אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת מכות › פרק ראשון

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת מכות · פרק ראשון

מסכת מכות

דף ב.

תוס' בד"ה מעידין וכו' והא יכול לומר מזיד הייתי וכו' עכ"ל ואם הודה שהרג בשוגג א"כ גולה עפ"י הודאתו והעדים לא עבדי מידי ועוד הרי הודה שהעדים אינם זוממין ומה שהק' מהרש"א הא אין אדם משים ע"ר ע"ש. י"ל דהתוס' מפ' כחד פי' שכ' הרמב"ן בחי' דמתני' ה"ק מעידין באיש פ' שנגמר דינו בב"ד אחר לגלות ומיירי שבההוא ב"ד הודה שבשוגג הרג. ועי"ל כמ"ש בשיטה. שלא נודעה למי בקידושין ד"נ דהיכא דאיכא עדים שעשה המעשה אפי' שהוא שוגג הרי מעידין שהוא רשע ובכה"ג מע"ר ע"ש ועיין להרשב"א בחי' שם ועיין בתוס' שאנץ כאן ומ"ש ה' המגיה כאן דבשונא כיון שעבר על לא תשנא מע"ר ע"ש עיין בבעיא דגמרא בתמורה דכ"ז ע"א:

בד"ה כל וכו' וכן ק' דבתוס' תניא אבל הזוממין וכו' עכ"ל י"ל דאפי' גרסינן בתוס' זוממין ודרשא דובערת דרשא גמורה ק"ל שפיר דכי היכי דדרשי' זוממין מובערת ה"נ יש לדרוש בכל חייבי מיתו' מובערת ולאפוקי מאי הוו ב' כתובים ועיין למהרש"ל ומהרש"א מיהו ק' הא דהוו ב' כתובים הוא לענין דבעלמא בעי' קרא כדכתיב ע"ש בגמ' דפ' נגמר הדין ויש ליישב:

בד"ה זוממי וכו' קמ"ל היא ולא זוממיה למעוטי זוממין בכל ענין וכו' עכ"ל. ק"ק מנ"ל דממעטי' מהיא זוממיה נימא דלא אתי היא אלא למעוטי בועלה וי"ל דלבועלה ל"צ קרא דמדכתיב לאחיו שמעי' דדין אחיו חלוק מאחותו ולא אתי עיקר קרא דהיא אלא לזוממין אך לפ"ז ל' התוס' בקושיתם שכ' אמאי אצטריך למעוטי זוממין מהיא לא דייק שפיר דהול"ל אמאי אצט' היא כלל:

דף ב:

גמ' משום דהוי לאו שאב"מ כ' הריטב"א בחי' הא דלא משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דפלוגתא היא אבל לאו שאב"מ אפי' למ"ד לוקין עליו אינו אלא משום דילפי' מעדים זוממין ואי לא גלי בעדים זוממין כ"ע מודו דלא לקי ע"ש ולמ"ד לאו שניתן לאזהרה מב"ד לוקין ליכא למי' דיליף מעדים זוממין דאיכא למיפרך שכן א"ץ התראה אבל למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו יליף מביניא מעדים זוממין וממוציא שם רע. כדאי' לקמן ועיין לקמן ריש פ"ג ודע דלתי' בתרא שכ' התוס' לעיל בד"ה מעידין דגלי קרא דכאשר זמם לא קאי אבן גרושה והיינו קרא דוהצדיקו ק' מאי פריך ות"ל מלא תענה הא אי לאו קרא דוהצדיקו לא ידעי' דאיכא מלקות בבן גרושה והו"א דלא הוי עדות כלל משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה:

דף ג.

תוס' בד"ה באומר וכו' ול"נ דהא ליתא מאן דמשלם וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ואם כבר שילם ע"פ עדותו וכשאמר עדות שקר העדתי משלם משום דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשו' ליכא לאוקמא דא"כ אמאי נקט עד זומם ע"ש וא"צ לזה דהרא"ש לא כ"כ בתשו' אלא בששני עדים אמרו עדות שקר העדנו אבל אם לא אמר כן אלא ע"א לא מחייב מדינא דגרמי דכיון דאיכא עד אחר דקאסר בהדיה לא מחייב האי דאמר ליה מי יימר דמשתבעת להכחיש הב' וכה"ג אמרינן בפ"ד דשבועות דל"ב ע"ש ובח"מ סי' כתבתי בזה. ודע דלפי' מהרש"א דעת התוס' היא דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא כס' הרמב"ם בה' עדות אבל לפי' מהרש"ל אינו מוכרח:

פירש"י בד"ה אר"פ וכו' דיכולין לו' לא העדנו וכו' עכ"ל הרמב"ן בחי' דחה דאפי' לא ידעי' שיש לה נ"מ משלמי ע"ש ולפ"ד צ"ל הא דאמרי' בסנהדרין דמ"א ע"א דיכולין לו' לאוסרה על בעלה באנו היינו דלא ידעי דחבר א"צ התראה וע"ש בתוס' ד"ט ע"ב בד"ה עדי ע"ש:

תוס' בד"ה מעידין וכו' ועי"ל שאומרת גרשתני וכו' עכ"ל בברייתא דמייתי הגמ' בפ' החובל דפ"ט ע"א דקתני מעידין שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה צ"ל כתי' הא':

בא"ד ואע"ג דאמרינן וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בכתובות דפ"ט פ"ב דבאומרת גרשתני ותן לי כתובתי לא מהימנא ע"ש י"ל דהכא מיירי באומרת תן לי כתובתי:

דף ג:

גמ' הב"ע במלוה על המשכון וכו' ק"ל במאי מיירי אי בדליכא עדים דנתן לו משכון הא המלוה נאמן בשבועה כדקי"ל במלוה אומר סלע הלויתיך ולוה אומר שקל כמבואר בסי' ע"ב וא"כ אמרי עדים מה אפסדינך מי יימר דלא הוה משתבע המלוה ושקיל ואי איכא עדים וראה בנתינת המשכון הלוה היה מחוייב שבועה ואמרי ליה עדים מו יימר דמשתבעת דכוותה אמרי' בפ' שבועת העדות ד"ל גבי חשוד ע"ש וי"ל דלעולם בדאיכא עדים והא דמחייב הלוה שבועה היינו שבועת היסת כמבואר שם בסי' ובזמן המשנה עדיין לא נתקנה שבועת היסת ועוד י"ל דמיירי במלוה אומר איני יודע ואיני תובעו אלא ע"פ העדים אלו שהוזמו ובס' בשמים ראש סי' מ"ה הקשה לדעת הר"מ בפי"ג מה' מו"ל דבלוה אומר קבעת לי ומן גמלגה אומר לא קבעתי במלוה בשטר או על המשכון דנשבע הלוה ונפטר אמאי מחייבי כאן העדים כשהוזמו ותי' דמחייבי משום דמזקקי ליה לשבועה ע"ש וקשה הא קי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כדאית' בפ' שה אע שהבאתי ומ"ש לחלק בין אומר לא קבעתי לאומר קבעתי זמן שלשים יום ע"ש אכתי קשה למ"ש הטור בסי' ע"ג מלוה אומר לא קבעתי או שכבר כלה הזמן שקבעתי וכו' ע"ש:

גמ' ה"נ ע"מ שלא תשמטני בשביעית וכו' לפי מאי דמשמע מדברי התוס' בד"ה ע"מ דבאונאה הו"ל כאומר ע"מ שתמחול לי אע"ג דלא שייכא מחילה גבי שביעית מ"מ הו"ל כאומר ע"מ שתתן לי מתנה לאחר השביעית ואם לאו הוי פקדון ולא מלוה:

גמ' הפותח בית הצואר בשבת חייב וכו' הרמב"ן בחי' כ' דמשום קורע ל"מ דקורע בעי' ע"מ לתפור אלא משום מתקן כלי ע"ש ומוכח מדבריו דלא כמ"ש הפר"ח בי"ד סימן קי"ח סקי"ח דבקורע חותם ההטמנה או חותם האגרות חייב דהא דבעי' ע"מ לתפור משום דאי שלא ע"מ לתפור הוי מקלקל אבל היכא דלא הוי מקלקל מחייב ע"ש ומדברי הרמב"ן מוכח דדוקא היכא דהוי מתקן כלי הוא דמחייב:

דף ד.

פירש"י בד"ה לרבא וכו' דקפיד נמי אחזותא וכו' עכ"ל לשון נמי קשה להולמו דרב כריב"נ ס"ל וריב"ן דוקא אחזותא הוא דקפיד ובשלשה לוגין חסר קרטוב מים וקרטוב חלב מחייב אע"ג דליכא שיעורא. וי"ל דס"ל לרש"י דרב לא ס"ל כריב"ן אלא ברישא דאי בכולה מילתא ס"ל כוותיה לימא הלכה כריב"ן ולפ"ז הר"מ דפ' בפי"ז מה' מקואות בדין דרישא כשר ובדין דסיפא פוסל א"ש אפי' לרבא ולר"פ דפ' כרב בכולה מילתא אבל לפי מאי דמשמע מפשטא דשמעתא כריב"ן בכולה מילתא צ"ל דהר"מ פ' כרב יוסף דבסמוך ועיין להכ"מ שסתם הדברים וכ' דפ' כת"ק ע"ש:

בד"ה אי אפשר וכו' ל"ג דהא ודאי אפשר וכו' עכ"ל ק' הא מים שאובים דפוסלין המקוה הוא מדרבנן וא"כ הוי ס' דרבנן ולקולא. וי"ל דש"ה דאיכא חזקת טמא וסובר כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך בסימן ק"י דבדאיכא חזקת איסור אפי' ס' דרבנן לחומרא א"נ שאני הכא דהוי מידי דשכיח טפי כמ"ש הרמב"ן בחי':

דף ד:

תוס' בד"ה סבר וכו' וי"ל דודאי בין לר"מ בין לרבנן וכו' עכ"ל מק' לפ"ד התוס' הללו כי קאמר בסמוך דלאו שאב"מ דלוקה יליף מבינייא ממש"ר ומעדים זוממין ע"כ דס"ל דעדים זוממין ממונא ואם כן מאי פריך שכן קנס הא אי ס"ל קנסא לא הוה אתיא מבינייא וי"ל דאפילו ס"ל קנס לא ילפינן דלוקה ומשלם ממוציא שם רע משום דכתי' כדי רשעתו וליכא לאוקומי כדי רשעתו במיתה ומלקות די"ל דס"ל כרי"ש לקמן ברפ"ג דחייבי מיתות לוקין עליהם מקרא דוהפלה וא"כ ע"כ דליכא לאוקומי קרא דכדי רשעתו אלא במלקות וממון וא"כ הגמרא בסמוך קאמר דר"י יליף מבינייא אפי' אי ס"ל קנס די"ל דר"י כרי"ש ס"ל והתוס' בקושיתם שהק' לרבנן היינו דאי רבנן ס"ל כרע"ק דחייבי מיתות אין לוקין ע"כ דבקנס לוקה ומשלם ומאי פריך בפ' א"נ גבי קנס הא אין לוקה ומשלם נימא דרבנן כרע"ק ס"ל ואיכא לאוקומי כדי רשעתו במיתה ומלקות וילפי' דלוקה ומשלם ממש"ר דקנסא מקנסא הוא:

גמ' מה מש"ר לאו שאב"מ. וכו' כתב הרמב"ן בחידושיו הא דאמרי' בפרקא קמא דתמורה כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר וכו' ולא קאמר נמי חוץ מעדים זוממין ומש"ר משום דעיקר מלקות בע"ז כתיב ולא אצט' למתנייה ומש"ר י"ל דס"ל כר"י בכתובות דמ"ו דא"ח עד שישכור עדים והו"ל מעשה ע"ש. והוא תימה דא"כ היכי יליף ר"י בשמעתין ממש"ר דלאו שאב"מ לוקין עליו הא איהו ס"ל עד שישכור עדים אלא ע"כ כיון דעיקר החיוב על הדיבור אין בו מעשה מקרי ועיין להתוס' במס' שבועות דכ"א ע"א ועיין למהרש"א בכתובות דמ"ה ע"ב ע"ש עוד כתב הרמב"ן הא דלא קאמר הכא דר"י יליף מנשבע ומימר ומקלל חבירו משום דאי ס"ל לר"י כההוא תנא דפ"ק דתמורה הו"ל ג' כתובים ואין מלמדין ע"ש וקשה נימא דר"י לא ס"ל כההוא תנא דתמורה אלא בחד מנייהו ויליף מניה דהא כל חד מהנהו מחד קרא נפיק:

דף ה.

גמ' מה להלן אין מיתה לחצאין עיין להרמב"ן בחי' ולהתוח' במס' מנחו' דפ"ב ע"ב ע"ש:

גמ' מ"ד ניחוש לגמלא פרח' וכו' עיין מ"ש הראשוני' מגמ' דפ' האשה שלום דקאמר רבא גופיה חיישי' לגמלא פרחא ועיין שם בתוס' ואין לומר דלחד. הוא דחיישי' לגמלא פרחא אבל הכא בשנים לא חיישי' שבאו בגמלא פרחא וכה"ג איתא בריש יומא דמ"מ ניחוש לחד דאתי בגמלא פרחא וא"כ לא הוזם אלא חד ובעי' עד שיזומו שניהם:

דף ה:

גמ' הא למדת שאין מזהירין מ"ה ק"ל לפמ"ש ה"ה ברפ"ב מה' מ"א היכא דאיכא איסור עשה מזהירין מ"ה ע"ש הא הכא דאיכא אפי' כרת וקאמר אין מזהירין מ"ה וי"ל במ"ש בגמרא ביבמות דמדכתיב היא הוא דילפי' אין ממ"ה אבל מדכתיב אחותך י"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא אבל מדכתיב היא יתירה ללמדנו שאין ממ"ה וא"כ י"ל דייתורא דהיא לאשמועי' בעלמא דאין ממ"ה אבל הכא כבר שמעי' מאחותך ואע"ג דהכא מזהירין משום דאיכא עונש כרת י"ל טרח וכ' לה קרא ובהכי ניחא דגבי עונש לא כתיב היא ושמעי' דאין עמ"ה די"ל דגבי עונש ל"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דכל דאיכא למידרש דרשי' והכא איכא למידרש דלאשמועי' אין עמ"ה אתא אבל גבי אזהרה ע"כ דטרח וכ"ל קרא דהא בכה"ג דאיכא עונש מזהירין ולומר דאתא לאשמועי' בעלמא הא ל"ל דטפי אית לן למימר טרח וכ"ל קרא מלומר דאתא לעלמא לחוד ולכך אצטריך היא דע"כ דאתא לדעלמא. ועיין להריטב"א בחי' שהק' הא גבי עונש לא כתיב היא ושמעי' דאין עמ"ה ותירוצו ק' להבין ויש לכוין תירוצו למה שכתבתי:

מתני' רע"א לא בא השלישי להקל וכו'. כתב הר"מ בפי"ה דרע"ק ור"ש אין חולק עליהם וכ' התי"ט וגם הם אין חולקין זע"ז ע"ש ועיין בגמ' במס' בתרא דק"ס ע"ב דקאמר הגמ' בפלוגתא דרע"ק ורבנן ועמ"ש בחי' שם:

דף ו.

תוס' בד"ה אמר ר"י וכו' ץ דחייב לו שבועה וכו' עכ"ל נר' דלא כ"כ אלא לר"י אבל לרבי כיון דבג' בטלה לגמרי אע"ג דנשארו ב' גם בשנים בטלה לגמרי ולא מחייבו שבועה וכ"כ הריטב"א בחי':

בד"ה אמר רבא וכו' וק' דהא משמע בסמוך וכו' עכ"ל אבל ממתניתין דקתני אימתי בזמן שהתרו בהם י"ל דלא בטלה כולה עד שיתכוונו שניהם בשעת ראיה ועד שיעידו שניהם כאחד דבעי' תרוייהו אבל מדפריך הרוג יציל דלא בא לב"ד להעיד שמעי' דלא בעי' אלא בשעת ראיה:

בד"ה אלא וכו' ושונא פסול לעדות וכו' עכ"ל. כ' מהרש"א בפ"ק דסנהדרין דהגמ' פריך לר"י דס"ל שונא פסול לעדות דמסתמא ל"פ ארע"ק ע"ש וק' מאי פריך לר"י נימא כר' ס"ל דבעי התראה ועו"ק לפ"ד מאי מק' התוס' בדבור שאח"ז מדאמר הוא ואחר מצטרפין נימא דההיא כרבנן דקי"ל כוותייהו דשונא כשר לעדות ועוד דהתוספות בסנהדרין דמ"א ע"ב כ' דר"ש פליג ארע"ק וס"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן כשרה אע"ג דגם ר"ש מתלמידי רע"ק וא"כ נימא דר"י כר"ש ס"ל ובישוב דברי התוס' עיין בתשו' רש"ל סי' :

בד"ה היכי וכו' דנחזי אנן אם התרו וכו' עכ"ל נר' דס"ל דמדנקט רבי אם התרו ולא קאמר אם נתכוונו ש"מ דס"ל כר"י לקמן דס"ל עד שיהיו שניהם עדיו מתרין בו וא"כ אם לא התרו איכא גילוי דעת דלא בעו לכוין לעדות ול"ק מ"ש מהרש"א בדבור שאחר זה עיין שם:

בד"ה שמואל וכו' קשה היאך מצינו וכו' עכ"ל. קשה אמאי לא הקשו כן לר"י גופיה במתני' ואין לומר דשמא בזמן ההוא היו נזהרין שלא יהיו שם קרובים ולא הוק"ל אלא ממעשים בכל יום בזה"ז דאם כן גם לשמואל לא קשה וי"ל דס"ל להתוס' הלכה כשמואל ומק' ממעשים בכל יום ומחלפא שיטתייהו ממ"ש בבתרא דקס"ב ע"ב ע"ש מיהו בדברי הרא"ש כאן קשיא:

בא"ד ואפי' אירע לאחר כ"ד וכו' עכ"ל אף ע"ג דהשתא ליכא לאוכוחי מדפריך הרוג יציל מ"מ מכח הסברא שכ' בד"ה אמר וכו' וי"ל שנה שנה וכו' משמע להו דאפי' לאחר כ"ד ועיין למהרש"א:

דף ו:

בד"ה אמר רבא וכו' דהכא אעדות מיוחד' ש דברייתא קאי וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לפ' דרבא אמתני' קאי דאם היה המתרה רואה אותן הוו כת אחת משום דלהא לא אצטריך לאשמועי' דממתני' שמעי' לה דקתני אם היו מקצתן רואין זא"ז אבל להי"מ דמפרשי' אמתני' קאי דאם המתרה רואה אותן הוא דהוי עדות ק' אמאי לא מפ' דהוו כת אחת וי"ל דמשמע להו מדקאמר לישנא דמצטרפין דהול"ל כת אחת כלישנא דמתני':

מתני' אם היו מקצתן רואין זה את זה לא נתבאר אם בעי' שמקצת של כת זו רואין את זו ומקצת של כת אחרת רואין את זו או דסגי במקצת של כת אחת רואין אעפ"י שכל כת הב' אין רואין ומדברי התוספות בד"ה הוא והן וכו' שהק' להי"מ דא"כ ליהוו ככת אחת נר' דבחד סגי ודע דפלוגתא דרבוותא אם בהזמת ע"א בטלה כל העדות כמו נמצא קרוב או פסול כמ"ש הרמב"ן בחי' ודעת התוס' בד"ה הרי דבטל' כל העדות כמו נמצא אחד מהם קרוב:

גמ' אמר ר"נ עדות מיוחדת כשרה בד"מ הקשו הראשונים פשיטה דכשרה דהא קי"ל כריכ"ב דאמר בפ' ז"ב ד"ל דלא בעי' שיראו שניהם כא' והריטב"א בחי' תי' רד"ן אליבא דרבנן רסליגי התם קאמר דלא בעי' שיראו זה את זה ע"ש ולפי"ז אכתי קשה בדברי הרי"ף שהביא מימרא זו דר"ן בהלכות וכיון שפ' כריב"ב כ"ש דלא בעי' שיראו זה את זה ונ"ל דלדעת בעל המאור שהביא הטור בסי' פ"א דהודאה לפני ע"א לא שמה הודאה לא לישבע ולא לכל מילי ע"ש ולדעתו ז"ל אפי' הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א זה שלא בפני זה לא מצטרפי' שהרי עיקר הוכחתו הוא מדתנן התם עד שיאמרו בפנינו הודה לו ומשמע נמי דבעי' זה בפני זה וכ"כ מהרימ"ט סי' ע"ב והא דאמדי' בפ' ז"ע הודאה אחר הודאה מצטרפי' שכל אחד מהעדים אומר שבפניו ובפני ע"א הודה ע"ש וא"כ בהודאה אחר הודאה דכל אחד לבדו דלא מצטרף ובעינן שתהיה הודאה בפני שניהם וכ"כ הכנה"ג סי' ל"ב הגה"ט אות נ"ח ע"ש וקאמר ר"ן דלא בעי' שיהיו העדים רואין זא"ז. מיהו לפ"ז ק' קושי' התוס' אמאי לא ילפי' לד"ז ממשפט אחד דמה שתי' התוס' משום דע"א מחייב שבועה לא יתכן לדעת המאור שהרי ע"א בהודאה לא מחייבו שבועה לדעתו ז"ל וי"ל לקושי' התוס' דלענין זה דעדות מיוחדת לא ילפינן ממשפט אחד דלרבנן דפליגי אריב"ב קאמר התם דטעמייהו משום דכתיב עד בלשון יחיד לו' דבעי' שניהם כאחד ואי ילפינן ממשפט א' לא הוה צריך קרא דעד ולפ"ב נ"ל התם מהודאה ידעי הרי דגלי קרא דלא ילפי' מד"נ להאי דינא דעדות מיוחדת באופן דלדע' המאור ניחא שפיר מילתא דר"נ אפי' למאי דקי"ל כריב"ב וק"ק על הראב"ד שנדחק בישוב הקו' הנזכר' כמ"ש הריטב"א בשמו ואיהו ס"ל כס' בעל המאור כמ"ש רי"ו בס' מישרים כ"ג ח"ו בשמו וא"כ ניחא שפיר הקושי' לדעתו ז"ל ומ"מ אכתי ק' בדברי הרי"ף שהרי לא ס"ל בדעת המאור כמ"ש הטור סי' פ"א ע"ש ועיין בהר"ן בהלכות כאן במתני'. שו"ר לדברי המאור שם בפ' ז"ב שכתב בהדיא דדוקא בע"א לבדו והא דאמרי' הודאה אחר הודאה מצט' ודא"ל לכל חד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי לי קמי פלניא אלמא הודאה קמי חד סהדא הודאה היא שאני התם דסוף סוף השתא איכא ב' עדים ע"ש דמבואר להדיא דכי הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א מצטרפין והו"ל כמודה בפני ב' עדים ומהתימה ממהרימ"ט וה' כנה"ג שלא ראו דברי המאור במקומן ועיין ברי"ו ס' מישרים נ"ג ח"ו שדבריו צ"ע:

וראיתי להרמב"ן במלחמות שכ' ע"ד וז"ל והא ההיא אוקמתא דאוקי' דא"ל לכל חד ההוא מנה דאודאי קמך וכו' אידחיא לה דהיינו הודאה אחר הלואה ועוד דמעיקרא לאו משום האי טעמא אוקמינן בהכי אלא משום טעמא דהקשו עלה בגמ' מ"ש הלואה אחר הלואה וכו' ולריב"ב כולהו מצטרפי וכו' אלמא הודאה בפניו הוי הודאה אבל בעלי סברא זו צריכין להעמידה בשאמר כל אחד אחד היה עמי וכו' עכ"ד. ותמהני שדברי המאור ברור מללו דמ"ש ודא"ל לכל אחד וכו' הוא בכלל הקושיא דניחא ליה לאקשויי לכ"ע דאפי' למ"ד הלואה אחר הלואה ל"מ מ"מ הודאה אחר הודאה כי א"ל לכל חד מנה דאודאי וכו' מצטרפי אלמא הודאה קמי חד סהדא מהניא ומתרץ דשאני התם דס"ס השתא איכא תרי סהדי ומבואר להדיא בכי אודי קמי חד סהדא ואח"כ אודי קמי חד סהדא מצטרפי ודוקא בע"א לחוד הוא דס"ל דלא מהניא הודאה אבל ע"י צירוף מהניא שו"ר להש"ך סי' פ"ה סקכ"ב שעמד ע"ז בסגנון אחר אבל דעת הראב"ד נראה דס"ל דאפי' ע"י צירוף לא מהני והוא ממ"ש הרמב"ן בחי' בפ' חזקת ד"מ בשמו דאחר שכתב הודאה ל"מ בע"א כ' וק"ל מדאמרי' הודאה אחר הודאה מהניה ותי' דמיירי שאחר בפני היה עד אחר ע"ש מוכח דגם ע"י צירוף ל"מ והדק"ל בדברי הראב"ד ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' ח"י ע"ש:

דף ז.

תוס' בד"ה אי' וכו' מכאן יש ליזהר וכו' עכ"ל נר' דהתוס' מפ' כמ"ש הרמב"ן דבעידי פירעון דבעידי הלוואה כשירין ללוה אע"ג דפסולין לערב דלא כפירש"י ומ"מ יש ליזהר גם בעידי הלואה ולכך כתב לשון יש ליזהר:

בד"ה כמכחול וכו' שמחלל אינו טריפה וכו' עכ"ל לפ"ז בגמ' גם ברוצח ובערוה הומ"ל ראיתם הרוצח או הבועל שאינו טריפה וכ"כ מהדש"א ואפשר דהתוס' כאן אולי לפום חד תי' שכ' בפ"ק דחולין די"א ע"ב דתה שאין חובשין אותו עד י"ב חדש דקסבר טריפה חיה ואם כן הגמרא ניחא ליה למנקט ברוצח ובערוה מילתא דאתיא לכ"ע גם למ"ד טריפה א"ח:

כתב הריטב"א דלפירש"י דבודקין אותו מי"ח טריפה ק' הא מנוול ע"ש ובפ"ק דחולין שם קאמר הגמ' משום איבוד נשמה דהאי ננווליה ע"ש וי"ל דהתם ה"ק משום איבוד נשמה דרוצח ננווליה דאי אזלינן בתר רובא הוה מקטיל ונימא. דלעולם לא אזלינן בתר רובא ושרי לנוולו ואע"ג דמסברא אסור לנוולו מ"מ משום איבוד נשמה נימא דגזירת הכתוב היא דשרי לנוולו אבל לפום קושטא דמילתא דאזלינן בתר רובא אסור לנוולו מסברא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה