משנה למלך אחרון (הרמבם)· רבי מרדכי לוריא
אישות
פרק ב
יח) הלכות אישות פ"ב הכ"א ד"ה שוב ראיתי כו' באופן שהמקומות אשר רמזנו לעיל אשר מתוכם יראה דהני דפרק יוצא דופן בעינן מעת לעת דשעות הם תמוהים בעיני מכח סוגיא דיבמות דל"ד בשיפעות מתוך י"ג לאחר י"ג וצ"ע. ולע"ד צ"ע על רבינו שלא העיר בהא דאמרי' במגילה ד"ה אמר ר' אבא אמר שמואל מנין שאין מונין ימים לשנים כו' ורבנן דקסרי אמרי מנין שאין מונין שעות לחדשים כו'. ופירש"י בהא דשעות לחדשים כגון האומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה והוא חדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה הוא כ"ט יום ומחצה ע"כ. וראיתי לעמוד בפירש"י למה ברישא בהא דאין מונין ימים לשנים פירש דנפקא מינה לענין נדרים ולא פירש רישא וסיפא באופן אחד:
ואשר נראה לי ליישב זה יען דבלשון נדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכמ"ש בזה בש"ע סי' ר"כ סע"ד. ועי' מ"ש רבינו בזה בפ"ד מהל' שבועות ה"א ד"ה ודע וא"כ הוה אמינא דמשו"ה נקט רש"י נפקותא דנא משא"כ לענין שאר דברים לא ס"ל דאין מחשבין שעות להכי נקט לענין גט להורות דבכל מילי אפי' באיסור אשת איש אין מחשבין שעות לחדשים. והא דלא פירש כן ברישא משום דרוצה לאשמועינן אגב אורחא דגם בלב"א שנה אינה ימות החמה שס"ה ימים אלא י"ב חדשים ואיך שיהי' בזה עכ"פ מבואר מדבריו דס"ל לרבנן דקסרי דבכל מילי (דלא מפורש בהו דבעינן מעת לעת דשעות ולאפוקי קדשים ובתי ערי חומה) אין מונין שעות ואפי' גבי גט להוציאה בזה מאיסור אשת איש. וא"כ הי"ל לרבינו להביא דגם סוגיא היא נגד הסוברים דבעינן מעל"ע דשעות. ואין לומר דמשו"ה לא הביא זה יען דהרמב"ם בפ"ח מהל' קידה"ח ה"א מפרש בה פירוש אחר דליכא נפקא מינה לדין זה אלא לענין שאין עושין ר"ח מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. ומדחזינן דהפוסקים השמיטוהו ש"מ דס"ל כהרמב"ם דליכא נ"מ מינה לדין דאכתי קשה דהא רבינו גופי' כתב שם דמשמע לי' גם בדעת רש"י שסובר כן דבעינן מעל"ע דשעות וא"כ הו"ל סתירה מדברי רש"י דהכא שסותר א"ע ממסכתא למסכתא דבערכין די"ח ד"ה מעת לעת ס"ל דבעינן מעל"ע דשעות בכל השנויין שם והכא במגילה ס"ל דבכל מילי אין מחשבין שעות לחדשים. (ועי' בס' משה ידבר דכ"ו ע"ב דס"ל דדברי רש"י הללו דמגילה מוסכמים להלכה). ופשוט דלא עדיף שנה מחודש וכמו דבחדש לא בעינן מעל"ע דשעות מהלימוד דכתיב עד חדש ימים כן בשנה ג"כ לא בעינן מעל"ע דשעות ואיברא לענ"ד אין שום משמעות בדברי רש"י בערכין דס"ל כן. דזה שכתב שם אותו יום ואותו שעה לשנה הבאה הוא אליבא דדינא דשעות פוסלות בקדשים מלימוד שה תמים יהיו דדרשינן בזבחים דכ"ה כל הוייתו לא יהא אלא תם ובן שנה. אבל מבן שנתו לא ילפינן אלא דבעינן מעל"ע (ולא שעות) ולכן כתב רש"י שם ולא אזלינן בתר מנין עולם להורות דדוקא על ימים קפדינן ולא על שעות. וזה שכתב ומאותו שעה הוא דוקא אהני דמפורש בהו דבעינן מעל"ע דשעות מלימוד קראי כגון קדשים וכדומה. אבל לא דס"ל דכל השנויין שם בעינן בהו מעל"ע דשעות דהא בשם ליכא שום ילפותא לענין שעות אלא רק לענין שלא למנות בתר מנין עולם:
ולענין הקושיא שהקשה רבינו מה יענו הסוברים בשנה האמורה בבן ובבת דבעינן מעל"ע דשעות דמסוגיא דיבמות מבואר דלא בעינן שעות כל זה אינו קשה אלא לפי קושיתו דלעיל דמאחר דפליגי בזה ר' יהודה ור"ש והלכה כר"י איך ס"ל כר"ש. אמנם כבר מצינו תמוה כזה ביו"ד סי' קי"ט וקפ"ט שתמה הט"ז על הב"י שכתב דר"י ור"ש הלכה כר"ש. אבל מצינו עוד גדולי הראשונים דס"ל כן עי' בס' יראים סי' ג"ל שכתב וקי"ל כר"ש לגבי ר"י. וא"כ אפשר דהסוברי' דבעינן מעל"ע דשעית ס"ל כדעת הסוברים דהלכה כר"ש והנה בעיקרא דדינא הביא רבינו סיוע מהב"ח. והמג"א דס"ל כדעתו דלא בעינן בשנים של בן ובת מעל"ע דשעות. אבל בשו"ת מהר"י ברונא סי' קצ"ז פסק דצריך מעל"ע דשעות וראייתו מסוגיא דיבמות הנז' וחידוש הוא דמסוגיא חדא יורה זה בהיפוך מזה. ועכ"פ שוב אין ראי' מכאן לרבינו אמנם הראי' שכתבנו מרבנן דקסרי הוא ראי' נכונה יציבא וקיימא: יט) שם פ"ג ה"א פה נשאר רבינו בצ"ע על מהרשד"ם ועל הרב עצמות יוסף. ועי' בס' חוקי חיים דקל"ה שהאריך בענין זה בטוב טעם ודעת וכתב ליישב זה על נכון יע"ש:
פרק ג
כ) שם פ"ג הכ"ג ואם קידש כו' הריב"ש בסי' פ"ב כתב דאעפ"י שקידש מקודם יכול לברך ברכת אירוסין לאחר זמן ומביא ראי' מברכת המזון שמברך כל זמן שלא נתעכל המזין שבמעיו כו' בנידון זה נמי כל זמן ששם ארוסה עלי' מברכין וראי' זו איני מכיר דשאני בהמ"ז דמברך על מה שנהנה וכ"ז שלא נתעכל עדיין הוא נהנה כו' וצ"ע. ואם כי טענת רבינו נראה טענה ישרה מ"מ הא כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות והו"ד בב"י סי' ל"ד וז"ל על מה שכתב הטור ור"נ הורה שאם לא בירך בשעת אירוסין יברך אותה עם ברכות של נשואין כתב עלה דהרא"ש כתב וכן מסתבר וכן מצאתי בנמוקי הר"ר יונה ודימה אותו לברהמ"ז דמברך כל זמן שלא נתעכל. וכן ה"נ כו' דכיון שאין ההיתר נגמר אלא ע"י חופה יכולין לברך בשעת הנשואין ע"כ והלא ס"ל לכל אלו דראי' זו היא נכונה ומסתברא וכיון שרבינו לא הזכיר לדבריהם יש לומר שאם הי' רואה זה הי' נותן דעתו בקיום ראי' זו וגם הרב המגיה שציין על דברי רבינו לעיין בש"ך יו"ד סי' י"ט לא נתעורר בזה שראי' זו כתובה בהרא"ש. ועי' בשו"ת פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' א' מש"ב. ובשו"ת ראש משביר מוריינו אה"ע סי א"ך שהאריך הרבה בנידון זה ולע"ד נראה לומר דראי' זו של הרא"ש והריב"ש הוא אליבא דמאן דס"ל דברכת אירוסין אינה ברכת המצות שמברכין עליהם מקודם אלא ברכת שבח והודאה הוא מטעם שכתב הרא"ש שם בכתובות דאפשר בפילגש ובחידושי הריטב"א שם כתב על דברי הרמב"ם דס"ל לברך מקודם ולאו מילתא היא דבברכת המצות צריך להקדים הברכה למעשה וזו אינה ברכת המצות ואליבא דמאן דס"ל דזו אינה ברכת המצות ויכול לברך אח"כ מטעם דהיא ברכה של שבח והודאה ודאי דשייך לברך כל זמן ששם ארוסה עלי' ולא נגמרו הנשואין כמו בבהמ"ז דכ"ז שלא פסק העיכול מברך משא"כ להרמב"ם דס"ל לברך מקודם מטעם שהוא ברכת המצות ודאי דלא דמי לברהמ"ז וכמ"ש רבינו ובהכרח לומר כן דהא הרא"ש כתב שם על ראי' זו דמסתברא ובתשו' שהביא מרן בב"י שם והוא בכלל כ"ו דין א' כתב והמברך אחר קידושין טועה הוא ומחזירין אותו. אך לפי מ"ש ניחא דהוא גופי' ס"ל כהרמב"ם דצריך לברך מקודם מטעם שהוא ברכת המצות ושם בכתובות כתב דבריו על דעת הפוסקים שהביא שם דס"ל דזו היא ברכת השבח ויכול לברך אח"כ ולדידהו דומה זה לבהמ"ז דאם שכח יכול לברך כ"ז שלא נגמרו הנשואין:
כא) שם פ"ד ה"ו המקדש בעד אחד כו' התם נמי קשה דלא הי' צריך לטעם זה דתיפוק לי' משום דנמצא א' מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה ונמצא דאין כאן אפי' עד א' וצ"ע זה אפשר לתרץ בפשיטות דהריב"ש ס"ל כדעת התוס' והרא"ש שהובא בש"ע ח"מ סי' ל"ו דלא נתבטל העדות אלא אם בא לב"ד והעיד דתרתי בעינן כיון להעיד ובא לב"ד והעיד. וע"ש בפ"ת סק"ו מש"ב וע"ע ברמ"א אה"ע סי' מ"ב ובפ"ח סק"ח וע"ע בשו"ת ויקרא אברהם אדאדי חאה"ע סי"ז:
כב) שם ה"ו המקדש בפסולי עדות כו' ויש לתמוה שהרי הוא ז"ל כתב בפ"א מהלכות אלו גבי קידושי כסף דאע"ג דדברי סופרים קרי להו רבינו מ"מ דין תורה גמור אית להו כו' א"כ מאי נפקא מינה לדעת רבינו אם קרובי אם נקרא דברי סופרים כו' וצ"ע. עי' בלח"מ שם מ"ש לחלק בין דבר הנלמד בג"ש כגון קידושי כסף הגם דנקרא דברי סופרים מ"מ אין חילוק ממנו לדברי תורה משא"כ עדות קרובי האם דנלמד באם אינו ענין דינם כדין המקדש בפסולי עדות מדבריהם שהם קידושי כסף. ולפי"ז איכא נ"מ טובא אי קרובי האם נקרא ד"ס דד"ס דהכא לא הוי פירושו כמו ד"ס דגבי קידושי כסף והנה חילוק דנא של הלח"מ נתקבל בעיני הפוסקים עי' בשו"ת הגרע"א סי' צ"ד שהובא בפ"ת סי' מ"ב שדחה לדברי השב יעקב בזה שיצא לדון דבקדושי כסף ועדית קרובי האם אין לחוש לקידושין מטעם ממה נפשך אי הוי פסילייהו דאורייתא מטעם דהנלמד בי"ג מידות הוי ד"ת א"כ הא קידש בפסולי עדות מה"ת ואם הנלמד בי"ג מדות לא הוי ד"ת א"כ גם קידושי כסף אינו ד"ת ולא הוי אלא מקדש בקידושי דרבנן ופסולי עדות דרבנן דאין חוששין לקידושין כמ"ש ברמ"א שם והגרע"א דחה לדבריו מכח החילוק דהלח"מ דק"כ הוי ד"ת יען דנלמד בג"ש משא"כ קרובי האם יע"ש. ולעד"נ דיש לקיים דברי השב יעקב דהא הרמב"ן בסה"מ שורש ב' הבין בדעת הרמב"ם דלא כהלח"מ דכתב שם וז"ל ויצא מדבריו שהמתקדשת בכסף אינה בסקילה. ובמחב"ר א"ח סי' י"ג כתב וז"ל והגם דמרן הכ"מ ברי' הל' אישות הביא ראי' להרמב"ם די"ג מדות נקראים ד"ס כו' יש לומר דגם מרן ידע דלא קשיא מינה להרמב"ן ובחון לשון הזהב של מרן שכתב ומצאתי סעד לדברי רבינו כלומר דסעד הוא אבל אינו ראיה עכ"ל:
ובעמדי בזה ראיתי בירושלמי פרק זה בורר ה"ט בהא דאמרי' שם כתיב לא יומתו אבות על בנים כו' דפירש שם במה"פ בד"ה תני ר' ישמעאל ושפטו העדה דפליגי רע"ק ור"י אם קרובי האם פסולין מד"ת או מדבריהם ורע"ק ס"ל שאינו אלא מדבריהם. והרמב"ם פסק כוותי' ויתבאר מזה דלא כמ"ש התשב"ץ בח"א סי' קנ"ה בהבנת הרמב"ם דקרובי האם פסולין מה"ת ס"ל ורק לענין המצות קרא אותם שהם מדרבנן ואחריו נמשכו עוד גדולי הפוסקים כמבואר בש"ך ח"מ סי' ג"ל על דברי הרמ"א שם שהביא דעת הרמב"ם דקרובי האם אינן פסולין אלא מדרבנן. ומאחר שמצינו ירושלמי דמשמע ממנה דהרמב"ן צדק בהבנתו בדעת הרמב"ם בפירוש קרובי אם ודלא כהתשב"ץ מי יכול לעשות חילוקים ולחלוק בזה על הרמב"ן ואם כי נראה לו לחלק מ"מ מאן דלא ס"ל הכי ודאי לא משתבש ולא שייך לדחות לדינו ודברי הש"י יש להם מקום לקבלם יען לא ס"ל החילוק דהלח"מ. וכן מבואר מדברי רבינו בכאן דלא ס"ל לחילוק זה אך מאי דקשה על הגאון הש"י נהי דחילוק זה לא ס"ל מ"מ הא בע"כ אית לן לחלק בין ק"כ לקרובי האם דהא בקרובי האם הביא הרמ"א דעת הרמב"ם דאינן פסולין אלא מדבריהם. ובק"כ לא מצינו שהביא לדעתו דאינם קידושי תורה הגם שיש לו סיוע לזה מרבותיו של רש"י יבמות ד"צ ע"ב וע"ש ברש"י במ"ש וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות דנראה מזה דלא ס"ל החילוק דהלח"ם. והנראה לי בדעת הש"י דס"ל כגירסת מרן הכ"מ בהרמב"ם פ"ג מאישות ה"כ וכהבנת הראב"ד בדעתו דק"כ אינן ד"ת יע"ש בהשגות א"א אין פרצה גדולה מזו כו' ומזה שלא הביא הרמ"א לדעתו אין להביא ראיה דהא גם בעדות דקרובי אישות לא הביא דעתו הגם דלהרמב"ם שוין הן בדינם ממש עם קרובי האם כמ"ש בפי"ג מהל' עדות: ואם אמנם בדחיית דברי הלח"מ נתחזקה תמיהת רבינו על הה"מ מ"מ יש מקום בראש ליישבה עפ"י מ"ש בשו"ת זר"א יצחקי יו"ד סי' ל"ה דקכ"א ד"ה אמנם המקדש בעדים דמה שכתב הה"מ בקרובי אם וקרובי אישות דמקודשת מספק ר"ל דספק אצלנו אם פסולייהו הוי מד"ת או מדרבנן דס"ל להה"מ דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' בדעת חכמי התלמוד מה ס"ל בזה ולא משום שהספק הוא בפסולי עדות דרבנן אם חוששין לקידושין או לא ודלא כהתשב"ץ שהובא בב"י סי' מ"ב דס"ל בדעת הרמב"ם שהמה פסולים מה"ת בודאי יע"ש וא"כ איכא נ"מ טובא אם הם נקראים ד"ס יען דד"ס דהכא אינו אלא מצד ספיקא ולא דמי לקידושי כסף. ובאמת מצינו דלשון ד"ס בהרמב"ם הוי מדרבנן בפ"ג מהל' מגילה וחנוכה ה"ה אעפ"י שקריאת הלל מצוה מד"ס כו' אלא הלל של חנוכה בלבד שמדברי סופרים. וע"ש בהה"מ שציין מקורו מהא דברכות י"ד ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כ"ש. וע"ש בכ"מ שהביא מסה"מ לרבינו שמצות הלל דרבנן ועכ"ז קרא אותי ד"ס וכן בפ"ג מהל' נדרים הי"ט פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים הרי להדיא דד"ס הוי דרבנן דהא חנוכה בודאי אינו אלא מדרבנן. ויותר נראה לומר בדעת הרמב"ם דגם בק"כ מספקא לי'. וכמ"ש זר"א לענין קרוביו דאם ואישות יען דבשורש ב' כתב שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו כתוב בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם ביארו הם בעצמם שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים אמרו שהוא דאוריי' ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן ונשמע מזה דלא כחילוק הלח"מ בין ג"ש לשאר מדות אלא כל המדות שוים לענין זה. והחילוק הוא דוקא אם איתא ביאור זה בתלמוד או לא. ומאחר שהרמב"ם השיב (הובא שם בדברי הרמב"ן) על השאלה למה שאמר קידושי שטר ד"ת וקידושי כסף מדבריהם מפני שמצא הכרח בתלמוד דשטר הוי מה"ת מבואר דבכסף אין הכרח שהוא מה"ת. וא"כ עכ"פ לא הוי אלא ספיקא ולפי"ז אפשר לדחות דברי הש"י אפי' אם לא נחלק כהלח"מ דהא שוב ליכא כאן ממה נפשך. ותמיהת רבינו יהי' ג"כ מיושב וענין זה סובל אריכות גדול ואני לא באתי אלא לברר דברי רבינו על שמיאן בחילוק הלח"מ וליישב תמיהתו על הה"מ:
כג) שם ה"ז קטן שקידש בד"ה ודע דלפי מה שכתבנו דלרש"י מהני הקידושין ביומא שנשלם זימניה שיחולו לאחר שיגדילו יש להסתפק אי בעינן שיהיו המעות בעין בשעת חלות הקידושין. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בסוגיא דבכורות דמ"ט כו'. ולפי"ז נראה דבני"ד אליבא דרב אפי' נתאכלו המעות הוו קידושין כו'. ומ"מ עדיין לבי מהסס בדמיון זה דאפשר בני"ד אפי' אליבא דרב בעינן שיהיו המעות בעין וצ"ע מה שלבו של רבינו מהסס בדמיון זה משום דכיון דלדעת החולקים על רש"י בע"כ לומר דני"ד לא דמי לפודה בנו בתוך שלשים שיחול הפדיון לאחר שלשים וטעמא דידהו מצד הסברא דס"ל דלגבי קטן שיהנו מעשיו דהשתא לאחר שיגדיל לא אמרינן זמן ממילא קאתי ודוקא במי שהוא בר מעשה בכל הדברים ורק שהיא מחוסר זמן מצד גרמת המעשה דהשתא שרוצה לעשות בהא אמרינן זמן ממילא קאתי, משא"כ בקטן דאין מעשיו כלום בכל דבר וא"כ נהי דרש"י ס"ל דגם בזה אמרינן זמן ממילא קאתי. מ"מ כיון דאינו דומה ממש לפדיון הבן א"כ יש סברא לומר הא דלא חש רב בנתאכלו המעות לטענת שמואל התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו אלא במי שהוא בר מעשה ומטעם אחר אין בידו לעשות הדבר מעכשיו משא"כ בקטן שאין מעשיו כלום בזה גם רב מודה לשמואל דבעינן שיהיו המעות בעין בשעת חלות המעשה שעשה בהיותו קטן: ויש להביא סעד לחילוק זה מדברי הב"ח א"ח סי' ל"ב בדין נדבק אות לאות דפסול ואם גרר והפריד כשר דכתב שם דגם בשבת ויו"ט שא"א לגררו כשר דמאחר שיש תקנה לזה ורק דאיסור שבת רביע עלי' הוי בכלל כל הראוי לבילה אין במ"ב והרי דמניעה מצד איזה סיבה הגורמת אינו בכלל אינו ראוי לבילה והן ה"נ בפדיון הבן במעכשיו ולאחר שלשים דהגם דאין בידו לפדותו מעכשיו מ"מ כיון דהעיכוב אינו מצדו אלא רק מצד חסרון זמן הכתוב גבי פדיון הבן בכגו"ז אמרינן זמן ממילא קאתי והוי כמו שבידו לעשותו. משא"כ בקטן דהעיכוב הוא מצדו דאין מעשה קטן כלום בכל מילי. בזה יש לומר דגם רב מודה לשמואל וכדלעיל. ועי' בתוס' יבמות דצ"ג ד"ה ורב נחמן במה שכתבו שם אע"ג דרב מספקא לי' במעכשיו ולאחר למ"ד יום אי תנאה הוי אי חזרה כו' יע"ש. ובענין קטן שאביו קידש לו אשה הנה מרן ב"י בסי' מ"ג לא חש לדברי ר"י ברזילי שהביא מהריק"ו בשורש ל' אמנם בשו"ת פני משה ח"ב סי' ג' הביא בשם זקנו הראנ"ח ח"א דיש לחוש לקידושין הללו להצריכה גט וסברת ר"י ברזילי דס"ל דקידושין הללו מן התורה ודלא כמ"ש מהרי"ט בדעתם שאינן אלא מדרבנן יעש"ב בשני הטעמים דס"ל בדעת ר"י ברזילי דהוא דלא כהבנת הנוב"י וחתנו הגאון הו"ד בפ"ת שם סי' מ"ג ותשו' הראנ"ח והפנ"י לא היו לפניהם וגם הפ"ת לא ראה את דבריהם בזה דאל"כ לא די בזה שהביא שם דלא חשו לדברי ר' בצלאל אשכנזי סי' ד' ודעימי' דאולי ע"כ לא חששו אלא משום דס"ל דאין חשש בקידושין הללו אלא מדרבנן אפי' לדעת ר"י ברזילי. משא"כ לסברת הראנ"ח דקידושין מן התורה יש לומר דהיו חוששין להחמיר בשל תורה:
כד) שם פ"ט הכ"ח מקום שנהגו כו' וכתב הה"מ בשם הרמב"ן דבמקום חדש שאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות כו'. ולכאור' נראה דהריב"ש פליג כו' ואי נתבטל המנהג מאי הוי וכי גרע מעיר חדשה כו'. אלא דלפי דברי הר"ן דפי' דרואין אותה כמחצה על מחצה אף לפירש"י חיישינן וצ"ע ולכאורה קשה על רבינו דפשיטא לי' דביטול מנהג לא גרע מעיר חדשה והלא מצד הסברא נראה דמגרע גרע. אפי' אם לא נימא דרואין אותה כמחצה על מחצה מ"מ יש לחוש שמא זה שאנו דנין עליו הוא מאותן המקומות דמקדשי והדר מסבלי וכ"ש הוא מהא דחוששין למיעוטא. משא"כ בנתבטל המנהג (שהי' למיעוטא הדרים שם) לקדש קודם הסבלונות מאיזה טעם נאמר דיש לחוש שמא קידש מקודם ושפיר קאמר שאין עוד לחוש לזה ואפשר דס"ל לרבינו כמו דס"ל למרן הב"י דראיית לא ראינו אינה ראי' אפי' במנהג וכיוצא לזה ודלא כהרמ"א וש"ך בח"מ סס"י ל"ז. וא"כ מאחר דאמרי' בכתובות דכ"ג דעבידי אינשי דמקדשי ומגרשי בצנעא. א"כ ליכא ראי' שנתבטל המנהג ועדיין יש לחוש למנהגם וכ"ש הוא מעיר חדשה דחוששין שמא נהגו במקומו בסבלונות. ועפי"ז צדק רבינו בתמיהתו ואי נתבטל המנהג מאי הוי וכי גרע מעיר חדשה ר"ל כמו שאין ידוע לנו מנהג דעי"ח כן אין ידוע לנו מנהג דעיר הזאת אף דחזינן דנבתטל מנהגם מ"מ זה אינו ראי' דהא עבידי אנשי דמקדשי בצנעא והם עדיין במנהגם ולא ראינו אינו ראי'. אבל הריב"ש ס"ל כהרמ"א והש"ך דבכגו"ז אמרינן לא ראינו הוי ראי' וכיון דלא ראו שמקדשין מקודם הסבלונות בודאי דנתבטל המנהג מכולם לקדש והדר לסבל:
ומדי דברי נ"ל להביא ראי' לדעת הרמ"א והש"ך הנז' מדברי רש"י במשנה דזבחים דק"ג בהא דאין לא ראינו ראי' שכתב וז"ל שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה אחר הפשט ואם אירע ושרפוה הוא לא ראה. ומדכתב שמא לא אירע בימיו נשמע דס"ל דדוקא בדבר דלא שכיח כלל שיכול להיות שיעברו כל ימי חיי האדם ולא יראה אותו מצד שלא אירע דבר זה בהא אמרינן לא ראינו א"ר. משא"כ בדבר הנהוג ושכיח פשיטא דלכו"ע גם לחכמים הוי ראי' לא ראינו. ודע דהרמב"ם בפ' אחרון מהל' פסוה"מ "מ הי"ט פסק כחכמים דעור יוצא לבית השריפה ומטעם דלא ראינו אינו ראי' אך אין להביא ראי' ממנו כיצד ס"ל בפלוגתת הב"י והרמ"א בזה דאולי ס"ל דזה דבר השכיח יותר מהא דנשים שוחטות (עי' בב"י יו"ד סי' א' בתשובה על דברי האגור) אף דזה דחוק לעשות פלוגתא רחוקה בסברות דלרש"י מציאת טריפה אחר הפשט אינו שכיח כלל וכלל כנז'. ולהרמב"ם יהי' זה שכיח כולי האי מ"מ מוכרח לקבל הדוחק הזה כדי שלא יקשה לנו על מרן הב"י שלא הרגיש בדברי הרמב"ם הללו דהא פשיטא אם הרמב"ם הי' ס"ל כמ"ש בדעת רש"י לא הי' מרן כותב לנגדו מאחר דלא נמצא לתרי עמודי הוראה דלא ס"ל כן ואפי' אם נאמר דמרן ידע בהכרח דבריהם מאיזה מקום דלא ס"ל כן מ"מ לא הי' שותק מלישא וליתן בזה:
כה) שם בד"ה ומקום שנהגו כולם כו'. כתב מרן הב"י בסי' מ"ה וכתב הרשב"ץ כו' ודברי התשב"ץ תמוהים כו' ואולי שיבוש נפל בספרים כו' וצ"ע עי' בדרכי משה שם שכתב ג"כ דהדברים הללו צ"ע ואסיק ליישב בדוחק ובלי שיבוש וכנראה שספר דרכי משה לא הגיע ליד רבינו אמנם יש להעיר במ"ש דטעות נפל בספרים הא בע"כ צ"ל דהטעות לא נפל בספרי הב"י שנדפסו בלא בדק הבית דאל"כ הי' מרן מתקן זה בבדה"ב שלו (וזה פשוט דהרמ"א ראה לספרי ב"י בלא בדק הבית) אלא ודאי דהטעות נפל בכת"י דהתשב"ץ וא"כ קשה איך מרן לא הרגיש בטעות גדול כזה ובהכרח לומר דלא נפל טעות ועפ"י מ"ש הד"מ ליישבם ומרן הי"ל דבר זה בפשיטות ולא עמד לבאר זה ולא שייך להקשות על רבינו איך לא חש להא שכתב הרמ"א ביו"ד סי' עט"ר דאין להגיה שום ספר עפ"י הסברא כ"א בראי' ברורה דזה אינו נקרא הג"ה כשאומר שכך צריך להיות יע"ש בפ"ת סק"ג ובש"ת חו"י סי' ח"י במ"ש נלע"ד שיש ט"ס בב"י כו' הן אמת שקשה מאוד להגיה ולשבש מ"מ היכא דמוכח ודאי שרי ובפרט בספרים הנדפסים שלנו שהרגל הטעיות נעשה להם כטבעי כו' יע"ש ובב"י אה"ע סי' קכ"ו על דברי פירוש הרמב"ם ונ"ל דט"ס הוא דמה ענין כתיבת לימהך ביו"ד ללשון שחוק לכן נ"ל להגיה וכן בב"י ח"מ סי' ג"ל וכתב הר"מ מקוצי ונראה דהאי מדרבנן טעות סופר הוא כו' ול"נ דאין כאן טעות וכיוצא לזה איתא בכמה מקומות ובהרבה ספרים רבו מספר שבעת לימודם כתבו שיש ט"ס בלי שום הסכמת עוד חכמים בזה (ואשר ע"כ אין להביא ראי' מבעל חיבורי הגהות כגון הגהות הב"ח וכדומה דאולי הם לא עשו זה אלא בהסכם עוד חכמים בני ישיבתם שהי' בהם ת"ח מופלגים והדעת נוטה לזה שכיון דבקביעות עשו זה בודאי שלא סמכו על דעתם לחוד בריבוי טעות כאלו משא"כ ממי שכותב בשעת עסקו בהלכה שיש ט"ס הוא ראי' נכונה דהדעת נוטה שלא הלך אז לישא וליתן עם עוד חכמים אלא היד כותבת עפ"י דעתו והבנתו) ונראה דיש לחלק בין הגהות שבש"ס ורש"י ותוס' דבזה יש לומר אם הי' טעות לא הוי שתקי קמאי מלהודיע דבר זה משא"כ בספר שאין לומדים בו בתמידות בודאי דלא נפלאת הוא לומר דט"ס יש במקום שאין דבריו מובנים ועפי"ז ניחא הא דלא חש החכם הגדול המובא בשו"ת הרד"ך בית ט"ו (כנראה שהוא הר"א מזרחי) לדברי ר"ת שהביא הרד"ך שם מלומר דט"ס יש בסמ"ג יען דס"ל דר"ת לא כתב דבריו אלא על המגיה בש"ס והמעיין שם ברד"ך בכתב התנצלות להחכם הנז' יראה שהוא הי' מפורסם לגדול הדור יותר מהרד"ך והוא כתב שטעות נפל בספרים ולא חש לטענת הרד"ך מדברי ר"ת ומוכרח לחלק כמ"ש: כו) שם פט"ז הכ"ב בד"א במקום כוי ודבריו מגומגמין דבר גדול דיבר הנביא כו' וצ"ע הנה הב"י בסי' ק' הביא ג"כ לשון זה של הה"מ ולא עמד כלל בזה ועיקרא דהאי מילתא באריכות בנתיבות משפט נתיב כ"ג דרצ"ח והנמשך ובתיקון סופרים על העיטור אות שובר ד' למ"ד והנמשך וע"ע בס' קרית מלך רב שיצא לישע הה"מ:
כז) שם פי"ח ה"א ומשתתבע כתובתה כו' ויש לתמוה דדוקא ביתומים אומרים נתגנו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימי לא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות כו' וצ"ע. עי' בס' בגדי שש להר"ש שמאמא אה"ע סי' צ"ג שהביא חילוק זה מכנה"ג שהשיב כן על מהרש"ך והמחבר הנז' כתב על זה וז"ל יש לצדד ולומר דהסברא הלא ודאי דהם חייבין במזונות ועדיין לא נתנו לה מזונות אלא דמס"ל אם במה שתבעה הפסידה המזונות בהא ודאי נכסי בחזקת אלמנה יע"ש ובשו"ת מקור ישראל סי' ס"ג דס"ט במ"ש בשם ס' קרית מלך רב ובשו"ת פני משה ח"ב סי' ע"ח דק"מ בדברי החכם השואל היכא דפליגי האלמנה עם היורשים שהיורשים אומרים שהנכסים אשר היתה שעבודה עליהם ספו תמו בהוצאות והני נכסים דקיימי אחריני נינהו ואלמנה טוענת דהני נכסי המה מהנכסים שהיו משועבדים לה אפילו שהיורשים טוענים בריא והאלמנה ספק עכ"ז זכתה האלמנה מטעם דהנכסים בחזקת אלמנה קיימי והרי דאפי' בספק דמעיקרא אמרינן נכסים בחזקתה קיימי ואף שהפנ"מ חלק שם על החכם מ"מ י"ל דע"כ לא פליג אלא התם מטעם דחזקתה לא עדיפא מתפיסה דלאחר שנולד הספק כיון דהספק הוא על הנכסים בעצמן משא"כ בתפיסה מעליא ונולד את"כ ספק פלוגתא דרבוותא אם ע"י תביעה זאת הפסידה המזונות או לא בודאי דבזה לית מאן דפליג וכולי עלמא ס"ל דהויא תפיסה ואין להוציא מידה וכמ"ש בש"ת הרד"ך בית ב' חדר י"ב וז"ל ואעפ"י לפי מ"ש המרדכי בפ"ק דמציעא וכל דבר שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראי' אין מועלת תקיפה שלאח"כ ומוציאין מיד התוקף כדאסיק רבא גבי ספק בכור בנ"ד מודה הוא שאין מוציאין מידה דדוקא כי ההוא דספק בכור שהכהן עצמו מסופק בדבר אבל בני"ד דאיכא רבוותא דמסייעי לה שיכולה היא לומר קי"ל כהני רבוותא ואייתי את ראי' יע"ש ובס' תקפו כהן סי' צ"ז ק"ג ק"כ והרי דמועיל תפיסה בספיקא דדינא ולא הוי כתפיסה דלאחר שנולד הספק דלא מהני וא"כ מאחר דקודם שנולד טענה זו דספיקא דדינא מצד תביעת כתובתה עמדו הנכסים בחזקתה וכמו שתפסה אותם דמי (לענין שאר ספיקות) כן ה"נ גם כשנולד אח"כ ספיקא דדינא הוי כמו תפיסה בספיקא דרבוותא דאם תפס מקודם הוי תפיסה מעליא ואין מוציאין ממנו וכן נראה עוד מדין שמובא בסי' צ"ג סעי' י"ד באלמנה עניה ששהתה שתי שנים דפליגי בזה הרמב"ם והרא"ש יע"ש בב"ש שכתב דהאלמנה מקרי מוחזקת בנכסים וחייבים במזונותיה וע"ע בשו"ת הרדב"ז בישנות ח"א סי' עי"ן ובשו"ת משאת משה בראשונות אה"ע סי' כ"ח מ"ש בענין זה ובמגילת ספר לאוין פ"א שכתב שם דמזוני דאית בהו חיי נפש ולא טרפא ממשעבדי אלמוהו לאוקמינהו בחזקתה יע"ש ותראה דגם במחלוקת דמעיקרא ס"ל דמזוני עדיפא מכתובה דבהו כולי עלמא מודים דמוקמינן הנכסים בחזקתה וע"ע בשו"ת ראש משביר מוריינו ח"א אה"ע סי' כ"ו ובס' שמן המשחה ח"א סי' פ"ט דס"ט שהעלה דגם בספק דמעיקרא נכסים בחזקת אלמנה קיימי כל זמן שלא נשאת: כח) פרק כ"א ה"א מציאת האשה כו' בתשו' מהרימ"ט כו' איך השמיט גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כמ"ש הטור בשם הראב"ד כו' והרשב"א הסכים לדעתם כו' והתימה מהרב שהעלים כל זה וצ"ע ולדידי חזי לי בס' נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"ו דקס"ה שכתב וז"ל יש לתמוה על רבינו שכאן כתב בסתם דבכל אופן שהרויחה הוא משל בעלה ואילו בחלק י"א מנתיב זה כתב דברי הרשב"א וכתב שכן עיקר ותירץ בזה שע"כ לא כתבו הראב"ד והרשב"א אלא לגבי יתומים דמעשי ידיה שחייבת להם הוא תחת מזונות אבל לא מציאתה וגם לא העדפה אבל גבי בעל דהעדפה ומציאה לבעל לא עדיף ריוח זה מהעדפה ומציאה דכולהו של בעל ואע"ג דהרשב"א הזכיר בעל טעמא דמלתא קאמר כו' וכתב שם עוד וז"ל וכפי הנראה שכן דעת מורי הרב ז"ל בתשובה (ה"נ מהרימ"ט) על נשים הגבירות שנכנסות בחצירות המלכים ומפרי ידיהם עשו גם גברו חיל עושר ונכסים כו' ודבר תימה הוא איך אישתמיטתי' דעת הראב"ד והרשב"א אלא דמשמע לי' לרב ז"ל שלא אמרו כן אלא לגבי יתומים כדכתיבנא וגם צריך לומר דמשמע לי' דלגבי בעל לא דמי ריוח זה למציאה דא"כ אפי' באינה ניזונית סבירא לי' להרא"ש דמציאתה לבעל אלא משמע לי' דטפי דמי ריוח זה להעדפה שהוא בכלל מעשי ידי' וכל שאמרה איני ניזונית ריוח זה הוי לעצמה עכ"ל בקיצור ועיני הקורא יראו דלא נשמט מהרב (ה"נ מהרימ"ט) שום דבר ודבריו בנוים על אדני השכל והאמת דהא בח"א מתשו' סי' ג' הביא לדעת הראב"ד והרשב"א בזה וכתב לחלק דלא אמרו כן אלא דוקא היכא דפירשה ראו מה שהניח לי בעלי משא"כ בסתמא וא"כ הך דח"ג שהביא רבינו יש לומר דמיירי בסתמא ואין בזה מחלוקת ולכן לא הביא לדעתם ותימה על רבינו וכן על נ"מ שנשמט מהם התשובה דח"א ועכ"פ דברי מהרי"ט אינם קשים אלא נוחים וטובים וע"ע בענין זה בשו"ת מקור ישראל ושם בד"ה ועיני ראו מה שכתב בקושית הנת"מ להרא"ש דס"ל דמציאתה לבעלה באינה ניזונית א"כ מאי פריך ברי"פ מציאת האשה ומה העדפה דמעשי ידי' היא קאמר רע"ק לעצמה מציאתה לא כ"ש יע"ש ובס' בגדי שש אה"ע סי' פ"ד דקצ"ט מש"ב:
כט) פכ"ב הלכה יו"ד מתה כשהיא שומרת יבם כו' וז"ל מהרי"ק שורש צ"א ומאחר שבדורות הללו כופין לחלוץ יש לומר דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה איברא כו' וצ"ע הנה דברי מהרי"ק הללו הביא הרמ"א בסי' ק"ס לפסק הלכה ושם בב"ש הביא הרבה פוסקים החולקים בזה וכן מצאתי בשו"ת זקן אהרן סי' מ"ם אחר שהאריך בזה כתב וז"ל ואפי' למאן דאמר כופין לא אישתמיט חד מנהון דיש לה מתנות קודם שתחלוץ או דפקע כח היבם מחזקתו ליורשה ולחזקת נכסים ומירושתו כו' סוף דבר אפי' למ"ד מצות חליצה קודם במתכוון ואינו מתכוון אין כח ותקנה וחששא קלה כזאת להפקיע כח היבם ולהפקיר ממונו אלא למען דתלי נפשי' בבוקי סריקי ולמיעל פילא בקופא דמחטא עכ"ל והנה עוד הביא הרמ"א בסי' קס"ה בשם הרד"ך דלמ"ד מח"ק אעפ"י שאין כופין לחלוץ צריך ליתן לה כתובתה מיד שהרי דינה הוא כחליצה ובדבר זה ראיתי בשו"ת פני משה ח"ב סי יו"ד די"ט שהשיג עליו וכתב וז"ל והתימה על הרב המפה שכתב בשם הרד"ך דלמ"ד מח"ק אעפ"י שאין כופין נוטלת כתובתה ומהרד"ך לא כתב כן דדוקא למ"ד מח"ק וכופין הוא דאית לי' הכי ובדתפסה זכתה בתפיסתה משום קי"ל כמ"ד כופין ואחרי נשיקות עפרות רגליו לא דק בתשובת הרד"ך כראוי לארכה ולרחבה כו' יע"ש ועכ"פ מצינו סייעתא לדברי רבינו בטענתו על דברי מהרי"ק דצ"ע אם זה מוסכם לדינא ואמנם לענין השגת פני משה על הרמ"א יש לומר דאין כוונת המציין הרד"ך שהוא פסק כן למעשה אלא שהרד"ך צידד צדדים לפסוק כן ואם שהוא גופי' כתב שלא מלאו לבו לסמוך על זה לעשות מעשה להוציא ממון מהאי טעמא מ"מ הרמ"א בדעתו הרחבה בתורה"ק ראה להכריע דמוציאין וכמו שעלה בדעת הרד"ך יע"ש בית כ חדר ח' ובשו"ת מכתב שלמה סי' צ"ג מ"ש בשם מהרשד"ם סי' קל"ג: