אור ברסלב

משמרת הבית על תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

הבית השישי

הבית החמישי

השער הראשון

פסקה א

בית הקדושה בשער ראשון: כתוב שם גרסינן בפרק כל הבשר וכו'. אמר הכותב כיון שאינו מבין דברי המחבר ואינו מסכים לתירוצו היה לו לתרץ הקושיא דמקרא דוהתקשתם שתי הנטילות שמעינן מיניה וכשדרשו מיניה התם והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. אלא בבירור כן דבר שאינו מבין דברי המחבר דאע"ג דבעלמא סתם ידים אינו פסולות להזכרת השם ולברכות דעלמא הוא הדין נמי מי שאכל בין פת בין בשר בין תבשיל ומי שהביאו לו פירות בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטוענין ברכה לפניהן וכן לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן ואפילו הכי אין טעון נטילה ולא רחיצה וכן בין תבשיל לתבשיל אחר כמוהו ואפילו נמלך שטעון ברכה ולא נטילה ולא רחיצה ואם כן למה חייב במים אחרונים אלא מה יש לך לומר דאפילו הכי בשאוכל סעודה חייב משום דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים אלמא עשאום לנטילות אלו כענין מצות דעלמא ומשום דכתיב אני ה' אלהיכם דאמרו זו ברכה יש לנו לומר דמצוה זו לא הוטלה אלא על המברך בלבד בין בברכה ראשונה דהיינו ברכת הלחם בין בברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון וכשם שאין חיוב על כל המסובין ליטול ולרחוץ במים אחרונים אלא המברך אף בראשונים לא חייב אלא המברך משום דאסיק קרא כי קדוש אני ה' אלהיכם דדרשינן מיניה זו ברכה זו דעת המחבר עוד הזקיקיני עתה לבדוק אם אמצא לי חבר בדבר זה בדקתי ומצאתי לי רב שהרמב"ן ז"ל כן כתב כלשון המחבר ממש וזה לשונו תמהני הא דבעי לקמן מאי מצוה לימא והקדשתם ויש לומר ההיא למברך המוציא ומשום כבוד ברכה כדאמרינן ע"כ. ומזה נודע וממקומות רבים שאינו יודע בדברי הרב ז"ל כלום.

עוד שם הא דתני קדוש ידים ורגלים וכו'. אמר הכותב הרי הוא כמלקט מאחר הקוצר ולא שיבולים אלא גרגרים וכי המחבר לא ראה דברי הרב ז"ל ולא עמד על פירושו ועל ראייתו מהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות המחבר על דברי הרב ז"ל ועל ראייתו ועל דברי כל שאר המפרשין שבאותה הלכה עמד וכתב שם בחבור דברים ברורים על אדניהם ומי מחבב הרב ז"ל יותר ממנו אלא שהאמת אהוב ואחר שחלק כאן על דברי הרב ז"ל היישוב מפני זה שאין בו שום חידש טענה וראיה אלא שהוא שונה בדבר ומי שיעמוד על דברי המחבר ידע כן כי לא לחכם אלא מבחירת האמת ישר ההלכות.

עוד שם ולענין נטילת ידים קיימא לן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ולענין שתיה קיימא לן דסגי וכו'. אמר הכותב זו היא שאמרתי שהוא כמלקט גרגרם בין העמרים כי מה שכתב כאן דלענין שתיה צריך נטילה ואמר קיימא לן דסגי ליה בחדא ידא כולה מדברי המחבר ומאשר ראה בחבור למדה שאמר כן בחדוש מאותה של כיצד סדר היסיבה וכל חכמי הדור תמהו בזה ומשום כך נמנע מלהזכיר דברי המחבר אלא נקודה אחת מדבריו אלא שעדיין לא הביא דברי המחבר וראוי היה לו להסתכל היטב בדבריו עד שלא ישבנו היזקוקני לכתוב דברי המחבר כצורתן כדי שידעו הכל במה טעה זה לשון החבור לענין שתית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקה כדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסיבה בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וטעמא כדאמרינן וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפש' רגליו משום ניצוצות. ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלומר שממשיכין היו אחר הסעודה לעמוד ולשתות וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו. ומכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן ע"כ לשון המחבר וכל בעל עינים יראה שלא הביא המחבר אותה של יומא משום דקשיא ליה נוטל שתי ידיו כמו שחשב הוא אלא להביא ממנה עוד ראיה לעיקר מה שאמר דלשתיה נמי בעיא נטילת יד אחת מיהא וחשש שמא ידחה הדוחה אותה ראיה ויאמר דלעולם לשתיה אין צריך נטילה כלל לפי שכבר הורגלו הכל לשתות מים ויין ושאר משקין בלא שום נטילה וידחה אותה שבפרק אמר להם הממונה שהיא אינה אלא משום שהשתין ושפשף ביד אבל בעלמא בסתם ידים אין צריך כלום למשקין מכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין נשמעינן זהו שכתב המחבר ולא שהובאה מחמתה נוטל שתי ידיו ומשום שמא שפשף בשתי ידיו כמו שחשב הוא וחס ליה למחבר שיאמר כן. ומכל מקום הוא טעה הרבה במה שכתב דאם קבע עצמו לשתות צריך ליטול שתי ידיו והביא ראיה מההיא דיומא בזה טעה בתרתי חדא בדין הנטילה והשניה בראיה. שאם אתה אומר שקובע עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו אם כן כבר גזרת שהשתיה עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו אם כן כבר גזרת שהשתיה בקבע צריך נטילה כאכילה ואם כן אפילו שותה שלא בקבע דמאי שנא מן אכילה דבין בקבע בין בעראי צריך נטילה. ואי מההיא דיומא ההיא על כרחין לא בקובע עצמו לשתיה היא אלא באוכל דהא הלכה בסעודה קאמרינן ולא מקרא קבע של שתיה בשום מקום סעודה אלא האוכל פת וזה דבר פשוט זכר לדבר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. אלא התם בשנכנס לסעודת לחם ומזון היא והכי קתני נכנס לסעודה והוצרך לצאת ולהשתין כשהוא חוזר נוטל ידו אחת ומשום שפשוף ואפילו אינו רוצה לחזור ולאכול אלא לשתות בלבד והוא הדין אפילו רצה לאכול כפי מה שכתבתי ואם הפליג לדבר וחזר ורצה לאכול נוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים לא שנו אלא בשדעתו לשתות לבד ומשום חשד וכן פירש רש"י ז"ל שאינו צריך לאכול עוד אלא לשתות אבל אם דעתו לחזור ולאכול בין השתין ונוטל ידו אחת בין השתין והפליג ונוטל שתי ידיו נוטל אפילו בחוץ שהכל יודעין דאנינא דעתיה לאכול בלי שיטול ידיו וקרוב הדבר שאינו חוזר אלא להשתין ולטול ידו אחת דהשתא איכא אנינות דעת אבל במפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא וזה קרוב בעיני יותר. ובין כך ובין כך נמצאת ראייתו בטלה וכל שכן לפי פירושו של רש"י ז"ל דכולה מלתא ליתא אלא מחשש שמא ימלך ויתן פרוסה לתוך פיו.

ד שם הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש וכו'. אמר הכותב נראה שקבל על עצמו לומר בהלכה הפחות שבלשונות וזה שאמר הגרוע שבגרועים. ועוד אני אומר שאי אפשר לומר כן מכמה טעמים דאטו משום דגלי דעתיה דפת חביבא ליה לא יקדש על היין ועוד דאם כן אפילו אחרים לא יקדשו לו על היין שכבר קבל על עצמו לקדש על החשוב ועוד מאי ניחא להו לתלמידיה דרב כי אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתיה זמנין סגיאי הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וזמנין דהוה ליה חמרא ומקדש אחמרא אדרבה היא הנותנת דכיון דכי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא הא נמי דנטל ידיו וגלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא לא יקדש אלא אריפתא. אלא בבירור כל מה שכתוב אין לו שחר ומה שכתב המחבר הוא הנכון וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל.

עוד שם כתב דפת הבאה בכיסנין וכו'. אמר הכותב מאי בורכתא אדרבה תמה על עצמך למה אינו צריך נטילת ידים כפת שהרי פת הוא ואי קבע סעודה עלייהו ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דפת גמורה היא והמחבר לא הוצרך ללמוד מן הירושלמי שצריך נטילת יד אחת אלא ללמוד ממנו בחדוש דדי לו ביד אחת דאי לאו ההיא דירושלמי בודאי הוה אמינא דצריך נטילת שתי ידים דהא איתא בהו משום סרך תרומה דאטי מי לא עבדי כהנים כיסנין מתרומה והא דכתב דאינן אלא בפירות טעותא היא דפירות לא בעו נטילת ידים ואפילו בא לקבוע סעודות עליהן שלא חששו בהן משום סרך תרומה אבל כסנין ממין הצריך נטילת ידים ושיש לחוש להן משום סרך תרומה הן ולמה לא יצטרך ליטול עליהן שתי ידיו ואלא מההיא דירושלמי שמעינן דלא בעו שתי ידים הא לא כלום לא שמענו ושמא טעמא דירושלמי משום כל דלא קבע סעודה עלייהו עראי בעלמא הוא שאוכלין תחילה מהן מעט כדי לפתח בהן בני מעים ואין מתעסקין בהן בשתי ידים אלא כל אחד נוטל אחת בידו אחת ולפיכך לא הצריכוהו אלא נטילת יד אחד ואפילו בא לאכול מהן הרבה ונוגע ומתעסק בשתי ידים לא חלקו כל שאינו קובע עליהן לפי שרוב אוכליהן אינן אוכלין אלא מעט בעראי ובידו אחת כמו שאמרתי.

השער השני

פסקה א

עוד שם בשער השני כתב גרסינן ירושלמי דברכות פרק אלו דברים וכן בפרק ב' דחלה וכו'. אמר הכותב הרבה דברים בלא הועיל למה שתמה על המחבר. ואם עיקר דבריו לומר שעשו הכל הלכתא בלא טעמא מה לו להאריך כל כך לימא גזרות נינהו ושוינהו כהלכתא בלי טעמא. ואם תמה המחבר למה אמרו כך ואיך אפשר שיהיו המים הראשונים טמאין וצריכין טהרה ושהיו הידים טהורין למה תמה כל כך הוא על תמיהתו ומה התמה הגדול שמצא בזה ומה הטעם שנתן בדבר וליתן טעם לתמיהתו זאת הגדולה אולי היה לו לומר שמא עשאוה כמי חטאת שהנושא בשיעור הזאה טמא ומי שמזין עליו טהור ואם עשו המים הראשונים כמקוה לידים ולא לענין גופן של מים ואמת שאמרו שהמים השניים מטהרין את הראשונים וכי זה מוצאו מיד תמה אדרבה מוסיף תמה על תמה דאדרבה כיון שהמים הראשונים טמאין איך מטהרין אותן השנים אדרבה היה למים הראשונים לטמא את השנים להיות תחילה כל שכן שלא יטהרו את הטמאים ועוד כיון שנטהרו הידים במים הראשונים מה אנו צריכין למים שנים לטהר את הראשונים אפילו נגב את ידיו בלי שישפוך עליהן מים שניים ידיו טהורות אלא שהמים טמאים שאם יגע למקום שנפלו או למקום ששפשף ידיו בהן חוזרות ומטמאת כמו ששנינו בפרק שני דמסכת ידים נטל ידיו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית וע"כ אמר המחבר שרבנו שמשון פריש מפסיק ושונה אם נטל חצי ידו מפסיק ומנגב ואחר כך שונה ונוטל החצי האחר כמו שכתוב בחבור ולא שיהא צריך לשפוך על ידיו שתי פעמים מים שניים אחר ראשונים על כל פנים. ועוד כתב המגיה הזה בסוף דבריו כל היד היא בגזרה זו של טומאה עם חבור קנה הזרוע ומכל מקום לא תקנו נטילה אלא עד הפרק וצריך לו ליזהר שלא ליגע באוכלין במותר ידו ע"כ וזו ודאי טעותא רבתי היא דלא אמר נטילה לתקלה אם יטול ידיו עד פרק אמצעי של אצבעותיו ואפילו עד פרק אחרון שבאצבעותיו בין לחולין בין לתרומה ידיו אסורות מלאכול ומלבצוע כי איך יבצע ולא יגע בפס ידא ואלו היה כן היה להם לתקן על כל פנים לכולי עלמא בין לזה בין לזה עד סוף פיסת היד. אלא שהדבר פשוט שלא גזרו עליהן אלא עד הפרקים לכל חד וחד כדאית ליה וכשנוטל עד הפרק בוצע ונוגע ואוכל ואינו חושש.

עוד שם גרסינן בסוף שלשה שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים וכו'. אמר הכותב קורא אני עליו את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה עם הסוסים והנה הרב המובהק הראב"ד ז"ל פרישה לנטילת ידים בחבורו שחבר בהלכות ידים ואני אומר הדין עמו מדקתני נוטלים לידים ואין נוטלין לידים שאלו משום הפסד אוכלין רוחצין ואין רוחצין הוה ליה למיתני. עוד דאף במה שכתוב נשתבש וכי עד שלא נתן לתוכו מים אין חוששין להפסידו ומאי לא נתן לתוכו מים ונתן לתוכו מים. אלא היה לו לומר שכל שנתן לתוכן מים נשתנה לעילויא הואיל והוכשר לברכה ואין מזלזלין בו אלא עד שלא נתן לתוכו מים לא נשתנה לעילויא ואין חוששין לזלזולן כל שצריך לו לנקות בו את ידיו ורש"י ז"ל פירש עד שלא נתן לתוכן מים עדיין לא נשתנה לעילויא ומי פירות בעלמא מיקרי אבל משנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. וכבר כתב המחבר בחבורו שיש אומרים שאינו משום נטילה. אבל תפש בעיקר מה שכתב הראב"ד ז"ל בחבירו והוא הנכון. גם הלשון רש"י ז"ל שכתבתי נראה שאף הוא פירשו לענין נטילה ממש. וכל שנקרא מי פירות כשרין לנטילה והיינו שאין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין ובנתן סאה ונטל סאה עד רובו.

השער הרביעי

פסקה א

תנן במסכת ידים הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן וכו'. אמר הכותב חסרון דעת אני רואה כאן עם כמה טעיות חדא שכל הנביאים פה אחד פירשו דבמכח גברא פליגי הנה הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן בפירוש. וכן רבנו שמשון בפירושי המשניות והוא מבלי לב קורא דברי שגגה למה שפירשו כל גדולי ישראל ובלא שום ראיה יש חסרון דעת יותר מזה גם הטעם שאמר במחלוקתן שאין הכל אלא משום דבעינן כח כלי ומשום דילפינן מקדוש ידים ורגלים דבעינן כלי ולא חשיב כלי כל דלא אתי מכח אחר זו טעות גמורה דמהיכא תיתי ליה דבקדוש ידים בעינן כח אחר והלא דדין היו בכיור שהמים מקלחין מהן ובהן היו מקדשין ידיהם ורגליהם ואפילו אם תמצא לומר שהם היו פותחין את הדדין מכל מקום אין בא מכח אחר אלא מכח ראשון כדאמרינן בפירקא קמא דחול גבי השוחט במכני ומייתא עלה הא דאמרינן האי מאן דשקיל בדקא דמיא אחבריה וכו' ואם תאמר כל שתחילתו מכח אחר אעפ"י שפסק אז ככוחו חשבינן ודלא כההיא דמכני ודלא כההיא דמאן דאשקיל בדקא דמיא ומחלק ביניהן בלא ראיה ובלא טענה דאי משום דהנהו דאורייתא ונטילת ידים דרבנן קדוש ידים דאורייתא תהוי תיובתיה ועוד דהא רבי יוסי פליג במטה את החבית על צדה שהוא אחת מן השנים דפליג בהו ר' יוסי ופסיל והוא שכתב דר' יוסי מודו בנותן את החבית בין ברכיו וכל שכן במטה את החבית על צדה כותב טעיות הוא ואינו חושש לדבריו כלל. ועוד העיד עדות בטלה ואמר כי כן הוא בתוספתא חס ושלום לא היה אלא שאינו מקפיד על לשונו כלל. וכן שנינו במשנתינו הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל. מטה חבית על צדה ונוטל והקוף נותן לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו אלמא במטה ובקוף פליג ר' יוסי ועוד כי טעה טעות אחרת גדולה וכתב כמי שלא ראה המשנה כלל שכך כתב דלתנא קמא כל מכח אחר חשיב מכח כלי והכי מכשר תנא קמא חרש שוטה וקטן וקוף ור' יוסי פליג בהני דהני כמאן דליתנהו דמו ולא חשיב בהו כח כלי עד דאתי מכח בן דעת. הנה במשנה שלא פסל ר' יוסי אלא בהני שנים בלבד דהיינו מטה חבית על צדו והקוף הא בחרש שוטה וקטן מודה ועוד שהטעם שכתב במחלוקתן דברי שבושים הן ואין ראוי לחוש להם כלל ולהשיב עליהם גם מה שאמר דמשכשך ידיו בכלי לא עלתה לו נטילה הנה הרב בעל הלכות שהכשיר משם רב אחא משבחא והם נחלי גדולי ישראל והוא בחסרון ידיעה חולק וסותר דבריהם די לא בידין. וגם הר' משה בר' נחמן ז"ל אחר שתמה עליהן מפני שהוא כעין טבילה ואין טבילה בשאובן ובכלים חזר וקיימן כמו שכתוב בחדושיו בפרק כל הבשר גבי אריתא דדלאי והטעם שכתב המחבר בדברי ר' יוסי שחשש שמא יתפזרו דברי הרב המובהק ראב"ד ז"ל הם והקושיא שהקשה שא"כ לפלוג וליתני בדידה בין שיעור מצומצם למים רבים כל שמקשה כן בל למד צדק וכי זו בלבד עשו תקנה קבועה כדי שלא יבא לידי פשיעה אילו היה מתיר ר' יוסי ליטול שלא מכח אדם ביתר מכדי רביעית כיון דשיעור נטילה בעלמא ברביעית זמנין דאתי ליטול של מכח אדם אפילו בשיעור המצומצם גם מה שהקשה אם כן למה שנו הכל כשרין ליתן לידים וכולה מתניתין כיון דא"צ כח גברא קושיא זו כל שכן שהוא טעות גמורה דכל הני אצטריכי משום דרבי יוסי דמכשיר בכל הנך ופסיל בתרתי מנייהו דהיינו מטה חבית על צדה והקוף ומי שלא ידע בכל אלה קורא דברי שגגה דברי גדולי ישראל. וכמעט שאני מתחרט כשטרחתי להשיב על דבריו אלה כי טעותם נגלית מבוארת אפילו לתינוקות של בית רבן. עוד נשתבש הרבה בפי' התוספתא שכתב המחבר ואיני רואה להתייגע בכתיבת תשובה מה שנשתבש בה ובר ביה רב דחד יומא ידענה.

עוד שם הא דתניא בתוספתא הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות הזרים וכי כיון שאנו מצריכין אותו שלא יסיח דעתו מהן אע"פ שהתנה וכמו שפירש רש"י ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל מה הוא צריך יותר להתנות כיון שעיקר הנטילה אינה צריכין כונה אלא מסתברא דתוספתא אפילו בחולין קאמר והא דקאמר דמפורש בהדיא בפרק כל הבשר שמא בפרק השוחט נתכוין לומר ומשום דאמרינן התם דלחולין לא בעו כוונה וכדמייתי לה ממתנו דבפרק רביעי למסכת מכשירין דתנן פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהרות והפירות טהורין ואם חשוב שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן דייקינן מינה התם דלא בעינן לחולין. וזו המחבר הביאה בחבורו להקשות על דברי עצמו שהצריך לכונת לחולין ותירצה דההיא לאו אכילת חולין הוא אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה וכמו שכותב בחיבור ודקדק עליה שם בדברים מבוארים לעולם לאכילה אפילו לחולין בעי כוונה וכמו שנתבאר שם.

השער החמישי

פסקה א

כתב לא נתכונו דברי המחבר בענין ברכה בנטילת ידים והנכון דמים אמצעיים וכו'. אמר הכותב כמה דעתו זרה ודרכו רחוקה מבני אדם וכל שגדולי ישראל אם מחייבין בדבר הוא פוטר ואם יפטרו הוא יחייב שרו אסיר אסרו שרי ובלא ראייה ובלא טעם אלא כריר החלמות. הנה הגאונים ז"ל הצריכו ברכה למים אחרונים וכן הסכים הראב"ד ז"ל כדעתם ולא על נטילת ידים אלא על רחיצת ידים שהן אין צריכין נטלא הם שצפרנם עבה מכרסו מסכימין בכך והוא מוצץ באצבעו וגוזר בהפכם וגם כל מה שכתב כתב בטעות שהביא לטענה מפני שאין מקפידים אמנא ואחזותא ואשיעורא. וזה שבוש הדעת דאטו הברכה בהא תליא אם כן הא דבעא מינה רב אשי מאמימר קפדיתו אמנא ואשיעורא ואחזותא אילו אמר דלא קפדי מי אמרינן דאף ברוכי לא מברכי ועוד דהכא לאו על נטילת ידים מברכין אלא על רחיצת ידים ומה לי אם נצטוינו על הנטילה ומה לי על הרחיצה כל שיש מצוה מברכין על נטילת ידים טעות הוא דאף בהני אין מקפידין לא על מנא ולא אשיעור דמנא תיתי ולא אשכחן בשום דוכתא ואדרבה אמרי בכל מידי דמינקי דאטו ארחץ במים מי כתיב בנקיון כתיב ואף לחזר אין צריך דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר ביה אמייא בעידן צלותא ובההיא דפרק היה קורא גירסא אחרינא גרסינן והיא הנכונה וארבעת מילין דלתפלה להתפלל עם הצבור קאמר. ומים בשחרית טעמא איכא ואין מביאין ראיה מברכות של שחר שהרי מברכין הנותן לשכוי בינה וכן שלא עשאני נכרי ועבד ואשה ומלביש ערומים ושאר הברכות מה שאין עושין כן באמצע הימים והלילות אעפ"י ששומע קול הגבר וסיים מסאני וישן ואחר כך נער וטעם יש ואין מהם ראיה. ומכל מקום העיקר הוא כדברי הגאונים והראב"ד זכר כולם לברכה שהמברך ברכת המזון אם אכל דבר מזוהם רוחץ ומברך על רחיצת ידים דמים ראשונים ואחרונים אקרא חד אסמכינהו כדאמרינן התם בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני זה שמן הטוב אני ה' אלהיכם זו ברכה וכן בדין שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ברוך ה' לעולם אמן ואמן סלה ועד.

תוכן העניינים

משמרת הבית על תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה