אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת סנהדרין › פרק ראשון

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת סנהדרין · פרק ראשון

מסכת סנהדרין

דף ב.

לא כהטייתך לטובה וכו' מק' ומטו בה משמא דמהר"א ברודא ז"ל אמאי אצטריך קרא דאחרי רבים להטות לאשמעי' דמטין לרעה ע"פ שנים הא שמעי' לה מדאמרה תורה יומת המת והיכי מ"ל אי כולן לחובה הא קי"ל דפוטרין אותו דגמירי דבעי הלנת דין וכדאמרי' לקמן וע"כ ברובא ע"כ. ואפ"ל דהו"א דאיך מטין אלא ע"פ רובא דמנכר דמה שנשארו הם מיעוטא דמיעוטא ואע"ג דאין מטין לרעה ע"פ שנים מ"מ רובא דמנכר שאני וכה"ג אמרי' בפ"ב דחולין ע"ש ולכך אצטריך קרא דאחרי רבים להטות דמטין ע"פ שנים:

תוס' בד"ה ד"מ וכו' ולל"ק לא חשיב האי שיור וכו' עכ"ל ולר"י דס"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה כמ"ש התוס' לקמן י"ל דחשיב האי שיור ושייר נמי הא דגר צריך ג':

דף ב:

בד"ה דברי הכל וכו' ומאן דל"ל ע"פ לא בעי ג' וכו' וע"ק דר"י אית ליה וכו' עכ"ל הרמ"ה ז"ל לקמן אהא דאמרי' א"ב דשמואל כ' הא דלא קאמר א"ב דר' אבהו משום דרב אחא א"ש כר' אבהו דאע"ג דמדרבנן הוא החמירו ואמא דאין דיניהם דין ע"ש ומדבריהם הללו נראה דלא כהרמ"ה אלא דר"א לא אתי כר' אבהו דכיון דמדרבנן הוא. דיניהם דין והא דל"ק א"ב דר' אבהו משום דאז הוה ק"ל ארב אחא מר' אבהו דקשיש מיניה דכן דרך הגמרא להקשות מדברי האמוראים הראשונים ולכך מייתי דשמואל דהשתא אתי ר"א כשמואל ועיין להרמ"ה גופיה לקמן שהוכיח דלית הילכתא כר' אחא משום דקי"ל כרבי אבהו וצ"ל דס"ל לקושטא דמילתא דר' אחא לא אתי כר' אבהו אלא משום דאיכא למידחי דאפי' מדרבנן אין דיניהם דין ניחא ליה להגמ' למנקט א"ב דשמואל:

בא"ד וי"ל מדכ' רחמנא מומחין גבי גזילות וכו' עכ"ל לפי"ז ק' אמאי לא משני הגמ' לעולם אין ע"פ וממשפט אחד שמעי' ג' ומאי דלא בעי מומחין מרגלי גבי גזילות וכבר נרגש מזה מהר"ם שיף ז"ל אבל אין להקשות דהו"ל לשנויי לעולם ע"פ ס"ל והא דלא בעי' מומחין. מדגלי גבי גזילות דכיון דג' ומומחין מחד קרא נפקי כיון דגלי דלא בעי מומחין ולא קאי אלהים אהלוואו' א"כ גם ג' לא בעי דלא כמ"ש בביאור מהרמ"ש:

דף ג.

גמ' שלא דלת וכו' משמע דג' הדיוטות שכיחי ובגמרא בקדושין דס"ג דאמרי' מי יימר דמזדקקי תלתא היינו למ"ד ע"פ שנו כאן ובהודאות והלוואות מדאורייתא בג' מומחין א"כ גר נמי ג' מומחין דכמשפט כתיב וג' מומחין לא שכיחי ועיין להרב בתי כהונה מה שהקשה אגמ' דקידושין הלזו מגמ' דפ' כירה גבי נשאלין לנדרי' וכו' ע"ש:

תוס' בד"ה שלא וכו' וי"מ דוקא גזילות שע"י חבלות וכו' עכ"ל אבל גזילות או חבלות לחודייהו לא ובהכי מתורץ גם מה שהקשו מההיא דחנן בישא דאי ר"ל דלא מיעטו הי"מ אלא גזילו' לחודייהו אבל חבלות לחודייהו לא דיינינן אכתי קשיא מההיא דחנן בישא וכ' מהרש"א דמתני' ודאי דגזילות או חבלות קתני מדאמרי' לעיל גזילות דכתיב ונקרב וכו' ע"ש ואפ' דאין ראיתו מכרעת וכמ"ש מהר"מ שיף מ"מ כ"ן מדפריך לקמן חצי נזק היינו חבלות וצ"ל לפ"ד מהרש"א דמשנתנו דבעי' מומחין בגזילות או חבלות בא"י קאי דדוקא בח"ל הוא דעבדי' שליחותייהו וכמ"ש הר"ן בחי' ועיקר קושית התו' היא אהא דאמרינן דבמידי דלא שכיח לא עבדי' שליחותיהו וע"ז תי' דדוקא גזילות שע"י חבלות הוא דלא שכיח:

בד"ה לרבא וכו' משום דר"ן קאי כוותיה וכו' עכ"ל הט"ז הוכיח מדלא כ' דרב אחא קאי כוותיה דס"ל כמ"ש הרמ"ה. דר"א א"ש כר' אבהו ע"ש וכבר הוכחתי לעיל בד"ה דברי הכל דהתוס' לא ס"ל כמ"ש הרמ"ה:

בד"ה נזק וכו' דהא איתא בהחובל וכו' עכ"ל ה"ק נימא דמתני' בא"י וכמו שכן הוא להי"מ שכ' בד"ה שלא וכמ"ש שם וי"ל דמדקאמר היינו חבלות משמע כדין חבלות ממש ואכתי ק' מאי פריך הגמ' היינו חבלות נוקמה בנזקי שור בשור דדנין בבבל ולאו היינו חבלות ומתני' בבבל ובנזק ג' הדיוטות קאמר וי"ל דמדקתני לה בהדי תשלומי כפל משמע דמומחין קאמר והתוס' ניחא להו לאוכוחי טפי מלישנא דגמ':

דף ג:

בד"ה ד"מ וכו' ואמאי לא נילף ק"ו מד"נ וכו' עכ"ל מכאן יש להוכיח דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מדאורייתא דאי איתא דמדרבנן הוא לא מקשי' מידי ועיין לה' קמ"ר ח"ב בתשו' סי' י"ב שנסתפק בזה ובעיקר קושי' התוס' י"ל דהא דהולכין בד"נ אחר הרוב אפי' בדליתיה קמן הוא הל"מ דמקרא לא נ"ל אלא ברובא דאיתיה קמן וכיון שכן הא קי"ל דאין דנין ק"ו מהלכה ואע"ג דבפ"ק דחולין מייתי דאזלינן בתר רובא מרוצח ונ"ל מהתם ר"נ אפי' בדליתיה קמן מ"מ הנך אמוראי דהתם דלא מייתו מרוצח ע"כ דס"ל דאין ראיה מרוצח וע"ש בתוס' וא"כ להנך אמוראי י"ל דבד"נ מהל"מ ושמואל כהנך אמוראי ס"ל ומה"ט לא מייתי התוס' כאן מההיא דפ"ק דחולין שהיא עיקרא דהך מילתא והוצרכו לאתויי מפ' ן' סורר ומורה ועמ"ש בחי' שם בפ"ק דחולין:

גמ' מה למטה שנים וכו' קשה אמאי לא מוקי טעמא דר' משום ירשיעון תרי ותרתי אלהים דדריש קרא קמא מדהול"ל אל השופט כר' יאשיה הרי ד' ואין ב"ד שקול הרי ה' שו"ר להר"ן שהק' כן ומה שתי' לזה אינו מחוור כלל ע"ש ונ"ל דאי מוקי הכי א"כ רבנן פליגי בתרתי דע"כ או דלא דרשי תחילות או דל"ל אין ב"ד שקול דאי אית להו תרוייהו אייתר חד אלהים דלא לכתוב אלא ב' ואין ב"ד שקול הרי ג' ופליגי נמי ביש אם למסורת ולא ניחא ליה להגמ' לומר דפליגי בתרתי:

דף ד.

תוס' בד"ה כולהו וכו' ורבנן מפ' כפת כתיב וכו' עכ"ל הוצרכו להביא סברת רבנן דלא נימא דכפות כתיב מליאה ולא שייכא בפלוגתא דיש אם למקרא או למסורת:

בא"ד לחייב בב' מצות וכו' והמסורת ולחייב וכו' עכ"ל לכאורה ק' א"כ מאי. מייתי הגמרא בשמעתין מנפשות נימא נמי או נפש או נפשות כמו ההיא דמצות וי"ל דל"ד דגבי נפשות כיון דקרי' נפשות דאפילו מב' מתים כ"ש ממת אחד ולא אצט' המסורת לאשמועי' דאפי' מצוה אחת דלא איקבע איסורא מייתי אשם תלוי והמקרא לאשמעי' דאפי' איקבע איסורא לא מייתי חטאת אלא אשם תלוי דל"ד למאי דאזלינן בעלמא בתר חזקה:

בא"ד ומפ' בגמ' לולב אחד משום דכתי' כפת וכו' עכ"ל אלא ע"כ משום דלא מכחשי דדריש כפת כריב"ב ומה שהק' מהרש"א ז"ל דכבר כתבו התו' דהגמ' כאן ס"ל דריב"ב מטעמא אחרינא וכו' ע"ש ל"ק דאע"ג דלריב"ב י"ל מט"א מ"מ רע"ק ע"כ מהאי טעמ' הוא ומה שהק' דא"כ אמאי לא תי' דמה"ט לא מייתי הגמ' הא דריב"ב משום דלא מכחשי ע"ש י"ל שלזה כיונו התו' במ"ש ונראה וכו' וכ"כ מהר"ם שיף ז"ל ועמיתנו הרב מהרש"ש הי"ו ההוא אמר דלמ"ד יש אם למסורת לא דריש המקרא אפי' היכא דלא מכחשי ולא כ' התוס' דהיכא דלא מכחשי דריש תרוייהו אלא למ"ד יש אם למקרא וא"כ ריב"ב מדדריש תרוייהו היכא דלא מכחשי ע"כ היכא דמכחיש יש אם למקרא ס"ל ולכך מק' התוס' אמאי לא מייתי ריב"ב ולא היא שהרי ריה"ג בפרק כ"ש דל"ו דריש לחם עוני למי שנאכל באנינות הרי דדריש המקרא ואמאי לא מייתי ליה בשמעתין אלא ע"כ משום די"ל דס"ל יש אם למסורת ושאני התם דלא מכחשי מיהו ק"ק במה שכתבו התוס' להא דריב"ב משום ט"א אכתי ק' אמאי לא מייתי דריה"ג ויש לישב:

בד"ה כל וכו' והוה חשבי' לכולהו מתנה אחת וכו' עכ"ל קשה דלב"ש מאי א"ל שהרי כתבו בדבור שאח"ז דלב"ש ל"ל הך סברא דכפרה בכדי לא אשכחן וא"כ אפי' מחשבו לכולהו מתנה אחת לא ליעכבו וי"ל דלפום האי תירוצא ס"ל כתי' בתרא שכ' בדבור שאח"ז דמשום שפיכת שיריים וא"כ אי לא עשה שפיכת שירים ועשה מתנה הו"א דהוי כעשה חצי מתנה דלא מהני קמ"ל:

בא"ד להכי אצטריך קרא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א מברייתא דלקמן וי"ל דלא דרשינן ישפך לדרשא אחרינא אלא השתא דכתיב בחטאת וכפר ואייתר ישפך אבל אי לא כתיב וכיפר דרשינן ישפך למתנה אחת וא"ש מה שכתבו התוס' להכי אצטריך קרא דהיינו קרא דישפך ואפי' לב"ה:

בד"ה ושתים וכו' וא"ת הול"ל וכו' עכ"ל י"ל בזה במ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג דהיכא דהסברא אינה פשוטה כ"כ אמרינן מילתא דאתיא בסברא טרח וכתב לה קרא וא"כ י"ל דהך סברא דכפרה בכדי לא הוי סברא פשוטה ואמרי' טרח וכ"ל קרא ולא דרשי' לעכב וכה"ג כ' מהרש"א בפסחים דס"א ע"א דמוקמי לקרא ללאוי יתירי. ול"מ לעכב אע"ג דאמרי' בכ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ול"מ ליה בלאוי יתירי וה"נ דכוותא:

בד"ה מנין וכו' לאו שהיה פשוט לו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דא"כ לא נכתוב לא נפשת ולא נפשות וידעינן דמ"ל חד מ"ל שנים כמו דאשכחן גבי בשר:

בד"ה ורבנן וכו' וקאמר ורע"ק לטעמיה וכו' עכ"ל כנראה דשפת יתר הוא הא דכ' הא דרע"ק לטעמיה וי"ל דמשום די"ל דרי"ש בעלמא ס"ל יש אם למסורת והכא דאיכא גילוי דנפשת יתירא הוא דרשי' יש אם למקרא דהיכא דמוכחי קראי שאני ומטמא מב' מתים לזה כ' דמדקאמר רע"ק לטעמיה מוכח דרי"ש לא מטמא מב' מתים:

דף ד:

גמ' דכ"ע יש אם למקרא ק"ק הא רבנן ס"ל כפת כתי' בסוכה שהביאו התוס' לעיל בד"ה כולהו וי"ל דמ"מ דרשי כפות לשיהיה כפות ולא פרוד מיהו למ"ש מהר"ם לובלין לעיל בד"ה כולהו דאפי' מכפ' כפו' ולא פרוד ק' ועיין להר"ן בחי' בשמעתין:

דף ה.

תוס' בד"ה ואם וכו' ואפי"ה יחיד מומחה דן וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דמשמע להו דכגון אנא קאי אברייתא וא"כ כיון דאמרי' כגון אנא דנקיטנא רשותא היינו יחיד מומחה דקתני בברייתא וקאמר אבל לא נקיטנא דיניה לאו דינא הרי דאפילו לרבי אבהו אתייא ברייתא ורש"י פי' דברייתא דלא כר"א ע"ש והא דלא סגי ליה לומר דאפילו לא קאי אברייתא מ"מ הרי קאמר דנקיטנא רשותא מהני ולרש"י לא מהני לר"א משום די"ל דרש"י לא קאי אנקיט רשותא דבנקיט רשותא מודה דמהני ומומחה דברייתא לא נקיט רשותא וא"כ אפי' נימא דכגון אנא קאי אבריית' י"ל דלא כתב רש"י דל"ל עירוב פרשיות אלא לפום מאי דמסיק הגמ' דמומחה דברייתא לא נקיט רשותא אבל לפי הצד דמצדד הגמ' דכגון אנא דנקיטנא רשותא ומומחה דברייתא בנקיט רשותא א"ש הברייתא אפי' כמאן דאית ליה ע"פ ול"ק קושיית התוס' לפמ"ש מהרש"א בכונתם ועיין במהרש"א לקמן ד"ו ע"א בפירש"י בד"ה דן וכו' ע"ש ודו"ק:

בא"ד ודוחק לפ' דיניה לאו דינא לכתחילה וכו' עכ"ל לכאורה מלבד הדוחק לא פשיט הגמ' מידי מעובדא דמר זוטרא וי"ל דפשיט דאי איתא דבעי נקיט רשותא איך דן מר זוטרא אי מיירי בדלא קבלוה עלייהו והיינו במאי דקאמר ואי לא זיל שלים ונפרש ואי לא קבלוה כלל כדפירשו התוס' לקמן ואפילו דרש"י פי' בקבלוה עלייהו לדון דין תורה מ"מ כוונתם דדוחק לפ' כן אפי' אם נפרש כפירושם דלקמן דבלא קבלוה מיירי:

דף ה:

גמ' וא"א ליהוי כב' שדנו וכו'. כ' הר"ן בחי' דלהמפרשי' דנקראו ב"ד חצוף משום דיודעין הבע"ד מי הם שזיכו אותם או חייבו משא"כ בג' דכל א' יאמר לא אני חייבתי או זכיתי קשנא מאי פריך הא הכא הוו ב"ד חציף כיון שאמר איני יודע ידעי הבע"ד מי המחייבים או המזכין ועוד קשה להמפרשי' הללו דלפ"ד בקיום שטרות דבעי' ג' ולא סגי ברובא גם בג' הוו ב"ד חצוף ומהגמ' בפ"ב דכתובות דכ"ב ע"א משמע דבג' לא הוו ב"ד חצוף גם בקיום אלא בשנים:

דף ו.

תוס' בד"ה וכ"ת וכו' תימה מאי קאמר וכו' ומאי קאמר נמי ר"א וכו' עכ"ל לפמ"ש התוספות ריש מכילתין בד"ה ד"ה דר"א לא חשיב הך ברייתא דרמב"ח דלא מתניא בי ר"ח וכו' ע"ש ניחא שפיר:

בגמ' סברוה לכ"ע מקשים וכו' ק"ק למ"ש רש"י בריש מכילתין דדברי הכל דקאמר ר"א היינו תנאי דפליגי בפשרה לפום הסברוה דלכ"ע מקשי' תקשי להו מאי דברי הכל דקאמר ר"א ואפש"ל דזהו מ"ש לימא כתנאי ור"ל וקשיא לר"א ולפי"ז ניחא מ"ש התוס' אמאי לא קאמר דשמואל ודאי תנאי היא אך אין זה במשמע אומרו לימא כתנאי ע"כ צ"ל דלא כ"כ רש"י אלא למסקנ' אבל לפום הסברוה ר"א אברייתא דרשב"ג דלעיל קאי וקמ"ל דרבנן דרשב"ג ל"פ בדין אלא בפשרה ואכתי ק"ק בגמ' אמאי לא מוקי דכ"ע לא מקשי' ומ"ד בג' ס"ל דהוי כקנין בטעות וכמ"ש התוס' בד"ה והלכתא וי"ל:

דף ז:

גמ' ומייתי כולהו טבחי דמתא וכו' עיין בריש הוריות דהלשון משונה מכאן דשם איתא מכניף ומייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ע"ש:

דף ח:

תוס' בד"ה וחכ"א וכו' ויש ללמוד מכאן וכו' וסברא הוא דלא גרעה וכו' עכ"ל בסוף יבמות פליגי תנאי דח"א עדי נשים א"צ דו"ח דכיון דאיכא כתובה כד"מ דמי וח"א צריכין דו"ח דכד"נ דמו ופירש"י משום דא"א בחנק משמע אפי' למ"ד בד"נ היינו טעמא משום דשרי א"א לעלמא אבל לאוסרה על בעלה דליכא מיתה כר"מ דמו ונר' דלא אצטריך התם לה"ט דשרי א"א לעלמ' אלא משום דאיכא כתובה ובד"מ דמו אבל לאוסרה על בעלה דליכא כתובה לא דאי אסרי לה ליכא כתובה ואי שרו לה תשב תחת בעלה וליפא נטילת כתובה וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סקס"ג ע"ש וא"כ ודאי דבעי דו"ח. מיהו ק"ל אמ"ש דש ללמוד מכאן וכו' דנימא דאפי' דלא בעי דו"ח מ"מ אי דרשו וחקרו והוכחשו הוי הכחשה שהרי בד"מ דלא בעי דו"ח אי דרשו וחקרו והוכחשו הוי הכחש' כמ"ש הטור וש"ע ח"מ דס"י ל' ע"ש וראיתי לבעה"ת שער כ"ד שכתב י"א דבר"מ אפי' אי הוכחשו בחקירות כשרין כיון דלא בעי דו"ח ע"ש ונר' שזה דעת התוס' כאן וראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ב' דף י' ע"א שיצא לידון בדבר חדש דאפי' לא בעי דו"ח בעדי קידושין מ"מ ה"ד אי הוכחשו בדבר דעבידי למיטעי אז תלינן דאחד מהם טעה בדמיונו אבל בהכחשה גמורה דלא עבידי למיטעי בודאי חד מינייהו משקר ובמילתא דבעי שני עדים לא מצטרפי עש"ב ומדברי התוס' הללו אין נראה כן דאי איתא דהכחשה דלא עבידי למיטעי לא מצט' היכי למדו מכאן דלאוסרה בעי דו"ח דילמא מיירי בהכחשה גמורה דלא עבידי למיטעי ולכך בטלה עדותן מיהו נ"ל דהוכחת התוס' מאוקמתא דאוקמוה בפלוגת' דבן זכאי ורבנן ואיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות ולאוקמתא הלזו ר"מ ס"ל דהוי הכחשה ולא חיישינן לסהדי אחריני וא"א דלעדי לאוסרה על בעלה לא בעי דו"ח הרי לאוסרה ל"ל בה בהכחשה דבדיקות ואסורה על בעלה ול"מ מאה כסף דלא קרי' לו תהיה לאשה ואף דשוב הביא האב עדים והכחישום מ"מ ניחוש עבידי למיטעי דבכה"ג אפי' רבנן דבן זכאי מודו דהוי הכחשה אפי' בבדיקות שהרי בעדי קידושין דלא בעי דו"ח היכא דליכא למיטעי הוי הכחש' ועיין למרן בב"י באה"ע סי' י"א ובש"ע שם:

בד"ה חוששין וכו' אכתי נ"ל במאי דחוששין לכבודן וכו' עכ"ל ק"ק לפי"ז רבה אמאי לא מוקי ובכה"ג ומכח קו' זו היה נ"ל דרבא חולק בסברא זו וס"ל דבדינא אחרינא אין חוששין לכבודן של ראשונים ולפי"ז ניחא מה שהק' מהרש"א בתוס' בד"ה רבה ע"ש: בד"ה באשה חבירה וכגון דאמרי וכו' עכ"ל. עיין פירש"י דנרגש מזה וכ' דאמרי דמאי דלא התרו בה משום דידעי בה שהיא חבירה וכיון דאמרו כן ע"כ להורגה באו ועיין להתוס' לקמן ד"ט ע"ב בד"ה עדי ע"ש:

דף ט.

גמ' בפלודתא דרי"ש ורבנן הומ"ל דכ"ע כרי"ש ופלוגתייהו בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אי לוקין עליו אלא משום דלא אשכח דפליגי תנאי בהדיא בהכי: תוס' בד"ה דאתרו וכו' חדא דא"ל דלוקין עליו לפי סברת ר"א וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל נימא דהא דס"ל הכא דלוקין יליף מעדים זוממין ע"ש וי"ל דכיון דכבר שמענו אזהרה מלא תענה א"כ קרא דואם בן הכות לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאזהרה דמיתה כבר ידעינן מלא תענה דטעמא דאין לוקין משום דהלאו בא לאזהרה דמיתה שו"ר דהא ליתא דאקרא דואם בן הכות לחודיה לא לקי אלא משום לא תענה דגלי קרא דזה נכלל בלאו דלא תענה כמו שנראה מדברי התוס' לקמן דף י' ע"א בד"ה משום ע"כ נר' עיקר כמ"ש מהרש"א דמעדים זוממין לא ילפי' דחידוש הוא:

בד"ה בזמן וכו' היינו במח' שנחלקו במשנה זו וכו' עכ"ל והא דלא ניחא להו למימר דפליגי בנתכוונו ולא התרו ור"מ כר' ורבנן כר"י משום דהגמ' באוקמת' הלזו לא הביא הך משנה דבעי' ב' עדיו מתרין בו אלא לקמן באוקמתא אחריתי. ויש מקשים דכיון דר"מ בראיה לבד מפסלי לאוקמתא הלזו תקשה להו לר"מ ל"ל הא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כמו שהק' לר"י וי"ל דלא הוק"ל לר"י אלא משום דס"ל הא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה הלכה כן וא"כ לר' יהודה דפ' כר"י היכי קי"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל ר"מ אפילו דלית ליה לא איכפת לן כיון דלית הלכתא כוותיה:

דף ט:

בד"ה בפלוגתא וכו' א"נ איירי דיש לבעל ב' כיתי עדים וכו' עכ"ל הק' מהרש"ל ז"ל דאי מיירי בהכחישו' עדי האב הכחשה גמורה א"כ גם עדים אחרים שיבואו יוכחשו ע"י עדי האב ואי מיירי דליכא עדי האב א"כ אמאי אצטריך למי' לרבנן דחיישי' לסהדי אחריני הא עכשיו איכא חיוב מיתה ע"י עדי הבעל ע"ש. ולזה י"ל דמיירי דעדי האב הזימו לעדי הבעל שלא בפניהם דהזמה שלא בפניהם הכחשה הויא כדאיתא בפרק ב' דכתובות והוו כ"ב כיתי עדים המכחישות זא"ז וליכא ה ימנותא לשנים טפי מהראשווני' וכיון דבעמנו הייתם הוא השתא כי אתו סהדי אחריני לא מתכחשי ע"י עדי האב ומ"ש מהרש"ל דמיירי דלא התרו בו הם ע"ש ק' דא"כ דמיירי בדליכא עדי האב ע"כ מה שדנין עכשיו לרבנן הוא להפסידה כתובת' ולא הוי דומיא דכ"ג לר"מ שהוא על מאה כסף כיון דאי תכחוש בבדיקות לר"מ הוי הכחשה וכמו שהק' התוס' לעיל בד"ה והביא. ואי לא נחתו התוס' בתי' זה להכי ולא איכפת לן בתי' זה אי לא דמיא דרבנן לדר"מ אכתי קשה אמאי כ' דחיישינן לסהדי אחריני ובדלא התרו נוקמה באתרו ובדאיכא חיוב מיתה עכשיו ולכך בעו רבנן כ"ג ומהרש"א הק' ע"ד מהרש"ל דאפי' כי אתו סהדי אחריני ע"כ בדליכא התראה כמו שהעידו אלו כדמוכחא כולה סוגיא ע"ש ולזה י"ל דמיירי דסהדי אמרי שלא התרו הם אלא אחריני ולפום אוקמתא זו ר"מ ורבנן ס"ל כר"י דאמר עד שיהיו ב' עדיו מתרין בו גם מה שהקשה מהרש"א ממ"ש התו' בתי' קמא י"ל דמ"ש התוס' דאמרי לא היה שם עד א' נחתי ליישב לפירש"י ומ"ש התוס' דטעמא דרבנן לפיר"ת וכו' אע"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני היינו נמי משום דהכחישום עדי האב הכחשה גמורה ולאו משום דאמרי הני סהדי דליכ' סהדי אחריני ומ"ש מהרש"א בישוב דברי התוספות לא נהירא לי דכי היכי דהיכא דאיכא ב' כיתי עדים המכחישו' זא"ז בכה"ג דשעות אמרי' טעו אינשי כדי שלא יהיו מוכחשים ה"נ אפי' ליכא סהדי אחריני כיון דעדי האב מכחישים לעדי הבעל אמרי' טעו אינשי בשעות כדי שלא יהיו מוכחשים דטעמא הוא משום כדי שלא תהא עדות מוכחשת כמ"ש בדברי הפו' ומ"ל הכחשה ע"י עדים אחרים מ"ל ע"י עדי האב:

בד"ה עדי וכו' מתוך שיכולין לו' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ועי"ל דלעיל איכא לאוקמ' בדאמרו בעל וחזר ובעל וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה באשה:

בד"ה לרצונו וכו' שהוא פסול מחמת ששונא וכו' עכ"ל תמה מהרש"ל דהא קי"ל שונא כשר להעיד ובתשו' כ' דבשונא גמור פסול ול"פ רבנן ור"י בפ' ז"ב אלא בשונא שלא דבר עמו ג' ימים ע"ש. וק' דא"כ מאי פריך הגמ' שם לרבנן והוא אויב לו למ"ל נוקמה בשונא גמור ומה"ט אין לו' דבד"נ מודו רבנן. גם מ"ש מהרש"א דהגמרא במכות פריך אליבא דר"י דמסתמא ל"פ אדרע"ק ע"ש. תימה דא"כ במאי דחו התו' פי' זה מסוגי' דשמעתין דאנוס כשר נימא דסוגיין אליב' דרבנן דקי"ל כוותייהו דשונ' כשר. ועוד דמאי פריך במכות נימא דר"י ס"ל כר' אליבא דרע"ק דבעי' התרו בו דהיינו נתכוון להעיד:

דף י.

פירש"י בד"ה משום וכו' ואא"ע לעדות ממון וכו' עכ"ל ולפי"ז לר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומיתוק' קרא בעדות ממון פליג אמתני' דבן גרושה דכיון דלא מייתר קרא לא לקי אבן גרושה דבעי' כאשר זמם וממיל' לא הוי עדות כלל דבעי' עדות שאתה יכול להזימה ע"ש בתוס' ריש מכות וכיון דלא הוי עדות ליכא לאו דלא תענה וזה דוחק דמשמע דליכא מאן דפליג אמתניתין דבן גרושה וכמ"ש התוס' בשמעתין:

גמ' א"ק ונקלה אחיך מפירש"י נראה דמאחיך נ"ל דכשמת לא מיקרי אחיך ועיין להריטב"א בחי' במכות דף ה' ע"ב שכ' דגם המת נק' אחיך וכדכתיב להקים לאחיו שם אלא הכא מלעיניך נפקא ע"ש:

דף י:

גמ' למחיה ב"א וכו' ק"ק נימא דמאי דקתני אמדוהו לעשרים היינו דאמדוהו דבמכת העשרים ימות וא"כ כבר מת ולא מחי' למיתה וי"ל דלשון אמדוהו לקבל משמע דיכול לקבל העשרי' ועדין חי הוא:

עוד בגמ' אמר רבא קידוש ביום עיבור בג' יל"ד אמאי לא אוקמה עיבור ממש ולא קשיא לא ליקדשיה וממילא איעבר דכיון דשלא בזמנו אין מקדשין אותו וכיון דאין מקדשין אותו לא ידעי דאיעבר שהרי פירש"י בד"ה לא ליקדשיה וממילא כי מקדשין למחר וכו' משמע דאי לא מקדשין ליה למחר לא ידעי וי"ל דניחא ליה לאוקמה בקידוש משום דאי עיבור ממש קשיא אמאי לא קתני קידוש שהרי ר"מ ס"ל קידוש בג' ורב אשי ס"ל דה"מ דמתני' אעיבור שנה קאי ועיבור חדש לאו ר"מ היא ועיין להת"ח באוקמתא דר"א. ויש מי שתי' דלעולם כיון דלא קידשוהו ביום עיבורו ידעי' שהוא מעובר אפי' אין מקדשין אותו למחר ומ"ש רש"י כי מקדשי למחר היינו דלא תימא פלימו הוא דאין מקדשין בזמנו לזה קאמ' דמ"מ כי מקדשין למחר ידעי ובאוקמת' דרב אשי לא קשה נוקמה בעיבור ממש ומשים דלא ידעי כיון דאין מקדשין אותו לא בזמנו ולא שלא בזמנו דא"כ אפי' החדש חסר צריך שיודיעו ואין לומר כיון דבעבור אמרי שחוא מעובר כשלא יאמרו שהוא מעובר ידעי שהוא חסר דאכתי קשה אמאי לא התקינו להפך דבחדש חסר יאמרו ובמעובר לא יאמרו וכיון דלא אמרי ידעי שהוא מעובר:

דף יא:

גמ' אין מעברין את השנים אלא ביהודה וכו'. י"מ אמאי לא חשיב בפ"ק דכלים במתניתין שעשר קדושות יהודה מקודשת מכל א"י שאטבדין בסראת השנים וי"ל כיון דאם עברוה מעוברת לא חשיב לה ומתני' דהתם כת"ק אתיא שהרי לא חשיב יהודה מקודשת שמביאין ממנה עומר לכתחיל' כדחשיב שם א"י מקודשת שמביאין ממנה עומר אלא ע"כ כיון דאינו אלא לכתחילה לא חשיב לה והר"מ בפ"ד מה' קידוש החדש פסק כת"ק ולא כעדות דחנניה נראה שסמך אמתני' דכלים דאתיא כרבנן:

תוס' בד"ה א"ד וכו' עבידי דטעו בהו עכ"ל לפ"ז ודאי דלרשב"ג אם עברוה על אחת מהם מעוברת ולת"ק כין דאשלו לתקופה דלא טעו אין מעברין ע"כ דמדאורייתא הוא ואם עברוה אינה מעוברת וא"כ פליגי בתרתי ויש ליישב:

בד"ה אין וכו' וק"ק דבברכות וכו' עכ"ל. יש מי שתי' דהתם אליבא דרבנן דע"כ לא דרשי להאי דרשא דלשכנו תדרשו דאי מקרא מן התורה נ"ל ודאי דאינה מעוברת ולכך מייתי מקרא דדברי קבלה מיהו הר"מ בפ"ד מה' קידוש החדש פ' כת"ק ומייתי קרא דלשכנו תדרשו לענין לכתחילה ע"ש:

דף יב.

גמ' איני והא שלחו ליה וכו' הת"ח הק' לס"ד דגמרא דעיבור ממש הא אין מעברין על התקופה לבדה ואביב ופירות האילן אינם יודעים מקודם מה יהיה בניסן ומכח זה הכריח דעל תקופת ניסן מעברין לחודה ודוקא על תקופת תשרי לחודה הוא דאמרינן לעיל דאין מעברין כ"כ הר"מ בה' קידוש החדש ע"ש והי"ל להכריח כן טפי מברייתא דלקמן דקתני אין מעברין משנה לחברתה לפי פירש"י:

תוס' בד"ה ומפני וכו' וי"ל דאם איתא דעיברה וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א דילמא לא עיברוה משום דהיתה שביעית או מ"ש א"ש וי"ל דהגמ' קא דריש מייתורא דקראי דקראי יתירי הם וע"כ אתו לדרשא לאשמועי' האי דינא דאין מעברין מפני הבצורת ול"צ למכתב הטעם דלא עברוה כיון דקראי משתעו בשני בצורת כדפירש"י אבל אי משום שביעית או מ"ש הו"ל למכתב זה בקדא והתוספרת מק' דנימא דקראי אשמועי' דמעברין ולא חיישי' לשני בצורת:

בד"ה ולא וכו' דמשמע דמודה ר"ש ברישא עכ"ל הא דלא מוכחי דא"כ למ"ל דתני ג' שנים הא משנה לחבירתה שמעי' לה די"ל משום ר"ש נקט לה מה שהק' מהרש"א אפי' לפי' קמא לא יתכן וכו' ע"ש י"ל דחזרו וחשבו פעם אחרת כדפירש"י בל"א אע"ג דרש"י לא כ"כ בפי' קמא מ"מ י"ל כן לפי פירושם דלעיל:

דף יב:

גמ' א"ה ר"ש וכו' הק' מהרש"א היאך ס"ד דר"ש אין מעברין לכתחילה כיון דס"ל דחויה ע"ש ול"ק דאפי' דהוי' א"מ לכתחיל' משום טירחא דב"ד וכ"כ הרמ"ה לת"ק דס"ל אין מעברין לכתחילה דס"ל דחויה ומשום טירחא דב"ד וכן הר"מ כ' דחויה ופ' א"מ לכתחילה ומהרש"א תי' דר"ש ס"ל הותרה וצריך יצוי ציץ ע"ש נר' דזה תליא בהנהו לישני דפ"ק דיומא ד"ז היכא דאיכא טמאין וטהורין כההוא בית אב אי עבדי בטומאה למ"ד הותרה ע"ש. מקשים לפמ"ש ביומא ד"ו ע"ב דרבא ס"ל הותרה ובפסח דחויה ע"ש מאי פריך הגמ' דר"י אדר"י ונר' דל"ק דר"י קאמר בכל הקרבנות דיוה"כ דפנים הותרה אפילו בפרו של כ"ג דדמי לפסח:

עו"ש בגמ' ר"ן אמר מעובר ומקודש הקשה מהרש"א לר"ן אמאי ביקש חזקיהו רחמים כיון דבדיעבר מעובר ונקודש דהא ר"י מייתי ראיה דלא כת"ק אלא דאפי' בדיעבד מ"מ מדבקש רחמי' ע"ש. ול"ק דהא דאין מעברין לכתחילה לת"ק משום טירחא דב"ד כמ"ש הרמ"ה וכיון דהם רצו לטרוח מחלו וליכא שום נדנוד איסור משא"כ בהא דאין מוקדשין ביום ל' של אדר איכא איסורא לכתחי' וביקש רחמים על לכתחי' ומ"ש מהרש"א דלר"ן עיבר חזקיהו אחר שקידש' ניסן ע"ש ליתא דהיכי טעי חזקיהו בזה וכדפריך הגמ' לעיל ול"ל לחזקיה החדש הזה לכם:

דף יג.

תוס' בד"ה ור"י וכו' דלא יתכן לפרש כן מילת' דר"י וכו' עכ"ל. כ' מהרש"א דבמאי דקא' ט"ז קודם החג אין מעברין א"א לפ' מלמעלה למטה דכיון דמלמעלה א"מ כ"ש מלמטה ע"ש. ובלא"ה אפילו ר"י אמר מעברין א"א לפ' מלמעלה למטה דהא למעלה נמי אין מעברין דר"י ע"ד ב"א ס"ל ומאי דקאמר ט"ז איידי דתנא רישא וכו' כדקאמר הגמ' בסמוך אלא משום דקושטא הוא דר"י אמר א"מ נקט כן:

בד"ה ט"ז וכו' ונופלת בי"ז משום תשרי וכו' עכ"ל כ"מ בגמ' דמשום תשרי ומהרש"א הק' מנ"ל להגמרא הכי נימא דמשום ניסן הוא ואית ליה דרשא דאחרים ותי' דכיון דלא נ"מ אי משום תשרי אי משום ניסן ע"כ דל"ל ההיא דרשא ע"ש. ורואה אנכי דנ"מ טובא דאי נפלה בט"ז אי משום תשרי לא מעברינן וג"כ א"צ למלאות חדש אדר דהא נופלת בכ"א ור"י יום תקופ' מתחיל ס"ל אבל משום ניסן צריך למלאות ולהוסיף יום אחד באדר כדי שתפול התקופה בט"ו אלא משום דבמאי דקאי. ר"י דהיינו לענין עיבור השנה לא נ"מ מידי דאפי' משום ניסן א"מ דסגי בהוספת יום אחד באדר וא"כ משום תשרי סגי. ומ"מ דבריו שכ' לא נ"מ בהאי דרשא אינם מדוקדקים מיהו אכתי ק' לשי' רש"י דמשום ניסן בעי' שתפול בי"ד כדלקמן וא"כ נ"מ אפי' לענין עיבור השנה טובא דמשום תשרי א"מ ומשום ניסן כי נפלה בט"ו מעברין דאפילו מוסיפין יום אחד באדר אכתי תפול בט"ו וצריך לתרץ לשי' רש"י בתירוצא בתרא שכ' מהרש"א:

דף יד.

גמ' שופטיך מיוחדין שבשופטיך וכו'. רש"י בחומש כ' זקניך סנהדרי גדולה ע"ש נרא' דכל הסנהדרין קאמר ושנה משנתו כראב"י וס"ל דראב"י דריש מזקניך לחודה מיוחדין כיון דשופטיך אצט' למלך וכ"נ או דיליף ראב"י ג"ש דזקני זקני ומדכתי' שופטיך דע"כ למלך וכ"נ מדבעי מלך וכ"ג סברא הוא דבעי ע"א ולכך דריש זקניך ע"א ולא סגי בג' או בה' אע"ג דיליף ג"ש והא דלא כ' רש"י מלך וכ"ג דכיון דבעי ע"א לא אצט' למימר מלך וכ"ג וכמו דלא תנן גבי אין מוסיפין על העיר כמ"ש התוס':

דף טו:

תוס' בד"ה אימא וכו' וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב וכו' עכ"ל. יל"ד א"כ מאי קאמר א"כ לכתוב וגם בעליו ולישתוק דמשמע דאי כתיב הכי לא הוה ידעי' היקישא הא אי כתיב הכי הוי חדא מיתה אתרוייהו וילפינן בהיקישא אפי' אי אצטריך לגופיה דהכא כיון דהמיתה מוחלקת דע"כ אינו בסקילה הוי כמאן דכתיב ב' מיתות:

בא"ד וי"ל דהתם כתיב בתריה לאקשויי וכו' עכ"ל מיחלפא שיטתם ממ"ש בפ"ג דפסחים דמ"ג ע"ב דאורחיה דקרא סיפיה מפ' לרישיה וכו' ע"ש. וי"מ אדבריהם. דהכא ממאי דאמרי' במס' חגיגה די"ו ע"א דילפינן חג השבועו' מחג המצות לתשלומין ופריך ונקשי' לחג הסוכות ומאי פריך הא חה"ס כתיב בסיפא וילפינן שפיר חה"ש מחה"מ דכתי' ברישא ונראה דשאני התם דאפי' אי דעת התורה לאקשויי לחג הסוכות לא אפשר להפך הסדר ולכתוב חה"ס תחילה דבכ"מ אורחיה דקרא להתחיל בחה"מ שהוא ראשון לרגלים וכ"כ הרב טורי אבן שם לתרץ מה שהק' ע"ד התוס' דפסחים משינוייא דגמ' שם דמשני תפסת מועט וכו' ע"ש:

בא"ד וא"ת הא אצטריך יומת למיתה ביש' וכו' עכ"ל קושיתם אינה אלא למאי דקאמר הניח' למ"ד חנק חמור דאפי' להך מ"ד הא אצט' למיתה בי"ש אבל למאי דמסיק מקרא דרוצח הוא דממעט בעלים ממיתה ל"ק מידי דאי למיתה בי"ש לכתוב וגם בעלי ולישתוק ואנא ידעי' דמיתה בי"ש קאמר ומדכתי' יומת ע"כ לאקשויי שור לבעלים:

דף טז:

בד"ה את וכו' מה"נ נמי ובעי . מלך ונביא. עכ"ל עיין במ"ש מהרש"א ומ"ש התי"ט דליתא דא"כ מאי מק' התוס' לעיל די"ד ע"ב בד"ה מתני' וכו' הא ההיא דמ"ע לא תנן במתני' ול"ד לההיא דאין מוסיפין גם ההיא דמלחמת הרשות לא תנן כלל אפי' בברייתא ואפי"ה לא קתני לה במתני' משום דקתני דבעי ע"א וכמ"ש התוס' לעיל:

דף יז.

בד"ה שיודע וכו' ההוא ק"ו לא מיתוקם אלא לענין מגע וכו' עכ"ל ר"ל דאי לענין משא מהיכא פשיטא ליה דעכבר מטמא משום שהוא בכלל חיה א"כ גם נחש בכלל חיה ואי ס"ל להירוש' הך דרשא דכל הולך על גחון א"כ גם מק"ו לא אתי כיון דגלי קרא וא"צ למ"ש מהרש"א גם מאי דפשיטא ליה למהרש"א דנחש מטמא במגע בכזית בלא ק"ו דברי תימה הם ועמ"ש בחידושי בכריתו' ד"ה ע"ב ע"ש:

בא"ד מק"ו דבהמה וכו' עכ"ל. ק"ל היכי ילפי' בהאי ק"ו הא מה ששרץ מטמא בכעדשה הוא מהל"מ כמ"ש התוס' בנדה ואין דנין ק"ו מהלכה וכבר כתבנו בזה בחידושי' שם בא"כ ע"ש:

דף יז:

בד"ה אלא וכו' ור"ה תלמיד ר"ח כדמוכח בפ"ק דקידושין וכו' עכ"ל אע"ג דבההיא דפ' הדר מוכח דרב המנונא תלמיד רב הונא לא ק"ל כ"כ אם יאמר ר"ה משם רב המנונא דכמו כן מצינו דאומר בשם תלמידו ר"ח וכמ"ש התוס' בזבחים דפ"ז ע"א ע"ש אבל בשם תלמיד תלמידו לא מצינו ולכך הביאו מפ"ק דקידושין ועיין למהרש"א ז"ל:

דף יח.

בד"ה כהן גדול וכו' ליתני דן לבד וכו' עכ"ל ולא ניחא ליה למי' תני דנין אגב דן ומזה הכריחו למהרש"ל לפ' דמעיקרא דמשני דנין אצט' ליה לאו היינו דדן אגב דנין אלא כמו שדן כן דנין וכן יש להוכיח ממיהו ק' שכ' אח"ך אבל עמ"ש בתי' הב' אגב דתני פכ"ג דן ודנין י"ל דההוא תירוצא לפום אהע"א דקאמר הגמרא דבכ"ג תרוייהו צריכי דן לאשמועי' דדנין אותו ודנין נקט לאשמועי' דגולה ודנין אותו בהדיוט ואשמועינן ד"ז מייתורא דדנין והשתא גבי כ"ג תרוייהו צריכי ונקט מלך אגב כ"ג ולשינוייא קמא דגמרא צ"ל כתי' קמא דהתוס' ועמ"ש מהרש"א:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה