משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
שבת
פרק כד
י) שם פכ"ד ה"ז אין עונשין בשבת כו' אך מאי דמספקא לי כו' אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה כו' אבל לרבנן דאית להו דאפגימה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו גם בשבת וצ"ע הנה דברי רבינו קשים להבין וכי בחול הותר לנו דמו כדי להציל אותו מלעשות עבירה הא אפי' לרבנן דלית להו דר"י משום דמסרה נפשה לקטלא מ"מ ס"ל דרק אפגימה אקפיד רחמנא ולא אאיסורא וכמ"ש בסנהדרין דע"ד ריש ע"א בתוס' ושם ע"ב ברש"י ד"ה במקפדת על פגמה (ומ"ש שם רש"י במשנה כדי להצילו מן העבירה ר"ל משום פגמה שיש בזה העבירה) וא"כ מה ספק בזה הלא אם רציחה הותרה משום פגמה כ"ש דאיסור שבת הותרה ומאי דוגמא זה למחוייבי מיתות בי"ד הא שם העונש לא בא אלא על העבר ועוד שם יכול לקיים העונש לאחר השבת ועוד הא ק"ו ומה רציחה החמורה שלא הותרה להצילו בנפשו לעובד ע"ז הותרה להצילו בנפשו לרודף אחר עריות (הנז' במשנה שם) שבת שהותרה לחללה כדי להציל מע"ז אינו דין שהותרה לגבי רודף אחר עריות להצילו משום פגמא דקפיד רחמנא:
ודבר זה דשבת הותרה כדי להציל מלעבוד ע"ז מבואר בב"י א"ח סי' ש"ו ושם בש"ע פסק כן להלכה ודלא כהרשב"א ואע"ג דהתם מיירי בהמרה וכדי שלא תעבוד ע"א בתמידות התירו לחלל שבת להצילה אבל משום פעם אחת לא וכמ"ש שם במג"א י"ל התם היינו טעמא דבשביל פ"א אין לחלל דהא מחלל שבת ג"כ כעובד ע"א ומאי הצלת עבירה יש בזה משא"כ ברודף אחר עריות דבחילול שבת מצילין אותו מן העבירה החמורה שניתנה להצילו בנפשו א"כ בודאי דמצילין אותו גם בשבת ואם יש מקום להסתפק בעונשין שאינן ע"י ב"ד אלא ע"י כל אדם אי גם בשבת עונשין אותו הוא בעונש דבועל נכרית דקנאין פוגעין בו (סנהדרין דפ"א) אי עונש זה דמי לעונש שעל ידי ב"ד שאין עונשין בשבת או דילמא שאני התם דיש לקיים בו העונש אחר השבת, וזולת במציאות רחוק) משא"כ הא דקנאים דאינם רשאים לפגוע בו אלא בשעת מעשה וא"כ י"ל דמותר לפגוע בו גם בשבת ומדי דברי בדין דקנאים עלה בדעתי להסתפק אם יש לחלק בזה בין נכרית עובדת ע"א לנכרית שאינה עע"א שתהי' לענין זה כמו בת גר תושב שאינה בדין קנאים פוגעין בו כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' אס"ב ה"ה דלפי מ"ש מרן הכ"מ והלח"מ בפ"ד מהל' שחיטה בדברי הרמב"ם שכתב וגדר גדול גדרו כו' דס"ל דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ולית לי' סברת ר"י ורא"ש דדרשינן וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ושאינו בר זביחה אל תאכל מזבחו (ועי' ש"ך סי' ב' שכתב דהגירסא בדברי הרמב"ם כותי ולא גוי אמנם האחרונים ומכללם הפלתי כתבו לקיים גירסת מרן וכהבנתו בהרמב"ם) כן ה"נ י"ל לענין קנאים פוגעין דדוקא בנכרית עע"ז דאיכא חשש הסתה לע"ז מדפקר כולי האי לדבק בה משא"כ היכא דאינה עוע"ז דליכא חשש הסתה לע"א אינו בדין דקנאין ועפי"ז יהי' ניחא הא דאמר רב פפא ביבמות דע"ו ע"ב שלמה לא נסיב מידי ופירש"י אלא לזנות הי' מתכוון וקשה הא זה פרהסיא הוא. דהא כתב בשו"ת מהריק"ו סי' קל"ז דק"נ ע"ב (דה"ר) והרדב"ז בישנות ח"א סי' צ"ב דדבר שהוא גלוי ומפורסם לכל חשיב פרהסיא ולא בעינן בזה שיהיו ישראלים בשעת מעשה מדפריך בסנהד' דע"ד והא אסתר פרהסיא הואי (ור"ל דמסתמא אותו רשע לא עשה מעשה עם אסתר בפני עשרה מישראל וכן ס"ל להר"א מזרחי ותירץ בזה קושיתו למה לי קרא להתיר יפ"ת הא זה הוי בצינעא ובזנות והתורה לא אסרה אלא דרך חתנות יהו"ד בלח"מ פ"ח מהל' מלכים ואיך אפשר דשלמה לא יחוש לאיסורא רבא דקנאין פוגעין אלא ודאי דלא היתה עוע"ז ומאי דאמרי' בשבת דנ"ו בשעה שנשא שלמה כו' ואמרה לו כך עושין לע"ז אפשר לומר שאמרה לו שבני אומתה עושין כך ועי' בב"י יו"ד סי' קכ"ד שכתב בחד פירושא דהא דאמר רבא ידענא בבר שישך דלא פלח לע"א (בע"ז דס"ה) דלאו שהוא מאומה דלא פלחא ע"ז אלא מטעם שהוא אינו עובד אע"פ שבני אומתו עובדים ויע"ש בב"י דבזה לבד הוי דינו כגר תושב אע"פ שלא קיבל עליו ז' מצות והן ה"נ לענין קנאין וכן נראה מדברי הה"מ בהלכות אס"ב שם:
ואיבר א משלמה אינו קשה דהעיקר כמ"ש הרמב"ם פי"ג משם דגיורי גיירה וכמו שאמרו שם בגמרא דיבמות ולא ס"ל לדרב פפא דהעיקר כסתמא דגמרא אך מה שקשה הוא מיהורם בן יהושפט שלקח בת אחאב וידוע דיהורם בן אחאב ישראל מומר הי' כמ"ש התוס' בע"ז דכ"ו ע"ב ודינו כגוי לכל דבריו כמ"ש בא"ה סי' קכ"ג ומסתמא גם אחותו כן היתה ועכ"פ בת אחאב היא שהי' עובד ע"ז ויעי' רש"י חולין ד"ד ד"ה אחאב וסייעתו וכן יקשה עוד מהא דכתב בסה"ד ג"א תרל"ד דבת שמעון חשמונאי נשאת לתלמי מלך מצרים וישראלית לנכרי יותר חמור מישראל לנכרית דהא אמרינן בע"ז דל"ו אלא דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל ואתו אינהו וגזור כו' וא"כ הא ודאי דגם לענין דינא דקנאין פוגעין איתא בישראלית לגוי דפוגעין בה ואיך לא חש לזה ואפשר דהא שכתב דדינו כגוי לכל דבריו לאו דוקא ולענין קנאין אינו כגוי וכמו בגיטין וקידושין שהוא כישראל וסעד לזה מהא דכתב בס' מעשה רוקח בפ"ג מהל' גירושין דלשון הרמב"ם שכתב כגוי לכל דבריו הוא מגומגם דהא לענין גו"ק הרי הוא כישראל אך ראיתי בשו"ת מרן הב"י בדיני גיטין וגירושין שאלה יו"ד דבהוציא את עצמו מן הכלל לדברי הכל אינו נקרא בן ברית והרי הוא כגוי זולת לענין גיטין וקידושין וא"כ י"ל דזה כוונת הרמב"ם שכתב כגוי לכל דבריו שאינו נקרא בן ברית (ועי' בתוס' סנהדרין דע"ב ס' ע"ב ובמג"א סי' קפ"ט) ומדאינו נקרא בן ברית א"כ י"ל דדינו כגוי גם לענין קנאים פוגעין. ועוד מה יצא לנו מזה שנתרץ דלא נתפס באיסורא דקנאין הא אם דינו כגוי אפי' זולת דין קנאין) מ"מ איסור דאורייתא הוא כמ"ש לעיל דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל (ור"ל בדרך זנות דבדרך חתנות בין בזה ובין בזה דאורייתא לדעת הרמב"ם שפסק כר"ש ודלא כהטור בסי' ט"ז שדחה לפסקו יע"ש) ואפי' אם נאמר כמ"ש הנמוק"י בפ' בן סו"מ וה"ד בכ"מ פ"ה מיסוה"ת אהא דאמר רבא הנאת עצמן שאני דלית לי' דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית דא"כ הוי ערוה וגם להנאת עצמן אסור אלא ס"ל דפנוי' היתה וליכא בזה איסור דאורייתא (ומבואר שם דגם בדינא דקנאין ליכא) אלא ב"ד של שם גזרו בזה וצ"ל דהא דאמרי' שם דאורייתא לאו דוקא אלא לגזירת ב"ד של שם קרוי דאוריי'. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"ב מאס"ב שכתב דבדרך אישות לוקין מה"ת. אבל הבא כו' משמע דבדרך זנות גם בישראלית לגוי ליכא. אלא מ"מ מטעם גזירה שתבא לידי חתנות יע"ש. אבל סוף כל סוף יקשה איך לא חש לגזירת ב"ד של שם ובע"כ דלכל דבריו לאו דוקא וכמ"ש במעשה רוקח שם. וגם לענין חתנות הוא כישראל ולא קשה מיהושפט אפי' שצדיק גמור הי' ובת שמעון אפשר שנשאת שלא מדעת אבי' או אפשר דס"ל כהטור דאיסור חיתון דשאר אומות אינו אלא מדרבנן ועדיין לא נאסר. וכמ"ש שם בחולין ועדיין לא נאסר יינן של נכרים. והך סוגיא דב"ד ש"ש גזרו אתיא אליבא דר"ש וכמ"ש הרמב"ם כוותי':
נחזור לענינינו במאי דמסתפקא לי' לרבינו יעוי' בכנה"ג א"ח ובמג"א סי' של"ט ובס' אהל"י כהן אות יהרג וא"י האריך לדחות דברי רבינו והעלה דאין לחלק בזה בין חול לשבת וכמ"ש:
ואמנם אגב ראיתי לבאר דמה שכתבנו דלגזירת ב"ד של שם קרוי לי' דאורייתא. לכאורה הוא דוחק מעט אכן מצאתי בב"י א"ח סי' תי"ח שכתב והא דאמרי' ר"ח דאוריי' אסמכתא קרובה לענין איסור תענית אבל אין ה"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן. וע"ע בש"ך ח"מ סי' כ"ח מ"ש בשם מג"א על ס' המצות ועפי"ז הוא אינו דוחק כלל. עוד נהדר אנפין לדברי רבינו שכתב ברודף אחר חבירו להורגו פשיטא לו דמחללים שבת כו' דנראה דלשונו אינו מכוון דמשמע דדין זה אינו מפורש והלא בסנהדרין דע"ב גרסינן ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת. אין לו דמים בין בחול בין בשבת. והביא לזה הברייתא להלכה הרמב"ם בפ"ט מהג"נ ה"ז. שוב ראיתי בספר מחב"ר סי' של"ט שהעיר בזה. וגם הביא שם הרבה פוסקים דפשיטא להו מאי דמבעיא לרבינו וס"ל דאין לחלק בזה בין חיל לשבת. ומעתה לא נשאר לנו ספק אלא בדין דקנאין אי גם בזה אין לחלק בין חול לשבת אמנם הספק הזה אינו אלא לפי ההנחה דברודף אחר חבירו להורגו הורגין אותו גם בשבת הוא דבר פשוט מצד הסברא. וכמ"ש רבינו פשיטא לי אך למה שנתבאר בסנהדרין שם דאיצטריך לאשמעינן אין לו דמים בין בחול בין בשבת דס"ד אמינא מידי דהוה אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן נשמע דהסברא הוא שלא להרוג אותו בשבת א"כ בדינא דקנאין פוגעין יש לומר דוקא בחול אבל לא בשבת דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי כהא דזבחים ד"ז. ומעתה יש לתמוה על המחב"ר שהעיר על רבינו שכתב זה מסברא דנפשי' ולא הרגיש בהערה גדולה מזאת שהוא כתב דפשיטא לי' דבר זה מצד הסברא ובגמרא אמרינן דמצד הסברא הוה אמינא שאין להורגו בשבת וא"כ סברתו הפוכה מסברת הגמרא וצ"ע: