אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות נערה בתולה· רבי יהודה רוזאניס

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

המפותה שלא רצתה להנשא וכו'. דין זה פשוט בפרק אלו נערות (דף ל"ט) והמפתה לכשיוציא ואמרינן בגמרא דפירושו הוא לכשלא יכנוס. ופירש"י במתניתין דאם כנסה אינו נותן קנס דכתיב מהור ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל גבי אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה ע"כ. ונסתפקתי היכא דפיתה אשה האסורה לו ועבר וכנסה אם תועיל לו כניסתו זו ליפטר מהקנס, או דילמא כיון דכופין אותו להוציא לא מיפטר מהקנס. ובפרט אם היא מאותן האסורות שאין להן כתובה כגון שניות אם תועיל הכניסה ליפטר מהקנס. ומיהו צד זה נראה דלא ניתן להסתפק שהרי מה שאינו נותן קנס כשכונס המפתה אינו משום דיש לה כתובה דהא מקרא ילפינן לה וכמו שכתבנו בשם רש"י וכן פירש רבינו לקמן בפ"ב דין ז' יע"ש. שוב ראיתי הדבר מבואר בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ט) ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אמר רב הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי א"ר אחא בר יעקב שאין משלם קנס במפותה ע"כ. ופירש"י שאם מפותה היא אהנו ליה נישואין למיפטריה מקנסא ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה שהרי פסק לקמן בפי"ז מהלכות איסורי ביאה דין ט' כרב אע"ג דאסיקו ליה בקשיא וא"כ ע"כ דתנא דברייתא דקתני ואם נשא נשוי לא אתא לאשמועינן אלא דין זה דמהני ליה נישואין אלו למיפטריה מקנסא. ודע דאין חילוק בין איסור זה דבעולה לכ"ג לשאר איסורין דה"ה נמי אם עבר ולקח אחת מחייבי לאוין מהני ליה מה שנשא למיפטריה מקנסא. ומאי דנקט הך דינא בבעולה לכ"ג נ"ל משום דבעי למינקט אליבא דכ"ע. והכוונה דאין ספק אצלי דהא דאמרינן דמהני ליה כניסה הוא דוקא באותן שקידושין תופסין בהם וטעמא שהרי קיים מהר ימהרנה לו. אבל באותן שאין קידושין תופסין בהן פשיטא דאותה כניסה לא מהניא מידי שהרי הוא כמי שלא כנס וזה פשוט. ולפי זה לר"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה זולתי בעולה לכ"ג וכדאיתא בפרק האומר (דף ס"ח) דלא מיתוקם קרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר"ע כי אם בבעולה לכ"ג והכי איתא בר"פ אלו נערות (דף ל') . א"כ לפי זה האי דינא דאינו משלם קנס במפותה לא משכחת לה אליבא דר"ע אלא בבעולה לכ"ג. ואפשר דהך תנא ר"ע הוא. וא"נ תנא אחרינא הוא נקיט למלתיה אליבא דכ"ע. וא"ת והא אמרינן התם בפרק האומר אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ופשיטא דקידושין תופסין במחזיר סוטה וא"כ משכחת לדין זה דאינו משלם קנס במי שזינתה אשתו מן האירוסין שנבעלה שלא כדרכה וגירשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהני ליה נישואין למיפטריה מקנסא. וכ"ת תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי לקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר"ע כי אם בבעולה לכ"ג וא"כ אמאי לא אוקמה במחזיר סוטתו. וראיתי להתוספות ס"פ החולץ (דף מ"ט) ד"ה סוטה שהקשו קושיא זו ותירצו וז"ל וי"ל דלא בעי לאוקומה בסוטה משום דשנואה משמע שתהיה שנואה בתחילת נישואין ע"כ. הן אמת שדברי התוס' הללו לדעתי תמוהים הם שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר"ע במי שזנתה אשתו תחתיו ולא גירשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחלת נישואיה. אבל אם הקושיא היא ממחזיר סוטתו לאחר שגירשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר"ע לא תפסי בה קידושין וא"כ הרי זו שנואה היא בתחלת נישואיה וכבר עמדתי ע"ז במקום אחר. (*א"ה תמצאנו לקמן בפי"ט מהלכות איסורי ביאה דין ה' יע"ש) ועיין במהרימ"ט בחידושיו לקידושין. ומ"מ למדנו שהתוס' כבר נרגשו מזה ותירצו ואין תירוצם עולה לדידן וכמבואר. ולדידי היה נראה דכל שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס משום דאמרינן בפרק אלו נערות דהיוצאת משום שם רע אין לה קנס ולא פיתוי וטעמא דהך מילתא לדעת רש"י הוא לפי שאינה בחזקת בתולה כיון שהיתה חוזרת אחר זנות דהא שכיחי פרוצים. ורבינו ז"ל לקמן ספ"ב מהלכות אלו כתב דטעמא הוא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ולמפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה קנס. וכפי שני הטעמים הללו נ"ל דכל אשה שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס אי משום דהיא בחזקת בעולה ואי משום דאמרינן היא הכינה עצמה לכך. ואע"ג דאנו רואים שזה בא עליה באונס מ"מ כיון שיצאה עליה ש"ר אמרינן אלו לא הקדים זה ואנסה היתה היא שוכרתו. וע"כ מוכרחים אנו לומר טעם זה לדעת רבינו ז"ל דאף שאנו רואים שאונסים אותה מ"מ אנו תולין שהיא היתה שוכרתו. וא"ת איך יתכן דמשום שנבעלה שוב אין לה קנס והא בר"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ"ג ופירש"י שנבעלה מקודם שלא כדרכה. הרי דאף שנבעלה מקודם יש לה קנס. י"ל דמיירי שנבעלה מקודם באונס וכל באונס לא יצתה מחזקתה. וכ"ת אי באונס מה הוקשה לו לרש"י וא"ת יש כאן לאו דזונה אימא דר"א לא אמר דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ברצון. הא ליתא והרואה יראה לקמן (*א"ה יתבאר בפי"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב') איך עמדנו על חקירה זו והכרחנו איך לר"א אפילו באונס הויא זונה. ואף אם נאמר דמיירי ברצון נראה לחלק ולומר דשאני יוצאה משום ש"ר דמיירי דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא וכדאיתא בגמרא וכיון שהופקרה כ"כ שתבעה לשנים והיא תבעה אותם אשר שלא כדת הנשים להיות תובעות בפה מש"ה הפסידה חזקתה לגמרי. אבל ההיא דבעולה לכ"ג מיירי שפיתה אותה אחד ומש"ה לא הפסידה חזקתה ויש לה קנס. ומ"מ נ"ל דזה דוקא בפנויה אבל אשת איש שזינתה ברצון כבר אבדה חזקתה והרי היא בחזקת זונה גמורה שמכינה עצמה לכל:
ובזה ניחא לי שהתוספות בר"פ אלו נערות (דף כ"ט) ד"ה ועל הכותית הוקשה להם אמאי לא תני אלמנה לכ"ג וכן מצרי ואדומי ומחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה וכו' וקשה דאמאי לא הוקשה להם דאמאי לא תני מחזיר סוטתו אלא דלפי מ"ש ניחא. אך ראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל שכתב וז"ל והקשה מהרש"ם ז"ל אמאי לא קתני אשה תחת בעלה דאסירא לבעל ולבועל ובא עליה הבעל לאחר מכאן ותירץ דפלוגתא היא ביבמות אם הוא איסור לאו או לא ולא רצה לשנות פלוגתא ואע"פ שרבנן שם מרבים אותו מלא יוכל בעלה הראשון מ"מ יש תנא אחר שם שחולק ע"כ. והנראה דמהרש"ם לא הוקשה לו אלא אם היינו אומרים דסוטה היא בלאו משום דס"ל דמתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. וכותית דקתני הוא משום דקסבר גירי אריות הם ואיכא לאו דלא תתחתן וכמו שפירש"י ולא קשיא ליה כלל ממצרי ואדומי. ולא הוקשה לו אלא מסוטה. ואע"ג דלכ"ע איכא עשה דונטמאה דבזה לא מצינו מחלוקת. מ"מ מתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. אך התוספות מחמת שפירשו דכותית דמתניתין הוי כמ"ד גירי אמת הם ואיסורה הוא דבר קל הוקשה להם ממצרי ואדומי. ומ"מ נ"ל דאין צורך לזה דלדעתי אשה המזנה תחת בעלה שוב אין לה קנס:
ודע שראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה"ר אהרן ששון ז"ל בקונטרס הן ישלח (דף כ"א.) שהקשה קושיא זו דמהרש"ם. ותירץ דאי הוה קאמר סוטה איכא בינייהו אכתי הוה מקשה הא ניחא אי ס"ל כר"ע דקאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וכתרי לישני אלא אי סבר כר"י הגלילי דדריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס א"כ למאי איצטריך למעוטי מאשה הראויה לקיימה תיפוק ליה דבלאו הכי לית לה קנס כיון שנתארסה ונתגרשה ור"ש התימני אפשר דלא פליג בהכי דמקרא אחרינא ממעט ועוד האריך הרב ז"ל בזה יע"ש ואנן כתבינן מאי דסבירא לן:
עוד נ"ל דהא דלא נקט בברייתא הא דואם נשא נשוי בסוטה גמורה משום דכיון דע"כ נתגרשה מן [האירוסין] דאי לר"י הגלילי אין לה קנס וכדאיתא בפרק אלו נערות (דף ל"ח) ואי לר"ע כיון דקנסה לעצמה מפותה אין לה קנס דהא אחילתיה וכדאמרינן התם (דף ל"ב ודף מ') וזה פשוט. ומלבד כל זה ליכא קושיא כלל משום דבעי למינקט בסיפא פלוגתא דראב"י וחכמים אם יש חלל מחייבי עשה או לא נקט נמי רישא בהכי. אבל הדין דין אמת דכל היכא דקידושין תופסין אם עבר וכנסה אהנו מעשיו ונפטר מהקנס:
ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותנו צריכה גט מספק דלא ידעינן אם קידושין תופסין בה או לא. וא"ת דאין קידושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא"כ כיון דפשיטא דהיה חייב בודאי בקנס וספק אם בכניסה זו נפטר הוי כברי בחיובא וספק בחזרה דקי"ל דחייב. ומ"מ דעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך. ודע שמדברי התוס' שם ד"ה שאינו יש להוכיח דאפי' שכנס אשה שאין לה כתובה נפטר מהקנס שכתבו וז"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב"י כו'. וכוונתם היא דכיון שהיא מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות וכבר עמדנו בדברי התוספות הללו. (א"ה יתבאר לקמן בפירקין ובפי"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב' יע"ש) ומ"מ למדנו דבכל גווני אהנו מעשיו ומיפטר מקנסא: ואם רצה וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. כעת לא מצאתי מקום לדין זה דלמה זה יכתוב לה כתובה כשאר הבתולות דהא בעולה היא ובעולה כתובתה מנה ואפילו מוכת עץ כתובתה מנה וכמ"ש רבינו לעיל בפי"א מהלכות אישות דין ג' וכ"ש בעולה. שוב ראיתי להטא"ה סימן קע"ז סי"א שכתב ג"כ כדברי רבינו וז"ל כנס המפתה אינו נותן חמשים כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כשאר הבתולות ע"כ. ומרן ז"ל לא גילה לנו מהיכן למדו רבינו והטור דין זה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק הבא על יבמתו (דף ס') עלה דההיא דאמרינן שאין משלם קנס במפותה שהקשו וז"ל וא"ת כיון דבעיא גט ואית לה כתובה כמו אלמנה לכ"ג דיש לה כתובה אע"ג דאסורה מה"ת וא"כ מאי נ"מ דאינו משלם קנס הרי יש לה כתובה ומה לי כתובה ומה לי קנס ותירצו דנ"מ אם מחלה הכתובה א"נ דאינו משלם מן העידית כדין קנס כו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן ע"כ. ונראה דהתוס' לא פסיקא להו מילתא אם זו שהיא בעולת עצמו אם דינה כבתולה דכתובתה מאתים. דאי לא אמאי נדחקו לומר דנ"מ למחלה תיפוק ליה דאי משום כתובה אין לה אלא מנה. שוב ראיתי דע"כ דברי התוס' הללו צריכין ביאור שכתבו ועוד דכתובת בעולה דרבנן. דאף דנימא דכתובתה היא מה"ת מ"מ כיון שאין לה אלא מנה הא נ"מ טובא במה שאינו משלם קנס וראיתי להרב הנמוקי ז"ל שהקשה קושיא זו של התוס' וז"ל וא"ת מאי אהני ליה הא צריך למכתב לה כתובה כיון שנשאה י"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו חמשים שקלים והשקלים האמורים בתורה סלעים הם דכל שקל האמור בתורה כפול היה וכתובת אנוסה ומפותה אינה אלא מנה דהא בעולה היא ועוד דאותו מנה אינו אלא מנה מדינה דהיינו שמינית שבמנה של תורה דהיינו י"ב דינרים וחצי כ"כ רבינו יהונתן ז"ל ע"כ:
והנראה דהתוס' ס"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו כתובת אלמנה. ולא ס"ל דשקל האמור בתורה כפול היה. ולעולם דס"ל דכתובתה של מפותה אינו אלא מנה אלא דאפ"ה הוקשה להם דהן לו יהי דכתובתה מנה מ"מ הרי עולה כמו חמשים כסף וכיון דצריך ליתן גט ולפרוע כתובתה הרי משלם קנס דהיינו חמשים כסף. ותירצו דנ"מ להיכא דמחלה כתובתה וכו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן. כלומר דכיון דהויא דרבנן הוי כסף מדינה וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף י"א) שעולה לחשבון שמינית שבמנה של תורה וכוונו בזה לתירוץ השני שכתב הרב הנמוקי. ולעולם דהתוס' הוה סבירא להו דכתובתה של זו אינה אלא מנה כשאר כל הבעולות. ודע דמ"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דכתובות (דף י' ובפרק האשה רבה דף פ"ט) דכתובת בתולה הויא מה"ת יע"ש:
עוד עלה בדעתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' הללו ולומר שכוונתם הוא דכיון דכתובת בעולה דרבנן איצטריך לומר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה דלא היה לה כתובה. ואל תתמה על זה שהרי כתבו תירוץ אחר ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן כו'. וקשה דמה הועילו בתירוץ זה דהא סוף סוף צריך להוציאה בגט מדרבנן. אלא נראה דכונתם היא דנ"מ במאי דקאמר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה שלא היה חייב להוציאה. שוב ראיתי דפירוש זה אינו דדוחק גדול הוא לומר דהתנא בא לומר דאם נשא נשוי ונ"מ לדין תורה. אלא כוונתם הוא דכיון דאינו מוציא בגט אלא מדרבנן אין להם כתובה וכדאמרינן בפרק יש מותרות (דף פ"ה) דשניות אין להן כתובה משום דהוו דברי סופרים וד"ס אינן צריכין חיזוק וכמו שפסק רבינו לעיל בפכ"ד מהלכות אישות דין ד' יע"ש. ולפי זה אתי שפיר דקאמר דאם נשא נשוי ונ"מ שאינו משלם קנס דהא אין לה כתובה. ועיין בחידושי ספר המנהיר שכתב בפירוש דברי התוס' דברים שלא ניתנו ליכתב יע"ש. (*א"ה ועיין עוד מזה לקמן פי"ח מהא"ב דין ב' ופרק י"ז מהלכות הנז' דין ט"ו). ולפ"ז מ"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן פירושו הוא דכיון דהויא מדרבנן הוי כסף מדינה וכמו שכתבנו. העולה ממה שכתבנו הוא דלרבינו יהונתן והתוס' ז"ל כתובת המפותה היא מנה כשאר כל הבעולות:
וראיתי לרש"י ז"ל בפירוש החומש שכתב מהור ימהרנה לו יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב"ן ז"ל טען עליו ואמר ואינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה"ת שהכתובה ד"ס היא. והרא"ם תמה על הרמב"ן ז"ל איך כתב ואינו אמת וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד"ס והרב פסק כמ"ד שהכתובה היא מן התורה ע"כ. ואני תמה על הרא"ם בזה דהא לא נחלקו אלא בכתובת בתולה אבל בכתובת בעולה לא נחלקו דפשיטא דכתובתה אינה אלא מדרבנן. ובפ"ק דכתובות אמרינן אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר אלמא דפשיטא להו דכתובת אלמנה לכ"ע לא הויא מה"ת וזה פשוט. והנראה אצלי דטענת הרמב"ן היא דאי אמרת בשלמא דאיכא שום כתובה מה"ת ניחא דהכא גזירת הכתוב היא שזה המפתה יכתוב לה כתובה כדין כל נושא בתולה מאחר שהיתה בתולה וקנס הוא שקנסה אותו תורה אלא אי אמרת דליכא מה"ת שום כתובה לשום אשה היכי קאמר הכתוב מהור ימהרנה לו דהא ליכא כתובה מה"ת כלל והרא"ם תירץ דרש"י סבר דכתובה מה"ת ובזה אתי שפיר שקנסו הכתוב שיכתוב לה כתובה ככתובת הבתולות. וכל זה ניחא לדעת רש"י שסובר דכתובה דאורייתא. אך לדעת רבינו דס"ל דכתובת אשה מד"ס וכמ"ש לעיל בפ"י מהלכות אישות דין ו' מנא ליה דכתובת מפותה היא מאתים ככתובת הבתולה. ואולי נאמר דאף למ"ד דכתובת אשה דרבנן דריש ליה לקרא כדדריש ליה רש"י ז"ל ומצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתב ויצאו בניו עמו ואמרינן בפ"ק דקידושין וכי מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ולא במזונות בנו מ"מ כיון דמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו. ה"נ נימא נהי דליכא כתובה מן התורה מ"מ המנהג היה דכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתובה כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולות כיון שהיא בעולת עצמו. וע"כ קרא כי אתא לומר שיכתוב לה כתובה הוא שיכתוב לה כתובה כבתולות. דאי שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לאלמנה לא איצטריך קרא וכי בשביל שהוא בעלה לא יכתוב לה כתובה. א"ו דקרא אתא לומר שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לבתולות. והשתא רבינו ז"ל גמר מינה לדידן דאית לה לבתולה מאתים מתקנת חכמים המפותה יש ככתובת הבתולות:
ולפי פירוש זה אפשר דרש"י נמי אזיל בשיטת הראשונים ז"ל שפסקו דכתובת אשה היא מד"ס וא"ת דבפרק אלו נערות (דף ל"ט) אמרינן רבי יוסי בר' יהודה אומר יש לה כתובה מנה ורבנן לא פליגי עליה אלא דס"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דס"ל דלא תיקנו להו כתובה אבל אם היה לה כתובה היתה כתובתה מנה. וי"ל דהתם מיירי באונס ובאונס לא חייבו הכתוב כי אם בקנס דהא לא כתיב גביה האי לישנא דמהור ימהרנה לו אלא ולו תהיה לאשה ומש"ה אין כתובתה אלא מנה. אבל במפותה דכתיב בה מהור ימהרנה לו כתובתה מאתים. ונראה דיש להביא קצת ראיה לדברי רבינו הללו מההיא דתנן מה בין אונס למפתה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והקשו בגמרא לכשיוציא אשתו היא ופירש"י דבתמיה הוא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא. משמע דאי ה"א דכבר היא אשתו הוה ניחא לישנא דמתניתין דקאמר האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא. ואי אמרת דכתובת מפותה היא מנה היכי קתני דמאי דאיכא בין אונס למפתה הוא דהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והלא אינם שוין שזה נותן מנה וזה נותן חמשים סלעים. אבל אי אמרינן דכתובתה מאתים ניחא וס"ל כתירוץ קמא שכתבנו לעיל בשם הרב הנימוקי דחמשים שקלים הם מאה דינרים ומנה של קדש כפול היה נמצא שעולין החמשים שקלים כמאתים זוז דכתובת [הבתולה]. והשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני דמה שיש בין אונס למפתה הוא שזה נותן מיד וזה לכשיוציא אבל בענין התשלומין שוין הם בדינם. וא"ת אכתי אינן שוין בתשלומין שזה הוא כסף צורי וזה כסף מדינה וההפרש רב ביניהם. וי"ל דזה לא היה קשה לו לתלמודא דאפשר דהך מתניתין רשב"ג היא דאית ליה בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) דכתובה אשה הויא דאורייתא וא"כ גם המאתים זוז הם כסף צורי ועולה לחשבון כסף חמשים שקלים. ואף דרבינו ס"ל דכתובת אשה הויא מדרבנן. מ"מ ס"ל דכי היכי דמפותה זו היא בעולה ואפ"ה אית לה כתובת בתולה מדאורייתא לדידן נמי אית לה מאתים כמו שאר הבתולות:
וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל עלה דההיא דלכשיוציא אשתו היא שכתב הראב"ד ז"ל פי' בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסא שהוא חמשים שקל שהם מאתים זוז וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה ותמיה לי דא"כ הרי זה חוטא נשכר ועד שיבאו לו עדים יכנוס ואח"כ יגרש כדי להעמידה על מנה ע"כ. הנה מבואר בדבריו דס"ל דכתובת המפותה היא מנה כסברת רבי יהונתן והתוס' ולא ידעתי למה לא השיגו הראב"ד בזה:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות נערה בתולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה