אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ד · הלכה ו

הלכה ד

שטר שכתוב בו רבית כו'. ברייתא בפרק איזהו נשך פלוגתא דר"מ וחכמים ופסקו כל הפוסקים כחכמים דשטר שכתוב בו רבית גובה הקרן והוקשה לראשונים ז"ל דהיכי גובה את הקרן בשטר זה והלא עדים פסולים הם דעברו על לא תשימון עליו נשך, וכת מן הראשונים הסכימו לזה דהעדים פסולים הם ואוקמוה לברייתא באינו מפורש הרבית וכמו שנבאר לקמן, וכת אחרת כתבו דלא מיפסלי משום דלא משמע להו איסורא ויש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי"ט מהלכות סנהדרין וכ"כ הר"ב החינוך סי' ע"ד וכתב הטעם משום שאפילו המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתי מחמתיה יתחייבו מלקות וכ"כ מרן בפ"י מהלכות עדות דהעדים לאו בני מלקות נינהו וכיון שכן לא מיפסלי לעדות שהרי כתב רבינו בפ"י מהלכות עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול. משמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסיל וכמ"ש הריב"ש. ומהרימ"ט חא"ה סי' מ"ג ייחס סברא זו להרשב"א וכ"כ מרן בא"ה סימן מ"ב בשם חכמי טוליטולא. וכי תימא אכתי מיפסלי מדרבנן דלא גרע מאיסורין דרבנן דפסילי מדרבנן ואע"ג דבפיסולין דרבנן בעינן חימוד ממון וכמ"ש מרן בח"מ סי' ל"ד בשם הגאונים ובעל העיטור והכא גבי עדים ליכא חימוד ממון אכתי סברא זו אינה מוסכמת וכמ"ש מהריב"ל בח"ד סי' י"א וכ"נ שפסק מרן. ועוד דע"כ לא קאמרי הני רבוותא דבפסולין דרבנן בעינן חימוד ממון אלא דוקא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע"ג דפסילי מדרבנן לא בעו חימוד ממון אליבא דכ"ע וכמ"ש מהרימ"ט ועיין פ"מ ח"ב סי' ק"ה. ומדברי רבינו ירוחם יש ללמוד כן שכתב ואם היא מן התורה ואין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ואי בעינן חימוד ממון מה"ת מיפסיל משום רשע דחמס אע"ג דליכא מלקות אלא ודאי דבדליכא חימוד ממון עסקינן ואיהו מהסוברים דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון משמע דבעבירה דאורייתא אליבא דכ"ע לא בעינן חימוד ממון אע"ג דאין פיסולו כי אם מדרבנן. באופן שקושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים מה"ת אלא מדרבנן אלא דאכתי קשה דפסול דרבנן בעי הכרזה ואימא דהאי ברייתא מיירי בדלא הכריזו עליהם. ואפשר לומר דע"כ לא בעינן הכרזה אלא בפסולי דרבנן מחמת עבירה דרבנן אבל פסולי דרבנן מחמת עבירה דאורייתא לא בעו הכרזה וכ"כ מהרימ"ט שם. הן אמת שמדברי מהרח"ש (בסי' י"ט) נראה דלא ס"ל חילוק זה שהרי נדון שלו הוא על עד שהעידו עליו שבא על שפחה ארמית וכתב ז"ל שאינו פסול משום דאין בהו מלקות ואף מדרבנן לא מיפסיל משום דלא הכריזו עליו. עוד אפשר לומר דלעולם קושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים אלא מדרבנן ואפ"ה לא בעו הכרזה משום דס"ל כסברת הנ"י שכתב בפרק זה בורר גבי עובדא דבר בניתוס דלא בעינן הכרזה אלא לשאר עדות אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה פסול. ונראה דיש להכריח חילוק זה מדברי התוס' שכתבו על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלי באיסור דרבנן כיון שאינן מרויחים כלום שאפילו שהעבירה דאורייתא היו נפסלין ואם איתא דלא ס"ל חילוק הנ"י למה להו למימר משום דבאיסור דרבנן בעינן חימוד ממון תיפוק ליה משום דבעינן הכרזה וליכא אלא ודאי דלאותו עדות לא בעינן הכרזה. עוד אפשר לומר עם מ"ש הנ"י דטעמא דפסולי עדות דרבנן בעו הכרזה הוא משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אותם בשטרותיהם וכ"כ רבינו בפי"א מהלכות עדות שהטעם הוא שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו בפיסול זה ואין פיסולו אלא מדבריהם והכא לא שייך לומר שחכמים תקנו הכרזה משום פסידא דמלוה מאחר שהוא היה סיבת פיסולם בעדות זה פשיטא דהכא לא תקנו ודמי האי למ"ש קצת מן האחרונים דבמילתא דאיסורא לא בעינן הכרזה משום דלא שייך טעמא דתקנה וכמ"ש הנ"י גבי בר בניתוס ואפשר דאף מי שחולק על דין זה וכמ"ש מהרשד"ם חי"ד סי' נ"א וכ"נ מדברי מהרח"ש סי' י"ט מ"מ הכא בנ"ד אפשר שיודה מאחר שהוא היה סיבת פיסול העדים בעדות זו שבאים להעיד. ואף דלא קי"ל כר"מ דקניס למלוה מ"מ לא ניזיל לאידך גיסא לתקן תקנה לטובתו של מלוה ואדרבא איכא למימר שראוי לפוסלם כדי שלא יחתימם. ולפי חילוק זה אין להכריח מדברי התוס' דס"ל כדעת הנ"י. ועוד ראיתי למהרימ"ט בתשובה הנזכרת שכתב דאף דנימא דבעינן הכרזה אפילו במילתא דלא שייך טעמא היינו דוקא באיסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו אבל באיסור תורה שאין פיסולו אלא מדרבנן דוקא במילתא דשייך תקנה בעי הכרזה אבל בגיטין וקדושין דליכא טעמא לא בעינן הכרזה. ולפ"ז בנדון דידן כיון דהוי איסור מה"ת אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה כיון דלא שייך טעמא דתקנת לקוחות וכדכתיבנא אך מתשובת מהרח"ש הנזכרת נראה שחולק אף על חילוק זה שכתב מהרימ"ט. העולה ממ"ש דאף דנימא שאין פסול העדים אלא מדרבנן אכתי לא בעו הכרזה מכמה טעמי חדא דאפשר דבאיסור תורה לא בעו הכרזה ואף דנימא דבעו אפשר דלאותו עדות לא בעינן ואף דנימא דבעי אפשר דבמילתא דלא שייך טעמא דלקוחות לא בעו ואף את"ל דבעו אפשר דבאיסור תורה היכא דליכא טעמא דתקנת לקוחות לא בעו הכרזה. אך ראיתי להריב"ש בסי' תק"ב שכתב בשם המפרשים שלא נפסלו העדים משום דלא משמע לאינשי כו' ואפי' את"ל דמיפסלי עדים לא מיפסלי אלא מדרבנן ופסולי דרבנן בעו הכרזה ע"כ. ויש להסתפק במ"ש דלא פסילי אלא מדרבנן אם הכוונה היא כפי המונח הראשון דלא משמע לאינשי והכוונה היא דאף דנימא דלא מהני ה"ט דלא משמע לאינשי להכשירם מכל וכל מ"מ מהני להכשירם מה"ת ומדרבנן הוא דפסילי או אפשר לומר דכוונת דבריו היא שהכחיש המונח הראשון דלא משמע לאינשי וטעמא דלא פסילי מה"ת הוא משום דס"ל כהרמב"ם דכל לאו שאין בו מלקות אינו פסול מה"ת ועדי רבית אינם לוקין וכמ"ש לעיל ואם כוונתו היא כדרך הב' שכתבנו קשה למ"ש מהרימ"ט בתשובה הנזכרת דכל שעבר איסור תורה אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה אך לפי הפירוש הראשון לא תיקשי למוהרימ"ט משום דע"כ לא קאמר מהרימ"ט אלא בידוע ומה שאינו נפסל מה"ת הוא לפי שאין בו מלקות אז הוא דכתב הרב דלא בעי הכרזה אבל היכא שאין האיסור ידוע ומטעם זה אינו נפסל אלא מדרבנן אף שהפיסול הוא משום דעשה איסור תורה בעי הכרזה וחילוק זה מוכרח הוא כפי הטעם שכתב שם מהרימ"ט. והרב בעל פני משה ח"ב סי' ק"ה חולק כמ"ש כי היכי דלא תיקשי למהרימ"ט מ"ש הרב הנמוקי גבי עובדא דבר בניתוס ומ"מ לכל הפירושים חילק על מ"ש לעיל בשם הנמוקי דלאותו עדות לא בעי הכרזה וכן מ"ש דעדי רבית דמי למילתא דאיסורא שכתבו קצת מהפוסקים דלא בעינן הכרזה לפי דברי הריב"ש הללו ליתנהו להני מילי אך מ"ש בשם מוהרימ"ט דבמילתא דאיסורא והעדים עברו איסור תורה דאף שאין פיסולם אלא דרבנן לא בעו הכרזה אם נפרש דברי הריב"ש כפי הפירוש הראשון שכתבנו אפשר שלא יחלוק על זה ודו"ק:
והנה כל מ"ש הוא במונח שתי חלוקות שעדי רבית אין לוקין וגם דכל מי שאינו לוקה אינו נפסל מן התורה אך הנמוקי בפ' א"נ עלה דהאי ברייתא דשטר שכתוב בו רבית כתב שהעדים הם פסולים משום דקי"ל דכל חייבי מלקות פסולין וכאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס אלא כל היכא דאיכא ארבעין בכתפיה פסול ע"כ נראה מדבריו דס"ל דעדי רבית הם חייבי מלקות וכ"כ בג"ת בשער מ"ו ח"ב סי' א' דעדים לוקין דדוקא מלוה הוא בתורת השבון כיון שהוא הגובה וכו' אבל עדים כיון שאין להם שום צד תיקון בהשבון דלא שייך בהו השבת רבית הואיל ואינם לוקחים אותו מש"ה נשאר להם לאו דשימה במקומו וחייבים כיון דמשעת שימה עשו לגמרי כל האיסור ע"כ וכ"ש לפי סברת ר"י שהביא הסמ"ג במל"ת סי' ק"ץ שהמלוה לוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה דאפשר דעדים לוקין לאלתר משום דלא שייך בהו גבייה, הן אמת שהרב בג"ת רצה לייחס סברא זו להרמב"ם והא ליתא מדלא הביא במנין הלאוין. וראיתי להרב בעל בני שמואל בביאורו לח"מ סי' ל"ד שרצה להוכיח מדברי הנמוקי הללו דעדי רבית הם חייבי מלקות אלא שאח"כ כתב דאין הדעת סובלתו דהיאך יתחייבו העדים והערב מלקות והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו וכתב שדברי הנמוקי ל"ד אלא כל שעוברים בל"ת קרי ליה חייבי מלקות ודעתו דכל חייבי ל"ת סתם פסולין מה"ת ע"כ ול"נ דהכא כיון שחתמו בשטר הוי לאו שיש בו מעשה שהחתימה היא המעשה וכן ערב משכחת לה גוונא דאיכא בו מעשה שהרי בריש פרק א"נ אמרינן דר"א בן יעקב ורבי נחמיה פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה ולפי המסקנא מיירי בדלא גבה הרבית ואפ"ה לא פטרינן לערב מפני שהוא לאו שאין בו מעשה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנשא ונתן ביד או שחתם בשטר שהוא ערב וכ"נ מדברי בעל החינוך שכתב שטעם פטור העדים ממלקות הוא משום דאפילו המלוה אינו במלקות ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו מלקות ואם כדברי הרב ב"ש תיפוק ליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אלא ודאי דמשכחת לה ע"י מעשה ומש"ה איצטריך לטעמא אחרינא שהוא טעם כולל ועוד אני אומר דאף שלא חתמו בשטר אפשר שלוקין אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה משום דכיון דמשכחת לאו זה ע"י מעשה אף בדליכא מעשה לוקין וראיה ממ"ש רבינו בפי"ג מהלכות שכירות דאם חסמה בקול לוקה ותמה ה"ה דהא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דשאני חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה ע"כ והקשה עליו בעל ל"מ דא"כ מאי פריך בגמ' מעדים זוממין לחסימה הא בעדים זוממים לא משכחת מעשה ותירץ דלפי מ"ש רבינו בפ"ט מהלכות עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב ידו אם כן עדים זוממין נמי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו והוי כחסימה ע"כ ואם כן גבי עדי רבית נמי כיון דמשכחת לה על ידי מעשה כגון בחתימה אף שלא חתמו לוקין דומיא דעדים זוממים אלא שאעיקרא דדינא יש להסתפק אם העדים עוברים בל"ת במלוה על פה וכמו שנסתפק מהרא"ש בתשובה סי' קס"ב, הן אמת שחילוק זה שכתב ה"ה הרב בעל החינוך אזיל לאידך גיסא שכתב במצות שמ"ה ושמ"ו דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ולפ"ז קשה דאמאי איצטריך לבקש טעם לפטור העדים ממלקות תיפוק ליה דכיון דאפשר לעבור עליו מבלי מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ואפשר לומר דס"ל דליכא לאו אלא בשטר וכמו שנסתפק מהרא"ש וא"כ לא משכחת לאו זה אלא ע"י מעשה אך בעל כנסת הגדולה בח"מ סי' נ"ב בהגהת ב"י אות ג' כתב דאפילו במלוה על פה פסילי ולפ"ז לה"ה לוקין אף שלא חתמו ולבעל החינוך אינם לוקין אף כשחתמו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. נחזור למ"ש דעדים החתומים בשטר לאו שיש בו מעשה הוא ואפשר שלוקין עליו ומה שרבינו לא מנאו במנין הלאוין הוא מטעם בעל החינוך והשתא אתו דברי הנמוקי כפשטן, עוד כתב בב"ש שדעת הרמב"ן שפסל עדים החתומים בשטר שכתוב בו רבית הוא משום דס"ל דכל חייבי ל"ת סתם פסולין מה"ת ע"כ ואין זה הכרח דאפשר דמדרבנן פסלינהו וכמ"ש לעיל אך מדברי התוס' בפ' א"נ נראה דס"ל דעדי רבית פסולים הם מה"ת וא"כ על כרחין אית לן למימר או דס"ל דחייבי מלקות הם או דכל שעברו על ל"ת פסולים אע"ג דליכא מלקות וכמו שדקדק בעל ב"ש מדברי הנמוקי בפרק זה בורר. עוד ראיתי למוהר"י אשקאפה בביאורו לח"מ סי' נ"ב שכתב פסול העדים הוא משום דהוי עבירתם בענין עדות עצמו והוי כמו עדים שהעידו שקר דפסולין הם לעדות ע"כ ואין דמיונו עולה יפה דשאני התם דבמה שאנו חושדים את העדים שאפשר שהם מעידים שקר כבר עשו עבירה כזו אבל עדי רבית אף שעבירתם בענין עדות לא הוי דומיא דמה שאנו חושדים אותם וראיה לזה שהרי התוס' והנמוקי שרצו לפסול העדים הוצרכו לומר דקי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואי דמי לעדים שהעידו שקר אפילו לרבא פסילי דהא עד זומם פסול לכ"ע אלא ודאי כדכתיבנא ועוד דשאני עד זומם דרע לשמים ורע לבריות הוא ומש"ה פסול אפילו לרבא וכדאיתא בפרק זה בורר (דף כז) אבל עדי רבית אם הרבית מפורש לא תיבעי לך דפשיטא דלאו רע לבריות הוא אלא אפילו ברבית כלול לא הוי רע לבריות דהא ברצון הלוה היה ונהי שהתורה אסרה אפילו מדעתו מ"מ לא הוי כי אם רע לשמים. הנה נא הארכנו מילין לבאר פסול עדי רבית אם הוא מה"ת או מדרבנן אך התוס' וסיעתם כתבו דכשרים משום דלא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע"כ וי"ל שהתוס' עצמם כתבו בפרק זה בורר עלה דההיא דהוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנים משום דמעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כו' וליפסל מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וחזרו והקשו מהא דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע לאינשי דוקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפילו בדיהיב דמי ע"כ משמע דכוונתם הוא דאע"פ שטועים היה ראוי לפסול אותם מדרבנן דומה למ"ש התוס' עלה דמתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית קצוצה אינו פסול לעדות אלא מדרבנן משום דלא משמע ליה איסורא כיון דמדעתיה יהיב משמע מדבריהם דלא מהני ה"ט דטועים אלא שלא לפסול אותם מה"ת אבל מדרבנן מיהא פסולים ואילו הכא הכשירו העדים משום דטועים הם אפילו מדרבנן וי"ל דשאני היכא שהם יודעים שיש איסור באותו מעשה כגון חמידה אלא שהם מחלקים מדעתם דהיינו דוקא בדלא יהיב דמי אז הוא דפסילי מיהא מדרבנן אבל היכא שהם טועים דמעולם לא נאסר להם איסור זה אז אפילו מדרבנן כשרים דומיא דעדי רבית וכעין חילוק זה חלק מהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בתשובת בעל פני משה ח"ב סי' כ"ח וההיא דהמלוה ברבית נמי יודה הוא שהרבית אסור אלא שטועה דהוי דוקא ע"כ אבל מדעתיה לא ומש"ה פסול מדרבנן דומיא דחמידה ואף שלא ביארו התוס' במאי מוקי המלוה קרא ע"כ אית לן למימר דאית חד גוונא דמוקי לקרא בהכי דאלת"ה א"כ העובר על אחד מהחוקים לא יפסל משום דלא משמע ליה איסור וההיא דכתב רבינו בפי"ב מהלכות עדות ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה ומשמע מדברי האחרונים שאם לא הודיעוהו שהוא כשר התם נמי טועה בעיקר הדין שסובר שאין הקשר או ההיתר מלאכה ודמי לעדי רבית אבל אם היה יודע שהקשר או ההיתר אסור אלא שהיה טועה שאין מין קשר זה או היתר זה אסור אז היה פסול מיהא מדרבנן דומיא דחמידה או מלוה ברבית אבל כיון שטועה בעיקר הדין כשר כללו של דבר כל היכא שיודע שבזה המעשה שעושה היה בא לכלל איסור אלא שטעה שבאופן זה שעושה אותו ליכא איסור אז פסול מדרבנן אבל כשטועה שאין במעשה שום צד שיבא לכלל איסור אז כשר אפילו מדרבנן. אך קשה מעובדא דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ואכשרינהו רב הונא משום דסברי מצוה קא עבדי ולפי מה שכתבנו היה לו לפסול אותם מדרבנן שהרי יודעים היו שחפירה אסורה ביו"ט אלא שטעו דלגבי מת ליכא איסור ודמי לחמידה ומלוה ברבית ודוחק לומר דאכשרינהו רב הונא מה"ת קאמר משום דרב פפא היה פוסל אותם מן התורה ואפשר לומר דשאני התם שטועים שעושים מצוה בדבר שאז אין ראוי לפסול אותם אפילו מדרבנן מאחר שכוונתם לש"ש אבל היכא שהטעות הוא רשות אז יש חילוק בין הטעות וכדכתיבנא ובזה ניחא מ"ש מהרי"ל בתשובה שהמלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה כשר משום דסבר מצוה קא עביד אך קשה ממ"ש הרשב"א ז"ל דהמלוה מעות של עכו"ם ברבית כשר משום דלא משמע לאינשי איסורא והא התם דליכא מצוה ואפ"ה לא פסול אפילו מדרבנן. עוד נראה לחלק ולומר דכל היכא דליכא חמוד ממון אז תלינן שטעה וכשר הוא אפילו מדרבנן לפי שרחוק הוא שיעשה איסור בלתי תכלית אבל היכא דאיכא חמוד ממון אף דאיכא למימר שטעה דיינו לומר דמהני ה"ט שלא לפוסלו מה"ת אבל מדרבנן מיהא פסול משום דאיכא למימר דמחמת חמוד ממון עבר על מ"ש בתורה במזיד ומש"ה גבי חמידה ומלוה ברבית דאיכא חמוד ממון פסול מדרבנן אבל גבי עדי רבית דליכא חמוד ממון כשרים ועובדא דהנהו קבוראי איכא למימר דלא היה בשכר כפשטא דשמעתין וא"נ כפירש"י שהיה בשכר איכא למימר מצוה שאני וכמ"ש לעיל ובזה ניחא מ"ש מרן בח"מ סי' נ"ד על דברי הרב הנמוקי דלוה ברבית אינו פסול אלא מדרבנן ומכלל דבריו למדנו דערב ועדים כיון שלא נתנו כלום לא מיפסלי ע"כ והקשו על מרן ז"ל דאכתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דלוה מדרבנן מיהא פסול ה"נ ערב ועדים ולפי מ"ש ניחא דשאני לוה דאיכא חמוד ממון וכמ"ש הרא"ש בפרק זה בורר שאם לוה מחמת חימוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בהם צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך והתימה על מהרש"ל בתשובה חי"ד סי' י"ד שהקשה לרבינו דהלוה למה יפסל דהא איכא מלקות ולא חמוד ונעלם ממנו דברי הרא"ש הללו דבלוה נמי איכא חמוד ממון ומשום הכי פסל אותו הנמוקי מדרבנן אבל ערב ועדים כיון דליכא הנאה ואיכא למימר דטעו כשרים הם אפילו מדרבנן וכל עצמו של מרן לא בא ללמוד אלא דכי היכי דלהנמוקי הלוה טועה ה"נ הערב והעדים טועים אבל לענין דינא חלוקים הם ומטעמא דכתיבנא והרב בעל פני משה ז"ל בחלק ב' סי' ק"ה נדחק בדברי מרן ז"ל הללו וכתב דאזיל לשיטת הסוברים דבפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס ולפי מ"ש אין צורך דאף למאן דאמר דבפסולי דרבנן לא בעינן רשע דחמס מ"מ כל היכא דאיכא למימר שטעו וליכא חימוד ממון כשרים הם אפילו מדרבנן ובזה ניחא דברי רבינו והרשב"א ומהרי"ל ז"ל דכולהו מיירי בדליכא חימוד ממון ומש"ה כשרים. אך מדברי הריב"ש סי' תי"ג משמע שחולק על חילוק זה דאף בדאיכא חימוד ממון ס"ל דכל דאיכא למימר שטעה בדין כשר הוא אפילו מדרבנן וצ"ע:
עוד כתבו התוס' בשם ריב"ם דעדים אינם פסולים דאינן עדי חמס דאינם מרויחים כלום בדבר והתוס' תמהו על זה דהא קי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואפשר לומר דמאי דקאמר אינם פסולים הוא מדאורייתא וס"ל כרבינו דאינם נפסלין מן התורה אלא בלאו שיש בו מלקות או חימוד ממון וכל עצמו של ריב"ם לא בא לומר אלא דלא דמו עדים למלוה דמלוה שאני דאיכא חימוד ומשום הכי פסול מה"ת אבל עדים דליכא חימוד כשר מה"ת ואע"ג דאכתי פסול מדרבנן דלא גרע מאיסורי דרבנן מ"מ ס"ל דכיון דלא הכריחו עליהם כשרים הם וזה חולק על מה שכתבנו לעיל אי נמי אפשר לומר דס"ל דאפילו מדרבנן לא מיפסל משום דס"ל כמ"ד דבפסולי דרבנן בעינן חימוד ממון ואע"ג דלא נאמר דין זה אלא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע"ג דליכא חימוד מיפסל מדרבנן ריב"ם ס"ל דלא שנא ולפי דבריו למדנו דלא משכחת לאו שאין בו מלקות שיהא נפסל מדרבנן דאי איכא חמוד מה"ת מיפסל ואי ליכא כשר אף מדרבנן ועיין בפני משה ח"ב סי' ק"ה דמדבריו משמע דבפסולי דרבנן אף שהוא משום איסור תורה בעינן רשע דחמס. עוד ראיתי בהגהות מיימוניות בפ"י מהלכות עדות שכתבו בשם חכם אחד דהלכה כרבא דרשע דחמס בעינן וכבר תמה עליו בעל ההגהות דבגמ' איפסיקא הלכתא בהדיא כאביי וצ"ע:
עוד איכא טעמא אחרינא להכשיר העדים הובא בהגהות מרדכי דפרק איזהו נשך דלא עברי עדים משום לא תשימון אלא היכא שאינו מפורש בשטר שהוא רבית דדלמא אתי לכלל גבייה אבל היכא שמפורש בהדיא דלא אתי לכלל גבייה לא חשיב לא תשימון ע"כ והתוס' חולקים על זה מההיא דהמניח דאמרינן על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמשעת כתיבה עבד שימה משמע דאף שמפורש הרבית קא עבר אלאו דלא תשימון ואין חילוק בזה בין מלוה לעדים ומדברי המרדכי יש ללמוד מה שנסתפק מהרא"ש סי' קס"ב אי במלוה על פה עוברים העדים משום לא תשימון דהא כיון דאפשר דלא אתי לכלל גבייה לא עברי:
כתב הרב בעל כנסת הגדולה בח"מ סי' ל"ד בהגהת הטור אות ל"ו בשם מהרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דעדים כשרים משום דלא משמע להו איסורא כשהיה מלוהו בלא הם מיירי דאי לאו הכי תיפוק ליה דעברי אלפני עור ע"כ משמע דס"ל דמשום האי לא מיפסלי וכן כתבנו לעיל מההיא דכתב המרדכי עלה דההיא דבר בניתוס יע"ש וכ"כ מרן ז"ל בסוף פרק י"ב מהלכות עדות וכ"כ הרב בעל פני משה בח"ב סי' ק"ה דמשום לאו דלפני עור נמי מיפסל ומיהו למאן דאמר דאינו פסול מה"ת אלא בלאו שיש בו מלקות פשיטא שאינו פסול אלא מדרבנן דאליבא דכ"ע ליכא מלקות בלאו דלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הרב בעל החינוך וכ"כ מרן בהלכות עדות פי"ב. אך ראיתי למוהרימ"ט בחלק א"ה סי' מ"ג שכתב דמקלל אביו שלא בשם דאף דליכא מלקות פסול משום דהוי בכלל ארור מקלה וגו' ואמרינן ארור בו קללה בו שבועה בו נדוי וקי"ל דעובר על החרם פסול מד"ת ע"כ. ולפי דבריו נראה דמשום לפני עור פסול מה"ת דהא כתיב ארור משגה עור וגו' וזה תימה דהוא עצמו כתב בתשובה דמשום לפני עור לא מיפסל אלא מדרבנן ואפשר לומר דס"ל דקרא דמשגה עור מיירי כפשוטו ולא במטעה את חבירו לאיסור ושאני קרא דלפני עור משום היקשא דחרש א"נ משום דכתיב ויראת מאלהיך וכמו שכתבו המפרשים משום הכי לא דרשינן ליה כפשטיה אלא במטעה חבירו לאיסור א"נ אפשר לומר דאף דנימא דמשגה עור הוי דומיא דלפני עור אכתי לא מיפסל מה"ת משום דאף דקיימא לן דעובר על השבועה פסול מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה כגון נשבע על הככר שלא לאוכלה ואכלה אבל נשבע לאכול ולא אכל לא פסול דהא אין בו מלקות וזה פשוט וכמ"ש הריב"ש ז"ל סימן שי"א ולפי זה במקלל דקי"ל דהדבור הוא כמעשה אע"ג דבכל התורה כולה קי"ל עקימת שפתים לא הוי מעשה משום הכי כיון דאיכא שבועה מיפסל דהא לאו שיש בו מעשה הוא אבל לאו דלפני עור דטעמא דאין בו חיוב מלקות הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה כי נמי איכא שבועה לא תוסיף תת כחה דהא לא עשה מעשה כשעבר על שבועתו דהא קי"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה ומש"ה לא מיפסל אלא מדרבנן:
וכתב בעל כ"ה שם בשם שלטי הגבורים אם העדים שחותמין יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכולי עלמא ע"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא אם העדים הם נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואע"פ כן חתמנו מי נימא דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע או דלמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא איסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה היה נראה שיש ללמוד דין זה ממ"ש הרב הנמוקי בפרק זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי דאיהו גריס והא שמתינהו ולא בעו שמתייהו ופי' מדלא באו לפני חכמים להתנצל לפניהם ולומר דלשם מצוה נתכוונו משמע דבמזיד עשו ע"כ ואי אמרת דאינם נאמנים כי לא באו לפני חכמים מאי הוי אכתי אפשר שבתחלה שוגגים היו ואח"כ חזרו בהם ואמרו שהם מזידים ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא ולא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע ועיין במשאת בנימין סי' כ"א:
ודע שהרמב"ן חולק על דברי התוס' וסבירא ליה דעדים נפסלים משום דעברי אלאו דלא תשימון בין ברבית מפורש או כלול וכן היא סברת הרב הנמוקי בפרק איזהו נשך והתימה על מ"ש מרן בח"מ סי' ל"ד דמדברי הרב הנמוקי יש ללמוד דעדי רבית הם כשרים והרב הנמוקי כתב בהיפך וכבר תמה על זה בעל בני שמואל ועיין בפני משה ח"ב סי' ק"ה וה"ה נמי הוא מס' הרמב"ן ומיהו אם השטר היה ממעות יתומים או שהיה אפוטרופוס של עכו"ם בענין שאפשר לטעות אליבא דכ"ע כשרים שהרי אפילו המלוה כתבו הראשונים שכשר משום דלא משמע ליה איסורא וכל שכן העדים. ומהרימ"ט בחלק ח"מ סימן כ' הוסיף לומר אפילו מעות אלמנה ומהרש"ל בחלק יורה דעה סימן י"ד כתב דבמעות אלמנה פסולים וחזר עוד וכתב דהרמב"ן חולק אף במעות יתומים וס"ל דהעדים פסולים ואין מדברי הרמב"ן הכרח והרשב"א כתב דהמלוה מעות יתומים ברבית קצוצה אינו נפסל וכ"ש עדים וזה פשוט וכ"כ מהרשד"ם בח"מ סי' ר"ב:
ולענין הלכה דלדברי התוס' העדים כשרים ולהרמב"ן פסולים אם יכול הלוה לומר קים לי כהרמב"ן ז"ל דפסיל לעדים ומהימן לומר פרעתי או לא היו דברים מעולם נראה דזה תלוי בפירושא דההיא סוגיא דפ"ב דכתובות דג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער וכו' ופריך בגמרא אם ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש"י דלא מתכשר כיון דהוו תרי ותרי וכן פירשו הרי"ף והרא"ש וכן פסק רבינו בפי"ב מהלכות עדות ואך רבינו חננאל ובעל המאור כתבו דכיון דהוי תרי ותרי העדים כשרים משום דאזלינן בתר חזקה דגופה ומוקמינן להו אחזקתייהו ומוציאין ממון על פי עדותם ולא מהני חזקה דממון. ונראה דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי וכ"כ מהרש"ח בתשובה סי' כ"ד ולפ"ז לרבינו חננאל ובעל המאור לא מצי הלוה לומר קים לי כהרמב"ן דפסיל לעדים משום דאיכא למימר כיון דספק הוא אוקי גברא אחזקתיה ואפילו להוציא ומיהו אכתי יכול הלוה לומר קים לי כהרמב"ן וקים לי כרש"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ואף דמוהריב"ל כתב דבתרי ספיקי קים לי מפקינן מיד המוחזק מ"מ הרואה יראה שרוב האחרונים חלקו עליו וסוברים דאפילו בספק ספיקא אין מוציאין מיד המוחזק ואף הרב עצמו לא עמד בשמועתו וכמו שנראה מתשובותיו ול"נ ראיה לדבריהם מההיא דסוף פ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו כו' דאמרינן התם וחכ"א יחלוקו משום דמספקא להו ופירש"י אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא ע"כ והרי התם דאיכא ס"ס ספק אי הולך כזכי דמי אי לא ואף את"ל דלא כזכי דמי אכתי אפשר דמצוה לקיים דברי המת ואפ"ה אמרינן דיחלוקו ולא זכו יורשי מי שנשתלחו לו בכל המנה ואף שאפשר לומר דמ"ש רש"י ואי מצוה כו' הכוונה היא או כלומר דאפשר דמאי דמספקא להו לחכמים הוא אי הולך כזכי דמי אי לא אבל לעולם דס"ל דאין מצוה לקיים דברי המת וכרבי נתן וכרבי יעקב או דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אי לא אבל לעולם דס"ל דהולך לאו כזכי ולפי צד זה לא אמרו חכמים דיחלוקו אלא היכא דמת משלח דאיכא ספק אי מצוה לקיים אי לא אבל אם לא מת פשיטא לה דיחזרו למשלח משום דהולך לא כזכי ולפ"ז ליכא אלא חד ספק ולעולם דאי איכא תרי ספיקא מוציאין מיד המוחזק וכמו שכתב מהריב"ל. מ"מ הרואה יראה שדברי רש"י הם דחוקים לפי פירוש זה ועוד דפשטא דשמעתא משמע דמאי דאמרו חכמים יחלוקו קאי לכל מה שנשנה בברייתא בין היכא דלא מת משלח בין היכא דמת ולפי מה שפירשנו בדברי רש"י לפי הצד הב' חלוקת חכמים לא קאי אלא להיכא דמת משלח אבל היכא דלא מת מודו לת"ק וזה דוחק ומלבד זה הדבר בא מבואר בדברי רש"י עלה דמאי דאוקמוה להאי ברייתא בשכיב מרע ופירש דמאי דמספקא לחכמים הוא אי כר"א אי כרבנן והיכא דמת נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא ע"כ הרי הדבר מבואר דס"ל לרש"י דחכמים תרי ספיקי מספקא להו ואפילו דמת משלח דאיכא ס"ס ספק אי הלכה כרבנן ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ואף את"ל דהלכה כר"א ספק אי מצוה לקיים דברי המת אפ"ה אמרינן דיחלוקו ולדידי הדברים ק"ו אם במקום דאם היה ספק אחד היינו אומרים דיחלוקו אפ"ה לא אהני הספק האחר ולא כלום לדידן דקי"ל דכל דאיכא ספק אוקי ממונא בחזקת מריה לא כ"ש שנאמר דלא מהני הספק האחר להוציא מן המוחזק. שוב ראיתי בתשובת הרב בעל פני משה ח"א סי' י"ט שכתב על קושיא אחרת שהקשו על האיך כללא דמהריב"ל ג' חילוקים והראשון והשני אינם צודקים לקושייתנו אך הג' הוא דדוקא לדידן דאית לן בכל ספיקא דדינא חומרא לתובע וקולא לנתבע אז הוא דאמרינן דאי איכא תרי ספיקי מפקינן מיד המוחזק אך למ"ד דכל ספיקא דדינא יחלוקו אין חילוק בין חד ספיקא לתרי ספיקי וחילוק זה הוא צודק לקושייתנו אך אעיקרא דדינא הסברא היא תמיהא בעיני דאדרבא הדברים הם ק"ו וכמ"ש בין הכי ובין הכי כבר הסכים הרב הנזכר שם דלא קי"ל כהאיך כללא דמוהריב"ל ועוד כיון דהתרי ספיקי הוו פלוגתא דרבוואתא כבר כתבו קצת מהאחרונים דכחד ספיקא דמי ומהריב"ל גופיה מסתפק בכלל זה וכמו שנראה מתשובותיו וא"כ הדרינן למאי דכתיבנא דיכול הלוה לומר קים לי כהרמב"ן וקים לי כרש"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ועוד הייתי רוצה לומר דהכא אליבא דכ"ע חזקת ממון עדיף משום דשאני התם דלדברי הכת האחת הם כשרים לגמרי שלא עשו איסור אבל הכא אף לדברי התוס' כבר עשו איסור אלא שמכשירים אותם משום דשמא לא ידעו שזה איסור אבל אינם בחזקת כשרים לשנאמר אוקמיה אחזקתיה ויש ללמוד דין זה ממ"ש הרב בעל פני משה ח"ב סימן ק"ה דבעברו איסור דרבנן ויש מחלוקת מהפוסקים אי בעינן חמוד ממון לפסול אותם אי לא דאף ר"ח יודה בזה דחזקת ממון עדיף משום דלכ"ע רשע הוא דעבר על דברי חכמים וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה אך רואה אני את דבריו שם שאחר שכתב דהריב"ש חולק על הרשב"א כתב דהוי מחלוקת הרי"ף ור"ח משום דלהריב"ש כשרים הם כיון שאינם יודעים והוי ממש כרבית דלדברי התוס' כשרים הם כיון שאינם יודעים וא"כ הוי מחלוקת הרי"ף ור"ח וכבר כתבנו דמצי הלוה למימר קים לי אך ראיתי למהר"ם ז"ל שכתב שם דהכא אפילו הרי"ף יודה דחזקת כשרות עדיפא דשאני ב' כיתי עדים דאז אמרינן חזקת ממון עדיף לפי שאם נאמר חזקת כשרות עדיף נפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוציא אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ"ע חזקת כשרות עדיף. אך מדברי מהרש"ח בסימן כ"ד נראה דלא ס"ל חילוק זה שהרי הוקשה לו מסברת הרי"ף ותירץ דשאני נדון דידיה דליכא חזקת ממון ואם איתא לחילוק מהר"ם א"צ לזה כמבואר שם ומדברי הרשב"א שהביא מרן בח"מ סי' ל"ד מחודשין ג' יש קצת הוכחה דלא כדברי מהר"ם שכתב ואם יצא עליו קלא דלא פסיק כו' לא מפקינן ממונא אפומיה כו' ואי כדברי הרב התם קול בעלמא הוא ואת"ל דמוקמינן גברא אחזקתיה לא נפסול לאדם אחר שהרי קול בעלמא הוא וא"כ מן הדין היה לאוקומיה אחזקתיה אלא ודאי משמע דבכל גוונא דאיכא ספק פסלות חזקת ממון עדיף וא"כ בפלוגתא דרבוותא נמי חזקת ממון עדיף:
ודע שהרב בג"ת כתב שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ן דפסיל לעדים וכ"כ בעל הבית חדש וש"ך בח"מ סי' נ"ב אך מוהרשד"ם בח"מ סי' כ"ב כתב דכתוס' נקטינן וכבר תמה עליו מהרש"ל חי"ד סי' י"ד ואם היה רבית דרבנן אפשר שלא יוכל הלוה לומר קים לי משום דהשתא איכא ג' ס"ס אי הלכתא כדברי התוס' אי לא ואת"ל דלא דילמא קי"ל כמ"ד דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון וכבר הביא מרן מחלוקת זה בח"מ ריש סימן ל"ד ואף את"ל דאף בעבירה דרבנן לא בעינן חמוד ממון דילמא בעינן הכרזה אף לאותה עדות וכמו שנראה מדברי הריב"ש סי' תק"ב וכבר כתבו קצת מהאחרונים דבדאיכא ג' ספיקי מוציאין מן המוחזק וכן פסק הרב בעל פ"מ בח"א סימן כ"ד אך הרב בעל כנה"ג בכללי הקי"ל פסק שיכול המוחזק לומר ב' קים לי. ומיהו אפשר לומר דבנ"ד אליבא דכ"ע לא מצי הלוה לומר קים לי דע"כ לא כתבו רבוואתא דמצי אלא היכא דאית ליה חזקת ממון דאלים וליכא חזקה כנגדה אבל הכא דאיכא חזקת כשרות נהי דלהרי"ף חזקת ממון עדיף מ"מ לא אלים כל כך חזקת ממון לומר ג' קי"ל ואפשר דכל כי האי חזקת כשרות עדיף. וכתב בג"ת בח"ב סי' ג' דברבית דרבנן גם להרמב"ן לא יפסלו העדים כיון דלא עברי אדאורייתא ואם הכוונה היא משום דליכא חמוד ממון או משום דליכא הכרזה כבר כתבנו דגם זה במחלוקת הוא שנוי ואפשר דס"ל דברבית דרבנן אף הרמב"ן יודה דלא משמע לאינשי איסורא משום דסברי העדים דדוקא למלוה ולוה דאיכא חמוד גזרו חכמים כי היכי דלא ליתו לאיסרוכי אבל גבי עדים דליכא חמוד לא גזרו חכמים:
ומ"ש רבינו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים זה מוסכם ואם חייב לצאת ידי שמים ולהחזיר בזה יש מחלוקת דהנמוקי כתב בשם הר"ן דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ויש לתמוה שהנמוקי עצמו כתב בשם הר"ן עלה דההיא דאכל שיעור זוזי אי מסלקינן ליה דאפילו בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר וכן קשה בדברי הרשב"א דמהתשובה שהביא מרן דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפילו בבא לצאת י"ש משמע דאבק רבית ניתן לחזרה בבא לצאת ידי שמים אלא דשאני רבית מאוחרת דקיל טפי ודלא כבעל ג"ת בחלק ג' סי' י"ח שהבין מתשובת הרשב"א הלזו דכל אבק רבית לא ניתן לחזרה אפילו בבא לצאת ידי שמים וכן כתב מרן סי' קס"ו דלהרשב"א באבק רבית בבא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ואע"ג דממ"ש בשם הרשב"א נראה בהיפך כבר כתב מהרא"ש סי' רכ"ו שיש חסרון לשון בדברי הרשב"א וכן נראה ממ"ש הרב הנמוקי בשם הרשב"א ז"ל עלה דמתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם דאם כבר דר בו אפילו בבא לצאת ידי שמים לא צריך כיון דלא מידי חסריה משמע דבשאר אבק רבית בבא לצאת ידי שמים חייב ואילו הריב"ש כתב בסי' שצ"ב בשם הרשב"א דאין חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וצ"ע. ונראה דלדעת התוס' אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור שהרי מה שהכריחו להנמוקי לומר דחייב הוא משום דמדר"י ברבית קצוצה נשמע לר"א באבק רבית וכיון דלר"י ברבית קצוצה בבא לצאת ידי שמים חייב מהכרח התוס' ה"נ לר"א באבק רבית ומהכרח זה הכריח הריב"ש בסי' שצ"ב דבבא לצאת ידי שמים חייב ואילו התוס' כתבו בפרק הגוזל קמא ובר"פ א"נ דלר"י ברבית קצוצה אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים ואין ספק דכ"ש אבק רבית לר"א דלא אלים מרבית קצוצה לר"י. ודע שכתוב בתשובת מהרש"ך ז"ל ח"ג סי' ב' בשם הריטב"א דאבק רבית בדבר המסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים ושמעינן לה מרבית קצוצה לר"י שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בבא לצאת ידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסויים וה"ה לאבק רבית ע"כ ויצא לו דין זה ממאי דפריך בריש פרק א"נ לר"י מברייתא דהניח להם אביהם כו' והדר פריך אי עשה תשובה מאי בעי גביה ומאי קשיא הא לר"י אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים אלא ודאי דבדבר מסויים מודה ר"י דחייב וה"ה לאבק רבית לר"א ודברי התוס' בפרק א"נ בד"ה אי עביד תשובה אפשר להעמיסם בסברת הריטב"א דמשום לעז ובושה חייב להחזיר אך ממ"ש בפרק הגוזל קמא (דף צד) משמע דס"ל דלר"י אפילו רבית קצוצה ודבר מסויים אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וקושיית הגמרא אינה אלא דאי עבד תשובה מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א"כ אמאי חייבים בנים אבל לעולם דלהחזיר אינו חייב אפילו בבא לצאת ידי שמים ומינה דלדידן באבק רבית הוי דינא הכי. כתב בעל התרומות בח"ג דכל אבק דבשטר מוקי ליה ולא מגבינן דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא ניתן ליכתב ע"כ. דין זה מוסכם ואע"ג דמהריק"ו בשרש צ"ב כתב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והביא כן מדברי המרדכי כבר דחו דבריו מהרשד"ם ומהרימ"ט וכמ"ש בעל כנה"ג סי' כ"ה וס"ז ואף למהריק"ו איכא הכא טעמא אחרינא דהוי איסורא ואפילו לב"ש לאו כגבוי דמי ואע"ג דבפרק איזהו נשך (דף ס"ב) אמרינן מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבוד ולא כלום משמע דלמאן דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוי אף באיסורא י"ל דהכי קאמר אי קסבר דאף באיסורא שטר העומד לגבות כגבוי דמי או דילמא באיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי ומשני דבאיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי:
כתב הרא"ש כלל כ"ח סי' ט"ו ראובן שהלוה לשמעון חטין בשטר ובאו לדין לפני זקן אחד וחייב את שמעון והגבה לראובן שטר של ת"ק משמעון שהיה לו על לוי חזר שמעון וטען שאינו רוצה ליתן לו חטים שהוא רבית והשיב שהדין עם שמעון ואם בשביל שהכריחו הדיין לא נדיננו כאבק רבית שאינה יוצאה בדיינים דהיינו דוקא היכא שפרע מדעתו ע"כ:
ונראה מדבריו שם שאע"פ ששמעון לא טען בפני הזקן טענת רבית אלא שאחר כך אגמרוהו טענה זו מ"מ לא מיקרי שפרע מדעתו כיון שלא היה רוצה לפרוע וזה הוא יותר חידוש ממ"ש הרשב"א דהתם איכא למימר שהלוה מוחה מטעם רבית אבל לדעת הרא"ש כל שלא נתן הלוה למלוה מרצונו מאיזו סיבה שיהיה אף שהוא אבק רבית יוצאה בדיינים. והא דלא זיכה הרא"ש לשמעון מטעמא דטעה בדבר משנה וחוזר וכמ"ש הריב"ש בסי' ש"ה י"ל דס"ל להרא"ש דע"כ לא אמרינן דטעה בדבר משנה חוזר אלא דוקא במילתא דאפילו אי תפס מפקינן מיניה אבל במילתא דאי תפס לא מפקינן אז אינו חוזר הדין לפי שהתופס אינו זוכה מכח הדין אלא מכח התפיסה וכן נראה מדברי מהר"ש יונה סימן מ"ט ולפ"ז אי הוה אמרינן דאף שנתן הלוה אבק רבית שלא מדעתו שאינה יוצאה אף אם נעשה ע"פ הדיין אינו חוזר לפי שהמלוה זוכה במה שתפס מכח התפיסה ולא מכח הדין ולפ"ז הוצרך הרא"ש לומר דתפיסה זו לא מהניא כיון שהיתה שלא מרצונו ואבק רבית כזה יוצאה בדיינין ומיהו אכתי אנו צריכין לטעמא דטועה בדבר משנה חוזר דאי לא פשיטא דמה שעשה עשוי וישלם הזקן מביתו אלא שהרא"ש ז"ל לא כתבו לרוב פשיטותו. ומיהו הריב"ש לא כתב טעמא דטועה בדבר משנה חוזר נראה דס"ל דאף במילתא דאי תפס לא מפקינן אם טעה הדיין בדבר משנה והתפיסו חוזר משום דאין כאן דין כלל ותפיסה כמאן דליתיה דמי ומיהו בעיקר טעמו של הרא"ש אפשר שאינו חולק הריב"ש ונלמד ממ"ש אחר זה היכא שהוציא המלוה מן הלוה בדיני האומות אלא דהיכא שהוציא ע"י ב"ד איכא טעמא אחרינא משום דטועה בדבר משנה חוזר. ועוד אפשר לומר דמ"ש שאם הגבו ב"ד אבק ריבית מן הלוה למלוה דלא עשו ולא כלום הוי מטעמא דכיון שלא נתן ברצונו יוצאה בדיינים וכמ"ש הרא"ש ז"ל ואיהו גופיה היכא שהוציא המלוה בדיני האומות וסמיך על מ"ש אחר זה אלא שאכתי הוקשה לו דנימא מה שעשה עשוי וישלם מביתו הדיין לזה כתב דליכא למימר הכי דכיון שטעה בדבר משנה חוזר הדין דליכא דינא כלל אבל לעולם דאי לא הוה אלא טעמא דטועה בדבר משנה לחודיה לא היה חוזר הדין וכמו שכתבנו לדעת הרא"ש:
כתב הטור וז"ל וכתב הראב"ד נהי שאינה יוצאה אם תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וא"א הרא"ש כתב אפילו תפס מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו. והרב הנמוקי כתב שהרשב"א והר"ן חלקו על הראב"ד משום דא"כ היכא שאכל שיעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפס לוה וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס מדעת הלוה מפקינן מיניה ע"כ ולזה אפשר לומר דטעמא דמאי דאמרי דאי אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה הוא משום שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואי מסלקת ליה חשיב כאפוקי מיניה וכמ"ש בעל המאור בשם רבינו אפרים וכ"כ הרב בעה"ת בשם הראב"ד בח"ג סי' ה' דטעמא דמשכנתא הוא משום דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום אבל בשאר אבק ריבית מסלקינן ליה בלא זוזי ואף שדין זה דהראב"ד דאם תפס במשכנתא אמרה וכמ"ש בעל התרומות בח"ג סי' כ' אפשר לומר דמיירי לאחר שחזר הקרקע ללוה שאינו מוחזק המלוה בקרקע ואף דנימא שתפס בהיותה ממושכנת מ"מ לא מיקרי מוחזק המלוה אלא כנגד מעותיו שהלוה על השדה ומש"ה לא מסלקינן ליה אבל במה שתפס הלוה לא מיקרי המלוה מוחזק בשביל המשכנתא ומש"ה מהניא תפיסה. אך מה שקשה לסברת הראב"ד הלזו הוא משום דחזינן בגמרא דאפילו לרבא דאמר אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה מודה דלא מחשבינן משטרא לשטרא וא"כ פשיטא דאף דנימא דהיכא דלא הוי משכנתא מסלקינן פשיטא שאין מחשבין משטר לשטר כי היכי דלרבא אף דמסלקים אינם מחשבים וכ"כ הרב בעל פני משה בח"א סי' כ"א ואי אמרת דתפיסה מהני אמאי לא מחשבינן הרי תפס והכרח זה כתבו הריב"ש בסי' ש"ה ושצ"ב. ואפשר לומר בדוחק דס"ל להראב"ד דשאני התם דמעיקרא כשבאו המעות לידו נתחייב לתתם למלוה וכיון שכן לאו כל כמיניה לחזור ולתופסם בעד אבק רבית אבל כל היכא שתפס מן המלוה בשביל הרבית שלא נתחייב לתתם לו מהני תפיסתו. וראיתי להרב בעל גדולי תרומה בח"ג סי' ה' שהוקשה לו דברי הראב"ד הללו מיניה וביה לפי שהרב בעל התרומות בסי' כ' כתב דע"כ לא קאמר הראב"ד ז"ל דאי תפס תפס אלא במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה מאי דיהיב יהיב ואי תפס מהדרינן ליה והראב"ד כתב דע"כ לא אמרינן דאין מנכין מן החוב מה שאכל אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב מה שאכל והשתא איכא לאתמוהי דממ"ש גבי משכנתא ואין מנכין מן החוב אבל אם תפס תפס משמע דס"ל דתפיסת החוב עצמו גרע ממאי דתפס בתר הכי מהמלוה ואילו בשאר אבק רבית כתב דמנכין אבל אי תפס בתר הכי לא מהני משמע דתפיסת החוב עצמו עדיפא ממאי דתפס בתר הכי וזהו היפך ממ"ש גבי משכנתא זהו תורף קושייתו והאריך בזה יע"ש ול"נ דאין כאן קושיא כלל משום דתפיסת החוב עצמו פשיטא דעדיף ממה שתפס בתר הכי מהמלוה והטעם הוא כמו שפירש"י דטעמא דמ"ד דאכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הוא משום דזה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן וכ"כ הרב בעל גידולי תרומה שם טעם זה להרא"ש ובדין היה דבמשכנתא יועיל תפיסת החוב עצמו מכ"ש דתפיסה דבתר הכי אלא דאיכא טעמא לפי שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מסלקת ליה בלא זוזי כאפוקי הוא אבל במה שתפס בתר הכי שאינו מוחזק המלוה בו וכמ"ש לעיל מהני תפיסה ובשאר אבק רבית מהני תפיסת החוב עצמו כיון שאין המלוה מוחזק כי היכי דמהני תפיסה דבתר הכי גבי משכנתא אבל תפיסה דבתר הכי לא מהני בשאר אבק רבית כיון דמדעתיה קא יהיב וטעם זה אינו מועיל לתפיסת החוב עצמו משום דאיכא למימר דמה שהלוה נותן לו הוא מפני שהוא סומך על מה שיש בידו מחובו ולא גמר ויהיב אבל בתפיסה דבתר הכי דלא שייך ה"ט לא מהני כיון דמדעתיה קא יהיב אבל במשכנתא דמנפשיה קא שקיל מהני תפיסה דבתר הכי והרב בג"ת כתב מתוך קושייתו דע"כ לא קאמר הראב"ד דלא מהני תפיסה אלא ברבית מוקדמת ומאוחרת שהלוה נותן למלוה מבלי שום חיוב ותנאי ומש"ה כי תפס מפקינן מיניה כיון דמדעתיה יהיב וה"ה דאין מנכין מן החוב בשביל רבית מוקדמת אבל גבי עיסקא וכיוצא אע"ג דהלוה נותן הרבית לא מיקרי יהיב מדעתיה שאינו נותנו לו מדעתו הגמור אלא מפני שנתחייב בכך מחמת התנאי וכאלו המלוה נוטלו דמי וכל כי האי גוונא מהני תפיסת החוב עצמו ותפיסה דבתר הכי ע"כ:
והנה הרב עשה עיקר מדוקיא דסיפא דדוקא רבית מוקדמת או מאוחרת לא מהני תפיסה אבל בשאר אבק רבית מהני תפיסה ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דרישא הוי דוקא וסיפא לאו דוקא אלא הוא הדין כל דדמי ליה שהלוה נתן מדעתו לא מהני תפיסה ועוד נ"ל דלרבית מוקדמת או מאוחרת לא איצטריך טעמא דמדעתיה דבלאו הכי לא מהני תפיסה לפי שאני סבור דהראב"ד הוא מן הסוברים דאבק רבית חייב בדיני שמים להחזיר ומש"ה כתב דמהני תפיסה דאי אפילו בדיני שמים פטור מהיכא תיתי שיועיל תפיסה וא"כ ברבית מוקדמת או מאוחרת דאליבא דכ"ע קיל מאבק רבית ואפילו בדיני שמים פטור לא מהני תפיסה ומאי דנקט רבית מוקדמת או מאוחרת לאו דוקא אלא ה"ה מאי דדמי ליה ומש"ה איצטריך לטעמא דמדעתיה קא יהיב:
כתב מהרשד"ם בחלק י"ד סי' ס"ב על ראובן שמכר קרקע לשמעון ע"מ שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו מה שלקח ממנו ועתה רצה ראובן לנכות מהחוב הפירות שאכל שמעון והשיב דאף לדעת הראב"ד דהוי אבק רבית מ"מ יכול לנכות מהחוב שהרי כתב דאם תפס לא מפקינן ונראה א"כ לדעתו דכ"ש שמנכה לו מחובו ע"כ ודבריו הם תמוהים דהא קי"ל כרב אשר דאמר אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואף למאן דאמר דדין זה לא נאמר אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב פשיטא דנדון דידיה לא גרע ממשכנתא דחשיב המלוה מוחזק וכ"ש נדון דידיה דהוי מכירה דהמלוה נקרא מוחזק ואי מסלקת ליה בלא זוזי אפוקי הוא ואי משום שהתנה שכל זמן שיחזיר לו מעותיו שיחזיר לו הקרקע לא חשיב מוחזק הא ליתא שהרי מימרא דרב אשי על משכנתא באתרא דמסלקי נאמרה וכ"ש מכירה בתנאי דחשיב המלוה מוחזק ואין מנכין גם מה שנסתייע מסברת רבינו אפרים כפי מה שכתב אינו ענין לנדון דידיה וצ"ע. ולענין הלכתא בהאי דינא דהראב"ד הנה כל הפוסקים חלקו עליו והגאונים ג"כ ס"ל דתפיסה לא מהני כמ"ש בעל התרומות בשמם אך ראיתי להרא"ה בס' החינוך מצוה שמ"ד שכתב כדעת הראב"ד בלא שום חולק ולא חילק בין משכנתא לשאר אבק רבית אלא כתב סתם דכל אבק רבית אי תפס לא מפקינן מיניה ומסתמיות הרא"ש והריב"ה נראה כן דלהראב"ד בכל אבק רבית מהני תפיסה ומ"מ נראה דאי תפס לא מצי למימר קים לי כהראב"ד והרא"ה דס"ל דמהני תפיסה מאחר שהתפיסה עצמה במחלוקת היא שנויה אי מהני אי לא אין לומר קים לי וכמו שהשרישונו הרבנים האחרונים ז"ל:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה