משמרת הבית על תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]
הבית החמישי
השער הראשון
פסקה א
בית היין: עוד שם גרסינן בע"א בפרק ר' ישמעאל אמר רב קטן בן יומו וכו'. אמר הכותב לא בדעת דבר ולעולם גוזר מדעתו בלא ראיה ובלא טעם והא ברייתא סתמא קתני ועלה אמרינן מלו ולא טבלו עושין יי"נ הא מלו וטבלו אין עושין יי"נ ודייקינן מיניה טבלו ומלו אין עושין יין נסך לאפוקי מדשמואל דאמר הלוקח עבדים מן העו"ג אע"פ שמלו וטבלו עושין י"נ עד שישתקע שם ע"ג מפיהם. וכן איתיביה מינה רבא לר"נ דאמרה לההיא משמיה דשמואל ואם איתא מאי קושיא דלמא הא דשמואל בשגיירן בעל כרחן וברייתא בשקבלו עליהן וגיירן מדעתם. ועוד דהא ברייתא גדולים דומיא דקטנים קתני וקטנים לאו לאונסן הן דקטנים הם ומינה גדולים נמי לאו לאונסן ועוד דעבדים דומיא דבני השפחות קתני וקא מפרשינן אליבא דרב דהכי קתני עבדים כבני השפחות מה בני השפחות מלו וטבלו אין עושין יין נסך אף עבדים מלו וטבלו אין עושין יין נסך ולאפוקא מדר"נ א"ש ואם איתא האיך מפקא מדשמואל דהא שמואל במגיירן בע"כ וברייתא בשלא בע"כ דדומיא דבני השפחות קתני וסתמא בני השפחות לאו בעל כרחן שאינן יודעים בטיב ע"ג בבית ישראל רבן והיינו נמי רבותא דאשמועינן ברייתא דעבדים כבני השפחות להקל בשמלו וטבלו דאי לא מאי רבותא דקתני דעבדים כבני השפחות ועוד דאי ברייתא לאשמועינן דווקא דמלו וטבלו אין עושין י"נ ואפילו גיירן בעל כרחן ולאפוקי מדשמואל דאמר כל שגיירן בעל כרחן עושין יין נסך ואע"פ שמלו וטבלו למה לי דנקטיה דומיא דבני השפחות ולמסתמא כולי האי דגדולים אפילו בעל כרחן כבני השפחות דמדעתן לישמועינן הכי בהדיא בעבדים ולימא הכופה את עבדו וגיירו מל ולא טבל עושה י"נ מל וטבל אין עושה י"נ דהשתא הוה אשמועינן בהדיא דלא כרב נחמן אמר שמואל אלא שכותב זה בוחר בדברים הזרים ומוצץ מאצבעו כמו שאינו משגיח אפילו בסוגיות שבגמרא.
עוד שם הא דתניא הלוקח מן העו"ג לאפוקי בני השפחות ול"ש לוקח מן העו"ג ול"ש לוקח מישראל ושלא כדברי המחבר. אמר הכותב כל זה ממ"ש שהוא כותב וגוזר שלא מדעת והא ברייתא קתני הלוקח עבדים מן העו"ג ואם איתא למה ליה למתני מן העו"ג ליתני סתם הלוקח עבדים דהוו כולהו בכלל בין לוקח מן העו"ג בין לוקח מישראל. והמחבר כשחלק בין לוקח מעו"ג ללוקח מישראל לא בלקוח בן יומו קאמר אלא בלוקח מישראל אחר שעמד בביתו של ישראל שנים עשר חדש שנשתקע שם ע"ג מפיו בבית ישראל ובזה אפילו שמואל מודה דיינו מותר מיד שמל וטבל והיינו דנקט לה שמואל נמי בלוקח עבדים מן הנכרים וביבמות נמי מוכח הכי בהדיא דמדקאמר מתגלגל עמו כל שנים עשר חדש היינו טעמא דדילמא לאחר י"ב חדש שישתקע בבית רבו שם ע"א מפיו יתרצה ויקבל עליו למולו ולשון המחבר כך היא וכיון דקיימא לן כשמואל העבדים שמלו וטבלו גדולים עושים יין נסך ליאסר בשתיה עד שישתקע ע"א מפיהם דהיינו עד יב"ח ודוקא בשלקחן מן העו"ג אבל לקחן מישראל מיד שמלו וטבלו ישראלים גמורים הם ואינן עושין י"נ כל ששהו בבית ישראלים יב"ח דבביתו של ישראל אין שם ע"ג שגורה בפיו ע"כ ודברים מחוורים הם לכל בעלי השכל.
עוד שם ובגמרא מייתינן חדא ברייתא דאית ביה תרי לישני לענין רוקן ומדרסן וכו' והילכך בתרווייהו אזלינן לחומרא לאסור בשתיה ושלא כדברי המחבר. אמר הכותב כמה דברים מחודשים וכמה ראיות ברורות הביא זה עד שנצטרך לומר שלא כדברי המחבר וכל מה שיאמר הוא אינו אלא בקדרה אחת ממה שראה בחבור והמחבר כתב שני הדעות וגדולים ממנו שחצי צפורנם עבה מכרסו פסקו להקל ולהתיר בנכרי קטן אפילו בשתיה כשמואל ופירשו דרב ושמואל פליגי רב חננאל והרב בעל הלכות וכן הרב בעל התרומה שפסקו כולם להתיר מנכרי קטן אפילו בשתייה וכ"כ רבנו יצחק הידוע בעל התוספות דלית הלכתא כרב וכבר כתב בחבור דבר זה בארוכה. ורבנו יעקב ז"ל פסק כרב לאסור בשתיה בעו"ג קטן וכ"כ המחבר כל זה בראיותיהן ולא הועילנו זה אלא שנדע שהוא נסכם על קצת ממה שאמרו הראשונים נ"ע ולמדנו שאין לאחר הסכמתו כלום.
עוד שם דנכרי קטן אינו אוסר בהנאה ומכאן סמכו וכו'. אמר הכותב באמת נראה שלא עמד על דברי הראשונים ולא הכירם ולא ידעם ונאה היה לו ללמוד ואח"כ יכתוב כי המחבר לא מעצמו אמר כן אלא משמן של ראשונים ז"ל והרב רבי ברוך ז"ל בעל התרומה כן כתב זה לשונו לדברי הגאונים ז"ל וכן פירש רש"י והרב רבי יהודה בר נתן ורבנו שמואל ז"ל בשם רש"י ז"ל כולם פירשו דנכרים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"א ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שמגעו אינו אוסר בהנאה ועל סמך זה רגילות עכשיו שישראל לוקח מן העו"ג חובותיו מיינם ונהנים שפיר מיינם של עו"ג ע"כ לשון הרב ז"ל א"כ מי שאינו יודע מה טיבן של ראשונים ישתקעו דבריו ולא יאמרו אבל דברי היודעין נאמרין בבית המקדש ובמושב זקנים. עוד טעה טעות גדולה במה שהפריש בזה בין מגען וליינם ואמר לא התירו יין בהנאה אלא בגר תושב שקבל שבע מצות בב"ד וזה טעות גמורה דלא אמרו קבלה בב"ד בגר תושב אלא להחיותו וכדאיתא התם בהדיא. אבל כל שאינו עובד ע"א אעפ"י שלא קבל בב"ד יינו כשמנו אסור בשתיה משום בנותיהן ומותר בהנאה שלא אסרו בהנאה אלא משום נסוך וכל שאינו מנסך יינו מותר בהנאה ועוד טעה טעות אחר דהיכן מצינו ממגעו בכונת יין מותר בהנאה ויינו אסור בהנאה זה לא ראינו ולא שמענו ולא ספרו לנו רבותינו שאם עובד ע"א ויודע בטיב ע"א ומשמשים אף מגעו אסור דלמא נתכוין וניסך ואם אינו יודע בטיב ע"א וניסוכה אף הוא אינו מנסך בשלו גר תושב וקרוב היה יותר יינו של גר תושב לכתחילה לאסרו בהנאה מלאסור עכשיו יינו של עו"ג לפי דעת מי שאומר דעכשיו חזרו כולם כקטנים שאינם יודעין בטיב ע"א ותדע לך דמעיקרא שהיו העו"ג אידוקין ומנסכין היה לנו לחוש בשל גר תושב עו"ג נכנס בביתו של גר תושב זה ונגע ביינו ושכשכו לע"א ואפילו הכי התירו ולא חששו כ"ש בשל עו"ג עכשיו שאין שום אדם מנסך דלמא נחוש וכיון שכן אם איתא דנסמוך על זה עכשיו במגען אף אנו נאמן דיין שלהם מותר בהנאה כגר תושב וכל זו היא דעת הראשונים נ"ע.
השער השני
פסקה א
עוד כתב בהא דגרסינן בפרק רבי ישמעאל לוקחין גת בעוטה וכו'. אמר הכותב ומה המחבר חושש אם דבריו המפולפלין והמבוררין והמושכלים ערבבו את ראשו מי שיעמוד עליהם יטעם טעמם ויבין חכו כי צלולה חביתו של המחבר וישר דרכו.
עוד שם כתב המחבר החכם מגעו של נכרי וכו'. אמר הכותב אחר שאינו מבין דברי המחבר שהן דברים ברורין מבין בקלקלתו דברים שאין להם שחר חדא דלפי מה שאמר דלכולי עלמא בעוסק בחנם אפילו ברגל אסורא בהנאה הא דבעו מהו לדרוך עם העו"ג בגת בשל ישראל קאמר הא בדורך עם העו"ג בגתו של עו"ג לכולי עלמא אסור וזו טעות היא בידו דאם איתא לא הוה להו למימר מהו לדרוך עם העו"ג אלא מה הוא שידרוך העו"ג עם ישראל בגת אלא ודאי לדרוך ישראל עם העו"ג בגתו של עו"ג קאמר ומשום שכרו קאמר כלומר אם אסור בהנאה ונמצא ישראל משתכר ביין האסור בהנאה ואף הרמב"ן ז"ל פירש זה לשונו: מהו לדרוך עם העו"ג בגת הכי קמבעיא ליה מי הוי כשוכר עצמו ליין נסך ע"כ. ועוד דהיאך יאמר דניסוך דרגל הוי נסוך בשאינו עוסק במלאכתו אנן אמרינן דניסוך דרגל לא הוי ניסוך והוא אמר דהוי ניסוך אלא דבעוסק במלאכתו לא חיישינן ואם איתה הכי הו"ל לנסך ברגל לא חיישינן. וכן פירשו כל המפרשים דאין דרכן לנסך ברגל משום דבזיא להו לא מחמרינן בה כולי האי למיסרה מן הסתם בהנאה וכן פירש הרמב"ן ז"ל ניהו דרגל לא הוי ניסוך למיסריה בהנאה. וכן הראב"ד ז"ל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פירוש אינו חשוב בעיניהם להיות מנסכין כן ומתניתין דאסר בשתיה במדידת קנה משום ספק ניסוך אפילו הכי ניסוך דרגל בזיא להו טפי ולא מנסכי ברגל ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דלעולם נגיעת הרגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרבה מנסכין דבזיון הוא להם.
עוד שם עוד כתב ופיו נמי עושה יין נסך וכו'. אמר הכותב באמת דומה פיו כמי שלא טעם טעם הגמרא מעולם ומה התימא הזה שתמה אם לא שמע רב אדא אותה תוספתא וגמרתינו מלא על כל גדותיו מזה דאמרינן ברייתא לא שמע ליה ואמרינן אי תניא תניא. וכי אותיביה מברייתא וקיימא בתיובתא היכי אמר מאן דאמר דלא כברייתא וכי אישתמיטתיה ההיא ברייתא. ורבה דאותביה נחמני מתניתא דאגרמים ייתי ויתמה היאך אישתימיטתיה לרבה הך ברייתא ולאלה אין מספר וזו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה ומה שהקשה מה הועיל רב אדא דסוף סוף קשיא ליה רישא דאגרדים שקדח במניקת רישא ודאי לא תיקשי ליה לרב אדא דאיהו מפרש שקדח המגופת במניקת ונגע ביין עם המניקת וכמו שפירש רש"י ז"ל ובנוגע קודם שתייתו ביין עם גוף המיניקת כולי עלמא מודו דאסור אפילו בהנאה דאין כאן הוכחה גמורה להציל אפילו מאיסור הנאה לכולי עלמא ומה שתמה גם כן היאך אפשר דלא ידע רב אדא מה שאנו יודעין דזריקה אינה חשובה כמגע ומתוך ענוונתו אמר שאנו כחמורים אם הן בני איניש בזה גם בזה כמי שלא השגיח בגמרא כלל שהרי הוצרך רב אסי למיבעי ליה מר' יוחנן כדאמרינן התם ב"מ בר אסי מר' יוחנן יין שמסכו נכרי מהו ופשיט ליה דאסור ומשום לך לך אמרין נזירא וא"ת דאדרבה לא איבעיא ליה לרב אסי היתירו אלא אם יש בו שום איסור מכל מקום היכי לא ידע איהו מאי דידעינן אנן דאסור משום לך לך אמרין נזירא ועוד דהא רב חייא הוא ס"ד דזריקה עושה יין נסך כמגע דגרסינן התם אמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך כל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה י"נ ואותביה רב חייא נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והיתירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא. והוצרך רב אשי לתרוצה ולאוקומה דאזיל מניה מיניה. ומעתה איזה תמה יש אם היה סבור רב אדא דירושלמי כרב חייא דגמרין. ואין אומרין היאך לא ידעו הם מה שאנו יודעין שזו שאלת נערים שאחרונים לא ידעו אלא לאחר שלמדו מפי גמרא מה שנחלקו בו הראשונים עוד מתנשא לאמור אני אפרש דפלוגתא דרב אדא ורבי ירמיה דירושלמי לפי שהוא כמתכוין למלאכתו ובטעימת פיו פליגי ופליגי אי חשיב כמתכוין למלאכתו ולענין להאסר בהנאה ודכולי עלמא קדח במיניקת והעלה יין בפיו דינא הוא דמתסר שהרי אין שתייתו נראה שהיא מתוך המניקית ואפשר שמפסיק בה ומשתהא בה מש"צ למלאכתו ומתכוין לנסך אבל ראיה דמייתי התם ממאי דקתני או שטעם את הכוס והחזירו לחבית דהכא ליכא אלא טעימה בכוס ובדבר הנראה לנו ואמרי דמיתסר ופריך רב אדא בשהחזירו העו"ג כלומר שלקח עו"ג הכוס אחר שתייתו ונגע ביין והחזירו לחבית והאי דלא פריש לה משום דבכללא הוא מסתמא בהדי דמחזיר לו לחבית והאי דלא צריכא ליה הויא כעין כוונת מגע ע"כ.
ואני אומר מה לו אצל ירושלמי ואין לו עסק בו וידיו מסולקות ממנו ומה שפירש בו מוכיח עליו שהוא פירש מוקצה מן הדעת דמה לנו אם נראית שתייתו או לא מתוך המיניקת או מן הכוס וכי בשאין שתייתו נכרת שוהה ומתכוין לנסך וכששותה מן הכוס אינו שוה כלל ואינו מתכוין לנסך דילמא אף בשותה מן הכוס אינו גומע אלא שוהה מתוך שתייתו ואינו ניכר לו וזה דבר מצוי ועוד ודילמא נסך בשכשוך בשפת הכוס כשמושך מן הכוס אל פיו או כשמוריק מן הכוס אל פיו ואין דבריו אלו אלא דברים בטלים ועוד מה שאמר דבחזירת היין לחבית נגע עם הכוס ביין והחזרו ואמר דמסתמא הכי הוא ומשום כך לא הוצרך לפרש כן כ"ש שזה טעם בטל ודבר שאינו וכי דרכו של מחזיר המותר לחבית להכניס הכוס לתוך היין הא אינו אלא שופך ומחזיר היין לחבית. אלא שהם ודאי נחלקו בשותה מן היין אם יש בזה הוכחה גמורה שאינו מתכוין אלא לשתיה בלבד ולא לנסכו בפיו או אין בזה הוכחה גמורה ואוסר בפיו מתוך שתייתו ומכוין לנסך עם שתייתו וכן פירש המחבר בחבורו וזהו שאמרו עושה י"נ בפיו או אינו עושה והוא רואה מתוך החבור ועושה עצמו כמחדש פירוש ומוסיף בו דברים בטלים ופוגם את הפירוש טעמים שאין להם לא טעם ולא ריח. אחר כך בדקתי וחפשתי אחר דברי הרב רבי משה בר רבי נחמן ז"ל ומצאתי דברי מפורשים כדבריו בכל פירוש הירושלמי ובתוספתא ובמה שהקשתי על תירוץ רב אדא בנכרי המחזיר לחבית ולולא שהאריך בזה הרבה הייתי כותב לשונו.
עוד שם ההוא עובדא דהוה במחוזא וכו'. אמר הכותב נשבע להמיר טוב ברע ולא ימיר דמי שאסרו לא מחמת שכשוך יתירה אסר דיתרת זו לא נזכר בהלכה אלא שדא ידיה ושכשך ביה קאמר ולא מצינו הפרש בין שכשוך רב לשכשוך מועט ואפילו שקל מיניה פורתיה בידיה הוא הדין והוא הטעם אלא כל ששכשך בו ואפילו מעט או נטל ממנו מעט הרי זה אסור שלא היה לו ליגע בו כלל אלא היל"ל והאי דבדולא לאו חמרא וכיון שנגע בו בידיו חוששין שמא נתכוון לנסוך ואסור אפילו בהנאה לפי שאין כאן הוכחא שלא יהא מתכוין לנסוך ואינו דומה למדידה ולמתיז את הצרעה דהתם איכא הוכחה דאינו עושה לנסכו אלא מתכוין למלאכה וסומכין על זה שלא לאסרו בהנאה מיהא.
עוד כתב דרב נחמן אסר ואייתינן ראיה לרב נחמן מאגרדמים שטעם מן הכוס והחזירו לחביתו כלומר והחזירו העו"ג ונגע בו בחזרתו דהכי סתמא כמלתא ע"כ. אמר הכותב זה מן הטעות שלמעלה שלא אמרו בברייתא בהחזירו ונגע ביין שבחבור בהחזירו ונגע ביין שבחבור וסתמא נמי אינו עשוי ליגע בחזירתו אלא לשפוך המותר בחבית. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו הא דקתני והחזירו פירש רש"י ז"ל והחזיר הנכרי קאמר ואין דבריו ברורים דחזרת נכרי מאי מהני ביה למיסר את שבחבית בהנאה והוא לא נגע ביה כלל. ודמי ליין שמזגו נמי נכרי שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתיה ומשום לך לך אמרין נזירא והא טעמא ליתיה אלא בשתייה כמו שכתב רש"י ז"ל ומדינא אפילו בשתיה שרי ואפילו למאן דאמר בנצוק חבור הכי שרי בהנאה דלאו גוף הנגיעה הוא וכי היכי דליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו נאסר בהנאה הכא נמי כי אית בה יין לאו מיתסר דהא למודד כי לית ביה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה ושמא הוא מעמידה כשהיתה ידו של נכרי נוגעת בקלוח היורד מן הכוס לחבית ונצוק חבור לחשבו כמגעו ממש ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפילו ניצוק ליכא כלל דמקטף קטופי שחזרתו בחביות כקטוף הוא ע"כ לשון הרב ז"ל וכתבתי דבריו בארוכה מפני שיש בהם ראיה לדברים שכתבתי כאן ושכתבתי למעלה וכנגד כל מה שכתב כותב זה עוד כתב שם דברים מבולבלים ומקצתן שלא כהלכה ומי שיעמוד על דבריו ימצא שעמלא הוא בעיני להאריך בסתירת מה שסתירתו נגלית למי שיעמוד על ההלכה ועל דברי הראשונים נ"ע ע"כ.
עוד שם כתב המחבר נגיעה בידו בסיבת כלי וכו'. אמר הכותב דרכיו לא יתכנו ודברי המחבר נכונים לכל מבין ואם אמר שהוא אינה מבין אין המחבר אחראי לו שיבינהו. והמחבר כבר כתב טעם האיסור דלאחר הצלתו נותן דעתו ומשכשך והוא שאומר שצריכין אנו לראות בשכשושו זה רעות רוח דכל שידו שקועה בתוך היין מאן מודע דלא שכשך מעט שאין צריך שכשוך רב שיראו הכל בשכשוכו ואינו דומה למודד ומעביר מרותחת ולמתיז את הצרעה דמעביר מרותח ומתיז את הצרעה מתחילה ועד סוף עוסק במלאכה הוא ואפילו מודד מתחילה נראה מחשבתו שאינה אלא כמתעסק במלאכת היין ולצורך בעל היין וכל שתחילתו למלאכת היין ולהנאת בעל היין תולין במלאכה לבד ואין חוששין לניסוך ושלא לאסרו בהנאה מיהת אבל זה לא במלאכת היין ולא לצורך ולהנאת בעלים הכניס ידו לתוכו אלא להצלת כליו ודי שלא נחוש לנסוך כל שהוא מתעסק בהצלתו דהיינו עד שתשיב ידו לתופשו דכל שהוא טרוד בהצלה מקולין אנו שלא לאסור בהנאה ולומר דבהצלתו מתעסק אבל לאחר שהשיג והציל כבר עברה טרדתו ומאן לימא לך דלא נתן דעתו לנסך ואדרבה פעמים שהוא מודה על הצלת ממונו ונותן טעמו ודעתו יותר באותה שעה לנסך ותדע לך דכל שאינו מתעסק ביין למלאכת היין אע"פ שתחלת נגיעתו לא היתה לנסך אלא לענין אחר אע"פ שלא ראינוהו משכשך ממש לאחר מכאן אפילו הכי חוששין שמא נתן דעתו לאחר מכאן ונסך שהרי בנפל לבור ועלה אמר רב פפא לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור ומאי טעמא אמר רב פפי דמודה עליה כיום חגם ע"כ ותדע בעצמך היכי דמי אי חזינא ליה דמשכשך פשיטא ואפילו אי לא דמי ליה כיום חגם ואי לא חזינא ליה דמשכשך אמאי והא לא שכשך ונראה לו שאלו דברים ברורים הם.
עוד שם כתב דנגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו וכו'. אמר הכותב כבר הודה דאם הא דרב פפא אסור בהנאה קאמר שהדין כן כמו שאמר כי היכי דלא תיקשי לן ממדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה והנה גדולי הדורות כך פירשוה והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כן פירש והביא ראיה מן התוספתא כמו שהאריך וכתב שם בפירושיו. ועוד דע"כ הודה שא"א להתיר את שלמטה מברזא בשתיה אלא א"כ נאמר דנצוק לא הוי חבור והנה הסכמת כל הגאונים ז"ל ר"ח והרב אלפאסי ז"ל ורש"י ז"ל ויתר הגאונים ז"ל כולם הקשו דניצוק הוי חבור ואף רבי משה ב"ר נחמן ז"ל כ"כ דכולם הושוו לאסור אותו אלא שכתב דלפי פירושו של רש"י ז"ל בקנישקניז צריך גמרא. ואנו לא נתבררה לנו צורת קנישקניז ולא יוכל לדון עליה להתיר בנצוק בעלמא. ואף הראב"ד ז"ל נתקשה במלאכת הקנישקניז היאך הוא וכדין אמר הרמב"ן ז"ל שאילו היתה עשויה כעין פירושו של רש"י ז"ל צריך ודאי גמרא אחר שרש"י ז"ל פסק בניצוק לאיסור ובגמרא אמרו בקנישקניז להתיר לכתחילה ועשו מעשה בעצמן. אלא שאין עסק הקנישקניז בניצוק שאינו בכענין שפירשו רש"י ז"ל. ותדע לך דאלו כן כיון דכולה שמעתין דהתם בשילהי פרק השוכר בניצוק חבור או לא ועל דבר זה נשאו ונתנו שם רב הונא ורב נחמן ורב ששת ומדאמר להו רב חסדא להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא לעו"ג קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי משמע נמי לכאורה דאית ליה נצוק הוי חבור. אם איתא דמקנישקניז דשרו התם איכא למשמע דלא הוי חבור ע"כ הוה להו למבעי עלה התם שמעת מינה נצוק לא הוי חבור וכדאמרינן התם בהא דתני רבי חייא כגון שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט דניצוק אינו חבור. ועוד מי איכא למימר דרבר"ה עביד עובדא דלא כאבוה רב הונא אבוה אמר נצוק חבור ורבה בריה עביד עובדא בנפשיה שתי בקנישקניז. ורב חסדא דאמר להו להנהו סבותא כי כייליתו לנכרים קטיפו קטופי או נפוצי נפוצי שמעינן מינה דלכתחילה מיהא חייש לניצוק ורבה בר רב הונא לא חייש ושתי אלא ודאי מלאכת הקנישקניז אין בה משום נצוק. ועוד אפשר לומר דאפילו תמ"ל יש בו משום נצוק אפילו הכי לא נפקא מינה מידי לענין פסק הלכה דכבר הסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב הונא דאסר דרב נחמן לאו לאיפלוגי עליה דר' הונא קאמר ולא אשכחן דפליג עליה ר' נחמן כלל אלא דאמר דאפשר דלענין (נסך) [ניצוק חיבור] כטהרות ומנה לן הוא דקאמר ליה וכמו שכתב ר"ח ז"ל ואף לדברי רש"י ז"ל י"ל כן דאע"ג דפירש קנישקניז כן אפילו הכי פסק נצוק חבור מן הטעם שאמרנו ומכל מקום בין כך ובין כך קיימא לן דניצוק הוי חבור כדעת כל הגאונים ז"ל דקבלתן תורה היא וכיון שכן צדקו דברי המחבר ומי שאומר כדבריו אינו טועה ואשר לא ידע בכל אלה טועה מדרך השכל.
עוד שם מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונה וכו'. אמר הכותב מה שכתב דמוריק אורוקי שלא בכונה שלא בעוסק במלאכתו אסור בהנאה ולמדה ממאי דאמרי חד אסר ואפילו בהנאה ואוקימנא הא מעשה במוריק אורוקי דאלמא כל מאן דמוריק בכונת יין אוסר אפילו בהנאה הא טעותא הוא דעד כאן לא אוקומה בדמוריק אורוקי אלא משום מאן דשרי דלדידיה לא משכחת לה אלא בהכי משום דמוריק שלא בכונת יין מותר אפילו בשתיה אבל מאן דאסר לאו משום דמוריק בלחוד קא אסור אפילו בהנאה דמוריק אורוקי אינו אוסר בהנאה דגזרה דרבנן בלחוד היא ודי אי אסרוהו בשתיה והכא משום ספק נגיעה בידו ממש אסר מאן דאסר דדילמא מאן דידע דחמרא הוא יהיב דעתיה ונגע בו ונסך וכן פירש רש"יד ז"ל זה לשונו ואע"ג דמוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דלמא נגע ונסך ע"כ. והרב רמב"ן ז"ל כתב כן בפירוש בכמה מקומות דכוחו של עו"ג אפילו בכונת יין אינו אוסר אלא בשתיה וזה לשונו: כחו של עו"ג כגון מוריק אורוקי בכונת יין ובכונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"כ וחזר וכתב כן עוד שם במקומות רבים ובמה שכתב דנוגע ביין על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע שהוא אסור בשתיה ושלא כדברי המחבר ופירוש נגע בנטלא נגע ביין שבנטלא עם הכוס ואמר שזו פשטה של שמועה אינו שאם כן כי קאמרינן והא כי נגע בנטלא והו"ל מגע עו"ג שלא בכונה ואסור הכי הול"ל הוה ליה מגע עו"ג על ידי דבר אחר ואסור אלא ודאי פשטא דשמעתא טפי משמע דהו"ל מגע דעו"ג ממש והכי קאמר כיון שהוא נוטל מן הנטלא עשוי הוא ליגע ביין בידו. ורבנו תם ז"ל גם כן כתב דכל שאינו נוגע בגופו קרוי כחו וכוחו שלא בכונה מותר אפילו בשתיה ובכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה וכ"כ גם הרמב"ן ז"ל משמו וזה כדברי המחבר.
עוד שם עוד כתב בנכרי הנושא חבית וכו'. אמר הכותב אסר המותר והתיר את האיסור אסור בחבית מלאה ונקובה ואמר שהדבר נראה שהטפטוף מתרבה מחמת נדנודו על גבי הנושא ואני רואין והדעת מעיד שאינו מתרבה מחמת נדנוד הנושא המהלך תחתיה והיא על כתיפיו. ומה שהתיר בשהולך לאיבוד זה אינו שלא אמרו אלא בהולך במקום הטינופת כטיט או במקום שמקבל זוהמא ממנו כזפת וכיוצא בו והיינו ההיא דפרק אין מעמידין דתניא נכרי רבבן ועבדן ונותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש ואקשינן מאחר דנכרי נותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו מאי הוי דלמא מנסך ליה ואמר רב זביד השתא מיהא כי קא שדי ליה לתוך הטיט כזורק מים דמי. אבל כל שהוא נופל על גב קרקע אעפ"י שהולך לאיבוד אסור שדרכן במנסכין כן שכן מזלפין יין לפני ע"א והוא ודאי טעי בהא דאמרינן התם אמר רב פפי שמע מינה האי עו"ג דשדא חמרא לבי מלחא שרי מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קא אזיל לאיבוד הכא לא קא אזיל לאיבוד. והוא סבור דלאיבוד ממש קאמר וליתא ולדבי מלחא נמי. הא ודאי לאיבוד אזיל אשר לא יאסף. אלא לאיבוד שהוא נאבד בבזיון שהוא בטיט או בזפת וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר וכן פר"ח ז"ל אוקימנא ביין שנותן למתקו כדי שיפלוט ריח העבוד של עור ויזרוק אותו יין דקא אזיל לאיבוד שנעשה כאותו שנותן מים לטיט ופירש בירושלמי אין עו"ג עשוי לנסך על גבי דבר מאוס ע"כ. אבל עו"ג דשדי מים או מים ויין לגבי תבשיל מליח שעושין בו יין מליח דישראל אסור. עכ"ל הרב ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל הביא ירושלמי זה שם בחדושיו וחס לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס.
עוד שם עוד כתב כל מקום שאמרו במגע עו"ג וכו'. אמר הכותב כאן שנה בחטא כבר כתב כן למעלה וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל וראיות ברורות שהלכה כמאן דאמר שאדם אוסר דבר שאינו שלו דבר תורה ושמותר ליטול דמי ההוא חמרא מאותו עו"ג שנסך את יינו ואפילו נסכו בפירוש לע"ג לפי שאינו מוכרו אלא נוטל דמיד נזקו ונכרי כי משלם מה שהיזיק נוטל מה שנסך וששילם את דמיו והראיתי שם בראיות ברורות שזה אמת שזה נכון.
עוד שם הא דאמרינן ישראל שהיה נושא לעו"ג מנה ואמר לו המתן לי עד שאמכור יין וחבית וכו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה וגליתי טעותו בזה ושהראשונים נ"ע שאמרו עכשיו אינה בקיאין בטיב ע"ג ומשמשיה הם הם שאמרו בפירוש שעל זה יש לסמוך ליהנות ביינן וליטול ישראל ממנו חובו מן העו"ג הם אמרו כן בפירוש והוא אומר שלא אמרו אתמהא. ומה שהוסיף דכשהזכיר בגר תושב יינו ונחלקו בו אינו אלא מגעו. זו טעות גמורה שאפילו תינוקות של בית רבן לא יטעו בו והיאך אפשר לטעות בזה בשום פנים והלא אמרו יינו כשמנן ושאר כל דבריו כנכרי והיאך אפשר לומר יינן שנגע בו כשמנן וכי שמן יש בו איסור במגעו ואם אתה מפרשו כן אינך נמלט מאחד משני דברים כדי להשוות יין לשמן או שתאמר שמגעו ביין אינו אוסר אפילו בשתיה כשמן ונמצא חומרו קולו וזה אינו דליכא מאן דשרי מגעו דיין אפילו בשתיה או שתאמר דמגעו בשמן כמגעו ביין וזה אינו דבמגע שמנו של גר תושב ואפילו בנכרי לא אסרו כלל וזהו שתמהו מעיקרא שמנו כיינן סקלא דעתך ואלו דברים שכתב קראם נכונים ומתקבלין ואינן אלא נעות רוח ובטלים באמת הוא היה האומר הראשון.
השער השלישי
פסקה א
עוד שם כתב המחבר קונדיטון שאנו עושים שנראה לו וכו'. אמר הכותב הירושלמי שאמר שאסרו בפירוש לא כן אמרו בירושלמי ולא כן פירשו שם והוא שהעיד עליו לא ידעו ולא הכירו ולא מקומו איה אלא שראה אותו בחידושי הרב ז"ל ולא ידע כונת הרב ז"ל ומכל מקום המחבר לא הלכה למעשה אמרה אלא חשש למה שאמר הרב ז"ל על סמך אותו ירושלמי וזה לשון המחבר מדברי רבנו נראה שאותו שאנו עושין בדבש ותבלין משום יין נסך יש בו לפי שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה ולולי שאמר רבנו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה ריחו וטעמו ושמו שאין קורין אותו יין סתם והמחמיר תבוא עליו ברכה עד כאן לשון המחבר ועוד אני מוסיף להראות היתר אפילו בשלנו דלא עדיף מיין מבושל שאמרו שאין בו משום יין נסך מפני שנשתנה שמו וטעמו קצת כ"ש זה שלנו שנשתנה טעמו ושמו לגמרי ונ"ל שעל זה סמכו בגמרין שלא להתיר בפירוש ינומלין שהוא הקונדיטון לפי שסמכו על התירו של יין מבושל ועל התירו של חומץ ותדע לך עוד דלפי גמרין לא אמרו ינומלין בשיש בו דוקא שליש פלפלין אלא שיש בו דבש ופלפלין דמשמע דבש ופלפלין המכשירין אותו לשתיה שאם איתא כשאמרו איזהו ינומלין ואמרו יין ודבש ופלפלין הול"ל תלתא דבש וחלתא חמרא ותלתא פלפלין כדאמור בירושלמי וכדאמור בגמרין באלונתית אלא משמע מדלא פירוש דלא אקפיד אשיעורא אלא כל שנשתנה שמו עד דקרו ליה ינומלין הוי ינומלין לדיניו. ועוד דע"כ לא פרישו בירושלמי ההוא שיעורא אלא לענין גלוי אבל לענין י"נ לא פירשו ושמא מפני שנחש שותה ממנו עד שיהא חד טובא החמירו בו לענין גילוי וכענין שאמרו בחמרא דאיקרים דגרסינן בפרק אין מעמידין אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך נהרדעי אמרי אפילו מכאן ואילך אין בו משום יין נסך אבל יש בו משום גילוי מאי טעמא מקרי ושתי. וזה נראה לי נכון להלכה אבל לא למעשה לחוש לדברי רבינו ז"ל. והריני כותב לשון הירושלמי אות באות כדי שידע ויבין שאמר בפיו מה שלא ראה בעיניו גרסינן התם בפרק אין מעמידין רבי יצחק בר נחמן בשם ריב"ל היה אומר מתוק מר חד אין בהם משום גלוי רבי סימון בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך רבי סימון מפרש החד קונדיטון המר פניסתיכון המתוק מהו חמרא מבושלא רבי יהושע בן זרוד הוה ליה יין מבושל שנתייחד ברשות נכרי שאל לרבי ינאי בר ישמעאל אמר ליה כן אמר ר"ל מתוק אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל מרבנן ואסרין ולא כן אמר רב יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ורבנין דקיסרין בשם רבי יהושע בר טיטוס כההוא דשחק חד לתלתא ע"כ בירושלמי הא שלא אמרוה לההיא דשחוק חד לתלתא אלא גבי גילוי ולא הזכירו שיעור זה גבי ניסוך אלא שהרב ז"ל אחר שכתב הירושלמי בלשונו כתב אף לענין יין נסך אין להתיר אא"כ הוא כן שיש בו פלפלין חד לתלתא ע"כ וסבור הוא שזה מעיקר לשון הירושלמי ואינו כן אלא שהרב ז"ל למדה בהיקיש ולומר דכיון ששנו אותן דאשכחן דאמרו רבנן דקסרי בשם רבי יודאי בר טיטס מדברי ר"ח זצ"ל שכתב שם בפירושי אותו ירושלמי דרבי סימון מפרש חד קונדיטון דאית ביה דבש ופלפלין ולא כתב ההיא דברי יודנא ואלו היה דעת הרב ז"ל דאף לענין י"נ כן בבירור היה מביא אותו כדי שלא נטעה מתוך דבריו דלענין יין נסך בדבש ופלפלין הנטעמין בו דהיינו חד שחדוד הפלפלין נרגש בו מותר אלא משתיקתו של רב ז"ל יש בודאי ללמוד שאפילו בפלפלין הנרגשין בו עד שמחדדין את פה שותהו סגי.
עוד שם עוד כתב ויש אומרים שלא אמרו ג' חלקים מים ואחד יין הרי זה יין ולא וכו'. אמר הכותב המחבר כבר כתב מתוך ההלכה שבפרק המוכר פירות דכל שיש בו יותר מעל חד תלתא מיא לאו חמרא הוא אלא שכתב משם אחרים דלענין יין נסך דוקא במתמד אמרינן הא במה שהיה מתחלתו יין כל שיש בו טעם יין ומראה יין יין מיקרי ויין גמור הוא ולאו קיוהא דההיא דהמתמד בדעייל תלתא ואפיק תלתא ופלגא אמרינן מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא דכל דעייל תלתא ולא נפיק ארבעה בידוע שאינו יין אלא עצירת תירוש ולאו חמרא הוא והאי טעמא דאית ביה קיוהא בעלמא הוא אבל בשיש בו יין גמור שהיה מתחלתו יין לא מיקרי קיוהא וכי היכי דמחלק רבי יהודא בין מתמד בפורצני ובין מתמד בדריקא בפרק אלו עוברין. ולענין יין נסך. מיהא כל שהיה מתחלתו יין יין מיקרי ויש בו משום יין נסך וכן בדין שלא נטיל לישראל ולנכרי בספל וישתו שניהם כאחד כל שיש בו מעט מים יותר משלשה חלקים. ומה שאמר שכן מוכיח בפרק המצניע לא ידעתי בפרק המצניע דבר כנגד זה ואולי המוציא בהמצניע נתחלף לו ומדתנן בפרק המוציא. המוציא יין כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה ואמרינן מאי כוס יפה כוס של ברכה ואמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית ומה זו ראיה דאפילו תאמר שאינו ראוי לכוס של ברכה ואפילו אין מברכין עליו בפה"ג כיון דיש בו מראה יין וטעם יין גמור והנכרים מנסכין אפילו מזוג וכדאמרינן יין מזוג יש בו משום גילוי ומשום יין נסך אינו בדין שנקל עליו לשתות עם הנכרי בכוס אחד אע"פ שיש מעט מים בו יותר מכדי מזיגה. ודבר נאה וראוי ומתקבל בעיני כל חכם לב אמרו. והתמה ממנו שאני רואה אותו מתהלל ברב הרמב"ן ז"ל ואומר מורי רבנו משה ז"ל אומר כן ומן הדומה שאינו יודע ולא מכיר דברי הרב כלל ולא עמד עליהם שהרב ז"ל כן כתב וכן הסכים וזה לשונו שכתב בפרק אין מעמידין גבי יין מזוג אחר שהביא הסברא הראשונה דכל שאין בו רובע יין אין בו משום יין נסך ואפשר דהיכא דאית ביה טעם ומראה יין ביין עצמו לעולם יש בו משום י"נ אבל בשמרים לא דההוא טעמא קיוהא בעלמא הוא וכדמפורש התם משא"כ ביין עצמו דאעפ"י שיש בו יותר מעל חד תלתא מייא כיון שיש בו טעם ומראה ודאי יין הוא וכדאמרינן בפ"ק דמכות בשלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין דהוי יין דחמרא מזיגא אקרי ולעולם יש בו משום יין נסך ואין לפרוץ ולהקל בדבר זה אלא בשמרים וה"ה נמי לפורצני דרמא בהו תלתא ואתו תלתא ופלגא אין בו משום יין נסך ממאי דגרסינן בר"פ אלו עוברין ע"כ לשון הרב ז"ל.
השער הרביעי
פסקה א
עוד שם כתב המחבר דאפילו לרבי אליעזר בעי במפקיד יינו וכו'. אמר הכותב כמה הרבה בקושיות ודברים שאפילו התינוקות יתקלסו בהן וכמעט שאני מתחרט בטרחי שאכתוב סתירת כל מה שאמר לפי שאין בהם כדי תפיסת יד אבל כדי שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מה שאכתוב הנה כתב זה מבואר שאינו דאטו מי לא טריחא מילתא דמפתח וחותם כשתי חותמות אדרבה איכא טירחא טפי דבעי בית חלוק לעצמו ע"כ וכל השומע יצחק לו דאטו אנן מזקיקין לו ליחד לו מקום על כל פנים אינו אלא שאנו מקשים על כל מה שאין אנו מפקידין כך בבית הנכרי ואפילו מקום מיוחד וחשש המקשה שזה מחשש שיתומא או זיוף ולפיכך הקשו כיון דאיכא מגופה ולא חיישינן לשיתומא ועוד מונח במקום מיוחד ומפתח ביד ישראל ולא חיישינן לזייופא כלומר לזייף המפתח והמגיפה להסיר אותה ולהחליפה וכדשרי ר' אליעזר ולא חייש בכי הא לזיופא אמאי לא מותבינן ואהדר ליה משום שיבי דליכא אלא מפתח לבד דאפילו איכא שני מפתחות חוששין כ"ש דאין כאן אלא מפתח וחותם לבד דנקל יותר דכיון דאיכא שיבא דהיינו נקב במיניקות אע"ג דאיכא מפתח לאו כלום הוא ודקאמר נמי היכי אמרינן דלא מהדרי אזיופא כיון דבעי מפתח וחותם הא לאו מלתא היא דאנן ודאי לכולי עלמא אזיופא חיישינן דהא תנן חביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוב ותגוב וכ"ת דלית הלכתא כההיא מתניתין לרבי אליעזר ולא חייש לזיופא ולעולם סתומות מותרות אם כן כי אמרינן בפרק השוכר השתא דקיימא לן כרשב"ג דאמר לשיתומא לא חיישינן וקיימא לן כר"א דלזיופא לא חיישינן אמאי לא מותבינן חמרא ביה נכרים הא בדר' אלעזר הוה סגי להו דהא דרשב"ג לא מעלה ולא מוריד למאי דקיימא לן כר' אליעזר דלא חיישי לשום זיופא ולא לשיתומא ולא להסרת מגופה אע"כ דרבי אליעזר לא מפקא מכל זיופא אלא דלזיופא רבה דיטרח ויזייף עד שיהיו בו שני חותמות כרבנן קאמר דלא חיישינן וזה ביאור וכל שכן מה שהקשה שאם כן הוי להו שלשה דינין חלוקים חב"י בעינן שני חותמות ויין מפתח וחותם וחמפ"ג חותם אחד וקרא לזה חוכא והוא מצחק בעצמו דאטו יין לאו היינו חב"י וחלק יין לעצמו וחב"י לעצמו היש דברי צחוק יותר מזה ועוד איזו חוכא מצא כאן דחבי"ת שאמר רב אפילו אמר צריך חותם בתוך חותם או יאמר צריך שני חותמות ולא היה במשמע ב' חותמות ממש ולר' אליעזר מפתח וחותם כשני חותמות ולאפוקי חמפ"ג דרבנן דסגי להו בחותם אחד. ועוד דרב לא הזכיר בחבי"ת שני חותמות אלא חבי"ת בחותם אחד אסור חמפ"ג בחותם אחד מותר והלא יראה הרואה שדברים אלו דברי התול וההיא דרבי חנינא דהתיר לבית רבי יין הבא בקרונות וכי לא כבר הביאה המחבר שם בחבורו והעמידה בשהיה לו מקום המיוחד בקרון ומפתח בידו וכן יש בקרונות ובספינות חדרים ומקומות מיוחדים וכבר כתוב כן בחבור בארוכה ובראיות ברורות מההיא דרב דאמר חב"י בחותם אחד אסור ואע"ג דפסק הוא כר' אליעזר ועוד ממתניתין דקתני אלו אסורין בהנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע איסורא מיניה ופרקינן רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד נכרי אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום אינסוכי לא מנסכי ליה אי משום חילופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף אלמא הוא דסגי ליה בחותם אחד משום דלא מנסכי ליה הא יין לא סגי בחותם אחד וכיון דאמרה רב אשי סתם שמע מינה מתניתין כולי עלמא היא דאי לא לימא ומתניתין מני רבנן היא וכבר כתבה המחבר בחיבור בארוכה וכל הגאונים ז"ל כולם השוו בדבר זה רב יהודאי והרב בעל הלכות והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל ומעתה יראה על דברי מי מן החכמים הלעיג וקראן חוכא מבלי הדעת. ומה שהעמיד שמעתא דחותם בתוך חותם וכן חבית דרב במטהר יינו של נכרי לעולם בורר פסולת ומניח את הסולת והרבה פירושים נאמרו בהם והגרוע שבכולם הוא אותו שהעמידוה במטהר יינו והוא הניח ידו עליו. והרמב"ן פגם אותו פירוש לגמרי זה לשונו: ואחרים העמידוהו במטהר יינו של עו"ג ודאיכא חותם בתוך חותם כשומר שאינו בא לקיצין דמי וזה אינו כלום דחבית לאו במטהר אלא בכל ענין הוא אוסר ודכותייהו יין ע"כ לשון הרב ז"ל וטענה מוכרחת אמר דודאי בשר וחלב ותכלת לאו במטהר הן ודכותייהו ודאי הכא יין לאו במטהר וכן כל הפירושין שנאמרו באותה של חביות כדי לראותה ומפקיד אצל נכרי אין אדם יוכל להעמידה וכמו שנתבאר שם בחבור ועוד שכבר רובן של גדולי ישראל הסכימו דבמטהר יינו של נכרי לעולם אסור עד שישב ומשמר או שומר שאינו בא לקיצין.
עוד שם עוד כתב בענין חותם וכו'. אמר הכותב המחבר חותמו ניכר וסתמו שאין בדבריו רק מה שהסכימו עליו גדולי הראשונים ז"ל והתופס הזה מורגל בתפיסותיו לומר מה שלא ראה וזה לשון המחבר גבי ההיא ברייתא דפרק אין מעמידין דקתני השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומוריס ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור רבנו יצחק הזקן פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו מותר לאו למימרא דצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לא אלא הכי קאמר אם כשחוזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור דמוכחא מלתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו אבל לא הלך ולא ראה כלל שהישראל השני מצאו חתם מותר והכי ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה חזקה לא טרח ומזייף ע"כ לשון המחבר. אם כן כבר הסכים המחבר שאינו צריך לחזור ולדקדק אם יכירנו בטביעות העין. ובאמת כי כתב שם המחבר דעות אחרות לגדולי המפרשים שכך כתב בשם הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם ודוקא כשהכיר את קשריו שלא נשתנו ודוקא במפקיד את יינו אצל עו"ג וחוזר ורואה את קשריו אבל שולח את יינו אצל חבירו על ידי עו"ג אין סימני הקשרים מועילים אלא סימן כתיבה בלבד ע"ג הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד עו"ג וגם סימן זה אינו יוצא מתחת ידי עו"ג וכדתניא בברייתא השולח יין ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסותמו מותר ואם לאו אסור ע"כ ופירש שם המחבר דברי הרב שמתיר בקשרים דוקא במפקיד יינו אצל עו"ג אבל לא בשולח על ידו אצל חבירו לפי כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין שאל"כ אפילו ישלחם לחבירו ויודיעם שקשרו בקשרים כן וכן לא סגי ליה ואין הכונה לטביעות העין ממש כעין טביעת העין דעלמא שסומכין עליו בבשר ותכלת להתירן ע"י אותו טביעות עין ממש אלא טביעת העין בזה אין נראה בו לפי טביעות עינו שינוי וזה הטביעות אינו ניתר אלא למי שעשאו ולא למי שלא עשאו אעפ"י שהודיע לו מין הסימן שנעשה ע"ג וזה אמת וזה נכון.
עוד שם בשער השני כתב במוכר יין לעו"ג דאמר להו רב להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר והמחבר כבר דקדק הרבה בההיא שמעתא דבכורות דמה ישראל בחדא אף עו"ג בחדא וכההיא דאמימר ואף הוא כתב דעת הרמב"ן ז"ל וכתב דאף הוא נכון כמו שכתב בארוכה שם בחבורם אבל בודאי מה שהקשה הוא על המחבר טעה הרבה בדין אחר שהודה לו במה שאמר בשהקדים לו דינר דלדעת להוציאם נתנה לו והוא שהפריש דין זו לאותה של כור בשלשים שזו בשיש לו במה יקנה ראשון ראשון רצונו לומר שיקנה לו כליו אבל כאן אין הכלי קונה לו לעו"ג שבוש גמור הוא וכל מי שאומר כן אינו יודע בדינר כלום ותדע דהכא אין אנו באין לדון על היין אלא על המעות שביד ישראל המוכר ולומר שאינו דמי יין נסך כל שהקדמן לו קודם שנעשה יין נסך דבשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך הוו ובשעה שנעשה יין נסך לא קבל ישראל המוכר כלום דמאי דהוה הוה ואפילו נתנן לו העו"ג על מנת שיתן לו היין דכל שהקדימו לו לקנותו מעכשיו הוו להו לדין היתירן כמתנה וכאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני דמנה לא דמי הקרקע נינהו אלא המנה במתנה והקרקע תנאי ותדע לך מדאמרינן בר"פ השוכר את הפועל דבי ר' ינאי יזפו פירי מעניי בשביעית ופרעי להו בשמינית אתו אמרו ליה לר' יוחנן אמר להו יאות עבדי וכנגדן באתנן מותר דתניא נתן לה ולא בא עליה בא עליה ולא נתן לה מותר ופרישו דהכי קאמר נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר לכי בא עליה ליחות עליה איסור אתנן ואוקמה רבי אליעזר בשקדמה והקריבתו ואקשינן תו היכי דמי אי דאקנייה ניהלא מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה כלומר ולא אתנן מקרי ואפילו לא קדמו והקריבתו ואוקימנא דבאמר לה הוי גבך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו. אלמא שמעינן מינה דכל דאמר לה מעכשיו כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהליה לאו שכר ביאה הוא. אלא דאפשר דמשום מאיסותא דביאה אסור כשלא הקריבתו וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מותר לגמרי אלא בדאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו שכן פריש הוא ז"ל אי דאקנייה קודם ביאה פשיטא דמותר ואע"ג דעל מנת ביאה יהביה ליה ניהלה כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהלה לאו שכר ביאה הוא ואי מיצטריך לך קני מעכשיו. הילכך איצטריך מתניתין לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי איצטריך ליך קני מעכשיו הויא לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקרבתיה ע"כ דאלמא בדאמר לה להוי גביך היא דאמרינן דקדמה וקריבתו הא אמר לה קני מעכשיו יכולה להקריבו לו אפילו לאחר ביאה ואין כאן משום מאיסותא דביאה דכמתנה מהשתא חשבינן ליה. מכל מקום שמעינן דכל שהקדים ונתן לה אע"ג דנתינות טלה על מנת שתבעל לו נתנו לה כיון דמעכשיו נתנו לה להוציאו לה כל זמן שתרצה ולא להיות אצלה עד שעת ביאה לא חשיב למפרע ודין זה פשוט לכל מי שיודע בדינין כלום. והראב"ד ז"ל כתב כן שם מפורש זה לשונו אי דאמר לה קני מעכשיו אע"ג דאמר לה על מנת שתבעלי לי ויבעלה לו לבסוף פשיטא שאין זה שכר ביאה אלא מתנה הוא והביאה הוא תנאי המתנה כאדם שאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני שאין המנה דמי הקרקע אלא המנה מתנה והקרקע תנאי המתנה הכי נמי הטלה מתנה הוא ומשום דמאיסותא דביאה נמי לית ביה דהא ליתיה בשעת ביאה ע"כ לשון הרב ז"ל ויותר כתב הרמב"ן ז"ל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שדקדקו מההיא דאתנן שאם היה יין או ע"א ביד ישראל ועבר ומכרן לעו"ג בהקפה הדמים מותרין דעו"ג משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מיתפסי דמים ולא מבעיא אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דרבי ינאי אלא אפילו איתיה ברשות נכרי מותר כדאמרינן באתנן בטלה זה מיחסרא משיכה ע"כ ואעפ"י שיש בזה מקום עיון מפני כי שבשעה שמכר ישראל זה כבר היה באיסור ויין נסך מכר אבל כאן הדין פשוט לכל שבשעה שלקח ישראל מעות לא היה כאן איסור כלל שהמעות והיין שניהם היתר הן ולפיכך מותר ואפילו לכתחילה.
עוד שם בענין חומץ הדברים ברורים וכו'. אמר הכותב שמועותיו כחומץ לשינים וכי מפני שוטים שמייחדין אותו לחומץ נתיר יין נסך א"כ הכל לפי מה שהוא אדם ונמצא את שאסור לזה מותר לזה וחס ושלום אין ראוי לעשות בזה מעשה ומה שאמר שכן ראוי לעשות מעשה חסרון דעת הוא כראוי לעשות למה וכן היה לו לומר ואפשר לסמוך על זה וגם זה איננו ואולי להחמיר אמרה.
עוד שם בענין קונדיטון וכו'. אמר הכותב תמיה אני איך מעיד בפיו מה שלא ראה בעיניו ומעיד וחוזר ומעיד ואני כתבתי למעלה שלא נאמר כן בירושלמי מעולם ולענין גלוי אמרו שהחד אין בו משום גילוי אמרוה. ועוד העיד עדות אחרת ואמר שאסרו עד שיהא שלישו דבש ופלפלין ואילו אותו הירושלמי שאמרו לענין גלוי דשחיק חד לתלתא לא אמר כלום אלא ששחקו בו תבלין שלישו והוא אומר שליש מן דבש ופלפלין ונמצא דברו מוציא מכלל זה ומכלל זה וכבר כתבתיה בארוכה למעלה.
עוד שם הא דאמרינן גר תושב וכו'. אמר הכותב קבלתו כמה זרה וסברתו כמה נכריה. הנה שפירש מייחדין אצלו יין כמו מפקידין אצלו יין ברשותינו וקבל עליו נטירותא ומפקידין ברשותו וזה שבוש דאם זה וזה בפקדון למה קראו לזה יחוד ולזה פקדון לא הוה ליה למיתני אלא מפקידין ברשותינו ואין מפקידין ברשותו או לימא כאן וכאן מייחדין ויחלק בין רשותינו לרשותו. ועוד דאי מפקידין ברשותינו וטעמא דאין חוששין אפילו בעיר שרובה נכרים משום דלהכי קביל נטירותא וסומכין על זה שנאמן הוא אצלנו בקבלתו אם כן אף ברשותו נפקד ולא נחוש לנגיעה דעו"ג שהרי קבל עליו שמירתו ואין זה אלא בלבול ושלא ככל ישראל. אבל פירוש מיחדין לומר שמניחין אותו בבית או בחנות שיש בו יין ובלא שומר ובלא חותם דכל שאין חשודין לנסך אין חשודין ליגע בו ולחלופי לא חיישינן דלא חששו בשום מקום לחלופי אלא במפקיד כמו ששנינו לא יתן אדם לחמותו אי נמי במי שעושה מלאכתו עמו כטוחנת אצל עם הארץ ומוליך פירותיו אצל הטחון אבל מניח פירותיו בביתו אעפ"י שמניח שם עבד ושפחה לא חיישינן לאיחלופי דברשותינו מנין לו לעו"ג שיחליף שלו בשלנו ותניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש אינו חושש וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאה נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת ואין מפקידין אצלו ברשותו דבביתו נכנסים אצלו עו"ג ואינו מפקיד אם יגעו בו אחרים וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר. עוד טועה טעות אחרת גמורה ולא די לו שטעה בו פעם אחת ואינו נזכר וחוזר וכותב והוא שכתב דיינו של גר תושב אסור בהנאה דכל שאסור בבתו אסור בהנאת יינו ואנן תנן יינו כשמנו וטעמא דאסור יין של עו"ג בהנאה אינו משום בנותיהן אלא משום ניסוך ובשתיה משום בנותיהן כפתן ושלקות שלהן דמשום חתנות ואינן אסורין בהנאה. וכל שאינן עובד ע"ג ואינו מנסך אין מפקידין אצלו יין אבל מיחדין אצלו יין דאף כיון שאינן מנסכין אין חוששין שמא יגנבו דאין חוששין לגנבים ואין החשש לעולם ביין אלא משום ניסוך וכל שאינו מנסך אין חוששין למגעו דאין ביין אלא או משום בנותיהן או משום ניסוך ובשלהם איכא משום בנותיהן אעפ"י שאין מנסכין אבל בשלנו המיוחד אצלם ליכא משום בנותיהן ומשום ניסוך נמי ליכא דהא אין מנסכין ומשום שמא יגע כדי לגנוב ולאסור אותו בכך לא נחמיר בשלנו. ולפיכך הסכימו הגאונים ז"ל דיינן של ישמעאלים אינו אסור בהנאה וכן כתב הרמב"ן ז"ל משמן של גאונים ז"ל.
עוד שם שנינו בפרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאו יין. אמר הכותב בכאן אמר שסדר דברים בשיש לו לנכרי שייכות ביין ולא בבית או בבית ולא ביין ואיני רואה דבריו אלא בלבולי דברים ומדבר בלא ראיה ובלא טעם כאומר דברים להנערים דברים מדעתו אמורים ואם כתבם קצרים וקראם מסודרים איני רואה בהם רק צלמות ולא סדרים כי יש בהם מן השגיאות הרבה. ואילו באתי לכתוב כל דבריו יארך הענין אלא אני כותב מקצת מש"כ והוא שכתב בכלל דבריו ואין לו שייכות ביין וישראל ועו"ג דרין שם באותו חצר הרי הוא בחזקת משתמר ומותר בישראל יוצא ונכנס והוא שהיה הפקק עליו ולא בחביות פתוחות ממש כיון שהעו"ג עומד שם ברשות ע"כ וזה טעות הוא דיוצא ונכנס כיושב ומשמר דמי דאפילו במטהר יינו של עו"ג אפילו בשומר שאינו בא לקיצין סגי ועוד שהרי שנינו המניח עו"ג בחנותו אע"פ שיוצא ונכנס מותר והתם אפילו בחביות פתוחות מיירי. ואפילו לכתחילה נמי מותר וכמו ששנינו אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אעפ"י שיוצא ונכנס מותר. וגרסינן ברפ"ק דחולין כשהעמידו משנת הכל שוחטין אפילו בעו"ג וישראל עומד על גביו דיוצא ונכנס ויוצא ונכנס לכתחילה לא והא תנן המניח עו"ג בחנותו אעפ"י שיצא ונכנס מותר וכולם כדאיתא התם עד אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו. אלמא ביוצא ונכנס מותר ואפילו לכתחילה ואפילו מה שבידו ובדרסה מועטת או חלדה מועטת מיפסלא ואפילו הכי מותר כל שכן כאן דאין בידו דמותר ואפילו פתוח לגמרי ואין עליו פקק דלא גרעא חבית פתוחה בלא פקק משוחט שתופס בידו ויכול לקלקל ברגע קטון וזה פשוט וכלה מתניתין בפתוחות לגמרי נינהו וכן דעת הראב"ד ז"ל אלא שחבית שעל כתפיו אסר מפני שמתעסק בה כמעביר חבית ממקום למקום. וגם הרמב"ן ז"ל התיר בפתוחות לגמרי אלא שבמעביר כדי יין אמר שנראה לו שצריך פקק. והוא שנה את הסדר במניח נכרי בחנותו וכל מקום שאמרו יוצא ונכנס אסר בלא תקן ובשומר ובבולשת ומעביר התיר ואפילו בא אחריו דרך עקלתון ואלו דברים הפוכים והמחבר כתב כל דבריו אלו ופרטיהן מיוסדים על אדני הראיות בחבור ולא בטח על דבר שפתים. עוד כתב שם דחותם אחד לרבי אליעזר מותר ומפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות ושלא כדברי המחבר. באמת שכל זה שלא כדברי המחבר ושלא כדברי הגאונים ז"ל פה אחד אלא קולו של רבי אליעזר אינו אלא שעושה מפתח אחד כחותם להתיר בחותם אחד עמו מפתח אחד דלרבנן אין המפתח עושה כלום שקרוב הדבר לפתחו ולא יודע בפתחו ובסגרו. עוד כתב ולפי מה שכתב המחבר בכמה מקומות נראה בבירור שהוא סבור שאין המגופה סימן כלל אינו נכון ע"כ העיד על המחבר מה שאינו ולא מצא לו זה בשום מקום וחס ליה דלימא הכי והיכי לימא הכי והאמרינן מפרק אין מעמידין היכי דמי חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם שריקא ולא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם אלמא אפילו שריקא ולא חתימא הוי חותם אחד ושריקא היינו כמגופה. אלא המחבר דעתו כדעת כל הגאונים ז"ל דמגופת החבית לבד אינו מצלת אפילו לרבי אליעזר עד דאיכא מפתח אחד עמה כדאמרינן כיון דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא כלומר כל היכא דאיכא חותם אחד לא חיישינן אפילו לזייפא דמפתח אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים וסתם מניח ביה נכרים בסימן קאמר ולא בפתוח דכולי עלמא ידעין בהא אלא על שאין אנו סומכין ואפילו על מפתח וחותם קא קשיא ליה וקא סבר דמשום דבעינן שני חותמות כרבנן הוא דלא מותבינן ואהדר דמשום שיבות הוי טעמא ואפילו איכא חותמות טובא. ונ"ל כראיה גמורה מדאמר רבה הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לגין על שולחן ולגין על הדולפקי והניחו ויצא מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג והחביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב ואמרינן פשיטא מהו דתימא כולה רשב"ג קתני לה קמשמע לן. אלמא הא מתניתין הלכתא היא דכל ששהא מיהא כדי פתיחה וסתימא וניגוב אסורות דאי לא למה פסק רבה כרשב"ג ומייתי ליה ממתניתין דההיא מתניתין ליתא מדר' אליעזר וכרשב"ג נמי ליתה דאפילו שהה כדי שיפתח ויגוף ויגוב מותרות דכל היכא דאיכא חותם אחד לא חיישינן ואפילו תמצא לומר דאפילו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא אי לאו מתניתין הוה אמינא דלשיתומא מיהא לחוש ונפקא מינה היכא דאפשר לנקוב בלא הסרת המגופה אם כן כבר אנו אומרים דחייש ר' אליעזר לזיוף שיתומא מיהא וכדאמרת דרבי אליעזר לא חייש לזיופא כלל ועוד דמכל מקום לכשתמצא לומר דאי לאו מתניתין הוא אמינא דלשיתומא חיישינן השתא נמי מאן אמר לן דלא חיישינן לשיתומא דלמא ודאי חיישינן וכרבנן דרשב"ג דרבים נינהו ומתניתין ליתא דהא על כרחין מתניתין ליתא מדר' אליעזר ועוד אי מתניתין ליתא מאי קאמר פשיטא אלא ודאי מתניתין הלכתא היא וכן פסק הרב בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בחבוריהם דאלמא דאע"ג דקיימא לן כר"א איתא נמי למתניתין וסתומות אסורות אם שהה כדי שיפתח ויסתום ותגוב ואם כן אפילו לרבי אפילו במגופות צריך שיהא מפתח בידו. עוד יש דברים במה שכתב באותו סדור שאמר שסדר בלא ראיה ודברים הברורים המסודרים בחבור מפי הלכות נכוחות מרובות הם יוכיחו על עצמם.
עוד שם הא דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין וכו'. אמר הכותב אין לו סדר למעלה כתב דכל שהוא פתוח בלא פקק אסור ואפילו ביוצא ונכנס וכאן מתיר שעל הדולבקי אפילו בתוך פשוט ידים ובודאי שעל הדולבקי בלא פקק הוא דומיא דעל השולחן ועוד מיגרע גרע הירושלמי מאחד מן המפרשים והירושלמי אין חולק על הגמרא אלא מפרש ואין להקל בזה.
עוד שם כתב הא אמרינן ההיא מסוביתא וכו'. אמר הכותב הא ליתה דלא דמי ליינו של ישראל שנתנו בבית ששכר בחצירו של נכרי ועו"ג דר בה דהתם כיון שהעו"ג דר בחצרו ישראל דר בחצר אחרת כיון שהעו"ג יש לו שייכות בחצר ואינו נתפס כגנב אסור אבל כאן שלא מסר לו אלא שמירת מפתח אין לו שייכות לא בבית ולא ביין ולפיכך מותר. וכן אמרו רבותינו הצרפתיים ז"ל שמכאן התיר רבנו יעקב ז"ל לישראל שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת ביום טוב ונתנו המפתח לשפחה אלמא אפילו במודיע שהוא מפליג מותר בשלא מסר לו אלא שמירת מפתח דהא נתפס הוא כגנב על הכניסה שמא יראו אחרים ויאמרו להם לבעלים. ולא מצינו מודיע שהוא מפליג אלא במפקיד ושיש לו עסק ביין או במי שהוא נותן אצלו.
עוד שם הא דאמרינן ההוא ישראל ועו"ג דהוו שתו חמרא שמע ישראל קול צלויי וכו'. אמר הכותב אם יש טעם בריר חלמות. וכי מפני ששמע קל צלויי וקל שיפורא יוצא בבהלה ולא זכר את יינו ומי לא עסקינן שהיה מתעסק ביינו והא חמרא שתו ובעודו בכפו ובלעו שכחו אתמהא ועוד מי לא עסקינן ששהה מעט לאחר ששמע קול צלויי וקל שיפורא אלא שקם בבהלה ונחפז ללכת האם דברים אלה דברים של טעם אלא עצמו שאין בו מוח ועוד מי שהודיע שהיא מפליג ללכת לרחוץ או להקביל פני אביו או פני רבי מי אמרינן כיון דנפק בבהילו חמרא שרי. והטוב שראיתי בדבריו הוא מה שאמר שאינו מבין דברי המחבר ומה שאמר שניכר היה לעו"ג דלצלויי בי כנישתא אזיל ודכותיה אי אפשר ליה הכא לא אמר ולא כלום שאין העיקר אלא לצלויי וכן לשבות בעיר ושלא לעשות בעיר מלאכה אלא לנוח ודברים אלו שהן העיקר יכול לעשות כאן ומשום שביתה בעיר או צלויי בי כנישתא לא מפסיד חמריה ואעפ"י שמתחילה עלה בלבו לעשות כן מימר אמר עו"ג הוא עשוי לימלך ולחזור לשבות כאן ולצלויי כאן כי היכי דלא לפסיד לחמריה.
עוד שם בהא דתנן פרק רבי ישמעאל במטהר יינו של עו"ג וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר וכבר כתב בחבור דברי מי שאוסר בשנמצא שם ועל זה דן בחבור והביא ראיות רבות מההיא דמטהר יינו של נכרי ומדמייתי מינה ראיה לההיא דשמואל ומכל הנך עובדין דפרק השוכר המניח נכרי בחנותו המניח יינו בקרון או בספינה והיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולפקי דכל הני אינו נתפס על הכניסה ואפילו הכי בכולהו כי לא הודיעו שהוא מפליג מותר ונשמר המחבר מעובדא דההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ונכרי ותירצה יפה. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל אסר כשנמצא שם העו"ג לא נמנע המחבר מללמד היתר עליו ואם מפני הרב ז"ל לא נמנע ולא אגר דבריו הימנע מחמת מה שכותב הוא שזו שגגה ואי זו ראיה הביא ואיזה דבר הגון אמר שיתפשו בו דברי המחבר. ומש"כ דכיון דבההיא מתניתין דכתב לו התקבלתי לא תני בהדיא היתירא אפילו בנמצא שם הנכרי לעולם הוי יכול לדחויי לה הכי דהתם בלא נמצא שם העו"ג והיכי מייתי מינה ראיה זה ודאי טעותא ומזה נראה שלא הבין דברי המחבר כי ראית המחבר מדמייתי מינה ראיה ולא דחה לו התם בשלא נמצא שמע מינה דההיא מתניתין אפילו בנמצא שם היא שנויה וכולהו הכי קים להו ודומיא דמתניתין דעו"ג הנמצא עומד בצד הגת דלמעלה הימנה. ומכל מקום כבר כתב המחבר דיש לחוש לדברי האוסרים.
עוד שם עוד כתב דבמטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו לא סגי בשני חותמות אלא בשומר ע"כ וכבר כתבנו למעלה דשני חותמות חשיבי בכל דוכתא כשומר. אמר הכותב דברים מוכרחים כאלו ראוי הם לו שיחזור ויכתבם כדי שלא ישתכח ומן הלב. והנה רב האלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והגאונים והראב"ד ז"ל הושוו כולם לדעת אחת דמטהר יינו של נכרי לא סגי בחותמת אלא ביושב ומשמר ושומר שאינו בא לקיצין ופשטא דשמעתא ודאי הכין הוא וכן ראוי להורות.
עוד שם עוד כתב במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בעיר שכולה נכרים וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות החלושות וכבר כתבתי למעלה שזה אין לו טעם ולא ריח והמחבר כך כתב בתשובת השאלה הזאת י"ל דהכא דיש לו שייכות בבית וביין לא מסתפי כולי האי. אי נמי י"ל דכיון שהוא דר בעיר אחרת כל שהוא יוצא הרי הוא כמודיע שהוא מפליג והולך לביתו ולעירו.
עוד שם במטהר יינו של עו"ג אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשות נכרי דבמפתח וחותם סגי ע"כ וליתא דבחותם אחד סגי ומפתח כחותם. אמר הכותב לעולם חוזר וכותב ואפילו מאה פעמים וכבר כתבתי למעלה מה שיש מן הראיות דחותם ומפתח יחד בעינן.
עוד שם עוד כתב בעיר שרובה עו"ג והוא דר בשכונה שרובה ישראל ונכנסו וכו'. אמר הכותב זו תרבות רעה לקבץ דברים כדי לשבר את האוזן המחבר כך כתב אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הנכרים מפסקת אותה הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה ואין הולכין בה אחר רוב העיר אלא אחר רוב השכונה דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה ואעפ"י שאין דלתות השכונה ננעלו וכדרך שאמרו בבשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב העולם אלא אחר רוב טבחי העיר ואעפ"י שאין דלתות מדינה נעולות כדאיתא בשילהי פי' קמא דכתובות ואמרינן נמי התם חדא בחורבה דמתא וחדא בחורבה דדברא וצריכא דאי אשמועינן חורבא דמתא התם הוא דמכשר ר' גמליאל משום דרוב כשרין אצלה אבל חורבה דדברא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכה דאלמא אחר רוב המקום אזלינן בכל מקום אע"ג דרובא דעלמא כנגדו ע"כ לשון החבור הנה שלא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך העו"ג מפסקת שהיא ודאי כעיר בפני עצמה וכן אנו נוהגין בבשר הנמצא בשכונתינו להתיר ואין הולכין אחר רוב העיר מפני ששכונתינו מיוחדת ואין דרך העו"ג מפסיקת וה"ה והוא הטעם לתינוקת הנבעלת שם. וההיא דר' חנינא לא נעלמה מהמחבר שהוא כתבה שם בארוכה אלא דרבי חנינא ברובא וקורבה שאין המיעוט הקרוב מיוחד בעיר מיוחדת אלא בשכונת כרמים ורובן עו"ג ומיעוטן ישראלים דאפילו חצבא דחמרא דאשתכחת בשל ישראל אסורה דדלמא מרוב עו"ג הות שהרי אין שכונת כרמי הישראלים מובדלת ומיוחדת לישראלי שרגל הכל מצויה שם. ותדע לך דהא אקשינן התם בפרק לא יחפור על ר' חנינא והיה העיר הקרובה אל החלל ולזיל בתר רובא דעלמא ופרקו ביושבת בין ההרים. ואקשינן תו עליה ממתניתין דנפול הנמצא דקתני קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו ואע"ג דאיכא חד מנייהו דנפיש ואוקימנא בשוין ואקשינן וליזיל בתר רובא דעלמא ואוקימנא בשביל של כרמים כגון דמדדה אי מעלמא אתי לא מצי אתי ואם איתא אכתי איכא לאקשויי וליחוש לרובא דעלמא דילמא מאחד מעוברי דרכים נפלי אלא ע"כ כיון דאוקימנא בשביל של כרמים לעוברי דרכים לא חיישינן דהוו להו הנהו שובכי כעיר היושבת בין ההרים דליכא למיחש לרובא דעלמא.
השער החמישי
פסקה א
בדיני תערובתו: גרסינן בפרק השוכר נטל משפך ומדד וכו'. אמר הכותב באמת נראה שאינו משגיח בהלכה כלל או שלמד ושכח ולא עוד אלא שמהפך דברי הגמרא מדבר לדבר ומגברא לגברא. ותחילה אומר כי מה שכתב שאותה סברא לא נאמרה אלא בכלי שאין בו בית קבול כגון משפך ולא בכלי שיש לו בית קבול ושלא כדברי המחבר ומאין לו שנאמרה אותה סברא אלא כך וכי ראיה הביא לנו שאיפשר לאומרה בכלי שאין לו בית קבול ושא"א לאומרה כשיש לו בית אחר שלא אמר מי שאמרה מדין הלכה אלא מן הסברא ומי שאמרה סתם אמרה ובאותו הלשון שכתבה המחבר כתבה הוא וז"ל שכתב בחידושיו לשון אחר מצאתי בה דכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של איסור לפי שעה אם יבש הכלי אין צריך הדחה דכל שכבר יבשה טיפת יין נסך שבפניו והיא כלה מאיליה ע"כ אלמא בעל הסברא בכל כלי שאין מכניסו לקיום אמרה אלא שהרב ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל לא הודה לבעל הסברא אלא בכלי שאין לו בית קבול כמשפך אבל בשיש לו בית קבול ככסי לא הודה לבעל הסברא זו. וגם המחבר לא הודה לבעל הסברא הזו כלל ולא אפילו במשפך מפני שאאל"כ דמשפך כלי הגת הוא. ולולי קושיא זו מאין לנו לחלק בין כלי לכלי כל שאינו מכניסו לקיום וכל שאנו מודים לו במשפך מי הכריחנו לחלוק עליו בכסי. ומה שדחה קושיית המחבר דאמר דמשפך ניגוב בעי ואמר שלא אמרו אלא בנשתמש בו בגת כלומר שנשתמש בו עו"ג בגתו אבל בשנשתמש בו עו"ג בשל ישראל לפי שעה לא והביא ראיה מכובי זו טעות הוא שהרי אמרו כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן והוא הדין והוא הטעם לכל שאר הכלים אם הפקיד ביד העו"ג כלי הגת לפי שעה צריך ניגוב ואם כלי שאינו צריך אלא הדחה הכל לפי מה שהוא כלי והא דקאמרין התם קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן לאו דוקא מכניסו לקיום דאדרבה לריבותא קאמר הכי ולומר דאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן להצריכו הכשר גדול במילוי ועירוי ותדע לך דלאו דוקא דאם כן אף אנו נאמר שהגת בעצמו א"צ נגוב לפי שעה ואאל"כ מעובדא דסוף פרק רבי ישמעאל בעו"ג דאשתכח במעצרתא. ואמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא ניגוב. וטעמא רבה איכא כדי שלא תתן דבריך לשיעורין. ואף הראב"ד ז"ל הכין אסקה בפירושיו. וגם הרמב"ן ז"ל כ"כ שם בכלליו ז"ל נמצא עכשיו שכלי עץ ואבן ועור ומתכת שאין מכניסין לקיום בשכשוך בעלמא סגי להו וזהו הכשר הקל שבהן. מכניסין לקיום אפילו עמד בהן יין של איסור לפי שעה עירוי וזהו הכשר חמור שבכולן. מכניסין ואין מכניסין כגון המחץ והמשפך ניגב וזהו הכשר בינוני וכולן אין בהם הפרש בין שתחלת תשמישן בשל איסור או בשל היתר עכ"ל הרב ז"ל ומה שהביא מבר עדי טייעא דאנס כובי מר' יצחק בר יוסף בר עדי טייעא זוקי הוא דאנס מרבי יצחק בר יוסף ואצרכום מלוי ועירוי. ומעשה דכובי דבי פרזק רופילא הוא דאנסו כוב' ומלנהו חמרא ואהדרינהו ניהליה ואפילו הכי לא אצרכינהו רב יהודה אלא שכשוך משום דלא הוי דבר דבר שמכניסו לקיום ומדקאמר אמלינהו חמרא אלמא משמע דזמן מרובה העמיד היין בו ואפילו הכי לא הצריכו רב יהודה אלא שכשוך ואם הוא כלי הגת למה לא הצריכו ניגוב והלא לא לפי שעה היה אלא זמן מרובה דאי לא הול"ל ורמא בהו חמרא. אלא על כרחינו יש לנו לומר דכובי לא כלי הגת הן והיינו דכי תנינן הגת והמחץ והמשפך של עו"ג לא תנינן כובי בהדייהו ואינן עשויין אלא לתת בהן יין לפי שעה ואינן אלא כשאר כלים שאינן לא ממכניסן לקיום ולא מכלי הגת ואפילו היו של נכרים ממש ותחלת תשמישן ביד נכרים לא בעו אלא שכשוך בעלמא ותדע לך דגרסינן בפרק אין מעמידין אמר רב יהודה הני כובי דארמאי. דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשנו במים ואינו חושש.
עוד שם הא דתנן יין אסור ואוסר בכל שהוא כתב המחבר בשם רבנו תם ז"ל דדוקא וכו'. אמר הכותב אם הראשונים ז"ל עמדו על ראיה זו שכתב המחבר כבר זכה שאמרו גברי רברבי כותיה אבל אני תמה אם עמד על דברי הראשונים שאמר וכן אם השגיח על דברי המחבר איך טעה כל כך במשמען של דברים שהוא סבור לפי מה שכתב שכונת המחבר לומר שכיון שהזכירו יין נסך אין במשמע אלא יין נסך ממש כלומר שנתנסך בודאי ועל כן טרח להביא מתניתין ומתניתא דיש בכלל יין נסך אפילו סתם יינן והמחבר לא כך כתב ולא אמרוה ולא עלתה על לבו אלא כך כתב מדאיבעיא להו על מתניתין שכרו לסתם יינו מהו אלמא משמע להו דיין נסך ששנו בהא מתניתין דהאי פרקא בודאי יינן שנו וזה לשון המחבר שכתב כאן וכבר כתבתי אני למעלה דכולה מתניתין ודאי מסתברא דבודאי יינן קא מיירי מדאיבעיא לן בגמרא גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו לעשות עמו בסתם יינן מהו דאלמא מתניתין בודאי יינן משמע להו ע"כ לשון החבור והוא שקצר דברי המחבר חדא מן תרתי איתה או שלא הבין כונת המחבר ולא השגיח בלשונו ולא בדברי הראשונים שאמר או שקצר לדעת כדי להפך הכונה ולתפוס גם מה שכתב דאדרבה ממתניתין משמע להו איפכא מדאיבעיא להו דאי בודאי יינן הא קא חזן דדוקא בודאי יינן ולא בסתם דברים של קינטור הם דאפילו שנו במתניתין בפירות שכרו להעביר יין שנתנסך לע"ג היה לו לשאול אם דוקא נקט או דילמא אפילו בסתם יינם וזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין שזה ענין פשוט בכמה מקומות בגמרא. ויין נסך שנפל על גבי ענבים כיון דבנותן טעם קתני וכדאמרינן בגמרא בפלוגתא דאביי ורבא וכדקתני סופא זה הכלל כל שיש בהנאתו בנותן טעמא בהא פשיטא להו דאפילו בסתם יין מיירי דכל שאמרו בנותן טעם כאילו פרישו בה בהדיא אפילו בסתם יינן דפשיטא דלא גרע משאר איסורין של דבריהם דבנותן טעם. אבל בכל שאר המקומות שבמשנתינו זו ששנו יין ואפשר לחלק בין ודאי יינן לסתם יינן אפשר לומר דבכלהו משמע להו דוקא בודאי יינן.
עוד שם בהא דגרסינן במסכת ערלה פרק שליש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כולם ידלקו דברי ר' מאיר וכו' עד וכל מה שכתב המחבר בזה אינו נכון. אמר הכותב דברי נערים הם אלו ולמה לא כתב מה שאמר המחבר ובמה ראה בהם שאינו נכון וזה איפשר לומר לאחר לבר בי רב דחד יומא לומר כן אף על דברי אחד מגדולי ישראל ומי שלבו נוקפו אומר כן ומה אעשה האם אחזור ואכתוב מה שכתב ואין שום תועלת לכתוב כאן מה שכתב בחבירו. ועוד הוא לקח משיטות ארוכות שיש בו לגדולי הראשונים ז"ל ונתחבטו כולן על אותן דברים ומתוך דקדוקי הלכות מרובת כתב הוא דבר אחד אחוז מן החמשים מכל אשר בחר בלא ראיה ובלי שישמר מן הקושיות שיש בהם לראשונים ז"ל ולו חכם היה לו להכריח מה שאמר ושיסלק יתדות הדרכים סוף דבר אינו רואה בכל דבריו אלה אלא מה שנותן לאחד מקטני התלמידם לעשות כמוהו.
עוד שם כתב בשם רבנו יצחק בר' שמואל ז"ל דיין של תרומה בטל בששה חלקי מים וכו'. אמר הכותב תרעומת גדולה יש למחבר עליו שהוא משנה לשונו וכותב בלעגי שפה כאן וברוב המקומות ונוטל תפארתו ממנו ומכל מקום אנה ילך רבנו יצחק ז"ל מרוחו שאמר ומה שכתב ליתא ואיך נשאו לבו לדחות דברי רבנו יצחק ז"ל ברוח שפתיו וגם יותר מזה כתב הראב"ד ז"ל דכל שנפל יין במים ויתר מכדי מזיגת בני אדם קרוב הדבר להתירו בשתים והקושיא שהקשה מההיא דשמרים דבפרק המוכר פירות בחבור ראה אותה וכבר ראה שם לדעת רבנו יצחק לא החמירו בשמרים של ע"ג ולא אפילו ביין עצמו בשל הקדש והטענה בזה מפני שהיין המועט מפסיד טעם ונ"ט לפגם מותר וגם מה שאמר דיין שלנו כל היכא דנפישי מיא מעל חד תלתא מיא יצא מתורת יין ואינו נאסר במגע נכרי כבר כתבנו למעלה שיש לגדולי הראשונים ז"ל איסור בדבר זה וכבר הארכתי בזה והראיתי בו פנים מאירות בס"ד.
עוד שם גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא וכו'. אמר הכותב תמה אני איך אינו חושש לדבריו ואיך קרא לדברים כאלו דבר נכון ורוטב וחתיכות ועצמות מצטרפין לבטל את האיסור ודבר יבש אינו מבטל את האיסור וקליפין אינן מצטרפין לבטל וזו אפילו התינוקות יודעין עוד העלים תירוץ נכון וברור שאמר עוד המחבר הוא שיש לומר דאביי לית ליה רואין ובחזקתיה והדין היה דנימא דטעמא דרבא דאינו אוסר משום דקיימא לן כמאן דאמר רואין אלא דקושטא דמילתא בעינן למימר דאפילו בעלמא אינו אוסר רבא במשהו בכל כי הא דלאו בתר טעמא אזלינן אלא בתר שמא ונפקא מינה בעלמא דפעמים יאסור רבא במשהו ואביי בנותן טעם כדמפרש ואזיל בהנך אחריני דפליגי בהו אביי ורבא וזה נכון ולעולם כל מאן דאית ליה רואין כל שנפל יין אפילו ודאי יינן בגת שיש בו חרצנים וזגין אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו חרצץ וזג רבין עליו ומבטלין אותו וג"כ מצאתי לרב בעל התרומות.
עוד שם חזר בשער ד' על מטהר יינו של נכרי וכו'. אמר הכותב לא צהיר וקושיא ליתא מעיקרא ולתירוציה לא צרכינא ואי קושייתו קושיא תירוציה לא אתנח לן כלום ותדע דאין כאן קושיא דמאי קאמרת לימא ליה לעולם אסופא אלא דתנא קמא דבמפתח וחותם לא סגי הא בחותם בתוך חותם סגי וחכמים אומרים דאפילו בחותם בתוך חותם אסור עד שיהא שם שומר. הא ליתא דתנא קמא מיסר קא אסר ומשמע מסתמא דבכל ענין קא אסר דאי לא לימא עד שיהיה שם חותם בתוך חותם ואילו אמר כן בפירוש הוה להו לחכמים למיסר מאי דקא שרי תנא קמא אבל השתא דלא שמעינן היתירא לתנא קמא היכי שייך לאהדוריה לחכמים עליה ולמימר לעולה אסור עד שישב ומשמר דעל מאן דאסר לא שייך למימר לעולם אסור דאידך נמי מיסר אסר וכדמקשו בגמרא תנא קמא נמי מיסר אסור ואם תאמר אם איתא דחותם בתוך חותם עדיף ממפתח וחותם שפיר איכא למימר לדתנא קמא הא חותם בתוך חותם מותר מדנקט מפתח וחותם ולא נקט חותם בתוך חותם דעדיף מיניה לאו מלתא היא דאיכא למימר דמשום דנקט בשריותא דסופא דרישא מפתח וחותם נקט הכי נמי בסופא דסופא למימר דאע"ג דבסופא סגי בהכי בהא לא סגי והוא הדין דאפילו בחותם בתוך חותם כיון דלא תנא בה שריותא בחותם בתוך חותם מיהא וכדתנן שריותא בסופא דרישא ועוד תדע דאי לא תימא הכי אכתי איכא לאקשויי דילמא ת"ק מפתח או חותם קאמר הא מפתח עם חותם אחד מותר דע"כ אפילו אם תמצא לומר דלענין דינא אפילו מפתח כחותם מכל מקום בלי ספק חותם עדיף ממפתח דטפי מצו לזיופא בלפתוח ולסגור מלסתום החותם ולחזור לעשותו כמו שהיה והדעת מכרעת כן ועלה אמרו חכמים דלעולם אסור עד שישב ומשמר. ומיהו נ"ל דפשטא דברייתא אתיא כר' אליעזר דאמר בפרק אין מעמידין דהכל משתמר לרבנן חותם בתוך חותם חוץ מן היין עד שיהא יושב ומשמר והאי דלא מותיב מינה התם לר' יוחנן דאמר דאפילו יין משתמר לרבנן חותם בתוך חותם. דילמא ברייתא לא שמיעה ליה לר' אליעזר. וההיא ברייתא דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאהו יין דקא מייתי התם דעלה איפליגו ר' יוחנן ור' אליעזר ברייתא אחריתי היא והתם חכמים אוסרין קתני ולא קתני בה עד שישב ומשמר וא"ת מכל מקום תיקשי ליה לר' יוחנן דאיהו ודאי שמיעה ליה מדאמר ליה לתנא ארישא דסופא דהא ברייתא תני אעפ"י שאין מפתח וחותם בידו איכא למימר דר' יוחנן על אידך ברייתא דמייתי התם בפרק אין מעמידין סמוך דקתני בה וחכמים אוסרין ולא קתני בה עד שישב ומשמר ומעתה אפילו תמצא לומר דשמיעה ליה נמי הא ברייתא לרבי אליעזר לא מצי לאקשויי מינה לרבי יוחנן דרבי יוחנן על פשטא דההיא ברייתא סמוך ואי נמי משום דבאידך ברייתא לא קתני בה עד שישב ומשמר סבירא ליה דחכמים אוסרין עד שישב ומשמר דהא ברייתא אסופא דסופא קאי ולית ליה כקושיין דאקשינן והא תנא קמא נמי מיסר אסר אלא דתנא קמא לא איירי אלא במפתח וחותם דקיימינן עלה וחכמים אסרו עד שישב ומשמר. ותנא קמא נמי מודה בה בהא והילכך לענין מטהר יינו של נכרי והניחו ברשותו הגאונים כבעל הלכות ור"ח ז"ל אסרוהו עד שיהא שם שומר שאינו בא לקיצין דהיינו יוצא ונכנס ואפילו כמה חותמות אין מכשירין אותו וכן הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל דבהא אפילו רבי יוחנן ורבי אליעזר מודו בה דכל שיינו ברשותו חיישינן ובעינן שומר כסתמא דמתניתין וברייתא.
עוד שם בענין ניצוק וכו'. אמר הכותב אין זה נכון ואין בו ספק שהנצוק אסור ושומר נפשו ירחק ממנו וכן הורו לנו כל הגאונים ז"ל וכל גדולי ישראל ואמרו מפי חבורים העומדים לנס ומה שכתב שהרמב"ן ז"ל אמר לו כן מפיו אינו נאמן לנו על פי עצמו וספר הרב ז"ל בידינו ולא אמרן לפסק הלכה אלא שתמה על דברי רש"י ז"ל שאסר נצוק ישראל ושיראה מפירושו כי קנישקניס כעין נצוק הוא וכבר כתבתי זה למעלה בארוכה והרבה פעמים מעיד משם הרב ז"ל הפך לגמרי ממה שכתב בכתב יד הרב ז"ל בפירושיו ותולה בוקי סיריקי ברבו והפך סבריו ואם כן נבטל דברי הרב ז"ל שאמר עם הספר ונאמין במה שאומר הוא שאמרה לו בלחש ועד אין בו מכל תלמידיו שגדל.
השער השישי
פסקה א
בדיני כלי היין: עוד שם בדיני כלי היין כתב החכם הא דתניא בפרק אין מעמידין הכי גרסינן וכו'. אמר הכותב כל השומע יצחק לו רואה דברי המחבר בחבורו ועושה עצמו כמוצא מעצמו קושיות ותירוצין ומקשה כאלו לא עמד המחבר בחבורו על אותן הקושיות והמחבר בחר באותה גירסה מהכרח קושיות והויות שיש לרבנו שמואל ולרבנו תם ז"ל בגרסאות האחרות והדברים עתיקים והגרסא שברר המחבר היא גרסת רש"י ורבנו תם ז"ל ומשמן כתבה בחיבור ומתוכה יש לדין בהכרח דנודות אין מכניסין לקיום וכמו שכתוב בחבור והקשה המחבר לדברי עצמו מזיקי דבר עידי טייעא ועוד מדורדרין ורוקבאות שנחלקו על ר"ג. סייעתו ונשא ונתן בהם הרבה והעמידן על מכונן. והוא בא לגבב גבבין מאותה שקבץ המחבר כאלו אמר לנו דברים מחודשים. ועוד בא לדין לנו בדעתו ושנסמוך עליו והניח דברי גדולי ישראל ואילו ב"ה ראה הכריחים הגדולים באותה גירסא יתורץ קושיתיהם אז טוב אבל מבלי לב יחלוק וידחה לבן של ישראל אין אלו אלא דברי הבאי גם מה שאמר שדבר נראה הוא שהנודות מכניסן לקיום העיד מה שלא ראה מימיו אלא שהיה לו לומר שמוליכין בו תמיד יין והרי הן כאבטא דטייעי שדינו ככלי שמכניסו לקיום ואף אם ראה הוא שמכניסין בהן במקומו יין לקיום לא היו עושין כן בימי רבותינו לפי שמתחייב בתוך אותה גירסא הנכונה ומלבד זה נהג בזה תרבות רעה שהעלים בזה דברי המחבר שכתב שם בסוף דבריו זה לשונו ואלא מיהו אם הכניס בהן יין לקיום או במקומות שמכניסין בו יין לקיום צריכין מלוי ועירוי עד כאן עוד הוסיף בה דברים בהכשר מילוי ועירוי. ואמר שיצרך שלשה ימים רצופין ולא מפוזרים ונראין דברי האומר שלא יהא ביניהם כדי מעת לעת כזאת ואיני יודע מה הוא שח ולא ראיתי מי שהצריך רצופין ואלו היה כן לא אפשר דלא לישתמיט חד בגמרא דלשמועינן הכי ועוד דהא צריך למלאת ולערות וטעמא משום דכל ששהו שם המים מעת לעת נחלש כח המים ושוב אינן מפליטין ולפיכך אם מלאן ולא עירן עד לאחר ג' ימים לא עלה לה הכשר וכיון שכן כל ששהו שם המים יותר מע"ל אנו רואין את המים ששם כאלו אינן ואם כן אין כאן ג' רצופים ושיעור זה שאמר משם אחרים שלא יהא ביניהן כדי מע"ל אין אלו אלא דברי בדואות. וסוף דבר דברים אלו אין להם שחר ולעולם כל שמלאן ועירן ג' ימים עלה להן הכשר בין רצופין בין מפוזרין שכל יום ויום מפליט לפי ג' ימים.
עוד שם עוד כתב המחבר דנראין דברי האומר דכלי מתכות אפילו מכניסין לקיום וכו'. אמר הכותב תמה הוא היאך אינו מקפיד לא על לשונו ולא על עדותו העיד שהמחבר כתב שנראין דברי מי שאומר דכלי מתכות וכן כלי עץ אפילו במכניסו לקיום אין צריכין מילוי ועירוי ואנה מצא זה בחבור ואדרבה בכמה מקומות כתב בהכשר הכלים דכלי עץ ועור וחרס במכניסן לקיום צריכין מלוי ועירוי וזה לשונו כלים שמכניסין לקיום בין שהיה תחלת תשמישן ביד נכרי בין שהיה תשמישן ביד ישראל ואפילו עמדו ביד עו"ג בלא חותם ואפילו לפי שעה הרי הן צריכין מלוי ועירוי. דאפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן ולא שנא של עץ ולא שנא של עור ולא שנא של חרס ע"כ. גם מה שהביא לקושיא מאבטא דטייעי שהן על עץ מדלא אמר זיקי זה שבוש ומאין לו דאבטא הוא עץ דלמא בקבוק חרס ואע"פ שהיה תשמישו ביד ישראל. ואי נמי קדרה של קירויא והוא מכלים הקטנים שעושין מן הדלועין היבשין שרוב הולכי דרכים נושאין אותם בידם ביין אי נמי של עור והגדולים קורים זיקי והזקנים אבטא שאילולי כן אף אנו נאמר שאינם של עץ מדלא קאמר קנקן. והנה הרמב"ן ז"ל כתב דלא מצאנו מלוי ועירוי לכלי עץ אלא ניגוב אלא שביטל דעתו בזה מפני דעת הראשונים ז"ל כמו שכתב בשילהי השוכר. ואלא מיהו אף המחבר כתב שאף אבטא של עץ צריך מילוי ועירוי שכן כתב זה לשונו אר"פ הני אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו והם נודות הקטנים שהסוחרין מוליכין בהן תדיר בדרכים וכששותים זה נותנין בו אחר מחירתם וכן עושים תדיר ומתוך כך בולע הוא הרבה כאלו הכניסו לקיום ולפיכך אותן בראלש שמוליכן בידם עוברי דרכים צריכין הם הכשר גדול ע"כ וידוע שהבראלש הם של עץ. עוד בודאי טועה במה שאמר דכלי זכוכית צריכה עירוי שהעין תעיד שאינן בולעין אפילו בחמין כל שכן בצוני וכלי מתכות וכלי זכוכית הראב"ד ז"ל היתרן בלא מלוי ועירוי מדאמרינן דכלי קיניא חיורי ואוכמי כי לית בהו קרטופני שרי ולא מפלגינן בהו בין מכניסו לקיום בין אינן מכניסו. ועוד יש לו ראיות אחרות ואף הרמב"ם ז"ל נראה שסבור כן ודברים של טעם הן. ועוד דלא שבקינן מאי דשמעינן מתרי קראי ותפסינן דברי מאשר בחלום ידבר בו.
עוד שם מאי דאמרינן בכלי נתר שאין לו טהרה עולמית וכו'. אמר הכותב כי עתה הייתם לו אמר כנגד דברי הרב אלף ועתה קם עמו והמחבר עם הרב יתוכח וישוב מפני דבר שפתים. ומכל מקום באמת נראה שלא הבין דברי המחבר וקושייתו או הבין ומדעת רצה לומר מה שאינו ולא עלתה על לב המחבר. והמחבר לא על אותו צד הקשה על הרב ז"ל ויטריחני לכתוב דברי הרב ז"ל ודברי המחבר וזה אשר כתב גרסינן אמר רבי אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מהו כלי נתר מחפורת של צריף וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי אבל ביישון שנים עשר חודש ניתרין דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדייא דארמאי דכולהו לאחר י"ב חודש מותרין ואינו מחוור בעיני שאין כן לשון הגמרא לשון עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להם אלא שאין להם טהרה יומיות לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס ולא בשלשה ימים על יד מילוי ועירוי ועוד מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד ואם כן היאך פסיק ואמר שאין להם טהרה עולמית ונראין דברי הרב הראב"ד ז"ל שפירש דהוו להו כחרס הדרייני ואפילו לאחר שנים עשר חודש אסורין ואסורין בהנאה ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגים אינה ראיה דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים וזגים מתקיים אלא עד יב"ח אבל לאחר מכאן עץ יבש בעלמא הוא וכן הדין בדורדייא דלאחר יב"ח לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא ע"כ הנה כוונת המחבר גלויה שהיא לומר דכל שאמר עולמית משמע שאין להם טהרה בעמידתן לעולם אלא טהרת יומיות היה לו לומר ועוד דאפילו יומיות נאמר שיש להן דכל שאנו מצפין שיכלה לחלוחית שבהן גם עכשיו אנו יכולים לכלות לחלותן או בהגעלה או בהחזרת כבשונות ונמצא שיש להן בין יומיות בין עולמית וגם מבלי טעם אמר שאינו דומה לחרס הדרייני כלל אלא שדעתו ראיה גדולה היא. גם מה שקרא שגגה דברי המחבר שאמר שכלי חרס יש לו הגעלה להכשיר מידי יין נסך גם חזר וכתב כן פעם שני למטה בסמוך ולא זכר נעוה ארתחו ומה שפירש רש"י ז"ל וכן רבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות כן דעתם גם ראיית הירושלמי שהביא המחבר והנם כתובים על ספר המחבר.