משמרת אלעזר· רבי שאול בראך
עשרת הימים · אות כה
שם בפסוק ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. ויען נבל את עבדי דוד וגו' ולקחתי את לחמי ואם מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ויל"ד דתיבת וינוחו כמיותר. ועוד התרגום שתרגם תיבת וינוחו ופסקו צ"ב דבודאי פסקו אז מלדבר מאחר שלא כתיב יותר י"ל דנבל הי' צר עין מאוד כמו שסופר אחר זה בעת ששמע מהמנחה שנתנה אשתו לדוד וימת לבו והוא הי' לאבן וצ"ב אומרו בלשון עבר הי' וי"ל והוא הי' לאבן זה כמה עוד קודם לזה כבר נתקשה לבו כאבן וזה גרם כי עתה בשמעו מהמנחה מת לבו בקרבו והנה לפעמים גם אם אדם צר עין מאוד אם יבא לפניו עני וירבה לעורר רחמיו ויראה לו צרתו אי אפשר לו למנוע עצמו מלתת לו דבר מה ולזה אנו רואים אצל עשירי' צרי עין שאם העני מתחיל לדבר לפניו הוא מפסיקו באמצע הדיבור ואינו רוצה לשמוע ממנו כי ירא לנפשו אולי ירך לבבו בשומעו צרות העני וזה שסיפר לנו הכתוב כי זה הי' גם מידת נבל כי בעת שדברו עבדי דוד מיד ויען נבל ע"כ כתיב וינוחו ותרגם התרגם ופסקו כי הי' להם עוד לדבר אבל הוצרכו להפסיק באמצע הפרק כי מיד ענה נבל בחוששו אולי יכנסו דבריהם באזניו: