משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת עבודה זרה · פרק ראשון
דף ד.
תוס' בד"ה שהיה וכו' והא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' עכ"ל נראה מדבריהם דאפילו בדבר המפורש בתורה אמרי' מוטב שיהיו שוגגין דאי איתא מאי מק' ועיין להפר"ח בה' יוה"ך גבי תוספת יוה"ך ע"ש:
דף ה:
בד"ה מנין וכו' י"ל מל' אסור שהוא איסור גמור וכו' הק' מהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב דף ד' ע"א דמגמ' בפ' ד"מ דנ"ד ל"מ כן דפריך וגזל מי מחייב והתניא גוי בגוי אסור הרי דאסור לאו היינו מוזהר ע"ש ול"ק דהתם דוקא מ"ל הכי מדקתני רישא חייב כדפריך בתר הכי מרישא וכיון דבריש' קתני חייב ובסיפ' קתני אסור משמע דאסור לא מוזהר אבל משמעות אסור לחודה הוא מוזהר גבי ב"נ:
בא"ד אלא י"ל דהאי קום עשה וכו' עכ"ל הק' המש"ל בפ"י מה' מלכי' דנהי דגוי' עוברין על בל יחל מ"מ היינו בב"המק אבל בבמה שלהן לא שמענו והכא בבמה שלהן איירי ע"ש ול"ק דהכא יכול להיות דאיירי בבמה שלנו קודם שהוקם המשכן כדתניא בזבחים דקט"ו ע"ב עד שלא הוקם המשכן כשרים בבמה אפי' בע"מ ודוקא מחוסר זמן הוא דאסור ובבמה שלנו קודם שהוקם המשכן דינו כמו ב"המק ומ"ש התוס' בד"ה הקודם בבמה שלהן ל"ד ומה שהק' עוד דבפד"מ דנ"ט אמרינן דדינין דקחשיב משום דהוו ק"ע ושוא"ת וכ"כ התוס' שם גבי פריה ורביה ע"ש י"ל דשאני התם דתרי מילי נינהו דדינין השוא"ת. שוא"ת עול אפי' אינו מצווה על המשפט וכמ"ש רש"י שם ע"ש ופריה ורביה השחתת זרע אינו תלוי בפ"ור דיכול להיות דקיים פ"ור ובא להשחית זרעו דאמרי ליה שוא"ת דהוי שוא"ת לחודה אבל הכא כי אמרינן ליה שב ואל תקריב מחוסר אבר אמרי' ליה נמי עמוד והקרב שלם אבל עדיין קשה מנדבה וכמו שהקשה המש"ל עוד ע"ש ונ"ל דהנה הריטב"א ז"ל בחי' כ' דמאי דקאמר אסור לב"נ לאו איסגר אלא דהקרבן פסול ע"ש וע"כ דהנפקותא לנדר דאמרי' ליה קום והבא שלם דבנדבה מאי נ"מ אי הקרבן פסול כיון דליכא איסור בדבר והתוס' מעיקרא דקדקו מל' אסור משמע איסור גמור לאפוקי פסול כדפ' הריטב"א וק"ל דפ"ז אמאי לא חשיב גבי שבע מצות והשתא מכח קושי' זו חזרו ממ"ש תחילה אלא דליכא איסור בדבר אלא פסול וא"כ לא איירי אלא בנדר דאמרי' ליה קום והבא וא"כ ק"ע הוא ולא קחשיב ומשום דלכאורה לא יעלה על הדעת דב"נ מוזהר בלא יחל כיון דלא נאמר אלא לישר' לזה כ' דאין הדבר ק' כ"כ דהא מצינו דגויים נודרין נו"ן כישראל:
בא"ד דמצרכי' מן העוף וכו' עכ"ל הק' השע"ה בה' שחי' אמאי לא ק"ל מדאי' בפ"ק דמנחות מן הבקר להוציא הטרפה ע"ש מ"ש עוד ולפמ"ש התוס' לקמן בד"ה ודילמא וכו' דלא הוזהר אלא מטרפות הניכר לא ק"מ מיהו י"ל דלעולם אפי' טריפה שבסתר פסול להקריבה ב"נ אלא דנח לא הוזהר כיון שאינו יודע ומ"מ אי אירע שהיא טריפה פסולה ומ"מ הדבר פשוט דמאי דמיעטה רחמנא לטריפה בב"נ לאו להקרבה אלא לצוותא או לקיום העולם והדבר מוכרע מעצמו ממ"ש התוס' בדבור הקודם דלא אמרי' להקרבה אלא במחוסר אבר דליכא טעמא אחרינא אבל זקן וסריס לא וא"כ ה"ה לטריפה כיון דאיכא טעמא אחרינא ומ"ש התוס' בקושי' זקן וסריס ולא הזכירו טרפה משום דלא פסיקא להו דוכתא דטרפה מותרת לקרבן בב"נ אבל למסקנת דבריהם ע"כ דטריפה דאיכא טעמ' אחרינא אינה פסולה להקרבה ומדברי התוס' לקמן בסוגייא נר' דלמ"ד יולדת אית בה קיום העולם ומאי דפסיל לה קרא היינו להקרבה ועיין למהרש"א שם ועיין להשע"ה:
והנה בבכורות דט"ל דבע"ל בגמ' יש מחוסר אבר מבפנים או לא מי אמרי' תמים כתיב ואפי' מח"א מבפנים פסול א"ד דומיא דמום מה מום מאבראי ע"ש הסוגיא ונראה פשוט דבב"נ דאסור מח"א דוקא מבחוץ אבל מח"א מבפנים כשר דהא לא כתיב תמים ועוד אי איתא דאסור לב"נ מאי מבע"ל שם בישראל הא נ"ל מכח מי איכא מידי דלגוי אסו' ולישר' מותר וא"כ ע"כ מאי דק"ל להתוס' מקרא דמן העוף אינו אלא מל' בריית' דקתני דשה גפה דמבחוץ הוא אבל קרא לחודיה י"ל דאתא למח"א מבפנים ולפי"ז מה שתי' דאצט' כי היכי דלהוי נאמרה ונשנית קשה טובא דנימא דקרא אתא למח"א מבפנים ומ"מ הו"ל כלא נשנית ולישר' נאמרה ולא לב"נ וכדמוכח בפ' ד"מ דנ"ט דכל היכא דמצינן למימר נשנית לשום דרשא הו"ל כלא נשנית ע"ש. ועוד ק"ל דבספרי פ' שופטים פ"ה אמרי' בקרא דכל מום לא יהיה בו אין לי אלא שהומם נולד במומו מנין ת"ל כ"ד רע ע"ש וכיון דבישראל אצטריך תרי קראי להכי נימא דב"נ דמח"א אסור להם כשנולד מח"א מותר וקרא דמן העוף לנולד מח"א והו"ל לא נשנית מיהו לזה י"ל כיון דנ"ל מח"א מהבא בהמה שחין ממילא אימעוט אפי' נולד מח"א שאין חיין ראשי איברים שלה ודוקא בקרא דכל מום לא יהיה בו הוא דטעי' ויש לחקור יתר אבר אי אסור לב"נ אי אמרי' כל יתר כנטול דמי והו"ל חסר ועיין פלוגתא דרבוותא בפי' הא מילתא בי"ד סי' מ"א עיין להפר"ח שם ויש להתיישב בדבר:
גמ' הניחא למ"ד טריפה א"י וכו' כבר הביאו ראיה מכאן למה שנסתפק הפר"ח בתשו' אי זכר טריפ' מוליד דא"א דמוליד אפילו למ"ד א"י קשה ומאי קאמר הניחא וכבר דשו בו רבים. והנה אמרי' בגמ' בפא"ט דמ"ג קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וטריפה ואיפליגו רבוותא בטעמו של דבר אי משום דסופו ליסתר או משום דאע"ג דהשתא כשירה מ"מ טריפה היא משום דנטרפה שעה אחת קודם עלית הקרום וכדאמרי' בפ' בהמה המקשה מה טריפה כיון שנטרפה שעה אחת שוב אין להתיר ולמדו משם הראשונים לנשבר הקולית במקום צומת הגידין דטריפה ואח"כ נחתך מלמעלה מצומת הגידין דהשתא כשירה לדעת קצת מרבוותא ועיין להריטב"א בחי' בר"פ בהמה המקשה ואם כן בכה"ג דהשתא כשירה ובריאה אלא דמטרפי' לה משום דנטרפה שעה א' ודאי נראה דטריפה כה"ג יולדת וחיה כיון דהשתא מיהא בריאה היא וכן ראיתי לה' משבצות זהב בסי' ל"ג לענין הקרום לענין חיות ע"ש וא"כ קשה מאי קאמר הניחא הא לדידיה נמי ק' דאצט' קרא דמכל החי לאסור כה"ג ומ"ל נמי טרפות הניכר אפי' בקרום דהיה הקרום של מוח מגולה וניקב ועלה קרום וכה"ג כ' התוס' בסופ"ק דמכות ע"ש וצ"ל דאף דלדידיה נמי ק' מ"מ הגמ' קאמר הניחא ר"ל אפי' בכל טרפות לא א"ש למ"ד יולדת וכה"ג כ' בעלי הכללים ע"ש ומעתה אין להוכיח מכאן ספיקו דהפר"ח ועפי"ז ניחא מה שהק' התוס' במסקנא דשמעתין למ"ד אינה יולדת אתך למ"ל ועפי"ה ניחא דאצט' לטרפות דכה"ג:
ודילמא נח גופיה טריפה הוה פי' וא"כ אצטריך מכל החי לטריפה ומח"א מנ"ל וכפירש"י בפ' רי"ש ע"ש ואתך לדרשא אחריתי ע"ש אלא דלפי זה לא משני הגמ' מידי דאי ס"ד טריפה אמ"ל רחמנ' שלמין לא תעייל דהא לקושטא הוא כתיב מכל החי לטריפה ואהך לדרשא אחריתי ועיין להת"ח ונ"ל דהכי משני הגמ' דלא נכתוב מכל החי וכיון דלא אפשר לדרוש שלמין לא תעייל ע"כ נח לאו טריפה ואתך לטריפה דאף דאיכא דרשא אחריתי בתיבת אתך מ"מ לא דרשי' לה אלא אי ה"ל טריפה ממ"א וכן צ"ל לדברי התוס' בד"ה והשתא וכו' ע"ש ואי הוה מצינן למי' שלמין לא תעייל הוה מצינן למי' דנח טריפה הוה אבל השתא דלית לן למידרש שלמין לא תעייל ולא נ"ל טריפה ממ"א ע"כ דנח לאו טריפה ונ"ל טריפה מאתך ולמ"ל מכל החי ואין לומר דדילמא קושטא דמילתא טריפה הוא דהא חיה כמה שנים. מיהו למ"ש התוס' בד"ה ודילמא לא יתכן זה והדק"ל ונ"ל דאף דאתא לדרשא אחריתי מ"מ דרשינן ממשמעות אתך בדומין לך ודרשי' תרווייהו ולמסקנא דנ"ל מלהחיות זרע למ"ד אינה יולדת מ"מ אף דנ"ל מקרא אחרינא מ"מ אינו סותר המשמעות הכלל דלעולם משמעו' אתך בדומין לך ובעינן שלא יסתר זה המשמעו':
אמר קרא אתך בדומין לך כ' הריטב"א ז"ל בחי' דמהכא נמי ממעטי' מחוסר אבר ודלא כר"א ופי' הגמ' כאלו אמר אלא ע"ש. וק' דא"כ נמעט גם בע"מ ואפשר דס"ל כגי' הספרי' בזבחים דקט"ו דממעט בע"מ בב"נ מקרא ע"ש בפירש"י ומ"מ לפ"ד הו"ל להגמ' להקשות מכל החי למאי אתא כדפריך להחיות זרע למאי אתא והתוס' כתבו דמ"מ אצט' מכל החי דהוה מוקמי' קרא וכו' ע"ש ועמ"ש מהרש"א ז"ל דאימא דקרא דמכל החי למעוטי בע"מ ע"ש ול"ק דר"א קאמר מנין למחוסר אבר שאסור והא מילתא ידעי לה מקרא דאתך ולא הול"ל אלא מנין לבע"מ שמותר:
תנא כולי קלנדא חד יומא חשיב ליה. נר' דטעמו של דבר משום דאיכא איד ביום אחד או שני ימים לכך חשיב לקלנדא בחד יומא לכלול כל האידים בחדא מילתא ולא להאריך לפרט כל איד בפ"ע ועפ"ז י"ל מה שהקשו התוס' אמאי ל"ק מתני' נמי דייקא די"ל דאי הוה תני ב' ימים הו"א דוקא קלנדא דהוא איד גדול גזרו ב' ימים קודם דעלה קאי מתני' דלקמן דאלו אידיהן קלנדא וכו' אבל איד קטן דעיקרו יום א' לא גזרו עליו ב' ימים לזה כלל יום אחד האיד בהדי הב' ימים לאשמעי' דאפי' האיד יום א' אסרו ב' ימים קודם דאי לאו משום האד דיום אחד לא הו"ל לכלול כוליה קלנדא ביום א':
דף ה:
בתרי עברי דנהרא מדברי התוס' בסוגיין שכ' דלמומרין אין לאסור אלא בתרי עברי דנהרא נר' דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסורא אפילו מדרבנן אבל מדברי התוס' בפ"ק דמציעא ד"י נראה דאיכא איסור דרבנן ועיין בחי' בפ' כ"ש דכ"ב ע"א ע"ש ולפ"ד מאי דלא אסרי' הכא אלא בתרי עברי דנהרא משום דספיקא הוא אי מתרי בו והוי ס' דרבנן א"נ רבנן לא גזרו בגוי:
גמ' דייקא נמי וכו' עיין מהרש"א בפ' כ"ש דף כ"ב ע"ב ועמ"ש בחי' שם ע"ש:
תוס' בד"ה אמר אביי וכו' גזירה וכו' כיון דאינו שמח ביום אידו עכ"ל נר' מדבריהם דמאי דקתני מתני' שמח הוא לאחר זמן לאו היינו למחר כמ"ש רש"י במתני' אלא אחר זמן מרובה מיהו כ"ז לאביי אבל לרבא דאמר הטעם משום דאזיל ומודה וע"כ לא אזיל ומודה אלא ע"י ששמח ואם כן ע"כ דקתני שמח לאחר זמן היינו אחר שעה ואפשר דרש"י במתני' אליבא דרבא מפ"ל ודנקט למחר ל"ד אלא לאחר שעה ועיין מהר"ם לובלין ז"ל שם ודפריך לקמן הגמ' דר"י אדר"י מההיא דאשה לא תסור אליבא דרבא הוא דפריך:
דף ז.
בד"ה פשיטא וכו' בסתם משנה וכו' ואפי' במחלוקת וכו' עכ"ל נראה דהתוס' מסופקים אי הא דאמרי' מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם משום דהלכה כסתם משנה ולאפוקי סתם ואח"כ מחלוקת ולפ"ז למאן דלא ס"ל הלכה כסתם משנה לא ס"ל נמי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם או דמאי דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כלל אחר הוא ולאו משום דהלכה כסתם משנה ולכך כ' בסתם משנה נמי פליגי כלפי הצר הא' ואח"כ כ' ואפי' מחלוקת וכו' כלפי הצד השני:
בא"ד דהסתם חשוב כרבים וכו' עכ"ל פי' דהסתם גופיה כרבים משום דאיכא הסתם וההוא תנא דס"ל כוותייהו ועיין מהרש"א והריטב"א בחי':
דף ט.
גמ' דכד מעיינת בהו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא פריך אב' אלפים דתהו וכו' ע"ש ונראה דפשיט"ל דמאת הנפש אשר עשו בחרן דכיון דהיו עוסקים בתורה לא נכללו עם הב' אלפים דתהו אבל לא משמע ליה דיוכללו עם הב' דתורה עד מתן תורה כיון דלא ניתנה להם תורה: תוס' בד"ה גמירי עמ"ש מהרש"א וי"ל דמדנקט לשון ההיא שעתא משמע אשעת יציאה הוא דגמירי דעל הנפש אשר עשו לאו בשעתא חדא עשו הכל אלא בהמשך זמן מה:
דף יב.
גמ' לא חשו משום דמי ע"א. ק"ל אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורוב מעות דחוצה לה לאו מעות ע"א נינהו דבנמצא ביד גוי נמי אמרי' כל דפריש כדאי' בפ' גיד הנשה דצ"ה ועיין להתוס' שם וי"ל:
תוס' בד"ה דילמא וכו' לתחוב הכף של נבילה עכ"ל וה"נ איכא הנאה פורתא דבולע הכף משמנונית דבלאו הנאה לא חיישי' להכשיל כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וכ"כ הפר"ח בסימן קי"ח ועמ"ש שם בנימוקי ובסי' ס"ט:
דף יב:
בד"ה עיר וכו' משמע שחזר בו עכ"ל פי' מדכ' ואף ע"ג דאסור לשאת ולתת וסיים היינו לזבוני להו משמע דלשאת סחורה ולתת מעות קאמר וחזר בו מפי' לשאת ולתת דמתניתין דפי' מקח וממכר ודלא כמהרש"א ז"ל:
בד"ה אלא וכו' שמא יש לאסור וכו' פי' יש לאסור גבי ע"א משום חומרא דע"ז דאע"ג דבשאר איסורין נמי שלא בדר"ה איכא איסורא ריח קיל וא"ש לפ"ז מ"ש אבל בת קיהא וכו' דכמין איסור ע"א החמירו בו וכו':
דף יד:
בד"ה מקום וכו' נימא לשחי' זבנא עכ"ל. לפמ"ש רשב"ם הביאו התוס' בדבור שאח"ז דמאי דאמרי' אימור לשחי' זבנא משום דלאו בת מלאכה אבל אי הוו מחצה על מחצה לא תלי' בשחיטה ל"ק קושי' דהכא וא"צ למ"ש סתם בהמה דקה לגדל וכו':
דף טו.
גמ' הו"ל מחמר וכו'. עפירש"י וקצת נראה מדבריו דדוקא משום מחמר גזרו דחמיר ולא משום שביתת בהמתו כיון דלפי שעה וכמ"ש התוס' ועיין בהר"ן אבל ממ"ש לקמן בהפוך הדף בסוף הני אדם וכו' ואיכא למגזר כל הני ע"ש נראה דגם משום נסיוני גזרינן משום שביתת בהמתו וגמ' חדא מנייהו נקט וההיא דספסירא דלקמן להריטב"א בחי' ע"ש:
תוס' בד"ה אימור וכו' וקשיא לר"ת עפי"ז וכו' ץ עכ"ל אמה שפי' רשב"ם בפרה אין רגילות וכו' שייכא שפיר קושית ר"ת אך קשה אמאי לא פי' ר"ת דבשוורים כיון דרובא לרדיא לא תלי' ומתניתין בשוורים כפירשב"ם אבל בפרה אע"ג דרגילו' למלאכה מ"מ יש הרבה שאין צריכין למלאכה וקונות לשחיטה ופלגא ופלגא נינהו ולהכי תלינן כיון דלאו רובא לרדיא משא"כ בשוורים דמיעוטא הוא דקונות לשחיטה:
דף טו:
בד"ה מי וכו' תדע לא אסרי' וכו' עכ"ל דבריהם בהכרח זה אינם מובנים לי דהא דלא גזרו במכירת שדה משום דאין אדם מצווה על שביתת שדהו בשבת מדאורייתא ולהכי לא גזרי' משום שאלה ונסיוני ודוקא גבי בהמה הוא דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת הוא דגזרו ובשביעית גזרו אפי' בשדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ואי כוונתם דאמאי לא גזרו על מכירת שדה לנכרי בשביעי' דבר זה נכלל בקושי' הגמ' ולמסקנא ניחא הכל:
דף טז:
גמ' ר"א אמר סתם ארי וכו'. לפירש"י דלר"א נמי מתני' ר"י היא צ"ל דהלכה כר"י דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ועיין בפוסקים והא דלא ניחא ליה בפי' התוס' משום דאזיל לטעמיה שפי' בפ' מקום שנהגו דטעמא דרבנן משום דגזרי שבורין אטו שלימין ולאו משום הרואה ורבנן לדבריהן דר"י קאמר אכל התוס' וכל הפו' דפ' כרבנן ס"ל דטעמא משום הרואה ועיין לה' פלתי בסי' נ"ז ע"ש אך לפי' הר' שמעיה שכ' התוס' לעיל דף ט"ו בד"ה שרא דספסירא אטו בעה"ב הוי גזירה לגזיר' אבל שלמין ושבורין חדא גזירה היא כמ"ש מהרש"א שם ע"ש א"ש לר"א דמתני' רבנן היא אפי' אי טעמא דרבנן משום גזירה ולאו משום הרואה ועיין למהר"ם לובלין ז"ל שם:
תוס' בד"ה ר"א וכו' דאי ס"ד חיה דקה היא א"כ הו"ל סתם כל חיה דקה שיש בה נזק וכו' כצ"ל ועיין מהרש"א ז"ל ועיין מהר"ם לובלין ז"ל שם:
דף יט:
בד"ה הגיע וכו' היינו ר"א אמור' וכו' עכ"ל עיין מה שפי' מהרש"א ז"ל בדבריהם וא"נ דאר"א תנא ל"ק פשיט' די"ל דקאי אתכשיטין ע"א דישראל וקמ"ל דאין אסורין עד שתעבד דבעיא דגמ' היא לקמן דנ"ב למ"ד ע"א של ישראל אסורה מיד אי משמשיה גמרינן מינה אי ממשמשי ע"א של נרי ע"ש ולא ק"ל הגמ' פשיט' אלא על ר"א אמור' דקאי אמתני' דבנכרי מיירי ע"כ נר' דכוונתם היינו ר"א אמורא והו"ל להגמ' להק' אר"א אמורא מאי קמ"ל היינו ר"א התנא וטפי הו"ל להקשות ממתניתין דרבא גופיה ממאי דפריך מרי"ש ורע"ק: :
דף כ.
גמ' או לדברים ככתבן. נראה דלא אצט' או אלא למעט מכירה דגר אבל למעוטי נתינה דגוי לא אצט' או דהומ"ל תתננה לגר ותמכור לנכרי כמ"ש רש"י בדברי ר"מ ולפ"ז לר"י דס"ל דברים ככתבן היינו דלגר נתינה דוקא ולנכרי מכירה דוקא ועיין להר"מ בחיבורו וניחא לפ"ז מאי דק' לפמ"ש התוס' דלא תחנם ללאו והכא לעשה מאי פריך שפיר קאמ"ל ר"מ אימא דה"ט דר"י דלא דריש דקאי אתרוייהו משום דכבר שמענו דאיסורא איכא מלא תחנם ולפי"ה ניחא דקושי' הגמ' היא אמכירה דגר דאמאי לא דריש דמכירה קיימא אגר מכח סמיכות ומשני דכתיב או ומשום דאכתי קשה לא ליכתוב או וליכתוב תתננה לגוי ולנכרי תמכור ע"כ הוכרחו התוס' לומר דאתא לעשה לנתינה דנכרי ודוק:
דף כא:
אבל לכותי מאי וכו' ק"ל להסו' איסור מלאכה בחה"מ מדרבנן מאי פריך נימא דלא גזרו אלא בנכרי דחיישי' לשבתות ויו"ט דאיסורא דאורייתא אבל לכותי דליכא חששא אלא דרבנן לא גזרו ונ"ל דכוונ' הגמ' כותי' אימר עביד בחה"מ ואסור משום לפני עור ועיין בתוס' בד"ה ות"ל ע"ש מיהו דברים אלו לא יכונו אלא לפמ"ש התוספות בפ"ק דחולין ד"י דר"ג דיבנה ס"ל כותי גרי אמת וא"כ רשב"ג בריה ודאי כוותיה ס"ל ולהכי פריך שפיר אבל לפמ"ש שם בשם רש"י דר"ג ס"ל גרי אריות לא פריך מידי דנימא דרשב"ג ס"ל גרי אריות וליכא לפני עור וצ"ל דרש"י ס"ל דאיסור מלאכה בחה"מ דאורייתא וגם דברי התוספות בד"ה אבל וכו' בתי' הב' י"ל דאזלי בשיטה זו ול"ק מה שהקשה מהרש"א. ז"ל ע"ד ע"ש ובלא"ה י"ל קושיתו דכוונת התוס' דכיון דאיכא סברא לכאן ולכאן הו"ל למתני תרוייהו נכרי וכותי ולא כ' דכ"ש נכרי אלא כלפי הסברא דכ' דקושיתם וי"מ קושי' מהרש"א ז"ל במ"ש הוא עצמו כגמ' דבמרחץ איכא טעמא דע"א וא"כ גם בנכרי איכא ב' איסורים ונכון וגם ניחא מה שהקשה מהרש"א על תי' הג' שכ' התוס' בשם הר"ר אלחנן:
דף כב.
הנהו מוריקאי וכו' משמע דעובדא בסתמא איירי וכ"נ מפירש"י בד"ה שרא וכו' דהא אע"ג וכו' מלשון דהא שכ' נר' דעובדא בסתמא איירי ולפ"ז קשה מאי פריך מברייתא כיון דלא שמעי' מברייתא דסתמא אסור כדקאמר הגמ' בסמוך וי"ל במ"ש התוס' בד"ה ת"ש וכו' דמרישא איכא לדיוקי וכו' ואע"ג דכ' דנקט הכי לרבותא דסיפא מ"מ יכול להיות דהתנא לא כיון לכך אלא לדיוקי דסתמא שרי ובהכי ניחא מאי דק' מאי קאמר מהא ליכא למשמע מינה נימא נעשה וש"מ דסתמא אסור ועפי"ה ניחא דאי כיון התנא ברישא לדיוקי סתמא א"כ הוי סתמא מותר דנעשה דיוקא דרישא דסתמא כסיפא דהתנו מתחילה דשרי או כלך לדרך זו דאמרי' נעשה מאמצעיתא לסיפא והוי סתמ' אסור ולכך ליכא למשמע מינה מידי וא"כ י"ל דרבינא דפריך משמע ליה דע"כ התנא ס"ל סתמא ספיקא הוא דאי פשיט"ל דשרי אמאי לא תנא בבא דהתנו מתחילה בתר דבאו לחשבון כיון דהתנו מתחילה שרי אפי' באו לחשבון כדב' התוס' ורש"י אלא ע"כ דהתנא נחית כי היכי דילהוו נעשה מרישא לאמצעיתא ונעשה מאמצעית' לסיפא לגלויי דספיק' הוא וכיון דס' הוא הו"ל למיסר מס':