משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
תפילין מזוזה וספר תורה · פרק י
ח) הלכות ס"ת פ' יו"ד ה"ב ואסור לאדם למכור כו'. אך אני מסתפק לדעת הרא"ש כו' וכי גרע ס"ת שיש בו טעיות מחומשים כו'. לענ"ד אפשר לומר דגרע דהטעם דס"ל להרא"ש דאסור למכור חומשים משום דהאידנא לומדים בהם ומצות כתיבתם יותר ממצות כתיבת ס"ת להניחו בבהכ"נ לקרות ברבים. וכמ"ש בבאה"ג יו"ד סי' ע"ר משא"כ בס"ת שיש בו טעיות דאסור ללמוד בו מטעם ואיסור לימוד בס' שאינו מוגה וכמו שצוה רע"ק לרשב"י למדהו בספר מוגה בפסחים קי"ב ויע"ש ברש"י ד"ה בחדתא. אבל עכ"פ הא ודאי דחומשים עדיפי דכולם יכולים ללמוד בהם. ועוד יש עדיפות דהא ספר שאינו מוגה אסור לשהותו יותר משלשים יום (אפי' כשאינו לומד בו וצ"ע בזה). וא"כ לענין מכירה בודאי דגרע ס"ת שיש בו טעיות מחומשים מוגהים וגם לדעת הרא"ש הוא מותר למכור:
ואגב אמרתי לבאר מאי דיש להסתפק בדין אחד דמכירת ספרים דהנה בחולין דפ"ג בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת דאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונות ובחו"מ סי' קצ"ט ברמ"א בשם מהרי"ל דגם בקונה יין לקידוש הדין כן. יע"ש בהגהות הגרע"א א"ח סי' תרמ"ט בקונה אתרוג במעות בלי משיכה (ובמג"א סי' שס"ט בקונה ככר לעירוב במעות) ויש לעיין אם גם בקונה ספרים הדין כן וראיתי בשו"ת שמחה לאיש מהגאון ראש"ל הי"ו בח"מ סי' כ"ב וכ"ג שהובא מחלוקת בזה. ולהלכה העלה דספרים אינם נקנים רק במשיכה ולא דמי ליין לקידוש וטעמו וחילוקו דחוק כאשר יראה הקורא דטעמו מפני שהמוכר יין אינו עצב והמוכר ספרים הוא עצב. א"כ נתת דבריך לשיעורין דכשקונה ממוכר ספרים אשר מסחרו בזה יקנה במעות לבד ובקונה יין מבעה"ב לא יקנה במעות לבד. וחילוק שיעורין כאלו לא ראינו ונדבר עוד בזה לקמן דמקודם ראיתי לעמוד בדברי הרב השואל שכתב דמדין שהובא ברמ"א שם סי' קצ"ז במכר ספר ונתן לו חציו והלך ומשך כו'. וכן מהא דשו"ת זר"א יו"ד סי' זיי"ן שכתוב שעדיין לא קנה הס"ת ולא משך אותו דנראה מזה דגם בספרים תקנו משיכה. הנה לדעתי דבר זה אין לו שחר דמאי ראי' הוא לנדון זה מהא דרמ"א הא ודאי דיש מקום ברא"ש לומר דכשאינו קונה ללמוד בהם כ"א למסחר תקנו משיכה ואפשר דמיירי בכה"ג שם. וכן הא דכתב שם דאפי' אם נאמר דזה מיירי כשלא נתן מעות ומשו"ה הוצרך לבא למשיכה מ"מ אם איתא דס"ל דמעות קונות בלי משיכה א"כ היכא דמשך ולא נתן מעות באנו למחלוקת כמ"ש באמרי בינה ח"ב קונטרס קנינים סי' י"ב דמהרמב"ם פ"ג מהל' מכירה ה"ו בדין כשבית הלוקח שהחפץ הנמכר מונח שם מושכר למוכר שכתב לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח דמשמע דבכה"ג דלא שייך לומר נשרפו חטיך בעלי' ואוקמי אדאורייתא שמעות יהיו קונות לא תקנו חכמים משיכה וזה דלא כנתיבות המשפט בסי' קצ"ו בקושיית הפנ"י אמאי עבד כנעני יקנה במשיכה הא לא שייך הטעם דנשרפו חטיך שכתב עלה דאף דלא שייך הטעם מ"מ לא עקרו רבנן קנין משיכה ולא פלוג רבנן. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה לא הו"ל למינקט בסתמא דלא קנה הס"ת ולא משך והגם דיש לדחות הוכחת אמרי בינה בהרמב"ם דיש לפרש כוונתו שלא תקנו לו חכמים שלא יקנו המעות כ"א משיכה ותבלים מצאתי לפי' זה דאל"כ יקשה עליו מדין עבד כנעני דפסק בפ"ה מהל' עבדים דנקנה בכסף ובמשיכה. מ"מ עדיין מידי פלוגתא לא יצאנו דהא בס' החינוך פרשה בהר מבואר דהיכא דאוקמוהו אדאירייתא דאינו קונה עוד במשיכה כ"א בכסף זת"ד ותבלין הללו אין בהם טעם דהלא זה קושית הפנ"י שהובא בנתיבות שהביאו הגאון אמרי בינה דבנתיבות כתב להיפוך מהבנתו בהרמב"ם ועכ"ז לא חש לזה דמצא ליישב זה. וא"כ מאי מציאת תבלין איכא בהאי עוד זאת עיקר דבריו קשים דלו יהי' דהרמב"ם סובר כמ"ש הגאון א"ב בדעתו (וגם החינוך ס"ל כן) דהיכא דמעות קונות אינה קונה משיכה מ"מ מאי זה ראי' דמדנקט סתמא לא קנה הס"ת ולא משך נשמע דמשיכה קונה בספרים ולא מעות אדרבה מדנקט לא קנה ולא משך ר"ל לא קנה שלא נתן מעות וגם לא משך ומשו"ה לא קנה אליבא דכו"ע אפי' להסוברים כהנתיבות דלא עקרו בזה קנין משיכה ולבר מן דין אפי' אם הי' מקום לומר דכו"ע ס"ל כהרמב"ם וכהבנת א"כ בדעתו דהיכא דלא שייך לומר נשרפו חטיך אינו קונה במשיכה מ"מ אין מזה ראי' למצוה דבזה אוקמו אדאורייתא לייפות כחו דלוקח שיקנה גם במעות ולא לעקור ממנו קנין דמשיכה:
ובע"כ לומר כן דאל"כ איך נוהגין לקנות אתרוגים בלי מעות וכל הפוסקים לא פלפלו בזה אלא אם קנין דרבנן (משיכה) מהני לדאורייתא עי' שע"ת סי' תרנ"ח ואם איתא דעקרו בזה קנין משיכה א"כ גם קנין דרבנן לא יש בהם אלא ודאי דכו"ע ס"ל דגבי מצוה לא עקרו קנין דמשיכה וא"כ בנידון הס"ת דשו"ת זר"א גם הרמב"ם והחינוך מודים דמשיכה קונה וליכא פלוגתא והגאון ראש"ל הי"ו היטב לראות וכתב ואם הדוחה ידחה (ואך יש לדקדק מדוע כתב בלשון ואם הלא ודאי הוא כן) דההוא דהרב זר"א בדלא נתן מעות ולא חש להוכחת הנז' ואולי מטעמים שכתבנו ואמנם מה שהעלה לדינא דספרים אינם נקנים רק במשיכה אפי' כשאינו קונה אותם למסחר כ"א ללמוד בהם מטעם דלעיל דהמוכר עצב ולכן אינו מתכוון להקנותו בלי משיכה והתוס' בכתובות דמ"ז ד"ה שלא כתב לה כתבו דמקח וממכר אינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה לע"ד אחרי המחי"ר כראוי זה אינו דהאי טעמא דהמוכר ספר הוא עצב כשאינו עושה ספרים ע"מ למכרם איתא נמי ביין וכל דבר כשאין לו בשביל מכירה וכדאיתא בברכות ד"ה ע"א מדת בשר ודם אדם מוכר לחבירו חפץ מוכר עצב והי"ל להפוסקים לחלק בקונה יין לקידוש בין מוכר מצד דחקו או מצד שיש לו יין למכירה והא שכתב דהמוכר מפני שהוא עצב אינו מתכוון להקנותו בלי משיכה ג"כ קשה דאטו תקנת קנין משיכה היתה לטובת המוכר (דנימא דמצד שהוא עצב אינו רוצה לוותר על טובתו) הלא לטובת הלוקח תקנו זה מטעם שלא יאמר לו נשרפו חטיך ועוד הא כתבו התוס' בבכורות דח"י סוע"ב דבמקום מצוה קני אפי' בלא קנין מטעם דהמקנה גמר ומשעבד נפשי' וא"כ בקונה ס' ללמוד בו דהוא מצוה בודאי דהמקנה גמר להקנותו להקונה בהמעות שקבל בעדו אפי' דלא עשה משיכה ואין לומר דשאני הכא משום דמצטער במכירתו דמה יועיל בזה ומה ירוח כיון דדינא הכי דקונין אותו במעות לחוד למה לא יתכוון להקנותו ועוד אם איתא להא מדוע לא חיישינן בהא דארבעה פרקים דהטבח אינו מתכוון להקנות במעות לחוד ואיך משמיטין את הטבח בעל כרחו אלא בודאי כיון דדינא הכי גם הוא מתכוון להקנות והן ה"נ בני"ד: וכן נלע"ד דספרים דמי ליין לקידוש ונקנים המעות בלי משיכה דמצוה לקנות ספרים ללמוד בהם (וגם כדי להשאילן לאחרים כמו שדרשו בכתובות ד"נ וצדקתו עומדת לעד זה הקונה ספרים ומשאילן לאחרים) ולא מבעיא לדעת הפרישה בדעת הרא"ש וביו"ד סי' ע"ר) דעכשיו שאין לומדים בס"ת אין מצות עשה לכתוב ס"ת ובספרים שלומדים בהם יוצאים ידי מצוה זו דודאי מצוה רבה איכא בזה יותר מיין לקידוש אלא אפי' להבנת מרן הב"י בהרא"ש דגם עתה איכא מ"ע לכתוב ס"ת מ"מ מודה דגם לקנות ספרים איכא מצוה ולא גרע מיין לקידוש ועי' בא"ח סי' ח"ל בדין כותבי תפילין ומזוזות דהם ותגריהם אם צריכים לעשות מלאכתם בשעת ק"ש ותפלה פטורים מק"ש ותפלה ותפילין מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ובמג"א כתב שם דאם עושה כדי להשתכר לא מקרי עוסק במצוה וכתב עלה שם בפת"ע היינו דעיקר כוונתו אינו כ"א כדי להשתכר אבל אם מכוון למצוה וגם לשכר מקרי עוסק במצוה ומתבאר מזה דגוף המקח וממכר בהם הוא מצוה אך לענין שיהא פטור ממצוה אחרת בעינן שלא יהי' כוונתו כ"א לשכר משא"כ לענין שתגמר קנינם בנתינת מעות אפשר דגם בעושה להשתכר יהי' דינו כמו בקונה למצוה ועדיין צ"ע זה אבל בקונה ללמוד בהם או להשאילן פשיטא דדמי לקינה יין לקידוש ואפשר גם ללולב ואתרוג בשביל יום ראשון דמצותן מה"ת: ודע דמדין זה דמהרי"ל בקונה יין לקידוש יש מקום בראש לסתור סברת שבוי"ע ח"ב סי' קע"ח שהובא בפ"ת ח"מ סי' ק"צ סק"ז דכל מכירת יין הוי כמוכר מפני רעתה וראייתו מפסחים דקי"ג כל מילי זבין ותחרט בר מחמרא שמא יחמיץ יע"ש ויש לסתור זה דהלא קרקע אינו נקנה בשטר בלא דמים כדאיתא בקידושין דכ"ו אמר שמואל לא שנו אלא שטר מתנה אבל במכר עד שיתן דמים ובמוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחוד מטעם דבזה גמר ומקני בשטר לחוד כמ"ש שם בגמרא ובסמ"ע בסי' קצ"א וחזינן מזה דהיכא דיש טעם לומר גמר ומקני מהני זה שיהי' קנין שעשה קיים אפי' היכא דהקנין שעשה לא הי' מועיל ואם איתא לדברי השבי"ע דמוכר יין הוי כמוכר מפני רעתה א"כ למה בקונה יין לקידוש הוצרך מהרי"ל לבא לטעם מצוה נימא דהמוכר מפני רעתה שיש בזה גמר להקנותו במעות לחוד כדי שלא יוכל לחזור בו הלוקח ואין לומר דשאני קנין מעות דחכמים אמרו דלא יקנו זה אינו דהא בסי' קצ"ח כתב הרמ"א דאם התנו בהדיא דמעות יקנו קני וכתב שם בסמ"ע בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח ומשמע מזה דהיכא דניחא להו בקנין מעות לא אמרו בזה דמעות אינן קונות וביין דידוע לכל דניחא לי' להמוכר בזה (לדברי הש"י דהוי כמוכר מפני רעתה) כדי שלא יתחרט הלוקח א"כ הו"ל כמו שהתנה המוכר והלוקח שתק והדרא הקושיא לדוכתא דמדוע הוכרח לבא ביין לקידוש לטעם מצוה ומוכרח דלא ס"ל כהש"י:
הלכות שבת פרק ה
ט) הל' שבת פ"ה ה"ו הכורך דבר כו' ותמיהני מגודל חכמתו כו והרי"ף פי' אפי' כרך כו' וממ"ש בסוף דבריו ומטעם זה מותר לתת כו' וצ"ע אפשר להליץ בעד מרן דס"ל בדעת הטור דליכא פלוגתא לדינא בין רש"י להרי"ף ומ"ש הטור ורב אלפס פירש דאפי' כרכו סביבו שו"י אינו ר"ל דלרש"י אסור אלא שבא לומר דשם מפורש כן להדיא אבל גם לפירש"י י"ל דס"ל דגם לכרוך סביבו שרי מהטעם דתלוי בכוונה כמ"ש שם ולשון הטור שכתב ומטעם זה מותר לתת קאי אחרי הבנתו מקודם דלא פליגי בדבר זה לדינא ולכן מטעם זה מותר לתת ואין זה רחוק לומר כן בדעת רש"י דהא הה"מ כתב כן לפרש דבריו שס"ל כהרמב"ם ודעת הרמב"ם דגם לכרוך סביב הפתילה שרי ודלא כהלח"מ יע"ש) אם כוונתו להוסיף אורה ומ"ש שם מרן הב"י ומיהו אפי' לדעת רש"י יש להתיר בדבר שאינו ראוי להדליק בפני עצמו ר"ל אפי' לפי' הרא"ש בדעת רש"י כמובן: