משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ה · הלכה יב
מי שלוה מחבירו כו'. כתב הטור וז"ל וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שום דבר כ"ז שמעותיו בידו כו'. שני החילוקים הללו שכתב הריב"ה שהם או בפרהסיא או שלא ברשות דאסור כתבום התוס' והרא"ש בפרק הגוזל קמא ובפרק הרבית והרא"ש בתשובותיו כלל ק"ס סי' י"ז כתב חילוק אחר דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר גם לאחר הלואה ומתני' בסתם בני אדם ונראה דלפ"ז אין חילוק בין דבר של פרהסיא לדבר של צנעא וליכא למימר דאתא לפרושי החילוק הראשון דע"כ לא אסרינן בפרהסיא אלא בסתם בני אדם אבל באוהבין שרי שהרי מדברי הרא"ש בפ' הגוזל משמע דבפרהסיא אפילו באוהבין אסור שהרי כתב מתחלה א"כ אפילו היה אוהב כל כך שהיה רגיל להשאיל בהמתו וכליו אסור ועל זה הביא חילוק התוס' שמחלקים בין מלתא של פרהסיא לדבר שאינו של פרהסיא. והנה הרב בעל ג"ת בשער מ"ו ח"ג סי' א' השיב על מרן שהבין בדברי הריב"ה דדבר של פרהסיא אפילו ברגיל אסור וכתב דע"כ לא קאמר דבדבר שהיה עושה אפילו לא הלוהו דבפרהסיא אסור אלא דוקא שלא היה רגיל מקודם להשאילו אלא שאנו אומדין דעת הלוה שאילו שאלו ממנו המלוה היה עושה אותו אף אם לא הלוהו אבל אם הוא רגיל אפילו דבר של פרסום מותר ע"כ והנה כבר כתבנו לעיל שמדברי הרא"ש בפ' הגוזל קמא מוכח דאפילו ברגיל כל שהוא דבר של פרסום אסור וכן היא סברת הריב"ה מדסתם דבריו ומה שהכריח הרב ממ"ש רבינו שאסור ללמוד למלוה כל זמן שמעותיו בידו אם אינו רגיל דמשמע אם הוא רגיל מותר אף שהוא דבר של פרסום ליכא תברא דאפשר שלא יחלק בין דבר של פרהסיא אלא יחלק החילוק הב' שכתבו התוס' דהיינו שלא מדעתו וכמו שנראה מדבריו בפ"ו המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדיו אבל מדברי מרן שפסק בשלחנו הטהור כב' התירוצים ואח"כ הביא דברי הרמב"ם קשה וע"כ צריכים אנו לומר לדברי מרן דללמדו תורה לא מיקרי דבר של פרהסיא:
כתב מרן בשם בעה"ת דאפילו בנו של מלוה אסור ללמד כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מ"ש רבינו בפ"א מהלכות ת"ת אינו אסור ללמד בנו של מלוה אלא תורה שבכתב ע"כ וקשה מדברי בעה"ת שכתב אסור ללמדו הלוה מקרא או גמרא וליכא למימר דמשום המנהג שנותנים שכר גם על תורה שבע"פ נקט או גמרא שהרי יהיב טעמא כיון שהאב חייב משמע דמטעם חיובא אתי עלה ואפשר דס"ל כסברת הרמ"ה שהביא הריב"ה בסי' רמ"ה דה"מ דלא אפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות. אך ק' דאמאי לא כתב דאפילו לבן בנו של מלוה אסור ללמדו שהרי חייב ללמדו אפילו בשכר וכמ"ש מרן בפ"א מהלכות ת"ת. ואע"ג דבמודר הנאה קי"ל דמותר ללמדו תלמוד כיון דאסור למישקל עליה שכר ולימוד גופיה לאו הנאה היא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן בפ' אין בין המודר וכן מותר ללמד לבניו אפי' מקרא הכא שאני דכיון שלא היה נוטל מיחזי כעושה בשביל מה שהלוהו ואף דליכא הנאה אסור כיון שעושה אותו בשביל ההלואה: