אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ה · הלכה א

פרק ה

העכו"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית כו'. משנה בפרק הרבית וז"ל הטור סימן קנ"ט דבר תורה מותר להלוות לעכו"ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו"ם אין מצווין להחיותו. והא דלא הביא מקרא דלנכרי תשיך הוא משום דמהאי קרא לא שמעינן אלא היתר דללוות מן העכו"ם ברבית אבל להלוות לא שמעינן ואע"ג דללוות לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסר כבר אמרו בגמרא דקרא לדיוקא אתא לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה ומשום האי טעמא לא הביא קרא דלאחיך לא תשיך דמשמע אחיך ולא עכו"ם וכמ"ש רבינו משום דהאי קרא אלוה הוא דקא מזהר וקרא דאחיך דמשמע אחיך ולא עכו"ם איצטריך לומר דאע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר הישראל משום ולפני עור וכמ"ש התוס' נמצא דאין מכל המקראות הללו ראיה להתיר להלוות ברבית לעכו"ם אם לא מקרא דוחי אחיך וכ"ת אכתי תיקשי דאמאי לא הקשה רבא לר"נ דקאמר לא נצרכה אלא דאפילו רבית דנכרי מקרא דוחי אחיך דמשמע מינה דרבית דעכו"ם שרי וי"ל דס"ל להריב"ה דלעולם לא עלה בדעתו דרבא דכי קאמר ר"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו"ם דאסור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסרו ואסמכו מלתייהו אקרא ואפ"ה פריך מקרא דלנכרי תשיך דכיון דע"כ קרא למצוה הוא דאתא כדי לחסרם דאילו להתיר מקרא דוחי אחיך שמעינן לה א"כ לא היה להם לחכמים לאסור כיון דמן התורה הוא מצוה כדי לחסרם אבל מקרא דוחי אחיך ליכא קושיא לר"נ דאף דמן התורה שרי חכמים אסרוהו מידי דהוי אכל התקנות והגדרים שעשו חכמים אך קשה מהא דאמר בפ' הרבית (דף סב) גבי פלוגתא אי רבית קצוצה יוצאה בדיינים אי לא ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו' אמאי לא תירץ דאיצטריך למעט עכו"ם וכמ"ש הריב"ה וכן תיקשי לר"א דקאמר דר"ק יוצא בדיינים ויליף לה מקרא דוחי אחיך מנא ליה הא אימא דקרא אתא למעט עכו"ם. וי"ל דאי אמרינן דקרא דוחי אחיך הוא מקושר עם שלמעלה הימנו דהוי טעמא דרבית תרתי שמעינן מיניה דכיון דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך כדי שיחיה אחיך שמעינן מיניה דיוצאה בדיינים כי היכי דיחיה ושמעינן מיניה דרבית דעכו"ם שרי לפי שאין אנו מצווין להחיותו דהא שני דינים הללו חד טעמא אית להו ולפ"ז הקשו לר' יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה דליכא למימר דאתא למעט עכו"ם דא"כ ס"ל דהוי טעמא דרבית וא"כ שמעינן מינה דרבית קצוצה יוצאה בדיינים והשיב דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא אתא למילתא אחריתי לשנים שהיו מהלכים בדרך כו' ולפ"ז יצא לנו תירוץ אחר למה שהקשינו לעיל דאמאי לא הקשה רבא לר"נ מקרא דוחי אחיך משום דרבא ס"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמ"ש התוס' שם וא"כ ס"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא דקרא אתא לשנים שהיו מהלכים בדרך וא"כ לא אימעיט עכו"ם מהאי קרא אבל הריב"ה שפסק כר"א שפיר ממעט עכו"ם מקרא דוחי אחיך כיון דהוי טעמא דרבית. וראיתי להרב בעל ג"ת בשער מ"ו ח"ו סימן ט' דברים קשים בעיני שהקשה דאמאי לא מותיב רבא לר"נ מקרא דוחי אחיך ובשלמא להרמב"ם כו' ניחא אבל להריב"ה דלא הוי אלא רשות קשה ואני תמיה על זה משום דלהריב"ה ג"כ ס"ל דרבא הוה ס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא מצוה ומש"ה הקשה לר"נ ומה שפסק שהוא רשות הוא משום דס"ל כדחיית הגמרא לא תשיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לרבא דס"ל תשוך פשיטא דהוי מצות עשה דלרשות לא איצטריך קרא דמוחי אחיך נפקא וכמו שכתבנו לעיל. עוד אני תמיה במה שתירץ משום דהאי וחי אחיך ומייתי ליה רב נחמן לענין החזרת רבית והוה מצי לדחויי דמאי דאתמעט עכו"ם מאחיך היינו שאם נטל רבית אינו חייב להחזיר אבל לא להלוות ברבית דא"כ להריב"ה דפסק כרב נחמן בר יצחק תיקשי דמנא ליה מהאי קרא היתר להלוות אימא דקרא לא מיעט אלא חזרה דלעכו"ם אינו חייב להחזיר וצ"ע. עוד אני תמיה במ"ש דלהרמב"ם דס"ל דרבית לעכו"ם מצוה ניחא כו' דהא לדעת רבינו ע"כ צריכים אנו לומר דרבא הוה ס"ל דכי קאמר ר"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו"ם דהוא מדאורייתא וכמ"ש הר"ן הביאו הרב בעל כ"מ וכ"כ הרב בעל לב שמח שורש ס"ו וא"כ שפיר היה יכול להקשות ממצוה כמו מרשות כיון דר"נ היה אוסרו מן התורה אלא נראה כמו שכתבנו לעיל דרבא ס"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית ומה שלא הביא רבינו מקרא דוחי אחיך כיון דפסק כמ"ד דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו משום דרצה למעט גר תושב ג"כ ומקרא דוחי אחיך לא אימעיט משום דגר תושב מצווין אנו להחיותו וכדכתיב בקרא בהדיא אבל מקרא דלא תשיך לאחיך שפיר מימעיט גר תושב דהא לאו אחיך הוא. אך קשה דהא בגמ' (דף ע"א) לא ממעטינן גר תושב אלא מדכתיב מאתו ולא מאתם משמע דאי לאו האי קרא אחיך קרינן ביה וי"ל דלעולם דגר תושב לא מיקרי אחיך אלא דהמקשה הוה קס"ד דקרא רבייה בהדיא ואע"ג דבעלמא גר תושב לא מיקרי אחיך הכא שאני לזה השיב ר"נ בר יצחק מי כתיב מאתם מאתו כתיב ואין הכוונה דמאתו הוי מיעוטא דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע"כ קאי גם לגר תושב אלא הכוונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דה"א דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך. ודע שמ"ש רבינו העכו"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר אין ראייתו להתיר ללוות מן העכו"ם דהא פשיטא דמותר אלא מה שהוצרך להביא ראיה אינו אלא להתיר להלוותם ברבית וכן נראה מדברי בעה"ת שלא הזכיר היתר דללוות אלא היתר דלהלוות והביא מקרא דלאחיך הא לאחריני מותר ונראה דלא גרסינן לא תשיך לאחיך דהא האי קרא אלוה הוא דקא מזהר וכמ"ש רבינו ז"ל אלא ולאחיך לא תשיך גרסינן דכיון דס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך וכמ"ש אחר זה הכי נמי קרא דולאחיך לא תשיך נמי הוא לא תשוך אבל הרב בעל ל"מ נראה שהבין שראיית רבינו הוא להתיר ללוות מהעכו"ם ברבית ולפ"ז הוקשה לו דלהכי לא הוה צריך קרא דמהיכא תיתי למיסר וכמ"ש רש"י אבל מדברי בעה"ת נראה דמקרא דלאחיך נפקא לן היתר דלהלוותם ולפ"ז יבואו דברי רבינו על נכון דלא הוצרך להביא ראיה אלא להתיר להלוותם ואין להקשות דאפ"ה תיקשי פשיטא דמהיכא תיתי למיסר וכמו שהקשה הרב בעל ג"ת לפירש"י משום דבשלמא אי הוה אמינא דקרא איצטריך להתיר ללוות מן העכו"ם ברבית שייך למימר פשיטא משום דאזהרת לא תשיך הכוונה הוא לא תגרום למלוה שישוך וכמ"ש בעה"ת בח"ב סי' ה' וזה לא שייך גבי עכו"ם דהוא אינו מוזהר שלא לשוך ומש"ה כתב רש"י דהוי מילתא דפשיטא אבל להלוות ברבית ה"א דאפילו לעכו"ם אסור להכי אתא קרא למשרייה וכ"ת התינח לדעת רבינו דס"ל דקרא דלנכרי תשיך היא מ"ע למלוה איכא למימר דקרא דולאחיך לא תשיך נמי היא אזהרה למלוה וקרי ביה לא תשוך אבל לבעה"ת דפליג ארבינו וס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא כפשוטו ולעבור עליו בעשה ול"ת א"כ קרא דולאחיך לא תשיך נמי אלוה הוא דקא מזהר וא"כ היכי שמעינן מיניה היתר דלהלוות לעכו"ם ברבית הא לא קשיא משום דלבעה"ת נמי קרא דלנכרי תשיך הוא תשיך וכסברת רבא וע"כ לא פליג ארבינו אלא דלרבינו היא מ"ע להלוותו ברבית ולבעה"ת ליכא מצוה ומאי דאמרי' בספרי זו מ"ע הכוונה דמי שמלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול"ת דומיא דמ"ש בגמרא בדחייה גבי לא תשיך והראיה על זה שכשבא לדחות דברי רבינו פי' דרבא לא היה ס"ד דלנכרי תשיך היא מ"ע אלא רשות ואם איתא דלפי האמת לא ס"ל כרבא מאי דוחקיה לומר דרבא לא הוה ס"ל מצוה הא בלאו הכי אידחייא ליה סברת רבינו כיון דקי"ל כדחיית הגמרא לא תשיך אלא ודאי דלבעה"ת נמי קי"ל לפי המסקנא כסברת רבא משום דעד כאן לא נדחקו בגמרא לומר לא תשיך אלא משום דהוה ס"ד דר"נ אסריה מן התורה וכמ"ש הר"ן לדעת רבינו וע"כ אנו צריכים לומר כן לדעת בעה"ת דאל"כ תיקשי מאי פריך רבא לר"נ הא ר"נ לא אסריה אלא מדרבנן אלא ודאי דהוה ס"ל דר"נ מן התורה אסריה ולפי זה הוא שנדחקו לומר לא תשיך אבל לפי המסקנא דר"נ לא אסרו אלא מדרבנן הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך ומש"ה הוצרך לומר כדי לדחות סברת רבינו דרבא לא ס"ד מצוה אלא רשות. ודע דהא דלא כתב הריב"ה היתרא דגר תושב דלא שמעינן ליה מקרא דוחי אחיך כיון דגר תושב מצווין אנו להחיותו היינו משום דאין גר תושב נוהג בזמן הזה וכמ"ש רבינו בפי"ד מה' איסורי ביאה ואי להראב"ד דפליג עליה וס"ל דבזמן הזה נמי נוהג אלא שאין דיניו נוהגים הרי כתב שבזמן הזה אין אנו מצווים להחיותו וא"כ מימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דמיעט עכו"ם:
ומ"ש הטור וחכמים אסרוהו משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו שם (דף עא) אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכה אלא בכדי חייו רבינא אמר הכא בת"ח עסקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכו' ופירש"י דרב חייא לא ס"ל טעמא דרבינא אלא דטעמא דגזור הוא דלמא אתי למיסרך ולהלוות לישראל וכמ"ש בדברי רבינא דלמא אתי למיסרך אבל הפוסקים לא הזכירו טעמא דדלמא אתי למיסרך והתירו בכדי חייו ובת"ח. ואפשר דס"ל דרב חייא פליג ארבינא בהיתר ת"ח אבל רבינא לא פליג ארב חייא ולפי טעמא דידיה בין כדי חייו ובין ת"ח שרי ופסקו כרבינא שהוא מיקל דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל מדברי רבינו משמע דס"ל דרב חייא ורבינא לא פליגי בטעמא דגזירה:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה