אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ד · הלכה יד

הלכה יג

נכסי יתומים וכו'. מימרא בפרק הרבית ופירש רש"י עלה דמאי דאמרינן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים אצל המקבל ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכתב המרדכי משום דהפקר ב"ד הפקר להפקיע ממון הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דאינה קצוצה אבל בלא ב"ד הוי זוזי דיתמי כזוזי דעלמא ואסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כך דקדק רבינו דוד הלוי ע"כ. ונראה דמאי דאתא לאשמועינן רבינו דוד הוא דלא נימא דמ"ש רש"י ז"ל שיש להם כח להפקיר כו' הוא כדי שיקבלם בע"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא להפקיע איסור רבית משום דביתומים לא גזור אלא שכוונת רש"י היא להפקיע איסור רבית דאי כדי שיקבלם בע"כ ליבעי ב"ד חשוב וכן כתב הרב הנמוקי. ואף על גב דגבי פרוזבול פסק הטור סימן ס"ז דכותבין אותו בכל ב"ד ולא הזכיר דליבעי בית דין חשוב שאני התם משום דסבירא ליה להטור דכי תיקן הלל לכ"ע תיקן ואם כן ליכא אפקעתא חדתא ומשום הכי כותבין אותו בכל ב"ד אבל הכא רב אשי לא תיקן לכל הדורות שיכופו לאדם שיקבל נכסי יתומים קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ואם כן כל ב"ד וב"ד איכא אפקעתא חדתא וצריך ב"ד חשוב אבל כשהוא ברצונו כל ב"ד וב"ד יכולים להפקיר נכסיו כדי להפקיע האיסור. ומה שכתב המרדכי הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דמשמע דבאיסורא דאורייתא לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר קשה שאפילו באיסור תורה אמרינן הפקר ב"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף אי ס"ל דשמיטה בזמן הזה מן התורה מהני והיינו מטעם הפקר ב"ד וכמ"ש רש"י בפרק השולח וכבר הוקשה כן להר"ב גידולי תרומה ח"ד סי' ה' *ואפשר לומר דבשלמא באיסור דרבנן שאין האיסור בשעת הקציצה אלא בשעת הנתינה כמ"ש מהרח"ש סימן קס"ב וא"כ כיון דב"ד מפקירין נכסיו אין כאן איסור שהרי אינו נותן משלו כלום אבל ברבית דאורייתא שהאיסור הוא בשעת קציצה אע"פ שלא יתן לא מהני בזה הפקר ב"ד שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה. ועוד אפשר לומר דאף דאמרינן הפקר ב"ד הפקר אף באיסורא דאורייתא היינו היכא דאיכא מגדר מילתא כגון פרוזבול משום שהיו נמנעים מלהלוות זה לזה וכן גבי קידושין דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מינה היינו נמי משום מגדר מילתא וכדאמרינן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין וכן פירש"י בפרק השולח גבי הפקר ב"ד הפקר דהיינו דוקא היכא דאיכא מגדר מילתא אבל הכא גבי רבית דליכא מגדר מילתא אלא כדי שלא יתמו נכסי היתומים יהבינן להו ברבית דוקא איסור דרבנן מפקיעין בשביל זה אבל איסורא דאורייתא לא מפקעינן משום ה"ט כיון דליכא מגדר מילתא: *עי' משנה ג' פ"ו דשביעית בהרע"ב ובתוי"ט:
אך קשה כפי מה שפירש המרדכי דברי רש"י דטעם הב"ד הוא להפקיע האיסור ממ"ש רש"י גבי רב ששת דאמר מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דאינו אלא אבק רבית וביתמי לא גזור וא"כ מה צורך לב"ד כיון דאעיקרא דדינא כשאסרו אבק רבית לא גזרו בשל יתומים ולומר דס"ל לרש"י דרב ששת פליג וס"ל דביתומים לא גזרו מדלא הזכיר ב"ד אלא נקט סתמא מותר להלוותן זה הוא דוחק בעיני וכעת צ"ע, והרא"ש ז"ל חולק על רש"י שכתב דטעם הב"ד הוא משום דהוי ללוה אימתא דב"ד והרשב"א כתב משום דאין האפוטרופוס רשאי להלוותן מעצמו אלא ברשות ב"ד משמע דס"ל דאיסורא דרבית ליכא אם נתנם האפוטרופוס בלא ב"ד וכן נראה שהוא דעת הטור (סי' ק"ס) שסתם כאן ולא הזכיר ב"ד משמע דס"ל דאין צורך הב"ד להפקיע איסור רבית. אך יש לתמוה ממ"ש בטח"מ סי' ר"צ סברת רש"י בסתמא כנראה דס"ל כוותיה. ומלבד שהוא חולק על דעת אביו שכתב שצורך הב"ד אינו להפקיע האיסור עוד יש לתמוה דהכא לא הזכיר ב"ד משמע דלא ס"ל כרש"י. ויותר יש לתמוה על מרן שם שכתב שהרא"ש והרשב"א חולקים על רש"י ולא תמה על הטור איך הניח סברת אביו ותפס סברת רש"י וכבר הוקשה כן למהריב"ל ח"א כלל ח' סי' כ"ה ובח"ב סי' כ"ו והניח הדבר בצ"ע. אך מה שנראה לי לומר הוא דהטור לא הביא שם סברת רש"י אלא כדי לסתור סברת רבינו שכתב דמעות של יתומים א"צ אפוטרופוס ובודאי דיצא לו דין זה ממאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב"ד והוכיח מכאן דאין ממנים אפוטרופוס למעות של יתומים והטור חולק על זה וס"ל דלעולם דממנין אפוטרופוס ומאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב"ד היינו שהאפוטרופוס יתנם לו במעמד ב"ד וטעם הב"ד יהיה או כהרא"ש או כהרשב"א והביא ראיה לסברתו שאפילו במעות ממנין אפוטרופוס ממה שפירש"י שטעם הב"ד הוא להפקיע איסור רבית משמע דס"ל דאפילו במעות מוקמינן אפוטרופוס ומש"ה הוקשה לו דמה צורך יש לב"ד ופירש כדי להפקיע האיסור וכן נראה שהוא דעת מרן שם שכתב ומה שהביא ראיה מדברי רש"י וכו' משמע דס"ל דלא הביא הטור פירש"י לדינא אלא לראיה בעלמא לסתור סברת רבינו אבל לעולם דלדינא ס"ל דא"צ הב"ד להפקיע איסור רבית ומש"ה בהלכות רבית לא הזכיר ב"ד כלל משום דאינו ענין לאיסור רבית. ונראה שהראב"ד ג"כ חולק על רש"י והוא ממה שהביא הטח"מ בהלכות אפוטרופוס בשם הראב"ד כמו שהאפוטרופוס יכול ליתן המעות כך יכול ליקח אותם לעצמו לשם עסק ובלבד שיודיע הדבר לב"ד ע"כ משמע דס"ל דכשהוא נותנם לאחר אין צורך לב"ד להפקיע האיסור דאלת"ה מהיכא תיתי דכשיקחם לעצמו שלא יהיה צורך לב"ד להפקיע האיסורין ונראה שדעת רבינו גם כן הוא דלא כרש"י דלדידיה דס"ל דאין ממנין אפוטרופוס בנכסי יתומים אתו דברי הגמרא כפשטם דמה שהזכירו ב"ד הוא לומר דאין ממנים אפוטרופא וכמו שכתבנו לעיל וכ"כ הרב מהר"א מונסון ז"ל הובאו דבריו בתשובות מהרש"ך ח"ג סי' ב' דרבינו לא ס"ל כרש"י אלא שמ"ש הרב הנזכר דלרבינו צורך הב"ד הוא משום שיהיה לו אימת ב"ד או כדי שיצא להם קול כו' כפי מה שכתבנו אין צורך לזה דלרבינו מה שהזכירו בגמרא ב"ד הוא לומר דאין ממנין אפוטרופא במעות של יתומים וכמו שפסק בפרק י"א מהלכות נחלות ואפשר שלזה כיון ה"ה שכתב מעות של יתומים כו' פרק א"נ ואף שפשט דבריו נראה דקאי על מ"ש רבינו בודקים על מי שיש לו נכסים כו' מ"מ מדנקט תחילת דבריו משמע דס"ל דאף דין זה יצא לו מסוגיא זו דא"נ. העולה ממה שכתבנו דסברת רש"י הלזו היא יחידה וכך כתב מהריב"ל בח"ג סימן ס' שאין לחוש לסברא זו משום דלא חזינן האי סברא בספרי הפוסקים זולתי במרדכי וכ"כ הרב בעל פ"מ בח"א סימן צ"ב שאין לומר קים לי כרש"י מאחר שהיא סברא דחוייה אך מה שיש לתמוה על מהריב"ל הוא מ"ש דלא חזינן האי סברא זולתי במרדכי והרי לדידיה הריב"ה הוא מסברא זו וכמו שכתבנו לעיל משמו וכן כתב בח"ג סימן קי"ב. נשאר לנו לבאר אי אליבא דרש"י היכא שנתנם האפוטרופא שלא בפני ב"ד והלוה רוצה לתת מהריוח אי עבדי איסורא היתומים לקבלם אי לא והנה הרב בעל פני משה דקדק מדברי מהריב"ל שכתב דלדעת רש"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח כלל דמשמע דחיובא הוא דליכא הא אי בעי יהיב וליכא איסורא לקבלם ונראה דמהריב"ל אזיל לשיטתיה שכתב לעיל ואם לחשך אדם כשם שב"ד יכולין להפקיר ממון הלוה בשעה שמלוין לו המעות היכא דיהבינהו ניהליה בבי דינא הכי נמי יכולין להפקיר בשעת הפרעון שיתן ליתומים חלק מהריוח אע"פ שלא נתנו המעות בשעת ההלואה בפני ב"ד הא לאו מילתא היא דלאפקועי איסורא דאבק רבית אם ירצה הלוה לתת חלק מהריוח ליתומים יכולים ב"ד להפקיר נכסיו אבל אם הלוה לא ירצה מרצונו לתת חלק מהריוח איך יחייבוהו ב"ד לתת ריוח כיון שהוא קבלם שלא בב"ד ויכול לומר דאדעתא שלא לתת ריוח קבלם ע"כ ואע"פ שבשעה שקבלם שלא בב"ד קבלם אדעתא לתת ריוח מ"מ יכול לומר שידע שאסור הוא ואדעתא שלא ליתן ריוח קבלתים וכ"פ מהר"א מונסון בתשובה הנזכרת נמצינו למדין כפי חילוק זה של מהריב"ל שאם הלוה ירצה מרצונו לתת ריוח אף שלא קבלם בב"ד יכול ליתן בפני ב"ד וליכא איסורא כלל לפי שב"ד מפקירין נכסיו ואין חילוק בזה בין כשלקחם בשעת הלואה בפני ב"ד בין כשלקחם שלא בפני ב"ד וזה רוצה לתת חלק מהריוח מרצונו ומש"ה כתב דלדעת רש"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח הא אי בעי יהיב וליכא איסורא כיון שנותנם בפני ב"ד וב"ד מפקירין נכסיו. ומה שהקשה הרב בעל פ"מ על סברא זו דמהריב"ל ז"ל דמדברי המרדכי נראה דאף איסורא איכא היכא שנתנם שלא בב"ד הא לא קשיא דאף מוהריב"ל מודה שאסור לתת שלא בפני ב"ד לדעת רש"י ואם נתנו אינם יכולים לקחת הריוח אלא שאם הלוה ירצה לתת מהריוח יכול ליתן בפני ב"ד וב"ד מפקירים נכסיו עכשיו כי היכי שמפקירים נכסיו היכא שקבלם בתחלת ההלואה בפני ב"ד אבל אם הלוה אינו רוצה לתת ריוח ליתומים אין ב"ד יכולים לכופו ולהפקיר נכסיו ואף שחילוק זה שחילק הרב מהריב"ל הוא אמת ויציב מ"מ ההכרח שהביא לחילוק זה והוא מדאמרינן בגמרא דצריך למיהב להו בבי דינא אפשר לדחות דלעולם שאפילו שנתנם שלא בפני ב"ד יכולים ב"ד להפקיר נכסיו בעל כרחו שיתן ליתומים ריוח ומאי דאמרינן בגמרא דיהבינן ניהליה בבי דינא הוא כי היכי דלא ליעבדו האפוטרופסים איסורא אבל אם כבר נתנו שלא בפני ב"ד יכולים ב"ד לקחת ממנו הריוח. ונראה שלזה כיוון הרב בח"א כלל י"א סי' ס"ג שכתב וכבר יש מקום לחולק לחלוק דאפילו לרש"י אם נתנם שלא בפני ב"ד שאפ"ה צריך לתת חלק מהריוח אבל אם ברצונו רוצה לתת חלק מהריוח יכול ליתן בפני ב"ד וליכא איסורא ולדעת הר"ב פ"מ אף אם מרצונו לתת חלק מהריוח אבל אין דעתי מסכמת בזה ע"כ. העולה ממה שכתבנו דלדעת רש"י אם נתנם האפוטרופא שלא בפני ב"ד אין ב"ד יכולים לכופו לתת חלק מהריוח אסור לתת ואפשר שהרב בעל פ"מ הבין בדברי הרב מהריב"ל שאפילו שקיבל שלא בפני ב"ד וזה מרצונו רוצה לתת חלק מהריוח ונותן שלא בפני ב"ד דשרי ומש"ה הוקשה לו מדברי המרדכי אבל אה"נ שאם נותן הריוח בפני ב"ד דשרי לפי שב"ד מפקירים נכסיו כי היכי שבתחלת ההלואה מפקירים נכסיו דאלת"ה תיקשי ליה דמה חילוק יש בין כשקיבל המעות בפני ב"ד לכשקיבל שלא בפני ב"ד וברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב"ד ולפי זה אם ברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב"ד אפילו להרב בעל פ"מ שרי אבל אם נותן שלא בפני ב"ד לדעת מהריב"ל כפי שהבין בפ"מ שרי ולדעת הפ"מ אסור:
כתב מהר"א מונסון הובאו דבריו בתשובות מהרש"ך ח"ג סימן ב' דאע"פ שמותר ליתומים לתת מעות באבק רבית מ"מ אם נתן אביהם באבק רבית ומת אינם יכולים היתומים לגבות האבק רבית אע"פ שהם מותרים בו והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בגמ' עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש ע"כ ותו לא כ"ש אבק רבית שאין חייבים להשיב והוכיח מכאן דאין גובין דאי גובין היכי תיסק אדעתין דאבק רבית יחזירו אפילו בדרך תמיהה כו' ודבריו הם תמוהים דאימא בגמרא מיירי כשהיתומים הם גדולים שלא הותר להם אבק רבית אבל אה"נ דבקטנים אפילו שלא גבה האב גובין הם ומ"מ לענין דינא כבר הסכים הרב דאין גובין והביא ראיות לדבריו וכן הסכים מהרש"ך שם לדבריו. ואם היתומים מן היתומים מותרים לקחת באבק רבית וכן אם יצא שט"ח על היתומים שאביהם לוה באבק רבית מיתומים אחרים אי מפקינן מיתמי ליתמי כתב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ד דמותר ליתומים ללוות באבק רבית מיתומים אחרים וכ"ש אם נתחייב אביהם באבק רבית דמפקינן מיתמי ליתמי:
כתב הרשב"א הא דמעות יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמורה היא ע"כ. ונראה דאפילו אם מייחד סחורה לצורך היתומים ואומר שהריוח שימצא בזאת הסחורה יקחו היתומים חלקם אסור דאכתי אינו נותן להם ריוח מממונם וכיוצא לזה כתב מרן סי' קע"ז בשם תשובות דשייכי לס' משפטים. אך במ"ש הרשב"א כי זה רבית גמורה היא איכא לעיוני ביה דהא קי"ל דכל שלא קצץ בשעת מתן מעות ברבית לאו קצוצה היא אלא אבק רבית ואפילו אם תבע מעותיו והרויח לו זמן ע"מ שידור בחצרו ס"ל לרבינו דלא הוי אלא אבק רבית וכמ"ש בפ"ו. ואף הראב"ד דפליג עליה היינו דוקא בהרויח לו זמן משום דס"ל דהוי כשעת מתן מעות כיון דכבר הגיע זמן הפרעון אבל בלאו הכי אף הראב"ד מודה דלא הוי קצוצה ואם כן איך כתב כי זה רבית גמורה כיון דלא אתני באיסורא, ואפשר היה לומר דמה שכתב אבל לא שיוציאם כו' קאי אכגון שהתנו שכתב בתחלת דבריו כלומר אבל לא שיתנו שיוציאם הלוה לצרכו וכו' ופשיטא דהא רבית קצוצה. אך מדברי הרב מהריב"ל ח"ב סימן כ"ו וח"ג סימן ס"ה משמע דס"ל דאפילו דאתנו בהיתרא אסור ללוה להוציאם לצרכו ולתת אחר כך ריוח ומטי עלה מתשובה הלזו דהרשב"א נראה שהבין דמה שכתב הרשב"א אבל לא שיוציאם מיירי אפילו דאתני בהיתרא וא"כ הדרא קושיין לדוכתה איך קאמר כי זה רבית גמורה היא. ואפשר לומר דהרשב"א אזיל לשיטתיה דס"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו דקיל טפי משאר איסורין דרבנן אבל שאר איסורין דרבנן לא וכמ"ש מרן ומשום הכי אסר הרשב"א הכא היכא שהוציאם הלוה לצרכו אף שאינו אלא אבק רבית משום דלא דמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וקרי ליה רבית גמור בערך קרוב לשכר ורחוק להפסד דקיל א"נ אפשר לומר דס"ל דאפילו בלא הרוחת זמן הוי קצוצה וכמו שכבר בא ספק זה בדברי הר"ב ג"ת ח"ג סי' י"ט וכתב שתלמידי הרשב"א ס"ל דהוי קצוצה ואף דהוי דוקא כשאמר הלוה בשכר מעותיך מ"מ הכא שהתנה לתת לו ריוח אף שהוא בהיתר ואח"כ נותן לו ריוח שלא הרויחו המעות בשביל מה שהתנה עמו ה"ל כאילו פירש בהדיא בשביל מעותיך וכ"ש לפי מה שנסתפק מרן ברבית מאוחרת אם מפרש אי הוי קצוצה ורצה לייחס להגהת אשירי דס"ל דהוי קצוצה כ"ש הכא דהוי קצוצה ולפי ב' התירוצים הללו ניחא לי מה שמרן בשלחנו הטהור לא הביא סברא הלזו דהרשב"א וגם מור"ם בהגהותיו לא הביאה דאם לפי תירוץ הראשון הרי פסק דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים ודחה סברת הרשב"א ומש"ה לא הביא דין דהרשב"א דלדידיה שרי כיון דלא אסור אלא מדרבנן ולפי תירוץ שני נמי ניחא שהרי פסק מרן ז"ל בשולחנו הטהור סימן קס"ו דלא הוי קצוצה אלא כשיאמר כן בשעה שמרויח לו זמן. אך קשה ממ"ש מוהריב"ל ח"ב סי' כ"ו שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש אלא שלא כתבו בהדיא זה החילוק ולפי מה שכתבנו דין זה דהרשב"א במחלוקת הוא שנוי וכמעט רוב הפוסקים חולקים עליו והנה מדבריו שם נראה דלא גריס בדברי הרשב"א הרי זה רבית גמור אלא מיחזי כרבית גמור ונראה דסבירא ליה למהריב"ל דלא אסר הרשב"א הכא משום דאזיל לשיטתיה שלא התיר אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דהתם כמסתפק אמרה הרשב"א ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אלא הכא טעמא אחרינא איכא והוא דמיחזי כרבית גמור כיון שהתנה לתת לו ריוח וזה מוציאם לצרכו ונותן לו ריוח מיחזי כאילו התנו כן והוי רבית גמורה ואף שאינו אלא אבק רבית פשיטא ליה להרשב"א דאסור משום דמיחזי כרבית גמור ומש"ה כתב מהריב"ל שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש שאע"פ שכתבו שכל אבק רבית שרי במעות של יתומים אפ"ה מודו הכא דאסור משום דמיחזי כרבית גמור כי היכי דלהרשב"א בכל אבק רבית ספוקי מספקא ליה ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אפשר דגם הפוסקים דפשיטא להו להיתרא בכל אבק רבית יודו הכא לאיסורא משום דמיחזי כרבית גמור, עוד היה נ"ל לחלק ולומר שכל אבק רבית שאם היו נותנים אותו בתחלת ההלואה היה רבית קצוצה ואינו אבק אלא משום שלא הותנה לא הותר ליתומים שהרי כל עצמו של היתר דאבק רבית לגבי יתומים אינו אלא כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא ומש"ה יהבינן להו באבק רבית אבל כל רבית שאין אנו יכולים להתנות עליו לפי שהוא קצוצה ולא הותר לגבי יתומים אף שלא התנו לא התירו לפי שאין בהיתר זה תקון ליתומים כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא שהרי אינם יכולים להתנות בזה ובזה ניחא מ"ש מהריב"ל בח"א כלל ח' סימן כ"ה בסוף התשובה. אך אמנם אם לא הרויח פשיטא דאליבא דכ"ע אינו יכול לתת ריוח דמשמע דאפילו ברצונו אינו יכול לתת ומדברי השאלה משמע שלא קבלם באיסור וא"כ אינו אלא אבק רבית וא"כ למה אסרו ולפי מה שחילקנו ניחא דכיון שלא היה יכול לקבלם בתנאי זה לא הותר לגבי יתומים אף שלא הותנה ובזה ניחא ג"כ מ"ש בח"ג סימן ס"ה שנשאל אם רבית מאוחרת או הערמת רבית הם מותרים בנכסי יתומים והשיב על הערמת רבית דשרי ולא הזכיר רבית מאוחרת ולפי הטעם שכתב גבי הערמת רבית היה הדין שגם רבית מאוחרת יהא מותר שהרי רבית מאוחרת קיל מאבק רבית וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן לקמן סימן קס"א ולפי מה שכתבנו ניחא:
עוד כתב הטור וז"ל וה"ה נמי בכל אבק ריבית כן כתב הרא"ש בשם הגאונים וכ"כ הרמב"ם בספ"ד מהלכות מלוה אבל הרשב"א כתב דמשכנתא בענין שהיא אבק רבית אפשר שהוא מותר כו' ומיהו מסתברא דלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי יתומים אלא קרוב לשכר אבל שאר איסורין דרבנן לא התירו כו' אבל רבית דרבנן כחכירי נרשאי הרי הלוה פורע מכיסו אותו סך שהתנה בין שכרם המשכונא עושה פירות בין אינו עושה ולפיכך אסור ע"כ. והנה מרן הבין דהרשב"א הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא דמשכנתא אפשר שהוא מותר וכתב ומיהו מסתברא כו' מש"ה כתב לא שבקינן פשיטותא דגאונים והרמב"ם והרא"ש משום ספיקא דהרשב"א אך מהרימ"ט בח"א סי' קמ"ד כתב דהרשב"א תרתי מילי קאמר דבתחילה כתב דלאו דוקא קרוב לשכר אלא ה"ה נמי משכנתא דכמכירה לשעתה היא ומדידהו קא אכלי ודמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וחזר וכתב דלא תימא דכי היכי דהתירו משכנתא הוא הדין כל רבית דרבנן אלא שאר איסורין דרבנן לא התירו לפי שלא העמידו דבריהם במקום נכסי יתומים אלא כל שקרן היתומים מיוחד ואין המקבל נותן מכיסו כגון משכנתא דהוה ליה כמכירה ומדידהו קא אכלי אבל ההיא דחכירי נרשאי שהלוה מקבל עליו בדמים קצובים בין עבדה בין לא עבדה הא ודאי אסור והנה מ"ש הרב הנזכר בכוונת דברי הרשב"א הם דברים המתיישבים על הלב כי היכי דלא נימא דהרשב"א חזר בו בתוך כדי דבור ממ"ש מעיקרא אך מ"ש שהגאונים לא אמרו שה"ה בכל רבית דרבנן אלא כההוא דמפרש בגמרא דומיא דמקח וממכר וכגון שטרי מחוזנאי או טרשאי פפונאי שכשלוקח הסחורה בתוספת מאותה שעה מתרצה לקנותה בסכום זה וכמכר דמיא וכן כל כיוצא בזה ממיני המשכנתות כו' אבל כגון אותם שאסר הרשב"א שהמקבל פורע מכיסו לא נחלק אדם עליו וכתב ג"כ דהרמב"ם אינו חולק על הרשב"א ולא תהא שתיקתן של גאונים והרמב"ם יפה מדבורו של הרשב"א בהא אמינא אחרי בקשת המחילה הראויה דמלבד שסתמיות דברי הגאונים מורים כסברת מרן דאי כדבריו איבעי להו לפרושי דלא התירו בכל רבית דרבנן אלא דוקא קרוב לשכר ומאי דדמו ליה עוד יש להכריח סברת מרן ממ"ש הרא"ש ז"ל כתבו הגאונים דה"ה לכל שאר רבית דרבנן והא דמייתי לעיל מההוא עובדא דההוא דודא הוה מצי למימר ליה אבק רבית שאני אלא האמת אמר לו דאפילו בדקנני שרי ע"כ. והנראה מדבריו שקושיא זו נולדה לו מסברת הגאונים דאי אמרת בשלמא דדוקא קרוב לשכר התירו אבל שאר רבית דרבנן לא ניחא דלא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דלא הותר אבק רבית אלא קרוב לשכר אבל לסברת הגאונים דה"ה בכל אבק רבית תיקשי דאמאי לא קאמר אבק רבית שאני ואי כדברי מהרימ"ט שהגאונים לא התירו אלא כל רבית דרבנן דדמי לקרוב לשכר איך נולדה קושיא זו להרא"ש משום דברי הגאונים דאכתי לא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דאי ההיא דודא הוה אסור משום רבית לא דמי לקרוב לשכר דכיון דשקיל פחתא הויא ליה מלוה גביה וכמו שפירש רש"י גבי ספינה וא"כ השכר שנותן הוי רבית ודמי לחכירי נרשאי דלדברי מהרימ"ט אף הגאונים מודים דאסור ומדברי מהריב"ל ח"א כלל ח' סימן נ"ג נראה שהבין בדברי הרשב"א כסברת מרן שהרי נדון שלו היה על מכירת סחורות יותר מכדי שוויים בהמתנה וכתב דאפילו ביתומים אסור מטעם שכתבו קצת מהפוסקים דלא שרי ביתומים כל אבק רבית אלא קרוב לשכר:
כתב מהריב"ל בח"ג סי' ס"ה דאפילו להרשב"א דס"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו אבל שאר אבק רבית לא התירו הערמת רבית דגריע טפי כ"ע מודו דמותר בנכסי יתומים ע"כ, ודבריו הם תמוהים שהרי חכירי נרשאי ס"ל להרשב"א דאסור בנכסי יתומים וכמו שכתבנו דבריו לעיל ואילו חכירי נרשאי לא הוי אליבא דהרשב"א אלא הערמת רבית וכמו שכתב ה"ה בספ"ה ומ"מ מדברי הרשב"א שהביא מרן סי' קס"ד משמע דס"ל דחכירי נרשאי היא אבק רבית ולפ"ז יש לומר דמה שהשוה ה"ה דעת הרשב"א עם רבינו הוא לאפוקי רש"י דס"ל דהוי קצוצה אבל להרשב"א חכירי נרשאי הוי אבק רבית ולפי זה אתי שפיר דינו של מהריב"ל ועיין בג"ת ח"ג סי' י"ו. כתב בעה"ת בח"ד סי' ה' דמעות מי שנשתטה יהבינן להו באבק רבית כיון דממנין ליה אפוטרופוס לפקח על נכסיו ה"ה דיהבינן להו קרוב לשכר כי היכי דלא ניכלו ניכסי' כי היכי דאמרינן ביתום ולפי דבריו ה"ה חרש וכמו שכתב רבינו בספ"י מהלכות נחלות השוטה והחרש הרי הן כקטנים ומעמידין להם אפוטרופוס. ומ"מ אעיקרא דדינא יש מקום לחולק לחלוק ולומר דאע"ג דטעמא דיתום שייך בשוטה מ"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח אפשר דלא תקנו בו רבנן וכדאמרינן בכמה דוכתין מילתא דשכיח גזרו ביה רבנן מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. אך ראיתי בתשובות מהרדכ"ץ בית ל"ב ח"ד דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח היינו דוקא בגדרים וסייגות וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו דליכא למיטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכייה ותועלת תקנו ע"כ ולפי דברי מהרדכ"ץ יצא לנו הדין דשוטה הרי הוא כקטן ואין לחלק משום דהוי מילתא דלא שכיחא כיון שהיתר זה דאבק רבית היה כי היכי דלא ניכלו זוזא וקא כליא קרנא כל היכא דשייך טעם זה הוי דכוותיה אך למהר"י טאיטאצאק הובא בספר שארית יהודה סי' כ"ה דס"ל דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיח תקנו רבנן מילתא דלא שכיח לא תקנו אפשר דשוטה לא הותר אבק רבית לגביה כיון דהוי מילתא דלא שכיח ומ"מ אני תמיה על דברי מהרדכ"ץ ממ"ש הרשב"א דהא דאמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה היינו דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי שאר מורישים לא ואע"ג דטעמא דנכסי אביו שייך בנכסי שאר מורישין מ"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן והא התם לא הוי משום גדר אלא משום דבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתי ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי וטעם זה שייך גם כן בנכסי שאר מורישין וכי תימא אכתי יש לחלק ולומר דשאני ההיא דהרשב"א דלא הוי אלא משום ספק דילמא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ומש"ה אף שאינו משום גדר דיינו שנחוש לספק זה במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח לא אבל בנדון דהרדכ"ץ דלא היה משום ספק אלא תקנה הוא שתקנו לתועלת ישראל אין לחלק בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח הא ליתא משום דאי ס"ל למהרדכ"ץ חילוק זה למה ליה למימר דטעמא דמילתא דהוי משום גדר אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו משום דליכא למטעי משום אקראי בעלמא אימא דטעמא דמילתא דגדר הוא משום שאינו אלא משום ספק דילמא יבא לאיסור תורה כיון שהוא מוכרח לחלק כן בין נדון שלו להרשב"א אלא ודאי מדלא כתב כן משמע דלא ס"ל חילוק זה וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה מדברי הרשב"א וצ"ע. העולה ממה שכתבנו דדין זה דשוטה אם הותר לגביה אבק רבית הוא תלוי בפלוגתא דרבוותא. והא דאמרינן בנזיר פרק כהן גדול דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דהוי מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אע"ג דלטעמא דמשום אוירא גזירה הוי גדר שלא יצא מהארץ לח"ל וה"ט שייך ג"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל הא ל"ק משום דרבי דמטמא דסבר דאע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן הוי מטעמא דמהרדכ"ץ דהכא לא שייך לחלק בין שכיחא ללא שכיחא כיון דטעמא שוה בתרוייהו ואדרבה מהכא הוי סייעתא משום דלא מצינו מחלוקת במילתא דלא שכיח אי גזרו ביה רבנן או לא אלא ודאי דשאני ההיא דארץ העמים דדמי לתקנה דהרדכ"ץ ופליגי ר"י ור"ש בפלוגתא דמהרי"ט ומהרדכ"ץ. ועיין בפסקים וכתבים סי' רס"ו שכתב דבתקנת ר"ת אין לחלק בין מילתא דשכיח ללא שכיח והיינו משום דהתקנה היתה משום ותם לריק וכל היכא דשייך האי טעמא תקנו ואפילו בדבר דלא שכיח וכמ"ש מהרדכ"ץ (*א"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ"א מה' אלו):
ויש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה אם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר א"ד דבתר גוביינא אזלינן וכיון שעכשיו הוא גדול אסור ליקח מן הריוח שהרויחו הנכסים לאחר שהגדיל ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרינן בפרק א"נ (דף ע"ב) ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית וזקפם עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפם עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית ואם לאחר שנתגייר זקפן כו' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית הרי שאע"פ שהתנאי היה בשעת היתר אזלינן בתר גוביינא ואסור. וכ"ת א"כ דמדמינן להו אפי' הריוח שהרויח בעוד שהיה קטן לא יקח לאחר שהגדיל שהרי כתב הרא"ש דאפילו הרבית שעלה קודם שנתגייר אסור הא ליתא דשאני ההיא דהרא"ש דלא הוי אלא משום חומרא בעלמא שהחמירו חכמים וכמ"ש ה"ה פ"ה מהלכות אלו ואיכא למימר דבקצוצה החמירו באבק לא החמירו א"נ דגבי יתום לא החמירו אבל במה שהרויח לאחר שהגדיל דגבי עכו"ם לא אסור משום חומרא אלא מהדין הגמור אין לחלק בין יתום לעכו"ם ובין קצוצה לאבק, אך אפשר לומר דאם ניתנו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שיקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה אחת אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר להיות קרוב לשכר וכן בהיפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה שעת היתר בתר נתינה אזלינן וחילוק זה שחילקנו למדתי אותי ממהרלנ"ח בס"ס ק"ג שחילק חילוק זה לענין אחר באופן דבשאר איסורי רבית כגון משכנתא או חכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת השכירות לאחר שהגדיל. ונראה דלא מהני זקפן כי היכי דמהני גבי עכו"ם אפילו לדברי התה"ד דס"ל דזקפן מהני אפי' למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עכו"ם היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיעלה וא"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עביד ליה איסורא:
כתוב במרדכי על אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים בר"ק שהשיב ר"מ דאע"ג דמעות של יתומים אסור להלוותן בר"ק מ"מ אי מטי ליה רווחא יהיב ליה כמו שהתנה עמו דכיון דהרויח כ"כ או יותר איבעי ליה לקיומי תנאיה אע"ג דתנאה דאתני בהדיה אפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו"ל כאילו ב"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' וכיון דאמור רבנן זוזי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו היכא דלא אתני כמאן דאתני דמי ע"כ. ויש להסתפק היכא דהלוו מעות היתומים בסתם והרויח בהם אם חייב לתת מהריוח מי נימא אנן אבוהון דיתמי אנן והו"ל כאילו ב"ד אתנו בהדיה דמאי שנא בסתם מהיכא שהלוו בר"ק דהא תנאה דאתני בהדי אפוטרופוס לאו כלום הוא וכן נראה ממ"ש מהר"ם בסוף דבריו ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי או דילמא דדוקא היכא דנחית לתת ריוח ליתומים אז הוא דאמרינן דאע"ג דתנאו לא היה כלום אנן אבוהון דיתמי והו"ל כאילו התנו בהיתר ומתרצינן דבוריה שאותו הרבית שאמר ליתן הוא אם ירויח במעותיו אבל היכא דלא נחת ליתן ריוח אז לא אמרינן אנן אבוהון דיתמי לפי שיכול לומר דאדעתא שלא ליתן ריוח קיבל המעות והנה ממ"ש מרן ר"ס ר"ץ אפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בר"ק או שהלוה לו סתם ולא אתני בהדיא עיין במרדכי פא"נ ע"כ ולא מצאתי בפא"נ תשובה אחרת דשייכא לדין הרב אלא תשובה זו שכתבנו נראה דס"ל דאין חילוק בין הלוה בר"ק להלוה בסתם ואף שלא בא דין זה דהלוה בסתם בפירוש בדברי מהר"ם אפשר דס"ל למרן דמ"ש ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי הכוונה הוא ואפילו דלא אתני כלל ולפ"ז באו בדברי מהר"ם שני הדינין שכתב מרן וכ"נ ממ"ש מהריב"ל ח"א כלל ח' סי' כ"ה שהרי נדון שלו היה שקיבל המעות בסתם ואפ"ה כתב דאם הרויח חייב ומטי עלה מתשובת מהר"ם הלזו וכן נראה ממה שכתב בכלל י"ז סי' ס"ג אך ממה שכתב בח"ג סי' קי"ב נראה דלא ס"ל הכי שהרי נדון שלו היא במי שקיבל מעות היתומים להלביש אותם בסחורות וחזר וזקף עליו המעות במלוה ואינו רוצה לתת מריוח הסחורות וכתב דאע"ג דלהרשב"א ולקצת מהמורים אינו מחוייב לתת הריוח הכא שאני דהוו מעות של יתומים משום תשובה זו דמהר"ם. והנראה מדקדוק דבריו שם יראה דלא רצה לדמות שאלתו להא דמהר"ם אלא משום דבנדון דידיה קיבל המעות ע"מ להלביש אותן ודמי לההיא דמהר"ם שקיבל המעות ברבית קצוצה ומש"ה כתב דיש מקום לדחות דאדרבה איפכא מסתברא ואם איתא דס"ל דלמהר"ם ז"ל היכא שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב לתת מהריוח איך עלה בדעת הרב לומר דמשום שקבלם מעיקרא להלביש שלא יהא חייב לתת מן הריוח לאחר שזקפן כיון שאפילו בסתם חייב ליתן מן הריוח א"ו דס"ל דדברי מהר"ם הללו הם דוקא היכא שלוה ברבית קצוצה אבל בסתם לא והוא היפך ממ"ש בח"א וכעת צל"ע. כתב מרן ונ"ל דה"ה אם הלוה הרויח כל כך כלומר שנטל לחלקו ריוח כל כך כמו שהתנה לתת להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח ע"כ וכן פסק מהר"ם מלובלין סי' ל"ג אבל מהרא"ש סי' קס"ב כתב שמדברי המרדכי משמע שאפילו לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים ושכן נראה ממ"ש מהרי"ל. וראיתי להר"ב פ"מ בח"א סי' צ"ד שכתב שדברי מרן הללו קשיא דיוקא אדיוקא שמדיוק קצת דבריו נראה דצריך שהריוח שיגיע לחלק הלוה יהיה מחצה על מחצה הא פחות מכאן אסור ואילו מדיוק קצת דבריו נראה דע"כ לא אסר אלא כשהלוה לא הרויח לחלקו כלל הא אם הותיר שיעור שהגיע קצת לחלק הלוה שפיר דמי ע"כ. ואחר בקשת המחילה הראויה יראה שדברי מרן באו בדקדוק גמור שהרי דבריו הם על דברי המרדכי שכתב אם הלוה הרויח כ"כ וזה סובל ב' פירושים או שהלוה הרויח כל כך לעצמו או שבכולל הרויח כל כך אבל החלוקה השלישית דהיינו שיש ריוח לעצמו אבל אינו כשיעור ריוח היתומים אין בה חלות ליישבה בדברי המרדכי וכיון שמרן שלל החלוקה ב' בהכרח הוא שצריך שירויח לחלקו כמו הסך שהתנה לתת ליתום דאל"כ מאי אם הלוה הרויח כל כך וזה פשוט. ואם הלוה הרויח לחלקו יותר ממה שהתנה לתת ליתום כתב בעל הלבוש שאינו חייב ליתן לו מן היתרון ונראה דאף למאן דסבר דאפי' היכא שהלוה בסתם הו"ל כאלו התנו מ"מ מודה דהיכא דהתנה ברבית קצוצה שאינו נותן לו יותר מהתנאי דלהכי מהני תנאה. ויש להסתפק במי שהלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ומת והמקבל נתעסק במעות אף לאחר שמת והרויח בהם אם יכולים היתומים לתבוע ממנו הריוח שהרויח לאחר שמת אביהם דאף שמהריוח שהרויח בעוד שהיה אביהם חי אין להם שום זכות בו לפי שאין אדם מוריש ממון שהוא לא היה יכול לקחתו וכמ"ש מהרש"ך בח"ג סי' ב' מ"מ מהני תנאי אביהם למה שהרויח לאחר שמת כיון דלדידהו שרי בכה"ג או דילמא כיון דבשעת התנאי לא היה יכול להתנות משום דלדידיה אסור א"כ הו"ל תנאי זה כמאן דליתיה ונשארו בידו המעות בהלואה בסתם בלי שום תנאי ולפ"ז אינו חייב לתת שום ריוח ליתומים אף במה שהרויח לאחר שמת אביהם ואף למאן דס"ל דמי שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב ליתן מן הריוח היינו דוקא היכא שקבלם מן היתומים משום דאמרינן מסתמא קבלם בתקנת חכמים שאמרו דנכסי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם לוה מאביהם ומת פשיטא דאין לחייבו בריוח כיון שהוא לא קבלם אדעתא דהכי ולפי זה איכא למימר דאף כשקיבל בתנאי כיון דבשעת התנאי היה איסור הו"ל התנאי כמאן דליתיה ונשארו המעות בידו בהלואה בסתם. ונראה שיש ללמוד דין זה ממה שכתב מהר"א מונסין הובאו בתשובות מהרש"ך ח"ג סי' ב' בשם הרמ"ה דכל הלואה שהיה בה איסור רבית בטלה ההלואה ובטל התנאי ונשארו המעות בתורת פקדון ומינה לנ"ד דכיון שהיה התנאי באיסור בטל התנאי וההלואה ונשארו המעות בידו בתורת פקדון וא"כ פשיטא שאינו חייב לתת ריוח ליתומים מהריוח שהרויח לאחר שמת אביהם:
ולענין הלכה בהאי דינא דמהר"ם הנה מוהריב"ל ז"ל לא מצא חולק על זאת הסברא אלא רש"י והריב"ה דס"ל דאבק רבית לא הותר ליתומים אלא בפני ב"ד וכבר כתבנו לעיל שהרבנים האחרונים הסכימו שאין לחוש לסברת רש"י והעולם נהגו בהיפך וא"כ דין זה דמהר"ם הוא הלכה פסוקה וראיתי להר"ב פני משה ח"א סי' צ"ד שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כרש"י דלא ס"ל להא דמהר"ם משום דרש"י יחידאה הוא ולא עבדינן כוותיה אלא כמהר"ם נקטינן ודבריו הם תמוהים הרבה חדא שהרי מהריב"ל כתב בח"ג סי' קי"ב דלית לן למעבד עובדא כסברת מהר"ם דמאן לימא לן דאיהו אמרה ואי אמרה יחידאה הוא הרי שדחה הרב תשובה זו דמהר"ם בשתי ידים ואף שבסי' ח' דחה סברת רש"י ז"ל היינו דוקא כשהלוה באבק רבית אבל כשמלוה ברבית קצוצה שלא מצינו מי שיאמר שיהא מחוייב לתת ריוח אלא מהר"ם ורש"י והריב"ה חולקין עליו בפירוש פשיטא שאין לחוש לדמהר"ם ועוד שהרב פ"מ בח"ב סי' כ"ג כתב בפירוש דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י דלא ס"ל להא דמהר"ם והוקשה לו ממהריב"ל שדחה דברי רש"י וכתב שיש לחלק כמו שחילקנו באופן שדבריו סותרים זה את זו וכעת צל"ע. ודע שהרב בשולחנו הטהור פסק להא דמהר"ם להלכה פסוקה ולא הביא שום חולק עליה וכן נראה דס"ל להרב בעל המפה וכן פסק מהרא"ש סי' קס"ב ומהר"ם מלובלין סי' ל"ג וכן הוא דעת מהרי"ל כמו שנראה ממה שהביא מרן בשמו ומדברי מהריב"ל יש תשובות שמורות היפך מה שפסק בח"ג סי' קי"ב וכעת צל"ע:
אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה כתוב במרדכי פרק איזהו נשך ובהגהות מרדכי דקידושין שצריכין להחזיר ולא מצאנו בדין זה חולק ואפילו הרשב"א מודה דכל שלא בא הרבית ליד היתומים שצריכים להחזיר וכן נראה מדברי הריב"ש שכתב בסי' תס"ה כל שבאו לידם מעות של רבית קצוצה אין כופין אותם להחזיר דמשמע דוקא שבאו לידם הא אם לא באו עדיין לידם כופין לאפוטרופוס להחזיר ואע"ג דמדבריו שם נראה דס"ל דבהקדש כל שבא הרבית ליד הגבאי אע"פ שלא חלקו לעניים אינו חייב להחזיר שאני הקדש דמאותה שעה שבא הרבית ליד הגבאי הרי זכו בו העניים והוה ליה כאילו בא לידם ומש"ה אינו חייב להחזיר אע"פ שעדיין לא חלק אבל גבי יתומים דליכא למימר הכי כל שלא בא לידם הרבית חייב להחזיר וכן נראה מדבריו שם שכתב ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים כו' אין צריך לומר אם כבר חלקו הפירות הרי שאף שלא חלק הפירות קרי ליה זכו בהם עניים וזה לא שייך אלא בהקדש אבל גבי יתומים לא וכ"כ מהרימ"ט בחי"ד סי' ט"ל דאף לרבינו תם דס"ל דתן לאו כזכי דמי גבי צדקה מודה דתן כזכי דמי משום דאמרינן בפיך זו צדקה. והרב בעל ג"ת דימה מעות של הקדש למעות של יתומים וכתב שלדעת הריב"ש אף שלא בא הרבית ליד היתומים אינם חייבים להחזיר ונדחק הרבה בדברי הריב"ש לאין צורך. ולענין אם גבה האפוטרופוס הרבית ונתנו להם כתב מרן בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתום ונראה שמרן למד דין זה שלא יוציא הלוה הרבית מיד היתומים אלא מיד האפוטרופוס ממה שהביא בעל התרומות ראיה לדבריו משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפוטרופוס והדר גבי איהו מנכסי יתמי וס"ל למרן דהוא הדין הכא גבי רבית ונראה שבעל התרומות חולק על רש"י במה שפירש דטעמא דר' יוסי בר חנינא דאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי דהאי טעמא לא שייך הכא גבי רבית דשאני התם דזימנין דמשתלי ואינו שומר הבהמה כראוי ויוצאה ומזקת אבל הכא לא יהיה אפוטרופוס ולא ילוה ברבית אלא ס"ל דטעמא דר' יוסי דקאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא מדינא כיון שמחמת היתומים בא להם הפסד צריכים לפרוע לאפוטרופוס אלא שממתינין להם עד דגדלי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים ולפי פירוש זה לימד הרב דהוא הדין הכא גבי רבית שחוזרין ונפרעין מן היתומים כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד. ויש לתמוה דמנא ליה פירוש זה מאחר שר' יוחנן דאמר מעליית יתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי אימא דר' יוסי נמי ס"ל האי טעמא ולא פליגי אלא דר' יוחנן סבר דמזיק שאני דנפרעין מנכסי יתומים ומש"ה אמר מעליית יתומים ור' יוסי לא ס"ל הכי אלא דבמזיק נמי אין נזקקין לנכסי יתומים ומשום הכי אמר מעליית אפוטרופוס אבל לעולם דמה שחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי. וכ"ת אי רבי יוסי חייש לדלמא מימנעי ולא עבדי היה לו לומר מעליית יתומים משום האי חששא גופא דדלמא מימנעי אע"ג דבעלמא אין נזקקין לנכסי יתומים הא ליתא משום דא"כ תיקשי דלמה לן למימר דלר' יוחנן מזיק שאני אימא דטעמא משום דאי לא מימנעי אלא ודאי דהאי חששא לא מהני להזקק לנכסי יתומים קטנים אלא משום דס"ל דמזיק שאני. ושמא יש לומר דס"ל לבעל התרומות דאי ר' יוסי חייש לדילמא מימנעי היה לו לומר שהניזק ימתין עד דגדלי יתמי ויפרע מעליית יתומים ומדקאמר מעליית אפוטרופוס שמעת מינה דלא חייש לדילמא מימנעי אלא שנפרעין מן האפוטרופוס לפי שהוא פשע שלא שמר כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים מדינא כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד והוא הדין הכא גבי רבית שמוציא מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים ואף למאן דפסק כר' יוחנן וכמו שפסק הריב"ה סי' ת"ו הכא מודה דשאני התם דדילמא מימנעי אבל הכא דלא שייך האי טעמא מודה דנפרעין מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים. ואכתי איכא לעיוני בדברי בעל התרומות שמדבריו שם נראה שהלוה מוציא מן היתומים שכתב אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומינייהו אית ללוה למיתבעיה דבדידהו קא משתכח רביתא וכן חזר וכתב אחר זה ואינהו קא מהדרי ליה אלמא ס"ל שהלוה מוציא מן היתומים וא"כ יש לתמוה איך חזר בו בתוך כדי דיבור ממה שכתב והביא ראיה להיפך. אשר על כן נראה לומר דלעולם דס"ל לבעל התרומות שהלוה מוציא מן היתומים ומה שהביא ראיה לדבריו משומר דיתמי אינו אלא לומר דלא תימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אע"ג דממונייהו עביד איסורא אינם חייבים להחזיר לזה הביא ראיה משומר דיתמי דאע"ג דלא פשעו בזה כיון דמחמת ממונם בא לו הפסד חייבים לשלם הכא נמי כיון דמחמת ממונם איתעביד איסורא חייבים להחזיר אבל לעולם דהאפוטרופוס אינו חייב להחזיר לפי שהלוה לאו לאפוטרופא הוא נותן ע"ד שיעכב לעצמו ואינו אלא סרסורא דחטאה וכמ"ש הרשב"א ובזה אינו חולק בעל התרומות עם הרשב"א ושאני התם שהאפוטרופוס הוא הפושע שלא שמר כראוי ומשום הכי מוציא מן האפוטרופוס אבל הכא גבי רבית אין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא וכמ"ש הרשב"א:
ויש להסתפק לפי זה היכא שאכלו היתומים הרבית אם חייבים לשלם מי נימא דוקא כשהוא בעין חייבים להחזיר כמו גזל דאם גזלו והגזילה קיימת חייבים להחזיר אבל אם אכלו הרבית אפשר דפטירי משום דאכילת קטנים לאו כלום היא וכמ"ש הרשב"א וכל עצמו של בעל התרומות לא בא לחייבם אלא כשהרבית קיים דלא נימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אינם חייבים להחזיר אלא דהוה ליה כאילו הם עצמם הלוו וחייבים להחזיר אבל כשנאכל הרבית דאפי' הם עצמם שהלוו פטורים משום דאכילת קטנים לאו כלום הוא לא יתחייבו בזה בשביל שבא הרבית לידם על יד האפוטרופוס. ובשלמא לדברי מרן דס"ל שהלוה מוציא מן האפוטרופוס והוא חוזר ומוציא מן היתומים בזה אין חילוק בין נאכל הרבית לרבית קיים שכיון שהלוה מוציא מן האפוטרופוס אפילו אם נאכל הרבית משום דחשיב כאילו לעצמו קיבל הרבית משום הכי האפוטרופוס חוזר ומוציא מן היתומים אפילו נאכל כיון שמחמת ממונם בא לו הפסד כי היכי דאמרינן גבי שומר דיתמי. אבל לפי מה שכתבנו שאין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא אלא דינו של הלוה הוא עם היתומים והו"ל כאילו הם עצמם הלוו ברבית אפשר לחלק בין רבית קיים לרבית שנאכל וכמו שמחלקים גבי גזל וכמ"ש הרשב"א:
כתב מרן שהרשב"א חולק על כל זה שכתב על אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נתן לאותו אפוטרופא שהתנה עליו עמו והאפוטרופא נתן לאלמנה ואפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבין להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם כ"ש הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא המעות מדעת ע"כ. והנה מ"ש מרן שהרשב"א חולק על כל זה לא קאי על מ"ש בשם הגהות מרדכי דכשהרבית הוא ביד האפוטרופוס שצריכים להחזיר שבזה אינו חולק הרשב"א וכמו שכתבנו לעיל אלא דלפי מ"ש בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתומים לזה כתב שהרשב"א חולק על כל זה בין על חיוב האפוטרופא בין על חיוב היתומים אבל ודאי שהרשב"א לא מיירי אלא כשבא הרבית ליד היתומים אבל כשהוא ביד האפוטרופוס אליבא דכ"ע חוזר הלוה ומוציא ממנו דלא שייכי בזה טעמא דהרשב"א, והנה ממה שהביא ראיה לדבריו מההיא דהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם שפטורים מלשלם נראה דמיירי דוקא כשאכלו היתומים הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר שהרי מתני' דהגוזל מוקי לה רבא כשאכלום דוקא אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר ואפילו לאביי דמוקי לה בגזילה קיימת היינו משום דס"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי ואיכא יאוש ושינוי רשות אבל הכא גבי רבית ליכא שינוי רשות שהרי הלוה נותן לאפוטרופא כדי שיתן לאלמנה או ליורש והאפוטרופא ג"כ לוקח על דעת זה דאלת"ה תיקשי דלמה לן מההיא דהגוזל תיפוק ליה דהא איכא יאוש ושינוי רשות דס"ל להרשב"א דסתם רבית איכא יאוש דאי לא ליכא ראיה כלל מההיא דהגוזל וכמו שמוכיח שם בריש הגוזל דאי ליכא יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה אלא ודאי דס"ל להרשב"א דהכא ליכא שינוי רשות ומש"ה מטי עלה מההיא דהגוזל ומאכיל ולפי זה הוי דוקא כשנאכל הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר דומיא דההיא דהגוזל ובזה ניחא מ"ש הריב"ש סי' תס"ה בשם הרשב"א דמעות של יתומים ברבית קצוצה יוצאה בדיינים ולכאורה דברי הרשב"א סתרי אהדדי ובמה שכתבנו ניחא דהריב"ש מיירי ברבית קיים דלטעם הריב"ש שהוא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אין חילוק בין רבית קיים לאינו קיים אבל להרשב"א דוקא כשנאכל הרבית פטורים אבל ברבית קיים חייבים להחזיר. ולפי זה אני תמיה על הרשב"א מההיא דגרסינן בפרק הגוזל הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהם של רבית אין חייבים להחזיר והתם מיירי אפילו ברבית קיים. וליכא למימר דשאני התם דממונא דאבוהון הוה בההיא שעתא דאוזפה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי וכמו שחלק חילוק זה בעה"ת ח"ד סי' ז' דא"כ מה ראיה מביא מההיא דהגוזל אימא דשאני התם דאבוהון הוא דעבד איסורא ומשום הכי כשאכלו בניו הגזילה פטורים אבל הכא דמממונייהו עבד אפוטרופא איסורא ולצרכייהו קא עסיק אפילו כשאכלו הרבית יהיו חייבים להחזיר אלא ודאי דלא ס"ל חילוק זה וא"כ היה לו להביא ההיא דהניח להם אביהם מעות של רבית כדמוכח מינה דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר. ושמעתי אומרים דלעולם דס"ל דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר מההיא דהניח להם אביהם אלא שהרשב"א נשאל כשנאכל הרבית ועל זה השיב דהא לא תיבעי דאפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבים להחזיר אבל לעולם דלדינא ס"ל דאפי' ברבית קיים אין חייבים להחזיר ומ"מ תירוץ זה הוא דוחק בדברי הרשב"א וכעת צל"ע. ויש להסתפק לדברי הרשב"א ברבית ע"י שליח היכי לידיינוה דייני אי דמיא לאפוטרופא של אלמנה או לא. ובעל ג"ת ז"ל כתב דלהרשב"א כל רבית ע"י אחר אינה יוצאה בדיינים ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפוטרופוס ברבית אלא שהאפוטרופוס מדעתיה מלוה ברבית בזה הוא דקאמר הרשב"א שאין האלמנה והיורש חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית והאפוטרופוס הוא דעביד איסורא ודמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו ברבית והשליח עשה שליחותו אפשר דגבי גזל בכל כי האי גוונא מוציאין ממנו ואפילו את"ל דגבי גזל אפי' אם אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ"מ גבי רבית שאמר לו שילוה מעותיו ברבית ובממוניה עבד שליח איסורא הו"ל כאילו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר ולא דמי כלל לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם. ומ"ש הרב בעל גידולי תרומה דכל רבית ע"י אמצעי ושליח אינו חייב להחזיר דהא איכא יאוש ושינוי רשות הא ליתא דשינוי רשות לא שייך הכא לפי שהלוה אינו נותן הרבית על דעת שיעכב השליח לעצמו אלא כדי שיתן לבעל המעות וכן השליח על דעת זה מקבל נמצא שאין כאן שינוי רשות וכמו שהכרחנו לעיל מדברי הרשב"א:
כתב מרן עלה דתשובה דהרשב"א הלזו וכן דעת הריב"ש ע"כ ודבריו תמוהים שהרי טעמא דהריב"ש הוא משום דהחזרת רבית היא מצות עשה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו והאי טעמא לא שייך אלא בקטנים אבל בגדולים או באלמנה פשיטא שחייבים להחזיר דבני מיעבד מצוה נינהו וא"כ כיון דהרשב"א מיירי בגדולים איך כתב וכן דעת הריב"ש ואפשר לומר דמרן קאי על מ"ש והרשב"א חלוק על כל זה ועל זה כתב שכן הוא דעת הריב"ש שהוא חולק על הרב בעל התרומות אבל לעולם דהרשב"א והריב"ש אינם שוים בדינם דלהרשב"א בין בגדולים בין בקטנים אינם חייבים להחזיר אבל להריב"ש דוקא בקטנים אבל בגדולים חייבים להחזיר וכן יש חילוק ביניהם דלהרשב"א הוא דוקא היכא שהאפוטרופוס הלוה מדעתו אבל אם אמרו לו היתומים שילוה ברבית והלוה האפוטרופוס והרבית קיים חייבים להחזיר ולהריב"ש אינם חיבים להחזיר משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו:
והיכא שהקטנים עצמם הלוו ברבית בזה כתב הרשב"א ז"ל דאפילו הם עצמם שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיב) דפריך קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אזוקי ותנן חש"ו פגיעתן רעה וכו' ומיהו היכא שהרבית קיים חייבים להחזיר שהרי קטן שגנב מוציאין ממנו הגניבה וכמו שפסק רבינו בפ"ט מהלכות גניבה וראיתי בהגהות אשירי דפרק החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ולפי זה ה"ה גבי גזל ורבית דחייבים לשלם מה שאכלו כשיגדילו ויש לתמוה ע"ז דא"כ מאי פריך בגמ' קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אימא דחיובא דקטנים הוא לכשיגדילו ואשמעינן דלא נימא אכילת קטנים לאו כלום היא ופטירי אפילו כשיגדלו קמ"ל דאפילו שאכלו כשהם קטנים חייבים לכשיגדלו ומה שהביא ראיה ממה שפרש"י בפרק הגוזל (דף צח) דאכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו כבר דחה ראיה זו מהר"ם מפדוואה סימן צ' שאין כוונת רש"י לומר ששרף השטר בקטנותו אלא לומר שלא עשה זה המעשה בהיותו חשוב גם מה שהביא מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה כבר כתב שם הר"ן דאפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותא דשור ומש"ה משלמים אבל בהזיקן פטירי משום דאי אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמינן למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו באופן שהגהת אשירי הלזו תמוה היא וסברא יחידאה היא שהרי כל הפוסקים הסכימו שקטן שהזיק פטור אפילו לכשיגדיל וכבר תמה על הגהה הלזו הרב בעל ג"ת שער ל"ו ח"ב סי' ו':
ולענין הלכה רבית ע"י שליח אליבא דכ"ע חייב המשלח להחזיר אפילו שאכלו והיכא שהוא אפוטרופוס בין דגדולים בין דקטנים והלוה ברבית מדעתו להרשב"א אינם חייבים להחזיר משום דדמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אלא שיש להסתפק ברבית קיים מהו דעתו ולהריב"ש באפוטרופוס דגדולים חייבים להחזיר אפילו כשנאכל הרבית ובאפוטרופוס דקטנים אינם חייבים להחזיר אפילו ברבית קיים משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ויש להסתפק היכא שנתן הרבית ליתומים ולא נתן הקרן מנכין ליה הרבית או דלמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ולהרי"ף ז"ל אפילו בלא משכנתא הוי דינא הכי וכמו שבא זה מבואר בסימן קס"ו וא"כ הכא נמי כיון דפטירי מטעמא דלאו בני מיעבד מצוה נינהו א"כ אף מן הקרן אין מנכין משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא והרב בעל פ"מ בח"א סי' צ"ד כתב דבהקדש עניים אין מנכין מן הקרן מטעמא דכתיבנא ואף שדבריו שם תמוהים הם וכמו שנבאר לקמן מ"מ גבי יתומים יש להסתפק והיכא שהקטנים עצמם הלוו ברבית להרשב"א אם אכלו הרבית פטורים אפילו לכשיגדילו ואם הרבית קיים מוציאין ממנו דומיא דגזל ולהריב"ש אפילו ברבית קיים פטירי משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפשר שמ"ש הריב"ש בשם הרשב"א מיירי כשהיתומים עצמם הלוו והרבית קיים דלטעמיה דהריב"ש פטירי ולהרשב"א חייבים וע"כ אית לן למימר הכי אי אמרינן דרבית ע"י אפוטרופוס להרשב"א אינם חייבים לשלם אפילו ברבית קיים ומיהו ממה שפסק מרן בשלחנו הטהור נראה דס"ל דרבית ע"י אפוטרופוס לא פטירי להרשב"א אלא כשאכלו היתומים ולפי זה ניחא טפי שמ"ש הריב"ש בשם הרשב"א מיירי ברבית ע"י אפוטרופוס אלא שהרבית קיים דלהרשב"א חייב להחזיר ולהריב"ש פטירי:
ונראה דהא דאמרינן דקטנים שהלוו ברבית והרבית בעין שחייבים להחזיר היינו דוקא כשהגיעו לעונת הפעוטות דכיון דתקון רבנן דהוי מתנתם מתנה במטלטלים הכי נמי הלואתם הלואה אבל מקמי הכי כיון דאי איתניס ביד הלוה אחר שמשכו אינו חייב באונסין והרי זה דומה לפקדון וכמ"ש הריב"ה בח"מ סי' צ"ו בשם הרמ"ה וא"כ כיון שאין כאן הלואה אין כאן רבית כלל:
מי יש בידו מעות יתומים וטוען קבלתים פלגא באגרא ופלגא בהפסד כתב המרדכי שלראב"ן עליו להביא ראיה ולראבי"ה ורבינו ברוך נאמן במגו דלהד"ם או החזרתים ואע"ג דבטוען תמורת המנהג קי"ל דאפילו במגו אינו נאמן כבר כתב הרב בעל משא מלך בחלק מנהגי ממון שרש י"ג דשאני טוען היפך המנהג משום דמנהג העיר הוא דבר ידוע לכל אבל הטוען היפך הדין ואית ליה מגו נאמן משום דלאו כ"ע דינא גמירי:
עוד כתב הטור וז"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך ב"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא. והנה בדין זה יש מחלוקת בין הראשונים יש מי שמתיר הקדש עניים אפילו בר"ק ויש מי שאסרו אפילו באבק רבית ויש מי שמכריע ביניהם שברבית קצוצה אסור ובאבק רבית מותר וכבר הובא מחלוקת זה בהגהות ובמרדכי פרק המפקיד וכתבו שראבי"ה אסר להלוות מעות של צדקה ברבית משום דדינו כהדיוט והביא ראיה מדאמרינן בפרק החובל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ ולשמור הוא ואם היה דינו כהקדש הא תנן שומר חנם אינו נשבע ש"ש אינו משלם ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות אין משתכרין בשל עניים ולא בשל הקדש ומפרש התם טעמא לכל חד וחד ומדפלגינהו לתרי טעמי ש"מ דאין דינם שוה ומדברים אלו מוכח שראבי"ה לא נחית אלא לאוסרו ברבית דאורייתא דלא נימא דדינו כהקדש גבוה ולא קרינן ביה אחיך לזה כתב שאין דינו כהקדש אלא כהדיוט וקרינן ביה אחיך אבל באבק רבית לעולם דמודה ראבי"ה דשרי משום דלא גזרו בו רבנן כי היכי דלא גזרו במעות יתומים אע"ג דקרינן ביה אחיך וכמ"ש בעה"ת. ולפ"ז אני תמיה על מרן שכתב בשם ההגהות שראבי"ה אוסר מעות של צדקה אפילו באבק רבית ולא ידעתי היכן מצא הרב זה וצ"ע וה"ר שמואל היה מתיר להלוותם ברבית מדאמרינן בירושלמי דמ"ק לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש ורבית סתמא משמע ר"ק מדלא קאמר לווין קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמרינן גבי מעות של יתומים והנה הרב בעל יפה מראה דחה ראיה זו דהתם לאו להתיר קאי אלא לומר דאע"פ שהם דחוקים שצריכין ללוות ברבית לווין לקיים המצוה ומיירי דוקא ברבית המותר וכגון מעכו"ם וכן איכא לאוקומי ברבית דרבנן ולא תיקשי דלא קאמר לווין ברבית דרבנן משום דהכא לא אתא לאשמועינן היתר רבית דרבנן גבי מצוה אלא חיוב שלוין ברבית לקיים המצוה ולעולם דמיירי ברבית המותר. והפ"מ בח"א סי' צ"ד מוקי להך ירושלמי ברבית דרבנן ומיתומים דשרי לכ"ע. עוד הקשה הרב בעל יפה מראה דאפילו לפי פירושם דהירושלמי קאי להיתרא אין ראיה להלוות מעות של צדקה והוקשה להרב ר' שמואל מהיא דהחובל דחייב רב יוסף ואם איתא דהקדש עניים הוי כהקדש גמור אין חילוק בזה בין קייץ להו בין לא קייץ להו ותירץ דכיון דקייץ להו הוי כמי שהפקידו עניים בעצמם כלומר דבשלמא היכא דלא קייץ להו א"כ אין לממון הזה בעלים ושפיר קרינן ביה הקדש גבוה אבל היכא דקייץ להו כיון שיש למעות הללו בעלים לא מיקרי הקדש גבוה והוי כמי שהפקידו עניים בעצמם. למדנו מזה דאפילו לה"ר שמואל דמתיר רבית במעות הקדש עניים היינו דוקא בדלא קייץ להו אבל אי קייץ להו אסור. ונראה דאין חילוק זה אמור אלא דוקא ברבית דאורייתא דבעינן להתירו משום דלא קרינן ביה אחיך אז הוא דאמרינן דכי קייץ להו קרינן ביה אחיך אבל ברבית דרבנן דטעמא דהיתרא הוא משום דלא גזרו ביה רבנן כי היכי דלא גזור בשל יתומים בזה אין חילוק בין קייץ בין לא קייץ וכ"פ בג"ת בח"ד סי' ח' דאפילו הקדש של עניים ידועים שרי בא"ר ולפ"ז יש לתמוה על מרן שכתב שמדברי ההגהות ומתשובת הרמב"ן סימן רכ"ב משמע דהקדש לעניים מיוחדים וקצוב חלקו של כל אחד אסור להלוותם אפילו בא"ר ואין מדבריהם הכרח כלל משום דאינהו קיימי ברבית דאורייתא ועל זה הוא שמחלקים בין כשיש להקדש בעלים ידועים ובין אין לו בעלים ידועים אבל בא"ר לא חלקו כלל ובזה בכל גוונא שרי ולא ידעתי מנ"ל למרן להשוות רבית דאורייתא לא"ר וצ"ע. וכן נראה מדברי מהרא"ש סי' קס"ב שכתב שכל א"ר מותר בהקדש עניים ואע"פ שיש מי שאוסר כבר נדחו דבריו ובפרט היכא שאין ההקדש מיוחד לעניים מיוחדים ע"כ משמע דס"ל שאפילו בהקדש עניים מיוחדים א"ר שרי והאוסר הוא סברא אחת שהביא בעה"ת ודחאה יע"ש. ויש להקשות לה"ר שמואל דס"ל דמעות של הקדש עניים דלא קייץ להו הוי כהקדש גבוה איך יתיישב לו הא דגרסינן בפ' החובל לשמור ולא לחלק לעניים ומיירי בדלא קייץ ולמה לן קרא דלשמור תיפוק ליה מרעהו דממעטינן מיניה הקדש גבוה ואפשר לומר דקרא דלשמור לאו להכי הוא דאתא אלא לדרשא אחריתי לומר לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד והברייתא סדרה כל המיעוטים שיש למעט מקרא דלשמור אבל אין הכי נמי דקרא לא אתא לאשמועינן ולא לחלק לעניים דהא מרעהו נפקא. עוד נ"ל דלעולם קרא דלשמור איצטריך לדרשא דולא לחלק לעניים משום דאי מקרא דרעהו לא ממעטינן אלא מדין השומרים אבל מזיק בידים אליבא דכ"ע חייב אבל אי ממעטינן ליה מקרא דלשמור משום דהוי ממון שאין לו תובעים אפילו מזיק בידים פטור וכדגרסינן בפ' הזרוע המזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין וראיה ממה שהוקשה לרב הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל עלה דההיא דגרסינן התם ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויין סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה ע"כ. דתיפוק ליה משום לשמור ולא לחלק לעניים והרי התם מזיק בידים הוא ואפ"ה הוקשה לו מקרא דלשמור אלמא ודאי דס"ל דמקרא דלשמור ממעטינן אפילו מזיק בידים כיון דטעמא דקרא הוי משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכן נראה ממה שפסק רבינו בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון דאפילו פשע בהם פטור ואילו איהו ס"ל דפושע מזיק הוא וכמו שכתב בפ"ב מהלכות שכירות א"ו דשאני הכא דהוי ממון שאין לו תובעין דאפילו מזיק בידים פטור וזהו שדקדק רבינו לומר והרי הוא ממון שאין לו תובעין למיהב טעמא לפטור הפשיעה דאילו מקרא לחודיה לא מימעיט פשיעה כי היכי דלא נתמעט פשיעה גבי עבדים ושטרות והקדשות וכמ"ש מהריק"ו בשורש ו'. וכן כתב הרב ל"מ בפי' וכן כתב מהר"א לפפא בביאורו להלכות פקדון סי' רצ"ב בשם הרשב"א דכל שלא הופקד אצלו לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים ומה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים אע"ג דההוא גברא לא הזיק בידים והיה יכול להקשות לו מקרא דרעהו עדיפא מיניה קא פריך דאפילו אם היה מזיק בידים היה פטור משום קרא דלשמור ולא הוקשה לו לה"ר שמואל אלא משינויא דרב יוסף דאמר עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא דהא תינח אם היה מזיק בידים שפטורו הוא משום דהוי ממון שאין לו תובעין יש לחלק בין קיץ בין לא קיץ אבל פשיעה שפטורו הוא משום קרא דרעהו דס"ל לה"ר שמואל כהראב"ד דפושע לאו מזיק הוא ופטור גבי הקדש גבוה אין לחלק בזה בין קיץ בין לא קיץ ועל זה תירץ דאפ"ה כיון שיש למעות הללו בעלים ידועים נפיק מתורת הקדש ולפי זה חילוק זה דבין קיץ ללא קיץ יש לחלק בין אי ממעטינן מקרא דרעהו בין אי ממעטינן מקרא דלשמור. ובמה שכתבנו יתיישב מה שיש לדקדק במ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' ח' בשם מהר"ם דמעות של עניים דינם כהדיוט והביא ראיה לזה ממה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים ולא הקשה מקרא דרעהו א"ו עניים בכלל רעהו הם ויש להקשות דאמאי לא הביא ראיה לדבריו מגופה דברייתא דתנן לשמור ולא לחלק לעניים והביא ראיה מקושיית אביי אלא דמגופה דברייתא ליכא הוכחה משום דקרא איצטריך למזיק בידים ומה שהוכיח אינו אלא מקושיית אביי דכיון דעובדא דרב יוסף לא היה מזיק אלא פושע היה לו להקשות ממתני' דממעט הקדש מרעהו ולא מברייתא וכבר יישבנו קושיא זו לדעת ה"ר שמואל. הן אמת שבמרדכי הובא ראיית מהר"ם הלזו מגופה דברייתא ואפשר דהמרדכי אזיל לשיטתיה דס"ל דאפי' הקדש עניים לא מיפטר במזיק בידים וכמו שנראה מדבריו בפרק שבועת הדיינין עלה דההיא דשומר חנם אינו נשבע שכתב דה"ה אם פשע אינו משלם והביא ראיה מס"פ החובל דאפילו שפשע פטר ליה משום דכתיב לשמור ולא לחלק אלמא הנהו דממעט קרא אפילו מפשיעה ממעט אלמא ס"ל דמזיק בידים לא מיפטר. ולפ"ז הביא ראיית מהר"ם בסתם מגופה דברייתא אבל מהר"ם בתשובותיו סי' ע"ה הביא ראיה זו מקושיית אביי וכמ"ש בתשובת הרא"ש וכי תימא א"כ דפטרינן ליה אפילו אם הזיק בידים משום דחשבינן ליה ממון שאין לו תובעין א"כ למה לן קרא דלשמור תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעין. הא לא קשיא ולא מידי משום דהיא גופה אשמעינן קרא דהאי מיקרי ממון שאין לו תובעין משום דהוה אמינא כיון שהגזבר מסרו בידו לחלק ממון שיש לו תובעין הוא שהגזבר תובע מן הנפקד שכל זמן שלא עשה שליח שליחותו ברשותא דגזבר קיימי ולא דמי ללקט שכחה ופאה דאמרינן בפרק הזרוע דהוי ממון שאין לו תובעים דהתם אין לו בעלים כלל וכן תירץ רבינו שמשון הביאו המרדכי פ"ק דבתרא וכ"כ מהרימ"ט בחי"ד סי' ט"ל יע"ש. עוד כתב ה"ר שמואל וההיא דפרק בתרא דכתובות מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים כלומר שהוקשה לו דתיפוק ליה שאין משתכרין בשל הקדש ומאי נ"מ אי שרי להלוות ברבית אי לא לזה כתב דהתם מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים דעניים סמכי נפשייהו עלייהו אבל צדקה שנותנים שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים משתכרין בהם וכגון זה הוא שהתרנו להלוות ברבית והמרדכי חולק על ה"ר שמואל ומביא ראיה מדאמרינן בפרק הזהב היכי דמי רבית בהקדש ודחק לאוקומי בשקיבל עליו לספק סלתות וכו' ומדלא מוקי בהקדש עניים שמעת מינה שאין דינו כהקדש גבוה וכן הוא דעת מהר"ם והרא"ש והריב"ה וראבי"ה וכ"כ נ"י בשם הריטב"א בס"פ א"נ כמו שכתבנו לעיל אבל ה"ר שמואל ור"י כמו שהובא בהגמ"י מתירים וכ"כ הרב מהרי"ל סי' ל"ו בשם רבותיו וכן כתב רבינו ירוחם בשם רבותיו דדינו כהקדש אלא שלא הורה כן למעשה וכן נראה שהוא דעת רבינו האי שפסק גבי אונאה שבהקדש עניים ליכא אונאה כמו הקדש גבוה וכמ"ש רבינו ירוחם בשמו נ"ט ח"ג הביאו מרן בח"מ סי' רכ"ז ומיהו כל זה הוא דוקא ברבית קצוצה אבל באבק רבית אליבא דכ"ע שרי משום דלא גזרו רבנן בהקדש עניים כי היכי דלא גזרו ביתומים דממון עניים וממון יתומים אחד הוא לכל דבר וכמו שהכריחו בעל התרומות והריב"ש סי' תס"ה מההיא דאמרינן בפרק שור שנגח אנן יד עניים אנן דא"ר יהודה יתומים א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים ולא מצאתי מי שיחלוק על זה אלא סברא אחת שהביא בעה"ת שיש מי שרצה לאסרו אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית דניחא להו כיון דקייצי עלייהו או אע"ג דלא קייצי כיון דרווח רווח ובאמת שסברא זו היא תמוהה משום דכיון דהמלוה והלוה הם מותרים באותו רבית מה איכפת לן אם נהנים ממנו העשירים וכבר תמה עליה בעל ג"ת והרב בעה"ת דחאה בשתי ידים באופן שסברא הלזו היא בטלה במיעוטה ולא חיישינן לה וכ"פ מרן בשלחנו הטהור דמעות של הקדש עניים מותר ברבית דרבנן ולא חילק בין עניים ידועים לאינם ידועים וכן פסק בעל ג"ת:
כתוב בהגהות ב' דמרדכי דמציעא נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של בית הקברות ברבית לישראל ונראה דאין להתיר מדאמרינן בפרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ"ה משום דהקדש הוי מצי מזבין ליה לעכו"ם ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ"ל מצאתי. ונראה דהמשך הלשון הוא כך דאין להביא ראיה להיתר מההיא דכל שעה ולומר דכי היכי דהתם מצי מזבין לעכו"ם משום דהקדש לאו בר מיעבד מצוה ה"נ שרי להלוות ברבית מהאי טעמא משום דשנא ושנא והחילוק לא הוזכר בדברי החכם. ואפשר שהוא דשאני התם שהוא הקדש גבוה אבל הכא דהוי הקדש עניים כהדיוט דמי. אך אני תמיה למה לא הביא זה החכם ההיא דפרק הזהב דאמרינן רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וידחהו במה שדחה ההיא דפרק כל שעה:
כתב הרשב"א על מה שסמכו עכשיו להלוות מעות ת"ת ברבית לישראל ואפשר לדון ולהתיר כיון דאין הרבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר במקום אחר ע"כ ובתשובה אחרת ביאר עוד דכיון שאין למעות הללו בשעת הלואה בעלים מי נאסר ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר שכל שהממון אינו שלו אלא שנעשה עליו אפוטרופוס או גזבר מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור ברבית וכדתניא בתוספתא דמציעא ישראל שנעשה לעכו"ם אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית וכן כתוב בתשובת הרמב"ן סימן רכ"ב. והנה מוהרימ"ט בתשובותיו חי"ד סימן ט"ל הבין דטעמא דהרשב"א הוא משום דכיון דאין לממון הזה בעלים ידועים לאו אחיך מיקרי וגבי רבית אחיך כתיב ולפי זה הוקשה לו מההיא דתניא בשלהי החובל לשמור ולא לחלק לעניים ואי כדברי הרשב"א ז"ל למה לן דרשא דלשמור נימא רעהו דוקא דומיא דרבית דאמרינן אחיך דוקא. ובסי' מ"ה תמה על הרא"ש שכתב בשם מהר"ם שהקדש עניים אחיך מיקרי הביא ראיה מהא דסוף פרק החובל וכתב עלה הרא"ש ז"ל דמלתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך שמאד אנו צריכין לראיה זו דאף בעניי דלא קייץ להו דקי"ל ממון שאין לו תובעין רעהו מיקרי ולאפוקי מדברי הרשב"א דכל שאין בעלים מיוחדים שרי רבית לגבייהו משום דלאו אחיך מיקרי ושם תירץ בעד הרשב"א ז"ל דהיא גופא שמעינן מהתם דקתני לשמור ולא לחלק לעניים ובהני עניים לא קרינן בהו לשמור וכדפירש"י דמאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי א"ל לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אלמא לאו ממון דידהו מיקרי אף לענין רבית לאו ממון בעלים מיקרי ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה. ולכאורה נראה שזה סותר למה שכתב בסי' ט"ל דמשומר לא ילפינן דשאני התם דכתיב לשמור ופטריה רחמנא לשומר כי היכי דפטר פשיעה בבעלים ושם תירץ לזה דלעולם דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון כלל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי משאל"ת והא דאיצטריך קרא דלשמור לפטור שומר מפשיעה ודאי במידי דאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים דפשע בה לא צריך קרא למיפטריה אלא באדם שנותן משלו לחלק לעניים ומפקידו ביד ב"ד דאי לאו דמעטיה קרא הוה אמינא כיון דמפקיד מיוחד הוא איהו חשיב בעל דבר לתובעו דכל דלא עביד שליח שליחותיה אכתי ברשותא דמריה איתיה קמ"ל לשמור ולא לחלק וכ"כ המרדכי בפ"ק דבתרא בשם ר"ש דמאי דאיצטריך קרא הוא דלא נימא דכיון דהמפקיד הוי מיוחד ליחייב קמ"ל והכא גבי רבית אע"ג שהמלוה הוא מיוחד שרי כיון שמצד בעל הממון שרי דלא קרינן ביה את כספך דומיא דמעותיו של עכו"ם המופקדות ביד ישראל דשרי להלוותן ברבית ודוקא גבי שומר איצטריך קרא ולפי זה אע"ג דהתם גבי שומר לא מיפטר אלא בשנתנו לחלק לעניים אבל אם הפקידו בידו להחזירו לו חייב וכמ"ש הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל התם לאו משום דעניים תבעי ליה אלא המפקיד תובעו שהוא בעל מיוחד אבל הכא גבי רבית כל שאין איסור מצד הבעלים אין בו איסור מצד המלוה. ולפ"ז היה נראה דאפילו שלא באו המעות ליד הגזבר אלא שהקדיש מעות אלו לעניים שרי להלוותן ברבית משום דכבר זכו בהם עניים ואין להם בעלים ידועים אלא שנראה שכל שלא יצאו מרשותן עדיין לא זכו בהם עניים שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים ואע"ג דמיחייב ליתן לעניים היינו משום בפיך זו צדקה אבל באלו המעות לא זכו עניים וממון דידיה מיקרי ואסור להלוותן ברבית אבל אם באו ליד הגזבר וזכה בהם בשביל עניים אע"פ שלא אמר לו לחלקם שרי להלוותם ברבית שהרי כבר זכו בהם עניים וממון שאין לו תובעין הוא ובשביל המלוה לא אסור וכמ"ש הרשב"א ואע"פ שכתבו התוס' בפרק הזרוע דהמזיק מתנות כהונה בדיני שמים חייב לאו משום דמיקרי ממון אלא דבדיני שמים חייב משום שהפסיד לעניים אבל הכא גבי איסור רבית כיון דלא מיקרי ממון בדיני אדם שרי. ועוד היה נ"ל דאפילו את"ל דבדיני אדם חייב לשלם אע"ג דהוי ממון שאין ל"ת הכא גבי רבית שרי משום דשאני מזיק דאע"ג דהוי מעות שאל"ת מ"מ הרי הפסיד את העניים ומש"ה חייב אבל הכא כיון שאין בשעת הלואה מלוה ידוע על מי חל האיסור ולא קרינן ביה את כספך לא תתן לו בנשך וכמ"ש הרשב"א. עוד הקשה מהרימ"ט בסי' ט"ל מההיא דגרסינן בפא"נ למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית ועביד צריכותא לכולהו ומסיק דלאו בגזל לא איצטריך דמרבית ואונאה אתי אלא לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בב' לאוין ואי ס"ד דלא אסרה תורה רבית אלא בבעלים ידועים ומיוחדים הא איצטריך לאו בגזל לחייב אף שאינן ידועים דגזל דרבים גזל הוי וחייב להחזיר והנה קושיא זו אינה להרשב"א לבד שהרי הקדש גבוה לכ"ע שרי ברבית וכדתניא בפרק הזהב וא"כ תיקשי דלאו דגזל איצטריך לגוזל הקדש גבוה דלא אתי מדרבית ואונאה וכדתנן בפרק הזהב והתוספות הקשו מעין קושיא זו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מאונאה דאין אונאה לעבדים דהא דהקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה אבל עבדים דניידי אף על גב דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול ואע"ג דבפרק הגוזל עצים (דף צ"ז) אמרינן דלמ"ד עבדא כמקרקעי דמי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה חייב משום דהוי כקרקע דאינה נגזלת וברשותיה דמריה קאי וכמו שכתבו התוס' שם היינו לפי האמת דלא מוקמינן קרא דלא תגזול בגזל עבדים אבל התוס' הוקשה להם דמנא לן האי אימא דקרא אתא לגזל עבדים דלא דמי לקרקע. ומוהרימ"ט תירץ בעד הרשב"א דממון שאין לו תובעין לא חשיבי ממון לענין רבית ואף לא לענין גזל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ובהכי ניחא דליכא צריכותא בין גזל לרבית דממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לא לענין רבית ולא לענין גזל ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעת הרב משום דאע"ג דאמרינן דהמזיק מתנות כהונה פטור היינו דוקא לאחר שהזיק שאינו בתורת תשלומין משום דהוי ממון שאין לו תובעין וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולכל חד וחד יאמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אבל איך יעלה על הדעת שבשביל זה יהא מותר לו להזיק או לגזול משום דהוי ממון שאל"ת וראיה ממה שכתבו התוס' דבדיני שמים חייב ועוד דגבי שומר איצטריך קרא למיפטריה אע"ג דהוי משאל"ת משום דמפקיד מיוחד ואף אם תימצי לומר דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון לענין גזל היינו דוקא במידי שאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים אבל הגוזל מאדם מיוחד אע"פ שאין לממון זה בעלים ידועים מנ"ל דפטור כיון דנגזל מיוחד ומשומר ליכא למילף דאיכא למימר דשאני התם דכתיב לשמור אבל גבי גזל חייב. ועוד דאפילו גבי שומר היכא שהפקדון הוא בעין מוציאין ממנו וכמ"ש מהריק"ו בשורש ו' וכ"כ מהרימ"ט בסימן מ"ה וא"כ איך ס"ד למימר דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לענין גזל כיון שאפילו לאחר שגזלה אם היא כעין שגזלה חייב להחזיר. ועוד כתב הרב דמי שלוה מעות של עניים אינו חייב לשלם כי אם בדיני שמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין ובזה יישב דלא תיקשי להרשב"א ההיא דשום היתומים ל' יום בשרבית אוכלת בהם וכגון שלוה מעות עניים משום דאפילו כי גדלי אינם חייבים לשלם כי אם בדיני שמים והנה קושיא זו הקשו הגהות מיימוניות על מי שכתב דמעות של עניים דין הקדש גבוה יש להם ושרי להלוותן ברבית ותירצו דאה"נ דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דחדא מינייהו נקט משמע דס"ל דמוציאין ממנו והתם מיירי בעניים דלא קיץ להו וכמבואר שם וטעמא דמילתא הוי משום שאף שאין לממון זה בעלים ידועים מ"מ המלוה הוא ידוע והמלוה תובע ממנו מה שהלוהו ודוקא היכא דאתו לידו בתורת שמירה פטר רחמנא משום דהוי משאל"ת אע"פ שהמפקיד הוא מיוחד אבל היכא שבאו לידו בתורת הלואה כיון שהמלוה מיוחד איהו קא תבע מיניה ומהרימ"ט גופיה בתשובותיו ח"א סימן קמ"ד הקשה קושיא זו להרשב"א ותירץ דקי"ל כר"ע דאמר בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל עניים משום דחיישינן לפסידא ואפילו על הקרקע דילמא משתדף הילכך לא שרי להלוות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא דלית בה סימן ובהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע לפדות המשכונות אלא שיש לתמוה על הרב במ"ש דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הוא משום דחיישינן לפסידא ובפ' שני דייני גזירות (דף ק"ו) אמרינן דטעמא דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבה ליה ולפי זה אפילו על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ובעל התרומות כתב בשער מ"ו ח"ד סי' ח' שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופין ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת כל זה דבר מצוי בכל עת ובענין זה מותר להתעסק בם ולפי זה קשה להרשב"א דלוקמה בכי האי גוונא ההיא דשום היתומים וצ"ע. וכבר הוקשה זה להרב בעל פני משה בח"א סימן ס' והניחו בצ"ע ועיין בח"ב סימן קל"א. ולענין הלכה כתב מהרימ"ט שאין לעשות מעשה כהך תשובה דהרשב"א דפלוגתא דרבוותא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד דהרשב"א לא למעשה אמרה כ"א להלכה ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב סברת ה"ר שמואל שמביא המרדכי בפרק המפקיד שמתיר מעות עניים ברבית קצוצה משום דהוי כהקדש גבוה וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ"ה ובשם רבינו ברוך כו' וכן הרב בעל פני משה בח"א סי' צ"ד לא הזכיר כ"א תשובה דהרשב"א הלזו ודחה דברי מהרי"ל שכתב שמעות של עניים מותר להלוותן ברבית וכתב שאין למדין מתשובה זו. ותימה הוא איך דחה דברי הרבנים הללו שכתבו כדברי מהרי"ל. ומיהו בהקדש עניים מיוחדים אליבא דכ"ע אסור להלוותן ברבית וכמ"ש בתשובות הרמב"ן סימן רכ"ב שאם הקדיש מעות לעניים ידועים אסור. ויש להסתפק אי תרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע או דילמא כל שהוא מיוחד להם אע"פ שאין חלק כל אחד ידוע אסור. וה"ה בפ"ה מהלכות שאלה כתב דמדברי רבינו נראה דתרתי בעינן וכן פירש"י וכן נראה מדברי הריב"ה בסי' ש"א. אך מרן בכסף משנה כתב דאפילו לא קיץ להו כיון שהוא מיוחד להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו לצורך עניים אחרים הוי ממון שיש לו תובעין והיה אפשר לחלק ולומר דאפילו לסברת מרן מודה הכא גבי רבית דתרתי בעינן אך מדברי הרמב"ן שלא כתב אלא עניים ידועים משמע דס"ל ברבית כסברת מרן בפקדון ומדברי מהרימ"ט משמע דס"ל דגבי רבית תרתי בעינן בעלים ידועים ושיהיה קצוץ חלק כל אחד ואחד. וכתב מהרימ"ט בח"א סי' קי"ו שלענין פרס המלמדים בת"ת שנוטלים שכרם מכיס ת"ת דלא זכו דאי אישתכח לן דדייק טפי מוקמינן ליה ואי פשע מעברינן ליה ועוד דאפילו לא מסלקינן להו לא זכו בנכסים דכבעל חוב דמו וקיי"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה והו"ל ממון שאין לו בעלים ומדבריו בחלק י"ד סימן ט"ל נראה דפרס המלמדים הוי ממון שיש לו תובעין. עוד כתב הרשב"א שיש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומם לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולימודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסין הלומדין שהחיוב עליהם לזונם ולפרנסם ע"כ וכבר ביאר מוהרימ"ט בח"א סימן קי"ו שאין כוונת הרשב"א לומר דכדי לזונם ולפרנסם התירו להלוות לכל אדם ברבית קצוצה דאילו עני שהוצרך ללוות מתוך לחצו עליו היה חיוב עליו לזון ולפרנס ועוד עשיר שנצטרך למעות ועלה עליו ריוח סכום מרובה וכי כל אותו הסכום היה מחוייב ליתן אלא הכוונה שבין קצת אנשים שעליהם מוטל לפרנסם מחלקים מעותיהם ביניהם וכל אחד נותן חלקו לצורך פרנסתם דאפי' אם לא היו המעות עלייהו דידהו רמי לפרנסם ולכאורה נראה שבשעת חילוק המעות מתנים ביניהם כל אחד כמה יתן ואפ"ה שרי כיון שבלאו הכי היו נותנים וקשה ממ"ש המרדכי בפרק א"נ בשם מהר"ם בתשובה המתחלת על הבחור שהלוה לך וכו' שאע"פ שהיה נותן הוצאה בשכר שהוא חוזר עם בנו מ"מ כיון שהיה התנאי כך שילוה לך המעות אסור וכתב שם דהוי רבית קצוצה ויש לומר דשאני התם שעכשיו מתחייב בהוצאה ואע"פ שבלאו הכי היה נותן בשכר שהוא חוזר עם בנו מ"מ כיון שהתנה שילונו ויתחייב אסור אבל בנדון הרשב"א שמקודם ההלואה היה החיוב עליהם שעליהם מוטל לזונם ולפרנסם אע"פ שכשלוה התנה שרי:
ודע שאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים ידועים שאסור אליבא דכ"ע אם עבר הגזבר והלוה ברבית קצוצה אם הרויח הלוה כ"כ כמו שהתנה חייב לקיים תנאו ולתת כמו שהתנה וראיה ממ"ש המרדכי בפרק א"נ בשם מהר"ם על מעות של יתומים שהלוו ברבית קצוצה דלא מטי ליה רווחא ללוה יהיב ליה כמו שהתנה דאע"ג דתנאה דאתני בהדיה האפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו"ל כאילו ב"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכדאמרינן בפ' השולח יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים ע"כ ופשיטא שהקדש עניים לא גרע ממעות של יתומים וכי היכי דביתומים אמרינן ר"ג וב"ד אביהם ה"נ בהקדש עניים אמרינן אנן יד עניים אנן וכדאיתא בשור שנגח ד' וה' ומזה הטעם כתב מרן בטח"מ סי' ס"ז בשם הרשב"א דדין עניים כדין הצדקה ומי שחייב מעות לקופת צדקה אינו משמט וכ"כ מהרא"ש סי' קס"ב שדין הקדש עניים שוה ליתומים במה שפסק מהר"ם וכ"כ הרב בעל פני משה בח"א סי' צ"ד ומזה הטעם נ"ל לומר דלדברי האומר שלא הותר הקדש עניים אלא באבק רבית אליבא דרש"י דס"ל שלא הותר ביתומים אלא בב"ד משום דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש המרדכי ה"נ בהקדש עניים לא שרי אלא בפני ב"ד ובמעות שהוקדשו על מנת שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מהם צדקה בזה כתב מוהרימ"ט חי"ד סי' מ"ה דאליבא דכ"ע מותר להלוותן ברבית משום דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא אחר שיבואו לעולם והפקיד שהופקד להשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות אלא לזכות העניים הוא משגיח ואילו אמר ללוה אני נותן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי כ' דינרים היה מותר כי הא דאמרינן גבי בריה דרב פפא כל כי הא לשקול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אף כשאמר תנהו לעניים ש"ד דהא עניים לאו בעלים מיקרו ואפילו בהדיוט כה"ג שרי שהמעות לאחד והפירות לאחר ע"כ ויש לדון בהיתר זה משום דאיכא למימר דשאני בריה דרב פפא שלא היו מלוים אלא שהיה אומר לאביו שילוום ומש"ה שרי דליכא אלא שכר אמירה אבל אם היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותה בשביל אביו מנא לן דשרי ואף את"ל דאפי' כה"ג שרי אכתי לא דמי לנדון דידיה משום דאיכא למימר דשאני התם דלא היה מקפיד רב פפא אם היה לוקח בנו רבית אם לאו ומש"ה שרי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אבל הכא בהקדש שלא נתן רשות בעל המעות להתעסק במעותיו אלא ע"מ שהריוח יתנו לעניים נמצא שזה הגזבר כשמלוה ברבית ליתן לעניים הו"ל כאילו בעל המעות קיבל הרבית וגדולה מזו כתב ה"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה כדי שלא יבואו להערים:
עוד כתב מוהרימ"ט בסי' הנזכר שאם היו עניים מיוחדים וקייץ להו יש לחוש לההיא פלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למ"ד דלא איפסיקא הלכתא כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי אלא התם דוקא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אבל בעלמא כקנין הגוף דמי כלומר שיש להם קנין בגוף הנכסים לענין הפירות ומ"מ היכא דאין העניים מיוחדים דזה זוכה היום וזה למחר וכ"ש היכא דלא קייץ להו מידי אין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירות ולאו בעלים מיקרו ע"כ. הן אמת שהתוספות בס"פ השולח כתבו דאע"ג דפסקינן הלכתא כר"ל בריש פרק החולץ היינו דוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה אבל בעלמא קיי"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל רוב הפוסקים חולקים על ר"ת וס"ל דבעלמא נמי קיי"ל דלאו כקנין הגוף דמי וכן פסק רבינו בפ"ד מהלכות בכורים. והתוס' עצמם תירצו תירוץ אחר ולפי אותו התירוץ בעלמא נמי קיי"ל דלאו כקנין הגוף דמי. ולפ"ז היה נראה דלרוב הפוסקים אפילו דאיכא עניים מיוחדים שרי משום דלא מיקרו בעלים כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפ"ז קשה על מה שפסק בח"א סי' קי"ו דאף בממון שהוקדש לשם עניים ע"מ שיהא הקרן קיים אינהו מיקרו בעלים מיוחדים ולפי מה שכתבנו דין זה לא הוי אלא לר"ת אבל לשאר הפוסקים לאו בעלים מיקרו וא"כ איך פסק בסתמא דאינהו מיקרו בעלים מאחר שלא מצינו סברא זו אלא לר"ת ומיהו נראה דהכא אליבא דכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ לא פליגי ר' יוחנן ור"ל אלא דוקא היכא שהפירות הם לשעה כגון ההיא דהמוכר שדהו לפירות דהוי לזמן וכמו שפירש רש"י ובתשלום הזמן יחזירו הפירות לבעלים וכן ההיא דהכותב לבנו שאין לו פירות אלא בעודנו חי ולאחר מותו הוי הכל לבנו בהא הוא דקאמר ר"ל קנין פירות שהם לזמן לאו כקנין הגוף דמי אבל בנדון דמוהרימ"ט שלעולם פירות מעות אלו הם לעניים ואין לו שום תועלת בשום זמן באלו המעות פשיטא דאליבא דכ"ע בכי האי גוונא קנין פירות כקנין הגוף דמי דכל אחד זכה בקרן הריוח שצריך ליתן לו דקרנא לרווחא משתעבד וכמו שפסק בח"א סי' קי"ו:
עוד כתב הרב שאין לומר שאע"פ שהתנו ואמרו שלא יתנו לעניים אלא מהפירות מ"מ אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן כההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנים להם סלע משום דלזרוזינהו הוא דעבד ה"נ רצה לזרז את הגזברים וחילק לזה ב' חילוקים ולפי חילוק הראשון משמע שאם הקדיש לעניים ידועים אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן אבל כפי החילוק השני דלא אמרינן לזרוזינהו הוא דעבד אלא בממון של בניו שאין באותו תנאי כלום שאמר שלא יתנו אלא שקל דסוף סוף כוליה ממונא דידיה הוי אלא משום לקיים דברי המת הוא דאמרינן הכי דלא אמר דברים בהקפדה אלא לזרזם אבל מי שלא זיכה להם מתחלה אלא פירות היאך ניתן להם מהקרן מה שלא זכה להם מעולם לפ"ז אף בעניים מיוחדים אין להם בקרן כלום. ולפ"ז יש לתמוה על מה שפסק בח"א סימן קי"ו שאם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם מן הקרן כיון שהבעלים סלקו עצמם מן הקרן אע"פ שאמרו שיתנו מהריוח לזרוזינהו הוא דעבד ולא קפיד שלא יתנו להם אם יצטרכו והביא ההיא דתנו שקל לראיה לדבריו ומלבד שהחילוק הוא ברור דבריו סותרים זה את זה וצ"ע:
ובמעות שהוקדשו על מנת שכל ימי חייו יהיו הפירות שלו אי שרי להלוותן ברבית כיון שהקרן הוא של הקדש בזה כתב מהרימ"ט בח"א סימן קי"ו דלדברי המתירים רבית בהקדש עניים הכא נמי שרי מאחר שהמעות הראשונות לטבועין ניתנו וכבר הקדישן וזכו בהם עניים עכשיו מה שנותנים בהלואה לא מעות של ראובן נותנים אלא של הקדש ונכסי העניים הם שהרויחו ואע"פ שר"ת ז"ל פסק דבעלמא קיי"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ולפי זה היה נראה דאסור משום דקרינן ביה את כספך כי היכי דגבי בכורים קרינן ביה האדמה אשר נתת לי מ"מ שאני הכא שאומר על מנת וכל האומר על מנת לא שייר במתנתו כלום ולגמרי סליק נפשיה מגוף ופירות וסמך על התנאי ע"כ. והנראה מדבריו הוא דס"ל דאפילו האומר על מנת שהפירות שלי הוי תנאה ולא שיורא ודבר זה במחלוקת הוא שנוי שרבים מן הראשונים סוברים דעד כאן לא אמרינן דעל מנת תנאה הוי אלא באומר על מנת שתתן לי הפירות אבל באומר על מנת שהפירות שלי אז שיורא הוי ולא תנאה והיינו ההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר קרקע לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו דאמרינן שיורי שייר למקום מעשר אע"פ שאמר על מנת משום שלא אמר על מנת שתתן לי מעשר ראשון אלא על מנת שמעשר ראשון שלי ומשום הכי הוי שיור ולא תנאי וכבר הביא מרן סברא זו בח"מ סוף סימן ר"ט ולפי זה המקדיש ע"מ שיתנו לו הפירות מותר להלוותן ברבית למאן דאית ליה דאין רבית בהקדש עניים אבל המקדיש על מנת שהפירות שלו תלוי בפלוגתא דרבוואתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא וכבר כתבנו לעיל דלרוב הפוסקים קנין פירות לאו כקנין הגוף זולת ר"ת שהביאו התוס' בסוף פרק השולח דס"ל דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף הוי:
והא דהקדש גמור שהוקדש לבדק הבית מותר להלוותו אפילו ברבית דאורייתא פשוט בפ' הזהב (ד' נ"ז) ומוכח התם דלא משכחת רבית דאורייתא בהקדש גבוה אלא באבני בנין המסורות לגזבר דליכא מעילה אבל מעות של הקדש בהלואה כיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוי ליה כהדיוט ולא ידעתי למאי איצטריך מרן ז"ל להביא דין זה בשם המרדכי מאחר שהוא מבואר בגמרא והמרדכי לא הביא דין זה אלא ללמוד ממנו דין הקדש עניים שאסור להלוותו ברבית. ודע שהתוס' הוקשה להם באוקימתא קמייתא דלספק סלתות והאריכו בזה וסוף דבריהם באו סתומים והרוצה לעמוד על בוריין של דברים יעיין במ"ש התוס' בפרק שתי מדות (דף צ') ששם באו דבריהם בהרחבה יע"ש וא"ת היכי משכחת לה רבית בהקדש גבוה הא תנן בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש ובפ' שני דייני גזירות אמרינן דטעמא הוא משום דאין עניות במקום עשירות וא"כ היכי משכחת לה רבית כיון שאסור להשתכר במעות הקדש גבוה כבר הקשה זה הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש ותירץ דלא אמרינן אין משתכרין בשל הקדש אלא בדבר שאין בו צורך למזבח כגון פירות אבל נסכים שהם צרכי צבור לוקחין וא"כ אבנים ג"כ מותר להשתכר בהם כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים:
ולענין אם הלוה הגזבר מעות של הקדש עניים ברבית קצוצה וגבה הרבית אי שייך בה דין חזרה אי לא בזה כתב הריב"ש בסי' תס"ה דאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים לא אסרו אלא לכתחלה דומיא דמעות של יתומים כו' ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך עמך שנכוף להחזיר אצ"ל אם כבר חלקו הפירות לעניים שאי אפשר להחזיר אותם וכוונת דבריו נראה דדוקא לכתחלה אסור להלוות ברבית אע"ג דליכא בעלים ידועים משום דסוף סוף הא איכא בעלים אבל לענין החזרה כיון דליכא בעלים ידועים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך שנכוף להחזיר ומוכח מדבריו דאפילו שלא חלק הרבית לעניים לא שייך חזרה ואע"ג דלגבי יתומים כל שלא בא ליד היתומים האפוטרופוס חייב להחזיר כבר כתבנו לעיל דשאני הקדש דמאותה שעה שבא ליד הגזבר הוי כאילו זכו בהם עניים ובא לידם משא"כ ביתומים וראיתי להרב בעל פ"מ בח"א סימן צ"ד שכתב שהרשב"א חולק על הריב"ש היכא שלא נתחלקו עדיין לעניים ולא ידעתי מנין לו זה דאע"ג דגבי יתומים פליג הרשב"א אהריב"ש מכל מקום אפשר דגבי הקדש מודה דמאותה שעה שבא ליד הגיזבר הרבית הוי כאילו בא ליד העניים ולא שייך בזה חזרה משום דעל מי תחול מצוה זו דוחי אחיך ולא מצינו מי שיחלוק על הריב"ש אלא הגהות מרדכי דקידושין שכתבו דגבאי צדקה שהלוו ברבית קצוצה שצריכין להחזיר ומיהו היכא שחלקו הפירות לעניים בזה אליבא דכ"ע לא שייך חזרה וכמו שכתב הרב בעל פ"מ בסימן הנזכר, ומיהו בהקדש עניים ידועים נראה דלהריב"ש שייך בה חזרה דהא לא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו כיון שיש כאן בעלים ידועים אבל להרשב"א נראה דאפילו בבעלים ידועים אין מחזירין וכמ"ש גבי אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נותן לאותו אפוטרופא שהתנה עמו ואפוטרופא נותן לאלמנה ע"כ. דון מינה ואוקי באתרין ואפשר דאפילו שלא חלק הפירות לעניים אפ"ה אין מחזירין משום דכבר זכו בהם עניים וכמ"ש הריב"ש:
עוד כתב הריב"ש וא"כ אם היו המעות מהקדש עניים מותר אלא שאם המוכר החזיר מעותיו כו'. ונראה בעיני דלא הותר אבק רבית ביתמי אלא דוקא כשהוא אבק רבית מתחלתו ועד סופו אבל אבק רבית דאפשר שיעשה רבית קצוצה לכ"ע אסור ואין צריך לומר למאן דסבר שלא הותר אלא קרוב לשכר דלא יהיב מידי הלוה משלו. ועוד אני תמיה איך יכופו ב"ד ללוה לשלם האבק רבית שאפשר לחזור רבית קצוצה ואז פטורים להחזיר לסברת הרב זו אינה תורה וצ"ע:
עוד כתב הריב"ש בסימן הנזכר וז"ל גם אין מחזירין מן הקרן הנשאר מה שאכלו כבר עניים אחרים כו'. והקשה הרב בעל פ"מ ח"א סי' צ"ד דלמה ליה להריב"ש האי טעמא תיפוק ליה כיון דסבר דרבית קצוצה בשל הקדש עניים אינה יוצאה בדיינין ודאי דשורת הדין נותנת דאף מן הקרן אין מנכין דהא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואפילו לנכות זוז מן הקרן סלוקי בלא זוזי מיקרי לדעת כמה מרבוותא. ותירץ דלא הוצרך הריב"ש לההוא טעמא שכתב אלא למ"ד דרבית קצוצה בשל עניים יוצאה בדיינים אבל לעולם דלדידיה דאית ליה דמשזכו עניים דאינה יוצאה בדיינים ודאי דאין מנכין מן הקרן אף מטעמא אחרינא והוא דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא ע"כ. ודבריו הם תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפשר דהריב"ש הוא מסברת רבינו אפרים והרז"ה שחלקו על הרי"ף שכתב בההיא דהלוהו ודר בחצרו דאפילו דקא תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתא משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא משום דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא כיון דשכונה הויא גביה בתורת זבינא ולא מסלקינן ליה בלא זוזי משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בלא משכנתא מחשבינן ליה ומסלקינן ליה וכן היא סברת הרא"ש וכ"כ הטור סי' קס"ז (*א"ה עיין בתשובת הריב"ש סימן של"ה ובמ"ש הרב המחבר לקמן פ"ה מהלכות אלו דין ט"ז יע"ש).ואף דהוה ס"ל להריב"ש כהרי"ף לא הו"מ למימר האי טעמא כיון שהרבה מן הראשונים חולקים עליו כ"ש שאפשר שגם הריב"ש הוא מסברת החולקים על הרי"ף. עוד ראיתי בתשובת מהר"י לבית הלוי שכתב דע"כ לא קאמר הרי"ף אלא בהלוהו ודר בחצרו בסתם או שנתן לו אח"כ מתנה בסתם אבל היכא דא"ל בפירוש שאינו נותנה לו במתנה רק בעבור ביטול מעותיו אצלו גם הרי"ף יודה דמחשבינן ליה והכריח זה מתוך דברי הרמב"ן בס' המלחמות יע"ש וא"כ בנדון הריב"ש שהיה רבית קצוצה לא הו"מ מטי בה משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ועוד דדל מהכא הני טעמי נראה דבנדון הריב"ש לא שייך טעמא דכל סלוקי כו' משום דלא נאמר דין זה אלא באבק רבית משום דאעיקרא דדינא לא גזרו אלא לכתחלה אבל להחזיר לא חייבו ובזה הוא דאמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בנדון דהריב"ש דהוי רבית קצוצה ומדינא היו חייבים להחזיר אלא משום דלא אפשר דעל מי תחול המצוה כיון דהוו עניים שאינם ידועים אמרינן דליתא בחזרה בהא הו"א דמנכה לו מן הקרן דלא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו לזה איצטריך הריב"ש לטעמא שאפשר שזה יהיה לעניים אחרים סוף דבר שדברי הרב בעל פ"מ צל"ע:
עוד כתב הריב"ש וז"ל גם אין צ"ל לדעת הרשב"א שהתיר רבית קצוצה בהקדש עניים משורת הדין שאין ספק דאינה יוצאה בדיינים ע"כ. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן דפשיטא דהא דסלקינן ונחתינן הוא אליבא דהרא"ש דאסר רבית קצוצה בהקדש עניים אבל להרשב"א אף לכתחלה שרי. ונראה שכוונת דבריו היא דאף דנימא דלהרא"ש שאסר רבית קצוצה בהקדש עניים ה"נ חייבים להחזיר מ"מ כיון דלהרשב"א שרי לכתחלה אף שלא נעשה מעשה כדבריו לכתחלה כיון דהרא"ש חולק עליו מ"מ פשיטא דאין מחזירין משום דיכול למימר קי"ל כהרשב"א שהתיר אפילו לכתחלה וזהו שכתב הריב"ש אין ספק שאינה יוצאה בדיינים והוי מטעמא דכתיבנא ומכאן קשה על מה שפסקו האחרונים דאין לומר קי"ל ברבית כיון דהוי מילתא דאיסורא ומדברי הריב"ש הללו נראה דס"ל דיכלי העניים למימר קים לן כהרשב"א. עוד כתב הריב"ש שם אמנם זהו כשיתברר שהיו המעות מהקדש עניים אבל מה שבא בשאלה אם יטעון ישראל הקונה שהמעות הם הקדש לעניים אין ספק שאינו נאמן בדבורו בזה ועיין בש"ך ס"ק ל"ב שהאריך בדין זה:
עוד כתב הריב"ש וז"ל וגם אם יתברר שהוא של הקדש אע"פ כן עשה איסור כשלא כתב בפירוש בשטר הקנייה שהוא של הקדש משום דזימנין דנפל שטרא קמי יתמי וסברי דאבוהון הוא ושקלי רבית כדאמרינן גבי שטרי מחוזנאי ע"כ. ודברים אלו הם תמוהים דשאני התם דזקפי רווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא התם הוא דאיכא למיחש משום רבית אבל בנדון הריב"ש ז"ל שהיה מבואר הרבית בשטר אי סברי דשל אבוהון הוא לא שקלי רבית. ועוד דכיון דהקרן הוא של הקדש אין כאן רבית ולא הו"ל למיחש אלא משום גזל העניים דסברי דאבוהון הוא ושקלא קרנא לדידהו אבל משום רבית אין כאן חששא כמו שביארנו:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה