אור ברסלב

משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא

שוטה

נערה בתולה

פרק א

מב) הלכות סוטה פ"א ה"ג קנא לה כו'. הן אמת שדברי רבינו קשים בעיני דלמה לי קרא למעט קטן פחות מבן ט' תיפוק לי' דכיון דאינה נאסרת אין כאן קינוי כו' וראיתי לרש"י בר"פ ארוסה שכתב דשומרת יבם מקנא לה כו' והתוס' שם תמהו על רש"י דמה קינוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירתה ומדאצטריך למעוטי ש"מ דמיתסרא ולא ידעתי מה יענו התוס' בזה שהבאתי פרט משקינא לה דרך איברים וצ"ע ויש לדקדק על דברי רבינו לסברתו דאצטריך קרא למעט בדבר שאין האשה נאסרת א"כ יקשה תרי קראי למעוטי קינוי קטן וקינוי דרך אברים למה לי אבל הא בע"כ לומר דהאי קינוי על דרך אברים הוא כמ"ש התוס' ביבמות נ"ה ע"ב דהכי פירושו שאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים דלא חשיב קינוי דבעינן שיקנא לה אל תסתרי עם פלוני מטעם חשד בדבר האוסרה ולהכי צריך קרא אע"ג דלא שייך קינוי כ"א היכא שסתירתה אוסרתה לאפוקי שומרת יבם דגם אם זינתה מותרת ליבמה בהא ס"ל להתוס' דלא צריך קרא) יען דהוה אמינא כיון דסתירתה אוסרתה שוב תליא רחמנא בקפידא דבעל משא"כ היכא דסתירתה אינה אוסרתה כ"ע ס"ל כהתוס' דלא צריך קרא למעט דהא רש"י גופי' בסוטה דכ"ה ד"ה פריצותא כתב וז"ל וכיון דלא מיתסרא עלי' בהכי פשיטא דלאו קינוי והגמרא תירץ דהוה אמינא דבקפידא דבעל תליא רחמנא וכל זה דוקא היכא שהסתירה אוסרתה ושפיר הקשו התוס' על רש"י ודברי רבינו צ"ע אך אכתי קשה קושית רבינו מקטן דלמה לי קרא למעוטי הא בסתירתו אינה נאסרת אך יש לומר באמת מהאי קרא דמיעט לקטן ידעינן דאין קינוי אלא במי שאוסרה ומיעוטא דקינא לה דרך אברים צריכים דיחשוד אותה בסתירתה בדבר האוסרה ועל התוס' בלא"ה לא קשה ממעוטא דקטן דס"ל כמ"ש הרעו"ב בפ"ד דסוטה מ"ד יע"ש בתוס' הגרע"א דהאי קטן הוא למעלה מבן ט' פחות מי"ג שנים ולא הביא סימנים דאע"ג דביאתו ביאה עכ"ז אין מקנין על ידו:

מג) שם פ"א הי"ד וראיתי בתשו' הרשב"א כו' מ"מ הי"ל להביא דברי רבינו ורש"י ולחלוק עליהם לא לכתוב הדין בסתם כאלו היא הלכה מקובלת שאין בה מחלוקת וצ"ע עוד יש לתמוה כו' שיש חילוק בזה לענין פלגינן דיבורי' וצ"ע הנה על צ"ע הראשון יש לומר דמצינו כיוצא בזה בדוכתי טובא ובספרים רבים ולע"ע בא על דעתי מ"ש הלבוש בסי' תקפ"א דקי"ל בתשרי נברא העולם ולא הזכיר לדברי התוס' ר"ה דכ"ז ד"ה כמאן שכתבו תימה הא קי"ל כר' יהושע וכמו שהשיג עליו המג"א בסי' תקצ"ב סק"א יע"ש תירוצו ועכ"פ אנו רואים שכתב זה בסתם כאילו אין מחלוקת היכי קי"ל בזה ועל הצ"ע האחרון י"ל ע"פ דברי הנוב"י והקצוה"ח דהנה הנוב"י בקמא אה"ע סי' ע"ב הקשה על החילוק של הרשב"א בין אומר אשתך זנתה עמי לאומר זניתי עם אשתך דבזה לא אמרינן פ"ד דלא אפשר למפלג יען דכשתסלק תיבת זניתי לא נשאר שום משמעות ולכן לא אמרינן בזה פ"ד דאין לפרש דעשה זה בשוגג דהא אין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו א"א לומר דהא זה ביהרג ועל יעבור ועלה הקשה הנוב"י דהא אם הי' זה באונס לא עבר אלא על מ"ע דונקדשתי ובעד זה לא מפסל לעדות ותירץ בקצוה"ח לקושייתו דאף דלא מפסל לעדות מ"מ בזה שאומר שעבר על מ"ע דונקדשתי משים עצמו רשע ואין אדם מע"ר אפי' בדבר דלא מפסל לעדות והביא ראי' מכתובות די' ט מדברי ר' מאיר יע"ש ובתוס' רי' ב"מ ד"ג ע"ב שהקשו בדין אמרו לו שנים אכלת חלב דיכול לומר מזיד הייתי דאיך יהא נאמן בזה הא אין אדם מע"ר ותירצו דדוקא לפסול עצמו אינו נאמן אבל הכא הוא בא לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה ויעי' בפ"ת יו"ד סי' א' סק"ו בנידון דשו"ת ג"ש) וא"כ י"ל בנידון הרשב"א הי' בהודאה בדרך תשובה דלא אמרינן בזה אין אמע"ר וא"כ שוב ליכא למימר כתירוץ קצוה"ח וממילא דליכא ג"כ בזה לחילוק של הרשב"א לענין פלגינן דיבורי':

ועוד י"ל בפשיטות דהרשב"א ס"ל כמ"ש בדעתו הנוב"י שם והובא בפ"ת אה"ע סי' קט"ו סקל"ב דלא אמרינן לחילוק זה אלא לענין קטלא ולא לענין לאוסרה על בעלה יע"ש ובעיקר דחיית הנוב"י לחילוקו של הרשב"א יעי' בכ"ס אה"ע סי' כ' שהשיג טל הנוב"י אכן לענין חילוקו בין קטלא לענין לאסרה על בעלה לא זכרו ולא השיגו וכנראה שהוא חילוק נכון וא"כ מיושבים דברי הרשב"א מטענות רבינו. והנה ראיתי שם בכ"ס שהביא קושית התומים בסי' ל"ד על הרשב"א שכתב דא"א לומר שהי' באונס דמ"מ הוא משים עצמו רשע בזה דיהרג ועל יעבור הוא והקשה התומים הא יש לומר שהי' אומר מותר וכתב עלה הכ"ס לדחות דבריו דהא כל אחד יודע איסורא דא"א ואם דמצינו במהרי"ק שורש קס"ז באשה שזינתה שסברה שמותר לזנות דאסורה לבעלה מטעם דכתיב ומעלה באשה ומבואר שם דס"ל דספק זה שמא לא ידעה שאסור לזנות נכנס בגדר הספק עכ"ז על הרשב"א לא נוכל להקשות מכח זה דבאמת הסברא נוטה דכו"ע יודעים איסורא דא"א יע"ש ואהמ"ר מכת"ר קשים דבריו דמה לו לסייע להתומים מדברי מהרי"ק ולומר דהרשב"א לא ס"ל הא דמהריק"ו הלא יש להתומים סיוע מגמרא ערוכה במכות ד"ז ת"ר בשגגה פרט למזיד כו' אימא פרט לחומר מותר ושם ברש"י סבור שמותר להרוג את ישראל והרי דאעפ"י שכולם יודעים איסור הריגת ישראל ועכ"ז משכחת לה באומר מותר וכמו כן באיסורא דא"א והוא כ"ש מאיסור רציחה דגם סברא הוא כדאמרי' בסנהדרין דע"ד רוצח גופי' מנא לן סברא הוא וא"כ חזרה קושית התומים למקומה דיש לומר שהי' אומר מותר איברא דקשה לי לפי"ז מאי קא מקשו התוס' בריש מכות ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות והא יכול לומר מזיד הייתי דעל קושיא זו קשה קושית המהרש"א שם עליהם והא אין אמע"ר ואיך יכול לומר מזיד הייתי והלא עדיפא הי"ל להקשות שיכול לומר שהי' אומר מותר ואפשר משום דטענת אומר מותר אינה טענה לכל אדם אלא מי שהוא כמו חסר דעת) והתוס' באו להקשות איך אפשר שיכולים העדים לחייבו גלות לכן הקשו מטענת מזיד הייתי דביד כל אדם לומר כן וא"כ אי אפשר להם לחייב גלות (משא"כ בהא דהרשב"א שפיר יש לומר כקושית התומים דאפשר לומר דמיירי באדם כזה שיכול לומר שהי' אומר מותר דלא ידע איסורא דא"א וכמו שמצינו שלא ידע מאיסור הריגת ישראל) ובדבר קושית המהרש"א הנז' הא אין אמע"ר ואיך יכול לומר מזיד הייתי לכאורה הי' נראה ליישב עפ"י דברי רבינו המשל"מ בפ"ד מהל' מלוה ה"ו בד"ה וכתב בעל כ"ה בדין עדים החתומין על השטר שיש בו רבית דלא מפסלי בהכי משום דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה דכתב דיש להסתפק אם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאינם נאמנים מטעם שאין אדם מע"ר או דילמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהווה את האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה וא"כ בכאן גבי גלות שהוא אינו מהווה האיסור דהא ראו העדים שהרגו אלא שיש לומר שהיה בשוגג וכשהוא אומר שהי' מזיד הו"ל כמו מי שאומר שעשה האיסור בידיעה דלא אמרינן בזה אאמע"ר אלא הוא נאמן (לפי מאי דמצדד המשל"מ) כמו כן הוא נאמן כשאומר מזיד הייתי אבל בסי' אד"ר והו"ד בפ"ת ח"מ סי' ל"ד סקכ"א כתב עלה ואיני מבין ספיקו שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא מהוה את האיסור והעדים הי' תולין שהי' זה בשוגג ואמרי' דמצי לומר מזיד הייתי ועכ"ז הקשו התוס' והא אאמע"ר ומוכרח דס"ל להתוס' דגם היכא שהוא אינו מהוה את האיסור אמרינן אאמע"ר ודלא כהמל"מ ולפי"ז חזרה קושית המהרש"א למקומה ואמנם אחר העיון נראה כי יש מקום בראש לקיים ספיקו של רבינו המשל"מ ולדחות דברי הרב אד"ר יען דשם באכילת חלב הוא בא להעיד על עצמו בשינוי מהות המעשה בפרט זה דוקא שחשבנו שהי' אכילתו בשוגג והוא אומר שהי' במזיד משא"כ בנידון דהמשל"מ שהוא אינו בא לשנות מהות מעשה חתימתי דוקא אלא שמעיד על עצמו שהוא אינו מאותן האנשים דלא משמע להו לא תשימון אלא במלוה ולוה הגם דעי"ז נמשך שמשים ע"ר מ"מ כיון דדבריו אינן נוגעים לפרט זה דוקא לא דמי להא דחלב ויש להביא סעד לחילוק זה מדברי הפלאה ספ"ק דכתובות דהיכא שהוחזק הרוב לענין איסור שוב מהני גם לענין ממון וכן ה"נ כיון שמהני אמירתו שהוא אינו מאותן האנשים חסרי ידיעה מזה לענין כמה דברים מהני גם לזה שנמשך ממנו פסול על עצמו ועי' רמב"ן הלכות בכורות לד' כ' בהא דטינוף פוטר בבכורה וליתנו לכהן אמרינן המע"ה ועבדינן תרתי דסתרי וכן ס"ל להרא"ש שם ודלא כתוס' יע"ש דנראה דהרמב"ן והרא"ש לא ס"ל סברת הפלאה זו:

אבל יש עוד לחלק בין הא דעדות להא דחלב דגבי עדות באמירתו שידע מזה האיסור אינו מוכרח שמשים עצמו רשע בזה דהא אכתי יש לו לטעון טענת אונס שאנסוהו לחתום משא"כ במזיד דאכילת חלב דמשים עצמו רשע דבודאי מיירי דאי אפשר לתרץ דיבורי' שהי' לרפואה דידיע לעדים שהוא בריא דאל"כ כשאמרו בגמרא שיכול לפטור עצמו מקרבן בטענת מזיד יאמרו בטענת חולה ולא הי' שומן כשר שיאכל כ"א חלב ולכן אין מזה סתירה לספיקו של המשל"מ:

וכן מ"ש שם בפ"ת בשם הגאון מהריב"ד שהקשה על ספיקו של המשל"מ מדברי הרשב"א והר"ן בשבועות דמ"ו שהקשו איך אפשר דנעשה חשוד בשבועת העדות אי דהודה דהזיד דידע ולא העיד הא אין אמע"ר ואם איתא לדברי המשל"מ מאי קשיא הלא בכאן אין הוא מהוה את האיסור דהרי האיסור לפנינו ובע"כ לומר דס"ל דאף היכא שהוא לא מהוה את האיסור עכ"ז אמרינן אין אמע"ר הנה ע"ז יש לומר דזה לא על המשל"מ לבד יקשה אלא גם על מרן הב"י בח"מ סי' כ"ח יקשה זה דכתב שם דבשוא"ת לא אמרינן אאמע"ר והנה הא שבועת העדות שלא העיד הוא שוא"ת ומאי קשה להו ומוכרח לומר דס"ל למרן דהגם דמקושיא דנא מוכח דלא ס"ל לדינו עכ"ז כיון דלא אתמר זה בפירוש אלא רק מכח קושיא אין זה נקרא סתירה דלכל קושיא יש תירוץ וכמ"ש הרא"ש בפ' ואלו מגלחין על הרז"ה בעל המאור שהוציא דין מכח קושיא יע"ש וכמו כן נאמר בדעת רבינו דאין להביא סתירה לספיקו מכח קושיא ובזה יהי' מיושב קושית המהרש"א הנז' ועפ"י מה שכתבנו מקודם די"ל דהתוס' ס"ל כספיקו של המשל עוד אפשר ליישב קושיית המהרש"א בדרך פשוט דהתוס' סמכו עצמם על מ"ש במציעא דא"א לומר מזיד הייתי אם לא שנותן טעם להא שמשים עצמו שהי' רשע בשעת המעשה וכגון שטעמו שחזר בתשובה ומתכוון לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה ולאו דוקא זה אלא כל שכוונתו לטובה יעי' בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ו במ"ש בקושייתם ממתני' דשלהי נדרים דבראשונה אמרו שתצא הא אאמע"ר והו"ד בפ"ת אה"ע סי' קט"ו ס"ק כ"ט ויע' בשו"ת חו"י סי' ע"ב וסי' ק"ז במ"ש דיש לומר דמתחרט על מעשה רשע שעשה ולכן מתודה ומפרסם מעשיו כו' כן ה"נ בכאן מתודה ומפרסם מעשיו הרעים שהרגו במזיד ולא סגי לי' בגלות ואולי גם כדי לקבל עונש ע"י ב"ד וע"ד דתנן בסנהדרין דפ"א בהורג נפש שלא בהתראה דמכניסין אותו לכיפה וכיון דהיכא שכוונתו לטובה כבר כתבו במציעא דלא שייך לומר בזה אאמע"ר לכן לא חשו פה במכות עוד לבאר זה ואיך שיהי' עכ"פ הא ודאי דלא היו יכולים להקשות בכאן מטענת אומר מותר וכמ"ש דלא דמי להא שהקשה התומים על הרשב"א והוא קושיא נכונה ודלא כהגאון כ"ס בתשו' הנז':

מד) שם פ"ב ה"ח בד"ה וראיתי להרמב"ן כו' א"ה כלומר דאי לאו דברי הרמב"ן כו' דאיכא מ"ד דדוקא בא עלי' אחר שנסתרה כו' ודברי הרמב"ן הללו הם גמרא ערוכה בפ' עגלה ערופה דמ"ז וכי תימא עון דידי' אין דבני' ודבנתי' לא ת"ש לא אפקוד על בנותיכם כו' אפי' בעון דפני' אין המים בודקין אותה כו' וצ"ע ועי' בדברי הרב המגיה דזה הצ"ע הוא לא אליבא דרש"י אלא אמ"ד דדוקא בא עלי' אחר שנסתרה אמנם קושיא זאת לא אליבא דהך מ"ד לחוד הוא אלא גם להראב"ד לפי הבנת רבינו בדעתו בהלכה זו בד"ה והנראה אצלי דהראב"ד דכתב שם דאפשר דס"ל להראב"ד דכל שלא בעל בעילת איסור של תורה חשבינן לי' מנוקה מעון ומשום בעילת איסור דרבנן אין מונעים מלהשקותה דהלא שם בפ' עגלה ערופה מפורש דאפי' בעון דפני' שהיא איסור דרבנן מגזירת ב"ד של שם ג"כ אין המים בודקין אותה ובע"כ לומר דהך סוגיא לאו אליבא דכו"ע אתי ולא קשה מזה להאימ"ד שכתב הרמב"ן אך אי קשיא הא קשיא דהלא לפי דברי רבינו שם ד"ה כל איש שכתב דהרמב"ם הוציא דין דשני' אינה שותה מהא דתנן בר"פ ארוסה חלוצה לכהן הדיוט אינה שותה ולא ס"ל לרבינו כמ"ש התוס' בר"פ אלו הן הלוקין דחליצה נקט אגב אחריני א"כ הא גם המשנה זו יהי' נגד המ"ד ההוא והראב"ד ואפשר לומר דאע"ג דבביאת איסור מדרבנן לא יצא מכלל מנוקה מעון עכ"ז אינה שותה מצד שעכ"פ מדרבנן אינה ראויה לקיימה ודבר זה תליא בפלוגתא דתנאי בסוכה דכ"ג ע"א בעושה סוכה על גבי גמל דאסור מדרבנן לעלות לתוכה ביו"ט אם זה מקרי סוכה ראוי' לשבעה ועי' בכתובות דל"ו ע"ב בקושית הגמרא הא מדאורייתא ראוי' היא לו ומתרץ כתנאי וקשה מדוע לא תירץ דזה אתי אליבא דר"י בסוכה וכנז' ועי' בדברי רבינו פ"א מהל' נערה דין ה ובה"ט סי' קע"ז סק"ד מ"ש בשם שבות יעקב ואכמ"ל): איברא בעיקר דבר זה שכתב רבינו שהרמב"ם הוציא דין שני' מחלוצה הוא קשה דהא הוא עצמו כתב בפ"א מהל' נערה בתולה ד"ה גם מה שרצה להכריח דאין הכרח מהא דקתני חליצה דמצינו במקומות רבים דקתני חליצה והוי אשגרת לישן כמ"ש התוס' בר"פ אלו הן הלוקין ומרן בא"ה סי' קט"ז וא"כ הוא סותר לדברי עצמו וצ"ע עוד ראיתי לדקדק בדברי רבינו בד"ה הנז' והנראה אצלי דהראב"ד שפירש דברי השגתו שכתב שם האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם דכוונתו לההיא דאמרינן שם מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה ודלא כמ"ש מרן הכ"מ דכוונתו לדר' אחא מדרומא דאייתי מתניתא בידי' מבלעדי אישך כו' יע"ש וקשה דא"כ הו"ל להראב"ד לומר האי דלא כהלכתא ממתני' דריש ארוסה ולא משמעתא דהא האי דמעוברת ומינקת תנן שם במשנה וצ"ע:

מה) שם הלכה יו"ד ד"ה ולפי הנ"ל דר"נ כבר ידע דמלתא דרשב"א במחלוקת היא שנוי' אלא דס"ל דהלכתא כרשב"א כו' דנהי דחכמים ורע"ק ורי"ש הכי ס"ל מ"מ כיון דר"נ דהוא מרי' דתלמודא ס"ל דהלכתא כרשב"א ולא מצינו מי שחולק על ר"נ בפסק זה למה לא נפסוק כר"נ וצ"ע מלשון רבינו שכתב דהוא מרי' דתלמודא נראה קצת דס"ל כהש"ך בח"מ סי' ס"ו סקכ"ב דהלכה כרב נחמן בדינא נגד כל חולק וכמ"ש התוס' ב"מ דפ"ב סוד"ה לא דכו"ע ולא דוקא נגד רב ששת כמ"ש הרא"ש בפ' הזהב יע"ש ובשו"ת בעי חיי ח"מ ח"א סי' חן דמ"ז דכתב דכשיש כלל אחר מנגד לכלל דהלכה כר"נ בדיני לא אזלינן בתרי' לפסוק הלכה כר"נ דמאי חזית דסמכת אהאי כללא סמוך אהאי כללא והשתא נחזי דמה כח יפה לפסוק הכא כר"נ דפסק כרשב"א נגד רבים משום דלא מצינו מי שחולק על ר"נ הא אכתי האי כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים עומד נגדו ובעלי הכלל הזה הן המה שחולקים עליו וכ"ש דהכא גם רע"ק ס"ל דהלכה כחכמים (ודלא כרשב"א) דהלכתא כוותי' מחביריו לדעת קצת פוסקים ומחבירו אפי' נגד מאן דהלכה כוותי' מחבירו כמו רביה"ק כמבואר מדברי מרן הכ"מ פ"ב מהל' אבות הטומאה ה"ד שתמה על הרמב"ם שפסק כרבי למה לא פסק כרע"ק דנשמע מזה דס"ל דכללא דהלכה כרע"ק מחבירו עדיף מכללא דהלכה כרבי מחבירו וא"כ לו יהי' דהלכה כר"נ בדיני נגד כל חולק משום דהוא מארי' דתלמודא (ואפי' אם גם באיסורי הי' הלכה כמותו) מ"מ נגד תרי כללי כהאי ס"ל להרמב"ם דלא פסקינן כוותי' ודוקא היכא שהאמורא פוסק להדיא דהלכה כפלוני אז לא משגחינן בכללא דיחיד ורבים משא"כ היכא דלא שמעי' דפסק כן כ"א מכללא כהא שכתב רבינו הכא בכגו"ז נקטינן לכללא דהלכה כרבים וכמ"ש בשם כנה"ג ומיושב פסק הרמב"ם והנה בהלכה זו ד"ה ומ"ש רבינו נשאר בצ"ע רבינו על דברי מרן הכ"מ ויעי' בס' יצחק ירנן סוף הלכות אלו שיצא לישע מרן ומעתה תמו ונשלמו נתחוורו ונתבררו הצ"ע של רבינו בכל ארבעה ספרי הרמב"ם מספרי הי"ד הנקראים בשם משנה תורה ותורה אגוני מגנא בעידנא ושלא בעידנא לרומם יד ישראל קדושים וטהורים כימי צאתנו ממצרים גלי ים רמו וכחומה קמו משה ירעינו ואהרן ינחנו יהודה (הוא שם רבינו) לקדשו עומד על ימינו לשמוע בקולו ולהיות ראשון בירידת הים זכה נשיאו נחשון וזכותו יגן עלינו לשמרנו כאישון ולמהר ביאת נינו שמו ינון ובנין אפריון יבנה במהרה וכ"א על מקומו יבא על ארצינו ועל נחלת אבותינו הדרא ארעא והדרא פירי עפ"י דינא דבשמיא:

כ"ד המעתיר הח' מרדכי לוריא:

סוף הספר

תוכן העניינים

משנה למלך אחרון (הרמבם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה