אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ד · הלכה ב

הלכה א

כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית כו'. כתב הרב פ"מ ח"ב סימן ק"ה דהיכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברבית הני דמים גופייהו לאינש אחרינא ליכא משום ולפני עור כההיא דאמרינן בפ"ק דע"ז דמושיט כוס יין לנזיר דלא מיחייב משום ולפני עור אלא אי קאי בתרי עברי דנהרא אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר המושיט אלפני עור ע"כ ותימה דל"ד כלל לנזיר דשאני התם דהאיסור דלפני עור לא היה נעשה אם לא היה מושיט זה הכוס ולפי זה אף אם הושיט אינו עובר אבל גבי רבית דאם לא היה לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפני עור בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עור ודכוותה גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר ועוד יש לחלק ולומר דלא הותר ללוה ללוות בשביל שלוה אחר רוצה ללוות משום דאפשר שהלוה יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו הוא דקא מכשיל למלוה ובשלמא גבי ערב ועדים ליכא למימר הכי שאם יחזור בו המלוה אף דאיכא ערב ועדים יחזור בו ואם אינו חוזר בו הרי בלאו הכי היה מלוה וגבי נזיר הוי דכוותיה ויש להביא ראיה לדין זה ממ"ש התוס' בפרק אין דורשין (דף י"ג) בד"ה אין מוסרים ד"ת לעכו"ם דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו וכו' ומדלא קאמרי דאיכא ישראל שרוצה ללמדו ש"מ דאינו נפטר משום ולפני עור בשביל שיש ישראל אחר שעובר וגבי רבית נמי הוי דכוותיה וכדכתיבנא (*א"ה עיין פר"ח ובני חיי י"ד סי' ס"ב) וראיה לזה ממ"ש התוס' בס"פ הרבית עלה דערב ועדים אין עוברים אלא משום בל תשימון דזימנין דעברי נמי אלפני עור כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים וזימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלא הני ומש"ה לא קתני דעוברים אלפני עור כיון דלא פסיקא ליה ע"כ ואם איתא דגבי לוה נמי זימנין דלא עבר אלפני עור היכי קתני דלוה עובר משום ולפני עור כיון דלא פסיקא ליה אלא ודאי כדכתיבנא דהלוה לעולם עובר אלפני עור ואפשר לומר דכוונת הרב היא דכי היכי דמשום לא תשיך לא מיפסיל הלוה משום דטעי דלא משמע לאינשי איסורא אלא למלוה דרווח ה"נ טעי היכא דהמלוה הוה מוזיף הני דמי גופייהו לישראל אחרינא דליכא משום ולפני עור ומדמי ליה לנזיר אבל לעולם לפי האמת עובר דלא דמי וכדכתיבנא:
כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקל"ח דאבק רבית אינו עובר עליו הלוה אלא המלוה כדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ואילו היה האיסור על הנותן הול"ל גברא רבה הוא ולא עביד איסורא ע"כ. וכ"כ הרב הנ"י בפרק זה בורר. אך הרא"ש ז"ל גבי ההיא דרב עיליש כתב דיש לדקדק דאבק ריבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב לדידיה טפי לא קרינן ביה לא תשיך הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"כ. ומדקאמר דאבק רבית כי האי משמע דהאי דוקא הוא דליכא איסורא ללוה אבל בשאר אבק רבית אף הלוה עובר משום לא תשיך וכ"כ מהרלנ"ח סי' ק"ג והרב המבי"ט ח"א סי' נ"א ובטעם הדבר כתב מהרלנ"ח דכיון דאיסור הרבית אינו עובר הלוה אלא משעת נתינה דלאו דלא תשימון אינו עובר הלוה כי אם המלוה ופלגא באגר והפסד טעם הרבית הוא מצד שהשוו חלוקות השכר וההפסד שיקח בעל המעות בשתיהן החצי ושתי החלוקות א"א שיצאו לפועל לעולם אלא האחד מהם ובערך אותה החלוקה לבדה אין רבית כלל שאם היה לוקח רב עיליש חצי הריוח לבד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח השליש בהפסד מותר היה גם כשיפרע חצי ההפסד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח שני שלישים בריוח מותר היה א"כ אין שם רבית פועל לעולם והרבית הוא מטעם השימה וכבר אמרנו שאין הלוה עובר על לא תשימון ומש"ה קאמר התם בדיוק לא הוה ספי ולא קאמר לא הוה עביד אבל בכל רבית דרבנן דיש רבית בפועל שנותן יותר מהראוי כמו שהמלוה עובר מדרבנן משום לא תשיך ה"ה הלוה ע"כ. ואע"ג דלפי טעם זה היה נראה דגם המלוה אינו עובר משום את כספך ושרי בלקיחת רבית כי האי מ"מ נראה דכיון שהמלוה הוזהר בשימה אע"פ שלא לקח רבית כי הוזהר בלקיחה הוזהר מה שנאסר עליו בשימה שלא יקחנו אבל לוה שלא הוזהר בשימה לא הוזהר בנתינה אלא מאי שהוא רבית בפועל ובזה סרה קושיית המבי"ט על מהרלנ"ח ועיין בתשובת מהרא"ש סי' קס"ב שנסתפק בדין זה אם יש איסור ללוה קודם נתינה או דוקא בשעת נתינה והאריך בזה:
אך קשה מהא דאמרינן בפרק זה בורר בר בניתוס אסהידו עליה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא ופסליה רבא ופריך והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול והמרדכי מוקי לה להאי כשלא לקח הרבית עדיין דאל"כ אינו נאמן משום דהוי נוגע בעדות הרי דאע"פ שהלוה לא נתן רבית אפ"ה פסול לעדות משום דלאו דלא תשיך עבר ליה משעת הלואה ואפשר לומר דמאי דפסליה רבא היינו משום דעובר אלפני עור וכן נראה מדברי הרב פ"מ ח"ב סי' ק"ה דמשום ולפני עור מיפסל והא דאמרינן דערב ועדים כשרים לעדות משום דלא תשימון עליו נשך במלוה ולוה משמע ולפי מה שכתבנו תיקשי דאכתי ליפסלו משום דעברי אלפני עור י"ל דמיירי כגון שהיה מלוה בלא הם דליכא איסור דלפני עור וכמ"ש התוספות בס"פ הרבית וכ"כ בעל כנה"ג בשם מהרא"ש דהא דערב ועדים דכשרים מיירי כמו שכתבנו. וראיתי למהראנ"ח ח"ב סי' כ"א שהשוה דעת הרא"ש לדעת הרשב"א והנ"י וס"ל דלהרא"ש בכל אבק רבית ליכא איסורא דלא תשיך ללוה. ומלבד שדברי הרא"ש לא דייקי כוותיה עוד קשה ממ"ש הטח"מ סי' ל"ד דבאבק רבית פסולים מדרבנן. והוא עצמו הכריח מדברי רבינו שכתב שהלוה ברבית דרבנן פסול לעדות שחולק על הרשב"א והנ"י שכתבו דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה ואי אמרת דהרא"ש ז"ל הוא כסברת הרשב"א נמצא דהטור חולק על אביו וצ"ע. ומ"ש שמדברי רבינו נראה שחולק על הרשב"א אפשר לדחות דמאי דפסליה רבינו ללוה הוא משום ולפני עור וכמ"ש לעיל דמאן דעבר אלפני עור מיפסיל. גם מה שהכריח מדברי הר"ן שכתב על מי שנשבע לתת רבית דרבנן שפטור מלקיים שבועתו כיון שהדבר אסור עליו מדרבנן גם זה אפשר לדחות דהיינו כדי שלא יעבור אלפני עור אבל לעולם דאיסורא דלא תשיך ליכא ללוה וכן כתב מהרלנ"ח בתשובה הנזכרת:
עוד כתב הרשב"א וז"ל וכיון שכן זה שנשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה ע"כ. והנה בדין נשבע לבטל דברי סופרים בקום עשה כתב מהרלנ"ח סי' ק"ג שהוא מחלוקת בין הפוסקים מן הקצה אל הקצה דלהר"ן לא חלה כלל וגרע מנשבע על דבר שאינו מפורש בתורה ששבועה חלה עליו אף שהוא בקום עשה כמו נשבע לחבול בעצמו שכתב הר"ן דשבועה חלה עליו משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולהרשב"א והרא"ש שבועה חלה עליו כיון שהוא מד"ס ואם לא התיר שבועתו יבטל איסור דרבנן בקום עשה ואל יבטל איסור דאורייתא בשב ואל תעשה והביא תשובת הרשב"א הלזו יע"ש ועיין במ"ש התוס' פ"ג דשבועות (דף כ"ג) ד"ה דמוקי וז"ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא המ"ל דלא אמר כר"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי משתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ודוק היטב בדבריהם:
ואני תמיה דלפי דבריו למאי איצטריך הרשב"א ז"ל לומר דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה אפילו שיהיה איסור ללוה באבק רבית אפ"ה שבועה חלה עליו וחייב לקיים שבועתו. ואפשר לדחוק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא עבר אלא חד איסורא אבל היכא דבקיום שבועתו עובר על שני איסורים דהיינו לא תשיך ולפני עור אז מוטב שיעשה איסור אחד מדאורייתא ממה שיעשה שני איסורים מדרבנן בקום עשה מש"ה איצטריך הרשב"א לומר דאין כאן איסור דלא תשיך ללוה וכיון דאין כאן אלא איסורא דלפני עור חייב לקיים שבועתו. והא דאיצטריך לרשב"א לומר שהוא איסורא זוטא לאיסורא דרבנן איסורא זוטא קרי ליה. אך אעיקרא דדינא דבריו הם תמוהים במה שכתב שהרשב"א והר"ן חולקים בדין זה דאי שבועה חלה על דברי סופרים או לא דלעולם דהר"ן מודה דשבועה חלה על ביטול ד"ס בקום עשה וצריך התרה לשבועתו ואם עבר על שבועתו חייב משום שבועת בטוי דפשיטא דלא גרע מנשבע לבטל דבר שאינו מפורש בתורה בקום עשה דסבר הר"ן דשבועה חלה עליו וכמו שנראה ג"כ משמעתא דמשכחת לה בלאו והן דשבועה חלה על ביטול ד"ס בקום עשה אלא שאם לא התיר שבועתו ובהכרח הוא שיעשה איסור אחד בזה ס"ל להר"ן דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהא חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד"ס בקום עשה ובזה מודו הרשב"א והרא"ש לפי שהם לא נשאלו אלא אי הוי כנשבע לבטל מצוה מן התורה או לקיים דלא חלה שבועה עליו כלל ועל זה השיבו דעל ד"ס חלה וחייב להתיר את שבועתו ואם לא התיר עובר על שבועת בטוי אבל לעולם דמודו להר"ן דאם לא נשאל על שבועתו דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהיה חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד"ס בקום עשה. וכבר השיגו הרב המבי"ט בסימן נ"א בכל מ"ש והביא ראיה מהרשב"א גופיה שכתב על מי שנשבע לעבור על ד"ס בקום עשה שיבטל שבועתו ומצוה דרבנן לא תתבטל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה סי' ק"ע דהנשבע שיאכל שומנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת ע"כ ואף שבסימן רמ"ג אמרה כמסתפק היינו משום דלא היה כי אם איסור שבות ומצינו שחכמים דחו שבות משום מצוה בעלמא וכמ"ש הרב ומש"ה אפשר שידחה ג"כ משום איסור דשבועה אבל בשאר איסורים דרבנן מודה הרשב"א ז"ל להר"ן וכן נראה ממה שהביא מהרדב"ז סי' רע"ח בשם הריטב"א ז"ל דשבועה חלה ומתירין אותה אפילו שלא בפניו כיון שיש איסור בדבר אלא דהיכא דא"א בשאלה מוטב שיעבור על שבועתו. ולפ"ז יש לתמוה על הרדב"ז שכתב שם שהרשב"א חולק על הריטב"א ממ"ש דשבועה חלה לבטל דברי סופרים אפילו בקום עשה וכ"כ בסי' קצ"ה ולא ידעתי היכא רמיזא בדברי הרשב"א ז"ל שחולק על הריטב"א שהוא לא כתב אלא ששבועה חלה אבל לא כתב שעכ"פ יקיים שבועתו ויעבור על דברי סופרים בקום עשה. גם מה שהוקשה לו לסברת הריטב"א מסוגיא דמשכחת לה בלאו והן ונדחק ביישובה כנראה שהבין בדברי הריטב"א דלא חלה שבועה כלל וכמו שהבין מהרלנ"ח בדברי הר"ן דבריו תמוהים שהרי ממ"ש בסי' רע"ח בשם הריטב"א נראה דס"ל דשבועה חלה על ביטול ד"ס בקום עשה מדהוצרך התרה וא"כ אין קושיא כלל מסוגיית הגמרא דמשכחת לה בלאו והן גם מהרימ"ט בי"ד סימן מ' הבין בדברי הר"ן כהרלנ"ח ותימה הוא מאחר שאביו כתב בפירוש דלא כמהרלנ"ח איך לא חש לסברתו מאחר שהוא בעצמו הביא תשובת אביו ומהראנ"ח בח"ב סי' ס"ב כתב בפירוש דלהר"ן שבועה חלה על ביטול דברי סופרים והסכים דברי הרשב"א והרא"ש לסברת הר"ן וכ"כ בסימן כ"א שנמצא מפורש להרשב"א כהר"ן ולא ידעתי למה לא נסתייע הרב מתשובה זו בסימן ס"ב כשכתב שהרשב"א אמרה כמסתפק שבמקום אחר כתב בפירוש כדברי הר"ן וכ"כ מהר"ש חיון סי' מ"ה דהר"ן והרא"ש והרשב"א לא פליגי ובזה אתו דברי הרשב"א כפשטן דאיצטריך לומר דליכא איסורא ללוה דאם היה איסור ללוה אף דס"ל דשבועה חלה על ביטול דברי סופרים מ"מ אין מאכילין לאדם איסור בידים ומוטב שיעבור על שבועתו בשב וא"ת ממה שיעבור ע"ד סופרים בקום עשה וכדברי הר"ן ואכתי הוקשה לו שאף שאינו עובר על לא תשיך דרבנן אכתי עובר על ולפני עור דרבנן בקום עשה וכתב דמוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה רבה ואפשר שכוונתו לומר דדוקא באיסור דרבנן שהאיסור הוא מצד עצמו אז הוא דאמרינן מוטב שיעבור על שבועתו דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אבל באיסור דלפני עור אדרבה אמרינן מוטב שיושיט לחבירו איסור ממה שיעשה הוא איסור בעצמו ומש"ה קרי ליה איסורא זוטא כיון שאינו האיסור מצד עצמו אך מהר"ר יחיאל באסאן ז"ל הובאו דבריו בתשובה להרימ"ט סימן מ' כתב דס"ל להרשב"א דלא החמירו חז"ל על הלוה אפילו בלאו דלפני עור שאינו עובר בו כמו שאינו עובר בלאו דלא תשיך אלא איסורא זוטא הוא דעביד דהיינו מסייע ידי עוברי עבירה ומש"ה ס"ל להרשב"א דמוטב שיקיים שבועתו ובמה שהקשה הרב הנזכר על דברי הרשב"א עיין בספר פ"מ ח"מ סי' ק"ה מ"ש על זה.(*א"ה עיין מ"ש הרמ"ז בספר תוס' יוה"כ בסוגיא דחצי שיעור):
ודע שכתב מהרדב"ז בסימן רע"ח בשם הריטב"א דמי שנשבע לתת רבית לחבירו דמתירין לו שלא מדעת חבירו כיון שיש איסור בדבר ומיהו היכא שכלל הקרן עם הרבית נסתפק הרב לפי שנמצא שאתה קונס אותו בקרן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא קנסינן היתרא אטו איסורא או דילמא קנסינן אבל התירוה מפני איסור רבית אע"פ שהיה רבית דרבנן פשיטא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ע"כ לכאורה היה נראה דטעמא דהריטב"א הוא משום דס"ל כר"ת דאפילו נשבע לתועלת חבירו מתירין לדבר מצוה וכ"ש שלא לעשות איסור אך קשה שסברא זו של ר"ת לא הודו לו רוב הראשונים וכמ"ש הריב"ש בסי' קפ"ו וא"כ איך כתב הרב מהרדב"ז דין זה בסתם. אשר ע"כ נ"ל דהכא טעמא אחרינא איכא דס"ל להריטב"א דאף שלא התירוהו יעבור על שבועתו ולא יתן רבית וא"כ ליכא תועלת למלוה בקיום השבועה ולא אמרינן דהנשבע לתועלת חבירו דאין מתירין לו אלא מדעתו אלא כגון משה וצדקיהו שהיה תועלת ליתרו ולנבוכדנצר בקיום השבועה אבל הכא ליכא תועלת ודמי הא מילתא למ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' ס"ה שמי שנשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלונית ועבר ויצא דמתירין לו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר והביא ראיה מדברי התוס' דפרק השולח אהא דקאמר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה יע"ש ובזה ניחא מה שלא כתב הרשב"א דין זה בתשובה זו משום דאיהו ס"ל דחייב לקיים שבועתו וא"כ איכא תועלת לשכנגדו בקיום שבועה זו. אך על הר"ן קשה דכיון דס"ל דאם לא נשאל שיעבור על שבועתו למה לא כתב שיתירוהו שלא בפניו:
ודע דברבית של תורה אליבא דכ"ע לא חיילא שבועה כלל וחייב משום שוא ואפילו שכלל הקרן עם הרבית לא אמרינן מיגו דחיילא אהיתר חיילא אאיסור משום דלא נאמר דין זה אלא בנשבע בכולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה אז חיילא בכולל דומיא דשבועה שלא אוכל מצה אבל לעבור על המצוה בקום עשה אפילו בכולל לא חיילא וזה מוסכם ומוכרח מסוגיא דשבועות שתים בתרא וכ"כ מהרלנ"ח בתשובה סי' ק"ג אך המבי"ט סי' נ"א נתן טעם אחר דלא שייך כולל בכה"ג דכלל הקרן עם הרבית דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל כשכולל דבר איסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי דינא דכולל דכי היכי דבדבר איסור לא חיילא שבועת ביטוי ה"נ בדבר מצוה לא חיילא ומצוה דהכא היא פריעת בעל חוב דאמרינן בכמה דוכתי דהיא מצוה מן התורה וכתב בסוף דבריו דאם נשבע לפרוע לזמן פלוני דלא חיילא עליה שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה כנשבע לתת צדקה לעני ע"כ ותמהני שהרי נחלקו הרשב"א והרא"ש בנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר אותו יום ולא פרע אם חייב עוד מכח שבועתו או לא דלהרשב"א אינו חייב עוד מכח השבועה ולהרא"ש הם ב' שבועות לפורעו ולפרוע לזמן הרי ששבועה חלה בנשבע לפרוע בסתם וכ"ש לזמן הן אמת דבנשבע שלא לפרוע ראיתי להרא"ש ז"ל שכתב דלא חלה שבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה וכעת צ"ע (*א"ה עיין כנה"ג י"ד סי' רל"ו בהגהת הטור אות ע"ו):
עוד כתב הרשב"א בתשובה הנזכרת ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה על מה שנשבע ועובר משום שבועת ביטוי ע"כ ולכאורה קשה על מ"ש הרב פ"מ בח"א סי' ה' דע"כ לא קאמר הרשב"א דכשעבר היום שאין לו עוד חיוב שבועה אלא כשנשבע לפורעו ביום פלוני בבי"ת משום דשבועתו אינה אלא על עצמו של יום כי הבי"ת מורה על כך אבל קובע הזמן ליום או לזמן בלמ"ד אז הוא הוכחה שהם שני דברים ושתי חלוקות האחד הוא שבועת הענין מצד עצמו והאחר הוא לקביעות הזמן לזרז הפרעון וא"כ אם קביעות הזמן עבר עדיין שבועת הפרעון מצד עצמו קיימת וא"כ בתשובה הלזו של הרשב"א שכתוב בשאלה שנשבע שיפרענו לזמן פלוני בלמ"ד למה כתב הרב דשוב אין כאן חיוב שבועה כלל (*א"ה עיין בספר בית יעקב סימן כ"ג ובט"ז י"ד סי' רכ"ח ס"ק נ'):

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה