אור ברסלב
משמרת הבית על תורת הבית הארוך הבית השביעי: בית הנשים

משמרת הבית על תורת הבית הארוך· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

הבית השביעי: בית הנשים

הבית השישי

השער הראשון

פסקה א

בית הנשים: מראות הדמים גרסינן בנדה פרק דם המפלת בעא מיניה רבי יוסי בר חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה וכו'. אמר הכותב דברים אלו עוגה בלי הפוכה בלבל כמה דברים אשר אין להם שחר כבר הודה ואמר דדם יבש מעיקרו אפילו אינו חוזר בשריה דם הוא וטמא הוא ואין הפרש בין שהוא כמין צורת בריה בשערות בין דם דעלמא שאין לו שום צורה ואחר כך אמר דשריה סימנא בעלמא הוא דמתנחינא דאי שורין אותו ואינו נמוח אינו דם אלא בריה ורצה לקשור הפכים אלו בקשר שאינו של קיימא ואמר דה"מ בדבר מועט אבל לא בחתיכה ואלו דברים בטלים מכמה טעמים חדא דכל שאתה אומר דדם יבש מעיקרו ואע"פ שאינו נמוח דם הוא ולא מחזקינן ליה בבריה ואין צורתו מוכחת כלל דהוא הדין והוא הטעם בדם דעלמא אם כן אפילו כי לא נימוח מי הוציאו מכלל דם ומה לי מרובה ומה לי מועט. ובשלמא אי אמרת דדוקא בכיוצא כאלו שצורתן מוכחת עליהן כיון שאין דם עשוי ליעשות כן ועוד שאין נימוחין בשריית פושרין בידוע שאינה דם אלא בריה אבל בשאין מוכיח אין אפשר לטהר שאינו נימוח ומי הוציאו מכלל דם. ועוד אם יש חלוק בין מועט למרובה היה לו לפרש כמה הוא המועט הטהור בשלא נמוח וכמה הוא המרובה והמפלת חתיכה מי תניא בה שיעורא ומי לא עסקינן אפילו בחתיכה קטנה ואפילו הכי לא תליא בשריה וקרא דקא אסר דם יבש מעיקרו ואפילו שראוהו בפושרין ולא נמחה מי קא יהיב קרא שעורא וכל מי שיש לו מוח בקדקדו ויכיר כי דברים אלו כמוץ אשר ידפנו רוח ועוד אמר דאפילו כמין קליפות ושערות אם נשתהו זמן מרובה מוסיפין ביובש ושוב אינן נימוחין ואפילו הכי טמאין וזו קשה שאם כן היאך היתירה המשנה בשריה דדלמא נשתנה הרבה בבית הרחם ונתייבש הרבה ולפיכך אינו נימוח בשריה גם מה שהביא ראיה דבר מבולבל ורפה ידים כי אמר והראייה הברורה בזה דכי בעינן דם יבש מהו מהדרינן להדיא תניינא המפלת כמין קליפה תטיל למים אם נמוחו טמאה דאלמא כל דם אע"ג דלאו בענין צורות חדא היא לגמרי בהדי ההיא ובכולהו אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה ע"כ ומכלל דברים אלו שבכל דם יבש קאמר דרבי יוסי בר חנינא לא שאל מר' אלעזר דם מועט יבש אלא סתם קאמר ורבי אלעזר על מה ששאל השיב ומשמע בין במרובה בין במועט ואם איתא דכולהו כעין משנתינו דהפילה כמין שערה כמין קליפה דתניא ביה תטיל למים אלמא כל דם יבש ואפילו חתיכה מרובה דוקא בשהטילו למים ונמחה דאי לא הוה ליה לפרושיה ליה הכין בהדיא דם מועט תטיל למים דתניתוה המפלת. ועוד אם איתא דהכי קאמר ליה דכולהו כעין מתניתין דקליפות ושערות כלומר בשהיטלוהו למים דוקא אם כן איך הקשה לו אי הכי אפילו לא נימוחו נמי דהא איהו קאמר ליה דדם יבש דוקא בשורין במים ואינו נמוח כעין משנתינו הא דם יבש שאינו נמוח טהור. אלא ודאי רבי יוסי בר חנינא סתם בעא מיניה ואהדר ליה רבי אלעזר דדם יבש מעיקרו כדם הזב מבשרה הוא דתנן המפלת כמין קליפות כמין שערות לומר דדם יבש גמור טמא ולפיכך הקשה לו אם כן אפילו בשלא נמוחו נמי ואהדר ליה דשאני הני דצורתן מספקתן ושרייתן מגלה עליהן הא בעלמא בין כך ובין כך טמאה וכן כתב הראב"ד ז"ל זה לשונו אם נמוחו טמאה ואם לא נמוחו טהורה דאמרינן כי לא נמוחו בריה היא אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה ע"כ. ומה שהקשה ואמר דאם איתא כסברת המחבר שערות וקליפות כי לא נמוחו נמי אמאי טהורה כיון דאיפשר דדם נקרש לעתים ונעשה כעין צורות אלו אפילו כי לא נמוחו נמי מספק נטמא. קושיא זו הבל ורעות רוח לפי שדבר רחוק הוא שיעשה כעין צורות בריה אלא שיש להסתפק בכך לפי שפעמים נעשה כן ולפיכך צריך לבדוק בשריה וכל ששרה ולא נמוחו בידוע דלאו דם הוא אלא בריה דשרייתן מוציאין מידי ספקתן. ועתה אחזור למה כתב תחילה ואמר שלא הצרכנו למה שכתב המחבר דכבר פשוט הוא למסקנא דדם יבש מעיקרו ואעפ"י שאינו נמוח בשריה שהוא טמא. הנה הרב בעל המאור ז"ל שלא ידע בכל אלה וטעה הטעות הגדולה הזו לפי דעתו בדבר שלא יטעה בו אדם לעולם והמחבר הוצרך להודיענו כדי שלא יטעה בו שהוא התיר כל דם יבש שהיטילוהו למים ולא נמוח ולא חלק לנו בין דם מרובה לדם מועט ועשה הכל כעין קליפות ושערות וזה לשונו שכתב בהשגות שעשה על הראב"ד ז"ל כתב הרב הרואה דם יבש אעפ"י שלא נמוח טמאה נדה ואני אומר דא ודא חדא היא וראיה לדבר מדאמרינן בפרק דם הנדה אימא הנ"מ לח ותו הא דתנן המפלת כמין קליפות כמין שערות. מנא לן אמר קרא יהיה רבויא הוא אלמא אידי ואידי חד דינא אית ליה ומחד קרא נפקי ואם לא נמוח מנין היינו יודעים שהיה דם מעיקרו הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום שאם לא נמוח אנו אומרים בריה הוא ע"כ לשונו. והמחבר הוצרך להודיע שאינו כן ושהוא סובר בזה כדעת הראב"ד ז"ל.

השער השני

פסקה א

שער הפרישה: כתוב שם כתב החכם דאסור לאכול עמה על השולחן וכו'. אמר הכותב מעולם לא שמענו דבר זה ואולי הוא היה המגיד הראשון ואין לו טעם ולא ריח דאפילו יש אחרים עמהם איזה היכר יש להם ואם יבואו לידי הרגל ולאכול בקערה אחת שניהם מי מעכב א"ת שהאחרים המסובין שם יזכירום וימנעום מאין הם יודעים שהיא נדה וכי צריכין להודיע את המסובין. ועוד דדומיא דבשר וגבינה. על שלחן אחר עשאום כדאיתא בר"פ כל הבשר ואטו התם כי איכא אחריני בהדייהו מי שרי. אלא ודאי לא שנא מן הדין אלא שעכשיו הקלו לאכול עמה על השולחן ובלא שום היכר.

עוד שם כתב פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה וכו'. אמר הכותב שבוש הדעת אני רואה כאן ודמי פומיה כמאן דלא טעם תבשילא מעולם וכל מי שיש לו מוח בקדקדו ימצא שטעה במש"כ כאן. ותחילה אומר כי מה שתפס על המחבר שכתב דעונה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואמר הוא שאינו נכון דבהדיא מוכח בשבועות דקודם שתראה אסורה לא מדאורייתא ע"כ אפילו לפי דעתו שחושב שאותה שמעתא דשבועות מוכחת כן מאי קושיא דא איהו גופיה אומר דההיא שמעתא לא דייקא כהלכתא דאליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא נקיט לה ואנן קיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן. ואם כן קושיא אין כאן על המחבר ועוד נשתבש הרבה במה שאומר דוהזרתם את בני ישראל אינו אזהרה אלא למותר העונה שמשעה שלמודה לראות עד סוף העונה וזה באמת שבוש גדול דאזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתה שאמרו עונה הסמוכה לפני הוסת משמע ולא עונה הסמוכה לאחר הוסת דוקא ולא לפני וסתה ולא היה אדם שטעה בדבר זה מעולם. ותדע עוד מדאמרין בשילהי האשה שהיא עושה צרכיה תני חדא ר' יהודה אוסרה לפני וסתה ומתירה לאחר וסתה ותניא אידך ר' יהודה אוסרה לאחר וסתה ומתירה לפני וסתה ולא קשיא הא דרגילה למחזי בתחלת יממא הא דרגילה למחזי בסוף ליליא כלומר רגילה למחזי בתחלת יממא אסורה לאחר וסתה מותרת לפני וסתה דהיינו בלילה כולה שלפני העונה ואפילו הלילה סמוך ממש לתחלת העונה שבתחלת היום והיכא דרגילה למחזי בסוף לילה אסורא לפני וסתה דהיינו מתחלת הלילה ומותרת כל היום שלאחר השעה שהיא למודה לראות בה ואפילו סמוך ממש ורבי יהודה מוהזרתם אמרה מדאמרינן התם עלה דההיא אמר רבא הלכה כר' יהודה ואקשינן ומי אמר רבא הכי והתנן והזהרתם את בני ישראל מטומאתם ואמר ר' יאשיא מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי כלומר עונה מוקדמת לשעת וסתה ואם כן למודה לראות בתחלת יומא אמאי מותרת בלילה ופריק לה אותה עונה אלמה לכולי עלמא האזהרה על סמוך לוסתה מלפניו קאמר אלא שאם לא בא האורח בזמנו צריך ליזהר נמי לאחריו באותה עונה ממש כדברי רבי יהודה. עוד טעה טעות אחרת גמורה שאומר דעונה אינה אלא מה שהוא בין שעת וסתה עד סוף אותה עונה. ובשום מקום לא תמצא עונה סתם בפחות מן העונה כולה כלומר עונה גמורה או יום תמים או לילה וכדאמרינן בשילהי פרק ע"א כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך וכמה עונה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן או יום או לילה ולא עוד אלא שהיו סבורין שאסור אפילו בעונה יתירה כדמקשו על רבא שאמר הלכה כרבי יהודה שהעונה שלפני שעת וסתה מותרת ואקשו עליה מדאמרינן והזרתם את בני ישראל מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן וכמה עונה מאי לאו עונה אחריתי ואנו ממעיטין אפילו אותה עונה ונעמידנה אפילו על רגע אחד הנשאר מן העונה וכן כתב ר"ח ז"ל בפרק ידיעת הטומאה גמ' היה משמש עם הטהורה מכאן אזהרה לבני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה ופירש משמיה דרבי יוחנן בסוף מסכת ע"א בענין כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך וכמה עונה או יום או לילה ואסיקנא לעולם שתים עשרה שעה ע"כ לשון ר"ח ז"ל. ועוד טעה באחרת דאמר דלפני עונה דפלוגתא בוסתות דאורייתא או דרבנן ואם כן רבי יהודה דאסר כל אותה עונה ומשום והזרתם כמאן דאמר וסתות דאורייתא ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כותיה דאסור בלפני וסתה דאלמא וסתות דאורייתא וקיימא לן כותיה דאמר וסתות דרבנן ודרבנן אדרבנן נמי קשיא דאיהו בעא מרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן ופשט ליה בלישנא בתרא דוסתות דרבנן וכדאיתא בפרק כל היד ומסתמא רבא קיבלה מיניה דרביה הוא ובהא דבפרק האשה שהיא עושה צרכיה פסק כר' יהודה דאסר לפני שעת וסת ומשום והזרתם. ועוד אי הא דלפני שעת וסתה בפלוגתא דוסתות תליא אם כן רבי יהודה ורבי יוסי בוסתות פליגי ר"י כמאן דאמר מדאורייתא ורבי יוסי כמאן דאמר מדרבנן ואם איתא בפרק כל היד דאתיא לאוקומה בתנאי ואייתינן התם תנאי טובא אמאי לא אייתו נמי התם תרי תנאי דהיינו רבי יהודה ורבי יוסי דתניא כיצד אמר רבי יוסי ימים ושעות וסתות היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לשש שעות הגיע יום עשרים ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר לשמש עד שש שעות ועוד קשה מאד על כלל דבריו שהוא מודה דקיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן ואומר דסמוך לוסת מאחריו עונה אסורה דבר תורה אתמהה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דלמאן דאמר וסתות דרבנן אפילו בשעת הוסת ממש מותרת דבר תורה והראב"ד ז"ל בההיא דיבמות דיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו לא גריס סמוך לוסתה אלא הכי גריס לא צריכה אלא לשעת וסתה. והדין עמו דתניא בפרק כל היד הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואתי לאוקומיה פלוגתייהו בוסתות דרשב"ג סבר וסתות דרבנן והילכך אפילו יש לה וסת תולה בדם מכה ורבי סבר וסתות דאורייתא ולפיכך אינו תולה ואסיקנא דכולהו אית להו וסתות דרבנן ואפילו יש לה וסת תולה ומותרת לבעלה אלא שהדם טמא משום מקור דמקומו טמא. אלא על כרחנו למאן דאמר וסתות דרבנן וקיימא לן כותיה עונה הסמוכה לוסת שאמרו מדרבנן היא ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל וכן כתב הראב"ד ז"ל זה לשונו שכתב בחבור בעלי הנפש תחילה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא דפלוגתא דרב ושמואל היא דאיתמר הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה וכו' ועוד מדאמרינן ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך מוקמינן לה בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור דאי דאורייתא היכי שרינן ליה ועוד דמחייבינן ליה נמי אלא שמע מינה דרבנן היא והכי אפסיקא הלכתא בהלכות גדולות וכן פסק רב אחא. ואע"ג דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאותם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה ההיא אסמכתא בעלמא היא ע"כ. והרב רבי זרחיה שהגיד עליו במה שהתיר לפקוד בביאה ביוצא לדרך לא השיג כלום על מה שאמר הרב דוהזרתם את בני ישראל אסמכתא בעלמא היא וממנה אתה למד שאף הוא מודה לו בזה וכן מצאתי לו מבואר בספר המאור בההיא שמעתא דידיעות הטומאה. אלא שאסרה בביאה ממש מדרבנן אף בסמוך לוסתה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו חשש הוסתות מדברי סופרים הוא לפיכך אם עברה כל עונת הוסת ובדקה ומצאה טהורה ומותרת לשמש ע"כ והוא שפוסק דוסתות דרבנן וכתב כי והזהרתם לפרישת עונה מדאורייתא ועם כל זה כתב דלפני וסתה מותרת ליוצא לדרך אפילו בביאה אין לו רֵעַ וַילֶך שפי עתה אחזור לעיקר שמועה שבשבועות שאמר שמפורשת דעונה סמוך לוסת מלפניו שהוא דאורייתא. שנינו שם בפרק ידיעות הטומאה איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא משמיה דרבה הכי עביד נועץ צפרניו בקרקע עד שימות וזו היא מצות עשה שלו שישהא עד שימות האבר ואזהרתיה התם דקאמר דמדקאמר קרא ותהי נדתה עליו עליו תהא נדתה וכדאמר חזקיה התם ואין כאן זכר לוהזרתם את בני ישראל שיפרשו מנשותיהם וגרסינן בגמרא איתמר אמר אביי משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים וכן אמר רבא אמר שמואל בר שבא אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה הוי בה רבא במאי אילימא בסמוך לוסתה ובמאן אילימא בת"ח כלומר שיודע שאמרו חכמים שמוזהרין בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן משום שמא יש לחוש שבעודו משמש יבוא האורח בשלמא אכניסה ליחייב קרבן דשוגג הוא דקסבר יכולני לבעול עד שלא יבוא האורח ומכל מקום לאו אנוס הוא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ומזיד נמי לא הוי דסבור יכולני לבעול קודם שתראה וכן פירש רש"י ז"ל ומכאן דמה שאמרו חכמים והזרתם את וגו' מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנושתיהן אסמכתא בעלמא ומדרבנן בעלמא הוא משום דאיבעי למיחש ולאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש דאילו היה מדאורייתא מזיד הוא זה שהתורה אמרה שיזהר עונה סמוך לוסת והוא עבר אדאורייתא בא עליה ומתוך ביאתו ראתה אע"כ לא דאורייתא אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומה שפירש רש"י ז"ל בתלמוד חכם לזו שיודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן כדאמרינן לקמן והזהרתם את בני ישראל לא עלה על דעתו לומר שיודע שמוזהרין דבר תורה מוהזהרתם דכבר פירש הוא ז"ל דתלמיד חכם לאו אנוס הוא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ואי דאורייתא לא שייך למימר ביה הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאדרבה פושע גמור הוא ועובר אדאורייתא הוא אלא שלמד ויודע דאמור רבנן שיש לישראל להזהיר ולפרוש מנשותיהן וכדאסמכוה אוהזהרתם וכן פירש ר"ח ז"ל זה לשונו אי בתלמוד חכם חדא הוא דמיחייב דהוה ליה למיפרש סמוך לוסתה כדאמרו רבנן ולא עבד ע"כ. הנה אמת הנה נכון שאין זכר באותה שמועה לאיסור עונה מדאורייתא אדרבה איפכא שמעינן מינה כמו שכתבתי.

עוד שם בענין בועל את הבתולה וכו'. אמר הכותב מפני שלא הסכים בכך אין ראוי להניח את הירושלמי מה שמפורש בו ולתפוש את הסכמתו כי המחבר מן הירושלמי למדה ורמוזה היא גם בגמרין שהרי שנינו בפרק הבע"י כהן גדול לא ישא את הבוגרת ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת ושוין שלא ינשא את מוכת עץ וגרסינן עלה בירושלמי מה בין בוגרת ומה בין מוכת עץ בוגרת כלו בתוליה במעיה מוכת עץ יצאו בתוליה בחוץ. ובמקום אחר אמרו בירושלמי בוגרת כחבית פתוחה ועל כן אמר המחבר כי יש מן הבוגרות שפתחיהן פתוח ויש להן דמים ויש שפתחיהן סתום ואין להם דמים ולפיכך כיון שיש מקצתן שיש להם דמים אעפ"י שאין להם אפילו טענת דמים הבועל אותה תחילה בועל בעילת מצוה ופורש ואעפ"י שלא ראתה עכשיו בשעת ביאה והנה נכון.

עוד שם גרסינן בפרק תינוקת תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים כתב החכם וכו'. אמר הכותב הקים לנו השם נביא ששואל בעצו ואומר לנו שכל דבריו עיקר אעפ"י שהוא עוקר כל תרומי הראשונים הוא אומר שצריכה הפסק טהרה ושכן עיקר. והנה הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל הסכימו שאינה צריכה הפסק. ועוד לדבריו שהוא אומר דכיון דלאו ודאי חזאי בבדיקה אחת באותו יום סגיא דכיון דבדקה ומצאה טהור אמרינן אם איתא דחזאי דם מועט הוה וכיון דאפסקיה פסקה אם כן שוב אינה צריכה לבדוק בשבעה הספורים דכיון דפסקה אפילו ביום הראשון דמעייניה פתוח כל שכן בשאר הימים וא"ת דאפילו הכי חוששין דילמא איסתיפו בה בשאר הימים כל שכן ביום הראשון ואעפ"י שבדקה דלמא עם סלוק ידיה ראתה סוף דבר פעולו אין ידים לו. ולענין מה שאמר על ראיית המחבר דאייתי ראייה מדרבינא דלכאורה משמע דלא הצריכה מנין אחר והוא אומר מנא לן דילמא הצריכה הוא שאמר המחבר דכיון דלא אמרינן התם לאשמעינן האי דינא ודאי לכאורה משמע דמיד כנסה ולא הוצרכה לישיבה אחרת וגם שהראב"ד ז"ל שהצריך בדיקה תוך שבעה כשהגיע אצל ראיה זו הרגיש בה ואמר שסמך על בדיקת יום האחרון דקיימא לן סופן אעפ"י שאין תחילתן, ולפי דבריו נצטרך לומר שלא נתעכב שבעה ימים ממש שאם כן אפילו סופן ליכא אלא בשבא ביום השביעי ממש. ומיהו אף המחבר כתב שהרב ר' אברהם והרמב"ן ז"ל הצריכוה בדיקה תוך שבעה ואמר שהוא מבטל דעתו מפני דעתם אעפ"י שתמה על דבריהם כיון שלא הצריכוה הפסק טהרה דאלמא דם מועט הוא ונפסק אם כן אף היא אינה צריכה בדיקת שבעה ואם היא צריכה בדיקת שבעה אם כן אנו נצריכה הפסק טהרה גם מה שאמר דקיימא לן ברואה דעלמא ופוסקת בו ביום דלא סגיא ליה בבדיקה באותו יום לענין הפסק טהרה דאמרינן דמעיינה פתוח אני אומר לא קיימא לן הכי וליתא אלא אפילו ברואה דעלמא דינא הכי וכמו שכתב המחבר בשער הבדיקה והספירה.

עוד כתב ומסתברא שאין תביעה של קודם קידושין כלום ואזלינן בתר תביעה דבתר קידושין דבההיא סמכא דעתה והא דאמרינן בהחולץ ואיתא נמי ביומא רב כי מקלע לדרשיש הוה מכריז מאן בעיא ליומה ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמר מאן בעיא ליומי ופרכינן והאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים פרקינן רבנן שלוחי הוו משדרי ומודעי התם פרוקי אחריני אתמו' עלה דשמעתה אבל לההוא פירוקה ודאי שלוחי נמי הוו מקדשי מעיקרא והא דלא ארווחו ביה משום דאיכא פרוקי אחריני ע"כ. וגם זה הבל ורעות רוח דודאי מההיא דיבמות שהביא ממנה המחבר ראיה גדולה היא דהכין ודאי משמע דלא הוו מקדשי אלא אודועי בלחוד הוא ודקא מודעי להו ואע"ג דאיכא פירוקי אחריני מאי הוי אטו מי סגי להו פירוקא קמא דלא אמרוה כתקניה ואמאי לא אמרו קושטא דמלתא ולימרו רבנן שלוחי הוו משדרי ומקדשי להו. ועוד דאם איתא בטלת קדושי ביאה. ועוד דלדעת מי שאומר דחופה הראויה לביאה ממש בעינן ולאפוקי חופה של אשה שפירסה נדה אם כן לא תמצא חופה אלא לאחר שבועה של קדושין וקידושין וחופה ביום אחד ולא תוך שבעה לא משכחת לעולם ומשוית להו לכל ישראל טועין שמקדשין ומכניסין לחופה וכותבין כתובתה ומכניסים את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה אלא דברים אלו מראין בעצמן באצבע שהם דברי טעות והתמה הגדול מי היזקיק לשום אדם כן בלא טעם ובלא ראיה וכבר כתב המחבר שאותן שבעה מונין להם מהכנת צרכי חופה כאותה שאמרו מכי רמו שערי באסיתא ואני אומר כי מנהגן של ישראל בכל מקום ומקום תורה היא וכל מה שעושין במנהגיהן יסודתן בקדש ובכל מקומותינו הנהיגו להכין סעודה ושמחה שבת לפני שבת של נשואין וזו היא תביעה וממנו מונין לה שבעה אלו.

עוד שם באשה שאין לה וסת המחבר כתב שחוששת לעונה בינונית והיינו משלשים וכו'. אמר הכותב המחבר משם רש"י ז"ל אמרה שכן פירש אמר ריש לקיש משם ר' יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה תוך ימי עונתה שלשים יום לראייתה אבל לאחר ימי העונה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה ע"כ וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו ומצא אותה בתוך ימי עונתה כמה היא עונה משלשים יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת שרוב הנשים כך הן רואות משלשים לשלשים במה דברים אמורים באשה שאין לה וסת אבל באשה שיש לה וסת לימים הרי זה מחשב ימי וסתה עד כאן והדין עמהן דהא מתניתין בחזקת טהרה לבעליהן בין ביש לה וסת בין שאין לה וסת היא שנויה ועלה קאמר ריש לקיש ובאין לה וסת מאי תוך עונתה. והא דקאמר דריש לקיש איש לה וסת קאי מנא ליה הא לאקולי כהא הואיל ואפשר דאכולהו נשים קאי כסתמא דמתניתין וטעמא רבה איכא כדקאמר רש"י ז"ל הואיל וסתם נשים רואות מל' יום לשלשים תדע לך עוד מדאמרינן בלישנא קמא דרב הונא לא שנו אלא באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואע"ג דאקשינן עליה אדרבה איפכא מסתברא מכל מקום אי לאו דאיפכא מסתברא שפיר הוה אפשר למימר לה הכין ואלו אמר בין אין לה וסת בין יש לה וסת הוה ניחא ולא הוה לן קושיא עליה ומכל מקום מה שהקשה מדאמרינן התם כל לבעלה לא בעיא בדיקה לעולם באשה שאין לה וסת טעות הוא בידו דעל כרחין כל הנשים חוששין בהן לעונת הוסת בין יש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע וכיון שכן אף אנו נאמר דכיון דסתם נשים חזויין לשלשים חוששת כמו שחוששות שאר נשים לעונת הוסת בין קבוע בין שאינו קבוע.

השער השלישי

פסקה א

הוסתות: כתב שנינו בפרק האשה שהיתה עושה צרכיה כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה ואלו הן מפהקת ומעטשת וכו'. אמר הכותב ממה שתלה דברי המחבר בשגגה באמת נראה שלא ראה דברי שום חכם מן החכמים אשר היו לפנינו כי כן פירש גדולי המפרשים כדברי המחבר וז"ל הראב"ד ז"ל בחבור בעלי הנפש מה שאמר שמואל בגמרא הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים ג' לית הלכתה כותיה דאליבא דר' קאמר וקיימא לן כרשב"ג בוסתות דבעיא תלתא זמני בין לוסתות דגופה בין ליומי כסתם מתניתין ע"כ וכן בדין דבכולי גמרא ככל כי הא בעינן כמאן אמרה לשמעתא לא כמר ולא כמר או מני היא ולא תלינן בתנא חדתא וזו שטה פשוטה בגמרא ומ"ש דרבי לית ליה הכין טעה בזה שאין כל הדברים לקוחין על צד אחד ואע"ג דבעלמא אית ליה לרבי בתרי זמני בוסת דגופא אית ליה אפילו בחד דאנן נמי לא נסבינן כולהו מילי בחד גונא דהא פסקינן כרשב"ג בוסתות ובשור המועד ובנשואין ובמלקיות כרבי כל חד וחד לפי מה שהוא ענין ואפילו שהרב בעל המאור ז"ל לא פירש כן המחבר סמוך על דברי הראב"ד ז"ל שהוא רב מובהק.

עוד שם גרסינן בהאשה ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום י"ו בחדש זה וכו'. אמר הכותב כבוד חכמים ינחלו אבל קושיותיה זו אינה קושיא דודאי שיפורא גריס שכל מה שבית דין שלמטה עושה ב"ד שלמעלה מסכימין עמהן דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במעוד' וסומכין בקבוע חדשים ועבור שנים במקום כריתות כחמץ בפסח ושחיטת הפסח ועינוי יום הכפורים גם בביאת הקטנים שאמרו קטנה בת ג' שנים ויום אחד בא עליה אחד מן העריות היא פטורה ואין מומתין על ידה פחות מכאן שניהם פטורין. וכן לענין הקטן בן תשע שנים ויום אחד אחר כן או פחות מכאן אין אנו מונין להם לימים אלא לשנים שבנויין לחדשים מלאים וחסרים ולחדשים ולשנים מעוברות ופשוטות לפי תקוני ב"ד. ואף בחדושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו בית דין ועברו את השנה בתוליה חוזרין הוי לאל גומר עלי.

עוד שם עוד כתב וסת ההפלגה וכו'. אמר הכותב למי אני עמל ומיגע את נפשו להשיב על דבריו בודאי מי שמעיד על עצמו שלא שמע דברים אלו נודע שאינו בקי בטיב דיני וסתות ואף על דברי החכמים אשר היו לפנינו לא עמד וראוי היה לו שלא יהא לו עסק בהן. ועתה ראו באמת וסת ההפלגה בהפלגתה נקבע ואין קביעות לר' בפחות מתרי זמני ולרבנן בפחות מתלתא ואם כן איך אפשר לו שבשתי ראיות שאין נולד מהן אלא הפלגה א' יהא נקבע להפלגות לר' וכן לרבנן בג' הפלגות ואנן קביעות ג' הפלגות בעינן וזה נודע לכל מי שעמד על מסכת נדה ואפילו בני בי רב דחד יומא יודעין אותה ועוד שהרי שנינו אין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה ג' פעמים והגע עצמך הנה שקבעה וסת ההפלגה בג' ראיות וב' הפלגות הבנויות מן הג' ראיות וכגון שראתה ראיה ראשונה וחזרה וראתה שניה ליום כ' ועוד חזרה וראתה ליום עשרים הרי וסת זה קבוע להפלגת עשרים לפי דבריו ואחר כך שינתה לשלושים זה וזה אסורין וחוששין לכ' ולשלשים ועוד חזרה וראתה לשלשים נעקר יום כ' ונקבע יום ל' דכמו שנקבע זה לל' נעקר הראשון והנה נעקר בתרי זמני ואנן עד שתעקר ממנה ג' פעמים תנן. ועוד לרבי וסת ההפלגה אין לו דין וסת קבוע אלא הרי הוא כוסת שאינו קבוע שנעקר בפעם אחת והגע עצמך הרי שהיא למודה להיות רואה מכ' לכ' ושנתה פעם לל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' שהרי בין ב' ראיות אלו האחרונות הוקבע יום ל' ונעקר יום כ' ומלי דחוכא נינהו אלא דבריו דברי בטלה וטעות גדולה הן ועוד כל מחבר ספרים בדיני הוסתות כך כתבו בפירוש דרך פשיטות לא לחדוש וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאיפליגו רב ושמואל בדילוגים דרב סבר קמייתא ממניינא דוקא בדילוגים לחוד אבל בשאר וסתות לא פליגי מידי דאי וסתות דיומי נינהו כגון מריש ירחא לריש ירחא וכיוצא בו דכולי עלמא ממניינא היא ואי וסתות דהפלגה נינהו דכולי עלמא קמייתא לא מניינא היא דהפלגה לא ידיעה מידי עד ב' ראיות ובין ב' הראיות נעשית הפלגה א' והב' בראיה שלישית והשלישית בראיה הרביעית הילכך קמייתא לאו ממניינא היא ובעינן שתשלש בהפלגות ע"כ וכ"כ הרמב"ן ז"ל ז"ל כיצד האשה קובעת וסת ראתה היום תחילה וחזרה וראתה לסוף כ' יום אם הפליגה כן ג' פעמים שזה ראיות ד' הרי זה וסת קבוע שהרי הוחזקה זו ג' פעמים לראות מכ' לכ' ולמה לא הוחזקה בראיה שלישית מפני שראיה ראשונה בתחילה ראתה אותה ולא היתה בה הפלגה וכשתראה ד' ראיות הוא שהיא מוחזקת להפליג ראיותיה מכ' לכ' שהרי הפליגה ג' פעמים ע"כ ומכל זה יראה כל מי שיש לו מוח בקדקדו שכל דבריו טעות גמורה הן ולא ידע בוסתות כלום גם שם הוסיף בטעיותיו לפי שכתב דמסתברא ליה דוסת הדילוג אינו אלא בתוספת יום א' בלבד כגון שראתה יום ט"ו לחדש זה ויום י"ז לחדש זה וי"ט אינו נקבע לדילוגין כאלו ע"כ וזה מדברי התינוקות אשר לא ראו אור דמה לי דלוג מעט מה לי דלוג מרובה אלא באמת זה וזה אחד הן וכן כתבו הראשונים ז"ל ודברים ברורים הם. עוד חזר והוסיף בטעות שכתב בוסת ההפלגות דבג' ראיות סגי לפי שראה המחבר על וסת ההפלגה דבעינן ד' ראיות הקשה מאותה שאמרו בב"ק שור נגח שור לא נגח דבג' נגיחות הוי מועד לסירוגין ולא בעינן נגיחה רביעית ואעפ"י שהושוו שם וסת ההפלגה לזו והאריך המחבר בה ותירצה והוא נסתכך בה ואמר כי זאת של וסת ההפלגה גם הוא בג' ראיות כההיא דנגיחות וכל מש"כ שם שבוש גמור הוא שהוא טח ותפל על אותו בנין הנופל שבנה וכל מה שיבנה עליו האמת אומר אל טחי ותפל ויפול. וקושיא זו שהקשה המחבר מאותה של שור נגח ושל שור לא נגח וכל מה שכתב בה ובפירוקא דברי הרב המובהק הראב"ד ז"ל הם ככתבו וכלשונו בחבור בעלי הנפש ולא אועיל כלומר אם אשוב ואאריך בסתירות דבריו שכבר דבריו סתורין עם מה שכתבתי עליו כחומץ על נתר.

עוד שם גרסינן בפרקא קמא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו'. אמר הכותב המחבר ערך שלחן לפניו וסדר את הכל והוא בא ומתגדר כאלו מצא כלי זהב והמחבר בירר את הסולת ואיזו דרך ישרה שיבור לו האדם להוציא הלכות מרובות לבר מהלכתא ולהטיל שלום בין המחלוקת ושיהו דברי כולן קיימין והוא שכתב שהמחבר הקשה לאותה שיטה שכתב הוא לא כתבה אלא המחבר כתבה ויותר יפה ממנו ועם כל זה סמך ידו על מה שמצא שיטה יפה מאוד להעמיד את הכל ואינו נכון ולא מתקבל על הלב דרבי שמעון בן יהוצדק אומר דלא כהלכתא דר' שמעון בן יהוצדק לאו אמתניתין ומתניתא אמר אלא מימרא בפני עצמה אמרה כדגרסינן התם אמר עולא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושנים רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה טהור ולא ידענא אי דידיה אי דרבי למאן נפקא מינה למהוי דבריו של אחד במקום שנים. אלא אליבא דהלכתא אמרו וליכא למימר דאליבא דרבי אמרוה דהא לא קיימא לן כותיה. ועוד דרבי יוחנן וריש לקיש אמאי לא נחלקו אליבא דהלכתא וסמכו דבריהם על משמעות מכלל דברי רבי נשמע לרבנן והמחבר מצא רחב דרך אמת להעמיד את הכל ושאין בזה הפרש. בין רבי ורשב"ג בטעמים רחבים ערבים אמתיים והוא שכתב דכולי עלמא אתיא וטעמא דמלתא משום דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא כמקרה ואינה ראויה להצטרף עד שתחזק בראיות אחרות הילכך שניה אינה אלא כאחת מהן ואין לה כח להחזיק את הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עד שתי הראיות האחרונות תתחזק ראשונה ואלו השתים מגלות על הראשונה שראיה גמורה היתה ולא מקרה ומעתה לפי הטעם הזה אפילו לרשב"ג נמי מוחזקת היא זו ובזה אין הפרש בין רבי לרשב"ג וזה דרך נכון וברור לכל מודה על האמת והאמת מראה את דרכו.

עוד שם עוד כתב זקנה זו שעברה עליה שלש עונות וראתה לאחר מכאן בעונותיה וכו'. אמר הכותב ומה נעשה לו ויבין דברי המחבר שיש להם טעם ועיקר שכך כתב מסתבר לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון כיצד אם היתה וסתה לימים קבועים אפילו בפעם אחת הוחזקה זו ואם וסת של הפלגות בב' ראיות כראשונות שהיתה למודה בהן שהרי נתגלה שהדלוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ועכשיו חזר הוסת למקומו ואינו נעקר ממנה עד שיעקר שלשה פעמים והראיה מדבעינן גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הדר קא חזיא בעונות מאי ולא בעי לה נמי גבי זקנה אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות הדרא לחזקתה ע"כ. הנה שהמחבר כתב דברים מבוארים לכל מבין וראיה המוכחת ומה שכתב בוסת ההפלגה בשתי ראיות של שלש עונות וחזרה וראתה ראיה אחרת לעשרים יום של אותה ראיה היינו כמו שהיתה למודה מתחילה.

עוד שם עוד כתב הא דתנן בפרק קמא דנדה אעפ"י שאמרו דיה שעתה וכו'. אמר הכותב מאן יהיב לן מעפריה דרבנו הרמב"ן ז"ל ומלינן עיינין אבל המסייע אין בו ממש ואין פלא בעיני אם נפלאו בעיניו דברי המחבר באין מבין. ודברי המחבר וראיותיו מוכרחים הם כמו שכתב שאין ראיה המקרה ראיות לקבוע מהן וסת. ומה שהשיב מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דראיה ראשונה ושניה דיה שעתה ואם ראתה שלישית אפשר שיצטרפו הראשונות לקבוע את הוסת. אני אומר לא כאפשר אלא בודאי קבעה וסת בראיה שלישית ונצטרפו לה בין שניהם ואפילו ראשונה אבל הוא יודע ולא מבין טעם הדבר וההפרש שיש ביניהם וכבר ביאר המחבר זה בפירוש אותה שמועה של תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וטעמא דמלתא משום דראיה שלישית גלתה על הראשונות שלא היו מקרה אלא דמיה הם שמהרו לבוא ותינוקת זו כתינוקת שהגיע זמנה לראות ואפילו לרשב"ג דבעי תלתא זמני הראשונה מן המנין מן הטעם הזה שעד השלישית לא יצאה זו מראיה מקרה ואינה הוחזקת אפילו לרבי אבל השלישית חזקה אף הראשונה והרי היא מוחזקת אפילו לרשב"ג אבל עוברה ומניקה כל ראיותיה מקרה חשבינן להו וכולן כראיה ראשונה של תינוקת שלא הגיע לראות. ומה שאמרו באשה שיש לה וסת מתוך ששאר שעות מסולקית דמה אמרו דיה שעתה אינו ענין לזה כלל וגם בזו טעה דאדרבה בשעת וסתה בלבד הוא דאמרה ר' דוסא ולא משום דדמיה מסולקין אלא אדרבה טעמא משום דאורח אינו בא אלא בזמנו ולא אץ לבא ואפילו בהא פליגי רבנן עליה אבל בשלא בשעת וסתה דברי הכל מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה וכדתניא אשה שיש לה וסת כתמה טמא למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת ואוקימנא מתניתין ר' דוסא ובשעת וסתה וברייתא ככולי עלמא דכל דאיכא לאוקומה ולחומרא לחומרא מוקמינן וכדאיתא התם. ובודאי מזה נראית שאינו בקי בטיב דינן אלו ואין לו עסק בהן. ומה שאמר ששאר דברי המחבר לא נתכוונו ואין צריך להשיב באמת ידעתי כי לא יכוניו בעיניו הדברים הנכונים או שמא מצא שלא ימצא בהן ידיו ורגליו בבית המדרש ולקח לו דרך השתיקה ותהי לו לחכמה והדברים הנכונים ההם לא למשפטו עמדו היום. והראב"ד ז"ל כתב כן שאין האשה קובעת וסת לא בימי עבורה ולא בימי מניקתה.

עוד שם כתב החכם המחבר דאשה שאין לה וסת חוששת לעונה בינונית דהיינו שלשים יום ואין דבריו נכונים כבר נתבאר במה שכתבנו למעלה. אמר הכותב לא די לו עד שיחזור וישנה בחטא וכבר כתבנו למעלה טעותו ושדברי המחבר דברי רש"י ז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל הם ודברים נכונים הם.

עוד שם כתב על הא דאמרינן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דלמאן דאמר וסתות וכו'. אמר הכותב קושייתו כקש לפני רוח דהא רב אשי סתמא קאמר רב הונא הכי קאמר לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבקפיצה תליא מלתא אימר לא קפיץ ולא חזאי אבל יש לה וסת לימים אסורה וסתות דאורייתא ומדקאמר לה סתם משמע דלא שנא שהה וחשב ימי וסת לא שנא לא חשב דבוסת הימים לעולם אסורה ובוסת דקפיצות לעולם מותרת וטעמא כדקא מפרש ואזיל דכיון דבקפיצה תליא אימר לא קפיץ. והאי לא חדא ספיקא היא דכל שהוא עומד בחזקת היתר מעמידין אותו על חזקתו דבוסת הימים ואפילו בשוהא ומחשב ימי וסתה אסורה למאן דאמר וסת דאורייתא ונעשה אותה סתמא כרואה ממש דהא רב הונא וסתות דאורייתא קאמר וכל שכן לכשתמצא לומר דאף למאן דאמר וסתות דאורייתא מחשב ובא עליה אפילו בשיש לה וסת לימים וכדקתני סתם בברייתא ובאין ושוהין עמהן בין ערות בין ישנות במה דברים אמורים בשהניחו בחזקת טהורה אבל היניחוה בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני דמשמע דוקא כשהניחה בחזקת טומאה הא לאו הכי מחשב ובא עליה ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא דלאו כרואה ממש מחזקינן ליה כיון דוסת עשוי להשתנות אלא דכל היכא דליכא למתלי בספק טהרה אחריתי חיישינן ומחמרינן כאלו ראתה וכדאמר שמואל לא ראתה ולא בדקה ואח"כ בדקה ומצאה טהור טמא משום דאם איתא דחזאי ליכא למיתלי טהרתה במידי אחרינא אבל היכא דשהה דדרך נשים לספור ולטבול תולין לטהר דספק ספיקא היא אימור לא חזאי ואם תמצא לומר חזאי אימור טבלה ור' יוחנן בין למאן דאמר וסתות דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן קאמר דבעלה מחשב ובא עליה דר' יוחנן סתמא קאמרה ואם איתא כל שכן דיש לה וסת לקפיצות וימים אפילו בא בימי עונתה טהורה דהא אף מי שיש לה וסת לימים מחשב ובא עליה מכלל דוסת קפיצות אפילו בא בתוך עונתה מותרות. ומכל מקום בין כך ובין כך כיון דבקפיצה ביום ידוע תלי אני אומר לא קפצה באותו יום ועוד תדע דמה שאמר דקפיצה מידי דמתרמי הוא אם איתא מחשבינן ליה דמתרמי ובקופצת ביום עונתה מחזקינן לה אפילו חשב בעלה אסורה למאן דאמר וסתות דאורייתא וכדאמרינן ודאי ראתה לא אמר רבי יוחנן מידי והרי היא כילדה דבזיזה למטבל ועוד דהיאך איפשר לומר דקפיצה שכיחא דמתרמי רב אשי אמר כיון דבקפיצה תליא מילתא אימור לא קפיצה ואע"ג דסבירא ליה וסתות דאורייתא ואנן אמרינן דשכיחא דמתרמי ונחשבה כודאי רואה אתמהא וכל שכן דמתרמי ביום עונתה. ועוד דבוסתות בין למאן דאמר דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן כל שהגיע עת וסת אסורה עד שתבדוק ותמצא טהור וכדאתמר הגיע עת וסתה ולא בדקה ולא ראתה ואח"כ בדקה ומצאה טהור אמר רב טהור ושמואל אמר אפילו בדקה ומצא טהור טמא ואוקימנא פלוגתייהו בוסתות דרב סבר וסתות דרבנן ושמואל סבר דאורייתא דאלמא אפילו לרב דאית ליה וסתות דרבנן דוקא בשמצאה טהור טהורה הא לא בדקה אסורה עד שתבדוק וכיון שכן אף בוסת דקפיצות אם איתא למאן דאמר מדאורייתא אסורה עד שישהא ויחשב ימי וסתה שהוא מן הספק כאלו אמרה טהורה אני א"כ אף למאן דאמר וסתות דרבנן כיון שהגיע יום עונתה שהיא למודה לראות בו לכשתקפוה אסורה מיהא עד שיחשב ימי עונה וטבילה ואינו כן והנה הראב"ד ז"ל כתב בין ערה בין ישנה לא מבעיא ביום וסתה עצמו דאסורה אלא מיום וסתה ואילך נמי אסורה עד שיהא שם כדי ספירה וטבילה כדאמרן והיכא דיש לה וסת לקפיצות וימים אפילו הגיע יום וסתה מותרת ואפילו ביום הוסת עצמו מאי טעמא כיון דבמעשה תליה מלתא אימר לא קפיץ ולא חזאי ובין ערה ובין ישנה מותרת ע"כ. ומעתה במקום אשר אמר נשתקע הדבר ולא נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל.

עוד שם עוד כתב החכם בוסת הפיהוקין וכו'. אמר הכותב לעולם דבריו הפוכין אדרבה לולי שאמרוה בגמרא להא בוסת הקפיצה היה לנו לומר דכיון שהקפיצה גורמת לוסת כל שבא הגורם היה לו לוסת לבוא וכל שלא בא עמו יש כאן מוכיח שאין הקפיצה גורמת אלא היום הוא שגורם ואפילו הכי אמרו שהקפיצה הגורמת אעפ"י שקדמה ולא בא הוסת עמו תולין עכוב הוסת בעיצומו של יום שלא בא עדיין. וכל שכן בוסת הפיהוקין מלוי הדם ברחם מביא לידי פהוקין שיש לומר כן שהוסת נתכנס ברחם וחיילותו קודמת דהיינו הפיהוקין קודמות לו וכדרך שאמרו בדם הקושי שהולד גורם לדם וחיילותיו של ולד הן שקדמו ובכל מקום המסבב קודם בטבע למסובב וזה הנה אמת הנה נכון.

השער הרביעי

פסקה א

הכתמים: עוד שם גרסינן בפרק האשה שבעה סימנים מעבירין על הכתם וכו'. אמר הכותב כך וסתו שאינו מקפיד על לשונו ומעיד ועושה מה שאינו ישנו. ואיך כתב שהמחבר כתב דדעת הרמב"ם ז"ל לענין לטהר אשה לבעלה נשנית משנה זו וקיבל החכם הזה דבריו ע"כ וכל זה אינו אמת ואדרבה כתב בהפכו כמו שאכתוב בסמוך לשון המחבר ועוד שהרי כתב בסוף דבריו והרמב"ן ז"ל פירש משנתינו לענין טהרות ויפה פירש. ואם כן איך העיד שהמחבר קיבל דברי הרמב"ם ז"ל בשפירש משנתינו לענין בעלה. הלא זו עדות בטלה. וזה לשון המחבר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה חוששת לכתם עד שיודע שהוא דם דתנן שבעה סימנים מעבירין על הכתם וכו' העביר עליו שבעה סימנין ולא עבר הרי זה צבע. וסבר הרב ז"ל דלענין בעלה נשנית משנה זו ולומר שאינה חוששת עד שתעביר עליו שבעה סימנין ועבר. ובאמת אם העביר עליו שבעה סימנין ולא עבר מסתברא דטהורה לביתה דאפילו לגבי טהרות אמרו הרי זה צבע כל שכן לבעלה דכתמים דרבנן אבל סתמא וודאי נראה דטמאה לבעלה בלא העברת סימנין והכא לטהרות שנינו ותני והדר מפרש דתנן התם הטבילו ועשה על גביו טהרות ע"כ. הראיתיך בעיניך שהמחבר כתב דמשנתינו לטהרות שנינו דתנן הטבילו ועשה טהרות. ואם בא להשיב על מה שכתב המחבר שאם העביר עליו שבעה סימנין ולא עבר מסתברא דטהורה לביתה כך היה לו לומר והמחבר כתב שאם לא עבר טהורה לביתה ואינו כן או כיוצא בזה ולא להעיד מה שאינו. ואם כן כתב אפשר היה לו לומר כן שכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות שהשיג לרב ז"ל אלא שהמחבר בחר לו דרך הרמב"ן ז"ל מן הטעמים שכתב בחבור ומכל מקום מה שחשב להביא ראיה ממה ששנינו והטבילו ואי בחזקת צבע מחזיקין אותו למה לי הטבילו אלא לא ודאי צבע אלא שתולין בצבע לענין טהרות קאמר אין זה כלום דאם כן למה לי למיתני במתניתין העביר עליו שבעה סימנין ולא עבר הרי זה צבע והטהרות טהורות ליתני העביר עליו ז' סמנין ולא עבר טהרותיו טהורות ותו לא ובאמת נראה לי דרבי יוחנן משמע ליה דכתם דמתניתין בדם נדה ודאי שנכתם בבגד קא מיירי מדאקשי ליה מיניה לריש לקיש דאמר בחרסין שבלעו משקין טמאין ונפלו לאויר התנור והוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ואמר ריש לקיש לא שנו אלא משקין קלים אבל משקין חמורים לא וטמאים אעפ"י שלא הוסק התנור ואותיביה רבי יוחנן מדתנן הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו ז' סימנין ולא עבר הרי זה טהרותיו טהורות וא"צ להטביל. ואי מתניתין צבע ממש קאמר מאי קא מקשה ליה מיניה לריש לקיש דאדרבה אפילו משקין קלים אין כאן אלא דרבי יוחנן סבירא ליה דמתניתין בכתם נדה ודאי שנכתם בבגד קאמר דבטל לגבי הבגד כאלו אין כאן דם ממש אלא צבע הדם בלבד ולא צבע דעלמא קאמר וריש לקיש דחה דלאו בכתם נדה ודאי כדקאמר אלא בכתמים דעלמא וכתמין דרבנן וכדאהדר ליה הכא לכתמים דרבנן ולפיכך כיון שעבר אין תולין בדם אלא בצבע דעלמא. והיינו דאהדרי ואקשי ליה ר' יוחנן והתני רבי חייא דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סימנים ומבטלו. ומכל מקום המחבר מסתבר ליה דכיון דבכתמים דרבנן הלכו להקל בהעברת סימנין לטהרות כל שכן לבעלה שהרי החמירו בטהרות יותר מבעלה כדאיתא בכולה מכילתא דנדה. ואפילו תמצא לומר שהוא דם כל שלא עבר הולכין בו להקל כדרך שהקלו בהן בשבדקה קרקע עולם וישבה בו ואי נמי בכתם שנמצא על בגד של צבעונין למאן דאמר הכי בסוטה ואי נמי בשנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כר' נחמיה כדאיתא בר"פ הרואה ואי נמי בכתם של תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה. ועוד מסתברא דמתניתין כוללת בין טהרות בין לבעלה דכוליה מתניתין דלעיל בין לטהרות בין לבעלה הוא ואם איתא דמתניתין דשבעה סימנין מעבירין על הכתם דוקא לטהרות במאי דאיקילו בהעביר עליו שבעה סימנין ולא עבר לא סגיא דלא ליתני במה דברים אמורים לטהרות אבל לבעלה אעפ"י שלא עבר טמאה וזה נראה לי נכון.

עוד שם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות עד וכבר כתבנוה למעלה וזה שלא כדברי המחבר ע"כ. אמר הכותב כבר הראיתיך למעלה מה שיש בדבריו מן השיבוש.

עוד שם תניא בפרק הרואה נמצאת וכו'. אמר הכותב שבוש הדעת אני רואה דאי על כל בשרה טמא משום דקתני סתם על בשרה טמאה אימא סיפא על חלוקה ספק טהור ספק טמא טהור ומדקתני על חלוקה ספק טהור ספק טמא טהור נימא דמשמע נמי דכל שעל חלוקה טהור בין ישנו על חלוקה לבד בין על חלוקה ובשרה וקשיא רישא אסיפא. ועוד שיבוש אחר אם איתא דעל כל בשרה טמא הגע עצמך טעמא מאי איכא למימר משום דכיון דמגופה חזיא ובגופה אישתכח תלינן דמגופה אתא אם כן האי טעמא הוה להו למימר ומאי קאמר דאי מעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי דהא חלוקה לא מעלה ולא מוריד דכוליה טעמא לא איכא למימר אלא משום דכל על בשרה טמא הואיל ומגופה חזיא ובגופה אישתכח ועוד איזה סברא היא לומר לגמרא דאי מעלמא אתא לא איבעי ליה לאשתכוחי אלא על חלוקה לבד וכי דם הניתז אינו ניתז לעולם על בשרה אלא על חלוקה לבד. ומאי על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי דקאמר. ועוד דאם איתא הכי הול"ל על בשרה טמא דאם איתא דמעלמא אתא לא איבעי ליה לאשתכוחי על בשרה דהיינו עיקרא דמלתא ואי נמי לימא דאי מעלמא אתא לא איבעו ליה לאשתכוחי אלא על חלוקה. ועוד שבוש גדול יותר מזה לדבריו לעולם כל שנמצא בבשרה אפילו יש לה במה לתלות אינו תולה ואילו מתניתין דבפרק הרואה קתני הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמא וכולה מתניתין ואחר כך שנו שם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות שחטה בהמה דאלמא בכל מאי דתנן במתניתין טמאה תנא ותולה בכל דבר שיכולה לתלות. ואמרינן נמי עלה בגמרא תנינא להא דתנו רבנן עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה תולה ומדקתני ספק ניתז עליה משמע דאפילו ניתז עליה ממש קאמר דאי לא ליתני ספק ניתז על בגדיה ורב אסי דאמר עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים היכי קאמר שאין חוששין דהא חוששין לכתמים הנמצאים בגופה ואפילו נמצאו גם בבגדיה ובבשרה ומכל זה ניכר שאינו בקי בטיב דינין אלו ונאה היה לו שלא יהא לו עסק בהן. גם הנה כל נביא כל חוזה כתבו בהיפך דבריו הרמב"ן ז"ל כן כתב בחבור ז"ל אם היה לה לתלות בבשרה כמו בחלוקה תולה וספקו טהור כיצד בחלוקה תולה וספקו טהור כיצד שחטה בהמה וכו' נמצא הכתם על בגדיה ועל בשרה כאחד תולה בכל דבר שיש לה לתלות ע"כ. ואף הרמב"ם ז"ל כ"כ. וכ"כ הראב"ד ז"ל המקומות שהיא תולה את כתמיהן אין להם פרט כי בכולן היא תולה חוץ מן השנים שאמרנו בעד שהם טמאין במה שהם ע"כ סוף דבר לא היה אדם מעולם שפקפק בדבר זה.

עוד שם גרסינן התם בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו פירוש המחבר דכי בעינן וכו'. אמר הכותב דאמת שני דברים שאינן מתהפכין זה נוטף על זה כבית התרפה על ירכה אין מן הדעת להיות על הרוב הטיפין זה שלא כנגד זה. ועוד שהוא סותר הטענה החזקה שכתב המחבר שלא נשאלה שאלה זו של טיפין טיפין לענין צירוף שיעור גריס ועוד שכן כתב ותדע לך דאכתי לא איירינן כלל בשיעורי כתמים אלא באיזה מקום ובאיזה ענין נחוש להם ועלה הא בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו לרחב ירכה מהו ובשמעתא דלקמן הוא דאיירינן בשיעורין והתם הוה ליה למיבעיא אלא נראה כמו שאמרנו ע"כ וזו ודאי ראיה נכונה היא לכל מודה על האמת ואף מורי הרב ר' יונה ז"ל פירשה לזו דר' ירמיה בטיפים גדולים וההיא דלקמן בקטנים ולענין צירוף והדין בודאי נותן כן להלכה דהא משמע דכשיר וכשורה ולרחב ירכה לא לענין צירוף הן דלרחב ירכה כל הכתם אחד אחוז לרחב הירך וכתם אחד לבד הוא ולא שיהא חלק אחד ממנו מפרד מחבירו שנצטרך לשיעורא וכן עגול וכרצועה. ולפיכך א"א לפרשו לענין צירוף וא"כ אף טיפין טיפין שנשאלה עמהן לא לענין צירוף נשאלה. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל בחיבורו שכן כתב היה הכתם הנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או טיפין טיפין או שהיה אורך הכתם על רוחב ירכה בכל ענין שנמצא הואיל והוא כנגד בית התורפה הרי זו טמאה ואין אומרין אילו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל דם שנמצא במקומות אלו מחמירין בו ואע"פ שהוא ספק עכ"ל וכלשון זה בעצמו כתב גם הרמב"ם ז"ל הנה שפירשו מבואר כדברי המחבר.

עוד שם איתמר בדק בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאתה עליו דם וכו'. אמר הכותב באמת נראה דכי ניים ושכיב למדה להאי מסכתא ושאינו מכוון באחד משמעותיו ולא ידע מקומה ולא הבין נתיבה דלא מסיק בה כמה דמסיק תעלה מבי כרבא והמחבר כבר דקדק הרבה בחבורו דכיון דאיירי התם בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן בינייהו בין טחתו בירכה ובין הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בהדיא בשיעורין אלמא חד שיעורא אית להו והיינו גריס ועוד והוא דקאמר שכל שמטמא משום נדה הדין נותן שיהא בכל שהוא טעות רבתי היא דכל שטחתו בירכה אם הוא עגול איכא למימר דחיישינן למאכולת ולפיכך בעינן כגריס ועוד לאפוקי ממאכולת וכיון דנפיק ממאכולת ודאי מגופה אתא וכדאמר ליה רבי לר' חייא ואפילו בא לפרשה בפחות מגריס ומשום חומרא הואיל ובדקה בו כמו שפירשו קצת מן הראשונים ז"ל מכל מקום הראיה שהביא וקראה ראיה גמורה טעות גמורה היא דההיא דרבי ודרבי חייא דקאמר ליה רבי חייא לרבי אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר לו אבל אם כן עשיתו כתם כלומר דאילו משום נדה אפילו בכל שהוא היה לטמא דאלמא בעד הבדוק שניהם מודים דאפילו בכל שהוא טמאה נדה התם בשהניחתו בקופסא וכדתניא בהדיא בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ודכותה וודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דוודאי מגופה אתא ובהרגשה אתא אלא דקא סברה הרגשת עד היא כדאיתא בפרק הרואה. והא דרב בעד הבדוק וטחתו בירכה דאיכא למתלי בדם מאכולת שמא בירכה נרצפה עליו מאכולת והוא שיהא הכתם עגול אבל משוך דם קנוח הוא וכדתניא בר"פ הרואה עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור אם משוך טמא ותניא בתוספתא אם עגול טהור שהוא דם מאכולת אם משוך טמא שהוא דם קנוח וכן פסק הראב"ד ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל דאעפ"י שהוא עד הבדוק לה ובדקה בו וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם פחות מגריס ועוד טהורה ובלבד בעגול דתלינן במאכולת.

עוד שם איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא וכו'. אמר הכותב מסייע אין בו ממש ואין תימא אם אינו מבין דברי המחבר כי אפילו דבר עצמו נראה שאינו מבין וכי מה בין מוכין נקיים בדוקים והניחן ואחר שעה או שתים או אפילו מיום עד לילה תניחם ובדקה בו ולא בדקתו ובין לחלוק שבדקתו ולבשתו ופושטתו ומניחתו ומשאילתו לחברתה וכן בפליון אם נחוש למוכין הללו שהגיע להן מקרה לאחר בדיקה גם לחלוק זה נחוש והשנייה והשלישית למה טמאות ואפילו הראשונה שמא מקרה נתחדש בו כמו שתולין גם במוכין הנקיים בדוקין ואדרבה כל שהיא לובשת את החלוק' מצוי יותר לקבל כתמים מעלמא ולאו אדעתא מן המוכין המונחין במקום אחד וכן בפליון וספסל ואף המחבר הקשה כן ודן לפני הרב ז"ל ולא השיב.

עוד שם גרסינן בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד וכו'. אמר הכותב מה יתרון לבעל הלשון העד הנאמן כל חכם לב העומד על מכתבו ועל מכתב המחבר ואילו חכם היה לו לכתוב מקום הערבוב אשר אמר ואז נדע דבר מי יקום אבל עכשיו דברי נערות כתב. ועוד שעשה עצמו כמאסף הדינין ואסף רוח בחפניו כי כתב דברים מעורבבין במה שלא היה צריך והשמיט דינו הישנות דמטה שעלו דרך מרגלות המטה. אי נמי בשעברו דרך החיצונה וכן בשאינן משולבות ונמצא דם תחת הפנימית או החיצונה או תחת האמצעית והיא לא ידע ואשם ומה שחלק המחבר במקצת דינין בין מטה לחלוק ובמקצת לא חלק כן הוא באמת לכל בעלי עינים וכבר כתוב סדורן של דינין בחבור ולא דברי עצמו הן אלא דברי הרב רבי אברהם ז"ל שהוא רב מובהק והוא שהעליה ולא פירש אנה נמצא הערבוב ההוא לא כסה אלא מפני שלא מצא ידיו לחלוק רק בדבר שפתים ועל מה אשיבנו ואם באתי לכתוב מה שכבר כתוב בחבור בענינים אלו לא יהא בו שום תועלת בכתבי מה שכבר כתוב שם בדקדוקיו ובטעמיו קו לקו.

עוד שם הא דאמרינן תולות זו בזו אמרינן בגמרא דאם אחת מהן יושבת על דם טוהר שתולות וכו'. אמר הכותב זו כדעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאינה תולה עכשיו שאינן נוהגות על דם טוהר וזה נראה באמת יותר דשיטת השמועה שם שאינה תולה במי שתקלקלנה אם תחילה בה וכיון שכן אף ביושבת על דם טוהר עכשיו אם תתלה בה מכל מקום הרי היא מקלקלת הילכך נראה יותר שאינה תולה בה.

ועוד שם הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק או שעת הכיבוס ואיבעיא להו עד שעת הכיבוס דחזקתו מתכבס או עד שעת הכיבוס דחזקתו בדוק ואסיקנא דחזקתו בדוק דחזקה שבנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כיבוסתן. ואמרו בגמרא רבי אחא אומר תחזור ותכבסנו אם נדחו מראיו בידוע שלאחר כיבוס ואם לאו בידוע שלפני כיבוס. רבי אומר אינו דומה כתם שלפני כיבוס לכתם שלאחר כיבוס שזה מקדיר וזה מגליד. ומסתברא למימר דלא פליגי אלא דר' מאיר אתא למימר דחלוק סתמו נכבד ונבדק בשעת הכיבוס ואפילו נאבד לאחר כך ואינה מטמאה למפרע בכתם אלא משעת כיבוס ואילך ור' אחא אתא למימר דאפילו בידוע שלא נבדק או שנתכבס ע"י אינה ישראלית איכא למיקם עלה דמלתא כשחזרה לכבסו ורבי אומר דאפילו לא נזדמן לה לכבסו ניכר הדבר בעצמו אם מקדיר או מגליד ולא פליגי כלל והלכתא בכולהו שדברים נראין הם לעינים הילכך כל היכא דנאבד או נתכבס על ידי ישראלית אמרינן חזקתו בדוק ואינה תולה בו נתכבס על ידי נכרית או שאמרה הישראלית שלא בדקה החלוק בודקין אותו כרבי אחא או כרבי אם אינה יודעת לבדוק טמאה ואינה תולה בו דלא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל אם נאבד החלוק תולה בו דכתמים דרבנן וספקא דרבנן לקולא ולא נתכוונו דברים אלו בספר החכם ע"כ.

אמר הכותב מגוזרי גזירות היא זה ולוקח דברים מכל אשר בחר ועל כרחו פלוגתא דרבי מאיר ורבי אחא לא בנאבד קא מיירי דהא רבי אחא תחזור ותכבסנו קאמר ואדרבי מאיר דאמר מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס קא מהדר ולומר דלרבי מאיר לעולם תולין בלמפרע עד שתאמר בדקתיו דכל שכבסתו חזקה שבדקתו ולפיכך אף היא תולה בו ולרבי אחא אינה תולה בו להקל אלא תכבסנו והוא בודק את עצמו. ורבי נמי פליג דכל שמגליד בידוע שהוא לאחר כיבוס ומה שמכבסו לאחר מכאן ומשנה מראיו או שאינו משנה אין סומכין עליו אלא הכל תלוי בשמצאנוהו עכשיו מקדיר או מגליד ואפילו כבסתו היא או ישראלית חברתה אין בכך כלום ולא אמרינן במקדיר בודאי בדקתו ואינה תולה בו כל שמקדיר בידוע דמעיקרא הוה ותולה בו ואם מגליד אפילו אמרה לא בדקתיו בשעת הכיבוס אין תולה בו בידוע שלאחר הכיבוס היה והראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל פירשו הכל במקדיר ומגליד כרבי ולמען דעת אם נתכוונו דברי המחבר אכתוב דבריו בלשונן וזה לשונו שלש מחלוקות בדבר לר' מאיר אין הכל תלוי אלא בבדיקת הכיבוס ולר' אחא אעפ"י שלא בדקתו בשעת הכיבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדחו מראיו אם לאו. ולרבי אינו חוזר ומכבסו אלא בודק במראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד ומסתברא דכיון דכתמים דרבנן הולכין בו להקל והילכך חלוק או סדין שלבשתו בשעת וסתה ונתכבס וחזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס ע"י ישראלית וליתה קמן דנשלייה חזקה בדקתו בשעת כביסה ואינה תולה בו אבל אם איתא קמן ואמרה דלא בדקה בשעת כביסה אין חזקתו מתכבס והרי זה תולה ואם נתכבס על ידי שפחה ואינה ישראלית הרי זו תולה בה ואפילו לייתא לשפחה ונכרית קמן ומיהו אם אפשר למיקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד חיישינן לה וכדרבי אבל ראיתי לראב"ד שכתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי דאמר אינו דומה כתם שלפני הכיבוס לכתם שלאחר הכיבוס שזה מקדיר וזה מגליד בדקינן לכתם אם מקדיר טהורה ואם מגליד טמאה ולפי דברי הרב ז"ל אפילו אין יודע לכוון אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספק דרבנן דספק הבא לה ממיעוט ההכרה אינו ספק שאם זו אינו מכיר ובקי אחר יכיר ואפשר שגם הרב ז"ל לא אמר אלא בדאפשר לה למיקם אמילתא והרמב"ן ז"ל תלה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם ז"ל אלו דברים שכתב המחבר והוא מצא פתח פתוח ודברים מסודרים ועושה עצמו כמתחכם וכותב וחולק ופעלו אין ידים לו.

עוד שם כתב החכם פעמים שהיא רואה מגופה ואינה חוששת וכו'. אמר הכותב הנה שם עלילות דברים לשבר אוזן הנערים לאמר שמעו נא הגברים כי אמוץ לבו בגבורים אשר יצא שמו מקודם בערים הוא מן האוסרים ובאמת כי הרב דבריו על אופניהם דבירים ואמנם הרב איש אמת ואין לנו גדול ממנו להודות על האמת. שמע ויאמר אמת חלילה לו להכיר ולהחזיק בשקר ולכפור באמת והאיש הזה נופל חושב להיות בין הרב ובין המחבר הולך רוכל ודבריו לא בהשכל ודברים ברורים עומדים בין ההדסים בא בתרמילו להשליך עליהם חרסים מאשר לא עלה על לב הרב ז"ל וחלילה לו מעול ואשר אמר כי דברי המחבר אין הלב יכול לקבל ולא האוזן יכולה לשומען האמת אמר כי לא נתן לו ה' לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע דברים מפולפלים כאלו כי הוא חשב שלא הביא המחבר ראיה אלא מפני שנשאו ונתנו בהם ר' יוחנן ור"ל וליתא אלא משום דבבועל את הבתולה נחלקו אמתניתין ומתניתא וחזרו לומר כרבותינו ובזו לא נחלקו אלא אדרבה שקלי וטרו בה וזה לשון המחבר שכתב על דברי הרב ז"ל שאסר אעפ"י שאין משיבין את הארי אני אומר שאין הנדון דומה לראיה שאם אמרו בבועל את הבתולה שיש לה שעת הכושר לאחר שתחיה המכה לא אמר במי שרואה דם מחמת תשמיש ומחמת מכה שאין לה שעת הכושר ונמצאת אתה אוסרה לעולם אדרבה בזו היקלו פעם שניה ושלישית ולבעל שני ושלישי ואעפ"י שאין לה מכה כדי שלא תאסור בת אברהם לעולם ותדע לך דרב ושמואל ורבי יוחנן ור"ל כולהו סבירא להו דבבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש כרבותינו שחזרו ונמנו ואלו גבי הרואה דם מחמת תשמיש לא נחלקו כלל שמותרת בבדיקת שפופרת ותולה באצבעות ובכוחות ותולה בוסת ובמכה והא שמואל דקא פריך עלה דההיא בודקת בשפופרת של אבר ופיה רצוף בתוכה. ור"ל בעא מניה מרבי יוחנן ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון ואמר ליה לפי שאין כל האצבעות שוות אלמא מדשקלי וטרו בה שמע מינה דאינהו הלכה למעשה הכין סבירא להו ורבותינו נמי שחזרו ונמנו בבועל את הבתולה לא חזרו ונמנו ברואה דם מחמת תשמיש ומחמת מכה וטעמא כדאמרן דלא רצו לאסור אשה לבעלה לעולם ובבתולה נמי שאסרו לאחר גמר ביאת מצוה גמר ביאה מיהא התירו לו כדי שלא תאסרנה על הבעל וכדאמר לה רב אשי לר' אבא דבעא מניה ר' אבא מרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו אמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש ע"כ לשון המחבר. ועתה אחזור למה שכתב כי ממה שכתב נראה מפורש שהוא סבור דהרואה מחמת תשמיש אע"ג דשקלו וטרו בה לית הלכתא למעשה אלא הרי היא כבועל את הבתולה דאפילו לא הגיע זמנו לראות אסרוה לאחר גמר ביאה וזה טעות גמורה דההיא ודאי הלכה היא וכל מחברי ספרים פסקוה בספריהם הרב בעל ההלכות והרב אלפסי והרמב"ם והראב"ד ז"ל ובעל התרומת וגם הרמב"ן ז"ל פסקה בהלכותיו. ועוד כתב טעם מבלי לב שם באת לתלות במכה אין לדבר שיעור ונמצאת אשה שאין לה וסת פעמים שתראה בשעת תשמיש מוסתה ואתה תולה במכתה ואתה מטהרה לעולם ע"כ. ואם זו קושיא בא ונקשה אותה לתנא דברייתא שהתיר והוא כבר הורה שזו הלכה היא וליכא מאן דאמר דעיקר דינא לאו הכי דתולה במכתה ודברים פשוטים הם ע"כ ולמה פשוטים ולמה הלכה בעיקר דינא דהא איכא האי קושיא גוברא ואי משכחת פירוקא לברייתא אף הוי פירוקא לדידן כי נימא דאף היא הלכה למעשה עכשיו. ומה שכותב ק"ו מנערה שלא הגיע זמנה לראות כבר אמרנו דק"ו פריכא הוא דההיא תקנתא היא ולמי שיש לה שעת הכושר ואין איסורה איסור עולם תקנו. לאסור איסור עולם לא תקנו גם ברואה מחמת מכה פסקו להתיר בצור' הברייתא כל מחברי ספרים הרב בעל הלכות והרב אלפסי והרב בעל התרומה והראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל זכר כולם לברכה וגם הרמב"ן ז"ל כן פסקו בהלכתא אלא שפירש ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה יוצא הדם ותהיה מותרת לבעלה לכשתפסוק ע"כ וזה תימה בעיני דהא אנן ההיא על הרואה דם מחמת תשמיש שנויא בברייתא ולומר שהיא נאמנת בכך ולא תתגרש מן הבעל אעפ"י שרואה דם מחמת תשמיש ורואה דם מחמת תשמיש שאמרו בברייתא היינו שרואה מחמת תשמיש אף בשעת תשמיש קאמר ואי נמי תוך שיעור וסת דאילו לאחר שיעור זה לא דיינינן לה ברואה דם מחמת תשמיש ובכי הא לא תצא מבעל ואפילו ראתה כמה פעמים אלא בודקת וסופרת וטובלת ומותרת לבעלה וכן פירשוה כל המפרשים.

השער החמישי

פסקה א

הבדיקה והספירה: כל נשים שראו דם או שטמאות משום כתם וכו'. אמר הכותב מה שקיעות משתקע כל היום ושמא סירכא דשקיעה נקטיה ומאי חזי בהא דשמטיה ומאי דקאמר דבגמרא מתמהינן טובא אי איתמר כלל מעולם האי טובא מנא ליה דאינהו משום דתנינן במתניתין אפילו בשנים לנדתה בדקה הוה משמע להו דשנים דוקא ולפיכך כי אשכחו בברייתא דאפילו בראשון נמי שאלו מי איכא מאן דאמר בראשון ושנים דמתני לאו דוקא ואהדרו אין הכי נמי דרבי אמר דראשון טעיתי שלא שאלתי דהכל דין אחד יש להן ובודאי איכא למידק מאי קאמר מי איכא למאן דאמר בראשון דאטו אמרו לו לאו תנאי נינהו אפילו לא אמרה אחרינא תנאי נינהו ואמרוה אלא טעמא הוא דקא בעי דסבורין האי שנים דמתניתין דוקא משום דבראשון מעינה פתוח וכדסבר ר' מעיקרא ואהדרו להו דאין הכי נמי דראשון כשני וכר' כלומר כטעמיה דאמר שני מאי טעמא כיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק ושני דמתניתין איכא למימר דלאו דוקא דהוא הדין לראשון דחד טעמא אית להו והיינו דאקשינן ומעיקרא מאי סבר כלומר דודאי טעמא דמסתבר הוא ואם כן מעיקרא מאי סבר דלא שאל וכיון שכן קיימא לן כאמרו לו כרבי דקאמר דחד טעמא אית להו.

עוד שם בענין ספירת שבעה נקיים כתב המחבר דכל היכא דאיפסיקא בטהרה וכו'. אמר הכותב מה נעשה לו וינוח לבבו ולא יתמה כ"כ וצל ההרים היא רואה כאנשים באמת כך נראה מן הדעת דאנן לאו ספורים לפנינו בעינן כר"ע וכר' יהושע אלא שתספור ז' מוחזקין בטהרה כר"א וכדקתני הזב והזבה שבדקו עצמן ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו הרי אלו בחזקת טהרה ואם בדקה בראשון לבד ושאר הימים לא בדקה אין כאן בדיקת שבעה ספורים אלא מדין חזקת טהרה וכן כשבדקה בשביעי ושאר הימים הראשונים לא בדקה אין הראשונים ספורים אלא מדין חזקה דכל שהפרישה בטהרה ובסוף הז' מצאה טהור חזקה שכולן יצאו בטהרה וכיון שכן כל שכן כשבדקה באמצע דיום האמצע הוה ליה לקודמין כבודקת בסופן ולאחרונים כבודקת בתחלתן דאטו משום דבדיקת האמצע קרובה לשני הקצות מיגרע גרעא וגרירה שאמר לא ידענו מה היא הגע עצמך אם בדקה בתחלתה ובאמצען לפי דבריו לא עלתה לו בדיקה שבדיקת הראשון אין נגררים אחריה כל השבעה ספורים שהרי בדיקת האמצע באה וגרעה אלא טעמא דידיה טעמא דחוכא הוא והראב"ד ז"ל כן פסק דבדיקת האמצע תועיל וכן פסק גם הרמב"ן ז"ל זה לשונו בדקה ביום ראשון ושוב לא בדקה טהורה וכן אם בדקה ביום השביעי או באחד מן השבעה ושוב לא בדקה הרי זו בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן ע"כ והוא שמשתבח ואומר כן אומר אדונינו מורי רבנו משה ז"ל היאך הוא חולק על ישיבתו אלא באמת אינו בקי בדברי הרב כלל אלא שהוא משתבח בהן לשבר אזן הנערים.

עוד שם כתב המחבר תנן בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין וכו'. אמר הכותב ערבובא דרישא קאחזינא הכא ולביה אנסיה דלא יכיל למיקם אדעתיה דמחבר ואף דידיה לא עלה בידיה דכל מאי דכתב בכוליה ליכא טעמא אלא מילי צא ובדוק בכל דבריו לא תמצא אלא שמעתיק דברי גמ' לא זולת זה וקול דברים אנו שומעים ותמונת טעם אין אנו רואים גם במה שאמר יש כמה שבושים שהרי כתב דזבה שאני דכיון דבנקיות תליא מילתא יום שפוסקת בו ליכא למספריה דלאו נקי הוא דאלמא כל שרואה בו אינו נקי ואינו ראוי לספרו אם כן אף בסוף הספירה כן דהא נקיים מדם בעינן וליכא דמה לי בתחלת היום מה לי בסוף לטעמיה דשביק טעמי דכתבי קמאי וכדכתב המחבר ואיזה טעם נתן לנו בזה וכתב אבל בסופה כיון שתחילת היום עבר בנקיות הא איכא ספירה דשבעה נקיים וזה אינו דליכא שבעה נקיים דהא חזייא בפלגו דיומא ועוד מש"כ אבל בנדה דלאו בנקיות תליא מילתא אלא בימים בלחוד סוף היום בתחילתה עולה ליום אחד גם זה שבוש גמור משני צדדין האחד דלאו ביומי לחוד תלנהו רחמנא אלא ביומי טומאה וכיון שכן נבעי כולה יומא טמא ואי חזיא בפלגו דיומא לא נספריה למנין שבעה ימי נדה ועוד דאי ביומי לחוד תלנהו ומשום הכי עולה לו מקצת היום בתחלתה אף בסופה ליסוק לה מקצת היום דהא איכא ספירת שבעת ימי נדה סוף דבר רואה אני דבריו מרבים הבל. ועתה אכתוב דברי המחבר ככתבם וכלשונם למען ישמע חכם ויוסיף לקח זה לשונו נראה לי דודאי לעולם סוף היום כתחלתו כשתחילת היום גורם אטו טומאה או טהרה אבל בשאין תחילת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום והילכך זבה בין גדולה בין קטנה בסוף ספירתה מקצת היום ככולו לרבנן כדאית להו ולר' יוסי כדאית ליה. וסוף נדה נמי כיון דעל כרחין תחילת היום טמא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתוב משא"כ בסוף ספירת שבעה בזבה הילכך אף זו סוף היום כתחלתו והוא הדין והוא הטענה בזבה יום שפוסקת בו אבל תחילת נדה אעפ"י שהיה תחילתו טהור כיון שלא היה תחילת היום גורם שום דבר אינו נחשב לגרור אחריו מקצתו ולבטל כחו. והוא הדין לתחילת זבה שאין תחילת היום שלא ראתה מעכב על מקצתו שראתה אלא אדרבה מקצתו הגורם חשוב יותר לגורר אחריו המקצת שאינו גורם ולעשותו כיוצא בו ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שהשבעה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי מהאי טעמא הוא לפי שאין השנה גורמת שום דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה ליה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום אחד שגורם חשוב שנה לגרור אחריו את הכל ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה בשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרן משא"כ בשנה אלא משום דנדה אעפ"י שאין עולה לה בתחלתה ולפי שמקצת הראשון של יום אינו גורם אף בשנה כן כיון דאין בתחלתה ולא בסופה שום דבר גורם עומד כנגדו לבטל כחו של יום הילכך בין בתחילתה בין בסופה עולה ע"כ ועתה ירא איש נבון וחכם וישת טעם זה בין עיניו וידע אם דברים אלו נכונים או עלו עמהם ערבובים.

השער השישי

פסקה א

היולדת והיושבת על דם טוהר: עוד שם בהא דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם וכו'. אמר הכותב אנן קיימא לן בהא כשמואל כיון דעבד בה שמואל עובדא ולא דק מעולם שפירא בנהרדעא דקיימא לן דמעשה רב ולחוש חוששת ימי טוהרה לא יהבינן לה וכדאמר רמי בר שמואל לדידי מפרשא לי מניה דמר שמואל לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר והילכך אעפ"י שאינו מרוקם חוששת ויושבת שבועיים כיולדת נקבה מספק.

עוד שם המפלת בתוך ארבעים יום וכו'. אמר הכותב זו היא דעת רב אחא משבחא גאון ז"ל אבל הרב רב אברהם ז"ל אמר שאפילו לפחות מארבעים איכא למיחש לפתיחת וההיא דפרק אמר לו שנוייא הוא ואשינויי לא נסמוך להקל וראוי לחוש לדבריו.

עוד שם הוציא העובר את ידו והחזירה וכו'. אמר הכותב מסתברא דיד דווקא דלידה דאורייתא קים להו דליתא וכדאמרינן אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא אבל מדרבנן חיישא וקרא אסמכתא בעלמא וכיון שכן דלא מספקי כלל בלידה אלא משום דכתיב ויהי בלידתה ויתן יד ועליה אסמכוה ודאי להאי משמע דדוקא ביד דביד כתוב בלידתה הא בשאר אברים לא ומיהו אף המחבר כתב דיש אומרים דאפילו בשאר אברים כן ושראוי לחוש ולהחמיר כדבריהם.

השער השביעי

פסקה א

בדיני הטבילה: כתוב שם הרבה המחבר לדקדק במה שאמר שם שהמעין מטהר בכל שהו וכו'. אמר הכותב כל הרואה דבריו ילעג למו מאי גדול ומאי קטן ומאי מקוה מים דאמר דמשמע שיעור ומעולם לא שמענו שבא להם שיעור ארבעים סאה ממקוה מים אלא מובא השמש וטהר כדדרשו בספרא מאי ביאת שמשו כאחד אף כל גופו כאחת ושיערו חכמים דאדם בינוני אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים דהיינו ארבעים סאה אי נמי מדכתיב ורחץ את בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן ומה שאמר שלא הבין דברי המחבר הטיב אשר דבר ולמה יבין והוא לא ידע וכדי שיקרא דרישא נכנס במה שאין מוצא בו ידיו ורגליו ואמר כי בודאי בקטן המעיין מטהר בכל שהיא בכל מה שגופו עולה בהן והנה רבנו יעקב ז"ל ורבנו שמשון ז"ל שאמרו שלא אמרו מעיין בכל שהוא אלא בכלי דוקא ולאחר שבטלו לרביעיתא אוקימו מעיין אדיניה לטבול בו מחטין וצנורות ויש להן בזה כמה ראיות כתובות בארוכה בחיבור המחבר ואעפ"י שהראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל מתירין במעיין כל שגופו עולה בהן בבת אחת לרבנו תם ורבנו שמשון ז"ל שומעין שאמרו להחמיר בשל תורה והוא שעמד על החיבור וראה דברי רבנו תם ורבנו שמשון וראיותיהם ונשאול בו לפסוק להדיא שלא כמותם ואמר שבודאי כן הוא ובשל תורה ובמה שאינו יודע בטוב אותה מסכתא רצ"ל מסכת מקואות רמות רוחא הוא ותמהון לבב. ומה שכתב דמקוה עצמו אם היה הבית גדול ובו ארבעים סאה או יותר ומימיו מרודדין ואין גופו עולה בהן כאחת אין ראוי לטבול בו ואסור ליתן בהן שאובין עד שיהיו בהם כשיעור הזה אם בא לומר שאעפ"י שיש בו ארבעים סאה אלא שהמים מרודדים אסור להוסיף עליהם עד שיהא גופה עולה בהן טעות הזה בידו דכל שיש בו ארבעים סאה שנינו ממלא בכתף ונותן ואעפ"י ששנינו שם במקואות מקוה שמימיו מרודדין כובש חבילי זמורות לאו דוקא כובש אלא אם אין מים להוסיף קאמר הא אם בא להוסיף מוסיף ובלבד שלא יהא הרוב מן השאובין וכדעת הראב"ד ז"ל.

עוד שם גרסינן בנדה פרק תינוקת א"ר נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול וכו'. אמר הכותב דעתא שבישתא לא צילתא קא חזינא הכא אם ראה דברי גדולי ישראל אשר בית ישראל נכון עליהם איך מלאו לבו להקל בהם שאסרו הם ועוד שהקל ראשו לומר שהדברים שכתב דברים ברורים להתיר מה שהם בעיני הגדולים דברים אסורים הנה הראב"ד ז"ל שאסר אפילו עכשיו לטבול ביום שמיני משום סרך בתה ואסר גם כן משם הגאון רב אחא משבחא ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל אסר גם הוא והוא קורא אותו תמיד מורי רבנו משה ז"ל ומיד חולק על ישיבתו גם מה שפירש בדרב פפי ורבא אפילו לפי דבריו דלאו אשמיני קיימי אלא אשביעי אי אפשר מה שפירש בו שהוא פירש דרבא אתקין למיטבל ביממא דשביעי משום אבולאי ואמר ליה רב פפי בלא טעמא דאבולאי ליטבלן ביממא ולא תשמש עד הערב ואמר ליה רבא משום דרבי שמעון דאמר אחר תטהר אחר מעשה הטבילה תטהר לשמש אלא שאסרו חכמים לשמש שמא תראה אחר ביאה ותסתור ואם כן מאי קא מהדר ליה רבא לרב פפי איהו בעא מיניה על הטבילה והוא מהדר ליה מדרבי שמעון דאסר לשמש ולא לטבול אלא כיון שבירר לו אותו דרך היה לו לפרש בדרב פפי וליטבלן ביממא ליטבלן ולשמשן דטבילה דנקט לישנא מעליא נקט וכאותה שאמרו ויום טבילה הוה וכמו שפירש הרב בעל המאור ועוד דכיון דאהדר רבא דאסור לטבול שמא תשמש ושמא תראה ותסתור אלמא להני גזרות איכא למיחש אם כן היאך חזר וכתב דביום השמיני מותר לה לטבול לכתחילה בלא טעמא אחרינא וליכא למיגזר כלל ואפילו טבלה בתה בשביעי ליכא אלא משום שמא תשמש ושמא תראה ולכולי האי לא חייש ע"כ ודבריו לא בהשכל שכבר אמר דרבא השיב לרב פפי דחיישינן להכי ואפילו לפי דבריו היה לו לומר לשמא תסתרך בתה ותיטבול בשביעי ותשמש ושמא תראה לכולי האי לא חיישינן אלא שאין עושה סדר לדבריו. ולעיקר הענין גם כן יש להקשות אם לשמש קאמר ר' שמעון מאי קאמר שמא תבא לידי הספק דאילו שמשה בוודאי כבר הכניסה בוודאי עצמה ובאה לידי הספק ומאי שמא תבא דקאמר. ועוד כיון דאמרו אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמני משום אריותא ורב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי ורבא משום אבולאי על כרחין כולן בתר מטבל ביממא דתמניא גרירו דאי לא הוה להו למימר ורבא במחוזא ביום שביעי משום אבולאי. ועוד דאם איתא כיון דרבא אתקין בשביעי ורב פפי לא קשיא אלא אמאי אצטרכינן לטעמא דאבולאי לא הוה ליה למימר ליטבלן ביממא דשביעי דהא בשביעי אתקין רבא ליטבלן אלא הכי הול"ל מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא ותו לא אלא משום דרבא לא שרי למטבל אלא בשמיני ומשום אבולאי אקשו אפילו בשביעי ליטבלן לכתחילה ואהדר ליה דאסור בשביעי מיהת משום דרבי שמעון דאמר אסור לעשות כן כלומר אפילו לטבול שמא תחזיק עצמה במותרת בתשמיש ותבא לידי הספק כלומר תבא לשמש ותכנסה בספק שמא תראה ותסתור ולפיכך אסור לטבול אפילו בשמיני משום סרך בתה וכן דעת רוב כל גדולי ישראל וכן ראוי להורות.

עוד שם עצמה עיניה ביותר ופתחה עיניה ביותר אין לחוש אלא בקריצת שפתים. אמר הכותב כבר כתב המחבר שאפשר לפרש ההלכה דפרק התינוקת דאמרינן התם לית הלכתא ככל הני שמעתתא דסליק פירושא כי הא דלא חיישינן לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר אבל הראב"ד ז"ל פירש דיש לחוש לפתחה עיניה ביותר לעצמה עיניה ביותר כמו שיש לחוש לקפצה שפתותיה ביותר שאמרו לא עלתה לה טבילה וראוי לחוש לדבריו לרבות טהרה בישראל וצריך אדם ללמד כן בתוך ביתו.

עוד שם שנינו במקואות האוחז באדם וכלים ומטבילן וכו'. אמר הכותב משענתו משענת הקנה הרצוץ דמאי שנא אוחז באדם דגזרינן ריפוי אטו מהודק ומאי שנא באריסא דעל צואר העבד דלא גזרינן וכן השירים והנזמים והטבעות והקטלאות דתניא בתוספתא אוצין חוצצין רפויין אין חוצצין דאלמא לא גזרינן ובאמת דקאמר כחולם חלום דאריסא לא חיישינן אבל באדם שחברו נשען ע"י איכא שפיר למגזר קול דברים שמענו טעם לא שמענו ועוד דאי באדם משום נשען על ידו מה נעשה לכלים ששנו במשנה מקואות ומאן אדם חברו נשען על ידו איכא. ולפיכך פירש המחבר דתנא קמא לקולא ור' שמעון לחומרא עד שירפה את ידו ויעלו שם מים להדיא דאי ל"ה כיון שהוא עשוי לדחוק את ידיו על האדם והכלים שהוא מטביל הוה ליה כטבעת אוצין וליכא חבור אפילו במשקה טופח ואינו דומה לרגלי הטובל שע"ג קרקע המקוה דהתם כיון שהמים קדמו ועדיין איכא משקה טופח מחובר למקוה לא הוי חציצה אבל כאן סבר רבי שמעון שדרך האוחז בכלים להטבילן שדוחק ידיו עליהן כדי שלא יפלו מידו וכן אוחז בחבירו כדי שלא יפחד להשתקע במים דרכו לדחוק ידיו עליו וימנע מהיות המשקה שעל ידו חבור כלל למקוה ותנא קמא לא חייש להכי ואיכא משקה טופח מחובר ואין כאן חציצה והוא שכתב שהמים מקדימים ומבטלי לחציצה לשון נערות הוא דלא שייך כאן ביטול חציצה אלא שאין כאן חציצה דמשקה טופח הוי חבור וקיימא לן כתנא קמא דאין צריך לרפות אלא אפילו מרפה את ידיו כל שהדיח ידיו תחילה ואינו דוחק הרבה עלתה להן טבילה וטהורין. אשריהם ישראל שאביהם שבשמים מטהר אותם שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ונאמר מקוה ישראל ה' מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

ברוך אל עליון. השוכן ברום חביון. אשר לא תשיגוהו מחשבה ולא יתארוהו לשון שפה והגיון כי נעלה מכל עליון ומכל דמיון ונעלם מכל רעיון. גאה ושפל יראה ועומד לימין אביון. מקים מעפר דל להושיב עם נדיבים באפריון. והוא בחמלתו לא יגרע מדורשו עינו. וכל מבקש למענו. שומר פיו ולשונו. וברוך אל אמת שחותמו אמת אשר בחר בזרע יעקב איש אמת כלו זרע אמת ונתן אלינו את תורתו תורת אמת כי הוא ה' אלהים אמת ברוך הוא אשר הנחני בדרך אמת ואשר הפליא חסדו לי ויורני ויאמר לי עלי אתי בגורלי להציל נפשך משחת ותמך בידי לא ביושר לבבי ולא בחסדי רק בחסדיו עד בלי די הוא ברחמיו ישים בלבבנו אהבתו ויראתו ישמרני משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ויכין לבנו עוד לאהבה אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד למען יזמרנו כבוד ולא נבוש כי נביט אל מצותיו משמרתו חוקיו ותורותיו. ככתוב אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך. ברוך אלהים אמן ואמן.

סוף הספר

תוכן העניינים

משמרת הבית על תורת הבית הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה