אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת בבא מציעא › פרק שני

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא מציעא · פרק שני

פרק ראשון

דף כא.

תוס' בד"ה כריכות וכו' ציבורי מעות ופירות עכ"ל הא דנקטו צבורי קאי אמעות ופירות דכללו שניהם בדיבור א' ול"ד ללישנ' דמתני' דלקמן דקתני ציבורי מעות וציבורי פירות וא"צ למ"ש מהרש"א:

בא"ד וי"ל דה"מ שמצא במקום מוצנע וכו' עכ"ל דברה"י משום מקום סימן אבל אין לו' דלא הוי מקום מוצנע דא"כ בקושיתם אמאי לא נקטו אלא ר"ה כיון דברה"י נמי לא מיתרצא אלא בתי' דדוקא במקום מוצנע ולדעת הר"מ בפט"ו מה' גזילה דאפי' בדבר שיש בו סימן לא יגע בהם צ"ל צריכי לתי' דמוצנע גם ברה"י:

דף כא:

גמ' אביי אמר לא הוי יאוש מדברי הריטב"א הובא בש"מ שכ' אע"ג דיאוש כדי קני הכא שאני שלא נתכוון לגזלה וכו' ע"ש נר' דס"ל דיאוש של"מ לא קני ומחזיר האבידה גופה אבל התוס' בפרק מרובה דס"ו ע"א כ' דלא מחזיר אלא דמים ומ"מ נר' דס"ל דזה תלוי בבעיא דגזל דהתם דאי איתא דבאבידה פשיט"ל דאפי' באיסורא אתא לידיה קני דלא יחזיר גוף האבידה לא הו"ל להגמרא התם למנקט דמיאש מרה מקמי דאתא לידיה אלא דטפי הול"ל אבידה דבתר דאתא לידיה דדמי לבעייתו. ועיין להש"מ שם בשם הר"ן ועיין להמח"א בה' זכיה מהפקר סימן ז' ע"ש ועמ"ש לקמן דף כ"ו:

ת"ש מעות מפוזרין וכו' מאי דפשיט"ל למהרש"א. דדרך הינוח הוי יאוש לכ"ע עיין להריטב"א בחי' ע"ש:

פירש"י בד"ה עם וכו' כיון דידיע דנתר מעיקרא מיאש וכו' עכ"ל אף דאליבא דרבא קיימי' ניחא ליה לפ' האי אוקמת' לאביי נמי דהשתא גם בזיתים עבידי דנתרו ובהכי ניחא מ"ש הר"מ בפי"ד מה' גזילה טעמא דנמאסת אע"ג דקי"ל כאביי וע"ש להלח"מ ועיין למהרש"ל בתוס' שכ' דלגי' זיתו מוכיח א"צ למ"ש בתחילת דבריהם ע"ש והיינו לפום אוקמתא הלזו ניחא גם לאביי אבל לס"ד הגמ' דלא ס"ד הא דקנאה נמאסת צריכי למ"ש בתחילת דבריהם:

תוס' בד"ה ופטורות וכו' במס' פאה מוכח וכו' עכ"ל עיין להשע"ה בה' לולב דצ"ז שנעלם ממנו דברי התוס' הללו ומדבריו יתבאר לשון מוכח שכ' התוס' ועיין לה' שמחת יו"ט סי' ע"ט:

דף כב.

תוס' בד"ה שטף וכו' ואין להקשות דמצי דייק מסיפא וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בפ' מרובה דס"ו דבאבידה אפי' בתר דאתי לידיה באיסור איאש קני מיהא דלא מחזיר גוף האבידה אלא הדמים ע"ש לפ"ז לא מצי דייק מסיפא מדי די"ל מרדפין מחזיר גוף האבידה הא סתמ' לא מחזיר אלא דמים וצ"ל דהתוס' מחלפ' שיטתייהו כאן וס"ל כס' הריטב"א שהבאתי לעיל מיהו לפמ"ש לעי' בכוונתם דאבידה תליא בבעיא דבעי הגמ' התם בגזל יתיישב שפיר דהכא קיימי התוספות אסברת אביי ואביי ס"ל יאוש לא קני כדפריך התם מברייתא דקרבנו ולא הגזול ע"ש ותקנת השבים לא שייכא אלא בגזל ולא באבידה:

גמ' בשלמא גזלן וירדן וכו' לפ"ד הר"מ בפ"ה מה"ג דיאוש ושנוי רשות דקני צריך לשלם דמיה צ"ל דמאי דקתני מה שנתן נתן היינו לקנות גוף הגזילה דא"צ להחזירה בעצמה א"נ דלא ידע המקבל מתנה שהיא גזולה דאפי' במקום שמחזיר נוטל הדמים מבעלי' מפני תקנת השוק וס"ל אפילו במתנה עשו ת"ה ועיין בזה להב"י בסימן שנ"ז ועיין להש"ך בסימן ש"ע סק"ד שם. השתא אמאי לא אכיל מר וכו' פי' יאכל עכשיו אחר שבא בעה"ב ולכך אפילו לא שוי שליח מהשתא מיהא מהני ומשני משום כסופא לא מהני אפי' מהשתא כ"נ פשטא דשמעתא מיהו מפירש"י בפ' הא"מ דנ"ו ע"ב שכ' משום כסופ' ולכך לא מהני למפרע משמע דמהשת' מהני אפי' לטעמא דכסופא ולפי"ז ק' מאי קאמר אמאי לא אכיל מר נימא משום דלא שוי שליח ועיין להכ"מ בפ"ד מה' תרומות דין ג' ע"ש ועיין להריטב"א בחי' שם בקדושין ודברי התוס' רי"ד שם צ"ע:

דף כב:

תוס' בד"ה תיובתא דרבא רבא ידע שפיר וכו' עכ"ל דקדק מהר"ם שיף ז"ל נימא דמאי דקאמר לעיל כדבעי' למי' לקמן היינו מברייתא דלקמן דכ"ד וקרא לא שמיע ליה ע"ש וי"ל דמברייתא דלקמן לא שמעי' אפילו לא היו הבעלים דא"י לאוקמה בהיו הבעלים שם וקמ"ל דהני מסתמא מתייאשו הבעלים ורבא לעיל בלא ידעו הבעלי' איירי וכמ"ש רש"י לעיל ע"ש אבל מקרא דממנו שמעי' שפיר אפי' לא היו הבעלים דאי בידעו לא אצט' קרא דהא אפי' במצויין אצל כל אדם בדבר שאין בו סי' נמי דינא הכי וכמ"ש התוספות בד"ה איסורא ע"ש ועי"ל דברייתא דלקמן ביכול להציל ע"י הדחק ובעי' דידוע דמתייאשין וכמו שכ"כ ה"ה לדעת הר"מ בפ"ו מהלכו' גזילה דין ב' אבל רבא לעיל ע"כ איירי באינו יכול להציל כלל דאפי' אינו מתייאש מדלא נקט נמי סרטיא ופלטיא כדקתני בברייתא דלקמן ע"ש:

דף כג.

גמ' ת"ש ככרות וכו' צ"ל דהאי מק' אחד הוא ואינו הוא המק' דפריך לעיל לרבא מכריכות דאל"ה תקשה ליה מתני' גופה כריכות אככרות:

תוס' בד"ה והא וכו' אדרבא ניחוש לרוב ישראל וכו' עכ"ל משמע דאי מחצה על מחצה לא חיישי' ואין נר' כן מגמ' דר"פ דפריך הא לא ידע וכו' ע"ש וצ"ל דאף דרובא ישראל איכא מיעוט בישראל גופייהו דמעבירין ועם מיעוט דעכו"ם הוי מחע"מ ולכך הוצרכו לרוב ישראל דאי מע"מ סמוך מיעוט דמעבירין אמחצה דגוים והוי רובא לפיטורא ועי"ל אף דכולהו ישראל מעבירין איכא למסמך לעכו"ם מיעוט דבהמה וכלבים ועיין בש"מ:

דף כד.

גמ' מפני שהבעלים מתייאשין מהם כ' הרא"ש דלא קאי אזוטו של ים דבהנהו אפילו עומד וצווח דנעשה כמי שצווח על ביתו שנפל והק' המעי"ט ומהר"ם שיף דלקמן בעובדא דרבא דשוקא דגלדוי אמרי' דגם במקו' שהרבים מצויין דסיפא אפי' עומד וצווח וכו' ע"ש ול"ק דלקמן עומד וצווח אחר זמן אבל בזוטו של ים אפילו עומד וצווח בתחלה וכ"פ הב"י ע"ש אבל דעת הר"מ בפ"ו מה' גזילה דהאי מפני שהבעלים מתייאשין קאי גם ארישא וע"ש לה"ה ועיין לה' ת"ח במ"ש בבעיא דבסמוך ודוק:

בפירש"י בד"ה פליגי רבנן עליה בתרוייהו עכ"ל נר' דס"ל כמ"ש התוס' דברוב ישראל ודאי פליגי רבנן ולכך מפ' דבעיית הגמ' אי פליגי רבנן בתרוייהו או לא פליגי אלא אחדא ול"ג אח"כ אלא ואת"ל פליגי הלכה כמותו או לא וכו' מיהו מדבריו בד"ה ותפשוט אין נראה כן:

תוס' בד"ה ומודה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרמ"ש בקושי' מהרש"א ולפ"ד אכתי קשה אמאי לא הוכיחו התוס' דרבנן פליגי אלא מדקתני ומודה מגופה ד דמתניתין הו"ל לדיוקי מדקתני רשב"א מכלל דת"ק פליג כדדייק לעיל לר"י וי"ל דבמתני' איכא למי' דרבנן ס"ל דהוי שלו אפי' שבעתן עין ורשב"א דוקא אנפוריא דלא שבעתן עין הוא דהוי שלו והשתא י"ל דמשמע לת"ק כדלעיל כסברת ר"י:

תוס' בד"ה בטעון וכו' וי"ל דהוי יאוש של"מ וכו' עכ"ל ולפי"ז לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש לא מיתוקמא בטעון וכיון דבאבידה איירי נפשטא הבעיא דהלכה דברוב ישראל מכריז דהא סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הוא והלכה כסתם מתני' ועובדא דרבא דשוקא דרבנן דלקמן ע"ב ברוב נכרים איירי אע"ג דשוקא דרבנן הוא כמו בתי כנסיות דידן דיתבי בהו נכרים דשמעתין ועמ"ש מהר"ם שיף לתרץ מה שהק' ע"ד הרא"ש ע"ש:

דף כד:

פירש"י בד"ה אימא וכו' ולא אמרינן יניח וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א בכוונתו דלא שמעי' דאמרינן מנכרי נפל אלא משינוייא דאבע"א אליבא דרבנן ע"ש ולס"ד התוס' לעיל בד"ה בטמון בסופו שמעי' להא מילתא מההוא שינוייא דבטמון מרשב"א גופיה וצ"ל דס"ל לרש"י. כמ"ש בש"מ בשם הריטב"א בשינוייא דבטמון דברוב נכרים מכריז משום דדרכן של גוים לחפש ומתייאש האובד דלא כהתו' ע"ש ומ"מ דברי מהרש"א דחוקים בלשונו של רש"י ונ"ל בכוונת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' ברוב נכרים לא אמרינן שלו מטעמא דמנכרי נפל אלא מטעמא דמתייאש והכריחו לזה מכח קושי' התוס' בד"ה כי. קאמר וכ"נ דסובר כן הריטב"א מדהוצרך לו' דדרכן של גוים לחפש ועפי"ז הוק"ל לרש"י במאי דקאמר הגמ' כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל משמע דאי לאו דישראל סכרו ליה אמדי' מנכררנפל והא לא מהני לן האי טעמא מדקאמר רשב"א מפני שהבעלים מתייאשין דמתרץ דהא דלא מהני לן האי טעמא היינו לענין דהוי שלו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל מ"מ מהני לן לו' דאינו מכריז דאימור מנכרי נפל ויניח וכדאמרי' לרבנן בשינוייא דאבע"א וע"כ הוכרח הגמ' לו' כיון דישראל סכרו כדי שיתחייב להכריז:

גמ' אמ"ר רוב נכרים ורוב טבחי ישראל והא דלא פריך והאמ"ר בשר שמ"ה אסור מיושב שפיר כמ"ש התוספו' בד"ה אתא ועיין להרא"ש ולהש"ך בי"ד סימן ס"ג:

דף כה.

גמ' ר"י אמר אפילו של מלך א' וכו' וברייתא דקתני כמגדלות לר"י זעג"ז מגדלות קרי ליה ובהכי ניחא דדייק לעיל מסיפא דמגדלין הא שלחופיה וכו' ולא דייק עדיפא מינה הא זה על גב זה דנקט דיוקא דאתי גם לר"י עיין במהרמ"ש:

מאי מכריז מנין וכו' מפירש"י שכ' זעג"ז וכו' נר' דמפרש דאליבא דר"י קאי אבל למ"ד כמגדלין לא פריך אפי' תרי נמי דלא הוו מגדלין אלא תלתא דלא כמ"ש התוס' ולהכי פירש"י בד"ה כמגדלין דמגדלין סי' ודלא כמהרמ"ש שכ' דלא קאי במסקנא הכי ודע דהר"מ בפט"ז מה' גזילה כ' בהנהו בעיי דבסמוך דמספק לא יטול ע"ש ואין להקשות דא"כ מאי פריך הגמרא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא נימא דבלחופיה מספק"ל לתנא ודין אחר יש לו דלא יטול די"ל דא"כ הי"ל לתנא לשנות דינו כיון דנחית לבאר חילוקי דיניו וברור:

תוס' בד"ה ש"מ וכו' דמנין וחרוזא הוי סימן עכ"ל דאע"ג דכל חד לחודיה לא הוי סי' מ"מ בהצטרפות שניהם הוי סימן והגמ' לעיל בספ"ק דפריך ש"מ קשר הוי סי' ולא משני שטרי מכריז ומנין לחודיה וקשר לחודיה לא הוי סימן ובהצטרפות שניהם הוי סי' משום דפשיט"ל דמנין לחודיה הוי סי' כדפשיט לעיל מברייתא דמשקל וע"ש במהר"ם שיף ובמהרש"ל שם ועמ"ש מהרמ"ש בשמעתין:

דף כה:

מתני' אם היה משכירו לאחרים וכו' עיין פירש"י ולס"ד דגמ' דלא ס"ד בעשאו פונדק צ"ל דאע"ג דאי דשוכר בתרא עדיין לא נתייאש והוי כמו בעה"ב דאינו שוכח חפציו כמ"ש התוס' מ"מ ספק הוא שמא של בעה"ב המשכיר ואיהו נתייאש כשיצ' ממנו והשכירו ומספיקא שלו הוא כמ"ש הרא"ש גבי של אמוריאין ול"ד למחציו ולפנים דרישא:

תוס' בד"ה אחר וכו' מדפריך בגמ' וכו' עכ"ל והגמ' גופה דלא משני הכי משום דקתני גוזלות וכדכתבו אח"ז לרבא ולרבה:

דף כו.

בד"ה דשתיך וכו' וכ"מ לקמן וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"ל ונ"ל דהתוס' אזלי לשי' שכ' בפ' מרובה דס"ו דביאוש של"מ דלא קני היינו דמחוייב ליתן הדמים אבל גוף האבידה קנאה ע"ש וא"כ כיון דגופה שלו ממילא המוציא אין לו בה שום זכיה והוא אינו מחוייב ליתן הדמים אלא להאובד אבל הרא"ש שכ' דאי הוי הכא יאוש של"מ קנאה המוציא ס"ל כס' הריטב"א בריש פרקין דמחוייב להחזיר גוף האבידה ע"ש ומ"ש מהרש"א דתגר ברוב נכרים איירי הוא תימה דא"כ היכי קתני אם צרורין נוטל ומכריז:

דף כו:

גמ' שנפל מ"ב חייב להחזיר לפמ"ש התוס' בפרק מרובה דס"ו ע"א דבאבידה אי באיסורא אתא לידיה א"ח להחזיר אלא הדמים אבל גוף האבידה קנה ע"ש איכא נפקותא בין פירש"י והתוספו' בשמעתין דלפירש"י דמשום דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש א"ח להחזיר אלא הדמים ולהתוס' דאינו מתייאש כלל מחוייב להחזיר גוף האבידה:

עוד בגמ' אימור שותפי נינהו פירש"י והתוס' דבאין שו"פ לכל א' אי שותפי הן אין בו השבה לכל א' והקשה המח"א ריש ה' גזילה כיון דאכתי לא יגע דלא נטלו שותפו חייב להחזיר דהא טעמ' דפחות משו"פ אינו בהשבה משום דמחיל וקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש ע"ש ולע"ד ל"ק דדוקא בגזל הוא דאמרי' משום דמחיל דאי לא מחיל חייב להחזיר לנתק אסור הגזל דאפי' פחות משו"פ אסור ולאו דגזל ניתק אבל עשה דהשבת אבידה אינו לנתק וכיון דלאו מידי דהשבה בלאו מחילה נמי לא ניתן להשבון והכא בלא אתכוון לגזול איירי ובמ"א כתבתי עוד בזה:

עוד בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה היינו משום די"ל נעשה ודלא כר"א וי"ל דלפני שולחני משמע נמי על השלחן וכמ"ש רש"י בסמוך וכר"א ולכך מהא ליכא למש למשמע מינה וכ"כ בש"מ ולכך אמרי' ור"א מנ"ל וכו' ומשני מתני' קשיתיה דכיון דאיכא תרי דיוקי מרישא ומסיפא דדייקי כר"א אזלי' בתרוייהו ואמרי' דעל השלחן נכלל בלפני שולחני ובש"מ והרא"ש ל"ג דיוקא קמא עיין שם:

דף כז:

תוס' בד"ה דרשהו וכו' אבל הכא משמע ליה וכו' עכ"ל דהוק"ל מאי פשיט מינה סימנין דאורייתא נוקמה דאסמכתא היא דלרמאי מחזיר בסי' ומדרבנן ומתני' דקתני דלרמאי אין מחזיר בסי' היינו אחר שרבו הרמאין א"נ אי מכח מתני' מוכיח דברייתא בדאורייתא איירי הו"ל להגמ' לאתויי נמי מתני' ודלא כמהרש"א ז"ל:

בא"ד ועי"ל דמתני' בידוע איירי וכו' עכ"ל הא ודאי דמתניתין' בידוע שהוא רמאי איירי דבסתם בני אדם קתני רישא דמחזיר בסי' אלא דהוו סברי דברייתא נמי בודאי רמאי איירי וחידשו בתי' זה דברייתא בסתם ב"א וק"ק אמאי דחקו עצמן לעיל בד"ה עדי דהיינו אי סי' לאו דאורייתא ע"ש במהרש"א נימא דסי' אוכף דקאמר בסתם ב"א ועדי ברמאי וי"ל:

דף כח.

בד"ה ט"ו יום וכו' נשאר מצד אחד ט"ל ימים וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דמנהר פרת ט"ו נשאר מצד א' כ"ה ימים ע"ש ל"ד דהא ודאי בשבת לא ילך משום תחומין ומין וע"כ י"ג ימים הליכה הוא דאיכא ונשאר מצד א' כ"ז ימים ועיין בש"ע א"ח סי' רמ"ז:

דף כט.

גמ' כ"פ באונסין דשואל וכו' ה' ערך השלחן ח"מ סי' ע"ב דקנ"ח ע"ב הוכיח מכאן דאפי' דהשכר שנוטל אינו בשביל השמירה הוי ש"ש וחייב בגניבה דאונס דאי איתא אמאי לא מוקי לה בגניבה ואבידה דאונסין דמשום שומר אבידה לא מחייב דלא כאחרונים עש"ב ונ"ל די"ל דסוגיא דשמעתין אזלא לפי הטעם האחר שאמרו בגמ' בקמא דק"ט דשומר אבידה הוי ש"ש משום דהתורה שעבדה אותו דכיון דשעבוד התורה הוא התורה נתנה עליו דין ש"ש ממש אבל לפי הטעם דפרוטה דעני אה"נ דאינו מתחייב בגניבה דאונס כיון דאינו נוטל שכר על השמירה:

תוס' בד"ה והוי וכו' תימה דהול"ל והוי לוה וכו' עכ"ל יש להוכיח מדבריהם דאם נשתמש בהם ובאו בעליהן אינו חייב ליתנם להם לאלתר אלא לאחר שלשים יום כסתם הלואה דקי"ל שלשים יום דאי איתא דחייב לאלתר מאי מקשי' הא שפיר נקט שואל ולא לוה דאי קרי ליה לוה א"ח בהם לאלתר אבל סתם שאלה אין לה זמן אבל מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש בפרק המפקיד דמ"ג שכ' דל"ד היתה תשמיש דפקדון דחייש שמא יבואו הבעלים וכו' ע"ש משמע דכשיבואו הבעלים מחוייב ליתנם לאלתר מיהו י"ל דמ"מ לאחר שלשים יום מחוייב ליתנם ול"ד לאבידה שהוא לזמן מרובה ולעולם מודה הראב"ר דא"ח ליתנם לאלתר כמו שנר' מדברי התוס' הללו דלא כה' שער המשפט רס"י ע"ג ע"ש:

תוס' בד"ה והוי וכו' אלא ודאי אפי' אם אותן המעות עדיין בעין וכו' עכ"ל ק"ל דאכתי מאי פריך נוקמה לברייתא דבעי יוציא כרשב"א בפ' האיש מקדש דמ"ז ע"ב דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה כמו שואל וע"ש בגמ' ובתוס' וי"ל במ"ש הש"ך סי' ל"ט סקמ"ט לדחות ראיית הרשב"א מגמ' דקדושין שהבאתי שהוכיח משום דאפילו דכתב השטר מדעת המלוה יכול המלוה לחזור בו שלא ילוה לו דלא כדעת הרמב"ן. וכתב הש"ך שי"ל דהתם מיירי דהלוה נתרצה ג"כ לחזור אלא שאינו רוצה להחזיר לו המעות גופייהו אבל אם לא נתרצה הלוה לחזור כלל לכ"ע לא ניתנה לחזרה ע"ש ובזה ניחא דכיון דאינו יכול המלוה לחזור בע"כ של לוה הוי הוצאה לרשות אחרת ומעל ופריך שפיר אפי' לא הוציא ומה שדחה הש"ך לזה דא"כ מאי קאמר הגמ' אח"ך אלא דרב הונא כתנאי וכו' ע"ש י"ל דהגמ' מדמה חזרת הלוה בגוף הלואה ולא בהנהו מעו' גופייהו דבכה"ג לא משתעבדי נכסי לחזרה דמשאיל בע"כ של שואל דאי ג"כ לא משתעבדי נכסי כיון דהדרא בעינה דלא מצינו שעבוד בשואל וראיתי לש"ך שם שנתקש' בדברי מרן בש"ע דבסי' רל"ח פי' כדעת הרמב"ן ושם בסי' ט"ל פ' כדעת הרשב"א ע"ש ונ"ל דלק"מ דהן אמת דהרמב"ן ס"ל אפי' בהלואה א"י לחזור בו והרשב"א ס"ל דגם במוכר יכול לחזור בו כמו שמבואר בדבריהם אבל בעה"ת שער מ"ח קודם ששאל להרמב"ן היה סובר לחלק בין מכר להלואה דבמוכר א"י לחזור בו ובמלוה יכול לחזור בו ע"ש הטעם ומרן בב"י שכ' דמסתבר כהרשב"א ה"ד בהלואה הוא דמסתבר ליה כהרשב"א ולכך בסי' ט"ל גבי הלואה פסק כדעת הרשב"א ובסי' רל"ח גבי מכר פ' כדעת הרמב"ן באופן שדעתו ל"פ כדעת בעה"ת בין במכר בין בהלואה:

בא"ד ועי"ל דלקמן וכו' עמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ונ"ל דדברי מהרש"ל עיקר בכוונת התוס' דודאי אי רבה דמוקי לה באינה משתמרת ושומר חנם אסמכתא בעלמא כי שמע מר"י דמוקי לה בדעת בעלים בדין הוא שיחזור בו לאוקומי ברייתא בדרשא. גמורה ולא אסמכתא ואסמכתא וחזרה הא בהא תליא והא דהוצרכו להאי פי' בגמ' לקמן דלמר כדא"ל ולמר כדא"ל הכל הוא לפי הועוד דוחק אחר שכתבו אבל לפי הדוחק הא' דמשום שור ושה בפשי' י"ל דגם רבה מוקי לה בש"ש כמו ר"י:

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי וכו' עכ"ל והא דלא אוקמה ר"י לפלוגתייהו בדשמואל כמו רבה ובצריך למשכון ולכ"ע לאו מצוה היא משום דאי מוקמת לה הכי ע"כ דמתני' דקתני מלוה על המשכון ש"ש לאו דוקא כש"ש ממש להתחייב בהיתר על ההלואה ל וזה דוחק וליכא לאוקומי מתני' בא"צ למשכון דא"כ ר"י דפליג במתני' ע"כ דלא כרב יוסף מיהו לפי"ז לא יתכן מ"ש התוס' בסמוך דלר"י אתיא מתני' גם כר"א ועיין למהרמ"ש ועיין להתוס' שם:

בד"ה לפיכך וכו' דמעיקרא אמרי' וכו' עכ"ל פשט דבריהם הוא דמעיקרא היינו המק' דמקשה לר"י ומוקי לה כרבה ולפי"ז צ"ל דלר"ט לא הוי שואל לפ"ד המקשה אבל למ"ש מהרש"א בכוונתם יתכן לו' בגמ' דגם המק' דמוקי לה כרבה ס"ל דלר"ט הוי שואל והא דקתני אבדו משום רבותא לרע"ק ולא פריך והא אבדו קתני אלא לר"י דהוי ש"ש ולא מיפטר אלא מאונסין גם לר"ע:

דף ל.

גמ' ת"ש הכניסה לרבקה וכו' הא דלא פשיט ממתני' דעלה עליה זכר דבסמוך לפירש"י דברייתא דהכניסה לרבקה גבי ע"ע מתניא ניחא דלא בעי למיפשט מפרה משום דקדשים היא וי"ל דבקדשים החמירו לאסור לצרכו ולצרכה ולשי' התוס' דגבי פרה מתניא י"ל דאלימא ליה למפשט מברייתא דהכניסה לרבקה משום דמשמע ליה דרישא דהכניסה לרבקה ניחא ליה שתדוש ומשני דלא ניחא ליה ודמי לשכן עליה עוף וכמ"ש התוס' בד"ה אף ובזה מתיישב מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה בשביל ע"ש די"ל דטפי הו"ל לר"פ לקבוע דבריו אברייתא דהכניסה לרבקה לאשמועינן דזה מקרי לא ניחא ליה ועמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ומ"ש במתני' דפרה בפ"ב ע"ש:

עוד בגמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה איכא למידק אפי' ל"ת גרידא לא דחי ליה האי עשה דאבידה דקיל הוא דאי אמר בעל אבידה לא בעינא או שהפקירו ליתיה לעשה כלל וכה"ג אמרינן בפ' אלו נערות ד"מ גבי אונס והתו' שם הקשו כה"ג גבי כיבוד ולתי' בתרא ניחא גם כאן אבל לתי' קמא שכ' שם קשה ועיין להרדב"ז ח"ב סי' תתכ"ד ועיין להרשב"א ח"א סי' י"ח שכ' דטעמא דאין מברכין על מצות כיבוד משום דאי אמר לא בעינא ליתיה לעשה כלל וכיון שכן מצוה קלה ולא מברכי' עלה ע"ש נר' להדיא מדבריו דאי אמר לא בעינא ליכא מצוה כלל ומהרימ"ט חי"ד סי' מ"ז למד מדבריו דגם לענין שבועה ל"מ נשבע לבטל את המצוה וע"ש מ"ש עליו בזה ועיין בגמ' במס' מכות דט"ז דמוקי לההיא דאונס שגירש בהדירה עד"ר ומדלא מוקי בנשבע מוכח דמקרי נשבע לבטל את המצוה וע"ש בתוס' וי"ל דהכא שאני דהל"ת אינו שוה בכל ולכך דחי ליה אפי' עשה דאבידה דקיל אבל ל"ת ועשה לא דחי אפי' אינן שוין בכל כיון דקיל הוא דאי אמר לא בעינא וכו' ועפי"ז ניחא מה שהק' התוספות בשמעתין מעשה דמצורע דדחי ל"ת ועשה שאינן שב' די"ל דהכא שאני דעשה דאבידה קיל והגמ' דפ' אלו נערות מעיקרא לא פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת אלא אממזרת אבל אגרושה לא פריך משום דעשה ול"ת הוא דעשה דקדושים אכולה פרשתא כמ"ש התוס' בשמעתין ואאלמנה לכ"ג מן הארוסין לא פריך משום דאיכ' עשה דבתולה יקח דהא כי אנסה ובא עליה נעשית בעולה וכדתניא במס' יבמות דנ"ט אנוסת עצמו לא ישא ואמ"ר ומוציא בגט ונימא דמדאורייתא הוא וע"ש בתוספות דמסתפקים בזה ולשי' רש"י בפ' יש מותרות דבגרושה ליכא עשה דקדושים ולא קאי קדושים אלא אמאי דלקמי' ולא אדבתריה ל"ק דרש"י פי' בפ' א"נ דמלמדין אותה לו' לא בעינא ע"ש ועיין במ"ש התוס' בפ' הלוקין דט"ו גבי אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ע"ש ודוק ובמ"ש התוס' דעשה דקדושים לא קאי אלא אמאי דכתי' בההוא פרשתא עמ"ש בחי' במס' יבמות ד"ך ע"ש:

דף לא.

פירש"י בד"ה מאי למימר' וכו' ולמ"ל לר"ל וכו' עכ"ל ר"ל דברייתא מאי אתא לאשמועי' ע"כ לא אתא לאשמועי' אלא מאי דנפיק מלכל ולא נפיק מפשטיה דקרא והא ליתא דהא מילתא נפקא משה ושלמה ולא אצט' ריבוייא דלכל וא"כ ברייתא מאי אתא לאשמועי':

תוס' בד"ה למ"ל וכו' דא"כ היכי קאמר וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל דא"כ אמאי אצט' למי' דאי כ' פריקה משום צערא וח"כ הא בלא"ה אצט' למכתב פריקה וטעינה דכל חד כדיניה וכיון דבדינייהו חלוקין היכי שייך למילף חד מחבריה משום דאיכא למי' דאצט' לצד הראשון ליישב גם אליבא דר"ש דתרוייהו בחנם:

דף לא:

בד"ה גם וכו' וללישנא בתרא וכו' א"ש וכו' עכ"ל מדבריהם הללו מוכח דס"ל דלל"ב גם במדעתו יש לחלק בין אית ליה פסידא ללית ליה ולפי"ז ק' במ"ש אח"כ א"נ כדמפרש טעמא בירוש' וכו' דאכתי ק' לל"ב דאפי' במדעתו היכא דא"ל פסידא חייב ואפי' לא ברי היזיקא דהא מבריח ארי ומפייס ומחיל תרוייהו כי הדדי וא"כ אמאי פורע חובו פטור כיון דאית ליה פסידא וצ"ל דהתוס' מספק"ל בפי' הגמרא בל"ב אי גם במדעתו יש לחלק בפסידא או דדוק' בשלא מדעתו הוא דמפליג לל"ב בפסידא ומתחלה מכח קו' דהכא אמאי נוטל שכר מ"ש מבריח ארי כ' דלל"ב ניחא ונאמר דגם במדעתו יש לחלק בפסידא דא ואחר שתי' משום דברי היזיקא השתא י"ל דלל"ב דוקא בשלא מדעתו הוא דמפליג בפסידא אבל במדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור וכיון דמשום דמפייס ומחיל לא ברי היזיקא ניחא שפיר פורע חובו דפטור:

בא"ד דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד עכ"ל עמ"ש בס' זרע יעקב למהר"י ן' נאים ז"ל בסי' כ"ט:

בא"ד והא דקרי ליה בפח"ה וכו' אע"פ שמצילו מן ההפסד וכו' עכ"ל ואע"ג דהתם ל"ל פסידא מ"מ כיון דברי היזיקא אף על גב דאין לו הפסד חייב דהא מהנהו:

דף לב.

גמ' ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה לפירש"י דאלא תחזיר פריך ק' אמאי נקט ל"ת ועשה אפי' עשה לחוד מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וכה"ג הקשה מהרש"א לעיל בדל"א בגמ' שם ובתירוצו לא יתורץ כאן וי"ל דאדרבא כיון דאמרי' מאי אולמיה וכו' אמרי' שוא"ת עדיף ולא יחזיר ולכך אצטריך קרא וק"ק דכיון דמצות כיבוד דהכא הוא בשוא"ת א"כ אדרבא כי מחזיר הוי עשה דאבידה דוחה עשה דכיבוד דהקום עשה הוא הדוחה והל"ת אינו מועיל לדחות כמ"ש רש"י לעיל בדל"א וא"כ מאי אולמיה וכו' ומאי קאמר ולא אתי עשה ופו' אדרבא עשה דאבידה הוא הדוחה וי"ל כיון דעשה דאבידה קדם אז עשה דכיבוד הבא אח"כ כשצוה אביו הוא הנקרא דוחה אפי' הוא שוא"ת ועי"ל אע"ג דהל"ת אינו מועיל לדחות מ"מ מהני לענין דהוי העשה אלים וחמור ובהכי ניחא קושי' מהרש"א דלעיל שהבאתי גם ניחא מה שק' אפילו ל"ת גרידא לא ידחה דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה די"ל כיון דהל"ת מאלים העשה הוי עשה חמור ולא בעי' בעידנא כמ"ש התוס' בפסחים דע"ו ע"א גבי עשה דהשלמה ע"ש ועמש"ל ד"ל ע"א ע"ש:

דף לב:

גמ' דאפי' ר"ש לא קאמר ויל"ד מהיכא מוכח כר"ש טעמיה משום דלא מסייעי קראי דילמא טעמיה משום דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וליכא ק"ו ולכך אצט' למכתב תרוייהו וי"ל אע"ג דליכא ק"ו מ"מ נילף במה מצינו ועיין למהרמ"ש ז"ל ואכתי יל"ד אמאי לא מוכח דצב"ח דאורייתא דאי ס"ד ל"ד אמאי אצט' קראי דאבידה דלעיל דל"א ע"א לא מצריך להו אלא משום צערא וי"ל צערא דמרה בעומד שם וכדאמרי' לקמן:

עוד בגמ' בפריקה הוא דכתיב האי פירכא היא אליבא דרבנן כמ"ש התוס' לעיל בד"ה לר"ש והא דלא מוקי לה הגמ' כר"ש משום דאפי' כר"ש לא אתיא דלר"ש לא מסייעי קראי ותנא דבריית' מסייעי ליה קראי דבטעינה כתיבי:

דף לג.

תוס' בד"ה אבידתו וכו' וא"ת אבידתו וכו' כה"ג איתא בעיא בפ' התדיר ועיין להמג"א סי':

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה