משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ד · הלכה יג
יראה לי שאין הוראה זו נכונה כו'. הרב בעל ג"ת שער מ"ו ח"ג סימן נ"א וח"ד סימן מ"ו ומ"ז הקשה מההיא דגרסינן בפרק הרבית (דף ע"ג) אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו הפוכו בבי דרי כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא משמע דאי לאו הכי אסור אפילו בסתם. וכן נמי מההיא דא"ל רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא וכו' משמע דבשעת הפרעון אפילו בסתם אסור ותירץ דדעת רבא למצוא להם היתר אפילו למתנה מרובה דאפילו בסתם אסור משום דמוכחא מילתא דעל ההמתנה נותן ע"כ. וזה הוא דוחק בעיני דא"כ דס"ל לרבינו חילוק הסמ"ג כשנותן יותר בשעת הפרעון הו"ל לפרושי כשהביא ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דדוקא במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אסור ומדסתם משמע דבכל גוונא שרי. ונ"ל דשאני גבי רבינא שפרע בזמנו ולא האריך לו זמן אז אם נתן לו יותר לא מוכחא מלתא דלשם רבית נתן אבל גבי נטרי באגי שהמתינו להם עד גמר מירוח הגורן ונתן להם בזול הפירות מוכחא מילתא שבשביל ההמתנה הוזיל לגבייהו ואפשר ג"כ שכן היה המנהג שהממתינין נותנין להם פירות בזול שאז ודאי מוכחא מילתא דלשם רבית נתן. א"נ דהתם מיירי כשהתנה מתחלה שאם ממתינין עד גמר מירוח שיתן להם פירות בזול וכן רבא נמי התנה עם אריסיו דנטר להו עד אייר ושקיל שיתא. וכן נראה מדברי הטור סי' קע"ג דבהתנה מעיקרא איירי שכתב וז"ל אסור להוסיף להן בשכרן כדי שימתינו וכמ"ש בעל ג"ת ומש"ה הוה אסור אבל כל שלא התנה ונתן לו בסתם בשעת הפרעון אסור לרש"י ורבינו. אך קשה מההיא דגרסינן בפרק מי שמת (דף קמה) גבי שושבינות ואין בה משום רבית מ"ט דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה ובשלמא להרא"ש והטור (סי' ק"ס) דבסתם בשעת פרעון אסור איצטריך לאשמועינן גבי שושבינות דשרי משום דאיכא למימר משום שמחת מריעות הרבה בדורון וכמו שפירש רשב"ם. אבל לרבינו ורש"י דבעלמא בסתם שרי מאי איריא שושבינות וצ"ע. ודע דה"ה ז"ל הבין בדברי רבינו דמעולם לא התיר אלא לאחר הפרעון ובסתם אבל בשעת הפרעון אפילו בסתם אסור וכן פסק מרן:
כתב הרא"ש בריש פרק הרבית עלה דההיא דאמרינן ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל כו' וז"ל יש מדקדקים מכאן מי שלקח רבית ומחל לו הלוה דלא מיפטר עד שיחזירנו המלוה ע"כ. ויש לדקדק דלפי דבריהם גבי גזילה נמי לא תועיל מחילה שהרי סתם גזילה הוי מחילה מדלא נפיק מאונאה ובהדיא תנן בפרק הגוזל עצים דמחילה מועלת גבי גזל. וי"ל דשאני גזל דהמחילה שאסרה תורה הוא משום דהוי בע"כ של נגזל ומש"ה אם הנגזל מוחל מדעתו מהני דל"ד למחילה שאסרה תורה אבל גבי רבית דהוי מדעתיה ואפ"ה אסרה תורה מחילה זו לא מהני מחילה לעולם אפילו לאחר שלקח הרבית דלא עדיפא מחילה זו ממחילה שאסרה תורה. וראיתי לה"ה שכתב על הוראה זו דהגאונים שהיא מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה ואפילו בת"ח דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח רבית היא כ"ש כל אדם. ונראה מדבריו דדוקא ברבית של תורה לא מהני מחילה במה שעתיד ליקח אבל ברבית של דבריהם מהני אף במה שעתיד ליקח ואפשר דטעמא הוי כמ"ש בעה"ת שער מ"ו ח"ד סי' ב' גבי היתרא דת"ח ברבית מאוחרת דכיון שאינו אלא אבק רבית הם אסרו והם התירו להם אבל ע"ה אינו יודע שהוא אסור ולא מחיל אבל כשמחל בפירוש מותר אף לע"ה דהם אמרו והם אמרו אבל רבית קצוצה אין בו שום צד היתר. אבל מדברי רבינו נראה שלא חלק עליהם אלא במה שכבר לקח אבל במה שעתיד ליקח אפילו שאיסורו מדבריהם משמע דס"ל דאסור וא"ת לפי דעת רבינו דמחילה לא מהני גבי רבית תיקשי מ"ש אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם ה"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה דמחילה לא מהני גבי רבית. וי"ל דשאני כשמקפיד עמו ליתן לו יותר ממה שהלוהו אז אף שנותנו לשם מתנה או שמוחל אותם אסור. אבל גבי בניו ובני ביתו שאינו מקפיד ומסתמא מתנה בעלמא הוא דיהיב להו אי לאו טעמא דאתי למיסרך הוה שרי: