אור ברסלב
משמרות כהונה חלק ג ספרי › פרשת ראה

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

ספרי · פרשת ראה

פרשת עקב

פ"ו ושמרתם זו משנה עמ"ש הסד"ר בפי' משנה ומדרשים דנקט בברייתא זו ועיין בכריתות די"ג. ע"ב בפירש"י ז"ל:

פ"ח ולא עץ רענן אלהיהם עיין להרב אהלי יהודה שתמה דבמתני' קתני מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת אדם מוכח דנטעו ולבסוף עברו אסור ולא דרשי' ולא עץ רענן וכו' ע"ש וליתא דממתני' לא מוכח מידי די"ל רה"ק מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת לשם ע"א וכ"נ מגמ' שם דלא דייק דר"י הגלילי ס"ל נטע ולבסוף עבדו אסור אלא ממשנה יתירה דקתני וכל שיש בה וכו' ע"ש אבל במתני' גופה י"ל כדאמרן ור"עק דקאמר אני אובין וכו' ה"ק דל"צ קרא לנטעו ולבסוף עבדו למשרי דמהרים ידעי' קרא לסי' ולכך לא דייק הגמ' אלא ממשנה יתירה ובהכי י"ל מ"ש התוס' דר"עק קאמר בברייתא אבד לשרש ואבדתם לבנות וא"כ תגדעון להניח וא"כ ע"כ דשרי באילן שנטעו ואחר כך עבדו ובמתני' ל"מ כן ע"ש ועפי"ה י"ל כי האף אמנם דרי"הג ס"ל דאסור ממשנה יתירה ור"עק ס"ל דשרי מ"מ לכ"ע לסי' קרא דעץ רענן וא"ש דברי רע"ק ועיין פירש"י במתני' שם ע"ש הן אמת דמ"מ ק' גי' ספרין דגריס ולא עץ רענן ועמ"ש הז"א:

פיסקא יא

עולותיכם שלמי יחיד ושלמי צבור וכו' הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מע"הק דין י"ג כ' דעשה דובאת שמה כולל אף דברים שאין בני הקרבה והמש"ל כ' לא ידעתי מנין לו זה ע"ש ונ"ל ראיה להר"מ מגמרא בפ"ק דר"ה ד"ו דפריך מוצא שפתיך זו מ"ע למ"ל מובאת שמה נפקא ומאי פריך הא אצטריך ללאו בני הקרבה דלא נ"ל מובאת ונ"ל שפיר ממוצא שפתיך משום דכולהו כתיבי התם כדקתני שם בברייתא והא דכתיב התם בני הקרבה ללאו אצט' ואהא פריך הגמ' קושי' ב' אבל קושי' ראשונה ל"ק אי איתא דובאת אינו כולל מידי דלאו הקרבה. שו"ר להרב טורי אבן שם שהק' כן בפשטא דשמעתא ולא זכר דברי הרמב"ם הללו ודרך אגב ראיתי להזכיר כאן מה שראיתי זה ימים בספר אחד לאחד מרבני אשכנז שהק' אמאי דדרשי' התם כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות דעובר בב"ת דא"כ אמאי אצט' בפרק בתרא דכריתות דכ"ה קרא דוכפר למילף מיניה לחייבי חטאות ואשמות שעבר עליהן יו"הכ דחייבין לאחר יו"הכ הא אי איתא דפטורין היכי מ"ל דעובר בב"ת למ"ד ג' רגלים כסדרן דאצטריך כי דרש ידרשנו ע"כ וי"ל דמ"ד ג"ר כסדרן ס"ל כר' בפ"ק דכריתו' ד"ז דיו"הכ אינו מכפר אלא על השבק וא"כ מ"ל באינן שבין ובלא"ה לק"מ דהתם בגמ' בפ"ב דכריתות מסיק דנ"ל מלפני ה' תטהרו ולא אצט' וכפר וא"כ ליכא שום יתור דקרא דלפני ה' אצט' לחייבי אשמות תלויין דפטורין ע"ש בגמ':

פיסקא יח

ולא עולית גוים וכו' בזבחים דקי"ו נ"ל מבני ישראל דאין הגוים מוזהרין ש"ח ונראה דאתיא כר"י ודוקא ישראל מוזהר בש"ח על קדשי גוים אבל גוים גופייהו לא מזהרי אבל לר"ש א"כ לבני ישראל למעוטי גוים דכיון דאפי' ישראל אינו מוזהר על קדשי גוים כ"ש גוים גופייהו ולפ"ז מאי דאמרי' שם עלה דאסור לסייען היינו אפי' לר"י ומק' שפיר התוס' אמאי נקט אסור אפי' כרת איכא אבל אי אמרי' דלר"ש נמי ס"ל הך דרשא לא מק' מידי דנימא דנקט אסור לדברי הכל אפילו לר"ש ודלא כה' זרע אברהם ע"ש וע"ש מה שתי' התוס' והר"מ ז"ל פ' כר"י ופ' אסור לסייען סתם ולא ביאר בשאר. עבודות כתי' התוס' ונר' דס"ל דסיוע בעלמא הוא ולכך ליכא אלא איסורא אפי' לר"ז לר"י ולעשות שליחותן נמי נראה דס"ל דליבא אלא איסורא דדוקא אם ישראל העלה אותם בחוץ מדעתו הוא דחייב אבל אם עשה בשליחות העכו"ם הוי כאלו הגוי בעצמו עושה כן ואתו חייב כרת אלא דיש לעמוד בזה דהא קי"ל דאין שליחות לגוי:

פיסקא יט

יחדיו יאכלנו מגיד הכתוב וכו' ואי לאו יחדיו הו"א הטמא והטהור היינו או הטהור ואתיא כמ"ד ר"פ אוא"ב וי"ו לחלק עד שפרט יחדיו אבל למ"ד וי"ו להוסיף יחדיו אתיא לשום דרשא ע"ש בתוס' ודרשא, דהכא דרשי' שפיר מטמא והטהור לחודא ורש"י בחומש ב' דרשא דספרין על פ' דהטמא והטהור ע"ש והיינו כמ"ד וי"ו להוסיף וכזה ל"ק מה שהק' הרא"ם ז"ל ע"ש:

פיסקא כ

רש"א לא בא הכתוב וכו' משמע דר"ש לית ליה דלוקה על טבל של מ"ע דמנ"ל כיון דמוקי קרא לחילוק מחיצות וק' דא"כ בגמרא בפ' ב"ש דקתני מתני' ב"י בטבל ופריך בגמ' פשיטא נוקמא בטבל הטבול למ"ע ומני ר"י היא ולאפוקי מר"ש גם בגמ' שם מייתי ברייתא דא"י בטבל של מ"ע ומוקי לה כר"ש דס"ל אין אחע"א ע"ש ולכן נר' דאית ליה איסורא משום דרשא:

בכור שאסור לזרים וכו' תמה הז"א דאכתי לא קי"ל דבכור אסור לזרים דהא קאמר הא לא בא הכתוב לא לבכור דאסור לזרים ע"ש ואין מקום לתמיהתו דודאי בלאו האי קרא ילפינן דבבור אסור לזרים בעשה מקרא דובשרם יהיה לך כחזה התנופה דלכ"ע בתם מיהא משתעי וכדאי' בגמ' בבכורות דל"ג ול"פ תנאי התם אלא בבע"מ ע"ש ומאי דקאמר הא לא בא הכתוב היינו לענין מלקות ומהתימה עליו דבסמוך ונראה הביא האי דרשא בשם רש"י ז"ל:

פיסקא כג

יכול יהיו חייבין כחזה ושוק וכו' ה' הלכות יו"ט דק"ל תמה דלמ"ל קרא הא בעי תנופה והיכי ליעביד בתנופה כדפריך בגמרא ד"פ הזרוע ובשלמא בברייתא דלעיל דאיירי בפיס"המ י"ל דלא הוו חולין בעזרה אבל ברייתא זו דאיירי בחולין ק' ע"ש שהאריך בזה דבגמ' בעי למי' בק"ו משלמים וע"כ כי ילפת משלמים אפי' לתנופה ילפי' דאי לא ילפי' לחזה ושוק דניתנין לכהן ולא לענין תנופה נמי א"כ איכא למפרך מה לשלמים שכן יש בהם תנופה תאמר בחולין דכה"ג פריך בקדושין דנ"ז מה לשחוטי חוץ שכן בכרת ע"ש ולהכי פריך כיון דע"כ ילפת גם לתנופה היכי ליעביד אבל תנה דספרין לאו בק"ו מייתי לה אלא מהיקישה דקאמר לעיל ואם כן ה"ק יהיו חולין כחזה ושוק ולא לעביד תנופה כיון דלא אפשר ומוקמי' היקשא לענין דניתנין לכהן לבד וגמ' שם ל"ל האי היקשא:

פיסקא כד

יפ"ת וכו' יוכיחו וכו' אף אתה אל תתמה על אלו וכו' מבואר מכאן דמצות שנאמרו לב"ן ולא נשנו בסיני לב"ן נאמרו ולא לישראל כמו יפ"ת ודלא כהגמרא בסנהדרין רנ"ט ע"ש וצ"ל לתנא דספרין מי איכא מידי וכו' וזו תניא כוותיה דר"ל דל"ל מי איכא מידי כמ"ש התוס' דל"ג ובהכי מקום יש ליישב מה שהק' מהרש"א ז"ל בריש חגיגה אמ"ש התוס' שם דפרו ורבו אף לכנען נאמר ע"ש וכ"ז לתנא דספרין דאית ליה יפ"ת תוכיח אבל הגמרא בסנהדרין קאמר יפ"ת שאני דלאו בני כבוש ולדידיה מאי דכתיב לישראל לא תאכל הנפש לאמ"ה כי היכי דליהוי נאמרה ונשנית ויהיו ב"נ מוזהרין עליו לשי' הגמרא דסנהדרין דכל שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ ואין מקום לקו' הסד"ר ע"ש:

ר"א אומר ומה פסח וכו' הא דלא יליף מנבילה דבעי למילף גם לאיסור הנאה ור"ג דיליף מנבילה י"ל דס"ל כר"ש בפ' כ"ה דס"ל בש"בח מותר בהנאה ועיין להסד"ר:

פיסקא כו

והקטיר הכהן את הכל לרבו' העצמו' וכו' כ' התוס' בזבחים דמתני' דקתני לא יעלו אתיא כרבנן ורבנן מודו דלא יעלו אם פירשו למטה ול"פ אלא בפירשו למעלה דס"ל דלא ירדו ור' ס"ל ירדו ע"ש אבל רש"י ז"ל שם כ' דמתני' כרבי ולפ"ד רבנן ס"ל דאפילו פירשו למטה יעלו ור' ס"ל ל"מ דלא יעלו אלא אפילו פירשו למעלה ירדו דהא בחולין ד"צ מוקי הגמ' אליבא דר' קרא דאת הכל לרבות ג"ה ולא מוקי ליה לפירשו למעלה דלא ירדו מוכח דלר' אפילו פירשו למעלה ירדו והנה בגמ' שם לל"ב מוקי ר' יוחנן כרבנן דאסור ג"ה לגבוה ולל"ק אתי ר"י כרבי וקי"ל בכוליה תלמודא דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וא"כ לל"ק ע"כ דר"י מוקים למתני' כרבי ומפרש כפירש"י ז"ל ולל"ב מוקי מתני' כרבנן ומפ' כפי' התוס' והשתא אי מתני' אתיא כרבי וכפירש"י ז"ל יכול להיות דר' ל"פ אלא בלא יעלו אבל אם פירשו למעלה יכול להיות דס"ל דלא ירדו וא"כ מוקים לקרא דאת הכל לפירשו למעלה דלא ירדו ובג"ה מודה דחולץ והגמ' שם דקאמר אליבא דר' לרבות ג"ה היינו לל"ב דר"י אתי כרבנן אבל לל"ק אפילו רבי מודה דג"ה אסור לגבוה ובהכי מקים יש בראש ליישב פסקי הר"מ דפ' בג"ה חולץ ופ' פירשו לא יעלו ועיין להסד"ר:

פיסקא לג

מצוה ביד הניסת וכו' בפ' נגמר הדין דמ"ה אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ונסתפק הכנ"הג בלשונות הר"מ בה' ע"א אי האי דינא איתיה גם במסית ע"ש והסד"ר כ' דאין מקום להסתפק בזה דבגמרא שם פריך אלא מעתה עדים גדמין יפסלו ומשני ש"ה דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר ופירש"י אבל גדמין לא משתמע דזהו יד שלהם ע"ש וא"כ הכא דכתיב ידך זהו יד שלו אפי' נקטעה ע"ש ולפ"ד בעדים גדמין שם צריך שיד העדים תהיה בי בראשונה גם בזה דהיא יד שלהם ואינו כן דבהדי' כ' הר"מ בפי"ד מה' סנהדרין דאם הערים גדמין א"צ יד העדים בראשונה דהא ל"ל יד אלא כל העם ידם בו בראשונה ע"ש הרי דיד גדמין לא מקרי יד כלל וא"כ ע"כ שינוייא דגמרא הוא דש"ה דלא הקפידה תורה אלא על יד שהיתה להם בשעת העדות תהיה בשעת המיתה אבל אם גדמין בשעת עדות ליכא לקיומי ביה קרא כלל דלאו יד היא וא"כ במסית דלא כתיב אלא ידך הקפידה תורה אף על הגידמין דלאו יד היא והוי כההיא דהתם בס"ד דגמ' דעדים גדמין פסולין ומעתה מ"ש רש"י ז"ל דהיינו יד דידהו היינו דאת"ל דקרא משתעי בגדמין אבל לעולם י"ל דלא משתעי בהו קרא ולא גמרי' מההוא קרא לגדמין כלל לא לפיטור ולא לחיוב והיינו לישנא דכ' רש"י ז"ל אבל גידמין לא משתמע ועיין למהרש"ל ז"ל שכ' שם דמה"א יתירה דריש ע"ש וק' דא"כ מנ"ל להגמרא דשמואל בעי קרא כדכתיב נימא דהכא שאני דגלי רחמנא לעכובא דאי למצוה בעלמא למ"ל ה' דהעדים ואם כן מאי פריך מרוצח עיין שם. ולשי' הר"מ ז"ל בחיבורו שם דרבויא דרוצח הוא לענין דנקטעה חייב כמ"ש מרן בכ"מ פריך שפיר הגמ' דאף אי טעמיה דשמואל לאו משום דבעי קרא כדכתיב מ"מ ק' מברייתא דקתני נקטעה חייב ועיין לה' אהלי יהודה:

פיסקא לז

יצאו אנשים ולא נשים בגמ' דריש הן ולא שלוחן ע"ש ונר' דאיירי בשליח שוגג דליכא מילתא דאין שליח לדבר עבירה ולכך ס"ד לתת לה דין עיר הנדחת דשלוחו כמותו ואיירי דעשו שליח לנשים דמחמ' הנשים לא הוי עיר הנדחת וה"א כיון דשלוחי דאנשים נינהו שלוחן כמותן כיון דשוגגין הן כמ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דמ"א ע"ב בשם ר"י דהיכ' דהשליח שוגג יש שליח לד"ע ע"ש והר"מ ז"ל השמיט דרשא זו דהן ולא שלוחן נר' דס"ל דדרשא זו אתיא אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לד"ע וכ"כ הפר"ח בה' ע"א ע"ש ומכאן יש להוכיח דהר"מ ס"ל דאף דהשליח שוגג אין שלד"ע דלא כתוס' דאי איתא הא נ"מ לדידן היכא דהשליח שוגג והוי כמו לשמאי בעלמ' ואמאי השמיטה אלא ודאי דס"ל דבכל אופן אין שלד"ע. א"ה עמ"ש מו"ה ה"י ה"ה בנימוקיו לת"כ ריש פ' קדושים:

פיסקא מה

מנין שאר מטבעות וכו' ודין הוא הקדש וכו' ת"ל וצרת הכסף וכו' בקדושין די"א פריך הגמ' למ"ד כסף הנאמר בתורה סתם תם אינו אלא כסף צורי והרי מעשר דכתיב כסף ותנן הפורט וכו' אלמא דאפי' פרוטות נחושת ומשני ש"ה דכתיב כסף הכסף ופריך והרי הקדש ומשני ש"ה דיליף כסף כסף ממעשר ועיין במס' בכורות שינוי בשינויי הגמ' ע"ש ומ"מ שמעי' דבהקדש אפי' שאר מטבעות ילפי' ממעשר ובספרין קאמר דמעשר יליף מהקדש וכבר עמד ע"ז הז"א ולא העלה ארוכה בזה ע"ש ועיין בגמ' שם למסקנא דכסף קצוב הוא דהוי כסף צורי אבל כסף סתם אפי' שאר מטבעות א"צ ללמוד זה מזה ע"ש. ונ"ל דלק"מ דהנה כ' התוס' בריש קדושין דבקדשים שוה כסף ככסף מכלל ופרט וכלל ומתמהו טובא בשאר דברים שוה כסף ככסף מנ"ל ע"ש ובזה הוא דאיירי תנא דספרין וה"ק שאר מטבעות מנין ר"ל פשיטא דמטלטלין לא מהני גבי מעשר אף דשו"פ הוא משום דכתי' וצרת הכסף דבר הנצרר אלא מנ"ל שאר מטבעות דהיינו אסימון דנקרא נמי מטבע לפיר"ת ואף לפירש"י מ"מ עומד להטבע והיינו מנ"ל דבשוויו דמעשר מהני דס"ד דיש לדרוש וצרת מל' צורה כר"עק ולזה יליף מהקדש דשו"כ ככסף ופריך שאני הקדש דאפי' מטלטלי אבל מעשר במטלטלין פשיטא דליכא דכתיב וצרת וקאמר ת"ל וצרת דבר הנצרר ואפי' שאין בו צורה כדברי ר"יש אבל ר"עק דממעט אסימון ל"ל שו"ב ככסף במעשר. והגמ' שם איירי בע"א דבעי' כסף צורי או שוויו אפילו פרוטות אבל כשכל המעשר מתחלל על פחות מכסף צורי לא מהני ומשני ש"ה דכתיב הכסף ריבה אפי' פחות מכסף צורי ובשוויו דמעשר והקדש יליף ממעשר לע"ז וא"כ מעשר יליף מהקדש לענין דמהני שו"כ ככסף ובשוויו והקדש יליף ממעשר דאפי' פחות מכסף צורי סגי ואפי' אינו שווי צורי ולמסקנא דהתם לא יליף הקדש ממעשר כלל ובמאי דפריך הגמ' ממתני' דהפורט סלע ממעות מעשר עיין במהרש"א ז"ל שם בקידושין ולהרשב"א ז"ל בחי' ע"ש:

פיסקא נ

ליתן עליו ל"ת כ' החינוך דאין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעש' וכ' הסד"ר דאזיל לטעמיה שכ' בפ' קדושים סי' שמ"ח דכל ל"ת אף דאית ביה מעשה כיון דפעמים לית ביה מעשה אין לוקין עליו ע"ש והוא ע"ד מ"ש התוס' בספ"ק דעירובין גבי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש. איברא דק"ל ממאי דאמרי' במציעא דפ"ט ע"ב בחסמה בקול דר"ל ס"ל דאינו לוקה כיון דלית ביה מעשה דס"ל עקימת שפתיו לא הוי מעשה ונ"ל דס"ל דעיקר קרא דחסימה כי כתיב בעיקר מעשה כתיב כמ"ש התוס' שם בס' ר"ל לחד תי' ע"ש ובכה"ג מודה החינוך וע"כ לא כתב דאם פעמים לית ביה מעשה אפי' בע"י מעשה אינו לוקה אלא אי הכתוב כולל שניהם והסד"ר כ' דדברי ס"ה בפי"ג מה' שכירות להפך מדברי החינוך ע"ש ועל פי זה יבא לכלל ישוב:

פיסקא נא

את הנכרי תגוש זו מצו' עשה הר"מ ז"ל סובר דהיינו דמצות עשה ליגוש הנכרי אבל הרמב"ן ז"ל חלק וסובר דמ"ע דקתני לאו הבא מכלל עשה ולישראל קאי ועיין בכל זה בה' סד"ר וה' אהלי יהודה הביא מהפסיקתא דקתני בהדיא לאו הבא מכלל עשה והוא הפך פי' הרמב"ם ז"ל ע"ש. ואפי' דתרוייהו דרשי' מ"ע לנכרי ולאו הבא מכלל עשה לישראל ובפ"ה מה' מלוה כ' הר"מ גבי ריבית את הנכרי תשיך זו מ"ע והוא מהספרי ג"כ והראב"ד השיג דלאו הבא מכלל עשה לישראל הוא דאיכא וע"ש במרן הכ"מ במ"ש משם הר"ן:

פיסקא נו

מנין לרבות כל הקדשים ואף על גב דאפי' פיסולי המוקדשין אסורין בגיז' ועבודה מדכתיב תזבח ולא גיזה מ"מ לא לקי אלא משו' דאמרי' אהדריה לאיסורה קמא כמ"ש התוס' בבכורות דט"ו ולכך אצט"ל למילף שאר קדשים מקרא כי היכי דלילקי עלייהו והסד"ר כ' דאי לאו האי ילפותא לא הוה ידעי' מאי דרשי' מתזבח ולא ידעי' דאתא לדרשא דתזבח ולא גיזה אלא אחר דקי"ל מקרא דקדשים תמימים אסורין בגיזה ע"ש וכן ראיתי להתוס' במעילה די"ג בר"ה אתיא וכו' שכ' דמאי דאצט' ולא תגוז ולא ילפי' מתזבח משום דלא ידעי' ע"ש. ומשמע דמפסולי המוקדשים ידעי' גם בכור והוק"ל בקרא דלא תגוז גופיה למ"ל היפך מה שנר' מדברי הסדר ומ"מ דברי התוספות תמוהים דהא אצט' לא תגוז למלקות וכבר עמר ע"ז המש"ל ומה שנ"ל בישוב דבריה' דהנה בסוף פיסקא שאח"ז תניא שור בגיזה וצאן בעבודה מק"ו והדר מייתי מקרא דולא תגוז וב' הז"א משום דאין מזהירין מן הדין ולכך אצט' קרא ע"ש והנה ה"ה בפ"ב. מה' מ"א כ' היכא דאיכא איסור עשה מזהירין ע"ש וא"כ הכא איכא איסור עשה דתזבח ולא גיזה ועבודה ולמ"ל קרא הא מק"ו אתיא וע"כ לו' כמ"ש התוס' דלא ידעינן וכו' וזהו מ"ש אמאי אצט' ולא תגוז ר"ל הדרשא דוי"ו מוסיף עע"א ועוד נראה דודאי אי לאו קרא דוי"ו מוסיף הוה דרשי' בבקרך ובצאנך ליתן את האמור של זה בזה ולא דרשי' ליה לרבות כל הקדשים כדדרשי' לעיל וכן איתא בפסיקתא דבקרך וצאנך ליתן את האמור של זה בזה ואתיא כמ"ד דלא דריש וי"ו אבל ברייתא דספרין דריש וי"ו דולא תגוז ליתן האמור של זה בזה ואייתר בקרך וצאנך לשאר כל הקדשים וא"ש בדקדוק דברי התוס' במעילה שכ' אמאי אצט' ולא תגוז ואסר כל הקדשים בגיזה וכו' דלכאורה שפת יתר ועפי"ד א"ש דאמאי אצט' וי"ו לגילוי על ובקרך לאסור שאר קדשים:

פיסקא סב

כל שישנו בקום אכול מצה וכולי ס' שאגת אריה הביא ראיה דהלכה כר"י מסתמא דמתני' בס"פ אלו עוברין דההולך לשחוט את פסחו דקתני מבטלו בלבו ולר"ש כיון דשרי בהנאה לא מהני ביטול בלב ע"ש וה' אהלי יהודה דחה דהא אפילו לר"י הביטול הוא בזמן ההיתר דאחר זמן איסורו ל"מ ביטול וע"כ ה"ט כיון דבתוך זמן האיסור הוי אינו שלו מעיקרא נמי מועיל הביטול ע"ש וליתא דלר"י כיון דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה וליכא זמן דאסור באכילה ומותר בהנא' ליכא למיחש למידי דבשעת האיסו' אינו שלו והביטול מהני למפרע אבל לר"ש נהי דלתוך הפסח מהני הביטול דקודם מ"מ משש עד הלילה הוי שלו ומצוה לבערו ול"מ ליה תו הביטול בלב דקודם לכן לאותן השעות ומ"ש עוד ה' אהלי יהודה דהיקשא אצט' לדברים הבאים לידי חימוץ כבר העיר בזה מהרש"א ז"ל בדל"ה ע"א ע"ש וכבר כתבתי בזה במ"א דהיקש' דר"ש הוא מעליו ותרי היקשי הם ומה שדחה לזה ליתא:

פיסקא סה

מועד צאתך אתה שורף רש"י ז"ל בחומש כ' זמן שריפה וכ' הרא"ם ז"ל דלא פ' דשורף ממש משום דאינו חובה לשרוף כמו שחי' הפסח ואכילתו דלא נמנית גבי פסח אלא שחיטתו ואכילתו ע"ש ונ"ל דכונתו דאף דמ"ע היא מצוה בעלמא הוא דאיכא כמו שאר מ"ע ולאו חובה כמו שחי' דהיא חובה דאיכא כרת בביטולה וכן אכילת חובה שלו יבא לידי נותר אבל שריפתו אינה חובה אלא מצוה וכה"ג אמרינן בפ' כל הבשר דק"ז מים האחרונים חובה ומים ראשונים מצוה ועיין בחי' בחולין דק"ל ע"ב ע"ש ואין לו' דבפסח הוי אף שריפתו חובה מדסמכינהו להני ג' זמנים משמע דכי הדדי נינהו שהרי לא נמנו גבי פסח אלא שחיטה ואכילה מוכח דשריפתו הוי כמי שאר מ"ע דמצוה איכא חובה ליכא וכל עצמו של רש"י ז"ל לא בא אלא לרמוז דהני ג' זמנים לא דמו להדדי כנ"ל כונתו והז"א והרב אהלי יהודה חשבו להרא"ם זכרונו לברכה טועה בדבר משנה:

הרב טורי אבן בסוף הספרי תמה לפירוש ריב"א בפסחים דף ד' דלמ"ד הבערה ללאו יצתה לא אסירה ביו"ט אמאי לא מוקי הגמ' בברכות שם פלוגת' דהני תנאי בהכי דר"א סבר ללאו יצתה ולהכי קאמר מועד צאתך אתה שורף דשורפין ביו"ט ור"י ס"ל הבער' לחלק ואסורה ביו"ט ע"ש ועיין בפסחים דמ"ו במתני' דכיצד מפרישין חלה דמבואר. דר"א ס"ל אין שורפין ביו"ט ואפשר דמדרבנן הוא וכבר עמדתי ע"ז במ"א עיין בחי' במס' פסחים ע"ש:

פיסקא סח

חג הסוכות תעשה לך ז' ימים להדיוט מנין אף לגבוה וכו' נרא' דה"ק מדכתיב לך ז' ימים משמע דוקא להדיוט ז' ימים אבל לגבוה לענין חגיגה ליכא אלא יום א' ומנין שאף לגבוה איכא קרבן חגיגה ז' ימים ת"ל חג הסוכות ז' ימים לה' ומה ת"ל לך לומר כשאתה עושה וכו' מעלה אני עליך וכו' ומאי דנ"ל מקרא דלגבוה נמי ז' ימים לאו דכל ז' איכא חגיגה אלא לענין אם לא הביא ביום א' יש לה תשלומין כל ז' ולקמן ברפ"ט גרסי' שבע' ימים תחוג לה' וכו' ולהלן הוא אומר חג הסוכות ז' ימים לה' מה ת"ל ז"י לה' מלמד שכל הרגל תשלומין לא' ור"ל דאי לא כתיב אלא שבעת ימים תחוג לה' הו"א לאו לענין קרבן אלא ה"ק שתעשה חג ז' ימים לשם ה' לקיים מצות ה' אלא דא"כ קרא דחג הסוכות ז' ימים לה' יתירה דכבר שמעי' אלא דאתא לאשמועי' קרבן חגיגה יש לה תשלומין כל ז' וקרא דלך לומ' מעלה אני עליך וכו' כנ"ל ועיין להסד"ר בפירוש זו ובפירוש ע' ועיין בחגיגה ד' ט' דנ"ל דיש לה תשלומין כל ז' מקרא דוחגותם אותו חג לה':

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה