אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה· רבי יהודה רוזאניס

פרק א · הלכה ט

הלכה ז

ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. מרן הביא על זה הסוגיא דפ"ב דמכות (דף כ"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ"ב דמ"ק (דף י"ב) ת"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ"ב ממס' פרה מ"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס"ל דאינו לוקה ומש"ה כתב ואסור ולא משום דס"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ"ב דבכורות (דף ט"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ"ש הרשב"א והר"ן בפרק גיד הנשה יע"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא משום דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת"ס חלק י"ד סי' ש"ה]:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה