משנה למלך על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יהודה רוזאניס
פרק י · הלכה יח
נתייחד עמה בפני עדים וכו' אם היתה מגורשת מן הנשואין וכו'. ראיתי בתשובת מהרדב"ז כ"י שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דסתמא לא עבר על איסור כרת ואפילו ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לבעילת זנות ע"כ. ודבריו נכונים הם ונראה לפרש דבריו דאפילו לא ידעינן אם ידע שהיתה נדה אין חוששין לה אפילו ראוה שנבעלה דמסתמא הודיעה לו ולא חשש ועוד דחזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות על שניהם נאמרו. (א"ה גם מהר"ח אלפאנדרי נר"ו בס' בני חיי סי' ל"ח וכן לקט קמח (דף צ':) תפסו בפשיטות כסברת הרב המחבר דחזקה זו שייכא גם באשה והשיגו על הר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ב יע"ש. אך בס' לקט הקמח (דף קפ"ט) חזר בו והוכיח מדברי מהרדב"ז דדוקא באיש שייך חזקה זו ולא באשה הנבעלת יע"ש) ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכיון שהיא לא חששא על איסור כרת לא חששה נמי על בעילת זנות ודוק. ולא דמי למ"ש רבינו פ"ב מהל' תמורה דאם היו שלש בהמות קדשי מזבח לפניו ואחת מהם בעלת מום שעומדת לפדיון ושלש בהמות חולין ואמר הרי אלו תחת אלו שאינו לוקה אלא שתים והבהמה השלישית בעלת מום תלינן דלשם חלול קאמר ולא לשם תמורה דכיון שיש לפניו דרך ההיתר והוא החלול ודרך האיסור והוא התמורה חזקה שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור ע"כ. ואע"פ שעל כל פנים זה לא נשמר מאיסור תמורה שהרי ע"כ בשתי הבהמות לשם תמורה הוו ולוקה עליהם אפ"ה כל מאי דאפשר לתלות דעבד שני איסורין ולא שלשה תלינן והכא נמי נימא אע"פ שעבר על איסור כרת נימא דלא עשה בעילתו בעילת זנות ונתלה דלא עביד איסור מוסיף לא דמי דהתם משום שעשה שני איסורים לא נימא שעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהוא בעילת זנות וק"ל:
כתוב בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ט' על מי שעשה שליח לגרש את אשתו ולא רצה ליתן לה הגט אא"כ תתן לו כך מעות א"ל אחד מן הזקנים אתה עושה כן כדי שלא תנשא בלא דעתך תמסור לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך וכן עשה לאחר זמן בא הבעל ועדיין היה הגט ביד הזקן וביטל הגט ונתייחד עמה. והשיב וז"ל ומה שנתייחדו האיש והאשה מתוך לשון השאלה מוכיח שבנקיות כפים היה שהיו סוברים שהגט לא היה גט ובטלו שלא יוציא דבה עליהם א"כ מוכח שלא בא עליה לשם קדושין ואפילו לב"ה דאמרי הן הן עדי יחוד וכו' יע"ש. ויש לגמגם קצת שנראה שהרב הפריז על המדה בענין יחוד זה דע"כ בנתייחד בפני עדים הוי דאי לא [לא] חיישינן לקדושין דהמקדש שלא בפני עדים לאו כלום הוא א"כ בשעת היחוד הוא דקאמרי ב"ה הן הן עדי יחוד וכו' וחיישינן דלשם קדושין בעל ומה לנו בביטולו שלאחר מכאן דמורה שהוא סבור שלא היה גט. דכי היכי דאם אמר אח"כ שלא בעל או שלא היו לשם קדושין לא מהימנינן ליה הוכחתו נמי לא מהניא והדבר צריך תלמוד ודוק. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ט הלכות אישות דין כ"ח ודוק):