משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
שביתת יום טוב
פרק ב
יא) הלכות יו"ט פ"ב ה"א אפרוח שנולד כו' כתב הה"מ ועגל שנולד בשבת כו' ואי הכי אפי' נבילות וטריפות מאכילין אותו כו' וצ"ע וליכא למימר דמשום דמותר לחולה משום הכי ליכא בו איסור מוקצה והכנה. וכוונת הה"מ שכתב ואפי' ביומו מותר לחולה הוא בחולה שיש בו סכנה. אבל לא בא לפסוק זה הדין אלא הוא טעם ליש מתירין ביו"ט אחר השבת דהא כתבו התוס' בפסחים דמ"ו סוע"ב דלא אמרינן הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דכיון דלא שכיח לא אמרינן הואיל והכריחו זה בראי' עצומה דא"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס. גם לא ניחא לרבינו לומר כמ"ש הלח"מ שם דמיירי בחולה שאב"ס ובעבר ושחט דהא פרכינן ביבמות ד' יו"ד משכחת לה דאי עבר ונסב ומתרץ דאי לא קתני והן ה"נ יש לומר בדברי הפוסקים דלא קתני דאי. והנראה לי לומר דמיירי בחולה שיב"ס ואף שמאכילין אותו נבו"ט מ"מ נ"מ לענין הא דתניא ביומא דפ"ג דמאכילין אותו הקל הקל תחלה. ואם זה העגל שנולד בשבת אסור ויש עוד עגל שנולד קודם שבת מאכילין אותו מעגל שקודם השבת משא"כ כשנאמר שהנולד בשבת מותר מאכילין אותו מאיזו שירצו לשחטו ודבר זה פשוט ונכון ליישב דברי הה"מ במ"ש ואפי' ביומו מותר לחולה דלא תימא שמתירין דוקא ביו"ט הסמוך אבל בשבת גופי' לא לזה אמר דאפי' בשבת מותר ונ"מ לענין חולה שיב"ס להאכיל אותו הקל תחלה ובזכרוני שבנוב"י חא"ח עמד בזה ליתן טעם לרבינו שלא פירש כן וכשאני לעצמי (שאין אתי כעת הנוב"י) לא ראיתי טעם למאן בזה, וע"ע בדברי הר"ן פ"ק דביצה בסוגיא ותבין דברי הה"מ: יב) שם פ"ז הט"ז בד"ה ומ"מ לא יכולתי להלום כו' וצ"ע ע"ש בד"ה ודע דבגמרא אמרינן שרבינו הביא הוכחה לזה הצ"ע דהתוס' לא גרסי זה ואם כי זה פשוט כי כן הוא דמאי טהור ומאי תחילת הסגר כיון שלא נסגר נקרא טהור מ"מ לענ"ד נראה כי יש מקום לחלק ולומר דטהור היינו מי שלא בא לכהן ובזה כו"ע לא פליגי דלא חזו לי' ר"ל שאין עליו חיוב לבא לכהן וכ"ש שאין לכופו דבשאר הימים כופין אותו לבא לכהן דמצות עשה היא (וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דנגעים מ"ב) ותחלת הסגר דהיינו מי שבא לכהן להראותו את נגעו ובזה כו"ע לא פליגי דחזו לי' דכיון שבא לכהן בודאי שיהי' לו לשמחה כשידע שהוא טהור ואם לא ימצא טהור לא יפסיד. וכמ"ש התוס' בד"ה בהסגר ראשון דבזה לא שייך לטמאו משא"כ במי שלא בא לכהן שהוא אינו משתוקק לידע את דינו ולא יחשב לו לשמחה מידיעת דינו בהקדם ולכן כו"ע ס"ל דלא חזו לי' כיון שאינו נשכר בשום דבר אך מי הוא זה שיבא הרהיב עוז בנפשו להכריע נגד רבינו בלי ראי' מפורשת בדבר שהאריך והרחיב לבא בעומקא דדינא ובודאי דהעיקר הוא דהתוס' לא גרסי האי חיליקא בטהור כו"ע לא פליגי וכמ"ש רבינו:
ברם זאת קשה לי על רבינו שביאר כל דבר הקשה באריכות טובא ולא עמד בהאי בעיא דסוגיא די"ד ע"ב מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל (ופירש"י שלא יבא אל תוך המחנה ושקלי וטרי בזה אביי ורבא לפשוט זה מברייתא ומדיוקא דדינא דכהן גדול והלא הא אמרי' בסוגיא דידן ד"ו דפלוגתא דתנאי הוא אליבא דרבי. מר סבר צוותא דעלמא עדיף לי' ומר סבר כו' ועכ"פ כו"ע ס"ל דנוהג צרעתו ומשלחין אותו וביותר קשה דרבינו הביא זה הבעיא לקמן ולא נתעורר בזה ומה שנשאר רבינו בצ"ע בסוד"ה הנה הארכני מילין דלפירושו בכוונת התוס' דבהסגר ראשון לא שייך לטהרו או לטמאו משכחת לה רואין להקל גם אליבא דרבי דס"ל דאין הכהן ורשאי לשתוק וא"כ כיצד כתבו התוס' בד"ה (אמר רב אשי] בסתמא דלרבי לא תמצא בשום אחד רואין להקל הנה שם בד"ה ודע דבמלתא דרבא כתב רבינו להכריח פירושו בהתוס' וז"ל והכי דייקא דבריהם שכתבו שהרי לא נזקק לו הכהן הנה בתוס' שלפנינו לא נמצא אלו דברים וא"כ אין הכרח לפירושו ועוד הא כתבו התוס' שם בסוגיא בד"ה יש עוד דלפירש ר"י לכו"ע בתחלת הסגר רואין להקל ומבואר מזה דמה שכתבו שם בסתמא דלרבי לא תמצא רואין להקל הוא לפירש"י משא"כ לפירש ר"י משכחת לה גם אליבא דרבי:
יג) שם הי"ט בסוד"ה ובגמרא אמרינן תניא כו' אך מ"ש רש"י ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כוונתו כו' ודברי רש"י צל"ע הנה מדברי רש"י שכתב שם דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר נראה להדיא דאין כוונתו דהשתא יקרבו בזמנם. וארבע תיבות הללו ואינם קרבים ביום השמיני נכתבו בדרך אגב ולא בדוקא כי באמת אין שום אופן ליישבם ודברי רבינו צדקו ואין להאריך אך מה שראיתי לעמוד בפרק זה בדברי הה"מ הי"ח שכתב וז"ל בגמרא בעי אומן שאבדה לו אבידה בערב הרגל מהו כו' תיקו ומדהשמיטו רבינו והרי"ף והרא"ש משמע דנקטו לה לחומרא. ויש לתמוה על רבינו והרא"ש דסברי דמלאכת חוה"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא עכ"ל. וכמ"כ כתב מרן הב"י בסי' תקל"א:
ולענ"ד לא זכיתי להבין כוונתם במה שתמהו רק על הסוברים דמלאכת חוה"מ דרבנן דהא גם למאן דס"ל דהוא דאוריי' ג"כ יש לתמוה כן דהא איסור גילוח בחוה"מ לא מטעם מלאכה הוא דאסור אלא גזירת חכמים הוא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין כדאיתא במו"ק די"ד וע"ש בתוס' ד"ה ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין שכתבו אעפ"י שהיא מלאכה הי' לנו להתירה לצורך מועד. ומבואר מזה דאיסור גילוח אינו אלא גזירת חכמים מטעם הנז' וא"כ בלא טעם דס"ל דמלאכה בח"ה דרבנן ג"כ יש לתמוה למה לא פסקוה לקולא. ולא מצאתי תירוץ מספיק לזה אלא להכריח מכאן דס"ל כסברת הגאון נוב"י בקמא סי' י"ג דכאשר אסרו חכמים הגילוח בח"ה משום שלא יכנס לרגל מנוול נשאר ג"כ בו איסור מלאכה דלא התירו זה משום צורך המועד כדי שלא יכנס מנוול לרגל ואפי מי שגילח ערב הרגל דליכא בו גזירה שלא יכנס מנוול מ"מ אסור לו לגלח בח"ה מטעם מלאכה דליכא בזה צורך גדול להתיר לו משום כבוד יו"ט האחרון דהא גילח בעיו"ט ולכן נשאר איסור גילוח מטעם מלאכה אצל כל אדם חוץ מאלו הנחשבים דרי"פ ואלו מגלחין והנ"מ בין שאסור מטעם מלאכה או מטעם שלא יכנס לרגל שאינו מנוול יתבאר לקמן) והשתא ניחא דברי הה"מ שהקשה למה לא פסקו לקולא האי בעיא דאומן ור"ל אפי' שיש לנו ספק אם התירו גבי' איסור מלאכת גילוח מ"מ יש לנו לפסוק לקולא מטעם דס"ל דמלאכת ח"ה אינו אלא מדרבנן משא"כ להסוברים שהוא איסור תורה ניחא שלא פסקו לקולא דהא נשאר בו ג"כ איסור מלאכה וכסברת הנוב"י והנה נא ידעתי כי הרבה גדולי הדור חלקו על סברתו. ובפרטות ראיתי כעת להגאון אב"ד דעיה"ק חברון תובב"א בעל המחבר הנודע בישראל בספריו היקרים שד"ח בחלק אסיפת דינים מערכת חה"מ דס"ד שהביא דברי החולקים. ובתוכם דברי הגאון המפורסם הח"ס שכתב וז"ל. והגאון בנין אריאל (וה"נ הגאון מהר"ש מאמשטרדם בן אחות הגאון יעב"ץ) השיב עליו תשובה ניצחת דהא באנשי משמר נמי תנן כי האי גוונא ונימא נמי אם גילח ערב משמרתו יהא מותר לגלח במשמרתו ומתני' סתמא קתני והתם ליכא למימר משום איסור מלאכה. ועוד ראיה שאנשי משמר אסורים לגלח במשמרתם אפי' שגילחו ערב משמרתם דאי סלקא דעתך לא נאסרו אלא כשפשעו ולא גילחו ערב משמרתם. א"כ במו"ק די"ז ע"ב דבעי למימר כהן ששלמה לו משמרתו ברגל יגלח ברגל. וקשה אמאי כיון שפשע ולא גילח ערב משמרתו לא נתיר לו לגלח ברגל. אלא ע"כ צריך למימר אפי' גילח ערב משמרתו אסור לגלח במשמרתו דלא פלוג רבנן אע"ג דליכא איסור מלאכה וה"ה בחה"מ כו' יע"ש. ולע"ד אהמ"ר אין ראי' מכאן דהא חכמים לא קנסו למי שלא גילח ערב משמרתו אלא שלא יגלח במשמרתו. אבל לא קנסו אותו גם על ימים שאחר משמרתו ושפיר קבעי הגמרא למימר דאם שלמה משמרתו ברגל יגלח ברגל דהא ערב הרגל אניס הוא. ועוד מאי דמיון האי דינא לאנשי משמר אפי' אם נימא דגבי אנשי משמר אפי' אם גילח ערב משמרתו אסור לגלח במשמרתו עכ"ז י"ל דמי שגילח ערב הרגל מותר לגלח בחה"מ וטעמא רבא איכא בזה לחלק דהא אנשי משמר מותרין בחמישי וששי. וכיון שגילח ערב שבת שהוא ערב משמרתו שוב אין צריך לו עוד לגלח עד יום חמישי משא"כ בדין גילוח ערב הרגל שיש להמתין עד שיעבור כל הרגל מלבד דאיכא צערא עוד זאת הלא גם כבוד יו"ט האחרון איכא ורק הואיל שאין בזה צורך גדול לא ראו חכמים להתיר בזה איסור מלאכה וא"כ היכא דלא שייך לאסור מטעם מלאכה כגון ע"י פועל עני המבואר בסי' תקמ"ב. אבל אינו דומה זה לאנשי משמר דהתם ליכא צורך כלל וגם כבוד יו"ט ליכא. ומשום זה לא פלוג רבנן התם משא"כ במי שגילח ערב הרגל דאיכא בזה קצת צורך וגם כבוד יו"ט האחרון י"ל דליכא בזה גזירת חכמים אלא רק מטעם איסור מלאכה אסור לגלח. וע"ש בנוב"י שכתב לבאר דמאחר שגם הוא אסור לגלח בח"ה משום מלאכה לכן לא חשיב זה במשנה דרי"פ ואלו מגלחין (אבל הא יש חילוק אם האיסור הוא מצד מלאכה שאז מותר ע"י פועל עני משא"כ כשהוא מצד שלא יכנס מנוול לרגל). ולע"ד נראה עוד ליישב דברי ר"ת דאין ראי' לנגדו מהא דלא חשיב זה במשנה בהדי הנך מהא דבעי בגמרא באומן שאבדה לו אבידה אם מותר. ואי ס"ד דכל דלא תני במשנה אסור מאי מבעיא ובע"כ לומר דס"ל להגמ' דזה אינו הוכחה דיש לומר תני ושייר וכמו דס"ל לר"ת דמתיר במי שגילח ערב הרגל ע"י כל פועל (דלא כהבנת הנוב"י) ולא קם לנגדו קושיא דנא:
ועי' בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' תקל"א במה שנשאל בחולה שנתרפא בחה"מ אם מותר בגילוח והשיב דנראה לו דאסור מטעם דלא חשיב זה בהדי הנך. ובתוס' די"ד ד"ה אומן כתבו דיש להסתפק בחולה ונתרפא אם מותר לגלח והרי דלא ס"ל להוכחה דמאי דלא חשיב במשנה הוא אסור (ותמוה על מרן הב"י שלא הוזכר שם לדברי התוס' הללו). ועכ"פ מצינו דגם התוס' לא חשו לזאת הקושיא שהקשו על ר"ת. וא"כ יש לומר דבדינא של ר"ת גם התוס' ס"ל כוותי' ואינו יחיד בזה ויותר ניחא שנאמר בדעתו כהבנת הנוב"י דהא כבר הוכחנו דגם הה"מ ומרן ב"י ס"ל דאיסור מלאכה נשאר גם אחר שגזרו לאסור מטעם שלא יהי' מנוול ברגל. והמעיין היטב בדברי הגאונים שחלקו על הנוב"י יראה כי לא נעלם מהם דסברתו היא סברא נכונה אלא שלא הודו לו מטעם שחשו להקל בדבר שהחמירו בו חכמי הדורות. וא"כ צע"ג איך לא חש לזה הנוב"י ואשר נראה לי להיות מליץ טוב בעדו שלא חש לזה יען דבדורות הקדמונים הי' מנהגם לגדל זקנם כמו בזמן התלמוד. וכמו שנראה מחידושי הרשב"א ברכות די"א באחד שאמרו לו זקנך נאה ומגודל אמר להם הא כנגד המשחיתים דפירש שם (דלא כפירש"י דה"ק דלכך הוא מגדל זקנו כדי להוציא מן הצדוקים המשחיתים את זקנם ובודאי דהאי השחתה אינו ר"ל בתער דבזה גם להצדוקים אסור אלא ר"ל במספרים. וגדולה מזו מצינו דגם לשון גילוח מתפרש במספרים כדאיתא במכות דכ' יכול יהא גילחו במספרים יהא חייב. ובטור סי' תקפ"א לשון המדרש מגלחין זקנם ובודאי דאין זה אלא במספרים וכמו מגלחי זקן דירמי' מ"א דבתער אי אפשר לומר דלא יעברו על כמה לאווין. וכמ"ש הפמ"ג סי' תקס"א ומנהג ישראל הי' בהיפך להוציא ולא הי' משחיתים את זקנם אפי' במספרים. ולכן מי שגילח לא הי' נחוץ לגלח בחה"מ משא"כ בדורו של הנוב"י ובפרט במדינתו וגם באיזו דורות מקודם נשתנה המנהג מלגדל זקנם ויעי' בשו"ת ח"ס א"ח סי' קנ"ט באמצע התשו' ובשו"ת ב"ע סי' עי' בשם הרמ"ע דהוה מסתפר בדיקני' כמנהג איטליא והגם דבשו"ת דברי יוסף סי' כ"ה כתב כי אינו ראוי להאמין לו מ"מ זה אמת דמנהג איטליא הי' כן. ויעי' בד"מ א"ח סי' תצ"ג וז"ל מ"כ בהגהות מנהגים כ"ד לעומר הי' מילה ומהר"ד מלאנצהוט הי' בעצמו בעל ברית והי' מגלח זקנו כדרכו יום שקודם מילה והרי דנתפשט מנהגם שלא לגדל זקנם כאשר יעבור שבת אחד בלא גילוח צער מרובה יש להם וגם לניוול גדול יחשב בעיניהם לכן אין עוד שום חשש לגזירה שמא יכנוס מנוול לרגל דהא דרכם לגלח פעמים בשבוע ולפחות פעם אחת וכל היכא שטעם איסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטלה הגזירה לדעת הרבה פוסקים. וכמ"ש הב"י ומג"א סי' טי"ת בטעם היתר טלית של פשתן משום דהאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דכיון שטעם האיסור ידוע כאשר בטל הטעם בטל הגזירה ולא דמי לביצה שנולדה ביום אדר"ה דאסורה בשני גם לאחר תקנת ריב"ז דהתם אין הטעם ידוע כל כך לעולם שזה ההיתר תלוי במה שתיקן שמקבלין העדים כל היום. ועי' בקוטרס אמת ליעקב דע"ה הנדפס בשנת תרס"ג שם ביארתי מעט בזה). ובט"ז אה"ע סס"י קמ"ה בדין דחולצת שלא להצריכה חליצה מטעם דהאידנא אין נוהגין ביבום כלל ושם בפ"ת מ"ש לחלק בין אם הגזירה כוללת לכל העולם או לא. וכבר קדמו בזה התוס' בע"ז דל"ה ד"ה חדא קתני והפר"ח בסי' קט"ז ועפי"ז יהיו מיושב גם הא שכתב הרמ"א בא"ח סי' דעכשיו נהגו לקנח בחרס ובמג"א סי' קע"ג לענין מים אמצעים שנהגו להקל. ובש"ע סי' קפ"א דיש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים והא דסי' רס"ט שיותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ (ויש להעיר ע"ז מברכת מעין שבע שלא נתקן אלא מטעם שבהכ"נ שלהם הי' בשדה ואומרים אותה גם האידנא וזה דומה ממש לקידוש בבהכ"נ) והא דח"מ סי' ת"ט שלא לגדל בהמה דקה אפי' בבית במקום שיש שדות וכרמים כ"א ביערים שלא להזיק שדות ישראל דכתב הטור שם דהשתא דליתא להאי טעמא שרי בחו"ל ובש"ע כתב בלשון נראה דשרי גם בא"י והא דמותר להסתחר בסת"י מטעם דעכו"ם שבזה"ז לאו עוע"א הן אעפ"י דהרמב"ם בפי"א ממא"ס לא ס"ל כן (ועי' בשו"ת מהריט"ץ סי' י"א ובספרי ד"מ סי' יו"ד מש"ב בדעת הרמב"ם) יען דבכל אלו יש לומר דמעיקרא לא גזרו ולא נתקן אלא רק באלו המקומות דשייך בהו הטעם לגזור:
אבל מ"מ לא יספיק חילוק דנא ליישב הכל. ויש לסתור חילוק דנא מדברי התוס' ביצה ד"ל ד"ה תנן אין מטפחין מטעם כלי שיר שכתבו דלדידו שרי שאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר ואף אם נאמר גם בזה שהוא דומה למים מגולין וכמ"ש מרן הב"י בסי' של"ט הגם שהוא דחוק לומר זה דהגזירה דשמא יתקן כלי שיר לא הי' בכל המקומות אלא במקום שלא היו בקיאין מ"מ בע"כ לומר דליתא להאי חילוקא מדברי התוס' דע"ז דט"ו ד"ה אימור שכתבו וז"ל והשתא דחזינן דלכו"ע בין לרשב"ם ובין לר"ת אסור למכור לעכו"ם עגלים וסייחין וכל בהמה טמאה. ע"כ יש לתמוה במה אנו סומכין עתה למכור כו'. ויש לומר דלפי מסקנת התלמוד דשרי למזבן ע"י ספסירא ומפרש טעמא משום דלא ידעה לי' לקלא ניחא דגם בהמות שלנו אינן מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני גם אין רגילות להשאילם ולהשכירם מיהו מאותם שרגילים לשכור לעכו"ם קשיא ומדוע לא קשיא להו ביותר מזה מהא דנתבטל הטעם לא נתבטלה הגזירה. וכן עוד ראי' לדברינו מדברי הרמ"א ביו"ד סי' י"ב באיסור לשחוט בתוך גומא דבזה"ז שאין דרך עובדי ע"ז בכך יש להתיר בדיעבד. וע"ש בט"ז ובש"ך דזה קאי אשוחט לתוך ימים ונהרות וע"ש בפלתי שהקשה מהא דדבר שנאסר במנין צריך כו'. ותירץ דהרמ"א אינו קאי דוקא אשוחט בגומא בשוק דאיסורו משום דאיכא שם רבים ועתה חזר השוק למקום מוצנע יע"ש. ועכ"פ לדעת הט"ז והש"ך דזה קאי גם אהנך דסי' י"א יקשה קושית הפלתי ובהכרח לומר דהיכא דבטל הטעם בטלה הגזירה וכמ"ש הרא"ש בטעם היתר טלית של פשתן בזה"ז וכדלעיל: ומדברי התוס' רי"פ מקום שנהגו דגם בזה"ז אסור לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות דכיון שנאסר אז אסור לעולם אף שטעם להתיר בזה"ז ידוע הוא לעולם דאין לנו קרבן אין סתירה לזה (מלבד דהרז"ה פליג בזה וס"ל דמותר בזה"ז דשאני התם דאיכא טעם מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד כדאמרי' בר"ה ד"ל לענין חדש בטעם שיהא יום הנף כולו אסור כן ה"נ יש לחוש שיאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה דאטו כו"ע דינא גמירי דהקרבן גורם לאסרו במלאכה משא"כ היתר טלית של פשתן אין לחוש לכשיהי' לנו תכלת שיאמרו אשתקד מי לא לבשנו טלית של פשתן דהא תכלת גופי' גזירה הוא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה או משום כסות לילה וכמ"ש זה בב"י בסי' טי"ת בשם הרא"ש:
ועוד נראה להביא ראי' לדברי הרא"ש דהיכא דטעם ההיתר ידוע לעולם אינו צריך מנין אחר להתירו מהא דפליגי רב ורב אסי בשני ימים טובים ש"ג אם קדושה אחת היא דחכמים קבעום על בני הגולה וכחד יומא אריכא שוינהו. או אינו אלא מצד עצמן עשו כן ופריך בגמרא והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי ומדלא אמר הניחא לרב אסי אלא לרב מ"ט עבדינן תרי יומי נשמע דלכו"ע פריך גם לרב אסי ומאי קשיא מהא דידעינן בקדי"ר הא אע"ג דנתבטל הטעם לא נתבטל חק חכמים שקבעו עליהם לעשות ב' ימים ובהכרח דס"ל להגמרא דאע"ג דרב אסי ס"ל דלא נתבטל חק חכמים בביטול הטעם מצד הא דידעינן בקביעותא מ"מ לא ס"ל כן כ"א בטעם היתר שאינו ידוע לכל דהא בזמן רב אסי עדיין היו מקדשין עפ"י הראייה דהא עד זמנם של אביי ורבא שהיו הרבה שנים אחר רב אסי היו מקדשין עפ"י ראייה (יען דהם היו בזמן הלל בנו של ר' יהודה נשיאה נכדו של רביה"ק שתיקן העבור ואין זה ר' הלל שהי' בזמן רב יוסף רבו של רבא שאמר עלי' שרא לי' מרי' לר' הילל על הא דאמר אין משיח לישראל סנהדרין דצ"ט וחס לי' לזרעי' דרבה"ק שיאמר כן והבט וראה מ"ש בשו"ת הרדב"ז בישנות ח"א סי' קפ"ז דהטועה באחד מעקרי הדת בעבור עיונו הנפסד לא יקרא בשביל זה כופר דהרי הלל הי' אדם גדול וטעה באחד מעקרי הדת ולא חשבוהו כופר דאל"כ איך הי' אומרים שמועה משמו והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת א"כ אנוס הוא ופטור כו' יע"ש. ולפי הבנתו בדבריו כפשוטן אין נוחה לנו לתפוס דבר זר כהאי בדעת הלל נשיא הדור ונכדו של רביה"ק גם מלשון הרדב"ז שהי' אדם גדול ולא כתב נשיא הדור ותיקן העבור השנים משמע ג"כ דזה אינו הלל נכד רבה"ק:
אמנם בעיקר דברי הרדב"ז יש לומר אחרי המחילה רבה מכת"ר דמלבד כי דבריו אינם מסתברים בזה דהא כל מי שטועה אינו טועה אלא מחמת גרמת עיונו הנפסד וא"כ מי יקרא כופר לדידי'. זאת ועוד גם הראי' שהביא אינו ראי' דהיכן מצינו שאמרו שמועה בשמו. ואם כוונתו על אותה שמועה בלבד הנה אפשר לומר דזה אמרו משמו ע"ד דתנן בפ"ק דעדיות מ"ו למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים לבטלן שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני אתה שמעת וכתב שם הרמב"ם שמודיעין לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה כן ה"נ הזכירו דבר זה בשמו להודיע שנדחו דבריו וכמו שאמר רב יוסף שרא לי' מרי' וכל זה להבנת הרדב"ז בדעתו. אבל האמת הוא כפירוש המפרשים שגם הוא לא אמר כן אלא שאין ראי' לזה מן הפסוקים דאפשר לפרשם על חזקי' ועי' בתורת העולה פי"ט מראשון מ"ש בדעתו. אבל בקבלה שיש לנו בביאת המשיח לא הי' מכחיש ח"ו ורק על דבר שאמר שאין ראי' מן הפסוקים על זה לחוד אמרו שרא לי' מרי') כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' קידוש החודש ולא נתפרסם עדיין בימי רב אסי ענין הטעם משום בקיאות בקביעות דירחא משא"כ אחר אביי ורבא (ודע דבהכרח לומר דגם בזמן רב אסי הי' מקדשין מקומות הרחוקים עפ"י החשבון וכן נראה מלשון הרמב"ם שם ה"ג שכתב ומאמתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה. וגם בא"י שהי' מקדשין עדיין עפ"י הראי' עכ"ז הי' בקיאין בהחשבון ג"כ וכמו שפרש"י שם בסוגיא דביצה ד"ד ד"ה והא רב אסי מבדיל דקסבר קי"ל בקביעא דירחא) שהיו הרבה שנים אחר רב אסי ונתפרסם טעם דבקיאות בקביעא דירחא לא הו"ל למיעבד תרי יומי וכסברת הרא"ש דבטעם ידוע לעולם כאשר בטל הטעם בטלה הגזירה. ומתרץ לי' משום דשלחו מתם הזהרו כו'. ולכן אפי' לרב אסי (ועי' בתוס' סוכה מ"ג ד"ה לא ידעינן ובחידושי הרשב"א שם מ"ש בזה דלא כהתוס'). ולסברת הרא"ש ג"כ ניחא דעבדינן תרי יומי משום שמא יחזור הדבר לקלקולו. ועי' בכ"מ פ"ב מהל' ממרים ה"ב מ"ש בזה והוא דלא כפירש"י וע"ע שם בהשגות הראב"ד מעיטור שוקי ירושלם בפירות שבטלה ריב"ז אחר החרבן מפני שנתבטל הטעם והיוצא מכל זה דדבר זה אם נתבטל הטעם בטלה הגזירה מידי פלוגתא לא נפקא אמנם יש רבים וגדולים דס"ל כתשו' הרא"ש הנז' וא"כ מאי קול רעש להרעיש על גדול הדור שנראה לו לפסוק בדינא חדא כדעת הסוברים בזה להיתרא להצדיק את הצדיק דמעיקרה ה"נ ר"ת אשר כמוהו בפלפולו לא הי' מזמן חתימת התלמוד כמ"ש עליו בתשו' הריב"ש סי' שצ"ד:
ובאשר שאני הכותב ממשפחתו כידוע שמשפחת מהרש"ל המכונה לוריא הוא ממשפחת רש"י ועי' לקמן בסי' ל"א שם ביארתי מעט ביחוס דנא. לכן נכנסתי בעובי הקורה להצדיק את הגאון הנוב"י בפרט במלתא דמסתבר טעמי' דאיך אפשר לומר דגזרו רבנן לאסור גילוח בחה"מ אף למי שגילח ערב יו"ט מטעם חשש שיכנס מנוול לרגל דמה פעלו בגזירה זו הרי עכשיו שגזרו לאסור יצטרכו כלם להיות מעט מנוולים ובלא גזירתם רובא דרובא מקיימים מצות חכמים לגלח בעי"ט הראשון ובשביל חשש מיעוטא דמיעוטא יסבלו כלם צערא דמניעת גילוח תשעה ימים ולפעמים עשרה משא"כ לסברת ר"ת ניחא והנוב"י בא לתרץ דברי ר"ת ולומר דגם הוא לא ס"ל להתיר אלא כ"א ע"י פועל עני וכמ"ש לעיל ראי' לדבריו מדברי הה"מ והב"י ולפי מה שנתבאר לעיל דהאידנא נתבטל החששא שלא יגלח מעי"ט ור"ל דוקא גילוח הזקן ולא הרא"ש כמובן וכל ההיתר אינו קאי כ"א בשביל זה) א"כ לדברי תשו' הרא"ש וסייעתו יהי' מותר הגילוח בחה"מ ע"י כל פועל אם נאמר כהחולקים על הנוב"י דלא נשאר איסור מלאכה בגילוח דחוה"מ משא"כ אם נאמר כהנוב"י דנשאר איסור מלאכה זה שגילח בערב יו"ט אינו מותר לגלח בחה"מ כ"א ע"י פועל עני. וא"כ הנוב"י לא בא להקל אלא להחמיר. ומה שטענו עליו שהתיר דבר התמוה לרבים עי' בש"ך יו"ד סי' רמ"ב דאם מביא ראיות מותר. ועוד יאמרו נא יראי ה' מדוע זה תמוה יותר מכל הני שחשבנו לעיל דאחר שנתבטל הטעם ועברה החששא הותרו הדברים ולא חשו לזה שיאמרו עד היום הי' אסור בטפוח ורקוד ומכירת עגלים וסייחים לנכרי ועכשיו מותרים וע"כ לומר דאין זה בכלל דבר התמוה לרבים יען דטעם ההיתר ידוע להם: וע"ע ביו"ד סי' פ"ג דעכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים אפי' מן הנכרים ובלבד שיהיו אדומים משום שנתוודע שאין באדומים ומים שום טמא ואיך נתפשט מעצמו המנהג להיתר דבר כזה העומד באיסורו מימות עולם. ואפי' הטור שאסף כל הדעות לא הביא סברא זו ובודאי דאחד מגדולי הדור הורה כן להיתר ועכ"פ הא ודאי דהחכמים הניחו להם שיתפשט המנהג ולא חשו לזה שיאמרו דמה שהי' אסור מקודם עכשיו מותר. יען דטעם היתר ידוע לעולם והן ה"נ בנידון דהנוב"י. עוד טענו אליו דבדור פרוץ ראוי להחמיר לדעתי העניה אינו מהראוי לומר כן על ישראל קדושים הם תמידין כסדרן וראי' לזה דנזהרין בגזירת חכמים אפי' בדבר דאיכא להו צערא טובא וניוול גדול. ועי' בהה"מ פ"א מהל' אישות ה"ד דבאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בי' ואם שיש להעיר בזה מהא דעירובין דכ"א בני הזהר בד"ס יותר מד"ת כו' כל העובר על ד"ם כו'. אבל עכ"פ שאין לומר שהדור פרוץ בשביל ששואלים אם יש היתר בדין דנא ורוצים לקיים דברי חכמים וכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש כדאיתא ביבמות ד"כ ובלי ספק כי גם השואלים הללו קדושים הם ועי' ברש"י שבת דקנ"ג ד"ה מחקו סאה מ"ש בפלוגתת ר"א ור' יהושע וידוע דהלכה כר"י לגבי' כמ"ש התוס' ביצה דטו"ב ד"ה אמר רבא. וע"ע ברש"י סנהדרין דמ"ד ד"ה אתה גרמת. והמעיין היטב בדברינו יודה כי צדקו דברי הגאון הנוב"י בזה והוא אילן גדול לסמוך עליו אפי' באיסור תורה. והנלע"ד כתבתי לפילפולא ולא לדינא כי מכיר אני את ערכי שאיני כדאי להכריע בזה אכן כבר כתבתי לעיל הטעם שנכנסתי בזה ובפרט שאני לא באתי אלא לקיים דברי חכמים אשר ניתן רשות בזה לכל תלמיד. ויעי' בסופ"ט דנגעים א"ל ר' יהודה ב"ב אלמד בו א"ל אם לקיים דברי חכמים הן:
ואדרבה לחידוש הוא קצת על הרעש הגדול שעשו אז כמו שהי' בזה איזו נטי' לפריצת גדר ח"ו והלא כתוב בשו"ת הרשב"א סי' רנ"ג דחכם הראוי להוראה יכול לחלוק ולהורות נגד רבים ומי לנו חכם גדול בתורה וביראה ובענוה יותר מהנוב"י אפי' בדורו. (ועי' בתוס' קמא דמ"א ד"ה לרבות דרב מופלג הוי כעין רבו) והגם שבשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' קי"ז דס"ג ע"ב ספוקי מספקא לי' דילמא לא כתב כן הרשב"א אלא להחמיר אבל לא להקל מ"מ הא דעת הב"ח והש"ך בח"מ סי' כ"ה דגם להקל אמרינן כן. ועי' בפר"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגות ובשו"ת חקקי לב יו"ד סי' ג"ם דע"ב שהאריך בזה ואחרי עיוני היטב בטענת החולקים על הנוב"י ברור בעיני שכמו שאין אדם בעולם שינצל מטעות ושגיאה (וכמ"ש בס' מקוה ישראל הנדפס עם ס' משבית מלחמות) ד"ט ע"ב בשם ר"י אחרון יע"ש) כך אין אדם בעולם שינצל משנאה מחמת קנאה או מטעמא אחרינא והראשון מהלוחמים בחזקה ובגבורה יש לו טעם וסיבה נסתרה ואחריו בדרך ישרה נמשכים חכמים וגאונים בפלפול וסברא לחזקו ולאמצו לדינא וע"ע בשיטמ"ק כתובות ג' במ"ש שאם הי' אותו ב"ד קיים הי' מסכים להיתר מטעם שנשתנה הענין אין זה עקירת דברים: (ובזה יהי' מיושב קושית היפ"מ בירושלמי פ"ק דמגילה על הא דאיתא שם דכתב ולשון התורה ניתן ע"י עזרא והקשה דכיון דעזרא שינה גם הלשון מי נתן כח להבאים אחריו לברור להם לשון הקודש דיש לתרץ דזה הבירור הי' בהסכמתו). ועכ"פ אנו לומדים מזה דיש נ"מ רבה בין היכא שנשתנה הענין להיכא דלא נשתנה. וא"כ בנידון דהנוב"י שנשתנה הענין וגם יש לפרש דעת החולקים על ר"ת כמו שפירש הוא פשיטא דאין זה עקירת דברים ובצירוף כל הא שכתבנו להצדיק דבריו ובסברת הה"מ והב"י שגם הם ס"ל כסברתו נראה דאין שום חשש לסמוך עליו למעשה אכן כבר כתבתי כי אני לא באתי אלא לפלפל בדבריהם הקדושים ולא להורות הלכה עד שיסכימו בזה גאוני הדור המפורסמים בהוראה בסברא ישרה ובקיאות טובא בתלמוד ובפוסקים כי זה הוא העיקר לדעת מהריק"ו שורש ק"ע יע"ש בהתוכחו בזה עם מהרי"ב בסוגיא דסו' אלו מציאות והוריות. ולע"ד יותר מסתברין דברי מהריק"ו וכן נראה מפסק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב: