אור ברסלב

משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא

חמץ ומצה

שביתת יום טוב

פרק ב

יד) הלכות חמץ ומצה פ"ב הי"א וכן שני בתים כו' ומרן שם בב"י כו' וכתב לחד תירוצא כו' וצ"ע מדברי רבינו נראה שהבין בדעת מרן דבתירוצא בתרא אתי לבטל תירוצא קמא לגמרי ולא יש ממנו נ"מ לדינא דאל"כ מאי קשיא לי' על מרן מדין דשני ציבורין דליכא חידושא ואפי"ה נחשב שמא אכלו כלו לספק הלא אם נימא בדעת מרן דלא אתי לבטולי לתירוצא קמא אינו קשה מדין דשני ציבורין דנהי דליכא התם חידושא עכ"ז נחשב לספק שמא אכלו כולו משום דאיכא בהדי' ספיקא דמצה או חמץ דחשיב טובא וכמ"ש מרן בתירוצא קמא והיכא שהתוס' מתרצים שני תירוצים נראה דס"ל דשניהם אמתיים לענין דינא וכמ"ש בס' לשון למודים חיו"ד ד"ו ד"ה ואמנם יש לאסור וא"כ יש לומר דגם מרן הולך בדרכם דרך הקודש וכוונתו בתירוצא בתרא לומר דדין תשעה ציבורים יש בו שני טעמים על ספק גרוע שמא אכלו כולו דנחשב גבי' לספק טעם א' משום דאיכא גבי' ספק דמצה או חמץ דחשיב טובא. וטעם ב' משום דדין קבוע כמחצה על מחצה דמי חידושא הוא ולכן אפי' ספק גרוע נחשב ג"כ לספק אבל לעולם גם בדין דשני ציבורים נחשב ספק גרוע שמא אכלו כולו לספק מטעם הראשון:

ומה שהקשה רבינו מדין ציבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית או לא דתלינן לקולא כשאין הככר גדול אפי בלא בטל. אלמא דספק דשמא אכלו כולו חשיב לספק לדעתי העני' גם מזה אינו קשה דאף דליכא הכא גם אחד מב' טעמים הנז' עכ"ז איכא בכאן הטעם דתולין להקל שלא נכנס לבית והא טענה אלימתא הוא ועדיפא מספיקא דמצה או חמץ החשוב טובא דהא חזינן גבי טומאה דר' אליעזר מטהר מהאי טעמא לחודא ובספיקא חדא וכמ"ש רש"י במס' ע"ז ד"ע סוע"א יע"ש. ולכן יועיל זה הספק שיהא נחשב בהדי' גם שמא אכלו כולו לספק ולא יהא צריך לבדוק גם בלא בטל. ומ"ש עוד שם בסוד"ה והנראה אצלי דאיכא לתמוה בדברי הראב"ד דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם בטומאה דהוי ברה"ר וקי"ל דספיקי טהור משא"כ גבי ביטול דהוי לחומרא ונשאר בצ"ע אפשר לומר הא דגבי ביטול הוי לחומרא אינו אלא מדרבנן להסוברים דספק דאוריי' לקולא מדאוריי'. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים מדאוריי' בביטול בעלמא סגי אינו אלא לודאי חמץ. אבל מצד ספק אינו חייב מה"ת לבטל ולבדוק ונוסחא הישנה שברמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע כבר כתב מרן בב"י סי' תל"א שא"א ליישבה דאמרי' בהדי' בכמה דוכתי בגמרא דביטול מהני לחמץ ידוע). ועפי"ז כתב הראב"ד דיש לומר דכמו לענין בדיקה תולין לקולא דהוי לי' כספק ביאה כן ה"נ לענין ביטול תולין זה בזה ולא בעי ביטול וכדעת הרמ"א דחמץ לא מיקרי אתחזק איסורא ודלא כהריב"ש. ועי' במג"א סס"י תל"ז בזה ובסו' הלכות כלאים כתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' טו"מ הי"ב בתמיהתו על הראב"ד דפליג שם בזה על הרמב"ם יעו"ש בחילוקו בין איסור כרת לאיסור לאו. ומניעת ביטול חמץ אינו אלא איסור לאו וא"כ דברי הראב"ד מיושבים מתמיהת רבינו:

טו) שם פ"ד ה"ג אם קבל עליו כו' ז"ל הריב"ש סי' ת"א ולקנות חמץ לצורך הע"א איסור גמור הוא כו' וצ"ע. ולע"ד אפשר לתרץ ב' קושיות הללו על קושיא קמייתא יש לומר דהריב"ש ס"ל כשיטת ר"י ודלא כבה"ג (שהובא בסי' ת"מ) דבלא קבלת אחריות בגניבה ואבדה אינו חייב לבערו ובזה שהוא קונה בשבילו אינו מוכרח לומר דמחייב באחריות דגו"א ורק דין שומר חנם יש לו בזה. ולכן קאמר הריב"ש הטעם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם ואינו זוכה בשבילו דאילו הי' זוכה בשבילו הו"ל חמצו של ע"א ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות דגו"א דאינו חייב לבערו ועל קושיא בתרייתא דעכו"ם בלקיחת דמיו נסתלק והוי הפקר וישראל לא ניחא לי' דלקני כדי שלא לעבור יש לומר דאם אמנם כי כן אמרינן בהשואל דצ"ו איסורא לא ניחא לי' דלקני מ"מ הא כתב הטור והש"ע בסי' תמ"ח דזה אינו אלא דוקא היכא דאינו ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו. משא"כ היכא דניכר מתוך מעשיו שחפץ בו כגון הכא דמחזר עליו לקנותו וקנהו ומקבל עליו לשמרו כש"ח בכגו"ז ודאי דלא שייך הא דלא ניחא לי' דלקני איסורא ונוחים ומיושבים דברי הריב"ש. ועי' בשו"ת חוקי חיים דקל"ד במה שדחה דברי רבינו אכן דבריו דחוקים כיע"ש בפרט בטעמו שכתב דגוי המוכר יודע שישראל אין אוכל חמץ בפסח ולכן אינו מסתלק ממנו עד שיבא ליד גוי הקונה. ולפי"ז צ"ל דהגוי יודע דגם לקנות חמץ בשביל אחר הפסח אסור וא"כ מגוי שאינו חריף כולי האי מותר לקנות. ודברי הריב"ש נתנו לשיעורין וזה דחוק טובא:

תוכן העניינים

משנה למלך אחרון (הרמבם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה