משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס
פרק ד · הלכה ח
אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו כו'. הרב בג"ת שער מ"ו ח"ג סי' ד' כתב דליכא למימר שהאב הוא המלוה דא"כ מאי דילמא אתי למיסרך אלא שהאב הוא הלוה והבנים הם מלוים וע"פ דרך זה יישב דברי רבינו והרב בעל התרומות ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי הטור (סימן ק"ס) שכתב אפילו לבניו ולבני ביתו דמשמע שהאב הוא המלוה ואפ"ה כתב ובודאי נותנו להם במתנה אלא ע"כ אית לן למימר דהאי מתנה אהלואה גופיה קאי וכן נראה מדברי רבינו ירוחם שהאב הוא המלוה אך קשה דלמה לא פירשו דמאי דאמרינן בגמרא דלמא אתי למיסרך קאי אאב וכמו שפירש"י בפרק הרבית (דף ע"א) דאסור להלוות לעכו"ם יותר מכדי חייו משום דילמא אתי למסרך ה"נ דכוותיה ולפי פירוש זה הוה ניחא מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש דין זה שכבר כתבו דלעכו"ם אסור להלוות ברבית משום דילמא אתי למיסרך וכמו שפירש"י וה"ה לבניו דאסור מהאי טעמא גופיה ועוד נ"ל דטעמא דהשמיטוהו הוא משום שדין זה נלמד מהא דגרסינן בפ' שואל מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ואמרינן בגמרא דלרב יהודה אמר רב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי וכן פסק רבינו בפ' כ"ג מהלכות שבת וכתב ה"ה דאע"ג דאין הלכה כרב מ"מ לא נדחית סברתו אלא גבי רבית שחוששין מן התורה אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו. אבל הרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא המשנה כצורתה ולא הביאו מאי דאתמר עלה בגמרא דבבניו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי משמע דאפילו בבניו מנה גדולה כנגד קטנה אסור וכמו שפסק הטא"ח (סי' שכ"ב) וכתב מרן שם דטעמא הוא משום דס"ל דקושיית אי הכי אפילו מנה גדולה אינה אלא לרב אבל לדידן דגזרינן דילמא אתי למיסרך ה"ה גבי איסור קוביא דאסור וכיון שגילו דעתם דאפילו באיסור קוביא איכא למיגזר דילמא אתי למסרך כ"ש וק"ו גבי איסור רבית שחוששין מן התורה וכמ"ש ה"ה ז"ל, עוד כתב הרב בעל ג"ת שמדברי הנ"י הבין פירוש אחר באומרו כדי להטעימן דהיינו על דרך היתר ביאה ראשונה דיפת תואר כו' ולא ידעתי היכן מצא זה בדברי הנ"י אדרבה ממ"ש כדי שיטעמו צער הרבית ולא ירגילו מוכח שפירושו הוא כפרש"י: