה דרשב"מ הכרח הברייתות דקאמר שניות ולא שלישיות הוכיח דאין נכנס בה בכלל ועוד דרשב"מ ה"ק דכל אשה הראויה לקיימה נוהג דין קנס אבל בשאינה ראויה לקיימה איכא הכי ואיכא הכי. ומייתי ראיה מאותה הסברא דסברה בהכרח בחייבי עשה אין ראויה לקיימה דאם היתה ראויה לקיימה הרי כלל רשב"מ דכל ראויה לקיימה יש לה קנס. למדנו מזה דלדבריהם חייבי עשה שאינה ראויה מיקרי. אבל קצת תימה לזה שא"כ למ"ד דבחייבי עשה חייב נמי היכי אתי למעוטי רשב"מ מר"ש התימני כיון דע"כ לאו בכלהו קאמר אלא במקצתם ואף בזו יש ליישב ואין כאן מקום להאריך. ומ"מ למדנו מפורש מן הגמרא דחייבי עשה לענין לנושאה אמעיטו מולו תהיה לאשה דכיון דבעולה היא אינו חייב לנושאה. גם מ"ש לגבי שניות דלא ישאנה ומולו תהיה לאשה לא זז מדברי הברייתא שהברייתא אומרת פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואתה ידעת שהחלוצה לכהן הדיוט אינו אלא מד"ס וכמ"ש בפרק עשרה יוחסין דמאי דמפיק לה מואשה גרושה אסמכתא בעלמא היא ואפ"ה אינו חייב לנושאה. ואפשר דממעיטו מגופיה דקרא וא"כ מה נשתנו שניות לעריות מחלוצה תרווייהו בחדא שיאטא שייטי ותרווייהו מדרבנן ואין בזה איסור חמור מזה בחלוצה מבשניות, ע"כ דברי הרב הנזכר ז"ל:
והנני חוזר על כל דברי הרב ז"ל. ראשונה במה שהקשה למרן מאותה סוגיא דפרק אלו נערות (דף ל"ו) שהקשו שניות מד"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס ואי כדברי מרן מאי פריך כיון דאימעיטו שניות מקרא דולו תהיה לאשה לענין נישואין אימעיטו נמי לענין קנס דהא ברייתא זו סוברת דקנס תלוי בנישואין. ולדידי אחרי המחילה הא לא קשיא כלל דע"כ לא אמרינן דשניות אימעיטו מקרא דולו תהיה לאשה אלא אי דרשינן לקרא דולו תהיה דה"ק בראויה לקיימה הכתוב מדבר ומש"ה אמרינן דגם שניות נתמעטו משום דאינן ראויות לקיימן. אבל לשמעון התימני דדריש לקרא באשה שיש בה הויה פשיטא דשניות לא נתמעטו מן הכתוב דהא שניות תופסין בהן קידושין ואפילו ר"ע דאית ליה דבכל איסורי ביאה אין קידושין תופסין זולת קצת פרטים באיסורי ביאה של דבריהם כזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהיו קידושין תופסין וזה פשוט. וסתמא דש"ס הוא דס"ל דברייתא הלזו דנקט עריות ופי' עריות הם המפורשים בפרשת אחרי מות ע"כ שמעון התימני היא דאי לא מאי איריא עריות אפילו שאר איסורי ביאה נמי. ומהר"ר בצלאל ז"ל בליקוטיו דקדק בסוגיא זו דמאי קאמר מאי עריות הא בעריות ליכא קושיא ולא הול"ל אלא מאי שניות. ותירץ דגם בעריות לא ניחא ליה משום דדחיקא ליה לאוקומי הברייתא כשמעון התימני אלא שזה הדוחק סובל אותו התלמוד אבל שניות ק"ל ודברי רש"י הם מוכיחים כמ"ש וז"ל אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא ע"כ הרי לך מבואר דאם היה חלות לאוקומי הך ברייתא כרשב"מ לא הוה קשיא לן משניות. אך מדנקט עריות ע"כ שמעון התימני היא דדריש לקרא אשה שיש בה הויה ומש"ה נקט עריות והשתא קשיא ליה משניות דנהי דשניות משום לתא דעריות גזרו בהם מ"מ פשיטא דלא עדיפי מחייבי לאוין ונהי דחכמים אסרו השניות פשיטא שלא הפקיעו קידושיהן כיון דמה"ת חזיין ליה. ותירצו עריות חייבי מיתת ב"ד שניות חייבי כריתות והם שני סוגים דהא איכא מ"ד דאין ממזר כי אם מחייבי מיתת ב"ד ולזה בא שמעון התימני ואמר שאחד חייבי מיתת ב"ד או חייבי כריתות אין להן קנס משום דאין בהן הויה אבל חייבי לאוין יש להן קנס משום דיש בהן הויה ולא ס"ל כר"ע כדאיתא בפרק החולץ (דף מ"ט) וכ"ש שניות דיש להן קנס. ולאיכא דאמרי דמוקי ברייתא עריות חייבי מיתת ב"ד וחייבי כריתות שניות ח"ל רשב"מ היא ונקט הברייתא שני סוגים איסורי ביאה שאין בהן קידושין ואיסורי ביאה דקידושין תופסין בהן משום דדריש לקרא באשה הראויה לקיימה ה"ה נמי שניות דהא אינה ראויה לקיימה. וע"כ דמאי דאמרי' בגמרא שניות חייבי לאוין לאו דוקא דהא איכא חייבי עשה ולרשב"מ חייבי עשה אימעיטו מקנס וכדמוכח הסוגיא דר"פ אלו נערות (דף כ"ט) ד"ה וחד לאתויי חייבי לאוין דמחד ריבויא מרבינן ח"ל וחייבי עשה. ולפי זה הה"נ דשניות מד"ס אין להן קנס משום דאינו ראוי לקיימה. וכ"ת השתא דמוקמינן לברייתא כרשב"מ אימא דשניות הוי כפשוטו. הא ליתא דאי שניות הוי כפשוטו ע"כ מדנקט עריות שמעון התימני הוא דאי לא מאי איריא עריות דנקט וכדכתיבנא אבל השתא דאמרינן דפי' שניות הוא שניות להם ניחא דהברייתא כלל כל איסורי ביאה בין אותן שאין להן הויה ובין אותם שיש בהן הויה ומיעטה אותן מהקנס משום דבעינן ראויה לקיימה וא"כ כל איסורי ביאה שבעולם נתמעטו מן הקנס אחד ד"ת ואחד מד"ס. ולקמן בע"ה נכריח מסוגיית הגמרא דלרשב"מ באסורה מד"ס נמי ס"ל דאין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה:
עוד ראיתי להרב הנזכר שכתב ואלמלא דברי מרן להרמב"ם לא הוה קשיא כולי האי דמ"ש ואפילו שניה לא ישאנה היינו מדרבנן שהעמידו דבריהם על ד"ת דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כו'. והנראה מדבריו הוא דס"ל דכיון דתקנת חכמים הוא שרצו לבטל דבר מה"ת כדי לקיים גזירתם שאסרו השניות לענין קנס העמידו הדבר כפי דין תורה ולא פטרו אותו מן הקנס דבזה ליכא סייג לדבריהם. ומש"ה הוה קשה לסתמא דתלמודא דשניות אמאי אין להם קנס וס"ל דגם לרשב"מ שניות יש להם קנס ולדידי זה אינו וכמו שיתבאר לקמן. אך עכשיו אבוא לדקדק בעיקר דבריו דס"ל שהוא גזירה דרבנן לקיים דבריהם מה יענה הרב באותה שכתב רבינו בפ"ב מהלכות סוטה דין ט' וז"ל אם היתה אשתו אסורה עליו כו' אפילו שניה וכו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו והתם ליכא שום סייג לדבריהם אם תשתה מי סוטה והמדקדק שם בדברי רבינו יראה דמדינא קאמר דאינה שותה וכמ"ש שם בדין ח' כל איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו. הרי מבואר דמשום איסור של דבריהם אזדא לה בדיקת המים אע"ג דמדין תורה זה האיש מנוקה הוא מעון. ואף הראב"ד ז"ל דפליג עליה לא פליג אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו כמ"ש כל זה אצלנו בארוכה אבל בבא ביאה אסורה כגון שניות ודכוותייהו מודה לרבינו דאינה שותה ולפי דברי הרב לא ידעתי למה מנעו ממנה חכמים השתייה ולפי זה אסרוה לכהן משום ספק זונה והיא לא פשעה בדבר אלא שהבעל בא ביאה אסורה מד"ס וגזרו עליה שלא תשתה ותהיה אסורה לכהן משום ספק זונה ואין כאן לא משום גדר ולא משום סייג. ואף אליבא דר"ש דאית ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיעט אלא אם בא עליה אחר שנסתרה אבל משום שאר איסורי ביאה לית לן בה ומשקה אותה וכמו שהארכנו בזה (*א"ה תמצאנו פ"ב מהלכות סוטה דין ח' יע"ש) מ"מ מודה הרב דאם היתה אשתו אסורה עליו דאינה שותה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכמ"ש בר"פ ארוסה. ומהאי קרא נמי ממעטינן איסורין של דבריהם דהא קתני התם במתני' דחלוצה אינה שותה ומעוברת חבירו ומינקת חבירו והרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים כולן אינן שותות ולא נוטלות כתובה וכדאיתא בסוטה (דף כ"ו) וכולם נתמעטו מדכתיב כי תשטה אשתו דבעינן ראויה לאישות ואלו כולן מה"ת ראויות לאישות ואפ"ה נתמעטו ואין כאן לא גדר ולא סייג ובס"פ משוח מלחמה תנן ר"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו ואמרינן בגמרא דאפילו עבירות דרבנן חוזר וכדאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר עליה והתם מאי סייג איכא שפטרוהו חכמים מן המלחמה. ובתוספתא פ"ב דיבמות גרסינן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו כו' יורשה ואין מטמא לה כו' הרי דמשום איסור של דבריהם בטלו עשה של תורה דכתיב לה יטמא והתם ליכא משום סייג דהא כבר מתה וא"כ מה טעם מצאו חכמים לפוטרו מן המצוה כיון דדבר תורה היתה ראויה אליו ובשלמא הכא גבי אונס איכא למימר שרצו לקיים דבריהם שלא יעבור האונס על איסור של דבריהם והעמידו דבריהם אף במקום מצות עשה אבל הכא לא שייך כלל וכמבואר. וכ"ת האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן הוא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא היא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפרק יש מותרות (דף פ"ה) לענין כתובה דרבי חלוצה קא קשיא ליה והא חליצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדיא דס"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא דוקא נשנית וכ"ת הא תניא התם בתוספתא שניות מד"ס כו' יורשה ומטמא לה הרי דלא העמידו חכמים דבריהם באיסור תורה לא קשיא משום דס"ל לתוספתא דמאי דקי"ל דאין הבעל מטמא לאשתו האסורה עליו הוא מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכמו שפירש"י בפירוש התורה דכוונת הכתוב הוא לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וס"ל לתוספתא דכיון דהכתוב למדנו זה באומרו להחלו לא מיעט הכתוב אלא היכא דשייך חלול וא"כ בכל איסורי ביאה שבתורה שייך חלול גבי כהן דאם היא מאיסורי כהונה הרי חללה ואם הוא באיסור השוה בכל הרי נעשית זונה בביאה ראשונה ושוב מתחללת בביאה שניה וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפי"ח ובפי"ט מהלכות איסורי ביאה. ושם נתבאר שכהן שבא על החלוצה חללה אבל אם בא על אחד מהשניות לא עשה אותה זונה. נמצא דמשניות לא משכחת לה חלול ומש"ה ס"ל להאי תוספתא דלשניות מטמא לה משום דלא שייך בהו חלל אבל חלוצה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן כיון דשייך בהו חלול אינו מטמא לה וממעטינן לה מקרא דכתיב להחלו. ואע"ג דמהסוגיא דר"פ האשה רבה (דף צ') מוכח דהא דאינו מטמא לאשתו פסולה לאו ממלת להחלו הוא אלא מסתירת הכתובים י"ל דהתוספתא סברה כפירש"י. אי נמי אפשר דגם תלמודא דידן מודה בזה דהשתא דאית לן מהכרח הפסוק דיש אשה שאינו מטמא לה דרשינן ליה לקרא כדכתב רש"י. וזהו שאמרו שם ואינו מטמא לאשתו פסולה ומאי איריא פסולה הול"ל לאשתו האסורה. אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלא מיעט הכתוב אלא היכא שהיא נפסלת ע"י ביאה ואין כאן מקום להאריך עוד בזה. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות נדרים מאי דשקיל וטרי בסיפא דהאי תוספתא הנזכר יע"ש):
הנה נא מצינו בכמה מקומות שהחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר ובירורן של דברים הוא כמ"ש מרן ז"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כגון הכא גבי אונס דכתיב ולו תהיה לאשה ובא למעט שאם אינו ראוי לקיימה אינה נושאה אין חילוק בזה בין אם יהיה האיסור דבר תורה או יהיה האיסור דרבנן דהכתוב הקפיד שאם אינה ראויה לקיימה שלא יקחנה וא"כ כל שאינו ראוי לקיימה אפילו מד"ס שפיר ממעטינן לה מקרא ולמ"ד דהקנס תלוי בנישואין ממעיט נמי מקנס וכמו שיתבאר. וכן גבי סוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שהכתוב בא למעט שאם בא אי זו ביאה אסורה מימיו שאין המים בודקין אין חילוק בזה בין אם בא ביאה אסורה של תורה או מד"ס דאף אם בא ביאה אסורה מד"ס חשיב דאינו מנוקה מעון ולסברת רש"י דאית ליה דקרא דכי תשטה אשתו ממעט אשה שאינה ראויה לאישות מהאי קרא ממעטינן כל שאינה ראויה לאישות ואפילו מד"ס. וכן גבי מי האיש הירא דאית ליה לר"י הגלילי שפירוש הכתוב הוא מעבירות שבידו ממעטינן מקרא אפילו עבירות דרבנן. וכן גבי טומאת כהן דמיעט הכתוב דאם איכא חלול באשתו דאינו מטמא לה ממעטינן נמי חלוצה כיון דאיכא חלול אף שהיא מדרבנן. דכיון דרחמנא אמר לא תסור כולהו ממעטינן להו מקרא. ודע שיש לדקדק דבס"פ משוח מלחמה אמרי' דלרבי יוסי משום עבירה דרבנן לא היה חוזר דס"ל דמי האיש הירא הוא דוקא בעבירות דאורייתא וגבי אונס וסוטה לא מצינו מחלוקת בזה אם איסורין דרבנן נתמעטו מן הכתוב או לא ובמ"א הארכתי בזה יע"ש. (א"ה עיין פ"ב מהלכות סוטה דין ח' ד"ה ואפילו ובפ"ז מהלכות תרומות דין א'):
עוד ראיתי להרב הנזכר שכתב שדברי רבינו צדקו והביא אותה סוגיא דפרק הבא על יבמתו. וקודם כל דבר אומר שמה שהטריח עצמו לפשוט מסוגיא זו דאפילו חייבי עשה חשיבי אינה ראויה לקיימה לא ידעתי טורח זה למה. ועל מרן ג"כ אני תמה שהוצרך להביא ראיה על זה דלדידן דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין מה הפרש יש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. ובר"פ אלו נערות לא חילקו אלא אליבא דר"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ודריש לקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה בזה הוא שרצו לומר דיש הפרש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. אבל לדידן דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. וכן למאן דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה הראויה לקיימה פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. והנה התוס' בר"פ אלו נערות כתבו דלמ"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה וחייבי לאוין ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמ"ד דאין קידושין תופסין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה ואידך ריבויא לחייבי כריתות וחייבי לאוין וכבר כתבנו דבריהם לעיל. ואדרבא היה עולה על הדעת דחייבי לאוין ישאנה וחייבי עשה לא ישאנה. שהרי בגמרא בפרק אלו נערות (דף מ') הקשו וניתי עשה ולידחי לא תעשה. וקושיא זו לא שייכא אלא בחייבי לאוין אבל בחייבי עשה לא שמענו שיבא עשה וידחה עשה. ואף להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו דגבי עשה דאיסורי ביאה כגון מצרי ואדומי כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא קילי ואתי עשה ודחי אותם. וכן בעולה לכ"ג דאיכא טעמא אחרינא דהוי עשה שאינו שוה בכל ומש"ה אתי עשה ודחי אותו. מ"מ אף לפי סברא זו לא קילי מלאו וא"כ פשיטא דאין שום חילוק לדידן בין חייבי לאוין לחייבי עשה:
גם מה שרצה להכריח הרב הנזכר מסוגיא זו דפרק הבע"י דגם באיסורין דרבנן לא ישאנה מדקתני חלוצה והחלוצה איסורה מד"ס. לדידי לא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבים דקתני חלוצה והוי אשגרת לישן ובר"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוספות שם דהוי אשגרת לישן דהא ליכא מלקות בחלוצה ובס"פ משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ומבואר שם בגמרא דאליבא דרבי יוסי על עבירות דרבנן לא היה חוזר מעורכי המלחמה. והר"ן בפרק בני העיר עלה דההיא דאמרינן דרחוב יש בה קדושה הואיל ומתקבצים שם בתעניות ובמעמדות כתב דמעמדות אשגרת לישן הוא דהא במעמדות לא היו מתקבצים לרחוב דומיא דחלוצה דאיכא דוכתי דתני לה אגב גרושה ע"כ ומרן ז"ל בב"י א"ה סי' קי"ו עלה דההיא דאמרינן בפרק יש מותרות דגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דיש להן כתובה כתב דחלוצה הוי אשגרת לישן דכיון דאיסורה דרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות יע"ש (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ה מהלכות שגגות דין ה' יע"ש). הנה הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא חלוצה ואין הדין כן בחליצה. וא"כ אין להוכיח מההיא דפרק הבע"י דבאיסורין דרבנן לא ישאנה דאפשר דמאי דתני התם חלוצה לאו דוקא וכדכתיבנא:
ולדידי מה שהכריחו לרבינו ז"ל לומר דאפילו באיסורים דרבנן לא ישאנה הוא מההיא דאמרינן בר"פ אלו נערות מאי איכא בין שמעון התימני לרשב"מ ותירצו ממזרת ונתינה איכא בינייהו. והדבר מבואר דלדעת רבינו איסור הנתינה הוא מדרבנן וכמ"ש בהלכות איסורי ביאה ואפ"ה אמרינן דלר"ש בן מנסיא דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אימעיטא הנתינה משום דאינה ראויה לקיימה ושמעינן נמי מינה דכי היכי דאימעיטא מנישואין אימעיטא נמי מקנס לדידיה דס"ל דקנס תלוי בנישואין דהא התם בקנס קא מיירי שמעון התימני ור"ש בן מנסיא ואמרינן דלרשב"מ האונס את הנתינה פטור מקנס משום דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה הוא מד"ס. וכ"ת א"כ מה הקשו בגמרא לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ"ג. ומאי דוחקיה אימא דאיכא בינייהו נתינה דהא פשיטא דאף ר"ע מודה דקידושין תופסין באיסורי ביאה דרבנן. הא לא קשיא כלל משום דהתם בקרא פליגי דשמעון התימני אמר דקרא דולו תהיה לאשה אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ורשב"מ קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה אלמא בכוונת הכתוב פליגי ואיכא נפקותא דבר תורה בינייהו. ולעולם דלקושטא דמלתא דאמרינן דאיכא בינייהו בעולה לכ"ג איכא בינייהו נמי איסורי ביאה דרבנן כי היכי דלפי הס"ד דממזרת איכא בינייהו אמרו נתינה נמי איכא בינייהו. ה"נ לפי המסקנא דאין שום חילוק בדבר וכמבואר וכ"ת הרי התוס' במתני' דר"פ אלו נערות הקשו לרש"י שפי' דאיסור הנתינה הוא מד"ס מסוגיא זו דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא דס"ל דאיסורי ביאה מד"ס חשיבי ראויה לקיימה. הא לא קשיא כלל ואדרבה מדברי התוספות הללו יש להוכיח ככל אשר כתבנו דהתוס' מודים דאיסורי ביאה מד"ס לא חשיבי ראויה לקיימה ומימעטו מקרא שהרי כשהקשו לרש"י כתבו והתם בקראי פליגי כו' אלמא דמצד הדין ליכא קושיא לרש"י. אך מה שהוקשה להם הוא דמשמע דבקרא פליגי ולרשב"מ מיעט הכתוב הנתינה ולשמעון התימני לא נתמעטה הנתינה. ולרש"י לא קשיא ליה מהך דאי לא הוה קאמר תלמודא כי אם איכא בינייהו נתינה פשיטא דהוה קשה לרש"י טובא דה"ק תלמודא דלר"ש בן מנסיא מיעט הכתוב הנתינה כיון דאיסורה מדרבנן אבל כיון דאמרינן איכא בינייהו ממזרת קאמר נמי דלקושטא דמלתא איכא בינייהו נמי נתינה דלשמעון התימני יש לה קנס משום דיש לו בה הויה ולרשב"מ אין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה:
וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל עלה דההיא דאמרינן בפרק אלו נערות אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס כו'. שהקשה מסוגיא זו דאמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו דאלמא אף איסורי ביאה מד"ס אין להם קנס. ונדחק הרבה בזה וחילק בין איסור השניות שהם משום גדר וסייג לעריות ובין איסור הנתינה אף שכולם אין איסורם אלא מד"ס. ולא מצאתי לא טעם ולא ריח בחילוק זה. ועיקר הקושיא שהקשה אחר המחילה לא דקדק יפה שמה שהקשו אלא שניות כו' הוא משום דהוה ס"ד דאותה ברייתא דקתני עריות ושניות לעריות אין להם קנס שמעון התימני היא וכמו שכתבנו בתחילת דברינו ולשמעון התימני דדריש אשה שיש לו בה הויה פשיטא דשניות יש לו בהן הויה ויש להן קנס ומאי דאמרינן דנתינה אין לה קנס הוא אליבא דרשב"מ וזה פשוט:
והנני יוצא לידון בדבר חדש שכפי הנראה מדברי מרן ז"ל הוא דלשמעון התימני דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה שיש לו בה הויה נפקא מינה דכל אשה שיש לו בה הויה אף שאינה ראויה לקיימה הרי זה נושאה וכן נראה ממרוצת דברי החכם השלם הנזכר והנה לדבריהם שמעון התימני דפליג עליה דר"ע וסבירא ליה דדוקא חייבי כריתות אין קידושין תופסין בהם אבל שאר איסורי ביאה קידושין תופסין בהם וכדאיתא בס"פ החולץ. נמצא שהאונס אחת מאיסורי ביאה זולת חייבי כריתות ה"ז נושאה. ולבבי לא כן יחשוב דאם איתא להאי מילתא לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמועינן חדוש גדול כזה דלשמעון התימני הכתוב מתיר אסורי"ם גבי אונס. והנראה אצלי דלכ"ע כל שהיא אסורה אצלו אינו נושאה ולאו מיתורא דקרא דלהא לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שישא אשה האסורה לו אי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הא אמרינן בפרק אלו נערות דשאני עשה זה דאילו אמרה לא בעינא ליה לא כייפינן לה ופירשו הרשב"א והריטב"א ז"ל בחידושיהם דעשה זה כיון דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור דלא מצינו דעשה דחי אלא עשה דאלים דאינו תלוי בדעת שום אדם אלא בהורמנא דמלכא אבל זה דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור. אלא דס"ל לר"ש בן מנסיא ולשמעון התימני דקרא דולו תהיה אתא לקנס. דלר"ש בן מנסיא אתא לומר דכל שאינו נושאה אינו משלם קנס ולשמעון התימני דוקא אשה שאין לו בה הויה אינו משלם קנס אבל כל שיש לו בה הויה אף שאינו נושאה משלם קנס. הכלל העולה דלענין נישואין בטלה מחלוקת דלדברי הכל כל שאסורה לו ואפילו מד"ס אינו נושאה וכדכתיבנא: