משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
גירושין
פרק ד
ל) הלכות גירושין פ"ד הלכה יו"ד וכן צריך כו' כפין שעשאן ביתין או דלתין רישין לא סגי בלא גרירה דהיינו כל מה שנכתב בפיסול דאי לא הוי חק תוכות ופסול עי' בתשו' מהרלנ"ח וצ"ע ועי' בר"ן סוף פרק הבונה שכתב בשם חידושי הרשב"א בדין טעה וכתב דל"ת במקום ריש דיש תקנה למחוק התג ולתקן האות דזה לא מקרי חק תוכות ואם אמנם דהר"ן גופי' לא ס"ל הכי מ"מ אפשר דהריב"ש ס"ל כהרשב"א ובפרט בטופס הגט דס"ל להרבה פוסקים הו"ד בס' ג"פ סי' קכ"ו סק"ח. דחק תוכות אין פוסל בו פשיטא דסמך בזה על הרשב"א דס"ל דזה לא הוי חק תוכות ובעיקר דין זה כבר האריך הב"י בסי' ל"ב בדברי מהרלנ"ח ובדברי מהרד"ך החולק עמו והעלה דקי"ל כהרלנ"ח וע"ע בשו"ת דבר שמואל סי' פ"ט ובשו"ת ויקרא אברהם דק"ז ד"ה ואחר החיפוש:
לא) שם פ' וא"ו הלכה א' השליח שעושה האשה גרסינן בירושלמי פ' האומר רבי אלעזר שאל חצירו של שליח מהו שתעשה כידו כו' וראיתי להטור סי' ק"מ שכתב ובהא מספקא לי ומרן כתב ולא ידענא מאי ס"ד לאפלוגי בינייהו ותמהני איך נעלם מרבותינו הירושלמי הלזה ולענין דינא נראה שהיא ספק מגורשת כיון דהוי בעיא דלא אפשיטא וצ"ע מה שתפס רבינו דגם מהטור אישתמיט הירושלמי זה אינו הכרע ולא קשה על הטור כ"א מה שהכריע לקולא בדבר שהיא בעיא בירושלמי ולא אפשיטא וכן הבין במראה פנים שם בירושלמי הלכה ב' דרק ממרן אישתמיט זה הירושלמי ועפי"ז ליתא להא שפסק רבינו שהיא ספק מגורשת דהא דעת הטור שהוא מגורשת גמורה ולא חש לדברי הירושלמי ומסתמא קי"ל להטור דתלמודא דידן לא ס"ל כן ולדידי חזי לי בס' מכתב מאלי' בשער וא"ו סי' זיין שהעלה לדינא דלא כהטור אמנם לא מכח הירושלמי הלזה אלא מטעם כיון דשליח קבלה לא מצי משוי שליח משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח כן ה"נ אם נתן הבעל את הגט בחצירו של השליח קבלה לא חשיב כאילו נתנו בידו כמו שהוא הדין באשה עצמה דשאני אשה דחצירה אתרבאי משום ידה אבל איש שאין חצירו אלא מדין שליחות כי היכי דשליחות ליכא (מטעם מילי) חצר נמי ליכא יע"ש: והשתא בהגלות נגלות לנו הירושלמי הלזה מבואר דדמיונו אינו עולה יפה לדינא דהא חזינן דהירושלמי לא ס"ל לדמות זה לזה וכיון שכן יש לומר קם דינא כדעת הטור וראייתו מדברי הרמב"ם וכן מהסמ"ג שכתב הכא ומשיגיע הגט ליד שילוחה תתגרש כאילו הגיע לידה ומדלא קאמר או ליד חצר שילוחה משמע דדוקא ליד שילוחה הנה יש לדחות זה דיש לומר דדעתם כמו דעת מרן דליכא מאי דס"ד לאפלוגי בינייהו ולכן לא ביארו זה וגם מינייהו מלכי אישתמיט הירושלמי ובתלמודא דידן לא מצאו מקום לחלק דאיכא לספוקן בזה ויש לומר עוד דהגם שהרמב"ם והסמ"ג ראו דברי הירושלמי עכ"ז לא חשו לבאר זה משום דקי"ל דמתלמודא דידן ליכא מקום לאפלוגי בינייהו אכן ממרן ודאי אשתמיט זה כמובן וכמ"ש רבינו וכן נראה עיקר כמ"ש בתירוצא בתרא יען דעל פוסק אחד אפי' שהוא אחד המיוחד וכאחד מן הראשונים אפשר לומר עליו אשתמיט מני' דבר זה כי אין אדם בעולם שינקה מן השגיאה וכמ"ש בס' מקוה ישראל מתלמידי מהרשי"ק בנו של הגאון מהרמ"פ) ד"ט ע"ב וז"ל וכמה פעמים תפסו על רש"י שהי' נר ישראל וסקר בסקירה אחת כל הגמרא יע"ש אבל לומר על רבים גדולי הפוסקים דאשתמיט מינייהו ח"ו לא תהא כזאת בישראל ודבר זה כמעט אסור לאומרו ובפרט לחדש מכח טענה זאת דינים מחודשים כמו שראיתי בס' אחר נדמ"ח שיצא לדון דין חדש אשר לא שערום הראשונים שכתב דבני הכפרים חייבים לבא בכל שני וחמישי למקום שיש מנין כדי לשמוע קה"ת והוא נגד הגמרא ונגד דעת הפוסקים כמו שאבאר בס"ד בקמא דפ"ב מעשרה תקנות שתקן עזרא שיהו קורין במנחה בשבת משום יושבי קרנות ופירש"י יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה:
בסוכה דמ"ג ע"א גמירי דמאפר אתו ופירש"י למדתי מרבותי שהן באין מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג בשלהי ר"ה לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא הרי דגם בר"ה לא באו לעיר ועי' בב"י סי' תקצ"א במ"ש על הרמב"ם ויש לדקדק למה לא חילק בין עם שבשדות לעם שבעיר כדמפליג בגמרא כו' יע"ש בריש מגילה ע"ב א"ר יהודה אמתי במקום שנכנסין בשני ובחמשי אבל מקום שאין נכנסין בשני וחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה ופירש"י מקום שנכנסין במקום שב"ד קבוע והכפרים נכנסים שם ליום הדין כשיש להן הריב הרי כשאין ב"ד קבוע או כשאין להם רוב אין נכנסין בשני וחמישי ועי' בכ"מ פ"א מהל' מגילה ה"ו שכתב בשם הירושלמי והתוס' דבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה מפני קרה"ת אכן נראה דדבר זה לא נעלם ח"ו גם מרש"י ואולם הא ודאי דגם רש"י מודה דמפני שהוא יום שקורין בו בתורה שכיחי דאתו לביהכ"נ וכמו דאמרינן שם בקמא ודנין בשני ובחמישי דשכיחי דאתי למקרי בספרא אבל עכ"ז במקום שאין ב"ד קבוע אין קורין אותה אלא בזמנה משום דבני הכפרים אינן באים לשם בשני ובחמישי וע"ע שם בלח"מ מ"ש בדעת הרמב"ם והתוס' יבמות בהא דבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה ותראה שאין סתירה לדברי רש"י דמבואר מהם דס"ל שאין צריכים בני הכפרים לבא לעיר לשמוע קרה"ת וע"ע שם ברש"י ד"ה ע"א ד"ה עשרה בטלנין דמשמע קצת שלא היו שכיחי לבא לבהכ"נ מהעם העוסקין במלאכה (ובזה יהיו ניחא הא דאין שוכרין האידנא עשרה בטלנים יען דלענין זה אכשור דרי דכמעט כולן באין לביה"כ) וכדחזינן מהא דיושבי קרנות שתקנו בגינייהו קריאה יתירה וע"ע בש"ע סס"י תרפ"ה יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא הרי דכל קריאה שאינה מדאורייתא ליכא מ"ד דחייבים לבא לשמוע הקריאה וא"ל מאי שנא מצוה זו משאר מצות שחייבים ליזהר בהם יותר מדאורייתא כדאיתא בעירובין דכ"א בני הזהר בד"ס יותר מד"ת כו' יען שהם אמרו והם אמרו (ועי' בטור סי' קמ"ו מ"ש בשם בה"ג ושם בב"י שכתב דלקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קרה"ת שרי אליבא דכו"ע וכן הי' נוהג ר"י החסיד עכ"ל) וכך תקנו בכאן שלא לחייב ליושבי קרנות ולבני הכפרים לבא אולי טעמם משום מלוה שאפשר לעשות ע"י אחרים עי' במו"ק ד"ט:
ואפשר משום שלא העמידו דבריהם במקום ממון והוא בירושלמי פ"ז דשביעית ה"ד והובא בש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז לענין כל דבר שאיסורו אינו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ונעמוד בהא לקמן איה"ש) ואם יצטרכו לבא יהי' הפסד גדול להם בסחורה ובמלאכה ועי' בשו"ת יד אליהו סי' זיי"ן הובא בבה"ט סי' צ' דמותר להתפלל ביחיד משום הפסד ממון ועי' בסי' תקל"ט דביטול מקח וממכר מקרי פסידא וכמ"ש מרן הב"י וז"ל מתוך שבני האדם מרויחים בו פרנסתם חשיב דבר האבד יע"ש ועוד הא אין דנין ד"ס מד"ס כמו דתנן בפ"ג דמס' ידים משנה ב' ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בחולין ק"ד ד"ה ומנא תימרא ועי' בשו"ת הרד"ך בית ב' חדר חי"ת מש"ב (ובמחב"ר א"ח סי' מ"ז כתב ביאור וטעם נכון לזה) והן לחומרא והן לקולא אין דנין דהכל שוה וכמו שתיקן רבינו יונה להתודות את אשר הקלת החמרתי ועי' בירושלמי שהובא בתוס' חולין דס"ד ע"א ד"ה סימנין במ"ש לא ביש לי דאמרת כו' וביש"ש פרק כל הבשר הביאו בש"ך יו"ד סי' פ"ט ס"ק נ"ז ובתשו' סי' ב"ן דאסור להחמיר במה שלא נמצא בתלמוד אכן יש לחלק בין לעצמו ובין לאחרים דלעצמו רשאי ועי' בשו"ת מעיל צדקה סי' מ"ט מש"ב וגם לעצמו דרשאי להחמיר לא משום שיעלה על דעתו דדבר זה אשתמיט מהראשונים הס מלהזכיר דבר כזה ובלי ספק כי כל המחדש בטענת אשתמוטי קא משתמיט עתיד ליתן את הדין ומני' קא משתמיט דברי הרי"ף והרא"ש פרק בתרא דעירובין דהא דקי"ל בש"ס דידן לגבי ירושלמי מטעם דהוא בתראה ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן וכן ה"נ דהראשונים הוו בקיאי בשני התלמודין טפי מינן ואם איתא דהוו ס"ל דדבר זה הוא נכון לדינא לא הוו שתקי מלהעלות דבר זה בספר וכמ"ש בשו"ת מהריב"ל ח"ד סי' י"ט דס"ו מדפוס וויניציא) על סברת התשב"ץ וראייתו מהרי"ף פ' עשירי דיבמות שכתב כן על סברת רב יהודאי גאון בדין יבמה שנשאת לזר בלא חליצה והי' לה בנים ממנו יע"ש וסברא זו דמהריב"ל החזיקו בה כל גדולי האחרונים לדחית דברי המחדש וא"כ בדבר המבואר שהוא נגד דעת הפוסקים בודאי דלאו שפיר עביד הבא לחדש מכח פלפולו וכל פלפול כדנא אינו אלא מהני דמעיילין פילא בקופא דמחטא וב"מ דח"ל) ומעתה הבא נבא לדברי הש"ך דלעיל כי המה צריכים ביאור וקשים להבינם וכמ"ש הגאון השד"ח בפאת השדה כללים מערכת א' בשם הגאון יד שאול שנצטער בזה יע"ש וביחוד קשה לי להסוברים דאיסור סחורה בדברים האסורים מה"ת אינו אלא מדרבנן כיצד העמידו דבריהם במקום ממון וכן להסוברים דמלאכת חוה"מ אינה אלא דרבנן ג"כ יקשה זאת וליכא למימר דמניעת ריוח אינו מקרי הפסד דא"כ מאי מייתי ראי' הש"ך מהא לטעם היתר הפסד מרובה ועי' בהנהגת הוראות איסור והיתר בסי' רמ"ב) אם מניעת ריוח לא מקרי הפסד א"כ הא בע"כ לומר דבאיסור סחורה יש איזו טעם אחר להתיר ועוד הא כתבנו בשם מרן דביטול מקח וממכר פסידא הוא דפעמים שחיי האדם ופרנסתם תלוי בזה לכן אפי' הרוחה מקרי הפסד וא"כ הן ה"נ דביטול מלאכה פסידא הוא ואם שיש לחלק קצת אבל הוא דחוק ומה שנראה לי בכוונת הש"ך דדוקא היכן דלא מצינו שהעמידו דבריהם אמרינן מסתמא לא העמידו דבריהם משא"כ באיסור סחורה בדברים האסורים מה"ת ובמלאכה דחוה"מ וכדומה שהם ראו להעמיד דבריהם בהם לאסור זה בכגו"ז אינו מיירי הש"ך:
ואיך שיהי' בכוונתו עכ"פ הא ודאי דאינו קשה כיצד יהי' פטורים לבא ולשמוע קרה"ת משום הפסד ממון יען דמצינו בכמה דוכתי דלא גזרו רבנן משום הפסד ממון ועי' בא"ח סי' של"ו סעיף טי"ת דבמקום פסידא לא גזרו רבנן ובסי' של"ט ברמ"א ויש מתירין לקדש ומהא דסי' ש"א סעיף ג"ל וסי' של"ד סעיף ב' שהתירו שבות במקום הפסד ממון אין ראי' דהתם הטעם כדי שלא יבא לעשות איסור תורה כמ"ש שם המג"א ובהכי יהי' מיושב האי דינא דהמג"א סי' רמ"ד דס"ל דמדינא אסור לבנות בהכ"נ בשבת ע"י עכו"ם אם לא בקבלנות דלכאורה קשה אם נימא דמשום הפסד ממון התירו שבות כ"ש במקום מצוה דיש להתיר אך אם נימא דהתם הטעם משום שלא יבא לאיסור תורה ניחא וכן לפי דעת הגאון חקרי לב שהובא בשד"ח כללים מערכת ב' אות מ"ד דלא מצינו חיוב מד"ת לבנות בהכ"נ וכשיש מקום מיוחד להתפלל גם מדרבנן אינו מצוה יע"ש ג"כ לא קשה מידי מדינא דהמג"א ברם במעט התבוננות נראה דלא הרוחנו מדעת החק"ל לענין זה דאם נחליט דשבות במקום מצוה מותר נהי דלדעתו לא יקשה מבנין בהכ"נ:
אבל יקשה לנו מדברי היש מפרשים שבתוס' סוכה דמ"א ע"א ד"ה אי נמי שכתבו שם לפרש הא דאמרי' דאיבני סמוך לשקיעת החמה דמיירי בעיו"ט מטעם דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר שהוא יו"ט הא אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וע"ש ברש"י ותוס' מש"ב ומאי קושיא הא אפשר לאוקים דאיבני בחמיסר שהוא יו"ט וע"י עכו"ם ופשיטא דע"י פועלים בשכירות לא שייך הא דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית ה') ומהא דאין שבות במקדש יעי' בפסחים דס"ה ע"א ובתוס' עירובין ק"ב ד"ה והעליון אינו קשה יען דקודם שנבנה אפשר לומר דהו"ל כמו שבות דמקדש במדינה דלא התירו כדאמרי' שם בדף ק"ג אך מהיתר שבות במקום מצוה יהי' קשה ועי' בעירובין דס"ח ע"א ולא שני לך בין שבות כו' ובתוס' ב"ק דע"ט ד"ה אומר שכתבו דלבה"ג טפי אית לן למשרי ע"י נכרי איסורא דאורייתא מאיסורא דרבנן ע"י ישראל ועי' בשו"ת הרד"ך בית כ"ב חדר ד' ד"ה והשתא אמינא מש"ב וכן ברמ"א א"ח סי' רע"ו הביא דברי הר"ן בשם העיטור דמותר ע"י נכרי אפי' מלאכה גמורה במקום מצוה וע"ע שם סי' ש"ז סעיף ה' ולפי"ז קשה טובא דהא אפשר לבנותו ביו"ט ע"י נכרים מטעם שהוא מקום מצוה ובודאי גם הגאון חק"ל יודה בזה שהוא מצוה ואפשר משום דאיכא טעמא אחרינא שאין לבנותו ע"י עכו"ם דהא גזרו עליהה שיהיו כזבין לכל דבריהם וגם לענין שילוח מחנות גזרו עלייהו שיהיו עכ"פ כטמאי מתים ואין להתיר תרי איסורי דרבנן במקום מצוה ואולי אפי' לדעת הראב"ד פ"ו מהל' בית הבחירה דסובר דבזה"ז אין כרת לטמא מת הנכנס לעזרה מטעם דקדושת המקדש נתבטלה אפשר דוקא מדאורייתא אבל קדושת דרבנן לא נתבטלה ועוד אפשר דקודם הבנין צריך לקדש מקום הריצפה וכמצינו בבית הראשון כדאמרינן בזבחים דכ"ד ע"א כי קדיש דוד רצפה העליונה קידש כו' אלמא דקודם בנינו מקדשין מקומו וא"ת א"כ מדוע לא מצינו דבנין אולם והיכל לא יבנה כ"א ע"י כהנים דוקא זה אינו דלצורך בנין לא אסרה התורה לטהורי ישראל הכניסה בכל מקום כדתנן בפ"ד דמדות מ"ה שהיו משלשלין את האומנין בתיבות יע"ש דלא התנו שיהיו האומנים כהנים דוקא ובשלהי עירובין תנו רבנן דהכל נכנסין לבנות כו' ואם אין שם לוים נכנסין ישראלים טהורים ובמגילה דף יו"ד שמעתי כשהיו בונין כו' אלא שבהיכל בונין מבחוץ והגם דדבר זה דעכו"ם נחשבים כטמאים מדרבנן הוא מ"מ אין לומר דבמקום מצוה לא גזרו דהא כבר כתבנו דתרי איסורי דרבנן אין להתיר במקום מצוה וע"ד שכתב הט""ז ביו"ד סי' צ"א דתרי קילי לא מקלינן בשביל הפ"מ:
איברא דבתוס' נידה דס"ז ד"ה משום סרך נראה דפליגי בזה ר"מ ור"ת יע"ש וביו"ד סי' קצ"ט סעי' זיין דפסק כר"ת דלא מקלינן אפי' במקום מצוה וכמ"ש בפי' הרב בעירובין פ"ג מ"ג דחרי שבותין בהדדי כגון טלטול הסכין וחתיכת החבלים מקלקל הוא ואיני אלא מדרבנן] גזרו בבין השמשות ומדברים אלו למד הגרע"א בתשו' סי' קנ"ט דתרי שבותין בהדדי לא התירו במקדש ובני"ד הוא שני שבותין הבאים ביחד שבות דאמירה ושבות דטומאה שגזרו על העכו"ם לכן אי אפשר לאוקמי דאיבני ביו"ט אפי' אם נימא דשבות במקום מצוה מותר יען דדוקא חד שבות הוא דמותר ולכאורה הי' נ"ל עוד טעם (לדעת היש מפרשים דתוס' הנז') על הא דלא הותרה בזה שבות אמירה לעכו"ם עפ"י דברי מרן הכ"מ בסו' הלכות בית הבחירה דלא הותר שבות במקדש אלא במקום דלא אפשר בלאו הכי ולכן לא בדקו הכלי שרת שיהי' כלן במקומן בלילי שבת וי"ט בנרות שבידם אלא בנרות הדולקים מע"ש יען דזה אפשר לעשות מע"ש ויע"ש במשל"מ מש"ב וא"כ ה"נ הואיל דאפשר לבנותו אחר יו"ט לא הותר שבות אך זה אינו דלא דיוי להתם דתרי טעמי דאמרי' בבתרא ד"ג בענין איסור סתירת בהכ"נ משום פשיעותא ומשום צלויי שייך ג"כ הכא דהא האי יו"ט ליכא מקום להקריב אם לא יגמר בנינו ע"י עכו"ם וגם מי יימר דאחר יו"ט יהי' אפשר לבנותו דילמא מתרמי אונס ופשעי ואפי' למאי דמסקינן התם דלא חיישינן לפשיעותא גבי מלכותא דלא הדרה בה ובהרמב"ם הלכות מלכים כתב המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל ומבואר דבנין ביהמ"ק יהי' ע"י מלכותא מלכות בית דוד דודאי לא הדרי מ"מ הא מצינו בירושלמי פ"ה דמעשר שני הובא שם בתיו"ט מ"ב א"ר אחא זאת אומרת שבית המקדש יבנה קודם למלכות בי"ד וא"כ חזר חששא דפשיעותא וליכא תירוצא אלא מטעם שכתבנו דתרי שבותין בהדדי לא הותרו במקדש: ואגב גררא אמרתי להביא ראי' מתלמודא דידן לדעת הירושלמי מתענית דטו'"ב ע"ב דלרבנן כהנים אסורין לשתות יין מטעמא דשמא יבנה בהמ"ק ובעינן כהן ראוי לעבודה וליכא והלא מובטח לישראל שאין אליהו בא בע"ש מפני הטורח שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו ויום שלפני ביאת בן דוד יבא אליהו לבשר דאתי משיחא ואז הכל עבדים לישראל באותו היום ממש דהא מהאי טעמא אתי משיחא אפי' בע"ש הואיל דאיכא מאן דטרח להו ולא חיישינן בזה שיניחו צרכי שבת בקבלת פניו כדאיתא בעירובין דג"ם ואיך אפשר שכהן הדר בירושלם וסמוך לה לא ישמע מכל זה ובפרטות מהא דהכל נעשו עבדים לישראל וע"ד שמקשו שם התוס' בד"ה ואסור לשתות אמאי אסור הנזיר ביין מחשש ביאת בן דוד והלא משיח בן יוסף יש לו לבא תחלה ור"ל דאיך אפשר שלא ישמע מביאתו וא"כ כ"ז שבן יוסף לא בא יהי' מותר לשתות וא"כ כ"ש בכאן דשייך להקשות כ"ז שלא נשמע מביאת תרי משיחי בן יוסף ובן דוד יהיו מותרין הכהנים ביין ולמה אסרי רבנן אבל אם כדברי הירושלמי ניחא דאפשר שלא ישמע מבנין ביהמ"ק וכדאמרי בסוכה שם לא צריכא דאיבני בליליא וברש"י ותוס' כתבו לתרץ הא דאין בונין ביהמ"ק בלילה דוקא בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים (ודלא כדעת הי'"מ שם הנז' שפירשו דמיירי בעיו"ט מכח הקושיא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט) ולפי"ז ודאי לשיטת הירושלמי ניחא הא דחששו לשמא יבנה בהמ"ק במהרה אבל לשיטת הרמב"ם קשה טובא וכמ"ש ואולי מהאי טעמא סמכו אכהנים על רבי שלא לחיש שמא יבנה במהרה וכמו דאמר אביי שם בתענית כמאן שתי כהני חמרא האידנא כרבי ברם צריך טעם לשיטת הירושלמי איך סמכו הכהנים על רבי לגבי רבנן וכנראה שאביי הסכים לזה ואפשר משום דהוא שעת הדחק והאמוראים היה כח בידם לפסוק כיחיד נגד רבים ועירובין מ"ו) אפי' שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק ובפרט אצל רבי דיש כמה פוסקים דס"ל הלכה כמותו גם מחביריו: [ובעיוני בדברי התוס' דתענית הנז' בד"ה בעינן כהנים לא מצאתי מרגוע לנפשי לכן אמרתי אשיחה וירוח לי דהכא קשיא להו הלא בלא יין אסורין בעבודה מטעם דטמאי מתים נינהו וצריכין הזאה ובבכורות דכ"ז ד"ה וכי הזאה יש לנו כתבו דלא נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בא"י וחוזרים למקומם וכן בחולין ק"ד ע"א ד"ה חלת כתבו דאין סברא שלא יאכלו החלה אלא א"כ ילך ויזה בא"י דמבואר מזה דס"ל דבא"י יש הזאה שהי' להם אפר פרה וכדאמרי' בחגיגה דכ"ה חבריא מדכן בגלילא וע"ש ברש"י ותוס' שהיו מטהרין יינן לנסכים והיו מביאין אפר פרה בגליל וא"כ מאי קשיא להו שם בתענית מהא דצריכין הזאה ואין לומר דקושית התוס' קאי על כהנים שבחו"ל למה יהיו אסורים ביין דא"כ מאי תירצו דמותרין בעבודת ציבור דטומאה הותרה בציבור דאכתי קשה אמאי אסרי להו בהיותם בחו"ל וכמו שהוקשו שם בגמרא אפשר דגני פורתא ועייל ואין שום סברא לומר דזמן הילוך רב כזה לא יפיג היין ועוד קשה לי בדברי התוס' הלא הא דטומאה ה"ב לא ס"ל לרבי וכדאמרי' בפסחים דע"ז דליכא תנא דשמעת לי' טה"ב אלא ר' יהודה וש"מ דרבי סבר דחוי' היא ולמ"ד דחוי' מהדרינן אטהורים אפי' מבית אב אחרינא וא"כ הטמאים דחו"ל אינם ראויין לעבודה בלא איסור שתויי יין ולא יעבדו כ"א כהני דא"י הטהורים עד אשר הכהנים דחו"ל יטהרו את עצמם ועוד קשה הא דטומאה ה"ב אינו אלא טומאת מת אבל שאר טומאת לא כדאמרי' בפסחי' דס"ז ע"א וביומא ד"ו ובזבחים דכ"ג ודל"ב טומאה אשתראי זיבה לא אשתראי ויש טומאות שצריכים הבאת קרבן כגון זב ומצורע וא"כ המה אסורים בעבודה מטעם ספק זיבה שיש עליהן דהא מחו"כ אסור לכנס למקדש וחייב כרת וכדאיתא במנחות דז"ך ע"ב ויעי' ברש"י למכות ד"ח ע"ב ד"ה לרבות מחו"כ ובתוס' זבחים דטו"ב ד"ה קסבר רבה וברמב"ם פ"ג ופ"ד מביאת מקדש בהשגות הראב"ד ובכ"מ ובמש"ל): ואיברא דיש לתרץ זה דלא קשיא להו מטומאת זיבה כ"א מטומאת מת יען דטומאת מת א"א להזהר משום דטומאת חרב הרי הוא כחלל אפי' ע"י אהל וכמ"ש שם התוס' בבכורות ועי' בנזיר דנ"ד ע"ב ד' ת"ש במ"ש ושלח לו ר' חיים כהן (ולר"ת) איזה בית אשר תבנו לי משא"כ שאר טומאות היו נזהרים לידע אם נטמאו או לא ועוד אפשר דלספק טומאה כהאי לא חיישינן דזה הוי כמו מיעוטא ורובא וגם אזלינן בתר חזקתו שהוא טהור מזיבה) ואשר נ"ל דקושית התוס' קאי אליבא דמאן דס"ל דגם בימי התנאים לא היו נטהרין באפר פרה וכסתמא דגמרא נדה ד"ו ע"ב קודש בימי רבי מי הואי ובימי האמוראים בודאי דלא נהגו בטהרה ע"י הזאה דאל"כ מאי פריך בימי רבי מי הואי האיך לא ידע מזה שבדורו יש ג"כ טהרה אלא ודאי דלא ס"ל הא דעולא דאמר חבריא מדכן בגלילא או אפשר דס"ל דזה לא הי' כ"א בדורות התנאים הראשונים שהיו סמוכים לחרבן הבית אבל לא בימי רבי וכ"ש אחר כן ועי' בחידושי הרשב"א לנדה שם מ"ש בזה דעולא דלא כפירש"י וע"ע בק"נ שלהי ר"ה שהביא דהמרדכי והטור פליגי בזה ואם נחליט דבימי האמוראים פסקה הטהרה יהי' ניחא מה שקבעו התוס' בתענית קושייתם על דברי אביי ולא הקשו זאת מקודם על הברייתא משום דאפשר אז עדיין היו נוהגין בטהרה משא"כ בזמן אביי (ודברי התוס' דבכורות וחולין הנז' קאי אליבא דעולא) ומדברי התוס' האלו נראה דס"ל כשיטת הירושלמי דבנין הבית יהיה קודם ביאת בן דוד דאל"כ אדמקשי מטומאה דזה אינו אלא מזמן שפסקה טהרה עדיפא הי"ל להקשות אפי' בזמן שנהגו בטהרה והזאה אמאי אסורים קודם ביאת בן דיד ואליהו וע"ד שהקשו בעירובין דג"ם על הנזיר למה אסור ביין מחשש ביאת בן דוד הלא משיח בן יוסף צריך לבא מקודם וכמ"ש לעיל ואולם חשבתי דרכי ועלה במחשבה דיש לדחות ראי' זו דאפשר דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דקדושה ראשונה קדושת שלמה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומקריבין אעפ"י שאין בית וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ביהב"ח והא דקאמר בגמרא מטעמא דמהרה יבנה ביהמ"ק לאו דוקא קאמר אלא כלומר שיהי' רשות להקריב וכמ"ש מרן הכ"מ שם על דברי הראב"ד דפליג על הרמב"ם וס"ל דגם למ"ד קדושת עזרא קדשה לעת"ל מודה דמקדש וירושלם לא קדשי (אלא א"י לענין תרומה) דידע עזרא שעתיד להתקדש קדושת עולמית בביאת משיחינו ועלה כתב הכ"מ למה יניח עזרא מלקדש שמא יותן רשות להקריב בגלות והן ה"ל אפשר דס"ל להתוס' ולכן לא הקשו כ"א מטומאה:
ובדברי הראב"ד שכתב דידע עזרא שעתיד להתקדש בביאת משיחנו דמשמע מקודם לכן לא יש לעיין בזה דהלא איהו דס"ל דקדושת שלמה לא קדשה לעת"ל ועזרא קדושי קדיש לא זכר בעלמא בע"כ איהו לא ס"ל כרב הונא (שבועות ט"ז) בכל אלו תנן ומשום שהי' חסר שם מלך ואורים ותומים לכן עזרא לא קדיש אלא זכר בעלמא הוא דעבד אלא ס"ל כרב נחמן באחת מכל אלו תנן ועזרא קדושי קדיש דאל"כ איך הקריבו בימי עזרא כיון דקדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל וא"כ הא גם קודם ביאת משיחנו אפשר לקדש באחת מכל אלו בסנהדרין (עי' קונטרס הסמיכה בסוף שו"ת הרלב"ח דעת מהר"י בי רב) ואפשר דלא בא הראב"ד להורות בזה דקודם שיבא משיחנו אי אפשר. לקדש אלא לתת טעם על שלא קידש עזרא אלא לשעתו אמנם עדיין צריכים דבריו ביאור דלסברתו הו"ל לחלוק על הרמב"ם גם בסוף הל' מעה"ק שפסק דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב כרת כר' יוחנן (בזבחים דק"ז) דהא התוס' שם ד' סמך וביבמות דפ"ג הוכרחו מכח קושיא זו דהמעלה בחוץ לחלק בין קדושת א"י וירושלם דכו"ע ס"ל דמקדש וירושלם קדשו לעתיד שקדושת מחיצות קיימא מאשר לו חומה שדרשו אעפ"י שאין לו עכשיו יע"ש דמבואר דס"ל דאם לא קדשה לעתיד פטור המעלה בחוץ וכמו דס"ל לריש לקיש שם (אך התוס' שם ד"ה אמר ר"ל כתבו וז"ל תימא דלא פריך עליו מהנך משניות דפריך בפ"ק דמגילה ארבי יצחק דאמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו עכ"ל ואשר נראה לתרץ זה משום דאינו הכרח בדעת ר"ל דסובר דקדושת ירושלם יש אחריה היתר וכדאמרי' שם במגילה ומאי טעמא הדר בי' ר' יצחק משום קושיא דרב מרי דתנן קדושת ירושלם אין אחריה היתר אבל בדעת ר"ל יש לומר דס"ל לא הותרו הבמות מטעם דקדושת ירושלם אין א"ה והא דהמעלה בחוץ פטור משום דכיון דלא נתקדשה לעתיד א"כ אינו ראוי לבוא בפנים ולא גרע מהא דאמרי' ביומא דס"ג שלמים ששחטו בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור ושם בתוס' הקשו מהא על ר' יוחנן דס"ל דהמעלה בזה"ז בחוץ חייב והעלו בחד תירוצא דמיירי כשהמזבח בנוי במקומו דכיון דס"ל דקדשה לע"ל א"כ ראוי לבא בפנים וא"כ לר"ל דס"ל דלא קדשה לעתיד אינו ראוי לבא בפנים אבל לעולם גם ר"ל ס"ל דלא הותרו הבמות ולכן לא פריך עליו מהא דפריך ארבי יצחק ולפ"ז יש לומר דגם הראב"ד ס"ל בדעת ר"ל כמו שכתבנו ולכן לא פליג על הרמב"ם בזה שפסק כר"י דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב דהי' מקום לומר דס"ל דפטור מטעם דס"ל דגם הבמות הותרו וכהבנת התוס' ואיהו לא ס"ל כן אלא דכיון דלא קדשה לעתיד א"כ אינו ראוי לבא בפנים ובזה סמך על הא דפליג עליו בהל' בית הבחירה דהנכנס עתה למקדש אינו חייב כרת) ואפשר דכיון דטעמו דר"ל משום דס"ל דלא קדשה לעת"ל וא"כ מישך שייכא הך פלוגתא בהך דהנכנס למקדש בזה"ז אם חייב כרת ובפ"ו מהל' ביהב"ח השיג על הרמב"ם בזה וס"ל דאינו חייב וסמך הכא אדהתם :
ומעתה אשימה עיני לעיין בדברי התוס' שתירצו דמיירי כשהמזבח בנוי במקומו והלא אמרינן בזבחים דס"ב בשלמא בית מנכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי ומשני שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה כו' ואחד שהעיד להם על מקום המזבח היכן הי' והרי דבלא נביא אי אפשר לבנות המזבח ומשמתו נביאים אחרונים פסקה הנבואה וגם רוה"ק נסתלקה כדתניא ביומא ד"ט ואולי הא דהוצרכו לנביא משום שרצו לבנות מזבח גדול אבל מזבח שאינו גדול יכולים לבנות בלא נביא דהא מקומו ידוע מן הפסוקים ורק דספק הוי משום מקום הקרנות וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אחד וזה אינו מעכב אלא בבנין מזבח גדול אבל כשרוצים להקטין משיעורו לא יעכב לן ספק זה כיע"ש ועפ"י דברינו יבואר לן דלכולי עלמא יכולין להקריב בזה"ז כשיבנו מזבח במקומו אלא דלדעת הראב"ד צריכין מקודם לקדש כמו דקדיש עזרא (ומדי דברי בענין מקדש וקרבנות ראיתי להעיר בדברי המל"מ ריש הלכות קרבן פסח בעמדו על דברי התוס' פסחים ד"ג בתירוצם אי נמי נציבין חו"ל היא דהיכן מצינו להאי דינא דמי שדר בחו"ל פטור מק"פ דהלא כן נראה לכאורה מהא דאמרינן בעירובין דכ"א דאין פסי ביראות בבל משום דשכיחי מיא בחו"ל נמי לא דלא שכיחי מתיבתא ופירש"י דפסי ביראות לא התירו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה ונשמע מזה דבמקום מצוה לא יש חילוק בין חו"ל לא"י והרמב"ם בפי"ז מהל' שבת הלכה למ"ד כתב וז"ל לא התירו פסי ביראות אלא בא"י ולבהמת עולי רגלים ושמע מינה דבני חו"ל פטורים מק"פ דאל"כ למה לא התירו להם כשעלו לעשות הק"פ ברם קשה לי מהיכן הוציא הרמב"ם דבר זה הלא מדברי הגמרא נשמע דלא בעינן להיתר זה אלא הילוך לדבר מצוה יהי' איזה מקום שיהי' ובע"כ לומר דהרמב"ם לאו דוקא קאמר א"י אלא ר"ל מקום דליכא מיא כגון א"י ומשו"ה לא העיר בזה המשל"מ וצופה הייתי בס' יצחק ירנן בהלכות שבת שם שהבין בדעת הרמב"ם כמ"ש ברישא דס"ל כהתוס' פסחים אבל לענ"ד אין זה מוכרח והעיקר הוא כמ"ש בסיפא דכוונתו מקום דליכא מיא וכמו בזה שכתב ולבהמת עולי רגלים דלאו דוקא הוא אלא ה"ה שאר הולכין לדבר מצוה כן ה"נ בזה שכתב א"י דלאו דוקא אלא דר"ל דלא התירו פסי ביראות אלא במקום דליכא מיא וגם שיהי' הליכתם לדבר מצוה):
ומזה שלא מצינו שהקריבו מזמן החרבן עד השתא אין סתירה לזה די"ל משום דלא הניחו לן האומות להקריב דהא באמת מצינו בס' כפתור ופרח הו"ד בשו"ת נוב"י מהד"ק א"ח סי' ל"ה (ועי' במגילת ספר לאוין שט"ו מש"ב ונראה שלא ראה להספר כו"פ או שאילו הדברים עכ"פ לא ראה שם) שגדול אחד מרבותינו בעלי התוס' הי' רוצה לבא לירושלם להקריב קרבן ורק משום דליכא כהן מיוחס אי אפשר להקריב יע"ש ובשו"ת ח"ס יו"ד סי' רל"ו ובשו"ת בנין ציון להגאון מאלטונא שהאריך בזה וראיתי ג"כ לבאר בזה מעט הנה ידוע דברי הרמב"ם בפ"כ מהל' איסורי ביאה דכהנים שבזה"ז אין אוכלים בתרומה דאורייתא ודברי הריב"ש בסי' שצ"ד דכהנים שבזמנינו אין להם כתב היחס ואינם אלא כהני חזקה ועי' במג"א סי' ר"א סק"ד ובש"ך יו"ד סי' שכ"ב מש"ב רש"ל ובה"ט אה"ע סי' וא"ו סק"ב בכהן שנשא חלוצה בשוגג שפסק בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' צ"ג דלדעת מהרשד"ם אה"ע סי' רל"ה אין כופין אותו להוציא דכהני זמנינו כהני ספק נינהו אמנם בשו"ת מהרי"ט סי' פ"ה וקמ"ט האריך לחלוק על סברת מהרשד"ם וס"ל דכהנים ודאים הם ובחזקתם עומדים לכל דבר והרמב"ם שכתב שם דאינם אוכלים בתרומה דארייתא זה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אוקמינן להו אחזקתייהו כדאמרי' בכתובות דכ"ד גדולה חזקה כו' אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה כו' יע"ש במהרי"ט ובאמת ללישנא קמא דאמרי' שם ואלא מאי גדולה חזקה מעיקרא אכול בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא הוא ראי' נכונה לדעת מהרי"ט אך למסקנא לא יש שום ראי' דבחזקתם עומדים למילי דאורייתא ועוד הא גם ללישנא קמא לא אהני להו חזקתייהו ליוחסין מטעם דהך חזקה אינה חזקה דאורייתא דהא נמצאת בה ריעותא כדפירש"י שם בד"ה בקשו כתבם שהתחתנו בגוים ולא הוי אלא ספק ומי יודע כמה מהם התחתנו שמא לא נשאר רוב כשרים שנלך בהם השתא אחר הרוב וגם הא הו"ל קבוע וכמחצה על מחיה דמי ואפי' אם נאמר דמדאורייתא לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידצע וניכר וכמ"ש התוס' בפסחים ד"ט ד"ה היינו תשע חנויות ובנזיר דו"ב ד"ה אסור בכל הנשים מ"מ הא גם כאן ידוע הוא לאיזה בני אדם וניכר להם כהן פסול ולדעת הרבה פוסקים אפי' בניכר לאדם אחד מקרי ניכר האיסור והוי קבוע ולא בעינן שיהא ניכר לכל העולם ועי' בפמ"ג שפ"ד סי' ק"י ולא דמי לנחל איתן שכתב הר"ש מקינון הובא שם בפמ"ג ובחוו"ד הטעם שאינו אוסר בחרישה וזריעה לכל העולם מחמת קבוע יען דאינו ניכר מקומו מקום העריפה לשום אדם ולא הוי דומיא דט' חנויות ומה תאמר עוד להכשירם היכא דפריש מטעם כל דפריש מרובא פריש גם זה אינו דהא לא ידוע לנו בבירור גמור שיש רוב כשרים:
ועוד פוק וחזי בשו"ת עדות ביעקב דרכ"ג ע"ג שכתב וז"ל ומעתה בני"ד באנוס שברח למקום ישראל ושב בתשובה) לא שייך למימר כל דפריש מר"פ כיון דהספק נולד במקום הקביעות עצמו דהא גם שם הדבר בספק אצלינו אם זה האנוס הוא מאותם שאביהם נשאו להם נשים נכריות או הוא מאותם שאביהם נשאו להם נשים מהאנוסות עצמם א"כ כי פריש אח"כ ממקום קביעותם מאי הוי מי הוציאו לאיש הזה מהספק דנימא נזיל בתר רובא אלא לעולם בספק קאי וספק אסור והא לך דברי הגה' אשרי בפ' גי"ה ודוקא שפירש משם בדלא חזינן אבל אי חזינן דפירש מן הקבוע אף דלא ידעינן אי משל נבילה אי משל כשרה אסור כו' א"כ כיון דחזינן להאי אנוס דפירש ממקומות קביעות האיסור שיש שנושאים להם נשים נכריות ולא ידעינן אנוס זה האם אמו נכרית או אנוסית הא ודאי דבחזקת איסור בנה של נכרית קאי עד שיתברר לן שהוא מן האנוסית מה שא"א לברורי כדכתיבנא לעיל עכ"ל ומבואר מזה דלא מהני לן כהני חזקה דידן להיות כודאי כהן מטעם דרוב כשרים (אפי' אם הי' ידוע לנו כן מה שאי אפשר לידע זה) וכל דפריש מר"פ דהא זה דומה לנידון דידי' דהא גם בכאן מלבד שיש לנו ספק אם אבותיהם של אלו לקחו נכריות והם נולדו מהם וכמו שפירש"י שם בד"ה בקשו כתבם כנז' אלא עוד זאת דהא גם השתא יש כהנים פסולים וידועים לכמה בני אדם והו"ל פירש לאחר שנולד הספק דלא מהני וע"ע בשו"ת נוב"י שהובא בפ"ת אה"ע סי' ד' סקמ"ה מש"ב ומכל זה נ"ל דגם מהרי"ט לא בא לחלוק על מהרשד"ם אלא כדי להגדיל עון המזלזלים בקדושת כהונה וכדי שלא יבואו ליקח נשים האסורות לכהונה אבל לדינא ס"ל כוותי' דמהרשד"ם ובעסקי בזה ראיתי בס' הנחמד שדי חמד מערכת כ' אות צ"ב שהאריך להביא דברי אחרונים דס"ל כמהרי"ט וכנראה מדעתו דעת עליון שס"ל לדינא כוותי' ועיקר סמיכתו על דברי הגאון שם ארי' (דבזולת המחברים שהביא לא נמצא שום ראי' בכל דבריהם אלא זה מסכים למהרי"ט וזה למהרשד"ם) שס"ל שהם כהנים ודאים מטעם רוב ולע"ד איני יודע מה זו סמיכה ואדרבה חידוש הוא בעיני על גאון הדור כמוהו בקי נפלא שלא העיר עליו לדחות דבריו מהא שכתבנו ועוד כמה מקומות שאין הזמן והמקום גורם להאריך כעת ואולי דטעמו ג"כ כמ"ש בדעת מהרי"ט אכן לדעתי אינו שייך להיות נושא פנים לחומרות ודברי אמת לכסות כי לאו דבל תגרע ובל תוסיף שוין שניהם אמרות טהורות ואדרבה לאו דבל תוסיף יש בו חומרא מצד שיש בו מעשה וכמו שהשיב ר' יהושע לר"א בדם מתן ארבע שנתערב במתן אחת כשנתת עברת על ב"ת ועשית מעשה כו' (עירובין ד"ק) ועוד דחומרא דאתי לידי קולא הוא שיבאו להכשירם לעבודה וגם שלא לחוש להדר אחר הרבה כהנים בפדיון הבן ויעי' בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קנ"ה הו"ד בפ"ת יו"ד סי' ש"ה מש"ב וס"ל דגם בן הכהנת והלוי' יש לפדותו מטעם ספק וכמו דאזלינן בכל ספק דאורייתא לחומרא יע"ש ומאחר שכן דיש לומר דלדינא קי"ל כמהרשד"ם א"כ טעם מניעת הקרבה בזה"ז מחמת כהן מיוחס היא מניעה גדולה אך אם נמצא כהן מיוחס ע"י כתב בקיום ב"ד הא ודאי דלא חיישינן עוד לדקדק אחריו והוא כהן ודאי וכשר לעבודה דקי"ל ב"ד בתר ב"ד לא דייקי כדאמרי' בבתרא דקל"ח ע"ב והובא בסמ"ע וש"ך סי' י"ט וע"ש בפ"ת סק"ג מ"ש בשם מרן הב"י בדעת הרשב"א דלא כהמבי"ט והרדב"ז:
איברא הוא לא ראה מ"ש בזה בשו"ת כרם שלמה ח"מ סי' א' שהוכיח מכמה תשו' הרשב"א דלא כהבנת הב"י אלא כהמבי"ט ורדב"ז דהאידנא חיישינן לב"ד טועין ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא זת"ד שם אמנם לענין נידון דידן אין סתירה מדבריו דיש לחלק ולומר דלא פליגי אלא בדבר הצריך להיות בקי בדינים ובשיקול הדעת בגמרא ובפוסקים דבזה"ז שנתמעטו הלבבות ולא מצינו מי שהוא בזה המדרגה לכן חיישינן שמא טעו בדין משא"כ בדבר שאינו צריך חכמה יתירה כמו בני"ד בודאי דלכו"ע ס"ל דלא חיישינן לב"ד טועין גם בזה"ז מאחר שכתב יחוסם הולך מב"ד אל ב"ד שקיימו יחוסם כדת וכהלכה ודבר זה אינו מהנמנע דהא מצינו להגאון סדה"ד שהי' לו כתב יחס עד ר' יוחנן הסנדלר עי' סדר תנו"א באות יו"ד אצל ר"י הנז') וכן למהרש"ל כמ"ש בשו"ת שלו וחם אמנם דעל כתבי היחס הללו אין לסמוך לענין דאורייתא דהא אין להם קיום ב"ד וגם הבעלים בעצמם לא דקדקו לבאר היטב אם הוא מגזעו מצד האב או מצד האם כדמצינו פלוגתא ביחס דהגאון סדה"ד אם הוא מגזע מהרש"ל מצד האב או רק מצד האם אבל מ"מ מי שנחוץ לו דבר זה כמו הכהנים בודאי דקדקו יפה בזה לעשות כתב דנא בכל תוקף כדת ודין:
ודאתאן לידן יחום מהרש"ל ראיתי לעמוד בהשמועה שכתב בשה"ג שהרש"ל שאל על משפחתו של האר"י והשיב האר"י שהוא אינו ממשפחתו דלפי ידיעתי ביחס דנא איני רואה שזה השמועה יהי' אמת ועובדא ידענא בהיותי בעיר קושטא' בנסיעתי עתי מחו"ל לארה"ק מצאתי שם זקן אחד בישיבה של חכמי ספרדים ותארו כתאר אחד מבני משפחתי והייתי מסתכל בו הרבה וכל פעם גם הוא הי' מביט בפני יותר מהנהוג ובעבור שאני הייתי רך בשנים מאוד וגם גר בארץ והוא הי' זקן מכובד וחשוב מאוד לא הרהבתי עוז להתחיל עמו בדברים ולבא לעומק יחוסו אמנם משתוקק הייתי הרבה לידע ענין זה וכמו צער הי' לי במניעת ידיעת דבר זה עד שבעזרת השי"ת עלה בדעת הזקן לישאל מאתי ופעם אחת בעמדי לצאת מהישיבה קול קורא אלי אדון אדון מה שמו של אדוני ואמרתי לו שם אביך אמרתי לו שם אבי אביך אמרתי לו חזר ושאל אותי אם שמעתי מאבי ענין פלוני השבתי לו שמעתי ענין זה ועוד ענין כיוצא לזה אז אמר לי א"כ קרובי ושאר בשרי אתה וקרא כתיב ועוכר שארו אכזרי ומה בידי לעשות להנצל מזה יבא עמי לביתי ובעזרת שמו יתברך יצמח לך איזו טובה הקשבתי לקולו ובבואי לביתו התחלנו לספר בענין יחוס משפחתינו וכאשר נתברר לו בירור גמור שאני ממשפחתו אז הביא לי כת"י באותיות רש"י וקיום ב"ד עליו שהוא העתק מכ"י הנכתב בשנת תקל"ח ומפורש שם משפחתו עד ר' יחיאל לוריא אב"ד דק"ק בריסק שבא לשם ממדינת עלזאם וזה ר' יחיאל הי' לו בן שמו ר' אברהם לוריא ובנו של ר' אברהם שמו ר' יחיאל והוא אביו של מהרש"ל וזה ר' יחיאל האחרון אבי מהרש"ל הי' אב"ד דק"ק סלוצק ואביו של מהר"ם פאדוה שמו ר' יצחק הי' חתנו של ר' יחיאל הראשון וגם חותן אבי הרמ"א שמו ר' אליעזר הי' חתנו של ר' יחיאל וגיסו של מהר"פ וזה הזקן דקושטא' הוא ג"כ מגזע של ר' יחיאל הנז' ואמו הי' אחות אם אבי זקני אבי אבי שמו ר' עזרא וסיפר לי שהוא הכיר לר' עזרא זקני בהיותו רך בשנים והוא הי' כמו בן ט"ו שנה ולחידוש הי' לו על שאין בידי כתבי יחס והשבתי לו הלא זה ידוע לכבודו כי אבותינו נדדו ממקומם זה ערך תשעים שנה ואולי קרוב למאה וגלו ממקום למקום עד שהגיעו למקום חפצם שראוי לפניהם להתיישב שם ומתוך טלטולם הקשה נאבד מהם כמה דברים יקרים וגם הכתבים שהי' בידם ואח"כ כאשר יצאה פקודת הממשלה לשנות הכינויים ראה לכנות את עצמו בכינוי צערנעסאוו מטעם הידוע לו שכן צריך ואני ג"כ יודע מעט מזה וזה הזקן הזכיר א"ע ג"כ בטעם דנא קצרו של דבר בבירור גמור ובסימנים מובהקים שיש לסמוך עליהם אפי' בדאורייתא באיסור חמור נודע לנו שאנחנו ממשפחה הנו' ואז נתן לי הכתב לכתוב העתק ממנו (וגם היטב עמי כפי יכולתו ביותר מדאי העליון ישלם פעלו בעולם האמת כי זה עשרה שנים בערך ששבק לן חיים ושמו ר' אהרן לוריא ובהיותי בתוניס מצאתי שם את בנו בשפל מצב מאד העליון ירומם קרנו בזכות משפחתו) ובקראי כתבו הנז' נתברר לנו שהאר"י הי' ג"כ ממשפחה הנז' ולא לחנם כתב בשו"ת יוסף אומץ להגאון חיד"א שהאר"י הי' אשכנזי ולא כמ"ש בשה"ג כי בידאי התשו' הם עיקר לגבי שה"ג ולענ"ד דגם הח"ס בא"ח סי' ט"ו שכתב שהי' ספרדי אין כוונתו מגזע ספרד אלא ר"ל שנעשה ספרדי יען שהי' דירתו במקום חכמי ספרד נמשך אחריהם לנהוג כמותם בכל דיני התורה ורשאי אדם לעשות כן כמ"ש מרן הב"י בתשו' אבק"ר סי' רי"ב דכל איש היוצא ממקום שמחמירין למקום שמקילין ואין דעתו לחזור דצריך לנהוג כמותם כמנהג המקום שבא לשם ולאו דוקא יחיד אלא אפי' קהל גדול הבאים ביחד בטלים הם לגבי הדרים שם אעפ"י שהם מועטים וסיים שם דהאשכנזים הדרים בפליבינא מותרים לאכול מבדיקת הספרדים ולא עוד אלא שאם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים יע"ש ואם כי יש חולקים בזה עי' בשו"ת הרד"ך בית יד היינו דוקא גבי קהל אבל לא ביחיד ועי' בזה בסי' תס"ח וחצ"ו במג"א ופר"ח ואם תאמר אפי' ביחיד כמו שנראה מדברי הרד"ך שם בפירושו במוגרמתא דרב ושמואל דאכלה ר' זירא כי סליק לא"י מ"מ יש לחלק בין היכא דס"ל שאין הדין כחכמי המקום שבא לשם להיכא דס"ל שהדין עמהם דבזה כו"ע אזלי ומודי לדברי מרן הב"י ועי' בש"ך יו"ד סי' קי"ט ובסי' רי"ד מ"ש דקי"ל כהרא"ש ולא חילק בין נראה לו היתר או לא כמו שחילק שם בסי' קי"ט) ועפי"ז לא קשה אם האר"י הי' אשכנזי איך נהג עצמו כספרדי דבאופן זה כו"ע סבירא להו סברת מרן הב"י:
ומעתה נהדר אנפין לדעיל לדברי הי"מ שבתוס' סוכה הנז' דצריך טעם מדוע לא ניחא להו לתרץ קושייתם כמ"ש רש"י ותוס' ואפשר לומר משום דס"ל כשיטת הירושלמי ושלמי הנז' וכמ"ש לעיל דבנין ביהמ"ק יהי' קודם ביאת ב"ד וכל הנביאים לא נתנבאו בנסים חוץ מהטבע בתכלית רחוק מאד כזה אלא לימות המשיח אחר שיבא ולכן דחקו לפרש דמיירי בעי"ט משא"כ רש"י ותוס' אפשר דס"ל כשיטת הרמב"ם דאחר ביאת בן דוד יבנה המקדש לכן פירשו דיבא מן השמים דאחר ביאת משיח לא נס זה לבד יהי' אלא כמה נסים היוצאים מדרך הטבע כמבואר בנביאים ובאגדות רז"ל ובכל ספרי חכמי ישראל והבט וראה בס' אוה"ח פ' שמיני ע"פ ואת החזיר וגו' והוא גרה לא יגר שפירש דזה תנאי דאם יגר יהי' טהור ומזה צא ולמד מגודל השתנות הטבע שיהי' אז וא"כ אין חידוש בזה שיהי' בנינו מן השמים ואמנם דברי הגהון אוה"ח קשה להבין דמה יושיענו זה לטהרו הא משנה מפורשת בפ"ק דבכורות דטמאה שילדה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא ונפסק כן ביו"ד סי' ע"ט ומאי דקשה הא איתא במדרש עתיד חזיר ליטהר הנה בודאי דיש בזה איזה כוונה לא עפ"י הפשוט דהא התורה נצחית ולא תשתנה וכמו שמצינו בשו"ת הרדב"ז סי' תתכ"ח שפירש הא דכל המועדים יהיו בטלים דכוונתם בזה שתרבה להם השמחה והעונג עד שיהיו כל הימים שוים כמועדים ומחמת זה לא יהיו ניכרים שמחת המועדים ועוד אפשר לע"ד לפרש בזה דהאי מ"ד ס"ל כבן זומא בפ"ק דברכות שלא יזכרו יציאת מצרים לימות המשיח וכל המועדים המה זכר ליציאת מצרים:
ועפי"ז יהי' ניחא הא דירושלמי דמגילה שכתב הרמב"ם בסו' הל' מגילה דכל ספרי נו"כ עתידין ליבטל לימות המשיח ור"ל קריאת הדברים הכתוב בהם מיציאת מצרים ואיך שיהי' הא חזינן שהוציאו הדבר מפשטות הלשון כדי שלא תפול ח"ו שום שינוי בדיני התורה והן ה"נ בזה דעתיד חזיר ליטהר אפשר דכוונתם על הא דאיתא בפסחים דקי"ח אמר הקב"ה לגבריאל געור חית קנה כו' שדרה בין הקנים דכתיב יכרסמנה חזיר מיער געור בחי' שכל מעשיה נכתבין בקולמוס ופירש"י כולן פה אחד להרע לישראל וזה כוונתם שעתיד האומה רעה זו (קודם ביאת המשיח דאחר שיבא הכל עבדים לישראל וכדלעיל) הנמשלה לחזיר היער ליטהר היינו שיטהרו מדותיהם הרעות שלא להרע עוד לישראל ואיני אומר דפירוש זה מוכרח אלא כוונתי להוציא מהא דפירש אוה"ח בזה והרבה פירושים נאמרו בזה ובלבד שלא יהי' נגד דיני התורה (זולת איזה דברים שעבר הטעם כגון הא דבן זומא ועוד כמה דברים שנאסרו משום ספק ומשום שאינן בני תורה עי' התוס' ביצה ד"ו ד"ה והאידנא) דהא קי"ל שלא יתבטל שום דבר מדיני התורה וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים המלך המשיח עתיד לעמוד כו' וחוזרים כל המשפטים למקומם ועי' בקונטריסי אמת ליעקב דע"ד בד"ה צא ולמד ובספרי ד"מ סי' ב' ד"ז ע"ב ובחידושי הר"ן לנדה דס"א על דברי רב יוסף ור' יוחנן בענין מאמרם ז"ל מצות בטילות לעת"ל ואל יעלה על דעת הקורא לדחות הא דבן זומא מהא דחכמים פליגי עליו והלכה כרבים דזה אינו יען דכללי דפסקי הלכות ישתנו בימות המשיח וכמ"ש בס' ויקהל משה דלע"ל יהי' הלכה כרשב"י לגבי ר' יהודה וכן יהי' הלכה כב"ש ובזה"ז שהוא הלכה כב"ה מפני שעתה מתנהג עפ"י החסד וגדולה מזו מצינו בשו"ת מהרי"ק שורש קס"א דס"ל דכל פסקי הלכות לא נאמרו גם בזה"ז אלא דוקא בדבר הנהוג ועי' במג"א ס' רי"ח ובתוס' חדשים פ"ג דכלים מ"ב שהשיגו על זה אמנם בשו"ת נוב"י מה"ת חא"ה סי' קמ"ח תפס בדעת הרמב"ם דס"ל כמהריק"ו וא"כ עכ"פ לא נפלאת היא לומר דעל ימות המשיח לא איתמר הנך כללי דפסקי הלכות וקצת ראי' לזה מהא דפריך הלכתא למשיחא יעי' ברש"י זבחים דמ"ה ד"ה א"ל הלכה קאמינא ובתוס' שם ודו"ק:
לב) פ"ו הכ"א לפיכך אם הי' הגט ז"ל הריב"ש כו' וכמ"ש הרב סברא זו סס"י רל"ב כו' ודברי הרב צל"ע עי' בס' מכתב מאליהו שער זיי"ן דקכ"ג מ"ש בדברי הריב"ש הללו ובדבר מ"ש רבינו בד"ה עוד קשה על הריב"ש כו' ונשאר בצ"ע הנה קושיא זו לא הי"ל לתלות על הריב"ש לבד דהלא הוא אינו יחיד בסברא זו דהא מרן הב"י בסי' קל"ד הביא דבר זה בשם התשב"ץ בדין זה גופי' וז"ל וכיון שהוא פירש דעתו שאינו רוצה בביטול הגט אלא בקיומו לא נתבטל הגט כלל וכעין ראי' לזה דתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכיון שכן הרי הוא נאמן כו' ומלך לא דחה לדבריו ומוכרח לומר דס"ל דאין לחלק בזה בין נדרים לגט והטעם נ"ל דגם הכא בגט הוי דברים שבינו לבין קונו דבזה שאנחנו מאמינים לו בפירוש דבריו שאינו רוצה בביטול הגט מהני שהגט יהי' כשר ותנשא בו והוי כנדרים שנוגעים לעצמו דוקא ולא כנדרים שנוגע לחבירו דאין הולכין בהן כ"א אחר הלשון אם לא באומדנא דמוכח כמ"ש ביו"ד סי' רי"ח ועי' בס' מכמ"א שער זיין דקל"ב שהביא לדברי הריב"ש והתשב"ץ והסכים לדעתם וחידוש על רבינו לסברתו הי"ל להעיר על מרן שקבל דברי התשב"ץ בשתיקה:
לג) שם הכ"ו וכן מי שמסר מודעה כו' וכתב מרן הב"י תמיהה לי למה כתב רבינו משמתינן לי' ובגמרא לא אמרינן אלא מנגדינן לי' כו' וצ"ע עי' בדרישה סי' כ"ו וסי' קל"ד וסי' קמ"א מש"ב ועל תמיהת מרן דבגמרא לא אמרינן אלא מנגדינן לי' ושמתא חמירא מנגידא יש להעיר בזה דהא ביו"ד ריש סי' של"ד כתב וז"ל גרסינן בפ"ק דקדושין דרב מנגיד למאן דחיילא עלי' שמתא תלתין יומין ונהרדעי אמרי דלא מנגיד בה רב וכתב רי"ו דמלקין אותו דרוב הפוסקים הסכימו דלית הלכתא כנהרדעי ע"כ אבל הרמב"ם לא כתבו משמע דס"ל דכיון דספיקא הוי אי מנגיד רב אי לא אזלינן לקולא ואחריו נמשך רבינו עכ"ל הב"י וצריך להבין מאי האי דקאמר אבל הרמב"ם לא כתבו דהא הרמב"ם בפ"ז מהל' ת"ת ה"ו כתב דמי שישב בנידוי למ"ד יום מנדין אותו שניה ושם בהלכה ב' כתב וכיצד היא הנידוי אומר פלוני יהא בשמתא והב"י בסי' של"ד הביא ראיות לדעת הרמב"ם (נגד הראב"ד) דשמתא היינו נידוי ודחה שם לדברי הנמוק"י דס"ל דשמתא חמירא מנידוי וכיון שכן מעתה אין הכרח בדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא הוא אי הלכה כנהרדעי או לא וגם לא יוצדק לומר אבל הרמב"ם לא כתבו אלא דיש לו לתמוה עליו כמו שתמה על הטור דאיך כתב דמנדין אותו ובגמרא לא אמרו אלא דמנגדין אותו זאת ועוד יגדל התימא על מרן דהא הרמב"ם בפ"א מהל' טו"נ ה"ה כתב וכל מי שחלה עליו שמתא למד יום מכין אותו מכת מרדות ואח"כ מתירין נידויו (ובמגדל עוז הראה מקומו מפ"ק דקידושין בכולהו מנגיד רב ודלא כנהרדעי) והרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דשמתא היינו נידוי ושהוא ס"ל דמנגדין למאן דחיילא עלי' שמתא למ"ד יום וגם מרן בב"י ח"מ סי' פ"ז כתב כן על הטור דמפ"ק דקדושין הוציא זה וגם בש"ע פסק כן ובודאי דראה אז דגם הרמב"ם בהל' טו"נ הביא זה ואיך לא הרגיש בכאן בב"י סי' של"ד וכתב אבל הרמב"ם לא כתבו:
ודע דמזה שכתב הרמב"ם בהל' ת"ת דמנדין אותו פעם שנית ובהל' טו"נ כתב דמכין אותו מ"מ נראה דליכא כללא איזו מהן חמירא וזה תלוי הכל לפי האדם ולפי ראות עיני הדיינים לענוש להעובר הכל כפי הבנתם פעמים בזה ופעמים בזה ועי' בסמ"ע וט"ז סי' חית במ"ש על הא דכתב שם והשליח נאמן כשנים להעיד שביזוהו כדי לנדותו וכן מלשון הרמ"א בא"ה סי' קל"ד ואפי' בטל המודעה קודם נתינת הגט אפ"ה משמתינן לי' נראה דנגידא חמירא משמתא וכן מבואר מדברי הרמב"ן בסה"מ שורש א' בראייתו שהקילו בדרבנן ממה שראינו שבעונשים לא הלקו רק נידוי ושמתא מצינו בהו כמ"ש שם במגילת אסתר אות י"א יע"ש דמבואר שם דהרמב"ן ס"ל דנגידא חמירא משמתא והרב מגילת אסתר השיב עליו דלא כן הוא ומחוורתא כדכתיבנא דליכא כללא בהא איזה חמירא ולכן אין זה כ"כ קושיא אם תמצא בפוסקים שמתא במקום דאמרו דמנגדינן לי' וכן להיפוך דכיון דלא קי"ל איזו עדיפא וגם שיש ביד ב"ד לענוש באיזה שיראו בעיניהם ולפעמים גם בשניהם (ואפי' בעבירה דליכא בה כ"א מ"מ כגון מקדש בלא שידוכי) וכמ"ש הב"י בא"ה סס"י כ"ו בשם התשב"ץ ראוי לנדותו ולהכותו על זה יע"ש לכן לא דקדקו בזה ויהי' מיושב בזה תמיהת מרן על הטור:
והנה התמיהה שכתבנו על מרן היא ג"כ תמיה' על רבינו דבפ"ג מהל' אישות הביא לדברי מרן הב"י בסי' של"ד הנז' והקשה עליו איך אמר דהרמב"ם ס"ל דספיקא הוי אי מנגד רב אי לא ולכן ס"ל דאזלינן לקולא ולא מנגדינן למען דחיילא עלי' שמתא למ"ד יום דא"כ באחריני נמי הי"ל לפסוק כן ואלו הרמב"ם פסק בפ' הנז' דהמקדש בלא שידוכי והמקדש בשוק מכין אותו מ"מ ומדוע לא הקשה עליו ביותר מזה מהא דהרמב"ם פסק בהל' טו"נ דמכין אותו מ"מ למען דחיילא עליו שמתא למ"ד יום:
ובפרט דקושית רבינו ממקדש בלא שידוכי והמקדש בשוק י"ל דזה אינו מטעם דס"ל דלית הלכתא כנהרדעי ובכולהו מנגיד רב אלא דס"ל דעל כל דבר עבירה שיש בה פריצת גדר לד"ת או לתיקון העולם יש בזה מ"מ וכמו שנראה ממ"ש בפ"א מהל' אס"ב ה"ח ואם הכו אותם ב"ד מ"מ כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם ושם בהי"ד ואם הי' הזכר בן ט' או פחית שניהם פטורין וראוי לב"ד להכות הגדול מ"מ וכתב שם הה"מ דענין מ"מ כבר ביאר בהל' שבת פ"א דשם כתב וז"ל ומ"ש והעושה איתו בזדון מכין אותו מ"מ הוא מפני שעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מה"ת ויש לזה סמך בהרבה מקומות ומהם רי"פ תולין לוקין מ"מ מדרבנן ופ' כירה דף מ"ב מ"מ מדרבנן והרי דהיכא שיש עבירה בדבר שעקרו מה"ת יש סמך לחייבו מ"מ והרשות ביד ב"ד להכותו ואף אם לא הזכיר זה בגמרא וכמ"ש מדברי הה"מ בפ"א מהל' גניבה הלכה יו"ד על דברי הרמב"ם וראוי לב"ד להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה דכתב עלה וז"ל זה לא מצאתי מבואר אלא נראה פשוט כדי שלא יארע תקלה וע"ע שם ברמב"ם ספ"ח שכתב וז"ל וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה יש להם רשות להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות ב"ד לחזק הדבר וכל מי שמפקיע את השערים ומוכר ביוקר מכין אותו ומבואר מכל זה דגם במקום דלא נזכר בגמרא נגידא או שמתא חיובא על הב"ד להכותו היכא שיש עבירה בדבר שעיקרו מה"ת וגם בשאר עבירות רשות בידם להכותו וא"כ שוב לא קשה מהא שכתב דיש מ"מ במקדש בלא שידוכי ובמקדש בשוק דזה הוי במקומו ובזמנו רגיל ומצוי ואין לך פריצת גדר ועבירה גדולה יותר מזו כנראה מהמשא ומתן הכתוב בשו"ת שעברו כמה דברים מכוערים ע"י זה שהי' תקלה גדולה לבנות ישראל הצנועות והמיוחסות שיבא אחד פחות ושפל אנשים ויחביא עדים ויושיט לה איזה דבר לשם קידושין ואומר אתם תהיו עדים איך שקדשתי פלונית ויוציא עלי' קול שהיא מקודשת לו ויגיע לה תקלה על ידו ובכגו"ז מכין אותו מ"מ וכמ"ש הה"מ בהל' מלוה פכ"ד ה"ו דכל היכא דאפשר שיגיע תקלה מכין אותו אע"ג דהוא דבר שאין לו עיקר מה"ת ואיהו גופי' כתב בפ"א מהל' שבת דבעינן עיקר מה"ת (ועי' בפ"ג מהמ"א הט"ו מש"ב) ומ"מ היכא דיש חשש תקלה שאני וס"ל דמכין ולא בעינן עיקר מה"ת ועי' במגילת ספר לאוין ס"ט דט"ו מ"ש בענין זה דמ"מ וע"ע בס' פרדס לרש"י (ד' קושטא דכ"ד) וז"ל פירש רב נחשון גאון ג' פגיעתן רעה והן פטורין מן הקנס וחייבין מלקות כו' דאם אינו כן הרי העבדים חובלין במיוחסין וגם הנשים באנשים (ודבר זה הי' בהעלם משו"ת חוט השני סי' מ"ז יע"ש ובגנזי חיים מערכת מ"ם אות פ"ז העיר עליו בזה יעוש"ב) וע"ש עוד בד' כ"ה וז"ל וששאלתם מי שנחשד בעבירה ויצא עליו קול בכל המדינה ועד אחד מעיד בו והוא כופר מהו להשביעו כך ראינו שאין בכאן שבועה אבל משום חשד המצוי מלקין אותו י"ג (עי במג"א סי' תצ"ו ובה"ט סק"א וברש"י סנהדרין ד"ז ע"ב ד"ה מקל למכת מרדות עד שיחזור בו) שהן מ"מ דהא אמר רב קידושין דפ"א מלקין על לא טובה השמועה (עי' בזה בפני משה ח"ג סי' טוב וראש משביר מוריינו ח"א סי' ב"ן וג"ן מ"ש בענין זה דמלקין על לטה"ש) וכך נהגו בישיבות כו' ואם אין שם חשד מלקין את העד האחד שהעיד עליו בדבר עבירה ממעשה דזיגוד פסחים קי"ג כו' יע"ש ומכאן ג"כ יש לדון שיש מ"מ במקום שהב"ד רואים שיהי' מזה הריסת הדת והשחתת העולם ולכן אפי' אם נאמר דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי הלכתא כנהרדעי אי לא וכמ"ש מרן או אפי' דפשיטא לי' דהלכתא כנהרדעי עכ"ז אין סתירה מזה דמקדש בלא שידוכי והמקדש בשוק שפסק בהו דמכין אותו מ"מ יען דזה הדבר הי' באותו זמן מצוי ורגיל וכמ"ש לעיל ומשו"ה ס"ל דיש מ"מ בזה משא"כ בזמן הרמ"א ובמדינתו שלא היו עושין כן ואם אירע מי שקידש בלא שידוכי לא מצד ערמה ומרמה עשה כן אלא מצד שנתרצו שניהם לקדש לאלתר ולא יש בזה שוס הריסה והשחתה לד"ת לכן כתב הרמ"א ולא ראיתי מימי שהכו מי שקידש בלא שידוכי ועפי"ז החילוק יהי' ג"כ מיושב הא דס"ל להרמ"א באחריני דלא כנהרדעי כגון בא"ה סי' קל"ד וקמ"א ובח"מ סי' פ"ז ואמנם איך שיהי' בזה עכ"פ יש לתמוה על רבינו שלא תמה על הב"י דהרמב"ם כתב לדין זה וצ"ע לד) שם הכ"ט ואם נודע נשאל הריב"ש כו' ואיכא למידק איך יכול הגט לבא ליד האשה והלא לא עשאו שליח אלא לאחר ג' שנים ואם שינה שנתנו בתוך הזמן ביטל שליחותו ואין כאן גט כלל ולא עוד אלא דאחר ג' שנים נמי דהבעל חי בטל שליחותו לגמרי כיון דמעיקרא שינה שוב אינו נעשה שליח ובזה יש לדון קצת אם ע"י שתחזיר הגט ויחזור ויתנו לה כדין וזה תלוי באותה ששנינו ואם א"ל טול ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר ובמאי דאמרי' עלה בגמרא דהיכא דנפקא לאפי' ויהיב חפצא ושקלא גיטא כפי הפירושים הנאמרים בזה וצ"ע לפום ריהטא נראה דקושית רבינו היא קושיא עצומה דאם הי' נותנו בתוך ג' שנים ג"כ אין זה גט מטעם דהוא לא עשאו שליח לזה אמנם חזינן דהרב העיטור מקשה בהיפך דבדיני שלישות ד' למ"ד כתב וז"ל והרב המחבר כתב היכא דיהיב גיטא בידא דשליש וא"ל אי לא אתינא עד זמן פלוני הב לה אי יהיב לה גו זימני' בטל הוא ואי לבתר הכי כשר וגט בטל דקאמר צ"ע עכ"ל והרי דיש לו מקום עיון על הרב שכתב דהגט בטל כשנתנו לה השליש בתוך הזמן וא"כ דברי רבינו הם נגד הרב העיטור אך מאי דקשה על הרב שהביא העיטור בהא דכתב ואי לבתר הכי כשר דזה פשיטא והנראה לי בזה דשם מיירי דיש ספק אם עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל היינו כשאמר אם לא אתינא עד ר"ח פלוני וכדומה ויש ספק אם ר"ח בכלל או לא והוה ס"ד למימר דאין תקנה לזה הגט שתהי' מגורשת בו משום דאין אנו יודעין אמתי צריך ליתן לה לזה אשמיעינן דבתר הכי כשר יען דס"ל כדעת הב"י והרמ) בסי' קמ"ד דאם האשה לא נתרצית לקבל הגט כשהגיע הזמן אלא אחר הזמן דכשר ודלא כהרא"מ החולק בזה יע"ש בפ"ת סק"ז ועפי"ז יש לומר דמאי דקאמר בגו זימני' בטל הוא ר"ל ביום דלפני ר"ח ואם נימא דעד ולא עד בכלל הוי גט ולכן שפיר קאמר הרב העיטור דמאי דקאמר הרב המחבר בטל הוא צ"ע יען דהיא ספק מגורשת שמא עד ולא עד בכלל וא"כ חזרה קושית רבינו למקומה ועי' בס' עמודי אש סי' כ' אות ל"ד שכתב על דברי רבינו וז"ל ונוראות נפלאתי שכתב דזה תלוי בהפירושים הנאמרו בה בגמרא והמעיין ברש"י ותוס' גיטין כ"ט וברא"ש שם ושו"ת הריב"ש סי' שט"ז יראה דלא תלוי כלל זה בזה דהך דינא אם רשאי ליקח ממנה ויחזור ויתננו לה לא תלוי כלל בפלוגתת רש"י ותוס' ודברי המשל"מ נפלאו ממני וצ"ע ולע"ד אין כאן שום פליאה וזה מישך שייכא בההיא וכמ"ש בש"ע סי' קמ"א סעיף נ"א ויש אומרים שכשאומר לו טול ממנה חפץ פלוני כו' אינה מגורשת כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה והרי דבשינה מדעת משלחו מהני אח"כ לחזור וליתן לה כיון שנתמלא רצון המשלח ונכונים דברי רבינו בבתרייתא ובקמייתא: לה) פ"ז ה"ו ואם אין השליח הרא"ש בריש גיטין כתב כו' ואפשר דהרא"ש נתכוון כו' ואי בערעור מה זה שכתב לגירסתו ואם בא הבעל וערער הרי זה ספק ממזר והלא עד השתא בערעור הבעל קאי וצ"ע לענ"ד י"ל דעד השתא קאי בערעור הבעל קודם שנשאת ומועיל ערעורו שלא תנשא דהוי כספק מגורשת אבל אכתי לא הוה ידענא דאם נשאת וערער אח"כ שיועיל ערעורו שיהא ספק ממזר לזה אמר ואם בא וערער ה"ז ספק ממזר וראי' לזה החילוק מדברי חידושי הרשב"א בריש גיטין אחר שהעלה דבגמרא דידן מבואר שאם אמר בא"י בפני נכתב דמהני לבטל ערעורו אפי' בא הבעל וערער קודם שנשאת כתב עלה דמירושלמי אינו מתחוור זה אלא דוקא כשערער כשנשאת אבל לינשא לכתחילה כשמערער לא שמענו יע"ש והרי חזינן הכא דלא מהני ערעורו כשנשאת ומהני מקודם ולזה הוה אמינא דמאי דקאמר ספק מגורשת מצד שבא הבעל ומערער דזה אינו מועיל אלא קודם שנשאת שלא תינשא (וספק לאו דוקא אלא ר"ל כעין ספק מגורשת) לזה בא לאשמועינן דמהני ערעורו גם לאחר שנשאת ואפי' לשוי' לולד ספק ממזר ואפשר דרבינו ס"ל בדעת הירושלמי דלא כהרשב"א וכבר הובא בספרי האחרונים דיש חולקים על הרשב"א בהבנתו בזו הירושלמי:
לו) פ"ה הי"א בד"ה שלא תלכי לבית אביך לעולם וכתבו התוס' בפ' המביא תניין וז"ל תימה הא אם מת אביה או מכרו לא חשיב בית אביה כו' ומה שכתבו בתחילת דבריהם או אם מכרו אשגרת לישן הוא והמדקדק היטב בדברי הר"ן יראה בעיניו איך עיקר הקושיא אינה אלא מחלוקת מת דוקא כו' עד ד"ה וראיתי להר"ן כו' וא"כ קשה אמאי לא חשיב כריתות וצ"ע קודם שנבא לבאר הצ"ע של רבינו יש לי מקום עיון על רבינו בראייתו שעיקר קושית התוס' אינה אלא מחלוקת מת מהמדקדק בדברי הר"ן וקשה דמהתוס' גופיי' הי"ל להביא ראי' לזה דבתרי דוכתי הקשו קושיא דנא ולא הזכירו מכירה בפ"ק דעירובין דט"ו ע"ב ד"ה על מנת ובפ"ב דסוכה דכ"ד ע"ב יע"ש והי"ל להביא ראי' מדידהו גופיי' דמה שזכרו בגיטין מכירה אשגרת לישן הוא וצ"ע ובדבר הצ"ע של רבינו הנה לקמן בד"ה ודע שראיתי להרשב"א רצה רבינו לתרץ קושיא דנא דאפשר דס"ל להר"ן כהרשב"א דלנפילה לא חיישינן דלא שכיחא ומשו"ה לא הוי כריתות באומר בית זה ושוב דחאו לתירוץ זה דא"כ מאי הוקשה לו כפי דברי התוס' שתירצו דכל יוצאי חלציו מיקרו בית אבי' דאכתי אפשר שימותו כל זרעו והוי כריתות אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיחא וכמו דאמרי' בפ"ק דיומא דלמיתה דתרי לא חיישינן וטעמא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולע"ד יש לדחות ראי' זו דיש לחלק בין מיתה דחד יומא למיתה דזמן מרובה דלמיתה דחד יומא לא חיישינן למיתה דתרי משא"כ למיתה דזמן מרובה ויעי' תוס' סוכה רי' כ"ד ע"א שכתבו לחלק בין חשש מיתה לזמן מועט לזמן מרובה דאע"ג דלשמא ימות בזמן מרובה חיישינן אבל לשמא ימות בזמן מועט לא חיישינן וא"כ מאי ראי' מהא דיומא:
ועוד בעיקר דמיונו מיתת כל זרעו לנפילה יש להשיב מטעמא דשאני מיתה דעבידי דאתי דמעותדים למות עכ"פ משא"כ נפילת הבית שאינו מעותד בהכרח ליפול (כ"א הוא דבר שיש לו תכלה אבל הא אינו דומה לקצבת שני חיי האדם ועי' בב"י סי' קמ"ג באם הרחיב הזמן יותר מכדי חיי האדם ה"ז גט דמהרשב"א נראה דאין זה כריתות יע"ש במ"ש ודברי הרשב"א מגומגמים אצלי אבל בס' מכתב מאלי' דקע"ט יצא לישע הרשב"א וס"ל דהרשב"א והטור פליגי בדין זה והשיג על מרן יע"ש) ומשו"ה ס"ל להר"ן לחוש למיתת כל זרעו והוי כריתות ואין לחוש לנפילה ולא הוי כריתות וחילוק זה תלוי בדין חזקה העשוי' להשתנות אם היא חזקה יעי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"א וט"ז סי' שצ"ז והמעיין היטב בדבר זה יראה דאין הכרח דמאן דס"ל דלא חיישינן לנפילה משום דהוי מילתא דלא שכיחא כמ"כ אין לחוש למיתה דשאני זה מזה ושפיר קא מקשה הר"ן כפי דברי התוס' שתירצו וכנז : ל"ז) פ"ט הכ"ו בד"ה כתב מרן בכ"מ כו' תמיה אני על הרב ז"ל כו' וצ"ע וגם על מהרח"ש סי' ג' כו' וצ"ע הנה גם בב"י סי' ק"ל כתב כמ"ש בכאן בכ"מ אמנם כבר זכה בזה התמי' על הלח"מ בפ"ב מהלכות אלו הב' יעו"ש תירוצו בזה ויהי' מיושב ג' דברי מהרח"ש ועי' בשד"ח מערכת גט סי' כ"ו אות א' ששקל וטרי אם יש דס"ל דחתם סופר ועד כשר לכתחילה או לא והביא בשם מהרי"ט דלהרי"ף ס"ל דכשר גם לכתחילה ודלא כמ"ש מרן הב"י בדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דחתם סופר ועד כשר מ"מ זה אינו אלא בדיעבד ואשתמיטתי' דברי הלח"מ ורבינו דגם בדעת הרמב"ם ס"ל דכשר לכתחילה ודלא כמרן וע"ע בענין זה דח"ס ועד בשו"ת מהרד"ך בית ה' ובית כ"ו ויש לי מקום עיון בדבריו שבבית כ"ו דכתב שם וז"ל והואיל ואשכחן בנשתתק שמועלת בו הרכנה ק"ו כת"י לדידהו (ר"ל להתוס' גיטין דע"א ע"א) דסברי כת"י עדיף מהרכנה וק"ו בפקח דמועיל כת"י) דדוקא אומר אמרו אשכחן בגמרא דפסול משום דמילי לא ממסרן לשליח או משום דח"ס ועד אבל כת"י דלא שייכי ביה הני טעמי לא דאינהו ז"ל סברי דמשום מילי ליכא הואיל ומוסר להם או לשלוחו כת"י וגם אין לגזור בו משום ח"ס ועד הואיל שקים לן שנתרצה בו כו' יע"ש וזה קשה וכי טעום פסול באומר אמרו גזירה משום ח"ס ועד אדרבה הטעם דפסול ח"ם ועד הוא משום חשש דאמרו לסופר ויכתוב כו' ומשום כיסופא דסיפר כו' כדאמרי' בגיטין דס"ו וא"כ מאן דפסול באומר אמרו כן ה"נ יש לומר דפוסל בכת"י דגם בזה שייך לגזור משום ח"ס ועד ואחרי כתבי מצאתי בס' מכתב מאלי' ד"ח ע"ב שעמד בזה יע"ש: לח) פי"ג הט"ז בד"ה כתב מהרש"ך כו' וכל שמעיד ע"ד ברור שא"א לספק בענין אחר אעפ"י שלא הזכיר שמו חשיב כאילו הזכירו א"כ אפי' בניד"ד יודה הרמב"ם דאצ"ל קברתיו ומאיך אני תמה עליו דמה ענין שהעיד בדבר ברור מאחר שלא הזכיר שמו ואינו מכירו ודאי דצ"ל קברתיו לשיטת הה"מ כו' ועוד קשה דלא עדיף עדות זה כו' וצ"ע הנה בענין זה כבר האריכו קמאי ובתראי ואני אבא דוקא בזה דתמיה לי על תמיהת רבינו דהלא מרן הב"י (בסי' י"ז אות י"ט בד"מ) הביא תשו' מהרמב"ם דמפורש שם להדיא כדעת מהרש"ך וכתב ליישב מה שנראה לכאורה סתירה לזה ממ"ש בפי"ג מהלכות אלו הכ"ה וישוב זה נאמר גם לדעת מהרש"ך בדעת הה"מ וכן ראיתי בשו"ת מכתב שלמה סי' ד' וז"ל הטעם הזיין כתב מהרש"ך הביאו בכנה"ג סי' קפ"ד דלאו דוקא הזכיר שמו אלא כל שהעיד בדבר ברור שאין לספק בדבר אחר הוי כמזכיר שמו ואין צורך לקברתיו ואע"פ שכנה"ג חלק עליו מ"מ גם מהרש"ך עמוד גדול להשען עליו ובודאי דמקום הי"ל ליישב דברי הרמב"ם וכבר מצאתי בהרב בית דוד סס"י י"א שיישב דברי מהרש"ך ואינן תמוהים בזה דס"ל דכל שמעיד בדבר ברור הוי כמזכיר שמו גם לשיטת הה"מ כיע"ש וע"ע בשו"ת ראש משביר מוריינו ח"א סי' י"ט דמ"ה ובשו"ת חוקי חיים סי' י"ט דג"ל מש"ב באורך יע"ש ותמצא ישוב לתמיהת רבינו בזה על מהרש"ך אמנם חידוש על שלא הזכירו לדברי רבינו דלא ס"ל כמהרש"ך בדעת הרמב"ם: