משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק כב
משנה א
שחיפן בשיש: כאן פי' הרב דבתר חפוי אזלינין ולעיל בפי"א פי' בהפך ושם פי':
ר"י אומר מקום הנחת חתיכות:
פי' אף מקום הנחת חתיכות וכ"כ הר"ש והרא"ש ובטעמא דהני תנאי מדברי הר"ש נראה דמוקי פלוגתייהו דת"ק ס"ל פשוטי כלי עץ המשמשין את הכלים טמאין אעפ"י שאין משמשין את האדם והלכך סגי לי' בהנחת כוסות. ור"י בעי שמשמשין אדם וכלים והלכך בעי הנחת כוסות וחתיכות. ואינו מובן דא"כ אדמיפלגי בנפחתו ליפלגו בשלימים אם אין בהן אלא כדי הנחת כוסות ועוד מה שסובר הנחת כוסות לא הוי משמשי אדם. אינו מיושב דכל שולחן הוי משמש אדם שנסמך עליו לאכול ולשתות וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ד מה"כ וכ"ש שמניח עליו כוסות מלאים יין והוה משמש אדם וכלים. והרי הרמב"ם שסובר ברפ"ד דפשוטי כלי עץ אינם טמאין אא"כ משמשין אדם וכלים וכאן פסק בהנחת כוסות סגי כת"ק. ונראה דפלוגתייהו דת"ק ס"ל דבתשמיש כל דהו מיקרי שולחן. ור"י בעי מעין מלאכתו ממש כבתחלתו ולטעמי' אזיל דה"נ ס"ל בשברי כ"ח לעיל רפ"ד שצריך שישב על שוליו כתחלתו וה"נ פליג לענין שבת בפי"ז דשבת מ"ה דבעינין מעין מלאכתו ראשונה:
משנה ב
כשיחשוב עליו. וכשלא ניטלה שלישית לא מהני מחשבה דבטלה דעתו ואפי' חשב שיטול השלישית לא מהני דכ"מ שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו כדלק' פכ"ו מ"ז:
ר"י אומר א"צ מחשבה:
ס"ל כיון שלא הי' כאן מחשבה לטהרה מעולם לא בעי אח"כ מחשבה לטומאה שעדיין לא יצא מידי מחשבה ראשונה שעשאו לשם שלחן ואעפ"י שבטל תשמישו בנתיים לא בטלה מחשבתו וכשחזר ונראה מהני לי' מחשבה קמייתא ות"ק סבר כיון שטהר בינתיים הוה ככלי חדש ובעי מחשבה לטומאה ולכאורה משמע שאם ניטלו כל שלשה הרגלים כאחד מודה ת"ק דלא בעי מחשבה דהא לא יצא עדיין מידי טומאה. אבל לק' מ"ה קתני שכן דרכו להיות נוטהו על צדו. משמע דאי לאו שכן דרכו אע"ג דחזי טהור כיון דלא חזי שפיר כדמעיקרא אינו טמא בלא מחשבה ולהכי קאמר שכן דרכו וחזי כדמעיקרא וכן כתבנו לעיל רפרק ב דכלי פשוט שנשבר בעי מחשבה לחזור ולהיות כלי:
משנה ג
ניטל השני טהור:
פי' הרב ול"ד לשלחן שניטל שלשה רגליו וכו' ולא ניחא לי' לפרש דטהור דהכא היינו בלא מחשבה ואה"נ כשיחשוב טמא כמו בשלחן. דא"כ אם יש בו גובה טפח טמא היינו בלא מחשבה וזה אינו דכל דלא חזי כדמעיקרא אלא ע"י הדחק בעי מחשבה לת"ק. והא דלא מפרש תנא דמתני' הכא ביש בו גובה טפח טמא כשיחשוב דסמיך אמתני' דלעיל:
משנה ד
כסא של כלה. לא אתפרש טעמא דב"ה דמטהרין. ומ"ש הרב דלא חזי לכלה והוה כנשבר. כמו זר נחשב דאע"ג דלכ"ע חזי חשיב כנשבר. ונ"ל דכסא של כלה דרך לעשותו בפיתוחים וציורין וגוונין מלבד החיפויין והלכך גם כשניטלו החיפויין מקפידין שלא לישב עליו אדם אחר שלא יתקלקל ומחלוקת של ב"ש וב"ה תלי באשלי רברבי דתניא בת"כ ובפ' מרובה דס"ו משכבו ולא הגזול שאם גזל משכב מחברו ושכב עליו והוא זב אינו מטמאו דלאו משכבו הוא וכן גזרת הכתוב כמו שפירש"י ז"ל שם. והוא סברת ב"ה הכא בכסא של כלה שמקפידין שלא לישב עליו שום אדם והכלה ג"כ שניטלו חפוייו אין דרכה לישב עליו ונמצא שאין זה מיוחד לישיבה כלל שהרי ההקפדה מבטלת מדין משכב שאפי' בא זב וישב עליו אינו מטמאו דגזול הוא אצלו כיון שמקפידין. וב"ש מטמאין דס"ל כשיטת התוס' בפ' מרובה דמשכב שגזל אדם מטמאו ולא מיעט קרא אלא גזל עור ועשאו משכב דגזלן אין מחשבתו מטמאת. ולפי, סברא זו כסא של כלה אעפ"י שמקפידין עליו אם עבר הזב וישב עליו מטמאו ואכתי שם מושב עליו ולא בטל ממדרס. ומיהו אם לא ניטלו חפוייו וחזי לכלה פשיטא דהוי מושב גמור. אלא כשניטלו חיפויו דלכלה לא חזי ולכל אדם מקפידין מלישב עליו בהא פליגי דלב"ש אין ההקפדה מבטלת דין מושב ולב"ה ההקפדה מבטלת ולא חזי וטהור בין ישבה עליו הכלה והיא נדה ובין זב אחר ואם לא ניטלו חפוייו נהי דלאחרים טהור ע"י הכלה מיהת מיטמא. ובהכי מיושב הא דתנן פכ"ג מ"ד כסא של כלה לר' יוסי אין בו משום מושב וכתב הרב שם וכן הר"ש דפליג אב"ה דהכא. ולמאי דפי' לא פליגי, דר' יוסי מיירי ע"י אחרים אינו טמא מושב וע"י הכלה מודה כב"ה דהכא:
ודין זה דמשכבו ולא הגזול. משמע לכאורה דדוקא גזול ממעט אבל שאול מטמא מדלא קאמר משכבו ולא שאינו שלו. וכ"כ הרב משנה למלך פכ"ד מה"כ. ובאמת צ"ע דגבי לולב ממעטי' שאול כמו גזול וכן גבי ציצית דכתיב כסותך ממעיט נמי שאול ובמשכבו דהכא לא מיעטו אלא גזול ולא שאול. ומה ראו חז"ל לחלוק מדותיהן אם לא שנאמר דהלכה הוא כך במשכב. אבל באמת עיקר סברתו של הרב משנה למלך שכתב דהכא בהקפדה תליא ודוקא גנוב וגזול שהבעלים מקפידין ממעט קרא אבל כל שאין הבעלים מקפידין מטמא אפי' משכב שאינו שלו והלכך כמה משניות דמס' טהרות דמוכחי דמטמא משכב שאינו שלו כגון מפקיד אצל ע"ה ומניח ע"ה בתוך ביתו וגנבים שנכנסו לתוך הבית כולהו משום שאין הבעלים מקפידין על דריסת הכלים ולא דמו לגנוב וגזול עכ"ד ולע"ד אינו מובן דא"כ גבי לולב וגבי ציצית נמי נימא דשאול שאין הבעלים מקפידין כשלו דמי אלא נראה דהכא הא דממעטי' גזול וגנוב משום שכל שהבעלים מקפידין אינו ראוי למשכב ומדיני המשכב היא שאינו טמא עד שיהא מיוחד לכך מדכתיב אשר ישכב ואשר ישב המיוחד לישיבה יצא סאה ותרקב שא"ל עמוד וכו' כמ"ש הרב בפ"כ מ"ג. וה"נ כשהבעלים מקפידין בישיבתו של זה אינו מטמאו שהרי א"ל עמוד. ומיהו אי לאו דגלי קרא משכבו ולא הגזול מקרא דאשר ישכב ואשר ישב לא הוה ממעטי' גזול אלא סאה ותרקב שמצד עצמו אינו מיוחד למשכב ומושב אלא עומד למלאכה אחרת ואין שם משכב ומושב עליו. אבל כל שמצד עצמו מיוחד למשכב לעולם מטמא אפי' שכב עליו הזב שלא ברצון הבעלים מ"מ קרינין בי' משכב אשר ישכב עליו להכי איצטריך משכבו למעט גזול שגם זה מיקרי אינו מיוחד למשכב וממילא שמעינין שכל שאין הבעלים מקפידין לא אימעוט. והא דלא ממעט שאול ה"נ כמו גזול כדאמרי' גבי לולב וציצית. משום דהכא סתמא דמילתא אי הוה ידע דהשואל הוא זב לא הוה מושיל לי' דלא ניחא לי' שיטמא כליו ונמצא דשאול דהכא הוי ממש כגזול. אם לא שידע שהוא זב ואפ"ה מושיל לי' ואינו מקפיד. ובכה"ג בלולב וציצית נמי חייב כמ"ש הרא"ש דאדעתא דהכי משאיל לי' דליהוי כשלו. ונ"ל דלהכי הקשו התוס' בפ' מרובה דס"ו מהך דגבאים וגנבים שנכנסו בתוך הבית דשמעינין דמטמא אפי' משכב שאינו שלו. משום דפשיטא להו דהתם נמי כגזול דמי דנהי דאין אדם מקפיד על הדריסה בזב ודאי מקפיד שלא יטמא את כליו וכגזול דמי ודלא כסברת הרב משנה למלך. וניחא נמי הא דקאמר ולא הגזול ולא אמר משכב שאינו שלו דא"כ הוה משמע דשלו ממש בעינין ובאמת אינו כן דאפי' שאול זימנין דטמא כשידע שהשואל הוא זב. ובלא"ה נמי י"ל כדמשני רבא ר"פ לולב הגזול דלא מבעי' קאמר לא מבעי' שאול דלאו שלו הוא אלא גזול סד"א סתם גזילה יאוש בעלים היא וכשלו דמי קמ"ל:
שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא:
אכסא של כלה שניטלו חיפוייו קאי וס"ל כב"ש דהכסא טמא דהקפדה אין מבטל דין מדרס ומוסיף עוד דאפי' המלבן טמא אעפ"י שהמלבן גם הוא מצוייר ומפותח בגוונים ויש הקפדה מלישב עליו וגם דבאפי נפשי' לא חזי למושב אלא בצירוף הכסא ואפ"ה טמא. כסא שקבעו בערבה. נראה דקבעו כדרך ישיבתו אלא שהערבה מונעתו מישיבה שמחמת הלישה א"ל עמוד וב"ש ס"ל דאין הכלים עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה והכא ליכא שנוי מעשה בגוף הכסא דהא חזי לישיבה אלא שהעריבה מונעת ואין זו שנוי מעשה. וב"ה ס"ל דקביעותו לערבה חשוב שנוי מעשה. ומה שהקשה הראב"ד מכופת שקבעו בנדבך ומפץ שקבעו בקורות דאין הקביעות מבטל. נ"ל דדווקא מהני קשיא לי' משום דודאי נדבך הבנין חשוב לי' טפי מכופת וכן קורות ביתו חשובי ליה טפי מן המפץ ואפ"ה לא אמרי' דמבטל להו לכופת ולמפץ והכא נהי דערבה נמי דהוה לתשמיש חשוב לי' טפי מכסא לישיבה שכבר אפשר לו שישב ע"ג הקרקע וע"ג האבן. מ"מ לא עדיף ערבה זו מחשיבות דבנין וכיון דהבנין לא מבטל לכלים אמאי אמרי' דערבה מבטלא טפי ולהכי לא רמי הראב"ד מכסא אכסא כמ"ש תיו"ט. משום דכסא דפ"כ מיירי שקבעו בכלונס ובקורת בית הבד שאינם כלים אלא עצים פשוטים ולגבייהו ודאי לא בטל הכסא. ולגבי ערבה דכלי היא בטל ולכך דקדק הראב"ד ורמי להו מכופת ומפץ. ואמנם מה שתי' הראב"ד דהתם בדוכתייהו נמי לישיבה קיימי כו' לא אוכל להבין דאי אפי' קבעו ובנה אכתי לישיבה קיימי א"כ אמאי טהורין דכלל גדול היא דמחובר לקרקע אינו טהור אא"כ בטל תשמישו כדמוכחי משניות דפ"כ כדפי' שם. ואי מפרש דמתני' דהתם ה"ק דקבעו לחוד לא מהני כיון דלא בטלה ישיבתו. וכן בנה לחוד דלא בטלה ישיבתו נמי לא מהני. עד שקבעו ובנה עליו דאז בטל תשמישו. גם זה לא יתכן כלל דאמאי פסיקא לי' דקבעו לא בטל תשמישו והרי אם קבעו שלא כדרך ישיבתו ודאי בטל וכן בנה עליו וא"כ ליפלוג וליתני בקבעו לחוד או בנה לחוד אי בטלה תשמישו טהורין ולולי פה קדוש נראה דהתם ודאי כולהו בבטל תשמישן איירי ואפ"ה קבעו לחוד לא מטהר משום שדרך הדברים שקובעין בבנין בקביעות גמור שקובעין אותם במסמרים וגם משקעין אותם בתוך הבנין והיינו בנה עליו. וכל כמה דלא עביד תרווייהו איכא גילוי דעתא דלא מבטל להו התם והלכך אמרי' דלא בטלי. אבל הכא דליכא גילוי דעתא בקביעות לחוד בטלי. ועוד יש לחלק דכל הני דלעיל פ"כ שקובע דבר הקל ומיטלטל לטל אל דבר הכבד וגדול וקביע כמו כסא שקבעו בכלונס ובקורת בית הבד ומפץ וכופת שקבען בבנין. ואיכא למימר דלשמירה עביד שמתירא שלא יגנב הכסא או המפץ דומיא דשלשלת הסיטונות דרפי"ב ולא מבטל להו התם. אבל כסא וערבה שניהם קלים ונוחים להטלטל ואין זו לשמירה אלא ודאי מבטל לי':
שמאי אומר אף העשוי בה. ופליג אדב"ש ואב"ה דתרווייהו מודו דהעשוי בה טהור דאפי' בקבעו דמטמו ב"ש היינו משום דבעו שינוי מעשה להעלותו מטומאתו. אבל העשוי בה מעולם לא בא לכלל טומאה שלא הי' עליו שם כסא מעולם. ושמאי ס"ל דאדרבה העשוי בה חמיר טפי דבשלמא העשוי לעצמו וקבעו לערבה אח"כ איכא למי' דנמלך שלא להשתמש בו עוד בכסא ומבטלו לגבי הערבה אבל זה שעשוי בה ע"כ לשם כסא עשאו ומספקא לן שמא מבטל הערבה לגבי הכסא והלכך טמא:
משנה ה
שכן דרכו להיות מטהו. ואי לאו שכן דרכו לא הי' טמא עד שיחשוב עליו כמו בשלחן לעיל מ"ב:
משנה ו
ר"ש אומר אם הי' רחב טפח. ומשמע דלת"ק פחות מטפח נמי טמא. והא דבפכ"ז מ"ד מוכח דלכ"ע אין מושב פחות מטפח. היינו בתחלתו אבל שיריו בכל שהו סגי. ומיהו אם נטלו שנים זה בצד זה ולא כשאר אלא אחד מן החיצונים משמע דטהור אפי' יש בו רחב טפח דלא פליגי אלא באמצעי אבל בחיצונים לכ"ע לא סגי בפחות משנים והטעם דהיושב בצדו מכריע הכסא ונופל הלכך לא חזי כלל. והא דבמתני' דבסמוך תנן דר"ע מטמא ענין אחר הוא כמו שנפרש בסמוך:
משנה ז
כסא שניטלו שנים מחיפוייו זה בצד זה:
לכאורה נראה דאדלעיל קאי דאיירי התם בניטל האמצעי ובניטלו חיצונים דטמא והכא בניטלו זה בצד זה פליגי. אבל הלשון לא משמע כן דלא הו"ל למיתני כסא שניטלו מכדי בכסא איירי ועלי' קאי ליתני ניטלו שנים זה בצד זה ועוד אי לענין מדרס פליגי מאי אתי ר' יהודה למי' אף כסא של כלה כו' ומה ענין זה לרישא דאיירי במדרס. ובאמת בפרק ב דעדיות אעפ"י שהרמב"ם והראב"ד מפרשים למתני' דלענין מדרס פליגי אבל הרב שם נטה מדרך זה ומפרש דלענין שאר טומאות פליגי וכגון שיש לכסא זה בית קבול ג"כ דר"ע מטמא במת ובשאר טומאות משום כלי קבול וחכמים מטהרין שעיקר הכסא עשוי למושב והקבול הוא טפל וכשבטל העיקר בטלה הטפלה. והשתא א"ש דתני כסא שניטלו ולא קתני ניטלו דהכא מילתא באפי נפשי' קתני ולא מדין מדרס. וא"ש נמי דאתי ר"י ואמר דגבי כסא של כלה שניטלו חפוייו כמי אמרי' דבטל העיקר דסד"א דכיון שלא נתקלקל בית מושב שלו שהרי חיפוייו של כלה אינם הלוחות אלא הפתוחים והציורים והאי דטהור משום הקפדה היא שמקפידין שלא לישב עליו כדפי' לעיל. ומ"מ מצד עצמו ראוי הוא למושב קמ"ל דהקפדה מבטלת המושב והוה בטל העיקר:
משנה ח
שידה שניטל העליון:
בתיו"ט כתב שצ"ל שתמונת השידה משונה מתמונת התיבה וכו' נראה שהתיו"ט הבין דה"נ בשידה לענין טומאת מת איירי כמו תיבה דפי"ט וכ"נ מפי' הרב שכתב שבאינה מחזקת מ' סאה איירי ואלו לענין מדרס אפי' מחזקת טמאה כדלק' פכ"ד מ"ד. ולפ"ז ניטל העליון צ"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' שהשידה יש לה שני קיבולים בעליונו וגם בשוליו וכשניטל האחד טמא מפני השני וכ"כ הרא"ש והא דקאמר ר"י טמא מפני הדפין היינו שמשתמשין ג"כ בדפין כמ"ש הרא"ש אבל לא אתפרש א"כ לענין הדפין במאי פליגי. ויתכן לפרש דפליגי בכלי קבול שבטל קיבולו אי שייך בי' טומאה דרבנן כתורת פשוטי כלי עץ דר"י ס"ל דלא גרע מפשוט וטמא מדרבנן והיינו מפני הדפין וחכמים ס"ל דגרע מפשוט וטהור לגמרי כיון שלא נעשה לשם פשוט ובספי"ט כתבנו דר"מ וחכמים נמי בהא פליגי ועוד בכמה דוכתי כתבנו מזה. ומ"מ נראה יותר לפרש מתני' לענין מדרס שהשידה עשוי' לישב עלי' או לשכב ודרכה להפכה ג"כ פעמים עליונו למטה. אבל על הצדדים אין דרכה הלכך מטהרי' חכמים וכן מפרשה הרמב"ם בחבורו לענין מדרס. ופלוגתייהו דר"י וחכמים לענין הדפין נמי כדפי' לעיל דלמדרס בעינין כלי כדפי' הרב פ"כ מ"ג והלכך אם ניטל העליון אכתי כלי קבול הוא. וכן ניטל התחתון חזי לקבלה ע"י שמהפכו דחזי להפכה ששולי' ופיה שוים ברוחב. אבל ניטל העליון והתחתון בטלה לה מכלי קבול לגמרי וס"ל לר"י דטמא מפני הדפין דחשוב מיהת כפשוט ושם כלי עלי' וחכמים מטהרין כיון שזהו לא נעשה לשם פשוט אינו חשוב כלי:
ישיבת הסתת טמא מדרס הרמב"ם והרא"ש פי' שהסתת מכין לו מקום בקצה הקורה לישב עליו ומסתת האבן בקצה השני ע"כ. וצריך ביאור מתני' מאי קמ"ל ושמא בקורה המונחת בקרקע ואינה גבוה טפח דבספסל אמרי' במ"ג דאם אין גבוה טפח לאו מושב הוא קמ"ל דלגבי סתת הוה מושב שאין דרכו לישב במקום גבוה מפני כובד האבן שא"א לו להביאו על מקום גבוה ודמי לכסא של קטן לק' פכ"ז מ"ה. ועוד יש לפרש דמיירי בקורה המשוקעת בבנין והניחה הבנאי מתחלה להיות ארוכה משאר הקורות ובולטות חוץ לסדר הבנין כדי לישב שם הסתת. וטובא קמ"ל דאע"ג דהמחובר לקרקע ולבנין אינו מקבל טומאה דוקא כשהחיבור הוא צורך לקרקע ולבנין. אבל קורה זו שבולטת חוץ לסדר הבנין ואינה צריכה לבנין לא חשיבה כמחובר ולענין המחובר לטמא טמא נמי מוכח בכמה דוכתי דאם החיבור הוא לצורך הוי חבור מעליא מדאורייתא אבל אם אינו לצורך אינו כמחובר אלא מדרבנן גזור שהוא כמחובר לטמא וטמא כמותו. וא"כ הכא דהחבור הוא להקל דאי אמרי' דהוי מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. וכיון דמדאורייתא לא הוה כמחובר וטמא לא מצי רבנן לטהורי מה שהוא טמא מדאורייתא. וכבר הוכחנו סברא זו לעיל בפי"ט ובכמה דוכתי דכל שאינו צורך בחבור אינו כמחובר אלא מדרבנן:
משנה ט
כופת שסרקו או כרכמו. משום דקיי"ל דלענין מדרס בעינין כלי וחתיכת עץ בעלמא והיינו כופת לאו כלי הוא ואינו ראוי למדרס ופליגי אי סירוק וכרכום מהני לשוויי' כלי. והא דגבי ארוכות של בעה"ב בפט"ו מ"ב סתם לן תנא דסרקו וכרכמו משוי לי' כלי. צ"ל דיש חילוק דארוכות עשויות לתשמיש הלחם צורת כלי שלו בסירוק וכרכום והיינו אורחיה. ולתשמיש אחר כגון למושב לאו אורחיה בהכי א"נ לוחות אורחייהו בסירוק טפי מכופת וזה עיקר כדמוכח בנסרים ששגמן, בס"פ:
התקינן לישיבה טהורין. פי' הרב שאין עשוין לישיבה ובטלה דעתו כו'. פי' שאין דרך אדם לייחד לישיבה כלי הראוי לתשמיש והלכך זה שיחדן לישיבה לאו יחוד הוא ועביד דמימלך ומהדר לה לתשמישו הראשון והלכך טהורין כאלו לא יחדן שא"ל עמוד אבל אם סרגן שעשה להן מחיצה למעלה מעשה אורג בגמי או במשיחה כיון דעביד מעשה תו לא מימלך. וכן מוכח נמי בפ"כ מ"ד:
משנה י
האסלא טמאה מדרס וטמא מת. אין לפרש דראוי' ליטמא במדרס ובמת קאמר דפשיטא הוא דכל המיטמא מדרס טמא מת. ואי משום סיפא דפירשה סיפא גופה קשיא העור טמא מדרס הא טמא נמי במת דכל הטמא מדרס טמא מת. אלא ה"ק האסלא שיש עלי' שתי טומאות שנטמאה במדרס וגם במת ואח"כ פירשה העור טמא מדרס כלו' נשאר בטומאתו כבתחלה וטמא מדרס וכ"ש טמא מת שכל הטמא מדרס טמא מת והברזל טהר ממדרס ואין עליו אלא טומאת מת. וכך הם דברי הראב"ד שהביא תיו"ט:
טרסקל:
פי' הרב סל קטן כו' ואוכלין עליו לחם ע"כ כלו' כשאינו מחופה עור נעשה לאכול עליו אבל כשמחפין אותו עשוי הוא לשכיבה. ומ"מ זה שכתב שהוא סל אינו נכון דסתם סל מכלי קבלה היא ואמאי טהור. אבל לשון הר"ש והרא"ש בשם הערוך כלי עשוי מערבה כו' ע"כ ופשוט הוא ואין לו בית קבול:
ספסלין שבמרחץ. פי' הרב ספסל של שיש טהור הוא ומתני' מיירי לענין טומאת הרגלים ע"כ וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ונראה שהוצרכו להעמידה בספסל של שיש ולא העמידוה בספסל של עץ והספסל לעולם טמא אלא לענין הרגלים איירי מתני' דיש בהן חילוק. דמדקתני ספסל שבמרחץ ולא תני ספסל סתם משמע של שיש שדרך להיות כן במרחץ וכ"מ בהרא"ש ולפ"ז צ"ל דמתני' דאסברה לה בשל שיש לרבותא דאפי' הספסל עצמו טהור מ"מ הרגלים של עץ שמחוברים לו טמאים. והא דקיי"ל המחובר לטהור טהור ואמרי' נמי המחובר לקרקע ולפשוטי כלי עץ טהור לעיל בפ"כ ובפי א ובפי"ד. דוקא בשנעשה מתחלתו בשביל הקרקע ובשביל העץ אבל אם חבר כלי שהי' מקבל טומאה בפני עצמו וחברו, אח"כ לקרקע או לשאר דבר טהור אם לא בטלו מתשמישו ע"י חבור זה עדיין הוא מקבל טומאה כדמוכח בפ"כ. וא"כ צ"ל דה"נ הרגלים הללו היו כלי וראויין לישב עליהן בפני עצמן וכשחברן לספסל לא בטל תשמישן ואדרבה ראויין יותר לישיבה ולכך טמאין ומ"מ דבר תימה הוא מהמפרשים ז"ל שסתמו הדברים ולא פירשו וגם סתימת לשון המשנה משמע דבכל גוונא מיירי אפי' לא היו הרגלים כלי בפני עצמן. ועוד קשה אחת של עץ ואחת של אבן טהור אמאי של עץ טהור כיון דבפ"ע היה ראוי למושב ולא בטל תשמישו. ועוד דבפ"ד דזבים מ"ז מוכח דארבע רגלי המטה כיון שאינה יכולה לעמוד על שלש כל חד כולי' מעשה עביד. וה"נ אין הספסל יכול לעמוד על של אבן לבד והו"ל למי' דשל עץ כולי' מעשה עביד לחומרא. ועוד אם הספסל טהור לא יתכן שיהיו הרגלים טמאין כיון דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד ואי הספסל חשוב מעמיד הכל טהור ואי הרגלים הם המעמיד הכל טמא וסתמא דמתני' סברא הולכין אחר המעמיד דתנן בפי"ג מ"ו טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה ומוכח בפ' במה אשה ד"ס משום שהולכין אחר המעמיד וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס ספ"ד מה' כלים. ועוד אי טומאה דמתני' ארגלים קאי היכי תני שתי רגליו של עץ טמא טמאות מבעי' לי' למיתני. ולולא שאין לי פה לדבר נגד המלכים האדירים האלה נראה דספסל עצמו קאמר במתני' דטמא אפי' הוא של אבן שהולכין אחר המעמיד והרגלים הם המעמידין שאם לא הרגלים היה הספסל מונח בארץ ואין בו גובה טפח לאו ספסל הוא כדלעיל מ"ג. אבל אם אחת של אבן כיון שהמעמיד עצמו חציו טהור אין הולכין בזה אחר המעמיד והא דמשמע לק' בפ' בתרא מ"ג דלת"ק דר' יוסי לעולם אין הולכין אחר המעמיד התם המעמיד היא אחר שנתקלקל הכלי. אבל המעמיד שהיא מעיקר תחלת הכלי כמו רגלי הספסל הולכין אחר המעמיד וכ"כ התוס' פ"ק דשבת דט"ו דתרי גווני מעמיד נינהו ועיי"ש:
ששיגמן. פי' הרב פסלן ותיקנן ברהיטני וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולעיל במ"ט לא סגי לחכמים פיסול ברהיטני עד שיחוק בו והכא משמע דאי לאו טעמא שעשויין שיהו המים מהלכין תחתיהן טמאין בפיסול. צ"ל דכופת שאני מנסרים כדפי' התם ומ"מ העיקר נראה כפי' הערוך והרמב"ם שהביא בתיו"ט דשגמן היינו חבור הנסרים זה לזה ועושין כן במרחץ כדי שלא יהיו הנסרים נגררין ונשטפין מתוך חוזק מרוצת המים השוטפין ומהלכין תחתיהן לכך מחברין אותן שיהיו כבדין וקבועין ולא יהו המים שוטפין אותן. ור"ע דמטמא כיון שאין מחוברין לקרקע במסמרים ויתידות וחכמים מטהרין שמתחלתן לא נעשו אלא כדי לחברן בקרקע שדרכן לעולם לקובען כדי שיהו המים מהלכין תחתיהן ולא ישטפו אותן וס"ל כל שנעשה מתחלתו לחברן לקרקע אפי' לא חברן אין מקבלין טומאה כדפי' בפי"א. א"נ דס"ל כובדן קובען ונעשו כבנין וכ"כ הרא"ש דהוו כמו אצטבא שבבנין:
קנקילן שיש בה בית קבלת כסות טמאה. צ"ע מאי קמ"ל פשיטא דמקבלין טמאין ופשוטין טהורין. ואפשר שדרך כלי זה שיש בה נקבים משולי' להכניס העשן וקמ"ל דאפי' נקובה כמוציא רמון כל שיכולה לקבל הכסות ואין הכסות נופל דרך הנקב טמאה כיון שכעש' מתחלה כקובה במוציא רמון וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מה"כ דין ג' כלים שעשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון טמאין עד שיקרע רובן ע"כ. ואפשר שיצא לו זה מכאן. והיינו נמי דמסיק במתני' והעשוי' ככוורת טהורה כלו' אם אין לה שולים לגמרי אעפ"י שעשאה כך מתחלתה לקבל כסות גדול שאינה נופלת והדפנות מחזיקין אותו אפ"ה טהור: