אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי יהודה רוזאניס

פרק ד · הלכה א

פרק ד

נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך כו'. משנה בפרק איזהו נשך. וז"ל הטי"ד סי' קס"א כל דבר אסור ללוות בתוספת בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל אע"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר בר"פ א"נ מנין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך. וא"ת הרי גבי קידושין דכתיב כסף ולא אמרינן דכסף דוקא אלא שוה כסף הרי הוא ככסף ואפילו בקרקע מתקדשת לרוב הפוסקים ואפילו מאן דפליג היינו משום דס"ל דאיתקש הויה ליציאה אבל לא משום דכסף הוי דוקא והכא משמע דאי לאו דרבי קרא ה"א כסף ואוכל דוקא. וי"ל דשאני הכא דכתיבי תרי פרטי כסף ואוכל וה"א דדוקא הוי דאלת"ה אוכל למה לי אלא ודאי כסף דוקא הוי. א"נ דאי לאו ריבויא הוה דרישנא לקרא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דוקא ותו לא דלהכי אהני הכלל שלא נרבה שום דבר חוץ מן הפרט וכמ"ש הריב"ש בסי' שע"ה. ודברי הריב"ה אינם מכוונים שכתב כל דבר כו' בין כסף בכסף כו' וזה לא צריך קרא לרבויי דמקרא מפורש הוא ואין חילוק בין כסף בכסף לכסף באוכל והיה לו לומר כל דבר אסור ללוות אפילו עצים ואבנים אע"ג כו'. עוד כתב הטור וז"ל ופר"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות בשש כ"כ התוספות בפרק נערה ובר"פ א"נ ובפרק נערה כתבו דמשכחת לה רבית בקרקע כגון שלוה שדה שאם שטפה נהר יפרע לו שדה וחצי וס"ל לתוספות דכיון שקיבל עליו אחריות הו"ל כזוזי א"נ שלוה י' גפנים טעונות פגין או בוסר בי"א והריב"ה נקט סתם גפנים טעונות נראה דאזיל לשיטתיה שפסק בח"מ סימן צ"ז וקצ"ג דאפילו ענבים העומדים ליבצר חשיבי כקרקע אבל לרבינו דס"ל דאם אינם צריכים לקרקע הוי כמטלטלים לקנין הוא הדין הכא גבי רבית ור' ירוחם כתב דקרקע אין בו רבית ופירש דמיירי כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי"א וכתב על זה אבל הרשב"א כתב דיש בהם רבית והב"ח הבין בזה דהרשב"א לא פליג אלא אמציאות דרבינו ירוחם משום דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע שקרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי"א נשך אוכל מיקרי ע"כ ודבריו אינם נכונים אלא שהרשב"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט וכלל כיון שלא הוזכר בגמרא וכ"נ מדברי מרן ז"ל שכתב בסתם דלהרשב"א יש רבית בקרקע ולא מצינו בשום דוכתא שנתמעטו הקרקעות שלא נתמעט לה המחובר לקרקע ואי משום דכתיב אוכל אימא דמיירי באינו מחובר והא דנקט יש בהם רבית ולא נקט סתמא דבקרקע יש רבית היינו משום דס"ל דלא משכחת לה רבית בקרקע אלא בענין זה שהרי כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם דבעבדים לא שייך בהו רבית ואי בקרקע משכחת לה רבית חוץ ממציאות הגפנים הא משכחת בעבדים דכוותיה, ואפשר לומר בעד הב"ח דטעמא דהרשב"א הוא שהוקשה לו קושיית בעל גידולי תרומה בח"א סימן א' דלשתוק קרא מאוכל ומכסף ממעטינן קרקע שאינם מטלטלים ככסף וס"ל דאוכל ריבויא הוא דאע"ג שהוא מחובר לקרקע כל שהוא אוכל אסור וכבר כתבנו דמדברי מרן מוכח דהרשב"א חולק בעיקר הדין וס"ל דיש רבית בקרקע וההיא דפרק נערה דבעי ר' ירמיה שכרן בקרקע דמשמע דאין רבית בקרקע ומאי דאיבעיא ליה הוא אי ילפינן מוציא שם רע מרבית לגמרי או דילמא ילפינן מהתם דבעי שישכור בממון אבל לא בעינן שיהיה ממון לגמרי כאותו הממון וכמ"ש הרא"ש בר"פ א"נ י"ל דלעולם דמריבויא דכל דבר אשר ישך מרבינן אפילו קרקעות ואפי' המלוה עובר מג"ש דנשך נשך וכדאיתא בגמרא ומאי דאיבעיא לן בגמרא הוא דכיון דהאי ג"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפירוש אלא נשך כסף ונשך אוכל כי עבדינן ג"ש ממוציא שם רע למלוה ברבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיבי גבי מלוה וצריך שילמוד אותם בג"ש מלוה לא יליף מוציא שם רע או דילמא אף מאי דיליף המלוה מלוה בג"ש הדר יליף מוציא שם רע ממלוה בג"ש. וכה"ג מיבעיא לן בפ' איזהו מקומן (דף נ"א) דבר הלמד בג"ש מהו שילמד בג"ש ואע"ג דהתם פשטינן לה מדתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ונאמר להלן עור ובשר מה להלן ע"י ניתוח שלא בהפשט אף כאן ע"י ניתוח שלא בהפשט התם שאני שהג"ש נאמרה בפר כהן משיח ויליף ניתוח מג"ש דעולת הצאן והדר יליף פר ושעיר של יה"כ ניתוח מפר כהן משיח בג"ש אבל הכא הג"ש אינה גבי מלוה אלא גבי לוה כתיבי תרי נשך ושדינן חד אמלוה באם אינו ענין וכמ"ש התוס' אפשר דכה"ג דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בג"ש כיון דגבי מלמד לא כתיב שום דבר וכ"ש שלדברי הכל האי ג"ש לאו גמורה היא וכמ"ש התוס' בפרק נערה. וא"ת אכתי תיקשי להרשב"א מאי דבעי רבא למה לי דכתב קרא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ואם איתא דיש רבית בקרקע אימא דאיצטריך לאו ברבית לקרקע דלא אתי מגזל ואונאה דהא אין אונאה לקרקעות והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנו בקרקע הא לא קשיא שהרי כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת בהר סיני שהמאנה את חבירו עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהם דבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל אבל חכמים ז"ל דרשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביתר משתות ומזה לבד מיעטו הקרקעות אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ע"כ וכן כתב הרא"ה בספר החינוך וגזל נמי שייך בקרקעות וכמ"ש רבינו בסוף פרק ז' מהלכות גניבה. ובזה ניחא מה שלא הכריחו התוס' ז"ל דאין רבית בקרקע כלל ממאי דבעי רבא לאו ברבית למה לי וכמו שהכריחו מסוגיא זו דליכא רבית בפחות משוה פרוטה אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי דלעולם דיש רבית בקרקע ושפיר בעי רבא לאו ברבית למה לי דהא בקרקע נמי איכא לאו דגזל ואונאה. וא"ת אכתי תיקשי לדברי התוס' דס"ל דאין רבית בקרקע דמאי בעי רבא למה לי לאו בגזל לאו באונאה אימא דאיצטריך לקרקע דלא אתי מרבית ורבית נמי לא יליף מינייהו דמה להנך שכן ישנן בקרקע הא ל"ק משום שאף אליבא דתוס' איכא רבית בקרקע כשהלוהו מעות וא"כ א"נ לא כתב קרא לאו בגזל ואונאה היינו אומרים דאיכא בקרקע לאו דגזל ואונאה והיינו לומדים אותו מרבית דהיכא שחסרו קרקע אסור, וכ"ת אימא דאיצטריך להיכא דהחליף קרקע בקרקע שיש בו אונאה דלא אתי מרבית שהרי קרקע בקרקע ליכא רבית הא ל"ק משום דאין אונאה לחליפים אלא במכר דממכר אמר קרא וכמ"ש בח"מ סימן רצ"ז וא"כ כיון דגבי רבית היכא שההלואה הוא מעות או שהרבית הוא מעות איכא איסור רבית ולא ממעטינן אלא קרקע בקרקע שפיר איכא למילף איסור גזל ואונאה אף בקרקע מרבית. אך קשה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך בדיבור המתחיל אלא לאו דגזל למה לי שהקשו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים משמע דסבירא להו דמאי דממעטינן קרקעות מאונאה היינו מאיסור לאו וכן נמי משמע מדבריהם דבקרקע ליכא לאו דגזל מדלא הקשו דאיצטריך לאו דגזל לקרקע וזה תימה וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו והיא ברייתא שנויה בספרי דבמסיג גבול איכא לאו דגזל וכ"כ התוס' בריש מרובה בד"ה יצאו קרקעות. ועוד קשה לדבריהם דאימא דלאו דרבית איצטריך להיכא דנתן לו קרקע ברבית דאליבא דכ"ע איכא איסור וכמו שהכריחו התוס' דלא אתי מגזל ואונאה וצ"ע. ובעבדים ושטרות כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם דליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומו אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מיקרי ע"כ ומרן ז"ל תמה על זה דבעבדים נמי שייך הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שאחר זמן יתן לו שנים אחרים ומיהו אף לדברי מרן ליכא איסור ריבית דכיון דנתמעטו קרקעות נתמעטו נמי עבדים שדומים לקרקע ושטרות נמי משום דלאו גופן ממון וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק נערה דעבדים ושטרות וקרקעות ממעטינן מכסף ואוכל. עוד נראה מדברי הר"ן שם דאפילו שההלואה היא כסף כל שהרבית הוא קרקע שרי שכתב שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית והא דאמרינן גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נותן קרקע ברבית מלוה אינו רבית ע"כ. ולכאורה נראה מדבריו דכל שהרבית הוא קרקע שרי ושאני בתי ערי חומה דלא הוי קרקע ממש דפירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל על כרחין אית לן למימר שדברי הר"ן ז"ל לאו דוקא שהרי דבריו הם משם התוס' ודברי התוס' ברור מללו בפ' נערה ובריש פרק איזהו נשך דכל היכא דלא הוי קרקע בקרקע אסור מן התורה וכ"כ מרן בשם הר"ן ז"ל. ומה שחילק הר"ן ז"ל מההיא דבתי ערי חומה עיקר חילוקו הוא דשאני התם שהיתה ההלואה מעות וכמו שכתבו התוס'. והיכא דההלואה היתה קרקע והרבית כסף יש בו איסור רבית דלא מיעטו התוס' אלא קרקע בקרקע דוקא וכ"כ הרב בעל גידולי תרומה, ודע דלדברי הכל אפילו קרקע בקרקע אסור מדרבנן וכמ"ש מרן ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק נערה ודלא כהב"ח שכתב דאפילו מדרבנן שרי:
ולענין דינא כתב בעל גידולי תרומה דכיון דהוי מחלוקת אי קרקע בקרקע שרי מה"ת אם לאו אם תפס הלוה משל מלוה בעבור הרבית שנטל ממנו דאין מוציאים מידו דיאמר קים לי כמ"ד דהוי רבית דאורייתא ויוצאה בדיינים מיהו אם הוא ביד מלוה אין מוציאים מידו דדילמא לא הוי דאורייתא ע"כ אך מהרשד"ם ז"ל כתב דהיכא דאיכא ספיקא אי הוי רבית מה"ת או לא מפקינן מן המלוה משום דהוי איסורא וספק איסורא לחומרא:
גרסינן בפ"ק דקידושין (דף ד') מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ויש להסתפק אם בג"ש נמי אמרינן מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא ובר"פ איזהו נשך (דף ס"א) אמרינן אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ג"ש עכשיו שנאמר קרא ג"ש לא צריך אלא ג"ש למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתיב במלוה. הרי דאע"ג דלקושטא דמילתא איכא ג"ש אפ"ה רבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית וע"כ טעמא הוא משום דמילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא. אך מדברי התוס' שם נראה דלא ס"ל הכי שכתבו וז"ל וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה ע"כ משמע דס"ל דגבי ג"ש לא אמרי' מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא. וראיתי להר"ן בנדרים (דף ג') עלה דההיא דלנדור נדר מאי עביד ליה שכתב דמילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא ומייתי הך דאיזהו נשך ועוד הוסיף לומר דאף מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה יע"ש ויש להסתפק אם גבי בינייא אמרינן מילתא דאתי מבינייא טרח וכתב לה קרא. ונראה דיש להביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק השוחט והמעלה (דף ק"ז) והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכלין בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עלה מיתה תיתי מבינייא א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא כו' להכי כתיב קרא למימר דלא אתי מבינייא, ואי אמרת דמילתא דאתיא מבינייא טרח וכתב לה קרא א"כ היכי אמרינן דקומץ ומקבל דמים לא דרשינן להו מבינייא משום דזורק אתי מבינייא ואפ"ה רבי ליה קרא דכתיב דם יחשב או מדכתיב או זבח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אימא דזורק אע"ג דאתי מבינייא טרח וכתב ליה קרא ולעולם קומץ ומקבל רבינן להו מבינייא דומיא דההיא דאיזהו נשך דדרשינן ג"ש לרבות גבי מלוה כל דבר אע"ג דרבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית ואע"ג דאתי בג"ש אמרינן דטרח וכתב לה קרא אלא ודאי דגבי בינייא לא אמרי' דטרח וכתב לה קרא ומש"ה הכריחו מדרבי רחמנא זריקה ש"מ דקרא אתא לומר דאע"ג דאתא מבינייא לא תיתי מבינייא והדבר צריך תלמוד מה נשתנית מדה זו דבינייא דלא טרח וכתב לה קרא. כתב מרן הב"י סי' ק"ס סעיף כ"ב מותר ללוות ברבית מפני פיקוח נפש ולא ידעתי מה בא ללמדנו והתוס' בפ"ב דע"ז (דף כ"ו:) לא חדשו דמשום פיקוח נפש שרי אלא דגבי עובדיה היה פיקוח נפש:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה