משמרת אלעזר· רבי שאול בראך
עשרת הימים
אות א
בחודש השביעי באחד לחודש ואיתא במדרש ר' יהוד' בר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר תהלים מ"ז בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מ"ט עלה אלקים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמי' דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם את מידת הדין למידת רחמים אימתי בחודש השביעי וצ"ב מה הוקשה להמדרש בפסוק זה עד שהוצרך לעשות פתיחה כדי לישבו ועוד הקשו למה לא כתיב בקיצור באחד לחודש השביעי כמו בשאר מקומות שבתורה י"ל דרמזה התוה"ק בשינוי זה על דבר גדול המקובל לנו מפי רבותינו הקדושים והוא כי במס' ר"ה י"א פליגו ר"א ור"י דר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ור"י ס"ל בניסן נברא העולה והקשו התוס' במס' ר"ה י"ז. בד"ה כמאן מצלינן על ר"א הקליר שיסד בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע ותירץ ר"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי עלה במחשבה לברא ולא נברא עד ניסן. י"ל שאמרו חכז"ל בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מידת רחמים למידת הדין וידוע דתשרי הוא מסוגל לדין ולכך כשעלה במחשבה לברא את העולם במידת הדין עלה במחשבה לברא את העולם בתשרי וכשהסכים לשתף מידת הרחמים למידת הדין הסכים לברא את העולם בניסן שהוא חודש מסוגל לרחמים ונראה שלדברי ר"ת כוונת התוה"ק לכך שינתה וכתבה בחדש השביעי באחד לחודש להורות שחודש השביעי הי' ראוי' להיות לפי מה שעלה במחשבה חודש ראשון לכך אמר בחודש השביעי שהוא לפי המחשבה באחד לחודש דהיינו חודש אחד לא שביעי וזו כוונת המדרש ליתן טעם למה נשתנה זה שנברא העולם בניסן עד שתשרי הוא חודש שביעי ולא נברא כמו שעלה במחשבה והוא כשהקב"ה עולה על כסא דין בדין הוא עולה וכשישראל תוקעין מידת רחמים גוברת וכל זה לפי ששיתף הקב"ה מידת הרחמים למידת הדין אבל אם הי' נברא העולם כמו בראשית המחשבה הי' הכל נדון בדין הגמור ומי יעמוד בדין ולתכלית זה להציל ברואיו שינה הקב"ה וברא עולמו בניסן ונעשה תשרי חודש השביעי:
אות ב
בתהלים פ"ט בפסוק צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך אשרי העם ידעו תרועה ה' באור פניך יהלכון בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו כי תפארת עזמו אתה וברצונך תרום קרנינו ויל"ד כיון שאמר שהכל בצדק ובמשפט שהוא דין איך אמר אח"ז שהוא בחסד. ב' הקשו בילקוט שס וכי אוה"ע אינן יודעין להריע. ג' מה כוונתו באמרו באור פניך יהלכון מה זה שהולכין באור פניך. ד' בשמך יגילון כל "היום" בה' הידועה על איזה יום כיוון, ה' להבין הקרי והכתיב בתיבת "תרום" שהקרי הוא תרום בוי"ו והכתיב תרים ביו"ד וגם נבאר בתהלים ס"ב אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וצ"ב למה נתכוין באמרו אחת דיבר אלקים ומה כוונתו באמרו שתים זו שמעתי וגם להבין מה שסמך לזה כי עז לאלקים איזה קישור יש לזה עם מה שאמר קודם שתים זו שמעתי וגם לתרץ קושית חכז"ל ר"ה י"ז ב' אם משלם לאיש כמעשהו אין זה חסד י"ל בשנקדים מה שהקשה הרמב"ן למה לא מצינו בכל התורה זכר כלל שראש השנה הוא יום דין ועוד יותר יש להפליא כי גם בנביאים וכתובים אין זכר מזה ופעם אחד שמוזכר בתהלים פ"א הוא ג"כ באופן נעלם ונסתר והוא בפסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב כתיב בחודש ולא כתיב באיזה חודש ולא כתיב באיזה יום לחודש ונתן רמז להתבונן ממנו על מה כוון באמרו בכסה שדרשו חכז"ל ר"ה ח' חודש שהלבנה מכוסה בו נתקשו הראשונים בפירושו וגם מפרשי נ"ך כתבו כמה פירושים אחרים באופן שאין הכוונה על ר"ה והוא פליאה למה יסתירו כ"כ זה הענין שראש השנה הוא יום הדין:
י"ל טעם לזה עפ"י משל שמעשים בכל יום שהמלך והשרים יש להם שדות וכרמים מפוזרים בכל המדינה ואי אפשר להם לישא וליתן בעצמם בכל מקום לכך יש להם פקידים הממונים להשגיח על הכל לקנות ולמכור וכדומה והדרך הוא שפעם אחת בשנה או פעמים רגילים השרים לבא שמה ואז מחויב לעשות חשבון לפניהם על כל דבר קטן וגדול והדרך הוא שיבא פתאום השר אל פקידו כדי שיוכל לבדוק ולחקור אם נושא ונותן באמונה ואמנם לפעמים יש לזה הפקיד אוהב בבית המלך ותמיד בעת רצונם לבא אל הפקיד לבדוק חשבונו הוא מודיעו קודם דע שביום פלוני יבאו לבדוק חשבונך ואז גם אם נתעצל בכל השנה הוא רואה לזרז עצמו אז שימצאו החשבון נכון אמנם זה האוהב צריך להודיע זאת להפקיד בהסתר גדול כי אם יודע זה למלך יענישו בעונש גדול כי עפ"י היושר מחוייב זה הפקיד לעשות בכל יום חשבון נאמן על כל מעשיו ולא להיות עצל במלאכתו ולזה התכלית רגילין לבא אליו פתאום בלי הודעה כדי שיהי' זריז ונשכר בכל השנה כי בכל יום יחשוב אולי היום יבאו לבקש חשבון ממנו והנמשל המלך הוא ממ"ה הקב"ה והי' ראוי שבכל יום יהי' האדם עומד מוכן ומזומן לפני המלך ואמנם הקב"ה הוא חפץ חסד ורוצה לצדק בריותיו בדין ולכך הי' תשוקתו להודיע לבניו שביום ר"ה יהי' יום הדין ולזה גם אם בכל השנה נתעצלו כשיגיע חודש אלול יהי' זריזים ויתקנו מעשיהם באופן שאם יבא המלך ליום הכסה ימצא חשבונם יפה ויצא כנוגה צדקם. אמנם מאחר שה' במשפט יעמיד ארץ ואם יודיע זאת לישראל יקטרגו המסטינים על ישראל שבכל השנה הם חוטאים ואם לא הי' הקב"ה מודיעם שהוא עכשיו יום הדין הי' נמצאים חסרים בכל טוב ולא הי' נמצא חשבונם יפה ולזה כדי לסתום פה המקטריגים הוצרך להעלים בכל תוה"ק שר"ה הוא יום הדין ולא נזכר רק שהוא יום תרועה אמנם אבותינו הקדושים ברוח קדשם וחכמינו הקדושים שקבלו ממרע"ה בעל פה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן השיגו שר"ה שהוא יום תרועה הוא גם יום הדין והם גילו הסוד לעם קדושו וכשבא יום הדין הם מרבים כל היום בשבחות ובזמירות ובקשות ואז יוצא דינם לזכות בצדקה ובמשפט כי באמת לא נתגלה בתוה"ק שר"ה הוא יום הדין ואעפי"כ חסד גדול עשה עמנו הקב"ה כי ברוב רחמיו השרה רוח קדשו על אבותינו וחכמינו הקדושים עד שהשיגו מעצמם שראש השנה הוא יום הדין ולפי"ז עשה חסד כפול עמנו חסד ראשון במה שהשרה רוח קדשו על אבותינו שהשיגו מעצמם שר"ה הוא יום הדין וחסד שני שלא כתב בתוה"ק מזה כלל שר"ה הוא יום הדין כי אז הי' מקום להמסטינים לקטרג על ישראל שלא זכו בדין רק בעבור שנגלה להם שר"ה הוא יום הדין: והנה הפסוק תהלים ס"ב הבל בני אדם כזב בני איש דרשו חכז"ל במדרש תנחומא פ' שלח על ראש השנה שכל הבל וכזב שעושים ישראל בכל השנה "במאזנים" בתשרי שמזלו מאזנים לעלות המה כולם נמחלין ולזה הסמיך ואמר "אחת דיבר אלקים" דהיינו שהקב"ה לא גילה מענין ראש השנה רק דבר אחד דהיינו שהוא "יום תרועה" שתים זו שמעתי אבל אני הבנתי שעוד דבר אחד יש בר"ה מלבד הנאמר בתוה"ק ופירש מה הוא זה הדבר השני "כי עז לאלקים" שביום זה יש עז לאלקים למידת הדין כי הוקבע לשפוט בו בריותיו והסמיך לזה "ולך ה' חסד" פירוש בזה שאחת דיבר אלקים והן בזה ששתים זו שמעתי עשית חסד כפול עם ישראל ואמר הטעם כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי אתה אלקי המשפט צריך להתנהג בצדק ובמשפט ולכך אם היית מגלה זאת בתוה"ק היו המסטינים צועקים עלינו ואם לא היית מאיר עינינו שנבין מעצמינו כי ר"ה יום הדין לא הי' אפשר לעמוד בדין ולכך מאחר שאתה צריך לשלם לאיש כמעשהו הי' חסד גדול ממך שאחת דבר אלקים ושתים זו שמעתי:
וזו כוונת הפסוק צדק ומשפט מכון כסאך ואעפי"כ חסד ואמת יקדמו פניך וחזר ופירש האיך אפשר להיות תרתי דסתרי אהדדי ואמר אשרי העם "יודעי תרועה" פירוש שמבינים ומשיגים מה שנסתר ונעלם בתוה"ק באמרו יום תרועה יהי' לכם דהיינו שהם משיגים שהוא גם יום הדין ואמר "ה' באור פניך יהלכון" פירוש הגם שנראה שמעצמם השיגו ישראל זאת אבל האמת כי רק ע"י אור פניך שהשרית רוח קדשיך עליהם זכו להשגה זו וע"י שנתגלה להם זה שר"ה הוא יום הדין "בשמך יגילון כל היום" דהיינו יום הידועה כמו שדרשו בזוה"ק על ויהי היום ויבאו בני אלקים להתיצב על ה' שהכוונה על ר"ה שבכל יום ראש השנה אין עוסקים רגע בדברים בטלים רק כל היום בשמך יגילון להרבות בשבח המקום ב"ה ובתפלות ובצדקתך ירומו שהם מתעלים על ידי מצות ומע"ט שעושים בזה היום והוסיף "כי תפארת עזמו אתה" מה שיש לישראל עז וכח לעמוד ביום הדין הוא רק ממך כי ברצונך תרים קרנינו ומובן הקרי והכתיב כי תרים ביו"ד משמעו שהקב"ה מרים קרנינו ותרום בוא"ו משמעו שמעצמו מתרומם קרנינו כי האמת הוא שהקב"ה מרים קרנינו אבל לפי הנגלה נראה כאלו מעצמינו זכינו לזה להשיג זה הסוד:
אות ג
באופן אחר פרשתי כי הנה להתנהג במשפט ובדין זה הוא בכח כל מלכי ארץ שגם הם יכולים לעשות דין ומשפט בעוברי רצונם אבל אם הקב"ה מתנהג בחסד אז אין דומה לו במלכי ארץ כי אם מלך בו"ד עושה חסד אינו יכול להיות חסד של אמת כי גם למלך אדיר יכול להיות שלפעמים נצמח לו ישועה ע"י איש פשוט כמו שאירע כמה פעמים שאיש פשוט הציל למלך ממיתה וא"כ אם עושה חסד אינו חסד של אמת שיכול לבא עוד לידי תשלום גמול לא כן הקב"ה שאין מציאות בעולם שישלם אדם להקב"ה גמולו על שעשה חסד עמו לכן חסדו הוא חסד של אמת גמור ולכך הוא יותר תפארת אם עושה הקב"ה חסד עם ברואיו כי עי"ז ניכר שהוא ממ"ה הקב"ה ואין בדומה לו וז"כ הפסוק אם כי צדק ומשפט מכון כסאך אמנם הוא גם מכון כסא מלכי ארץ אבל "חסד ואמת" שיהי' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול זה רק יקדמו פניך ואין דומה לך במלכי ארץ:
ובדברינו פרשנו הנאמר בתהלי' מ"ז כל העמי' תקעו כף הריעו לאלקי' בקול רנה כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ שנראה וניכר שהוא מלך מלכי המלכי' ופירש ואמר עלה אלקי' בתרועה ה' בקול שופר. כי שם אלקי' מצינו גם על בו"ד הדיין נקרא אלקי' שהוא לשון חוזק אלי הארץ אבל השם הוי"ה ב"ה הוא שם המיוחד להבורא ב"ה לבד ולכך כשמתנהג בשם אלקים דהיינו שהוא עושה דין ומשפט זה גם בבו"ד נוהג כמו שאמרנו שגם מלכי בו"ד עושי' משפט ודין בעוברי רצונם ולכך שם אלקי' משותף גם לבו"ד אבל כשהקב"ה מתנהג בשם הוי' ב"ה שהוא בחסד ורחמי' זה הוא שם העצם כמו שבארנו שבענין זה אין דומה לו כי חסדו קשור עם אמת שהוא חסד של אמת. וידוע שתרועה מורא על דין ותקיעה מורה על רחמי' ולכך בתורה שבכתב שהוא דין לא נזכר רק תרועה ובתורה שבע"פ שהוא רחמי' כידוע שלעול' הלכתא לגרועי אתא להקל וכמו שמסיק הש"ס במס' סוכה ו' והובא להלכה ברא"ש ב"ק י"ט ולכך בתורה שבע"פ נלמד בגז"ש שיהי' תקיעה לפני' ותקיעה לאחרי' להמתיק הדין ברחמי' וזו כוונת הפסוק אשרי העם יודעי תרועה דהיינו מלשון ויודע בהם אנשי סוכות שופטים ח' שהוא ל' שבירה שישראל קדושי' מביני' האיך לשבר כח התרועה ואמר ה' באור פניך יהלכון דהיינו ע"י תורה שבע"פ שהם משיגים ע"י רוח הקודש שעליהם הם ממתיקין הדין ברחמים. וז"כ הפסוק "עלה אלקים בתרועה" אם שיש התעלות להקב"ה כשהוא עושה דין ומשפט בעוברי רצונו שע"ז מורה התרועה אבל רק בשם אלקים שמשותף גם לבו"ד כי גם מלך בו"ד עושה דין ומשפט בעוברי רצונו אבל "ה' בקול שופר" דהיינו ע"י הקול תקיעה שמעורר רחמים לעשות חסד עם עמו נתעלה הרבה יותר בשם ה' שהוא השם המיוחד לו לבדו כי אין דומה לו במלכי ארץ בעשיית חסד וז"ש כי מלך כל הארץ אלקים מלך על גוים אבל אז רק אלקי' ישב על כסא קדשו דהיינו בדבר שנוהג גם במלכי האדמה לעשות משפט ודין אבל בעת נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם כי לאלקים מגיני ארץ דהיינו בעת שנאספי' ישראל זרע אברהם לתקוע בשופר ולעורר רחמי' והיינו כי לאלקי' מגיני ארץ שהם מגינים על יושבי הארץ נגד מידת האלקי' שלא ישלוט בהם מידת הדין אז "מאוד נעלה" וא"ש כלפי שאמר למעלה "עלה" אלקי' בתרועה אמר שאם ממתיקין הדין אז "מאוד נעלה" דהיינו שמתעלה יותר הרבה ע"י החסד כי בזה אין דוגמא בכל מלכי ארץ:
אות ד
בישעי' נ"ח בפסוק קרא בגרון אל תחשך כשופר הדם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ודקדק בספר בינה לעתים דתיבת גרון כמיותר דפשיטא דבגרון קוראי' ועוד יל"ד איזה הו"א הי' שיחשך מלקרא עד שהוצרך להזכירו אל תחשך. ג' צריך להבין הדמיון כשופר. ד' לפרש המדרש כשופר של ר"ה. י"ל בשנקדים לפרש בתהלי' ס"ו בפסוק לכו שמעו ואספרה כל יראי אלקי' אשר עשה לנפשי. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני. און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. אכן שמע אלקי' הקשיב בקול תפלתי. ברוך אלקי' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. וצ"ב איזה נפלאות סיפר דוד שעשה ה' עמו ולמה לא אמר בקיצור שהקב"ה שמע תפלתו. וגם להבין הכוונה ורומם תחת לשוני. ועוד מה זה שאמר שלא הסיר תפלתי איך שייך שיסיר תפלה מאתי והי' לו לומר אשר שמע תפלתי וי"ל בשנקדי' לתת טעם על מצות תקיעת שופר שאם כי חק היא כבר כתב הרמב"ם שרמז יש בו וספרו לנו חכז"ל מסגולת מצות תק"ש להפוך מידת הדין לרחמי' והוא עפ"י מה שאמר דהע"ה בתהלים ס"ה שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וקשה שתיבת דברי כמיותר וגם הקישור למה שלפניו ושלאחריו. י"ל דהנה כתיב ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהקב"ה עומד ומצפה לקבל תפלת ישראל. ואם גם חטאו כשיבאו לפניו להתחנן ולבקש מלפניו מחילה וסליחה וכפרה הוא שומע תפלתם ומכפר להם עונותיה'. אמנם כל זה רק כשחטאו בשאר דברי' אבל אם חטאו בפה לשה"ר רכילות וכדומה האיך אפשר שקטיגור יעשה סניגור והאיך יערב תפלתינו אם פגמנו פינו בדברי' אסורי' ואם יביא אחד דורן למלך על כלי מאוס הכי ירצה אליו לקבל ממנו הדורון וז"כ שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו פירוש שהקב"ה עומד מוכן ומזומן לשמוע תפלת כל פה וכל איש פונה בתפלתו לד'. אמנם "דברי עונות" ע"י שעשינו עבירות בדיבור "גברו מני" עי"ז גברו עלי שאין לי פה לדבר לפניך אבל "פשעינו" פירוש שאר חטאי' שאינן בפה אתה תכפרם ע"י שיתפללו לפניך ע"כ בעת יתפללו לפני ה' יעמדו לקטרג עלינו פה דובר נבילה איך יתפלל לפניך ולזה התחכם אב הרחמי' החפץ לזכות את בניו בדין ונתן להם מצות שופר שאין בו רק קול בעלמא יוצא מהקנה בלי חיתוך אותיות וזה הקול בלי מוצאות הפה וכלי הדיבור לא נפגמו ולכך לא יכלו המסטיני' לקטרג על מצוה זו ועי"ז מתהפך למידת הרחמי' ושומע כל תפלתם ומכפר להם עונותיהם. ועוד יותר חסד עושה הקב"ה עמנו אם מקטריגי' על דיבורינו שנפגמו כלי הדבור ע"י דבורי' אסורי' אז הקב"ה מבטל אותיות התפלה ושומע רק "בקול" תפלתם כי הקול בעצמו לא נפגם: וז"כ דהע"ה שסיפר מחסדי ד' אליו כי הוא הי' ירא לעמוד ולהתפלל לפניו מחמת שפגם במוצאות הפה ולא ערב להתפלל כל אשר עם לבבו ואמנם ראה חסדי ה' שאם שדבריו לא הי' ראוין להתקבל שמע ד' "בקול" תפלתו כאלו הוא קול בעלמא בלי חיתוך אותיות ועי"ז ערב לבו להתפלל כל אשר בלבבו ולולי זה הי' מוכרח להסיר התפלה מעצמו כי לא הי' מוצא עצמו ראוי' להתפלל וז"ש לכו שמעו ואספרה יראי אלקים אשר עשה לנפשי סיפר גודל החסד שעשה ד' עמו אליו פי קראתי פירוש כשקראתי בפי לפניו "ורומם תחת לשוני" נשאר עוד הרבה שירות ותשבחות תחת לשוני שיראתי להתפלל לפניו ונתן טעם לזה "און אם ראיתי" פירוש אם מצאתי און בפי אז "בלבי" חשבתי בלבי לא ישמע ה' ודאי לא ישמע ה' לתפלתי מאחר שבאותו אבר עצמו חטאתי נגדו. אכן שמע אלקים הקשיב "בקול" תפלתי אכן ה' בחסדו הגדול עשה חסד גדול עמי שגם שדבורי לא הי' כדאי לקבלו שמע "בקול" תפלתי כאלו הי' קול בעלמא בלי חיתוך אותיות וע"ז נתן תודה לה' כי מעתה לא ימנע עצמו להתפלל לפניו בכל זמן וז"ש ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי כי כבר הי' במעמד כזה לפי מחשבתו שאין יכול לבא לפניו להתפלל ובחסדו "לא הסיר תפלתי מאתי" שאוכל להתפלל גם מכאן ולהבא ע"י "חסדו שלא הסיר מאתי" ששמע לקול תפלתי וז"כ הפסוק קרא בגרון כי הנה הגם שהנביא הי' צדיק תמים מ"מ הוא נעשה תמיד למשל על ישראל כמפורס' בדברי הנביאים ולכן לפי שבושו להתפלל לפני ה' ביודעם שחטאו נגדו בכלי הדיבור לזה אמר לו ה' אני אתן לך עצה שלא תצטרך לחשוך עצמך מלהתפלל הגם שנפגמו כלי הדיבור שלך. ולזה אמר לו קרא בגרון דהיינו קול בעלמא כמו שיוצא מהקנה ולכן אל תחשך אל תמנע מלקרא לפני כשופר הרם קולך דהיינו כמו שביארנו שלזה באה מצות שופר בר"ה כי על קול בעלמא אי אפשר להסטין כי הקול לא נפגם וזו שאמר כשופר הרם קולך ואמרו במדרש כשופר של ר"ה. אמנם בזה עצמו שצריכין להתפלל בגרון ולא בפה בזה עצמו תגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם כי לולי חטאתיהם הי' ערב לפני ה' לשמוע תפלתיהם:
אות ח
הרוקח הקדוש התעורר דבכל החגים כתיב יום בחמשה עשר יום וכדומה ובר"ה ויוה"כ לא כתיב יום רק באחד לחודש בעשירי לחודש ופירש בזה הפסוק למשפטיך עמדו "היום" ומצינו עמידה לשון שתיקה כמו ויעמוד עזרא וז"ש בעת שעומדים למשפט שותקין מהיום כי לא נזכר יום בתורה. ובאמת צריך טעם למה לא כתיב יום י"ל דיום משמעו יום שלם כברייתו של עולם יום אחד וא"כ בכל שאר ימות השנה שפיר אפשר לומר ביום זה תקחו פרי עץ הדר וכדומה כי מסתמא ישאר כל היום ולא יתבטל העולם באמצע היום אבל בר"ה ויוה"כ שכל העולם תלוים ועומדים בדין ואם ח"ו הי' מתחייבין כל בני העול' בדין מיד הי' נחרב ולכך אי אפשר לומר ביום הראשון לחודש תשרי תתקעו בשופר כי מי יודע אם יהי' יום אם לא יתבטל ח"ו ביומו ולכך הוצרך לומר באחד לחודש שכבר התחיל החודש. והוא מוסר גדול להיות ירא מיום הדין ויפחד כי כל העולם תלוי' בדין עד שיצאו ישראל זכאים מלפניו ית"ש. ובזה יתיישב קושית הרמב"ן שזכרתי באות ב' כי בזה עצמו שלא אמרה התוה"ק ביום ראשון לחודש תשרי כבר גלתה לנו שאז ימי הדין לשפוט על כל צבא מרום ולכך ספק הוא אם יעמוד היום, ובזה אפשר לפרש באופן שני המדרש שהבאתי באות א' שהי' קשה להמדרש למה כתיב באחד לחודש ולא ביום ראשון כמו בשאר מועדות ולזה תירץ עלה אלקים בתרועה כי הקב"ה כשיושב על כסא דין בדין הוא עולה ורק אח"כ כשישראל תוקעין בשופר הוא עולה ברחמים ולכך לפי שהוא ספק אם יעמדו העולם בדין לכך לא אמר ביום רק באחד לחודש:
אות ו
בפ' עקידה בפסוק ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וצריך ביאור כפילות לשון "אשר עשית" "ולא חשכת" י"ל בשנקדים מאמר הגמרא שבת פ"ט שהקב"ה אמר ליצחק בניך חטאו והשיב יצחק וכי בני הם ולא בניך ועשה חשבון משנות האדם ואמר פלגא עלי ופלגא עלך. וא"ת כולו עלי הא קריבת נפשי קמך י"ל הכוונה כי חלק גופני הוא מיצחק כי כולנו זרעו וחלק הנשמה נותן הקב"ה בתוכינו ולכך טען יצחק שהקב"ה ישא חצי עונותם על חלקו וא"ת כולו עלי כי רחוק שיחטא האדם מצד נשמתו וכל החטאים עושה בגופו ולכך כולו עלי צריך אני לישא כל עוונותם מאחר שכולם באו מגופו א"כ כיון שכולם באו ממני הא עקידת נפשי קמך וא"כ אין לך אחד מישראל שלא מסר גופו ונפשו לפניך כי כולם הי' בכחי וגופי כשנעקדתי לפניך וכדאי זה שמסרו נפשם על קידוש השם לכפר על עונותם. ובזה יאר לנו חידוש נפלא שבכל דור ודור עומדים על ישראל לכלותם ותמיד ישראל קדושים מוסרים נפשם על קדושת השם, וגם המון עם רצו בשמחה לטבח לקדש ש"ש ברבים, שזה בא להם מחמת שהי' בכח יצחק בשעה שמסר נפשו לפני ה' ונשאר להם זה טבע קבוע למסור נפשם וגופם לכבוד ה'. ולפי"ז אם הי' יצחק נעקד אחר שכבר הוליד את יעקב לא הי' בנו זה הכח הנפלא להיות מוכנים ועומדים למסור נפשינו על קדושת השי"ת ולכן מיד לאחר העקידה נתבשר שנולדה בת זוגו כי עד אותו זמן איחר הקב"ה לידתה כדי שימסור יצחק נפשו בעוד כח כל יוצא חלציו בתוכו. והנה גם אם הי' אברה' אבינו עומד בנסיון והי' מרוצה להקריב את יצחק רק שהי' מבקש מה' שימתין לו עד שישא יצחק אשה ויולד בן למען יתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע, אם שגם אז הי' זה נסיון גדול אבל עוד יותר נסיון הי' למסרו מיד לעקידה ולא להמתין כלל. ועי"ז זכה שבניו נשארו באמונתם עד סוף כל הדורות לפי שהוקבע זה להם מחמת שהי' אז בכח יצחק אביה'. והנה איתא במדרש כחול הים הדמיון הוא שכמו שמי הים הגדול אין בכחם להעביר חול הים ממקומו כן לא יהי' בכח אוה"ע להעביר את ישראל מאמונת ה' וכל הגזירות והשמדות לא יפעלו בהם מאומה ולפי"ז יובן כוונת הפסוק יען אשר עשית את הדבר הזה היינו שעקדת את בנך ולא חשכת את בנך עוד נוסף ע"ז שלא חשכת אותו ממני אפי' לזמן מועט שלא בקשת ממני להמתין בעיקדתו עד שיוליד עי"ז ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמי' וכחול אשר על שפת הים שלא יהי' ביד האומות להסירם מאמונת ה' כי מסירת נפש לכבוד ה' תקוע בלבם כמו שאין כח לגלי הים להעביר החול אשר הושם מאת ה' גבול לים:
אות ז
באופן אחר אמרתי ויתיישב גם כפילות הלשון אשר עשית ולא חשכת, וכפילות הלשון כי ברך אברכך והרבה ארבה. ועוד יל"ד הסיום עקב אשר שמעת בקולי דהא בזה התחיל יען אשר עשית. י"ל בשנקדים ליישב חקירת המפרשי' למה הוצרך הקב"ה לנסות את אברהם הלא הקב"ה יודע תעלומות לב והכיר בטהור לבבו של אברהם אבינו ועיין ביע"ד מה שפירש תהלים קל"ט חקרתני ותדע דהנה תכלית הנסיון הי' כדי שיהי' לנס ולמוסר לזרעו אחריו בעת שיגזרו האומות עליהן גזירות רעות יזכרו שאביהם אברהם הלך לשחוט את בנו יחידו הנולד לו למאה שנה לכבוד ה' ועי"ז יחזקו לבם למסור נפשם על קדושת ישראל, ולפי"ז יובן שלפני ה' הי' די במה שהכיר במחשבתו של אברהם אבינו שמוכן ועומד למסור נפש בנו על קדושת השי"ת אבל בשביל הדורות הבאי' הוצרך לעשות זאת בפועל. והנה הבאתי באות שלפני זה שבדמיון לחול היום מרמז על ענין זה שישראל ימסרו נפשם על קדושת השם ולפי"ז ברכם בשתי ברכות האחד ריבוי בכמות וזו ככוכבי השמי' והשני הרבוי באיכות וזו כחול אשר על שפת הים. והנה הברכה ראשונה אפשר מיד ה' אבל לא הברכה השני' כי הכר בידי שמים חוץ מיראת שמים ברכות ל"ב ולברכה שני' זו באו ע"י מה שנסה ה' את אברהם בפועל מזה לקחו מוסר לנפשם וז"ש ה' יען אשר "עשית" את הדבר הזה עשית דייקא בפועל ולא חשכת את בנך יחידך שבמחשבה כבר זה כמה לא חשכת את בנך ממני כי הכרתי טוהר לבבך שהיית תמיד מוכן ומזומן למסור נפש בנך על קדושת השי"ת ואעפי"כ הבאתי אותך לנסיון לעשות בפועל כי עי"ז ברך אברכך דהיינו ברכה אחת יהי' להם ממני תחת מחשבתך הטהורה והברכה השני' יתברכו מעצמם כי ילמדו ממך למסור נפשם על קדושת השם, וכמו שאמרו חכז"ל מעשי אבות סימן לבנים וז"ש והרבה ארבה ריבוי אחת יהי' מעצמכם והריבוי השני ממני ופירוש שהריבוי שממני הוא ככוכבי השמים והריבוי שמעצמכם הוא כחול אשר על שפת הים וכמו שפרשנו ואמר ע"ז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ שכל האומות יתמהו על הכח הנפלא הזה שיש בישראל שהם כחול הים ונמסרי' לאלפים למיתה על קדושת שמו ית' וזה הכח בא להם עקב אשר שמעת בקולי לעקוד אותו בפועל כי עי"ז ילמדו למסור נפשם על קדושת השי"ת ממך:
אות ח
בפסוק ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקי' אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויל"ד דאמר עתה שהוא לשון הוה וידעתי שהוא לשון עבר. וגם קושית המפרשי' האיך שייך לומר עתה ידעתי וכי עד עתה לא ידע הקב"ה יראת אברהם מפניו י"ל דידע והכיר ה' כי אברהם מוכן ומזומן למסור נפשו בכל רגע על מצות השי"ת הלא תראה שדבקה נפשו גם בבנו ישמעאל וכראות שרה את ישמעאל מצחק ועלה מורא בנפשה שיטה ח"ו את יצחק לדרך רע ובקשה את אברהם לגרש את ישמעאל מעל פניו והכתוב העיד שהי' קשה מאוד לפני אברהם כדכתיב וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו אעפי"כ מיד שהסכים הקב"ה לדעת שרה לא התמהמה כרגע מלעשות כן ודחה זרעו מעל פניו כדי שיהי' יצחק עובד ה' בשלימות ויהי' עולה תמימה, וא"כ ראינו שכבר מאז הפקיר את זרעו לכבוד השי"ת וז"ש אל תשלח ידך אל הנער ונתן טעם לזה פירוש כי עתה מה שאתה עשית עתה ידעתי זה כמה כי ירא אלקי' אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני להדריכו בעבודת השי"ת. ויש להמתיק יותר עפ"י מה דאיתא במדרש כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו קח את בנך את יחידך אמר גם ישמעאל הוא בני וזה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו זה אהבתי וזה אהבתי עד שאמר לו את יצחק, ולפי"ז י"ל כאן שלא אמר את יצחק וסתם דברו את בנך את יחידך הי' כוונה כפולה במאמר ולא חשכת את בנך את יחידך שנתן לו שכר גם על מה שגירש את ישמעאל מעל פניו במצות השי"ת ולפי"ז יפה אמר "ידעתי" שזה כמה ידע הקב"ה כי הוא מוכן למסור נפש בניו לכבוד ה'. ובזה מיושב אמרו יען אשר עשית היינו שעשה מעשה בפועל לגרש את ישמעאל:
אות ט
בתהלים פ"ט בפסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, צ"ב איזה שייכות יש ליודעי תרועה עם סוף הפסוק ה' באור פניך יהלכון. ב' צריך ביאור מה הכוונה באמרו יודעי תרועה וכבר שאלו חכז"ל ילקוט וכי אוה"ע אינן יודעי' להריע והלא כמה קרנות יש להם אלא שהם יודעין לרצות את בוראם בתרועה. וצ"ב במה מרצין אותו בתרועה. וגם לפרש למה כינו השי"ת כאן דייקא בכינוי בוראם. י"ל בשנקדים לבאר תהלים ק"ל ממעמקים קראתיך ה' שהכוונה אם אדם צריך איזה טובה ועזר מחבירו אם הוא בכחו ובריא בגופו יוכל לילך אל חבירו ולהציע לפניו בקשתו בדברי חן ונותן טעם לשאלתו בדברי שכל עד שמטה לב חבירו למלא בקשתו ולא כן במי שאירע לו שנפל לבור עמוק מאוד שגם אם ירבה לדבר שם דברי טעם ושכל שיושיעו אותו משם לא תגיע לו ישועה כי אין לו שומע, ולא נשאר לו תקוה אחרת רק שירים את קולו בכל כוחו קול בכי ויללה תאני' ואני' עד שישמעו למעלה העוברים על פתח הבור קולו וירחמו עליו והנמשל הוא מי שיש בידו מצות ומע"ט יכול לבא לפני הקב"ה להתחנן לפניו בדברי טעם וריצוי כי יש לו על מה לבקש כי ראוי הוא לזה שימולא בקשתו כי הלך בדרכי התורה, לא כן אנחנו שמכף רגל ועד ראש אין בנו מתום ואין לנו במה לבא לפני המלך ואין לנו תקוה שתקובל תפלתינו כי עונותינו כמחיצה של ברזל ומפסיקין בינינו לבין אבינו שבשמים כדכתיב איכה ג' גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואין לנו תקומה רק אם נעשה כאותו איש שנפל לבור עמוק להרבות בקול בכי ויללה ושערי דמעות לא ננעלו ברכות ל"ב ב' גם אם אין ראוין שתקובל תפלתן וכמאמר ירמי' ל"א ח' בבכי יבאו. וז"כ ממעמקים קראתיך ה' תפלתי נדמה למי שנפל לבור עמוק שכמו שכזה אין לו תקוה להושע ע"י דבריו כ"א בשירים קולו בכל כחו לבכות כן אנחנו לא נוכל לקוות שתקובל תפלתינו כי אין אנו ראוין לכך וצריכין אנו לשפוך דמעות כמי' ולצעוק בקול מר מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק חטאנו נגדיך אבל אנו מקבלי' על עצמינו להיות מהיום והלאה עבדי' נאמני' לממ"ה הקב"ה והננו עבדי' לאדוני'. ולזה אפשר מחריד קול השופר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו כי קול השופר בא לעורר אותנו שאין בנו מעשים ולא טענות צודקות לבא עמהם לפני המלך ולא נשאר לנו כ"א גנוחי גניח ילולי יליל להרבות בבכי ותחנוני' ומי לא יחרד ליום הדין כשיזכור שאין בו מעשי' לזכות על ידיהם בדין. והנה כשיש הארת פנים מה' אלינו אז הקב"ה מרחם עלינו גם אם אין בנו מעשי' כדכתיב יאר ה' פניו אליך ויחונך ודרשו חכז"ל ברכות ז' עה"פ וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו הגון ואינו כדאי וז"ש אשרי העם יודעי תרועה דהיינו שהם מבינים לאיזה ענין באה התרועה לעורר אותנו שהוא גנוחי גניח וילולי יליל ומפרש והולך ה' באור פניך יהלכון שבאה התרועה לעורר אותם שאין להם במה לבא לפני המלך רק לבקש מלפניו לחוננם מתנת חנם אעפ"י שאין ראוין וע"ז בא המדרש ופירש שהם יודעים לרצות את "בוראם" בתרועה פירוש כמו שהיתה הבריאה בחסד כדכתיב עולם חסד יבנה ולא הי' אז שום זכות להבראות כן גם עתה הגם שאין בנו מעשי' תחוננו חסד חנם לזכות אותנו בדין לכך זכר כאן שהוא הבורא:
אות י
בתהלים ע"ו בפסוק משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה והקשו חכז"ל שבת פ"ח אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה י"ל אנו רואים בעוה"ר כי כל כך יבשו עצמותינו שגם אם באים ימים הקדושים וימי התשובה שמלאכי מעלה יפחדו וירעדו מאימת יום הדין וכן סופר לנו מצדיקי' שהי' שחים עד לעפר בימים אלו לא פסקו מלהוריד דמעות ולצעוק בקול מר ולהרבות בצומות ואנו כשוטי' שאינן מרגישין אוי לנו כי ירדנו למדריגה תחתונה עד שאין אנו רועדי' כלל מיום הדין ולכן נראה דזה עצמו אם בשעה שמברכין ר"ח אלול או מתחילין לתקוע בשופר להזכיר שקרוב יום הגדול והנורא אם ירגיש אז האדם יראה בנפשו זו סימן שעוד לא נפסק מהשורש ויש לו עוד תקוה שיחזור בתשובה שלימה וז"כ הפסוק משמי' השמעת דין והארץ יראה נכנס יראה ביושבי הארץ בשמעם כי קרוב יום הדין "ושקטה" בזה עצמו שהרגישו יראה יפחד מיום הדין מצאו נחמה ושקטה:
אות יא
באופן ני פרשתי עפ"י הידוע כי אם הקב"ה בעצמו דן אותנו אז הוא בחסד ורחמי' וחפץ בצדקת בניו ועושה כל טצדקי לזכות אותנו אבל אם האדם נמסר לב"ד של מעלה אז יוצא הדין במשפט צדק ממש כפי הראוי' לפי המעשי' ומי יזכה אז בדין וכתפלת דוהע"ה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה "מישרים" תהלים י"ז שביקש שהקב"ה בעצמו ישפוט אותו כי אז יעשה עמו לפנים משורת הדין כמו שדרשו חכז"ל עה"פ ועשית "הישר" והטוב שיעשה לפנים משורת הדין ב"מ ל"ה וז"כ הפסוק משמים השמעת דין. שנשמע רק שידונו בשמים את דינינו ולכך אפשר שהב"ד של מעלה ידונו עלינו ולכך והארץ יראה כי מי יזכה בדין ושקטה ורק אז שקטה וקבלה תנחומין בקום למשפט אלקי' אם הקב"ה בעצמו ידון אותנו, כי אז בטוחים להושיע ענוי ארץ סלה:
אות יב
באופן שלישי אמרתי לפרש תיבת משמים שהוא נראה כמיותר, כי הנה לכאורה הי' אפשר לומר כי אין לנו לירא מיום הדין דהא קייל"ן בגיטין נ"ג. דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק והמטמא טהרותיו של חבירו פטור מדין תורה וא"כ גם אם חטאנו וגרמנו טומאה ופגם לנפשותינו הלא הוא היזק שא"נ והמטמא טהרותיו של חבירו פטור מדין תורה ואפי' מדרבנן דפסקינן דחייב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני עכ"פ כשאדם מתודה ואומר על חטא גם מדרבנן פטור לרוב הפוסקי' דגם בקנס דרבנן אמרינן מודה בקנס פטור. אמנם באמת יש לירא ולפחד מיום הדין דהא מבואר שם בברייתא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת אע"ג דהוא השא"נ ופטור מדיני אדם אעפי"כ חייב בדיני שמים הרי דבדיני שמים גם השא"נ חייב וא"כ מאחר שדנין עלינו בשמי' א"כ ח"ו נתחייב על שגרמנו טומאה לנפשותינו וז"ש "משמים" השמעת דין מאחר שבשמים דנין את הדין עלינו ע"כ והארץ יראה כי בדיני שמים גם השא"נ חייב, משא"כ מדיני אדם לא הי' לנו ממה לירא כי היינו פטורין מטעם השא"נ ומטעם מודה בקנס:
אות יג
בישעי' נ"ח בפסוק קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך ואיתא במדרש כשופר של מתן תורה וכשופר של ר"ה י"ל כי הנה ראינו שצוה ה' את הנביא שיוכיח את ישראל ולזה בא המדרש להורות באיזה אופן הוא חיוב התוכחה לבל יחשוב איש אם כבר הוכיח את חבירו פעם ושתים על איזה עבירה שכבר יצא ידי חובתו בזה כי כבר דרשו חכז"ל ב"מ ל"א מהפסוק הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. ואדרבה בתחלה ראוי' להוכיח בדברי' רכי' ובינו לבין עצמו אבל אם לא ישמע לו אז מחוייב להוכיחו ברבי' ובחזקת היד כי אולי יתבייש ולא יחטא עוד ולכל הפחות לא ילמדו אחרים ממנו לעשות כמעשיו ולזה בא המדרש לעורר כי בשופר של מתן תורה כתיב "וקול השופר הולך וחזק מאוד" ואיתא שם במכילתא לא כדרך בו"ד שכל שיאריך לתקוע יהי' הקול יותר חלש אדרבה קול השופר הולך וחזק ולזה אמר השי"ת לנביא שאם יוכיח את ישראל יהי' כמו השופר של מתן תורה שהולך וחזק שכל עוד שלא ישמע לו ירבה להוכיח אותו ואל יתרשל ועוד בא להזהיר את המוכיח כי קודם שילך להוכיח את ישראל יפשפש במעשיו וגם יכוין בעיקר תוכחתו להוכיח את עצמו כי אם הוא איני נקי האיך יוכיח את אחרי' הלא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך וגם אין הדברים נכנסין ללב השומעים אם מוכיח אותם על דבר עבירה אם הוא נכשל בזה וכבר המליץ ע"ז הגאון ישמח משה וצ"ל מעוות לא יוכל לתקן שאם הוא עצמו מעוות האיך יתקן אחרי' ועצה לזה שיכלול המוכיח א"ע בתוכחתו לאחרי' ואז גם אם יוכיח בחזקה לא ירע זה לשום אדם מאחר שכולל גם את עצמו בתוכחתו שיאמר כזה וכזה עשינו והחוב מוטל עלינו לתקן מעשינו והוא דמיון שופר של ר"ה שהעיקר שצריך לתקוע כדי שיצא התוקע עצמו חובת המצוה ואז גם אחרי' השומעים תקיעתו אם ירצו יכולין לצאת בתקיעתו אבל העיקר והתכלית צריך לצאת ידי עצמו וכן הוא גם חובת המוכיח אם לא שהמוכיח הוא צדיק תמים והוא דמיון למי שכבר יצא ידי תקיעה שיכול לתקוע להוציא אחרי' כי אם הוא נקי אז יכנסו דבריו בלב השומעי':
אות יד
במדרש ר' יוחנן אמר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסין להקב"ה הה"ד הוגעתם את ד' בדבריכם באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ד' והשאלה תמוהא שהלא הוא עצמו אמר שהם רשעים וא"כ מה זו שאלה למה נגזר מיתה עליהם הלא הם רשעי' וגם התשובה תמוהא למה הוצרך לומר כל זמן שחיים הם מכעיסין ולא אמר בקיצור מפני שמכעיסין להקב"ה וגם למה הוצרך להביא ראי' מדברי הנביא וכי אין לו כתובים הרבה בתורה שהרשעים מכעיסין להקב"ה כמו עד אנה ינאצוני וכדומה וי"ל דכוונת המדרש מאחר שאנו יודעים שהקב"ה מאריך אף וממתין כמה דורות אולי ישובו בתשובה א"כ יפלא למה לפעמים אנו רואים שבא העונש מיד על הרשעים ומתים בחצי ימיהם ולמה לא נהג הקב"ה עמהן כמדתו להאריך אף ולזה באה התשובה דהא כל הטעם שהקב"ה מאריך אף הוא רק מטעם אולי ישוב בתשובה וכל זה רק אם הרשע יודע שהוא עושה עבירה ורק שהיצה"ר מסיתו ואין בו כח לכבוש תאותו אז יש תקוה כי עוד יבא זמן ויתמעט תאותו ואז יחלץ עוז להלחם עם יצרו וינחם מרעתו ויתקן מה שפגם אבל אם האדם נפל כ"כ ברשת היצה"ר עד שעל כל דבר רע הוא חושב ואומר שזה הוא טוב אז אין עוד תקוה שישוב מרעתו כי גם אם אלף שני' יחי' לא ישוב ממעשי מאחר שלפי מחשבתו הוא עושה רק טוב ואין לו על מה לשוב וא"כ אז אין תכלית להאריך אף ומקבל עונשו מיד וז"ש שהרשעים אלו "כל זמן" שחיים הם מכעיסים להקב"ה פירוש אפי' יאריכו ימים כימות עולם אעפי"כ יכעיסו תמיד להקב"ה ולכך בא להם העונש מיד ומביא ראי' ע"ז מקרא "הוגעתם את ד' בדבריכם" פירוש אעפ"י שהקב"ה הוא ארך אפים ומלך עלוב וסיבל ועד יום מותו מצפה לו לקבלו בתשובה אבל אלו גרמו להקב"ה שלא יאריך אף ואמר הטעם לזה באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' וא"כ אין שום תקוה שיחזרו עוד בתשובה ולכך אין תכלית להאריך להם אף:
אות טו
בתהלים כ"ז ה' אורי וישעי ממי אירא וגו' בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי ויל"ד על אמרו כשלו ונפלו בלשון עבר ותחנה עלי מחנה ותקום עלי מלחמה בלשון עתיד עוד צריך ביאור שאמר בזאת אני בוטח ולא פירש במה הוא בוטח וגם יל"ד כפל לשו' אחת שאלתי אותה אבקש. י"ל דחכז"ל תענית ח' אמרו אם בא לאדם ח"ו איזה צרה ואז באותו שעה אי אפשר לתקן הכל ולהרבות מצות ומע"ט כראוי' העצה היעוצה לזה לקבל על עצמו לתקן מעשיו לאחר שיעבור זעם ולמדוהו מדניאל שאמר לו הקב"ה. מיום אשר נתת אל לבך להתענות מיום אשר התענית לא נאמר רק מיום אשר נתת אל לבך להתענות וכן איתא במדרש שמצוה לנדור בעת צרה ומעתה בבא ימים הקדושים וכל אחד מפשפש במעשיו אפי' אם מצא עצמו מלא פצעים ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום אעפי"כ אל יתיאש מן הרחמים רק יתחרט מעומקא דלבא על החטאים שעשה ויקבל על עצמו לתקן מעשיו מהיום והלאה ויכול להיות בטוח שיקבלו הקב"ה בתשובה וז"ש דוהע"ה ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ ממי אירא שאני בטוח שיקבלני ה' בתשובה ואין לי לירא מהמסטינים שיזכירו לפניו עונותי כי כבר ראיתי בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי נתתי אז עצה בנפשי ועי"ז המה כשלו ונפלו וא"כ גם עתה אעשה זה הדבר ממש אני בטוח אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי אם תקום עלי מלחמה "בזאת" אני בוטח פירוש בזה הפעולה שעשה אז בעת שרצו צריו ואוביו לאכול את בשרו ועמדה לו פעולה ההיא להנצל והם כשלו ונפלו א"כ גם עתה יעשה זה הפעולה עצמו ויצליח והוסיף לפרש איזה פעולה עשה אז בקרוב עליו מרעים עד שהמה כשלו ונפלו ואמר שבראותו עצמו חסר מכל טוב נפל בדעתו לבקש מלפניו ית"ש שמהיים ההוא והלאה רוצה להיות עבד נאמן לה' וזו שאמר אחת שאלתי שבתי בבית ה' כל ימי חיי וזה פעל אז שהצילו ה' מכל אויביו במה שקיבל על עצמו לתקן מעשיו וא"כ "אותה אבקש" זה הדבר עצמו אבקש גם עתה בר"ה ויוה"כ וא"כ אין לי לירא כי בודאי אזכה בדין:
אות טז
או יאמר בשנדקדק מה כוונתו באמרו לאכול את בשרי וגם יל"ד באמרו צרי ואויבי לי שתיבת "לי" כמיותר י"ל הודיעה הכוונה שמתפללין על תשועת הנפש והצליחה הכוונה שמתפללין על ישועה להגוף וכן כתיב מפורש בדברי דהע"ה תהלים ד' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה הרי שישועה הוא על הנפש ואמרו חכז"ל בילקוט רבים קמים זה דואג ואחיתופל שאמרו עליו שאין לו חלק לעוה"ב והנה אם קמו שונאים על אדם ורוצים להרע לו בעניני הגוף והקב"ה הצילו מידם שלא יכלו לעשות לו רעה הגם שהם לא הי' שונאין רק לו ולגופו אז יכול להיות בטוח שאם יעמדו עליו שונאים וירצו להחטיאו בנפשו ודאי יעזור לו ה' ויצילו מידם וק"ו הוא אם בשעה שרצו להרע לו בגופו שאז לא הי' רק שונאים לו הצילו הקב"ה כשהם באים להחטיאו בנפשו שאז הם שונאים גם להקב"ה בודאי יציל ה' אותו מידם ובפרט כי אם איש צדיק מתפלל על עניני הגוף ודאי כל כוונתו בתפלתו מפני שצריך לעניני גופנים אלו כדי שיהי' ביכלתו לעבוד את ה' וא"כ תכלית וכוונת בקשתו הי' רק עבודת ה' וא"כ אם הקב"ה מילא בקשתו בעניני הגוף שהם רק הכנה לעבודת השי"ת עאכו"כ שימלא ה' בקשתו בעניני הנפש שהם עבודת ה' ממש וז"ש דוד ה' אורי וישעי שישלח לי עזרתו מקודש בעניני הנפש ואמר בקרוב עלי מרעים "לאכול את בשרי" פירוש שרצו רק להרע לי בעניני הגוף שאז "צרי ואובי לי" דהיינו שאז הי' רק שונאים לי ולא להקב"ה אעפי"כ המה כשלו ונפלו א"כ אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי ואם תקום עלי מלחמה "בזאת" אני בוטח פירוש בזה שבזמן העבר בעת שרצו לאכול את בשרי שמעת לתפלתי עד שנכשלו ונפלו בזה עצמו אני בוטח שבודאי תשלח לי עזרתי גם עתה "כי אחת שאלתי מאת ה'" פירוש כי מה ששאלתי אז מה' להנצל מהרוצים לאכול את בשרי אותה אבקש שבתי בבית ה' פירוש לא הי' תכלית שאלתי להנצל מצרי רק עיקר בקשתי הי' שעי"ז שאנצל מצרי יהי' אפשר לי לישב בבית ה' וא"כ כיון שעזרני במה שהי' רק הכנה לעבודה עאכו"כ שיעזרני בעניני הנפש שהם עבודת ה' ממש:
אות יז
בפייט היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדי' ויל"ד דפתח היום הרת עולם בלשון יחיד שמדבר רק מעולם אחד ומסיים יעמיד במשפט כל יצורי עולמים בלשון רבים שהוא עולמות הרבה י"ל דאברבנ"ל הקשה בפ' אמור למה קבע הקב"ה את ראש השנה ליום הדין הלא בכל רגע אנו מסורים בידו ותירץ בס' תפלה למשה להגה"ק בעל ישמח משה זצ"ל כי בודאי מצדו יתברך לא הי' צריך זמן מיוחד למשפט אבל מצדנו שאנחנו בו"ד אם לא יהי' זמן מיוחד לדין היינו שוכחין לגמרי ונתפסים ח"ו כדגים הנאחזים במצודה על כן מחסדו יתברך לקבוע זמן לדין ולהודיע אותנו זה הזמן כדי שנזכור לפשפש במעשינו ולתקן מה שפגמנו ועדיין קשה למה הקב"ה דן בר"ה גם מלאכי מעלה הלא בהם אין שייך שכחה ותירץ כי אם יהי' המלאכי' פנוים בר"ה אז לא יהי' אפשר לישראל לזכות בדין כי הם ירבו לקטרג על ישראל לפי שהמלאך לא יוכל לסבול חטאי בני אדם שיחטא איש נגד ממ"ה הקב"ה שהם אינן בסוג בעלי יצר אמנם הקב"ה הוא ידע יצרינו על כן מעורר ביום ראש השנה דין קשה על המלאכים עד שהם רועדים וחלי' מיום הדין ואין להם פתחון פה לקטרג על ישראל כי הם טרודים בדינם עכ"ד הקדושים:
לפי"ז י"ל דבר"ה י"א אמרו שבכ"ה באלול נברא העולם והאדם נברא בתשרי והנה תכלית בריאת העולם הי' בשביל האדם ומאחר שהוצרך הקב"ה לקבוע יום לשפוט בו בני אדם כמו שכתב התפלה למשה כי לולי זה ח"ו לא הי' תקומה לנו לכך קבע יום זה בר"ה לפי שהעולם חסד יבנה ונברא בחסד ולכך מסוגל יום זה להיות זוכי' בדין וכל זה בדין האדם אבל מלאכי מעלה שנבראו ביום שני לבריאת העולם שהוא כ"ו באלול א"כ הי' ראוי' שהקב"ה ידין אותם ביום בריאת' כמו שהוא דן את האדם ביום בריאתו ועכ"ח כפי' התפלה למשה כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל בכל אופן בדין ולכך דן את המלאכי' ג"כ בראש השנה כדי שיהי' טרודי' בדינם ולא יקטרגו על ישראל ולפי"ז מזה עצמו שהקב"ה דן את המלאכי' בר"ה יש לנו הבטחה שגם אם ח"ו ישראל אין עושין רצונו של מקום אעפי"כ ירחם ה' עליהם ויצא כנוגה צדקם כי אם הי' ישראל זכאים לא הי' צריכין לירא מקטרוג המלאכי' ואמרו חכז"ל קידושין ל"ו ב' שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראין בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים וז"כ הפייטן היום הרת עולם פירוש היום הוא רק בריאת עולם אחד דהיינו שתכלית בריאת הארץ שהוא האדם נברא ביום ר"ה וא"כ יקשה היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים למה מעמיד הקב"ה היום במשפט גם ברואי עולמות עליוני' וגם מלאכי מעלה נדונין ביום זה ולהם הי' ראוי לידון ביום כ"ו אלול א"ו שאם כבני' ואם כעבדי' שגם אם חטאו ישראל עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו כי לכך אתה דן היום גם המלאכים כדי שלא יהי' אפשר להם לקטרג על ישראל:
ובזה יובן הפייט ונתנה תוקף קדושת היום וגו' ומלאכי' יחפזון ותיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי וצ"ב הדמיון לבקרת רועה עדרו המעביר צאנו תחת שבטו י"ל כמו הרועה המעביר צאנו תחת שבטו אין מחזיק השבט בידו להרע לצאנו ואדרבה הוא סופרם ומונה אותם לפי שחשובי' בעיניו ככל דבר שבמנין ומה שמחזיק השבט בידו הוא רק להסיר מהם כל מחבל ומעיק להם ולגרש מי שבא להרע להם כמו שאמרו בש"ס ב"מ צ"ג הי' יכול להציל ברועים ובמקלות כן הבורא כל עולמי' ישראל בניו חשובים מאוד בעיניו ועושה כל התפעלות להסיר מהם כל מי שיכול להרע להם ולכך דן את המלאכי' בר"ה כדי שלא יהי' בכחם לקטרג עליה' כי יהי' טרודי' בדינם מיראת' שלא יזכו בדין וז"ש ומלאכי' יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין ולמה כל זה לדון את המלאכי' בראש השנה לזה אמר כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו שמחזיק השבט בידו לשמור את הצאן מכל מעיק להם כן גם אתה תספור ותמנה וחשובים בעיניך בניך ע"כ פקדת המלאכי' בדין כדי לפקוד נפש כל חי לזכותם בדין:
אות יח
או יאמר ויתישב גם אומרו עינינו לך תלויות שצריך ביאור.
בהקדים לבאר כוונת הפסוק בתהלים קכ"ג אליך נשאתי את עיני הישבי בשמים י"ל עפ"י שפירש הישמח משה הפסוק וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. שכל אדם צריך להשים על לבו ולהצטער מאוד על כי לא נתקיים עוד שיהי' ה' למלך על כל הארץ ושיכירו כל יושבי תבל כי ה' מלך כל הארץ וצריך כל אדם לתקן מעשיו אולי יעלה בידו לסייע לקרב זה הזמן שבו תגלה ותראה מלכותו והנה עתה בגולה ה' הוא רק אלקים בשמים אבל יושבי ארץ עדיין אין מודים בו ועובדים לע"ז ע"כ אמר וידעת היום והשבות אל לבבך שתצטער מאוד כי ה' אלקי' בשמים ממעל ועל הארץ "אין עוד" פירוש שעדיין לא בא הזמן שיהי' ה' בשמים ובארץ ועל זה צריך להצטער על גלות השכינה והעדר כבוד ה' עכ"ד המתוקי' מדבש לפי"ז גם אם ישראל ח"ו חטאו וריקים מכל טוב אעפי"כ יכולים הם להתחנן ולבקש מלפניו ית"ש שיעזרם בכל צרכם כי אם ח"ו יהי' שפלים ונבזים יהי' זה הורדה לכבוד ה' כי יאמרו עם ה' אלה וראו כמה הם שפלים ע"כ בקשתינו שיעזרינו ה' ע"ד כבוד שמו הגדול שגם אם אין אנו ראוי' וכדאין להושע יעשה למען שמו הגדול שנקרא עלינו שבל יתחלל בגוים כי אם עבד משר גדול הולך בבגדי' קרועי' הוא בזיון גם להשר. וז"ש אליך נשאתי את עיני' פירוש אנו היינו מוכנין לסבול הכל שיהי' לכפרה על חטאתינו ואם אעפי"כ אנו מתפללים שתעשה עמנו חסד הוא רק כי אליך נשאתי את עיני "היושבי בשמים" פירוש כי עד עתה לא נתפרסם שמך הטוב בארץ רק בשמי' ע"כ תעזרני בישועה נפלאה וידעו כל העמי' כי אתה עשית ולזה אמר גם אם כעבדי' אנחנו שלא עשינו רצונו של מקום אעפי"כ בקשתינו שתעזרינו כי "עינינו לך תלויות" כי אם העבד הולך בבגדים קרועים הוא בזיון להאדון וע"כ תעשה למען שמך הגדול הנקרא עלינו ומזה יובן גם כוונת הפייטן שיוצא ממקראות אלו:
אות יט
בירמי' ל"א בפסוק קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורי' רחל מבכה על בניה וגומר עיין בחלק שערי ציון אות כ"ז:
אות כ
שם בפסוק כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי וצ"ב למה חלק לשנים אחרי שובי ואחרי הודעי וגם למה בראשון אמר נחמתי ובשני אמר ספקתי על ירך. וגם כפילות הלשון בושתי וגם נכלמתי. וגם מה כוונתו באמרו נשאתי חרפת נעורי. י"ל דהשב בתשובה שלימה מתחרט מאוד על מעשיו שעברו ובוש לנגד עצמו האיך הי' אפשר לו לעשות דברים מכוערים כאלה וזה הוא עיקר התשובה החרטה ודי בזה כי מאחר שה' היודע תעלומות רואה בשברון לבו ובחרטתו האמיתית על עבירות שעשה שב ורפא לו. אמנם כ"ז אם חטא בינו לבין עצמו ולא נתפרסם חטאו ברבים אבל אם הוא עשה העבירות ברבים א"כ בקל יכול להיות שאחרים ילמדו ממעשיו להרע כמותו אז אין די במה שמתחרט בלבו רק צריך לשוב בתשובה באופן שיהי' נראה לכל העולם חרטתו שיספוק על ירך וכדומה שיתודה ברבי' אמנם חטאתי כדי שידעו הרואים והשומעים שהוא מתחרט על מה שעשה ויתעוררו גם הם לשוב בתשובה. וז"ש כי אחרי שובי נחמתי כלומר חרטה בלב ודי בזה כי ה' יודע תעלומות לב כיון שרואה שהוא מתחרט בלבו מקבלו בתשובה ואמר "ואחרי הודעי" אבל אם נודע לרבים חטאו אז אין די בנחמה רק צריך לשוב ברבים שיהי' נראה לכל אדם חרטתו ע"כ ספקתי על ירך. והחילוק הוא בראשון הי' בוש רק בפני עצמו כי אחר לא ידע ממה שבלבו אבל עתה שהוכרחתי להתודת ברבים בושתי מעצמי וגם נכלמתי מאחרים שכן משמעות נכלמתי מאחרים. ונתן טעם לזה האיך החציף כ"כ לעשות עבירות ברבים ע"כ אמר אלו הייתי יודע שהוא עבירה ודאי הייתי בוש לעשותה ברבים עכ"פ אבל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות כדאי' סוטה ג' ולא הי' לי שכל להבין שהוא עבירה ע"כ לא הייתי יודע לשוב כלל במעשה ודומה לנער קטן שהולך מטונף ובגלוי ערוה וכדומה כי אין לו שכל שיבוש ויכלם כן נדמה גם הוא וז"ש כי נשאתי חרפת נעורי שאירע לי ממש כמו החרפה מימי נעורי שלא הרגשתי בהחרפה שהלכתי ערום בחוץ וכדומה כן גם עתה נכנס בי רוח שטות עד שלא הייתי בוש לעשות עבירה ברבים:
אות כא
שם בפסוק הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה' עיין ביאור יפה בחלק תשועה בישראל אות ע"ח:
אות כב
משלי כ"ח בפסוק כ"ג מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון צ"ב תיבת אחרי י"ל בהקדים הנאמר בשמואל א' י"ב פסוק י"ג ועתה הנה המלך אשר בחרתם אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך אם תיראו את ה' ועבדתם אותו ושמעתם בקולו ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם גם המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלקיכ' ואם לא תשמעו וגו' וצ"ב שעדיין לא אמר מה יהי' אם ישמרו את מצות ה'. י"ל עפ"י שביארתי בחלק אור עולם אות צ"ו במה שמבואר בזוה"ק כי יש שתי כתות צדיקים. צדיקי' גמורים הזוכים להנות מזיו השכינה הם הולכים אחרי ה' כדי שיהי' להם בכח לראות ולהסתכל ולהנות מזיו השכינה אבל צדיקי' שאינן גמורי' הם הולכי' לפני ה' שלא יוכלו להסתכל בו. לפי"ז יובן כי זה באמת השכר היותר גדול בעולם שיזכה אדם להנות מזיו השכינה וז"ש אם תלכו בדרכי ה' תזכו אתם וגם המלך אשר מלך עליכם להיות "אחר ה' אלקיכם" שהוא השכר היותר גדול שתזכו להנות מזיו השכינה. ומצאתי בספר צוארי שלל פ' קרח פירש כן שה' ילך לפניהם. והנה אנו רואים בחוש שאם מוכיח את חביריו ויאמר להם לא יפה עשיתם בדבר זה או זה אינו עושה כ"כ רושם בלבם משאם עומד המוכיח ודורש להם בפשטי התורה ומראה להם נעימות דברי תוה"ק ואחר שכבר שמח לבם מיופי תוה"ק ומקדושתה אם מוכיח אותם ודברי תוכחה מעוטפים בד"ת עושה יותר רושם בלבם כי נתלהבו אז משמחת התורה וז"כ הפסוק מוכיח אדם אחרי דהיינו שקודם התוכחה הראה להם כבוד ה' וכבוד תורתו שזה מכונה "אחרי" למי שזוכה להנות מנועם זיו קדשו חן ימצא ממחליק לשון יכנסו הדברי' ללב השומעים ממחליק לשון:
אות כג
או יאמר עפ"י דברי האוה"ח שפירש הפסוק ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום עפ"י הדין שאותיות הנכתבים לפני השם כמו לה' וכדומה מותר למחקן אבל האותיות הדבוקים להשם מלאחריו כמו אלקיכם וכדומה אסור למחקן וזו אתם הדבקים בה' אלקיכם פירוש כמו האותיות כם שאחר השם שאסור למחקן כן לא יארע לכם כל רע וחיים כולכם היום וזו כוונת הפסוק שהשכר יהי' שתהי' אחר ה' אלקיכם דהיינו כמו אותיות שאחר השם ולא יהי' רשות לשום אומה ולשון להרע לכם:
אות כד
בשמואל א' כ"ה בפסוק אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו וצ"ב וכי בשביל ששמו נבל לא יענשו אותו אם עשם נבלה. וי"ל דהנה הגם שאמרו חכז"ל יבמות כ"ה כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אעפי"כ לפעמים הגם שהמוכיח יודע בבירור שהנבל לא יניח נבלותו אף אם יוכיחו אלף פעמים מ"מ צריך הוא להוכיחו ברבים למען לא ילמדו אחרים לעשות כמותו וכל זה אם האיש הנבל רוצה להיות מכובד בעיני הבריות ואין מבוזה ומפורסם בפי כל לנבל אז יש לחוש שאחרים ילמדו ממנו ולא עוד אלא שגם הנבל עצמו ישתדל בכל כחו לפתות אחרים לעשות כמעשיו למען לא יהי' הוא הנבל והמבוזה אצל הבריות אבל אם איש הנבל מפורסם בפי כל לבזוי וכל אחד קוראו בשמו שהוא נבל וא"כ לזה אין שום תכלית להוכיחו כי אחרים לא ילמדו לעשות כמעשיו מאחר שהוא מבוזה בעיני כל מפני רוע מעשיו ולו לעצמו אין להוכיח כי ברור הוא שיאטם אזנו מלקבל תוכחה. א"כ אין העונש תכלית לא לו ולא לאחרים לכך אין ראוי להענישו ועונש בלי תכלית רק דרך נקמה לא הי' מצוי' בישראל ולכך כתיב תמיד בתוה"ק אצל עונש מיתה וכל ישראל ישמעו ויראו כי לולא זה התכלית לא הי' ממיתים אותו וז"כ הפסוק אל נא תשים לבך אל איש "הבליעל" הזה פירוש שהוא בעצמו הוא בליעל ואין עוד תקוה להחזירו למוטב וגם אין לך לעשות כן בשביל שאר הבריות כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי הוא מפורסם בפי כל לנבל ובזוי וא"כ אין חשש שילמדו אחרים לעשות כמותו:
אות כה
שם בפסוק ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. ויען נבל את עבדי דוד וגו' ולקחתי את לחמי ואם מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ויל"ד דתיבת וינוחו כמיותר. ועוד התרגום שתרגם תיבת וינוחו ופסקו צ"ב דבודאי פסקו אז מלדבר מאחר שלא כתיב יותר י"ל דנבל הי' צר עין מאוד כמו שסופר אחר זה בעת ששמע מהמנחה שנתנה אשתו לדוד וימת לבו והוא הי' לאבן וצ"ב אומרו בלשון עבר הי' וי"ל והוא הי' לאבן זה כמה עוד קודם לזה כבר נתקשה לבו כאבן וזה גרם כי עתה בשמעו מהמנחה מת לבו בקרבו והנה לפעמים גם אם אדם צר עין מאוד אם יבא לפניו עני וירבה לעורר רחמיו ויראה לו צרתו אי אפשר לו למנוע עצמו מלתת לו דבר מה ולזה אנו רואים אצל עשירי' צרי עין שאם העני מתחיל לדבר לפניו הוא מפסיקו באמצע הדיבור ואינו רוצה לשמוע ממנו כי ירא לנפשו אולי ירך לבבו בשומעו צרות העני וזה שסיפר לנו הכתוב כי זה הי' גם מידת נבל כי בעת שדברו עבדי דוד מיד ויען נבל ע"כ כתיב וינוחו ותרגם התרגם ופסקו כי הי' להם עוד לדבר אבל הוצרכו להפסיק באמצע הפרק כי מיד ענה נבל בחוששו אולי יכנסו דבריהם באזניו:
אות כו
בישעי' מ"ט בפסוק ה' אלקים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגתי גוי נתתי למכים ולחיי למרטים פני לא הסתרתי מכלמות ורק מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו יבטח בשם ה' וישען באלקיו ויל"ד א' מה זה סיפר הנביא ישעי' חידוש שלא עבר על מצות ה' אליו ומי זה האיש אשר ידבר השי"ת אליו ולא יעשה כמצותיו. ב' מה זה שאמר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים לאיזה תכלית עשה כן. ג' דהול"ל ג"כ ופני לכלימות ורק. ד' דלכאר' מיותר דאם כבר אמר גוי נתתי למכים כש"כ שלא יסתיר פניו מכלימות ורק. ה' למה אמר שומע בקול עבדו ולא אמר שומע בקולו. ו' באומרו ואין נגה לו תיבת "לו" כמיותר והול"ל רק ואין נגה. י"ל דהנה חקרתי למה זה נשתנה היום ענין התוכחה בישראל שלפנים הי' נוהג בישראל שבאו הנביאים לישראל ואמרו להם בפירוש ובקיצור כזה וכזה עשיתם ועברתם על מצות ה' רחצו הזכו ולמה בדורות האחרונים אם רוצי' לעורר את העם לשוב בתשובה מאריכים בד"ת בפשטים ובדרושי' ובתוכו כלול דבר מוסר הנרצה ומצאתי בס' ייטב פנים, חלק שוב אשוב אות מ"ה עמד ע"ז ונראה כי כבר אמר ר' טרפון ערכין ט"ז תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח שאם יאמר טול קיסם מבין עיניך ישיבו לו טול קורה מבין עיניך ומי יאמר חף אנכי מפשע שיהי' ראוי' לעמוד להוכיח את אחיו. אמנם בזמן הנביאי' שכל אחד מישראל ידע שהי' מוחזק לנביא ה'. וכל דיבור שיצא מפי הנביא ידעו שכן צוה אותו השי"ת לדבר ולכך הגם שהנביאי' הקדושי' הי' ענוי ארץ והחזיקו את עצמם שהם מלאים חסרונות מ"מ הוכיחו בפירוש את ישראל כי חשבו בנפשם הלא כל אחד מישראל יודע כי לא אני המדבר ומוכיח אותו רק הקב"ה אשר שלחני אבל מעת נסתם הנבואה ונעדר חזון מישראל א"כ איך יערב איש לגשת להוכיח את אחיו ביודעו בעצמו מיעוט שלימותו בעבודת ה' והאיך יקוה שיכנסו הדברי' באזני שומעיו אם הוא מלא עונות וכדברי ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. אבל העצה היעוצה לזה לדרוש ולחקור בפירוש פסוקי התורה ומדרשי חכז"ל באופן שיתראה לכל שכל דברי תוכחתו אין הוא המוכיח רק הפסוק ומאמר חכז"ל הוא המוכיח אותם וכעין שפי' האלשיך הקדוש "מכל" מלמדי השכלתי אפי' מקטן שבקטנים "כי עדותיך שיחה לי" שחשבתי תמיד שאין זה הקטן מדבר עמי רק התוה"ק מדברת אלי ומתוך כך יתקבלו הדברי' באזני השומעי'. ובערכין ט"ז פליגי רב ושמואל עד היכן מצות תוכחה חד אמר עד הכאה וחד אמר עד קללה:
והנה מצד שתי סיבות הי' אפשר שימנע ישעי' לילך להוכיח את ישראל האחד מחמת פריצות הדור שהי' לו לחוש כי לא ישמעו אליו ויצטרך להוכיח עד שיכו אותו. ואמרו חז"ל יבמות כ"ה שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע והשנית בושה בפני עצמו בחושבו שהוא עצמו אינו זך וישר ואיך ילך להוכיח את אחרי' ולזה סיפר הכתוב שישעי' הנביא קיבל מיד על עצמו שליחות השי"ת ולא התחיל לבקש שלח נא ביד תשלח כמו שאמר מרע"ה אם שידע היטב שנשלח להוכיח את ישראל קיבל על עצמו להוכיחם עד הכאה וז"ש גוי נתתי למכים ולחיי למורטים. וגם קיבל על עצמו הבושה שלפי דעתו הוא אינו ראוי' ולא זכאי ואיך יערב לבו להוכיח אחרי' וז"ש פני לא הסתרתי מכלימות ורק פירוש לא נעלם ממני שזה לי בושה גדולה בפני עצמי לילך להוכיח את ישראל ביודעי בעצמי שלא השלמתי חקי נגד הבורא ב"ה ולכך אמר מי בכם ירא ה' פירוש שיש לו יראת שמים כ"כ עד שאם הקב"ה שולח להוכיח אותו ע"י איש שהוא עצמו אינו זכאי אעפי"כ ישמע בקול דברו להיות שיודע שהוא עבדו ושלוחו של מקום וז"ש "שומע בקול עבדו" שתשמעו בקולי לפי שאתם יודעים שאני עבדו ושלוחו אעפ"י שהלך חשכים ואין נגה "לו" פירוש שהמוכיח בעצמו הלך חשכים וגם לו לא נראה אור אעפי"כ תשמעון לדבריו מחמת שהוא שליח השי"ת ועבדו:
אות כז
בפ' חקת בפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים ואיתא שבת פ"ג אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן ודקדקתי למה אמר דברי תורה ולא אמר בקיצור אין התורה מתקיימת. י"ל שבא לרמז שאם אדם בא לעורר אחרים לילך בדרכי ה' אם יהי' כוונתו להנאת עצמו להשיג כבוד וכדומה אז לא יעשו דבריו רושם בלב השומעי' ורק אם כוונתו זכה בלתי לה' לבדו אז דברי' היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב וז"ש אין "דברי תורה" פירוש אם מדבר ד"ת לאחרי' אין מתקיימי' אצל השומעי' לעשות פרי אצלם אלא א"כ ממית "עצמו" עליהן פירוש שלא יהי' בו תערובת בשביל כבוד עצמו אז יכנסו בלב השומעי' וזה מרומז גם בקרא כי אם רוצה להוכיח אחרי' על איזה חטא צריך לראות שגם הוא יהי' נקי מחטא זה ולזה אמר אם אתה רוצה לומר לאחרי' שכל הבא אל האהל יטמא צריכין לראות שגם אשר באהל יטמא שגם על כליך שהם באהל גזרת טומאה ואז ישמעו לדבריך להסיר מזה האוהל אבל אם המוכיח בעצמו אינו נזהר בזה האיך יעשו דבריו רושם אצל השומעים ולא כדרך המתחדשי' שהם עוברים על כל מצות ה' ופיהם מלא תוכחות לאחרים:
אות כח
בישעי' נ"ה פסוק ז' דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו' כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאוכל כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. צ"ב כוונת הדמיון לירידת הגשם. וגם הכפל זרע לזורע ולחם לאוכל. וגם הכפל כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו ועמד ע"ז הרד"ק. י"ל שיש בזה מוסר השכל כי בני ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב קדושים הם מאמיני' בני מאמיני' ואם יארע שיבא אליהם איש צדיק ויוכיח אותם וידבר אליה' דברי השי"ת בתוה"ק ומה שאמר ע"י עבדיו הנביאים בלי ספק יעשה רושם בלבותס להרהר בתשובה. אמנם כל זה רק אם המוכיח בעצמו הוא ירא שמים ומדקדק במצות אמנם אם הוא בעצמו מלא עונות ומצואתו לא רחץ האיך יעשו דבריו רושם בלב השומעים אם יקרא אליה' רחצו הזכו. ומשל לזה מדינה שצמח בה הרבה תבואות יותר ממה שנצרך לאנשי המדינה אז מוכרין מהתבואות גם למדינות אחרות אבל מדינה שצומח בה מעט תבואות עד שבדוחק יש בו די לאנשי המדינה ולפעמי' גם לא יספיק להם האיך ימכרו לאחרי' והוא משל נמרץ להאיש המוכיח שאם ירצה שיעשו דבריו רושם צריך הוא קודם לפשפש במעשיו ויחזור בתשובה קודם שיעמוד לדרוש ולהוכיח את אחיו ואז יכול להיות בטוח שיעשו דבריו רושם בלבות בני ישראל הקדושי' וז"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמי' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ "ונתן זרע לזורע" דהיינו מקוד' צריך שיצמח שיהי' בו די לזורע ואז אם יש לו כבר כדי סיפוקו "ולחם לאוכל" יתן גם לחם למי שלא זרע אבל כל עוד שאין בו די לזורע לא ימכור לאחרים כן יהי' דברי אשר יצא מפי דברי מוסר שאני שולח לדבר אל ישראל לא ישוב אלי ריקם כי יעשה רושם בלב כל ישראל רק תנאי אחד יש כי כמו בגשם צריך תחלה להיות די להזורע ואח"כ יהי' לחם לאוכל כן גם בזה "כי אם עשה את אשר חפצתי" פירוש אם השליח האומר ומשמיע את דברי עשה את אשר חפצתי שהשליח הוא צדיק ועושה רצון בוראו אז יכול להיות בטוח "והצליח אשר שלחתיו" כי יצליח בשליחותו ויקבלו ישראל את דבריו באהבה ויעשו רושם אצלם לחזור בתשובה:
אות כט
או יאמר לפרש הדמיון לגשם ולזרע כי לפעמים אנו רואים שהאיש המוכיח הוא באמת צדיק וישר מפורסם לכל העולם באופן שאין להסתפק בצדקתו ואעפי"כ לא יעשו דבריו הקדושי' רושם בלב כמה בני אדם. אמנם באמת התוכחה פועלת רק באיש שרצונו לילך בררכי ה' רק שהיצה"ר הסיתו והטעו ומאחר שעיני בשר לו אינו רואה חסרונותיו כי כל הנגעי' אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דרך כל איש זך בעיניו לזה פועל התוכחה ודברי מוסר כי המוכיח מגלה לו טעותו ויראה לעיניו שכל הנאות אלו הבלי עוה"ז הם וכל זה רק מצד היצה"ר שמעוור עיניו וממתיק לו דבר מר. אבל לאנשי' שפקרו לגמרי ואין רוצים כלל לילך בדרכי ה' לאלו אין פועלת תוכחה ודברי מוסר והוא דומה לגשם שאם בעל השדה זרע עכ"פ גרעין בארץ אז כשיהי' גשמי ברכה יעשו הגשמים פעולה שיצמח הרבה. אבל אם בעל השדה נתעצל ולא זרע אז אפי' יבאו אלף גשמי ברכה אין בכחם לפעול מאומה וכן הוא ממש בענין התוכחה שמי שיש לו עכ"פ גרעין שיש בלבו חשק להיות עבד ה' אז בבא גשמי ברכה מהמוכיח על תלמי לבבו יתברך ויטהר לבבו אבל אם כבר יבשו עצמותיו ואין בו לחלוחית יהדות אז אין בכח התוכחה לעשות אצלו רושם כמו שאין כח בגשמי ברכה להצמיח במקו' שאין זרע. וז"כ הנביא דרשו ה' בהמצאו פירוש אתם צריכי' עכ"פ לדרוש את ה' ולהיות לכם רצון טוב לעשות רצון השי"ת. כי לא מחשבותי מחשבותיכם פירוש כי עד עתה גם המחשבה שלכם לא הי' כרצוני שלא הי' לכם תשוקה כלל לעשות רצון ה' ואז אם אין לכם עכ"פ חשק לעשות רצוני לא יועילו דברי וההתעוררות לשוא הוא ונתן דמיון כמו שהגשם נותן זרע רק לזורע אבל אם לא זרע אז אין פועל כלום הגשם כן גם דברי לא ישוב אלי ריקם אם עכ"פ נמצא הגרעין אמת בלבו של אדם אז יצליח אבל בלא זה אינו פועל כלום:
אות ל
באופן שלישי פרשתי שכוונת הפסוקי' ליישב הקושיא מפני מה מצינו צדיק ורע לו ואמרו תכז"ל ברכות ו' ששאלת מרע"ה באמרו הודיעני נא את "דרכיך" היינו מפני מה צדיק ורע לו ולזה הקדים ולא "דרכיכם דרכי" כי אין בכח שכל אנושי להשיג דרכי ה' ב"ה שהם נפלאים כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות והרבה פעמים הצדיק אינו נהנה בעוה"ז לפי שהקב"ה צופה ומביט שהבאי' אחריו יצטרכו לזכותו ומשמר הקב"ה שכר מצותיו ליוצאי חלציו. והדמיון לזה כמו שכל אדם בעת הקצירה קודם כל דבר הוא נוטל חלק שיהי' שמור לשנה הבאה שיהי' לו מה לזרוע ורק מהנשאר לוקחין לאכילה ואם אירע שצמח מעט מצמצמין באכילה כדי שישאר להם לזרוע לשנה הבאה כן בשכר הנקצב על מצות ומע"ט לא ישוב ריקם כי בכל אופן יבא השכר ורק לפעמים שמור הוא לדורות הבאים אחריו ואמרו ברבה בהר אם הי' אבותינו אוכלי' שכר מעשיהם לא הי' לנו אפשר להתקיים וז"ש ונתן זרע לזורע שקודם מסלקין מה שנצרך להם לזריעה ואח"כ לחם לאוכל כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ובזכות שאתם סובלי' יסורים תזכו שבשמחה תצאו וישאר זכות שלכם לדורי דורות ליוצאי חלציכם:
אות לא
בפ' ראה בפסוק לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וצ"ב האיך אמר שבמדבר עשו כל הישר בעיניהם. י"ל דכל איש דרכו ישר בעיניו ואם אין אחד מוכיח את חבירו אז גם אם כל אחד רצונו לעשות רצון אביו שבשמי' אעפי"כ נכשלין בהרבה עבירות ונודע שכמה גדולי ישראל החזיקו לעצמם מוכיח שאם יראו מהם איזה דבר שהוא נגד התורה שיוכיחו אותן על פניהם. והטוב הוא אם יעשה הישר בעיני אלקי' ואדם אבל אם אין מוכיחין אחד את חבירו אז כל אחד עושה רק הישר בעיניו ואיתא בסנהדרין מ"ג ר' נחמי' אומר עד שלא עברו ישראל את הירדן לא נענשו גם על הנגלות כי על הערבות שקבלו לא נתחייבו רק לאחר שעברו את הירדן. ולכך קודם שעברו ישראל את הירדן שעדיין לא נתחייבו בערבות איש על חבירו לא מסרו נפשם להוכיח איש את רעהו. אבל לאחר שיעברו את הירדן וכל אחד נתחייב בערבות עבור כל ישראל בעכ"ח יוכיח כל אחד את חבירו כי בנפשו הוא כי גם הוא נענש על חבירו ולכך אז לא יעשה עוד כל איש רק הישר בעיניו' כי ע"י שיוכיחו זה את זה יכיר לפעמי' שמה שנדמה לו שהוא ישר באמת הוא מעוקם ומקולקל וז"ש לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש אל "הישר בעיניו" שכל אחד עשה לפי מה שהוא הבין שהוא דרך הישר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אבל אחר שתעברו את הירדן ותתחייבו בערבות כל איש בעד כל ישראל אז יצטרך כל אחד לעשות רק הישר בעיני כל ישראל למען לא יתפסו בענותיו:
אות לב
בפ' ויקרא בפסוק או הודע אליו חטאתו אשר חטא ויל"ד דהול"ל או נודע לו מה כוונתו באמרו אליו י"ל דבזוה"ק מפרש או הודע אליו חטאתו שיתגלו לפניו חטאיו ויראה אותם אם שהי' נעלמים ממנו בשעת החטא וזה מחסדי השי"ת המרובים לעורר את האדם ולפעמים הוא מרגיש בעצמו התעוררות לחפש אחר דרכיו ואז נודע לו מה שעשה נגד התורה ואפשר לומר שמזה הטעם לא נאמר או נודע אליו כי לשון זה משמעו שבא לו ידיעה מחוץ שאדם אחר גילה אותו לו. ואמר או הודע שמשמעו שמעצמו נתגלה לו חטאו והידיעה באה לו מעצמו שנפתחו עיניו והבין בשכלו שחטא כי בעת החטא שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות סוטה ג' יש לו סמיית עינים ואינו רואה החטא. ואמנם כדי שיתחרט בחרטה גמורה על מה שעשה צריך שיבא למדריגה זו שישיג בשכלו שאם תרשע מה תפעל בו וכל העונות שעשה הי' רק לו לרעה ושחת לו לא בניו מומם ופגם בנפשו והיא מלאים פצעים וחבורות מעונותיו וזו הידיעה תגרום לו להתחרט מעומק הלב ולשוב בתשובה שלימה מאחר שנודע לו מטובות הבורא ב"ה שכל המצות והאזהרות שצוה בתוה"ק הם רק לשמירת בריאת נפשו ולטובתו והוא בסכלותו עבר ע"ז וגרם רעה לנפשו וז"ש "או הודע" שיהי' לו ידיעה זו "אליו חטאתו אשר חטא" פירוש שיתבונן שבחטאיו לא עשה להקב"ה רק לו לעצמו אליו הגיע חטאתו אז ישוב באמת ויתכפר לו:
אות לג
בספר כסא רחמי' פי"ב באבות דר' נתן מביא שאמרו חכז"ל עה"פ אין שלום אמר ה' לרשעים ישעי' ל"ג מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים וצ"ב וי"ל דהנה החילוק בין מי שעובר עבירה מחמת תאוה שלא הי' אפשר לו לכבוש תאותו אבל מאמין בה' ותורתו ויודע שהוא עשה עולה לבין החוטא מחמת שהוא מין ואפיקורס כי החוטא מחמת תאוה בעברו את העבירה הוא מתעצב לאחר המעשה כי יודע הוא שעשה עולה ומה לו עתה בהנאה שעברה ואמרו חכז"ל רשעי' מלאי' חרטות ולא עוד אלא שגם בשעת מעשה העבירה אינו נהנה ממנה הנאה גמורה כי לבו אומר לו שהוא עושה עול ומעורב עצב בשמחתו והנאתו לא כן המין והאפיקורס שאינו חוזר בתשובה אפי' כשעומד בפתחו של גיהנם ואינו מתעצב לעולם על שעבר עבירה ואדרבה כל מחשבותם לזה הרג בקר ושחוט צאן כי מחר נמות ודרשו חכז"ל ע"ז במס' שבת ל"א הפסוק כי אין חרצבות למותם ובריא אולם שאין חרדין כלל מיום המיתה ולפי"ז שאם מלמדין זכות על הרשע שלא חטא מחמת מינות רק מחמת תאוה ועשאה בעצב ולא נהנה ממנה הנאה גמורה ולבו מלאה חרטות היא טובה גדולה להם והנה על ענין זה אמר תהלים ל"ח אין שלום בעצמי מפני חטאתי שכוונתו שאם גם אמת שחטא אבל הי' מלא עצבות על דברי העבירה וז"ש אין שלום בעצמי מפני חטאתי כי החרטה והעצב הכאיבו עצמיו ולפי"ז מאמר המין והאפיקורס שלום יהי' לי כי בשררות לבי אלך פירוש שלא יתעצב כלל ולא יתערב איזה חרטה או עצבות בשמחתו וע"ז נאמר לא יאבה ה' סלוח לו כי רשע כזה לעולם לא ישוב בתשובה ולפי"ז יובן כוונת הגמרא שהקב"ה מעיד על הרשעי' שאין שלום בהם בעצמותם מפני חטאתם כי הם מלאי' חרטות ויפה אמרו חכז"ל שמזה שאמר ה' אין שלום לרשעים מוכח שגם לרשעי ישראל אוהב הקב"ה כי גם שחטאו לא זז מחבבם שמעיד עליהם שלא חטאו בשמחה ולבם נשבר בקרבם על חטאתיהם ושוב מצאתי בס' ייטב פנים חלק אבני זכרון אות ל' שפירש כפירושי המאמר מנין שהקב"ה אוהב את הרשעים ועיין מה שכתבתי עוד בענין זה בחלק שערי ציון אות ק"ה:
אות לד
בגמרא דיומא ל"ו איתא אמר משה רבש"ע בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות והקשה הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל הובא בס' חות יאיר הלא משה רבינו אוהב ישראל הי' ולמה לא ביקש שיעשה אותן זכיות י"ל בשנוסיף לדקדק כי תיבת בשעה היא מיותר דהול"ל כשיחטאו ישראל ויעשו תשובה י"ל דהנה לפעמי' אדם מתחרט מאוד על איזה מעשה שעשה ואעפי"כ לשעה קלה גברה התאוה עוד הפעם והסיתו היצה"ר עד שחזר לעשות אותו מעשה עצמו והי' מן הראוי' שלא לקבל תשובתו על מה שעבר כיון שנכשל עוד הפעם וכמו שכתב הרמב"ם שהחרטה צריך להיות באופן זה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לעשות עוד דבר זה והנה כל זה אם חטא עתה במזיד אבל אם עתה נכשל רק בשוגג השכל נותן כי לא יעכב זה התשובה ששב על מה שעבר קודם לזה כי חרטתו אמת ורק נכשל עתה בשוגג לפי"ז י"ל כי משה באהבתו את ישראל טען לפני הקב"ה שגם אם חוטאין במזיד הוא רק כאלו חטאו בשוגג כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות ונאלנו כי חטאנו ולכן ביקש מלפניו ית"ש שגם אם יחזרו לחטא אותן העבירות שכבר שבו עליהן חשוב עליהן מה שחטאו עכשו כאלו הי' שוגג וממילא לא יעכבו אלו החטאי' מלקבל תשובתם על מה שחטאו בזמן העבר לפי"ז יובן כי על החטאי' שעושי' עכשו לא הי' יכול לבקש שיחשבם כזכיות כי אין כוונתו לאחר שעשו תשובה כי אז בודאי יחשבם כזכיות ורק כוונתו שגם קודם שחזרו בתשובה יחשבם כשגגות כדי שלא יעכבו מלקבל תשובתם על מה שחטאו בזמן שלפני זה ולזה אמר "בשעה" שחוטאין ישראל ועושין תשובה שאפי' אם בשעה אחד יחטאו ויעשו תשובה שיחטאו מחדש ויתחרטו על העבר רק שלא יהי' בכחם לעמוד נגד הסתת היצר לכבוש תאותם אבקשך שתחשוב להם חטאי' של עכשיו כשגגות כדי שתקבל תשובתם על חטאי' שחטאו זה זמן רב שהתחרטו עליהם:
אות לח
בתהלים ל"ב בפסוק לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ואיתא בילקוט אשרי למי שהוא גבוה מפשעיו ואין פשעיו גבוהי' ממנו י"ל דאמרו חכז"ל סוכה נ"ב כל מי שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולפי"ז אם אדם גדול עשה איזה עבירה ואותו עבירה עצמה עשה אדם פשוט ג"כ הי' יותר התנצלות להגדול כי לפי ערך גדולתו במצות ובמע"ט יצרו גדול אין חידוש כ"כ אם יארע לפעמים שמסיתו היצה"ר לעשות דבר קל שהוא נדנוד חטא מה שאין כן אדם פשוט שאין להיצה"ר כח כ"כ להסיתו אין לו התנצלות ומצד זה הי' ראוי' שיקל עונש אדם גדול מעונש אדם פשוט אמנם מצד אחר יכבד עונשו כי אם אדם גדול עושה איזה דבר הגם שהוא חטא קל מאוד לפי גדולתו יחשב גם זה לחטא כי יש חילול השם בדבר וכמו שאמרו חכז"ל יבמות קכ"א הקב"ה מדקדק עם הצדיקי' אפי' כחוט השערה ושגגת תלמוד עולה זדון, אמנם מי שהוא צדיק גדול ומסתיר מעשיו הטובי' כ"כ עד שאין נודע לשום אדם צדקתו וכל העולם מחשיבין אותו לאיש פשוט לזה יש ב' המעלות כי יש לו טענה שיצרו גדול ואעפי"כ לא נחשב שגגתו לזדון כי אין איש בעולם שידע מצדקתו ואין חילול השם בדבר ואין למדין ממנו כי בעיני כל הוא איש פשוט לפי"ז אם אדם גדול עושה איזה חטא הי' עונשו קל כי הוא "גבוה הרבה מפשעיו" ולפי ערך גדולתו בתורה במצות ובמע"ט ולפי ערך גודל יצרו אין זה חידוש כלל אם נכשל לפעמי' בדבר קל אבל לעומת זה "פשעיו גבוהי' ממנו" דהיינו שע"י נעשה החטא הקל פשע גדול שהעבירה היא קטנה בעצה ורק ממנו נעשה גדולה לפי שהוא עשאה יש חילול השם בדבר אבל אם איש אחר הי' עושה עבירה כזו היתה נמוכה מאוד ורק ממנו נעשה גבוה אמנם הצדיק שמסתיר מעשיו מבני אדם ואינו נודע לרבים בזה הוא גבוה מפשעיו שלפי ערך גדולתו אין זה חידוש כלל שחטא בזה ואעפי"כ אין פשעיו גבוהים ממנו כי אצלו אינו נחשב שגגת תלמוד לזדון מאחר שאינו ניכר לשום אדם שהוא צדיק וגדול הדור וז"ש אשרי נשוי פשע דהיינו שהוא גבוה מפשעיו לפי ערך גדולתו וגדולת יצרו אין זה נחשב לחטא כלל ואעפי"כ אין פשעיו גבוהי' ממנו ע"י שהוא עשאם ופירש האיך יהי' אפשר זה הלא זה תלוי' בזה לזה אמר "כסוי" "חטאה" כי ע"י שהוא מכוסה ונעלם מבני אדם נחשב לו רק לחטא שהוא שוגג מה שנחשב לת"ח אחד למזיד:
אות לו
בפ' בהר במסורה ואם לא מצאה ידו די השיב. ולא מצאה היונה מנוח. גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחי' את מזבחותיך ה' צבאות תהלים פ"ד י"ל שאם לא הספיק האדם לשוב בתשובה שלימה בעוה"ז אז לאחר פרידתו מעוה"ז לא תמצא נשמתו מקום מנוחה כי רק בעוה"ז אפשר לתקן מעשיו ולא לעוה"ב כמו שדרשו חכז"ל עה"פ ס"פ ואתחנן היום לעשותן ולא למחר לעשותן אמנם מצינו במדרש שגם לאחר שנסתלק אפשר שיהי' לו תיקון לנשמתו לבא למקו' מנוחתה כמו שסיפר מרע"ק שלמד בן אחד לומר קדיש ועי"ז הציל את אביו מבאר שחת וא"כ אם האדם גידל את בניו על דרכי התורה והיראה אז יש לו תקוה שיתוקן נשמתו וידוע שהנשמה נמשלה ליונה ולצפור וכן מבקשין בתפלה לאחר קריאת הנשיאי' בימי ניסן שיכניס הקב"ה הנך צפרי קדישא לאתר קדישא וז"כ המסורה ואם לא מצאה ידו די השב דהיינו שלא הספיק בידו כדי לשוב בתשובה שלימה בעוה"ז אז "והיונה לא מצאה מנוח" לא תמצא נשמתו מקום מנוחה לאחר פרידתה מהגוף לבד מי שגידל בניו על דרכי התורה אז גם צפור מצאה בית ודרור קן לה שאז תמצא הנשמה מנוח אם שתה אפרחי' את מזבחותיך ה' צבאות ששתל בניו על התורה ועבודה אז יש תקוה לנשמתו שבזכות בניו ימצא מנוח:
אות לז
במסורה ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאוד, ושבר פשעים וחטאים יחדו ועזבי ה' יכלו, ישעי' א' וחטאים בעדת צדיקים תהלים א' וחטאים אליך ישובו, שם נ"א. י"ל עובדי ע"ז אם חוטאים הקב"ה מעניש אותם כי בלי ספק מאחר שמקורם רע ושורשם טמא ודאי לא יחזרו מדרכם הרעה ולעולם לא יתנו לב לשוב בתשובה לא כן ישראל עם קרובו זרע אברהם יצחק ויעקב גם אם יארע לפעמי' שיחטאו ולא יוכלו לעמוד במשפט אעפי"כ לא יכלם הקב"ה ויאריך להם אף כי סופם לחזור בתשובה שלימה לפניו כי יש להם חזקת כשרות ויעמוד להם זכות אבותם הקדושים שיחזרו בתשובה וז"ש ואנשי סדום רעים וחטאים שהם עובדי ע"ז ושרשם טמא משורש נחש וחטאי' ועזבי ה' יכלו הקב"ה מכלה אותם אבל וחטאים בעדת צדיקים אם יארע בעדת צדיקים חטאים אינו מכלה אותם כי בטוח הוא וחטאי' אליך ישובו בזכות אבותם הקדושי':