משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ה · הלכה ב
אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו"ם בר"ק אלא בכדי חייו כו'. דע שהמרדכי כתב בפרק הניזקין בשם ראבי"ה דאף ביותר מכדי חייו שרי דכיון שהתירו משום כדי חייו לא פלוג וכדאמרינן גבי פעוטות וכמ"ש הריב"ה בשם הרמב"ן בח"מ סי' רל"ה אבל מדברי הפוסקים שכתבו גבי מה שתעלה מצודתי היום דמשום כדי חייו התירו דדוקא כדי חייו אבל ביותר מכדי חייו לא ולא דמי לפעוטות נראה דה"ה גבי רבית וכ"נ מדקדוק דברי רש"י שכתב בכדי חייו התירו ויותר מכאן אסור:
ובטור כתב והאידנא נהגו היתר כו'. דע שהר"ן בתשובותיו סי' נ"ז כתב שלא ידע טעם של מנהג שאנו נוהגים להלוותן ברבית דמנין לו זה ותימה הוא איך נעלם ממנו דברי כל הפוסקים שכתבו לזה ג' טעמים. ודע דלגר תושב לא אסרו חכמים דהא ליכא טעמא דשמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו עובד ע"ז דלא חמיר האי איסורא מאיסורא דלא ישבו בארצך וכ"כ הרב ג"ת בשער מ"ו ח"ג ס"ג אבל לטעמא דדלמא אתי למיסרך אסור אפילו לגר תושב וכן ללוות מן העכו"ם ברבית מותר וכ"כ רבינו ובעה"ת ונראה דהריב"ה לרוב פשיטותו לא כתבו. מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו והנה לענין הלכה רובא דרבוותא הסכימו דמותר להלוות למומר ברבית אבל בטעמא דמילתא איפליגו בה והרב בעל הנמוקי יוסף כתב שנשאל ר"ת על בן מומרת אחת אם מותר להלוות לו ברבית והתיר משום דקי"ל דכופרים מורידין ולא מעלין וכיון דגופו מותר ממונו לא כ"ש וכ"ת הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור לא דמי דהתם הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין העכו"ם וכ"כ בעה"ת שער מ"ז ח"א סימן ה' בשם הרמב"ן דטעמא דהיתרא הוא מק"ו דגופו וגבי מומרין שנטמעו בע"ז ליכא זרעא מעליא וכ"כ המרדכי בשם ר"י בפרק א"נ וא"כ לפי טעם זה במומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא אף שהם מן המורידין לא הותר ממונו משום ק"ו דגופו דחיישינן לזרעא מעליא אבל במומר לע"ז הותר ממונו משום דליכא זרעא מעליא אבל הראב"ד בפ"ב מהלכות ע"ז כתב שישראל שעבד ע"ז אסור לאבד ממונו מידי דהוי אמסור כו' משמע דאף בעובד ע"ז חיישינן לזרעא מעליא ואפשר לומר דלא פליגי דהראב"ד מיירי בעודנו ישראל עובד ע"ז ולא נעתק לדת אחרת אז הוא דחיישינן דילמא הו"ל זרעא מעליא שלא יעבוד ע"ז כמו אביו כמו שאין אנו חוששים גבי מוסר דלמא בנו ג"כ יהיה מוסר אבל במי שנעתק מדת ישראל לדת אחרת אז מסתמא הבן מקיים דת אביו אך ממ"ש המרדכי בפ"ק דקידושין בשם תשובת רש"י הביאו מרן בטור ח"מ סי' רפ"ג מחודשין ב' במומר לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל כו' נראה בעיני שאין כח ביד הדיינין להוציאו דאיתמר ממון מסור כו' וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה"ז זכה מן ההפקר נראה דס"ל דאף במומר לע"ז חיישינן לזרעא מעליא ואסור לאבד ממונו ונראה דלדעת ר"ת ור"י והרמב"ן שכתב אף לדידן דקי"ל כמ"ד אסור לאבדו ביד דאיפסיקא הלכתא כוותיה וכמו שהכריח הרי"ף אפ"ה זכה הנפקד אם שלח יד בפקדון בעודנו המומר חי משום דמותר היה לאבד ממונו בעודנו חי מק"ו דגופו ולא הוה חיישינן לזרעא מעליא ובזה ניחא מה שהקשו על הרב בעל המפה שכתב דין זה דרש"י לפסק הלכה שהרי טעמא דרש"י הוא משום דמספקא לן הלכתא כמאן אבל לדידן דאיפסקא הלכתא כמ"ד אסור לאבדו לא זכה הנפקד וא"כ נראה כמזכי שטרא לבי תרי משום דהרב בעל המפה פסק כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דס"ל כר"ת והרמב"ן ור"י במומר לע"ז ליכא מ"ד דאסור לאבדו משום דליכא זרעא מעליא וא"כ זכה הנפקד במה ששלח יד בעודנו המומר חי. אך קשה ממ"ש הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ב סימן ד' עלה דסבתא ותרתי בנתא דאשתביאו דטעמא דאסור לאבד ממון מסור הוא משום דממון המוסר מוכן ומזומן לבא אחריו ליורשו ואין לך אדם שבעולם שאין לו יורשים ואסור לאבד ממון מהם והאי דקאמר תלמודא זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא לאו דוקא זרעא ומה לי בנו ומה לי קרוב שהיה ראוי ליורשו ע"כ וא"כ שמעינן מיניה דאף במומר לע"ז אסור לאבד ממונו משום דילמא יירש אותו אחד משאר היורשים הישראלים היפך ממה שכתבנו בשם ר"ת והרמב"ן ור"י ואפשר לומר דלא פליגי דשאני נדון דהרא"ש שלא היו יורשים כי אם ישראלים משום דאף שנולדו להם בנים מן העכו"ם מ"מ לא היו באים לקחת ירושת אמם כיון שכבר נטמעו שם וגרירי בתר אביהם ומדינא לא ירתי למ"ד משום דינא ולמ"ד מתקנת חכמים ועל זה נסתפק השואל דחכמים לא אסרו ממון המוסר אלא דוקא משום בנו אבל הכא דליכא בן לא נמנע מלאבד משום שאר יורשים ועל זה השיב דליתא להאי מילתא דכי היכי דאסרו לאבד משום בנו ה"ה משום שאר יורשים אבל אם הבנים היו כאן ולא היה כח בידינו לסלקו מן הירושה פשיטא דהיה מותר לאבד ממונו כיון שזה הממון מעותד ליפול קמיה דבן דליכא למיחש ביה דילמא הוי מעליא וכ"נ ממ"ש הרא"ש כשבא ליתן טעם למה בגמרא לא אמרה אלא זרעא מעליא דלא תימא מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק משרש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע כך בניו יהיו רשעים קמ"ל דלא אמרינן הכי ואם איתא דאף במומר לע"ז דאיכא למימר משרש נחש יצא צפע אפ"ה אסור לאבד ממונו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמאי איצטריך לומר דה"ל זרעא מעליא הא בלאו ה"ט נמי אסור לאבד ממונו אלא ודאי כדכתיבנא דכל היכא דאיכא למימר דהבן יהיה דומה לאביו אז מותר לאבד ממונו ומש"ה איצטריכו בגמרא לומר דילמא ה"ל זרעא מעליא אבל כל היכא דליכא למיחש שיבוא הבן לירש אז ודאי אסור לאבד ממונו משום שאר יורשים דמה לי בן מה לי קרוב. נחזור לענייננו דלדעת כל הני רבוואתא מומר אוכל נבלות להכעיס אסור לאבד ממונו משום דילמא הוה ליה זרעא מעליא וקשה מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כו) א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ופריך ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס ומשני קסבר מומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא נראה מכאן דבמומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין אבידתו וכן פסקו כל הפוסקים ואע"ג דאיכא טעמא דזרעא מעליא וי"ל דע"כ לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא אלא שלא לאבד ממונו בידים אבל אינו מחוייב להציל ממונו ולהחזיר אבידתו משום טעמא דזרעא מעליא וכן חילק הרא"ש בתשובה הנזכרת לענין אחר וכן דקדק הראב"ד שכתב אסור לאבד ממונו בידים ובזה ניצלנו מקושיית התוס' שהקשו תימה מאי פריך דלעולם אימא לך דמורידין ואפ"ה משיבין לו אבידתו דהא במסור כו' ולפי מ"ש ניחא דשאני גבי מסור שהוא לאבד ממונו אהני טעמא דזרעא מעליא אבל להחזיר לו אבידתו לא מהני וא"כ כיון דרבייה קרא למומר אף להחזרת אבידה וש"מ דאחיך הוא וא"כ סמי מכאן מומר אבל גבי רבית דדמי למאבד ממון חבירו בידים מהני טעמא דזרעא מעליא ומומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום זרעיה ולפ"ז מוסר אסור להלוותו ברבית ואבידתו מותרת א"נ אפשר לומר דכל היכא דקרא מיעט בהדיא כגון דכתב אחוה אז ודאי לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא כיון דקרא מיעטיה ולפ"ז גבי אבידה דכתב אחיך מומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין על אבידתו אבל כל היכא דלא מיעטיה קרא אלא שאנו ממעטין אותו משום ק"ו דגופו אז אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ"ז גבי רבית דלא ממעטינן ליה אלא משום ק"ו דגופו משום דהאי לא תשיך לאחיך אלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ"ש לעיל מש"ה אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ"ז אפשר דמוסר אבידתו אסורה משום דאחיך מיקרי וכמ"ש הרמב"ן ולא מימעיט אלא משום ק"ו דגופו וחיישינן לזרעיה והרא"ש כתב בפרק איזהו נשך ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינא ביה וחי אחיך עמך וטעם זה כתב הריב"ה ור"י הביאו המרדכי והרמב"ן הביאו בעה"ת וכ"כ התוס' בפרק אין מעמידין וכפי טעם זה אף במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית וכמ"ש התוס' בהדיא והנה על הרא"ש והריב"ה קשה דלמה לא כתבו הדין במומר אוכל נבילות להכעיס והוה נפיק מכ"ש מומר שכפר בעיקר ומרן נדחק בזה ואמר דמילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר שכפר בעיקר הוי להכעיס אבל ה"ה דאפילו לא כפר בעיקר אלא שאוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומלבד שהתירוץ זה הוא דחוק מצד עצמו נסבול אותו כמ"ש הרא"ש בפ' א"נ שלא הזכיר כלל דין מומר להכעיס אבל בפרק אין מעמידין דקא עסיק בדין מומר אוכל נבילות להכעיס גבי אבידה וכשבא לדבר בענין רבית קאמר נראה דמומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כו' קשה דלא היה לו לומר אלא וכן מותר להלוותו ברבית אשר ע"כ נ"ל לומר דהרא"ש ס"ל כסברת ר"ת שכתבנו לעיל דמומר לע"ז ליכא זרעא מעליא ומש"ה כתב הדין בדוקא במומר שכפר בעיקר משום דאז ליכא למיחש לזרעא מעליא אבל במומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו משום זרעיה וזהו דוקא גבי רבית משום דדמי למאבד ממון חבירו בידים אבל גבי אבידה לא חיישינן לזרעיה וכמ"ש לעיל לדעת ר"ת ומש"ה כתב הדין גבי אבידה במומר אוכל נבילות להכעיס אבל החילוק הב' שכתבנו לדעת ר"ת בין אבידה לרבית לא יצדק להרא"ש משום דכי היכי דאחיך דאבידה ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס ה"נ וחי אחיך ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס וכ"ת א"כ למה ליה להרא"ש להביא קרא דוחי אחיך תיפוק ליה מק"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע"ז דליכא זרעא מעליא י"ל דהרא"ש אזיל לשיטתיה שכתב בתשובה כלל ל"ב סי' ד' דהא דפליגי בממון מסור אי מותר לאבדו בידים היינו בשעה שהולך לעשות המסירה שאז מותר להורגו משום דהוי רודף אבל אחר שעשה המסירה שוב אין הורגין אותו אלא בב"ד וה"ה לממונו והא דאמרינן המינין כו' לא להורגן בידים קאמר אלא להורידן לבור כו' ולפ"ז ליכא ק"ו גבי מומר להלוותו ברבית דדמי למאבד ממונו משום דמומר לא הותר להורגו בידים וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמ"ש הרא"ש, מ"מ בעיקר דינו של הרא"ש שכתב דהא דתניא המינים והמומרים מורידין דוקא מורידין אבל להורגן בידים לא רבינו חולק על זה וכמ"ש בפירוש פ"ד מהלכות רוצח ותימה הוא איך לא הביא הרא"ש סברתו ויותר יש לתמוה על הריב"ה שכתב בטח"מ סי' תכ"ה כסברת רבינו ולא חשש לסברת אביו וצ"ע ומיהו לסברת הריב"ה דס"ל דמורידין לאו דוקא נוכל לומר דמאי דנקט קרא דוחי אחיך ולא מייתי לה בק"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע"ז היינו משום דלמעלה הביא כתוב זה למעט עכו"ם דלא מימעיט מק"ו כדתניא העכו"ם לא מעלין ולא מורידין מש"ה גבי מומר נמי מייתי להאי קרא א"כ נמצינו למדין כפי שיטה זו דהרא"ש והריב"ה נמי אזלי בשיטת ר"ת שכתבנו לעיל אבל דעת התוס' הוא דאף למומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומייתי לה מקרא דוחי אחיך ולא חיישינן לזרעא מעליא והיינו טעמא דכיון דמיעטיה קרא בהדיא לא חיישינן לזרעיה ואע"ג דגבי אבידה כתבו דאבידת מוסר אסורה משום זרעיה שאני מוסר דאחיך מיקרי ולא מימעיט מקרא דאחיך וכמ"ש הרמב"ן אבל להלוותו ברבית נראה דמותר משום דמימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דנתמעט אוכל נבילות להכעיס ודעת הרמב"ן הוא ג"כ במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית אלא שבטעם הדבר כתב שהוא משום דגבי רבית אחוה כתיב וקי"ל בפ' אין מעמידין דכל שמורידין לא מיקרי אחיך וכתוב בתשובות הרא"ם ח"ב סי' ל"ב דמומר אחוה אית ליה כמו שביאר הרמב"ן בחידושיו לענין רבית וזה תימה דמדבריו כאן נראה בהיפך וצ"ע. ונראה דס"ל דהאי לא תשיך לאחיך אמלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ"ש לעיל לדעת רבינו ובעה"ת א"נ מקרא דכי ימוך אחיך אל תקח מאתו וכמ"ש בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן ל"ו בשם רא"ם. ונ"מ בין טעמא דתוס' לטעמא דהרמב"ן מוסר דלטעמא דתוס' מותר להלוותו ולטעמא דהרמב"ן אסור משום דאחיך מיקרי. כתוב בתשובות דשייכי בסימן הנזכר הני מומרים היתר גמור הוא להלוותם ברבית כדאמרינן וחי אחיך עמך כו' אבל ראבי"ה כתב יש שאוסרים להלוות ברבית למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא ויש להחזיק דבריו מדגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואם מחזירין על אבידתו להשיב כ"ש שלא נקח ממנו רבית. אך בירושלמי גרסינן הלין כותאי וכו' ולפ"ז אני מפרש הך דפ"ב דע"ז במומר לתיאבון ולא במומר להכעיס כי ראוי לקונסו כו' ע"כ. ותימה דאיך עלה בדעתו של ראבי"ה להחזיק דברי האוסרים ממאי דגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר שהרי מבואר הוא בגמרא דלא מיירי אלא במומר לתיאבון אבל במומר להכעיס לא שהרי הקשו בגמרא ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס. וראיתי בשה"ג אשר סביבות הרי"ף עלה דההיא דפרק אין מעמידין ישראל שהמיר לע"ז הרי הוא כמין ומורידין אותו כו' ואם אינו עובד ע"ז אע"פ שהוא מומר לאכול נבילות להכעיס אינו כמין ואין מורידין אותו לבור אלא חייבין להשיב אבידתו שנאמר לכל אבידת אחיך לרבות המומר שאינו מין ע"כ ונראה דס"ל דלמ"ד מומר להכעיס מומר מיקרי ברייתא דקתני אבידת אחיך לרבות את המומר מרבה אפילו מומר להכעיס דהכל נכלל במלת מומר ואפשר דלמ"ד דלהכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא הרי הוא ישראל ולפ"ז כי רבה הכתוב את המומר לא איצטריך לרבויי אלא לאוכל נבילות להכעיס ופסק כמ"ד להכעיס נמי מומר הוי ולא מין אבל בעובד ע"ז אליבא דכ"ע הרי הוא כמין וכדאמרינן בגמרא אלא איזהו מין זה העובד ע"ז ואין מחזירין לו אבידתו ומורידין אותו. והנה אם האוסרים הללו שהחזיק דבריהם ראבי"ה היו מדברים במומר אוכל נבילות להכעיס הוה ניחא מה שהחזיק דבריהם ראבי"ה דהוה ס"ל כסברת שלטי הגבורים דלמ"ד להכעיס נמי מומר הוי מוקי לברייתא בכל מיני מומר אלא מההיא דירושלמי הדר ביה ופירש דאף למ"ד דלהכעיס הוי מומר לא מוקמינן ברייתא אלא באוכל נבילות לתיאבון אבל מריהטא דלישנא דההיא תשובה משמע דבמומר לע"ז מיירי וא"כ הוא תימה דהא אליבא דכ"ע מין הוי ואין מחזירין אבידתו ואיך רצה להחזיק דבריהם ואפשר לדחוק ולומר דבמומרים באונס מיירי וכן נראה ממ"ש שם והו"ל מומר להכעיס ואי מיירי בשהמירו לרצונם פשיטא דהוי להכעיס אלא כמ"ש מרן על דברי התוס' דאף שהמירו באונס כיון שיש בידם לברוח כשבקי היתרא ואכלי איסורא דמי ואפשר דלהכי לא יהבינן להו דין מין אלא דין מומר אוכל נבילות להכעיס אבל מתשובות רש"י שהביא בעה"ת שאוסר לתת רבית למומר משום דלא נפיק מכלל אחיך וכ"כ בפרק החולץ גבי יבום דמומר לא נפיק מכלל אחוה משמע דבכל מומר מיירי וזה תימה דבמומר לע"ז כ"ע לא פליגי דנפיק מכלל אחוה וצ"ע:
כתב מרן דמומר שיצא מן הכלל שלא הוזכר אע"פ שתחלת יציאתו מן הכלל לא היה להכעיס אלא כגון שהעלילו עליו וכיוצא אפ"ה מיקרי מומר להכעיס מאחר שבידו לברוח ולהמלט ואינו עושה הייכו שביק היתרא ואכיל איסורא ע"כ ונראה דס"ל למרן דהא דמחלקינן בין להכעיס בין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירה חוץ מע"ז אבל בע"ז כל שאינו עובד ע"ז מחמת סכנת נפשות מין הוא ולפ"ז מי שיש בידו לברוח אע"פ שיאבד ממונו ולא ברח הרי מומר להכעיס וכ"כ מהרד"ך בית י"ב אבל בבית י"א כתב דכל שעומדין שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח ונסתייע מתשובת הרא"ש וצ"ע. שוב ראיתי להרב עצמו בתשובה בית נ"ז שחזר בו ממה שפסק בבית י"א ויישב ההיא תשובה דהרא"ש וכתב דגבי ע"ז אין חילוק בין עובד לתיאבון לעובד להכעיס וכמ"ש מרן וכ"פ הריב"ש:
עוד כתב מרן ולעניין הכותיים בהדיא אמרו בירושלמי שמותר להלוותן ברבית דלפי שקלקלו מעשיהם חשיב להו כישראל מומר ע"כ. משמע מדבריו דללוות מהם ברבית אסור כמו מומר וזה תימה שהרי בעה"ת הביא ברייתא דקתני מלוין אותם ולוין מהם ברבית וא"כ הא דקתני בירו' כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית לאו דוקא להלוותן דה"ה דללוות מהן נמי שרי. א"נ דאפשר דההיא דירושלמי מיירי קודם שגזרו עליהם לעשותם עכו"ם גמורים אלא שיש להם דין מומרים ואידך ברייתא דכותיים מיירי לאחר הגזירה שעשאום כעכו"ם גמורים וכדאיתא בפ"ק דחולין ולפי זה מותר ללוות מהם ברבית וצ"ע:
עוד כתב ולענין הקראים נ"ל דלהרמב"ם בפי' מתני' קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו"ם אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע"כ וזה תימה שהרי מדברי רבינו שם נראה שיש להם דין אפיקורסין גמורים ומותר להרגן היום בזמן הגלות אע"פ שאין בו ד"נ אשר ע"כ נ"ל שטעות הוא שנפל בספרים ועיקר ראיית מרן הוא ממ"ש רבינו בפ"ג מהלכות ממרים ז"ל אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו כו' כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע"כ הרי בפירוש דיהבינן להו דין תינוק שנשבה לבין העכו"ם ואסור להרגן ומ"ש במסכת חולין מיירי בישראל שנעשה קראי דומיא דצדוק ובייתוס דאז ודאי מותר להורגו. ודע שבדפוס הרמב"ם עם מגדל עוז סיים בלשונו ולא ימהר אדם להרגן דמשמע דאם לא רצו לחזור לאיתן התורה דאז מותר להרגן וכ"כ מהר"ם מטראני ח"א סי' ל"ז והרדב"ז הובאו דבריו בתשובת מהר"ר בצלאל סימן ב' ולפ"ז אתו דברי רבינו דבמס' חולין כפשטן דהתם מיירי כשלא רצו לחזור לאיתן התורה ומש"ה מותר להרגן ולפ"ז מותר להלוותן ברבית וכ"פ הרדב"ז בתשובותיו סימן י"ב:
עוד כתב הטור וז"ל ואסור ללוות ממנו ברבית דאע"פ שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דלא אסר להלוותו מטעם ולפני עור כבר כתב הרמב"ן משום דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה וכיון שאין אנו מצווין מלהלוותו אף הוא אינו מצווה מללוות אבל ללוות מן המומר אסור שהרי הם מוזהרים להלוות ואיכא משום ולפני עור והרא"ש בפ"ב דע"ז הוסיף דעובר ג"כ משום לא תשיך לאחיך וכ"כ התוס' שם וכתב הרב בעל ג"ת דהריב"ה סובר דמומר נפיק מכלל אחיך ומש"ה אינו עובר הלוה מן המומר משום דלא תשיך לאחיך אבל הרא"ש סובר דלעולם מומר לא נפיק מכלל אחיך ומש"ה כתב דהלוה עובר משום דלא תשיך לאחיך וכ"כ מהר"י הלוי כלל ו' סי' כ"ב וק"ל על דבריהם שהרי לגבי אבידה כתב הרא"ש דאבידת מומר להכעיס מותרת דכתיב אבידת אחיך והאי לאו אחיך הוא וכ"ש מומר ומה שלא כתב גבי היתרא דלהלוותם מטעמא דאחיך הוא משום דליכא אחוה גבי אזהרה דמלוה אבל גבי לוה קשה דמנ"ל דעובר משום לא תשיך כיון דהאי מומר לאו אחיך הוא ונ"מ היכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברביתא הני דמים גופייהו לישראל אחרינא דאז ליכא משום ולפני עור כמ"ש הר"ב פ"מ ח"ב סי' ק"ה. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פרק ד' מהלכות אלו דין ב' שחולק על הרב בזה יע"ש):
ודע דיש מי שכתב דאף להלוותו אסור משום ולפני עור הביאו בעה"ת שער מ"ו ח"א סימן ה' וכ"כ הגה"מ וראיתי בתשובת מהר"י הלוי סי' כ"ב שנשאל על מומר אחד שהלוה ברבית וחכם אחד היה אומר שאינו חייב להחזיר הרבית משום דטעמא דרבית חוזרת היינו משום וחי אחיך וא"כ זה המומר כיון שאינו אחיך אינו מוזהר על זה ואינו חייב להחזיר ומהרי"ל כתב דלעולם מיקרי אחיך דלעולם לא יצא מכלל האחוה ולא הותר להלוותו אלא משום שאין אנו מצווין להחיותו עד כאן ותימה הוא שהרי המרדכי והרמב"ן והסמ"ג כתבו דטעמא דרבית הוא משום דאחוה כתיב ביה ומומר לאו אחיך הוא ומכל מקום בעיקר הדין נראה דהדין עמו משום דדוקא המומר לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נזהר במצות כמונו אבל לגבי דידיה פשיטא שאנחנו נחשבים כאחים לו וחייב במצות וחי אחיך וראיה לזה שהרי הרמב"ן התיר להלוות למומר מטעם אחוה ואפ"ה כתב דללוות ממנו אסור כיון שהוא מוזהר מלהלוות ואם כדברי זה החכם אף המומר לא היה עובר על ההלואה כיון שאינו אח והלוה ג"כ היה מותר אלא ודאי כדכתיבנא דלגבי מומר אנו נחשבים כאח לו והוא מוזהר על הכל (*א"ה עיין בתה"ד סי' רכ"ג):