אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

ספרי

תורת כהנים

פרשת נשא

אזהרה מנין היינו לענין אם התרו בו שיהיה לוקה או משום דלא ענש אא"כ הזהיר ולהכי בעיא אזהרה מנין ואע"ג דאמרינן בר"פ הלוקין דברת לא בעי אזהרה נוכל לומר דרבינא דמשני שם שינוייא אחרינא ה"ט דנייר מאוקמתא קמייתא דס"ל דכרת לא בעי אזהרה ועיין למהרש"ל ז"ל בפ' ד' מיתות דנ"ט בד"ה והרי ע"ש ונ"ל שזה דעת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ב בש"מ שהק' אמאי דפרכינן בדל"ב א"כ בטלת ערות אחותך דנימא דלאו לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר ותי' דמ"מ לקי ע"ש וקושיתו היא לס' רבינא דס"ל דכרת בעי אזהרה וחידש דאתי לתרווייהו ומ"מ יש לגמגם דמאי קשיא נימא דר"י לא ס"ל דרבינא והתוס' בר"פ השוחט והמעלה כ' דרבינ' דנייד מאוקמתא קמייתא משום דס"ל דקרבן בעי אזהרה ע"ש ועיין לה' אהלי יהודה:

כתבו התוספות בשבועות די"ו דאזהרה לנטמא בפנים משמעו' דולא יטמאו ודבעי מנה"מ משום דאי' לאוקומי קרא בנטמא בחוץ דמצינו דהזהירה התורה כן ואל המקדש לא תבא ע"ש נר' מדבריהם דלא ילפי' שאר טמאים מיולדת והיינו משום דאיכא למפרך מה ליולדת שכן מטמאה במגע ובאהל כמ"ש בילקוט או משום דאין מזהירין מ"ה ובעי אזהרה ללקות עליו ועיין לה' הנז' ודברי הילקוט שהביא ע"ש ותראה שאין סתירה משם לדברי התוס':

כ"מ שנא' צווי מיד ולדורות בת"כ יליף מיד ולדורות בשילוח גופיה דלא יליף מנרות משום דאי' למפרך מה לנרות שכן בעו כהונה ונרות משלוח אי' למפרך שכן כרת והק' הרא"ם בפ' צו דבקדושין דכ"ט יליף מיד ולדורות בע"א והשתא הוי ע"א ושלוח ונרות ב' כתובים ותירץ דע"א לא יליף מנרות שכן צד קדושה וע"ש בצריכותא וקשה דליכתוב נרות וע"א ולא בעי שילוח וא"כ הוי ב' כתובים וצ"ל דפריך שכן יש בהם צד חמור ומ"מ ק' דא"כ איך ילפת לעלמא משלשתן אי' למיפרך שכן יש בהם צד חמור דהא אמרי' בחולין דקי"ו דגם בחדא מתלת אי הדר דינא פרכי' כ"ד והכא הדר דינא ועוד שהתוס' במס' מכות ד"ד ע"ב כ' דמאי דאמרי' בכ"ד צד חמור היינו פירכא שוה בשניהם ע"ש וצ"ע והנה ברייתא דספרי ע"כ דיליף שילוח מנרות וע"א דאל"ה אי' למפרך כדפריך בת"כ וראיתי בס' זרע אברהם חיבור על ספרי שכתב דברייתא דספרי ס"ל דלא פרכי' צד חמור ולהכי ילפי' שפיר מנרות וע"א אבל ברייתא דת"כ ס"ל דצד חמור פריך ולהכי אצטריך למוד בשלוח גופיה ע"ש. וכבר כתבתי ביטול ד"ז ונ"ל דספרי ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ולכך יליף שפיר שלוח מנרות וע"א אבל ברייתא דת"כ ס"ל אין מלמדין ולכך אצט' למכתב בשלוח גופיה דפלוגתא דתנאי היא בפ' ד' מיתות דף ע"ש ומ"מ עדיין ק' בברייתא דת"כ דאיך ילפי' בעלמא מנייהו הא אין מלמדין ועיין להסד"ר שכ' דילפי' מנרות וע"א ופרכי' פרכא ב"ד משום דהדר דינא כדאמרינן בפ' כ"ה ע"ש וגי' הספרים שלפניו שם דבחדא מתרתי אפי' לא הדר דינא ועיין לה' הליכות עולם שהביא גי' אחריתי ודחאה:

אין צו בכל מקום אלא אזהרה כתב ה' אהלי יהודה אע"ג דכ' לא יטמאו את מחניהם י"ל לעבור עליו בב' לאוין ע"ש וק' דא"כ מאי מוכיח בגמ' במכות דט"ו דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ממתני' דהכא אל המקדש לוקה נוקמא כר' דס"ל דאי' ב' לאוין ומטעמא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין דהא סמוכים נינהו ועיין להתוס' שם ולפמ"ש בדבור שאח"ז ישנו מן היישוב:

רבי אומר א"צ וכו' נראה דפלוגתייהו אין עונשין

אעשה מן הדין ועיין בבעלי הכללים בזה ולפ"ז אעשה דוישלחו קאי אבל הלאוין אה"נ דאצט' תרי לאוין ורבי לשי' דאמר בסמוך צו הוא הלאו וא"כ איכא תרי לאוי והשתא ניחא דאצט' לר' תרי קראי דצו ולא יטמאו את מחניהם חד למחנה לויה וחד למחנה שכינה א"נ אתרי לאוי הם ולא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי וניחא קושית התוס' במכות דט"ו ע"א בד"ה תנינא ע"ש ועוד נ"ל דלעולם לר' אין לוקה על מחנה שכינה דלא ילפי' ממחנה לויה אלא אזהרה בעלמא ולא תקשי דא"כ מנ"ל למדרש חילוק מחיצות נוקמא למחנה שכינה ולמלקות דכבר כתבו התוס' במכות די"ח בד"ה איסורה דכיון דמייתינן אזהרה בק"ו טפי ניחא לאוקומא בדבר חדש מלאוקמא למלקות דומיא דמאי דאמרי' כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאוי יתירי ע"ש וה"נ דכוותה ולפ"ז מתני' דמכות דהכא למקדש טמא לוקה לא אתיא כרבי והסד"ר כ' דר' ס"ל חייבי כריתות אינו לוקה עליהם וא"כ בלא"ה אינו לוקה ע"ש ולפ"ז במחנה שכינה אינו לוקה ובמחנה לויה לוקה דליכא כרת במחנה לויה כמ"ש הר"מ בפ"ג מה' ב"מ ע"ש גם לפ"ז מתני' דר"פ הלוקין לא אתיא כרבי:

היה ר' יאשיא אומר וכו' ממחנה ארון וכו' אע"ג דאפי' מת מותר במחנה לויה י"ל דהכא אחיל קאי דהוא נמי מחנה לויה ותנן בפ"ק דכלים דט"מ משתלחים משם וע"ש בהר"מ והר"ש שכ' דמעלה מדרבנן ועיין להסד"ר:

אבן המנוגעת תוכיח וכו' הר"מ בפי"ג מה' ב"מ הי"ג פ' דאף אבן המנוגעת מטמאה משכב ומושב והמש"ל תמה עליו מספרי ע"ש וגם הזר"ע רמז לה רמוזי ע"ש וה' זרע אברהם על ספרי כ' דאין נעשין מ"ומ לטמא בגריס אבל נעשין מ"ומ לטמא אוכלין ומשקין ע"ש והוא נכון ברם מה שתמה ע"ד התוספות בנדה דנ"ה ע"ב דמשמע מדבריהם דמצורע ואכן שוין בזה מספרי דחלוקין כדינן י"ל דאדם דקתני הכא הוא על זב וזבה וכיוצא ולא על מצורע ומאי דלא קתני אדם מצורע יוכיח משום דאי' למפרך שם אדם מטמא מ"ומ טומאה חמורה דבלא"ה צ"ל כן מדל"ק ט"מ יוכיח כמ"ש ה' אהלי יהודה ע"ש

פיסקא ב

רבי יאשיה וכו' לכל חטאות וניזקין שבתורה כ' הסד"ר דג"ש איש איש קדריש ע"ש ולפ"ז בכ"מ שנא' איש דרשי' האי ג"ש אי הויה מופנה או אפי' אינה מופנה למ"ד במס' נדה דף מופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"נ דוקא הכא דרשי' ג"ש דקי"ל דג"ש נתקבלה בכ"מ. ועפי"ז ניחא מה שהק' ה' אהלי יהודה מברייתא זו דספרין עמ"ש התוס' בקמא דדיוקא אי לא נאמר איש הוא דאמרי' השוה הכתוב ע"ש:

פיסקא ג

ולא על מה שעשה אביו וכו' הק' הזר"ע דאפי' הוא בכה"ג פטור כדתנן בר"פ שבועת הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא ע"ש מה שנדחק ונ"ל דדוקא מקרבן הוא דקתני מתני' דפטור אבל עונש יש עליו כמ"ש התוס' שם דכ"ו ע"א בד"ה לכך דבמילי דממונה הו"ל למידק ע"ש וא"כ פטר ליה במילי דאבוה גם מעונש והיינו דממעט ליה מוידוי וה"ט דבמילי דאבוה לא הו"ל למידק כמ"ש בגמ' בכ"ד עוד הק' הזר"ע דבכה"ג חייב אף על מה שעשה אביו כמ"ש בקמא דק"ר ע"ש שתי' דכל זה מדברי התובע דאמ"ל אביך נשבע לי ונזכר וכו' ע"ש ואע"ג דכבר ממעט ליה בפיסקא דלעיל מזה בכה"ג י"ל דהתם ממעט מקרבן והכא ממעט ליה מקרן וחומש א"נ הכא ממעט ליה מעונש כמ"ש ועיין להרב זרע אברהם איברא דדברי הזר"ע דחויין מעיקרן דכה"ג משלמי ליה יורשין והעיקר דהכא בשאין גזילה קיימה וכהנך אוקמתי דאוקמוה בגמ' שם לברייתא דת"כ וכמ"ש ה' זרע אברהם והרב אהלי יהודה ע"ש:

פיסקא ו

נטע רבעי טעון הבאת מקום היינו מדכתיב הלולים דנ"ל מיניה בפ' כ"מ דבעי פדיה מכלל דנאכל בירושלים וכמ"ש הז"ר והיינו משום דלא גמיר ר"יש ג"ש דקדש קדש דבלא"ה ע"כ ר"יש במ"ע הוא דיליף דהא בבכורים לא כתיב קדש וניחא השתא קושית התוס' שהק' למ"ל הלולים דת"ל מג"ש והשתא ניחא דהגמרא מק' על ר"יש דספרי דלא גמר ג"ש והגמרא דקדושין מוכרח דפסיקא ליה דאיכא תנא דגמר ג"ש והשתא למאן דגמר קדש קדש כולה מילתא מהתם ילפי' ולא אצט' הלולים וזו היא שי' רש"י בפ"ק דביצה ד"ה ע"א ע"ש. מיהו אכתי ק' דר"מ הכא ע"כ דל"ג ג"ש מדאצט' קרא לבעלים ומהגמר' דקדושין שם נראה דר"מ גמר ג"ש ע"ש וצ"ל דר"מ גמר ג"ש ומאי דאצטריך קרא כי היכי דלא נילף לענין בעלים מתרומה קדש קדש ועיין לה' אהלי יהודה:

פיסקא ז

להוציא את הקטן שאינו איש בר"פ ארוסה חוץ מקטן ושאינו איש ובגמרא לאפוקי בהמה והק' התוס' לרבא דס"ל בפ' הבע"י דיש זנות לבהמה איך מוקמינן לה ולא נמצא כן לרבא והז"ר כ' דכוונתם דהו"ל לאוכוחי ממתני' דהכא וס"ל כמ"ש התוס' בתמורה ד"ל בתחי' דרבא ספוקי מספק"ל לדינא אבל אח"כ כ' דביבמות משמע וכו' וא"כ פשיט"ל הדין אלא דבעי מנ"ל ופשט לה מקרא ע"ש והתוס' בפ' ארוסה בדבור שאחר הדבור הלז כ' דגרסינן קרא וכו' דמשמע דבעי למפשט הדין מקרא וא"כ השאלה היא מנ"ל והדין פשוט לו וליתא לדברי הז"ר:

איסור הקל מדנקט גבי בת אשתו וכו' משמע דאחר מיתה ליכא שריפה דלא כהרשב"א כ"כ ה' אהלי יהודה ואינו מוכרח די"ל כל ימיו משום חמותו דקי"ל כר"עק בפ' הנשרפין:

אין עדים לטומאה וכו' משמע דלקנוי לא בעי' עדים וכריב"י שם כ"פ ה' זרע אברהם ובגמ' שם אמרי' אר"ח לא לימא איניש וכו' בז"הז דילמא קי"ל כריב"י והיינו משום דאי קי"ל כר"י א"כ אין נאסרת והר"מ פ' בה' סוטה כר"י ובספכ"ד מה' אישות פ' להא דר"ח ונר' דהר"מ דעתו דכיון דר"ח קאמר דילמא קי"ל כריב"י א"כ ספיקא דדינא הוא ולכך לענין שהיה אין מוחקין את ה' מס' ולכך כ' דבעי עדים אבל נאסרת מס' דילמא כריב"י אבל לרבי יהושע גופיה ודאי דס"ל דאינה נאסרת וזה כוונת ה"ה בה' אישות שם ועיין לה' אהלי יהודה עש"ב:

בשנים הכתוב מדבר עיין להסד"ר במה שהוכיח דהיכא דעד טומאה הוא אחד מעידי סתירה צריך להיות עדות דטו' בסתירה אחרת דאי באותה סתירה הו"ל חוזר ומגיד דמעיקרא העוד על הסתירה לבד והכריח כן מסוגיית הירוש' ע"פ פי' עש"ב ומחלוקת הראשונים היא אם יכול להוסיף בעדותו אם הוי חוזר ומגיד כמבואר בח"מ רסי' סימן כ"ט ע"ש בסמ"ע ובש"ך:

כתבו התוס' בריש סוטה הא דכתיב לא יומת ע"פ עד א' מוקמי' ליה בעדות מיוחדת ע"ש וראיתי לה' אהלי יהודה שהק' דנימא איפכא דלא יומת ע"פ ע"א זה בנה אב ולא יקום ע"א לעדות מיוחדת ומנ"ל לר"ן דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ע"ש ונ"ל דל"ק דאי אמרינן לא יומת לזה בנה אב א"כ לא יקום ע"א לגופיה אצט' דאי לא כתב אחד הו"א שנים כדילפי' מלא יומת וקרא גופיה דלא יקום אינו מייתר דאצטריך לקם הוא לשבועה וכ"מ מלשון הברייתא דריש סוטה דלא ק"ל אלא אמילת אחד אבל כי דרשי' מלא יקום לזה בנה אב שפיר דרשינן מלא יומת לעדות מיוחדת משום דקרא גופיה מיותר דנ"ל מרישא דקרא ע"פ ב' עדים כדאמרי' שם במכות:

אם המטמאה טומאה וכו' ביבמות ובסוטה נ"ל

מהיא וע"ש לה' זרע אברהם וה' סד"ר מ"ש בזה ונ"ל לישב דהנה בר"פ הבע"י תנן הבא ע"י בין באונס וכו' וכן אלמנה לכ"ג וכו' ואמרינן שם דאונס דנתקע וישן אינו קונה ביבמה וא"כ דכוותה גבי אלמנה לכ"ג לא נעשית זונה דהא וכן קתני אבל הבא על א"א אפי' באונס דנתקע נאסרה על בעלה כהן דמ"מ ביאה היא וא"כ אי מק"ו הו"א דיו ואונס דנתקע אינו אוסרה עליו ולכך אצט' היא למדרש אפי' כה"ג ואי לאו ק"ו לא הוה מוקמי' היא לאונס דנתקע ומ"מ בגוף הדין שכתבתי צריך להתלמד ממקום אחר:

וטמאה לתרומה כ' התוספות בפ"ק דסוטה ד"ו דלר"ש דאמר מותרת בתרומה הכא מיירי אחר קנוי וסתירה דרגלים לדבר ע"ש נ"ל דהיינו בקנוי וסתירה בעד אחד או דלא שהתה כדי טומאה דמותרת לביתה ומשום דאמרה טמאה אסורה לאכול בתרומה ודו"ק בדבריהם דהוצרכו לו' דרגלים לדבר כנ"ל כוונתם ועיין לה' אהלי יהודה:

פיסקא ח

כל קרבנות שעליה עיין להסד"ר שלא ראה דברי התוס' דמציעא דק"ד ע"ש ועיין לה' חיים שאל ח"ב סי':

שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בל"ת לכאורה נר' דאינה נפסלת בכך כיון דלא שנה עליו הכתוב לעכב ובמנחות דנ"ט אמ"ר חטאת לרבות שלי פסלה אם נתן לבונה משמע דאי לאו חטאת הו"א פסולה וק' הא לא שנה ועיין לה' שע"ה בה' ק"פ גבי אין שוחטין את הפסח על החמץ והר"מ בה' סוטה לא הזכיר כלום מזה וע"ש למרן בכ"מ:

רמ"א גם זו לטובה עיין להסד"ר שע"פי פי' ר"ע ס"ל אין זכות תולה ע"ש וליתא דבסוטה ד"כ אמרי' בגמרא דר"ע ס"ל זכות תולה וע"ש בתוס' אשר ע"כ נ"ל דר"עק תרתי קאמר חדא דאי' זכות אם לא נטמאה ועוד דהזכות תולה מרבויא דמנחת זכרון:

פיסקא ט

מעמיד כל הטמאין הר"מ כ' דבמצורע איירי כדי שיהיה מזומן לזרוק עליו דם ומאי דאמרי' בגמ' בפסחים דפ"ב מפני החשד כ' ה' זרע אברהם שלא יחשדוהו שאינו נכנס למקדש מחמת שאינו חשוב בעיניהם המקדש ע"ש וק' א"כ מאי קאמר בגמ' א"ב דמפנקי וכו' ע"ש:

אין משקין ב' סוטות כא' כ' התוספות בסוטה ד"ח דאפי' העמדה כא' לא אע"פ דמשקה זאח"ז וכן גבי רציעה ע"ש נ"ל דהכריחם לו' כן גבי רציעה דכיון דגבי קרא דאותה אפי' בהעמדה א"כ מאי פריך ורוקתת לא והתניא נימא דמאי דשרי' רוקתת היינו בהעמדה כא' אלא ע"כ דגם מ"ח אמרי' כן דגם בהעמדה שייכא ומק' התוס' על הרציעה מזבחים ועל עיקר דבריהם מאותה דפרה כמ"ש בס"ד ולפ"ז ד"ז דהעמדה כא' אסקוהו בתימה ודברי הסד"ר בכוונתם תמוהים ומ"ש ה' אהלי יהודה והגישו לבדו משמע ע"ש ליתא דא"כ אמאי אצט' לטעמא דמ"ח בברייתא ת"ל מהגישו דהתם לא שייך מאי דשנינן לפלוגי בין ב' כהנים לכהן א'.

פיסקא י

להביא בית עולמים התוס' בסוטה בד"ה בית עולמים הק' דבשבועות מסקי' דתרווייהו מחד קרא נפקי משום דמשכן אקרי מקדש ע"ש ומהרש"ל כתב דס"ל כאותה גי' שהביאו בשבועות ע"ש ולשי' אזיל שכ' שם בשבועות דה"ר שלמה מדרויש נחית לישב הגי' שהביאו והיינו לתרץ דלא ליהוי מחלוקת בדבר ול"ק מה שהק' עליו מהרש"א שם בסוטה ע"ש והוא פי' דס"ל כהר"ש ואע"ג דהר"ש גופיה לא כ"כ אלא מכח הקושי' זו שמק' בסוטה מ"מ י"ל דהכריחם לפ' כן מכח דנימא וכו' ע"ש במהרש"א ונ"ל עוד דהכריחם דנימא דאי לא שני בדבוריה הו"א לטו' בפנים ולכך שוי לרבוי בית עולמים ואחר דאתא לבית. עולמים נימא כוליה להכי הוא דאתא ומנ"ל טומאה בפנים כנ"ל:

מה עפר האמור להלן זו ס' רש"י בגמרא די"ו ונ"ל מדכתיב ונתן עליו משמע אפר ברישא וכתיב אל כלי משמע מים ברישא רצה נותן זה רצה נותן זה וכל זה קודם הג"ש אכל הג"ש גלי דלכתחי' מים ברישא אבל בדיעבד כשר דאל"ה ג"ש לר"ש לילפותא דפרה מסוטה למ"ל אבל רבנן ס"ל דהקדים עפר למים פסול וכ' רש"י ז"ל דכתי' תורה לעכב והיינו לס"ד דפריך ורבנן אמאי לא ילפי' ג"ש ולא פריך מנ"ל לעכב ולכך כ' דס"ל בס"ד דתורה לעכב כמו דס"ד לגמ' בפרק הקומץ הכי אבל למסקנא דרבנן ס"ל דבפרה גופא פסול והיינו משום חקה הדר ילפינן סוטה מפרה לעכב וא"ש למסקנא דמנחות דתורה בעי חקה והשתא למסקנא לרבנן עליו לערבינהו אל כלי שתהא חיותן בכלי וילפי' פרה מסוטה דפי' הכתוב מים ברישא כדאמרי' מ"מ בכל מקום וכו' וכיון דפי' הכתוב בפרה מים ברישא ממילא הוי עכוב דכתיב חקה גבי פרה והדר ילפינן סוטה מפרה בג"ש לעכוב ומכאן נר' להכריח דחיותן בכלי דרשא גמורה היא דאל"ה למסקנא לרבנן למ"ל אל כלי ועיין לה' ח"ה שם ולהסד"ר ולהרב אהלי יהודה ותראה שעל פי מ"ש דבריהם אינם אלא מן המתמיהין:.

פיסקא יז

והלא כבר נאמר ואחר ישקה וכו' ברייתא זו סייעתא לפירש"י ז"ל בגמ' ד"ך ע"ב ודלא כהתוס' שם דלפי' הול"ל והלא כבר נאמר והשקה ובדברי חכמים דספרין עיין להז"ר ומ"ש הרב זרע אברהם בדברי חכמים הוא נגד הגמרא שם ע"ש:

והנה בגמ' שם אמרו דלרבנן באי לא פתח קרא משמע דפתחא הוא דלא פתח אבל כתיב קרא באי ועיין בגמ' דיבמות דע"ח דאמרינן אי להתירה לא כתיב קרא וכמ"ש התוס' שם דדוקא פשטיה דקרא אבל ריבויא כתיב באי א"ש ועיין לה' קרבן העדה בסוף גיטין:

פיסקא כא

רע"א וכו' ונקה האיש וכו' משמ' דלהנך תנאי קמאי לא דרשי בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו' ומכאן סייוע לרש"י ז"ל ביבמות דח"ן ע"ב שכ' דהא במחלוקת שנויא ועיין להתוס' שם:

פיסקא כב

מה נדרים האב. מפר וכו' אף בנזירות וכו' כתב הזר"ע אע"ג דנזירות גופייהו ענוי נפש ואמאי אצטריך היקשא מ"מ ס"ד דכיון דטומאה לית בה ע"נ וכו' ע"ש ונעלם ממנו גמ' ערוכה בפ"ק דנדרים ד"ח דפריך אמאי אצט' היקשא תיתי במ"מ ומשני סד"א כיון דאית ביה קיצותא דסתם נזירות ל"י לאו ע"נ הוא ע"ש וכ' התוס' והרא"ש שם דל"ד מ"מ דנזירות גופייהו ע"נ ע"ש ומה שהקש' הרב אהלי יהודה דנימא דאצט' משום דטומאה לית בה ע"נ עיין בגמרא דנדרים דפ"ב דפליגי אמוראי בנדרה מב' ככרות בא' מתענה ובא' אינה מתענה אי מפר גם לשאינה מתענה ולכ"ע בנזירות אין נזירות לחצאין ומפר לכל כמ"ש בגמרא שם ע"ש גם משמע מגמ' דפריך מזוג וחרצן לא הפר לפי' הר"ן שם דטומאה אית ביה ענוי נפש אבל מדברי הרא"ש ז"ל שם בפי' אינו נראה כן:

לא אכלתי אשם נזיר והא דהיה אוכל חטאת נזיר אע"ג דהוי חולין בעזרה לפמ"ש רש"י בכריתות ד"ז דבחטאת העוף אין בה משום דחולין בעזרה כיון דאין בו הקטרה ניחא ועמ"ש בחי' שם ועיין להסד"ר:

פיסקא כג

ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה פי' אכילת קדשים ויין מע"ב דתרוויהו אסירי לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות דהיינו יין דנשבע לשתותו מותר דדוקא דקדשים ודמע"ב דאין מצוה מוטלת עליו דיש לקיימה באדם אחר נזיר שלא עשה בו אכיל' מצוה כיין מצוה דאכילת קדשי' שריא ליה דבנזיר לא נאסר אלא כיין ויין מצוה אסיר ליה היינו דמע"ב אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין הרשות דהגונו דנשבע לשתותו דמותר ול"ד ליין דמע"ב דיש לקיימה באחר כמ"ש כנ"ל ועיין להסד"ר והק' הרב אהלי יהודה עמ"ש התוס' בשבועות דכ"ה דנזיר איתקש לנדרים ולמ"ל מיין ושכר ע"ש הא אצט' דלא נילף מק"ו מטומאה כמ"ש בגמ' בנזיר ע"ש ולפמ"ש הסד"ר בסמוך גבי אבא חנן דלת"ק לא יליף מק"ו דטומאה ע"ש הטעם ניחא שפיר דהתוס' מק' לס' ת"ק ומה שהק' עוד במ"ש בגמ' דנזיר ד"ד מושבע ועומד מה"ס הוא ולא חייל נזירות לפירש"י דהא אפשר לקיים בפת י"ל דהתינח בקדוש דלילה קדוש ביממא דלא אפשר מא"ל וס"ל להגמ' דלקדוש דליליא לא אצטריך קרא דודאי חייל כיון דאפשר בפת וס"ל דקדוש דיממא מן התורם ומה שהוכיח מזה בס' הרשב"ץ עיין שם במ"א כתבתי בפרט הלז באורך עיין שם:

מסחורתו ורפואתו וכו' בגמרא פסחים דכ"ג קאמר בגמר' דהיתר הנאה דנזיר נ"ל מנזרו שלא יהא והכא אצט' לסחורה דאפי' דבר שאסור באכילה לבד אסור בסחורה ואי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להנאה ולכך אצטריך תרי קראי ועיין להסד"ר:

פיסקא כד

מכל אשר יעשה וכו' ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה בגמרא דנזיר פרכי' לר"עק כיון דהיתר מצטרף לאיסור אמאי אצט' מכל אשר יעשה ומשני היתר ואיסור בב"א איסור ואיסור כזה ע"ש משמע דלרבנן דאין היתר מ"ל נוכל לו' דהא דאיסורי נזיר מצט' דוקא בב"א וכ"כ הלח"מ בפ"ה מה' שגגות דין ג' ותמה מזה ע"ד הר"מ ע"ש ועפי"ז ניחא לי מה שהק' התוס' בר"פ אמ"ל בכריתות אהא דתנן אכל כחצי וכו' מב' מינין פטור מהא דמעילה דפיגול ונותר מצט' ע"ש ועפי"ה ניסא דבפיגול ונותר כיון דליכא אלא חד קרא נוקמיה בב"א ומתני' דקתני אין מצט' באכל חצי זית ואח"כ חצי זית כדקתני ומ"מ ר"עק היא דאי לרבנן הא בקדשי' ס"ל היתר מצט' לאיסור:

כתב הר"מ בפ"ד מה' מ"א דין י"ו כל האיסורין אין מצט' חוץ מאיסורי נזיר והוא הפך ברייתא דספרין דקתני מכאן אתה דן ועיין להסד"ר ונ"ל דס"ל דברייתא דמעילה די"ז דמפיק פיגול ונותר מצט' מקרא ע"כ לא ס"ל כספרין דאי איתא אמאי אצט' קרא נילף מאיסורי נזיר שהם ג"כ ב' שמות:

אחר כל המעשים הסד"ר הק' דאיך קתני ברישא קורבן ע"ש ונ"ל במ"ש מהרש"א בפסחי' דפ"א ע"ב דאי עביד תגלחת קודם קרבן מהני ע"ש וחד מן חברייא אמר דה"ק אי כתיב כל ימי נזרו הו"א העיקר בקרבן השתא דכתיב קרא אחרינא אפי' לתגלחת ואצט' תרי קראי וניחא גם מה שהק' הזר"ע ע"ש ועיין בפי' שאחר זה:

פיסקא כה

דברי ר' יונתן אומר וכו' מכאן מוכח דבעי' מיהא העברת תער על ראשו וכן ודאי לב"ה דאמרו בגמ' צריך וכו' ודלא כהכ"מ שכ' לדעת הרמב"ם ז"ל דב"ה דאמרו צריך אגב ב"ש נקטו כן ולעולם אליבא דב"ה א"צ אפילו העברת תער ובישוב דברי הר"מ עיין להלח"מ שדבריו נכונים וברורים ועיין להסד"ר:

ת"ל יגלח וכו' בגמ' ביבמות ד"ה יליף מראשו ובעי למילף מהכא דאתי עשה ודחי ל"ת ודחי ש"ה דאיתיה בשאלה תדע דנילף מהכא דאתי עשה ודחי ל"ת אלא ש"ה דאיתיה בשאלה ה"נ שאני נזיר דאיתיה בשאלה וקשה היכי ס"ד דיליף מנזיר הא נזיר עשה ול"ת ואפ"ת דזהו מ"ש תדע וכו' מ"מ לשון ה"נ שאני וכו' דקאמר משולל הבנה דהא חד לימוד הוא ועליה קיימי' ולא נתיישב לי סוגיית הגמ' אלא ע"פ דרכו של הר"מ ז"ל בפ"ז מה' נזירות דנתן טעם דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דימי חלוטו אין עולין לו מן המנין וא"כ בימי חלוטו וספירו ליתיה לעשה אלא ל"ת גרידא ע"ש והשתא ניחא. דמעיקרא יליף מנזיר בימי חלוטו ודחי דאיתיה בשאלה ומכריח דאלת"ה נילף דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה ממצורע המוסגר דגם הוא מגלח כת בת"כ מקרא דותתגלח ופ' הר"מ פ"ה מה' ט"צ והתם איכא עשה ול"ת דימי הסגרו עולין לו מן המנין וכמ"ש הר"מ שם אלא דאיתיה בשאלה ה"נ ממצורע מוחלט לא נילף אפי' ל"ת גרידא וא"כ בימי חלוטו א"צ לטעמא דשאלה אלא משים דימי חלוטו אין עולין ובמוסגר משום דאיתיה בשאלה והרמב"ם אינו שומר הטעמים כידוע ועיין להראב"ד והכ"מ שם ומ"מ הכרח זה דמצורע המוסגר. לא אתי אלא לר' יאשיה דס"ל לעיל בפי' זה דנזיר מוזהר בכל המעבירין ול"ד תער דאי לר' יונתן כיון דנזיר אינו מוזהר אלא בתער ודאי דמצורע בימי הסגרו לא דחי לאו ועשה דנזיר דהא אפי' לקיים את ב' ע"י מספרים דתגלחת דמוסגר סגי בכל המעבירין כמ"ש בת"כ ופ' הר"מ שם כה' ט"צ וא"כ לר' יונתן לא מצינו דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפילו קילי דאיתנהו בשאלה וא"כ ד"ז דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאיתנהו בשאלה תליא בפלוגתא דתנאי ועפ"ז מקום אתנו לישב דברי ה' החינוך שהק' אמאי נדרים חלים ע"ד מצוה ליתי עשה דמצוה ולידחי ל"ת דנדרים ותי' משום דנדרים עשה ול"ת ותמה עליו ה' פרשת דרכים דהא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאיתנהו בשאלה כמ"ש בגמרא דריש יבמות וה' שער"ה בפ"ג מה' נדרי' מתרץ קו' החינוך משום דאכילת מצה עשה דלפני הדיבור ולא אתי עשה דלפני הדיבור ודחי ל"ת דלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקדושין דל"ח ודחה לזה דבישיבת סוכה מאי א"ל דתנן בנדרים כיצד ישיבת סוכה וכו' ט"ש ועפי"ה ניחא דה' החינוך פשיט"ל התי' של השער"ה ולא ק"ל אלא מישיבת סוכה דתנן במתני' וע"ז מיישב שפיר ומוקי לה למתניתין כרבי יונתן וא"ש:

טומאה תוכיח וכו' וק' דנילף מבינייא ועוד טומאה גופא מכח לימוד זה עיין בפי' שאח"ז וצ"ל דברייתא דספרין ל"ד ולווחא דמילתא הוא דאמר תוכיח דבלא"ה אצט' קרא לגלויי אפי' על הטומאה:

פיסקא כח

לא עשה אונס כרצון בסוטה דכ"ח יליף ס' טומאה בר"הי מק"ו מסוטה שלא עשה אונס כרצון והק' התוס' נזיר ועושה פסח בס' טומאת התהום והק' ה' אהלי יהודה דגם בנזיר ס' טמא ומגלח ואינו עושה בפסח ע"ש ונ"ל דל"ק דהתוס' ס"ל כס' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ק"פ דטומאת התהום לא הותר אלא הס' אבל ודאי טומאת התהום לא הותרה וגם בנזיר ס"ל כן וכמ"ש הלח"מ בפ"ג מה' נזירות עש"ב וא"כ נזיר ועושה פסח בטומאת התהו' יוכיח שפיר דעשה בו אונס כרצון ולא עשה בו ס' כודאי ועיין לה' אורח מישור בפ"ב דנזיר בשמעתא דטו' התהום מה שתמה. על הר"מ בזה גם מ"ש ה' אהלי יהודה דמגלח בגמרא דנדרים די"ט אמרינן בהדיא דאינו מגלח ועיין בהר"ן והתוס' שם:

ת"ל וכפר עיין בתוס' בשבועות דל"ז בד"ה אינו לוקה ובמוהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם וראיתי לה' זרע אברהם שכ' דכוונת מהרש"ל ז"ל דלא אצט' אלא חד קרא דפתאום למזיד ושוגג אתי בק"ו ממזיד ע"ש וליתא דנוקי קרא בשוגג לבד מנ"ל לאוקומא במזיד ולילף מיניה שוגג וכוונת מהרש"ל ז"ל דהק"ו ב' דברייתא בא לקיים הק"ו א' וזה כוונת הברייתא וכמו שהבין מהרש"א ז"ל ומה שפי' מהרש"א בכוונת דבריהם דבלא פתאום שפיר נ"ל מק"ו ל"ק נוקי לקרא דוכפר לשוגג דאה"נ דאצט' תרי קראי אלא דתנא דברייתא קאמר דהשתא דנ"ל מזיד נוכל ללמוד מק"ו ולא קאמר דלא אצט' פתאום ועיין להרב אהלי יהודה ועמ"ש בחידושים במסכת כריתות ד"ט ע"א ע"ש:

פיסקא כט

או אינו אלא שמיני ולא ט' פי' הסד"ר דשמיני ממעט תרווייהו שביעי ותשיעי מדלא כתיב מיום השמיני והלאה ע"ש וק' דמ"ש מהא דאמרי' בשבת דקל"ב דאצט' תרי קראי גבי מילה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי ט' דאי מחד לא הוה ממעטי' ט' דהו"א דמשמיני זמניה הוא ע"ש ועיין לה' הלכות יו"ט דכ"ח ע"א ובמ"ש בחי' בפסחים ד"ג ע"א ע"ש:

פיסקא לא

חוץ מזו וכו' כ' התוס' בנזיר די"ט ע"א בד"ה ת"ל וז"ל וא"ת א"כ לרבנן ההוא למ"ל וכו' וי"ל דאי לאו ההוא הוה דרשינן והזיר וכו' כ' רחמנא וכו' דאין לו' למ"ד והזיר אע"פ שלא הביא ע"כ ודבריהם תמוהים טובא ועיין להסד"ר ולה' אהלי יהודה מה שפי' בכוונתם ואינו נכון מכמה אנפי ובפרט מ"ש בס"ד אע"פ שלא הביא דהול"ל אע"פ שלא הביא אשמו אשר ע"כ נ"ל בכוונתם דאי לאו ההוא הוה מרבי' אפילו עולה מעכבת ולא מבעיא חטאת והו"א דלכך כ' והזיר אחר עולה לו' דאפי' עולה מעכבת ולכך הקדימו לאשם ולכך כ' ההוא לגלויי דהוא מיעוט ולא רבוי והיינו למעט אע"פ שלא הביא ולעולה לא אצט' דדורון הוא וע"כ למעוטי אשם כנ"ל:

נזיר מאה יום נטמא מאה יום וכו' התוס' בר"פ מי שאמר הקשו לר"א אמאי נטמא יום ל' סותר את הכל הא דריש לקמן והימים הא' יפלו מכלל דאיכא אחריני ע"ש מה שתי' ונ"ל דאע"ג דר"א דריש שם במשנה והימים הא' יפלו למעוטי נטמא יום א' אינו מוכרח שידרוש מכלל דאיכא אחרונים והברייתא שהביאו התוס' דלא כר"א ומאי דפריך מינה בגמ' לס' ר"א בדי"ט היינו לס' עולא דאמר לא אמר ר"א וכו' דסברא דנפשיה קאמר וע"ז פריך דהרי מצינו ברייתא סותרת ס' זו ומנ"ל לעולא האי ס' לר"א אבל בדרשא דאחרונים דלא כר"א וכן הר"מ בפ"ו מה' נזירות פ' לדרשא דראשונים ופ' דנטמא יום מאה סותר את הכל ולפמ"ש זו היא ס' ר"א ממש ועיין למרן בכ"מ ולה' לח"מ שם ע"ש:

פיסקא לו

אחר התגלחו וכו' עמ"ש ה' אהלי יהודה ועיין למהרש"א ז"ל בפסחים דפ"א ע"ב בתוס' בד"ה אלא:

פיסקא לח

ולא קרבן אחרים וכו' עיין להרב זר"ע ומשה"ע ה' זרע אברה' ועיין במס' כריתות דז"ך ע"ב ודו"ק:

פיסקא לט

שכ"מ שנא' ענייה ואמירה וכו' סתמא כר"י ובגמרא אמרי' דלר"י ג"ש דענייה ואמירה אצט' למילף ללויים בל"הק מחליצה ע"ש והק' מהרא"ן הביאו הסד"ר דלילף מנ"כ ברכה ברכה כי היכי דיליף בספרין לענין עמידה נ"כ מלויים ותי' דסיפא רבנן וסיים שהוא דוחק והסד"ר תי' דנ"כ יליף מלויים ולא לויים מנ"כ והביא ע"ז פירש"י בכריתות ע"ש וליתא שהרי כ' התוס' בסוטה דל"ח ע"א לענין קול רם דנילף מלויים מג"ש דברכה ברכה ותי' דאצט' לר"י דל"ל הך ג"ש דלר"י ל"ל ג"ש אפילו למילף נ"כ מלויים וא"כ ע"כ סיפא דספרין רבנן היא כמ"ש מהרא"ן ז"ל:

כל הקהל שומע עיין בתוס' שהבאתי בדבור שלפ"ז וכ' הסד"ר דע"כ קול רם ממש דאי כדי שישמעו פשי' דהו"ל אמן יתומה ע"ש ועיין בגמ' בברכות דנ"ג ע"ב דפריך וכי לא שמע היכי נפיק ומוקי בשלא אכל עמהן ועיין בפו':

פיסקא מד

ר' וכו' למה נאמר וכו' כ' הז"ר דהיינו לדורות כמ"ש בפ"ק דסנהדרין ע"ש והתוס' במנחות דז"ן הק' דההיא דפ"ב דשבועות דאותם למעט לדורות דלא כמאן ע"ש מה שתי' ולפום ברייתא דספרין י"ל בפשי' דאתיא כרבי והר"מ פ' לתרווייהו והמש"ל בה' כלי מקדש עמד ע"ז ועיין בה' פסולי המוקדשין מה שתי' המש"ל ואפשר לו' דודאי אף רבי יאשיה. מודה דלדורות לא בעי משיחה דאלת"ה בבית שני דליכא שמן המשחה במאי מקדשן ועיין להתוס' בשבועות שם ומ"ש התוס' דאתיא כר"עק היינו המיעוט דאותם אבל מ"מ לר"י מוכרח דאיכא מיעוט אחר ועיין לה' אהלי יהודה ומ"ש בשם הרב חיים שאל עיין שם:

והסד"ר כ' דרבי דריש למעט דורות מומשחם ופלגי את"ק ולפ"ז אותם למעט כלי היבש מבחוץ ע"ש ועפי"ד ניחא שפיר קו' המש"ל בפשיטות דהר"מ לא פ' כת"ק דבעי בבת אחת אלא דמ"ש מקדש אותו דלא כגמ' במנחות:

פרשת בהעלותך

פ"א נר תמיד שיהא נר מערבי וכו' התוס' בחגיגה דכ"ו ע"ב כ' דההיא דתמיד דנר המערבי דולק מסתמא מתמיד נפקא ע"ש נר' דלא ראו ברייתא דספרין דדריש הכי בהדיא ואף דנימא דבתירוצם ס"ל דאסמכתא היא ע"ש למהרש"א ולהרא"ם ז"ל בפ' תצוה מ"מ בקושי' שהבינו דההיא דתמיד מן התורה הי"ל להביא ההיא דספרין בהדיא:

פ"ב במה מדליקין איפליגו רש"י וריב"א בס' ההדלקה וה' ורע אברהם כ' דלפי' ריב"א לא מקשה הגמ' מידי כיון דעבר זמן מצותה ע"ש וליתא דהגמ' מקשה מנר המערבי שהיה דולקו משאר נרות:

פ"ב חצי לוג לכל נר התוס' במנחות דפ"ט כ' דבליל ארוך פתילה דקה ובליל קצר פתילה עבה ומיהו כי שיערו בבינונית שיערו ע"ש ר"ל בפתיל' בינונית ולפ"ז מ"ש דקה ממש ודלא כה' אהלי יהודה ע"ש:

נאמר במנורה עבוד' אהל מועד כצ"ל דאהל מועד כתי' בכולהו וכולה ברייתא צד השוואה הוא דקתני ולאו בתורת פירכי וכמ"ש הסד"ר ע"ש מיהו מאי דנקט בלישניה היקשא איני רואה מקום להקש זה ולומר דבנין אב בעלמא הוא קשה דאם כן מאי יליף קטרת ממנורה מה למנורה שכן אינו חייב על הטבה דזר מיתה תאמר בקטורת דחייב עלה מיתה וכמ"ש הר"מ בפ"ט מה' ב"מ והדלקה כשרה בזר לדעת הר"מ וע"כ דמתני' בהטבה איירי וכמ"ש הסד"ר אשר ע"כ נ"ל דג"ש דאהל מועד היא ונתקבלה תיבות ולא מקומות ובהכי ניחא דאמאי נקט כלל עבודת אהל מועד בברייתא כיון דכולהו כתיב בהו ולא הו"ל למנקט אלא בגדי זהב ותמיד ועפי"ה ניחא:

פ"ג וזה לכם הטמא התוס' במנחות הק' דליחשוב

חיה ותי' ועוד הק' דליחשוב מחצית שקל ותירצו דהתם לא היה יודע כלל ע"ש וכ' הצ"ק מדכתי' זה מיתרצ' קושי' קמייתא ע"ש וליתא דמ"ש חיה משרצים דהא חשיב שרצים:

של כסף ושל נחשת וכו' עמ"ש הכ"מ בפ"א מה' בית הבחירה בטעמיה דהר"מ דפ' של עץ פסול ע"ש וא"צ דמאן דמכשיר בשל עץ ה"ט משום דדריש כל התורה ברבויי ומיעוטי והד"מ פ' בכ"מ דדרשינן בכללי ופרטי ועיין להפר"ח בי"ד סימן פ"ד סק"ז ועיין להרב אהלי יהודה ע"ש:

פ"ו שהיה להם י"א חדש וכו' נ"ל דה"פ דע"כ קרא שלא פתח בזה הפ' ללמוד דאין מוקדם ומאוחר אפי' בלא טעם דאין לומר דדוקא הכא דאיכא טעם שלא רצה לפתוח בגנות דפ' זו יש בה גנות שלא עשו אלא פסח א' דגם פ' א' יש בה גנות שנשתהו י"א חדש אלא ע"כ ללמוד אין מוקדם ושיעור דברי ספרי כך הוא הא פ' א' היה להם גנות שנשתהו י"א חדש ולמה לא פתח בזו אלא ללמוד אין מוקדם אפי' בלא טעם ועיין במפרשים ועיין בגמ' דפסחים דף ה' בענין זה ובחי' שם ע"ש:

פ"י אם קדשים שחייב באחריותן הנה פסח דאינו חייב באחריותן היינו נטמא אחר זריקה ע"ש בגמ' דפסחים דף ס"ח ע"ב וא"כ ש"מ דחטאת דחייב באחריותה אפי' נפסלה אחר זריקה דאכילת בשר מעכב' דכתיב ואכלו אותם אשר כופר וכו' ודרשו מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ומכאן אני תמיה על רש"י ז"ל במעילה די"ט ע"א שכ' דפליגי ר"ש ור"י דר"ש ס"ל חטאת משהביאו לעזרה נפטר מאחריות ור"י ס"ל עד שיזרוק ולכ"ע אחר זריקה נפטר מאחריות ואם בן ברייתא דספרי דלא כמאן ומה גם דסתם ספרי ר"ש מיהו בלא"ה ברייתא זו גופא קשה להולמא אמאי חדיש ק"ו אחר ועיין בז"א ועיין לרש"י בחומש ולהרא"ם ז"ל שם שנר' מדבריהם דלא גרסי' לה ע"ש:

פי"א בדרך קרובה והוא טמא וע"כ דאצטריך קרא לט"ש או לט"מ בז' שלו דכי הדרי נינהו דהא טמא נפש כתיב בהדיא בקרא ועיין בזר"ע ואפי' ר"עק דדריש היקשא מ"מ לא הוה ידעינן דשוחטין על ט"מ בז' שלו וטמא שרץ אלא מניקוד דבנין אב בעלמא הוא כמ"ש התוס' בפסחים דצ"ג ועיין להז"א ועפי"ז ניחא מה שהק' התוס' שם מנ"ל לר"עק דאין שוחטין הא ס"ל מישאל ואלצפן היו ע"ש. ועפי"ה ניחא דנ"ל מכח הניקוד וכדבר האמור וע"פי ברייתא ניחא מה שיש להק' למ"ד מאסקופת העזרה אמאי כתיב טמא בקרא הא אפי' טהור מאסקופת העזרה ולחוץ לא עביד ועפי"ז ניחא דהו"א הניקוד אתי לטמא וכברייתא דספרי ולכך אצט' טמא בקרא כי היכי דאייתר הניקוד לאסקופת העזרה ולט"ש ולט"ט בז' שלו נ"ל מבנין אב מטמא ודרך רחוקה כדדריש בריש ברייתא דספרי.

פי"ב אמרת אין לך מועד אלא א' פשטא דברייתא דאתיא כר"ן דדריש דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בא' וכ"נ מפיסקא שאח"ז דלא מייתי אלא דרשב"א דאתיא כר"ן וא"כ ס"ל דבמועדו קאי אא' ומאי דקאמר ד"א במועדו לב' דדחי שבת אף דקרא קאי אא' מ"מ כיון דמיותר דכבר כתיב במועדו בראשון אא"ע לא" תנהו ענין לב' אבל התוס' ביומא דנ"א כ' דע"כ ברייתא כ' מכח מאי דדריש במועדו אב' דדחי שבת ומ"מ קאי גם אא' וכ' דאצט' במועדו לו' דקאי אא' דאי מחטאו הו"א דכוליה קרא אב' ע"ש וק' כיון דס"ל לרבי מגדף היינו מברך את ה' א"כ ע"כ מדאצטריך ג"ש לו' דאיכא כרת בפסח וא"כ ע"כ חד כרת מנייהו אא' דאי תרוייהו אב' תרי כריתות למ"ל וא"כ למ"ל במועדו ולפי מ"ש התוס' דברייתא דספרי אתיא כר' ע"כ דפליגא ברייתא זו ארשב"א דמייתי בפיסקא שאח"ז ולפי"ז נחה שקטה מה שהפלא לתמוה ה' ז"א בפי' שקודם זה וליתא למ"ש בנו בהגה ע"ש:

פיסקא כ

וכן אתה מוצא בגבעונים וכו' קרבם המקום נר' דקרבם לאו להתחתן בהם אלא לשאר מילי דקדושה ועיין להסד"ר שלא ראה דברי התוס' בר"פ אלו נערות ועיין בחי' שם:

פיסקא לא

לא ירד לקדירה כר"א המודעי במכילתא ועיין לה' אהלי יהודה מ"ש בשם מהר"ש פרימו ז"ל שהוכיח מדברי התוספות בגיטין דל"א ע"א בד"ה במחשבה דאסר לחשב בשבת להיות לו דבר רפוי ע"ש מ"ש עליו ועל שניהם אני תמיה דנר' פשוט דכוונת התוס' דלא שרי' מעשה דהגבהה משום דאפשר ע"י מחשבה אלא במדומע דתחילתו מתוקן אבל בטבל לא שרי' הגבהה משום דאפשר ע"י מחשבה אבל מחשבה ממש ודאי שריא וכן מדוקדק בלשון התוס' ע"ש ועיין מהרש"א שם ומ"מ למ"ד טעם היו טועמין קשה דקרא כתיב את אשר תאפו אפו ועיין להסד"ר וחד מן חברייא תי' כיון דמלבד המן היו אוכלין ממה שהיו תגרי א"הע מוכרין להם כדתניא לעיל בספרי על פ' ושבת וכסית את צאתך א"כ א"ש דה"ק את אשר תרצו לאפות ממה שקונין מן התגרים ומה שנותר מאכילת המן של היום הניחו למחר וקרא תרי מילי קאמר ונכון הוא:

עו"ש מאותה קמיצה וכו' ארבעים יום עיין במ"ש הסד"ר לכוין החשבון ונ"ל במה שראיתי להרב יהונתן זלה"ה בפ' ויקרבו ימי דוד דהצדיקים כאשר מסתלקין מן העולם אינם יוצאים הנשמה והנפש ביום א' אלא ביום א' הנשמה וביום שאחריו הנפש ע"ש ובזה ניחא דהגם דמשרע"ה נסתלק מן העולם בז' באדר היינו הנפש אבל הנשמה בו' באדר ומיום יציאת הנשמה פסק המן ויבא החשבון מכוון ועיין להתוס' במנחות ד"ל ע"א ובפסקי תוס' שם ע"ש:

פרשת שלח

פ"ב אלא בעולת העוף בגמ' כריתות דף ט' איתא יכול שאני מרבה אפי' מנחה ת"ל יעשה וכו' וכ' התוס' דהיינו מנחת נסכים דכולה לאישים והק' ה' אהלי יהודה דאין נסכים בלא זבח וא"כ ת"ל דיוצא בזבח ותי' דעם שלמים קאמר ע"ש וק' דמדתניא אידך שם יעשה ריח ניחוח יכול שאני מרבה כל דבר שעולה לאישים אפי' מנחה ת"ל כאשר תעשה כן יעשו מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים ע"ש משמע דלפי' יכול אפי' מנחה הוא בלא דמים כלל ונר' דהיינו דסד"א כיון דאשתני גר מישראל לכמה דברים אישתני נמי שיכול להביא נסכים בלא זבח וכמו דאצט' קרא להשוות גר לישראל לשיעור נסכים כדתניא בשלהי פירקין:

פ"ד ר' יונתן אומר וכו' חובה א"א אלא רשות וכו' פי' הסד"ר דהיינו דהו"א כי אמרינן המזיק מתנות כהונה פטור היינו אפי' תרומה קמ"ל קרא דבתרומה חייב ע"ש. ותמהני דבגמ' ר"פ הזרוע מבוא' דאפי' בתרומה אמרי' דמזיק פטור דפריך הגמרא שם מכריתות דתרומה ומעשר ע"ש בגמ':

ולא שזה וזה קדש בגמ' בפ' חלק אמ' ר"ח מחלוק' במע"ב בירוש' אבל בגבולין ד"ה פטורה וה"ט משום דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה או משו' דלא קרי' ביה עריסותיכם ועיין ברש"י ובתוס' קדושין דנ"ג ע"ב בד"ה איהו ולפ"ז מאי דפריך בגמ' בפ' חלק מעיר הנדחת היינו משום דכיון דבר פדיה הוא לא קרי' ביה שללה כמו דלא קרי' ביה עריסותיכם וכ"כ התוס' בבכורות דף ט' ע"ב בהדיא ע"ש ועיין להע"י בקדושין שם אמנם מבריית' דספרין ק"ל כיון דנ"ל מחלה תרימו לתרומה ומע"ב דבעי' שהשיריים חולין א"כ מאי פריך בגמ' מעיר הנדחת כיון דלאו מעריסותיכם נ"ל א"כ גם שללה לא נ"ל מידי והרי תרומה תוכיח דודאי שללה נינהו ואפ"ה ממעטי' מחלה מן דהנשאר אינו חולין וא"כ גם מע"כ נימא כן ונימא דה"ט דר"ח ומאי פריך ואי דמשמע ליה דמע"ב כיון דבעי' פדיה לאו שללה הו"ל למפרך אמתני' דעיר הנדחת לחודא בלא ר"ח גם מברייתא דספ' מוכח דלאו ה"ט דבגבולין פטורה משים דממון גבוה הוא שהרי כייל תרומה ומע"כ בהדדי משמע דחד טעמא ובתרומה ודאי ממון הדיוט ועיין למרן בכ"מ בפ"ו מה' ביכורים מ"ש בשם ה' מהר"י קורקוס ע"ש:

פ"ה שאם עיכב א' מן השבטים ולא הביא וכו' כ' הסד"ר בשם רב"ה דאתי אפי' כר"מ דס"ל דפר א' דמייתי ופי' ברייתא זו דקתני ולא הביא היינו ר"ל שלא פרע חלקו בדמי אותו פר ע"ש נר' מדבריו שהבין דפר דמייתו לר"מ היינו צבור וכ"מ מדבריו לקמן בדר' יונתן בספק שנסתפק בס' ר' יונתן ע"ש ותמהני דלר"מ ב"ר הוא דמייתו ולא צבור כמבואר במשנה וגמ' בהוריות ד"ה ע"ש וכיון דמייתו משל ב"ד ודוקא בהוראת ב"ד הגדול דר"י הוא דס"ל בהוראת בית דינו א"כ ע"כ דברייתא דספרין דקתני א' מן השבטים דלא כר"מ ודע דלפי ברייתא דספרין דממעט אחד מן השבטים מקרא דכל העדה נר' דה"ה דממעטי' א' מן הצבור ול"ד שבט א' דכל היכא דכתיב כל בעי' כולן ממ"ש כדאמרי' בהוריות ד"ג ע"ב וא"כ הוא יש להוכיח מגמ' שם בהוריות ד"ג דלא כספרין מדקאמר שם אבע"א דלא הו"ל במתא והשת' כיון דלא הו"ל במתא א"כ מעכב הכפרה וא"כ עדיין לא נתכפרה ומתני' שם קתני כיון שהביאו כפרתן ואפשר דע"ז סמך הר"מ שהשמיט דין זה דספרין עיין להסד"ר ודע דברייתא דספרין לא אתיא אלא כמ"ד משל צבור הן באין ולא כמ"ד מתרומת הלשכה ופלוגתא דר"י ור"ש היא בהוריות שם ולפמ"ש הסד"ד בשם רב"ה גם ר' מאיר ס"ל דלאו מתרומת הלשכה הן כאין:

רא"א לא בא הכתוב אלא לעשות מזיד וכו' נראה דהיינו באינו ראוי להוראה וידע דטעו דזה מקרי בהוראת ב"ד כמבואר בריש הוריות ועיין להסד"ר: שנאמר יקריב קרבנם בגמרא דף ה' נ"ל גרירה מקהל וי"ל מברייתא דספרין:

פ"ו חטאים שבידו כ' הזר"ע אף שכתבו התוס' בשבת די"ב דדוקא במידי דאכילה הוא דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים היינו בצדיק גמור אפי' במידי דלאו אכילה אינו מביא והוא דבר ק' לו' על אותם תנאים ואמוראים שהביאו התוס' שאינם צדיקים גמורים ומה שהביא ראיה מנדרי' ר"י ע"ש ברש"י ונ"ל דבע"א דחמירא מכל התורה אה"נ דאפילו במידי דלאו בר אכילה אין הקב"ה מביא תקלה והכא בע"א איירי:

להוציא את הס' בריש כריתות תנן דאפי' בע"א מביא אשם תלוי והסד"ר בשם הראב"ד ורב"ה דהכא בלא איתחזק איסורא עש"ב ונ"ל במ"ש בגמ' כריתות דכ"ו ע"ב דעבירות של ספק דעבר עליהם יו"הכ או שהביא אשם תלוי ואח"כ נודע לו מביא חטאת ומפיק לה התם מקראי והשתא תנא דספרין חידש לן דזהו דוקא בשאר מצות אבל בע"א אע"ג דחמירא אינו מביא אם נודע לו אח"כ ומפיק לה מקרא כנ"ל לפי חומר הנושא ועיין לה' מוצל מאש שבס' מהר"י קצבי סי' מ"א:

פ"ז תולש עצים עיין בגמרא בשבת בפרק הזורק דצ"ו ע"ב:

ומה ע"ז חמירא וכו' מבואר מזה דלר"י ע"ז חמירא אפי' משבת ובזה מדוקדק מ"ש בגמ' בעירובין דס"ו ע"ב האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז משמע דאיכא תנא דלא ס"ל כן והיינו תנא דספרין ועיין לה' בית הלל בי"ד סימן ב' דין ג' ע"ש ואין לו' דהכא דאמרינן ע"ז חמירא משבת היינו כעיר הנדחת דממונם אבד דמלישנא דע"ז חמירא משמע דחמירא מצד עצמה ועיין להסד"ר ודלא כה' זרע אברהם ע"ש:

פ"ח שמקושש במיתה כ' התוס' בבתרא דקט"ו דס"ל כרבנן דא"צ שיודיעוהו באיזה מיתה אבל לר"י דאמר דצריך שיודיע' א"כ א"צ לאינו יודע באיזה מיתה ע"ש ותמהני לר"י במה נסתפק מרע"ה הא ודאי פטור הוא כיון דלא נעשית התראה כדין ול"א הוראת שעה אלא במה שצוה ה' לסוקלו ונ"ל דלר"י העדים פשיט"ל דמחוייב חנק והתרו בו חנק אלא דמרע"ה נסתפק אם דמי לע"א כמ"ש התוס' בתחי' הדיבור ולהכי נפל הס' אם מיתתו חנק והוי התראה כדין ומחוייב מיתה או אי סקילה ולא הוי התראה ופטור הוא ובהכי יהיו דברי התוס' מקושרים עם מ"ש בתחילת הדיבור ובהכי ניחא גם מה שהק' מהרש"ל ז"ל שם דנימא דנסתפק אם יהרוג אותו למגדר מילתא ע"ש דלא שייך למי' ס' זה אלא אי ודאי פטור מן הדין אבל אי ס' אם מחוייב עד שישאל עליו אם יעשה למגדר ישאל עליו אם מחוייב מן הדין:

פרשת קרח

פיסקא א

ר' אומר לעשות אכילת קדשים בגבולין כ' הסד"ר דבהא פליגי דלדעת ת"ק א"צ לכוין לתרומה אלא אפילו בלא כוונה מהני ולר' בעינן לכתחי' שיכוין לשם תרומה ע"ש וק' לפ"ז כי פריך הגמ' בחגיגה די"ח ברייתא דלא נתכוון ידיו טמאות אברייתא דבין נתכוון וכו' טהורות אמאי לא משני דתרווייהו לתרומה ופלוגתא דתנאי היא גם לפ"ד לא מקשים התוס' שם בד"ה כאן מידי גם מה שעירבב הדברי' וסבר דפיסול תרומ' ואכילת תרומ' כי הדדי נינהו ליתא כמ"ש מהרש"א ז"ל שם בדברי התוס' שם ע"ש אלא העיקר כמ"ש הז"א דרבי אתא לאוסופי דלא בעי קדוש ידים ורגלים ע"ש ועמ"ש בא"ח סי' קנ"ט דין י"ג:

פ"ב לכל חטאתם וכו' חטאת נזיר וחטאת העוף בגמ' מוקי ליה בחטאת העוף סד"א נבלה היא והתוס' במנחות דע"ג כ' דמפיק ליה מקרא גופיה דמיתר ולא מלכל ולפ"ד פליג אתנא דספרין דמוקי לקרא לכל חטאות אע"ג דכתיב במ"א ועפי"ד ניחא מה שמק' לפי מ"ש מהר"מ לובלין ז"ל בחולין דכ"ח ע"א לחד תי' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מליקה לית בה לא טריפה ולא נבילה תק"ל להך מ"ד לכל חטאתם למ"ל די"ל דהך מ"ד מוקי ליה כדרשא דספרין דנשנה משום ברית ומוקי ליה בשאר חטאות ולא דרשי' לכל דהא בלא"ה לתנא דבי לוי גופיה ע"כ דלא דריש לכל כמו שהק' התוס' במנחות שם ע"ש ולפמ"ש הסד"ר דחטאת העוף דריש לה מוי"ו דולכל א"ש בפשי' דהך תנא דס"ל א"ש לעוף מש"ה לא דריש וי"ו דכמה תנאי לא דרשי וי"ו כדאי' בגמ' בכ"ד:

פ"ג תפדה מיד וכו' ת"ל ופדויו וכו' מבואר מזה דאף על גב דדרשי' היקשא לכמה דברים כמבואר בריש פרקין מ"מ למנין שלשים יום לא דרשי' ליה דמיעט קרא פדיון של זה ולא של אחר וזה סותר למאי דאוקמא רבא בספ"ק דבכורות דהא דתנא שלשים יום כר"א אם היה כהן ט"י דאורייתא ודאי דכשר בפרה לכ"ע דמק' דמקיש ע"ש ועיין להר"מ בפירוש המשנה שם ובמה שאמרנו במקום אחר:

פרשת חקת

פיסקא א

נאמר כאן חקה וכו' ודוקא לענין בגדי לבן ילפי' מיו"הכ אבל לא ילפי' דלהוי בכ"ג דוקא כמו יו"הכ וכ"פ הר"מ בה' פרה בבגדי לבן וכל הכהנים כשרין לה ע"ש אבל נשים פסולין משום דאלעזר כתיב כראי' ביומא דמ"ב ואף דמאותה ממעטי' שאר פרות היינו לענין כהונה אבל נשים כדקאי קאי ועיין להתוס' בקדושין דל"ו ע"ב בד"ה אי דפרה ע"ש:

זקנה כשרה וכו' מסתמא היא וכ"ע היא דאפילו רבנן מודו בה וכ"נ מדברי הר"ש בפ"ץ ן דפרה שכ' דגמ' דסוט' אתיא אפי' לר"א דמודה ר"א דמדאוריית' כשרה ממתני' דלקמן וכו' ע"ש והא דלא הוכיח מדמכשי' ר"א פרת חטאת מעוברת די"ל כמ"ש שם בשם הר"י מסמפונט ע"ש וכמ"ש המש"ל ופשוט הוא ובעיקר קושית הר"ש מההיא מעוברת נ"ל דהא דפרה בת שתי שנים היינו שנים שלה ולאו למנין עולם וכדאיתא בנדה ובכ"מ וההיא דבכורות דפרה יולדת בת ג' שנים י"ל דהיינו למנין עולם וא"כ מ"ל כולהו שפיר ויש להתיישב בדבר:

אשר אין בה מום למה נאמר וכו' כ' הרא"ם ר"פ ויקרא דהא דלא נ"ל מקרא דקדשים משום דאינה קריבה ע"ש ואכתי ק"ל למ"ש התוס' בחולין די"א בד"ה חטאת דכל דבר שבגופה ילפי' מדקרי לה רחמנא חטאת כמו טרפות ושלא לשמה ע"ש א"כ אמאי אצט' אשר אין בה מום ת"ל מדקרייה חטאת דהא דבר שבגופה ונ"ל דמום לא נ"ל מדקריא חטאת דאיכא למילף דמאי דקריא חטאת היינו חטאת העוף דקי"ל אין תמות וזכרות בעוף וריב"ב לקמן אית ליה דמאי דאצט' אשר אין בה מום דלא למילף מחטאת העוף בק"ו וה"ט משום דרמיא לחטאת העוף בהזאה טפי מחטאת בהמה וכמ"ש הסד"ר שם ובהכי ניחא דלקמן ילפי' מושחט לאפוקי נתנבלה בשחי' ע"ש והשתא נילף מדקרי חטאת אלא משום דחטאת העוף במליקה והוי נבילה למ"ד אינו מחזיר סי' בחולין ד"ך ועיין בתוס' בנזיר דכ"ט ע"א:

תאמר בפרה שעשייתה בטומאה כ' הז"ר בשם ב"א דהיינו שט"י כשר בה ע"ש וכ' הז"א דלא יתכן פי' זה אלא לדעת הרמב"ם דמאי דקתני מתני' מטמאין היו הכהן השורף היינו בטומאת שרץ דאורייתא אבל לפי' הר"ש דבטומאה דרבנן היא לא יתכן דהכא אקרא קיימי' ע"ש וליתא דפלוגתייהו היא אם היה כהן מעורב שמש אי מטמאין אותו בטומאה דאורייתא אבל נ"ל דט"י כשר בפרה וא"ש עשייתה בטומאה לכ"ע:

ומה מקורשין שאין נפסלין בשחור הא דלא נקט ק"ו ממלאכה כדקאמר ת"ק משום דאיכא למיפרך כדפרכי' לעיל כיון דהק"ו מכח חומרא פרכי' חומרא אבל שחור ולבן ומום חדא מילתא ולא פרכי' חומרא מעלמא ובק"ו דעגלה ערופה לא שייך למיפרך עשייתם בטו' דהיינו כל העוסקין בה מטמאין בגדים כמ"ש הודר לעיל דעגלה אין דינה כן ומכאן מוכחא מילתא דע"י הפי' דעשייתה בטומאה כן ולא כמ"ש הזר"ע בשם כ"א:

ושאר הפרות נעשות בכ"ג דברי ר"מ מק' מאי פריך בשבועות די"ו אימא אותם במשיחה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי כשירות נימא דר"מ דדריש כה"ג הכא ולק"מ דהתם פריך הכי משום וכן תעשו כמבואר שם ע"ש:

מכאן אמרו אין עושין ב' פרות כא' הא דלא מיפסלא במלאכה משום דב' פרות הן כמ"ש התוס' בחולין והא דלא נקט נשחטה עמה בהמה אחרת משום דפלוגתא דר"ן ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי:

פיסקא ב

ת"ל ושרף וכו' ושחט אותה ולא פרים הנשרפין וכו' לכאורה נר' דנקט ושחט אותה לאפוקי שאר קדשים שאינן נשרפין דלפרים הנשרפין לא אצט' דכיון דכתיב ושרף למעוטי פרים תו לא ילפי' שחי' דפרים מק"ו דאיכא למיפרך מה לפרה שכן פוסלת מלאכה בשריפתן אלא כיון דאצט' קרא למעוטי שאר קדשים משחיטה נקט לה שפיר והספרי דנקט ותפסול בשחיטה דהיינו פרים משום דכבר התחיל בלימוד דשריפה ולכך נקט פרים דשייכא בהו שריפה אלא דהא ליתא דכיון דילפי' פרים שריפה ושחיטה מקרא דושרף לא אצט' תו אותה למעט שאר קדשים משחי' כי היכי דלא נילף ק"ו מפרה מכח חוץ ופנים משום דאיכא למי' פרים יוכיחו שהן בפנים ואין מלאכה פוסלת בשחיטתן ע"כ צ"ל דל"ג דרשא דאותה כלל:

רנ"א מקנח ידיו בגופה של פרה בגמ' במנחות ד"ז ובזבחים דצ"ג מסיק דלא גמר מקנח ידיו בשפת המזרק והר"מ בפ"ג דפרה דין ז' פ' מקנח ידיו בגופה של פרה אפי' לא גמר וכבר חמה עליו הכ"מ שם ועמ"ש הז"א ויותר נ"ל דהר"מ מפ' קושי' הגמרא שם משום נימין כמ"ש רש"י במנחות ע"ש בתוס' שכ' דחיישי' לנימין כדאמרי' בפ' כל כתבי וכיון דההיא איתאמרה בפ' כ"כ לריב"ב אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו ל"ל חששא דנימין וכוותייהו פ' הר"מ וכמ"ש הז"א א"כ מקנח ידיו בגופה של פרה שפיר והגמרא במנחות וזבחים בעי ליתובי אליבא דריב"ב:

מכאן אמרו הבשר כ"ש וכו' נ"ל דה"פ הבשר כ"ש דהיינו כ"ש שם בשר כגון עור וחלב וכיוצא אע"ג דאינן בשר ממש דינם כמו בשר דאם לא החזיר פסול עצם כ"ש דהיינו כ"ש שם עצם בין קרנים בין עצם שבתוך הבשר דינם שוה דאם לא החזיר לא פסל כזית כ"ש אבשר קאי ור"ל דמצטרפין כל שם בשר לכזית דהו"א דאע"ג דדינם בבשר מ"מ לא מצט' בשר וחלב לכזית א' כדקי"ל לענין איסור בי"ד סימן צ"ח ע"ש בפר"ח כנ"ל ועיין במפ':

יכול משתעשה אפר ת"ל הפרה ק"ל אמאי לא אמרי' הפרה שהיתה כבר וכה"ג אמרי' בגמרא גבי עבד עברי שהיה כבר ועיין לה' מוצל מאש סי' מ"ש בענין זה:

ואסף איש טהור להוציא את הקטן עמ"ש בא"ח סי' תרצ"ה ע"ש:

פיסקא ג

ת"ל בנפש אדם להוציא דמו בגמרא בחולין דע"א ר"יש מוקי ליה לרביעית דם דמטמא והתוס' בסנהדרין דף ד' אהא דאמרי' ורבנן נפשת כתי' כ' תימה דר"יש ס"ל יש אם למסורת וא"כ בחולין דדריש במת בנפש לרביעית דם למ"ל תרי קראי וכ' מהר"מ שיף ז"ל בכוונתם דבשלמא אי ס"ל יש אם למקרא אצט' דאי מנפשת הו"א אפילו מתרי מתים ואי במת בנפש הו"א אפי' תרי מתים דמ"ש חד משתים כמ"ש התוס' לעיל ולכך אצט' תרווייהו אבל אי יש אם למסורת ק' ע"ש וק' דאף אי דריש מקרא ועיקר קרא דבמת בנפש למעוטי תרי מתים מ"מ הגמרא בחולין מייתי לה למת אחד ולא למעוטי ומת א' נ"ל מנפשת עכ"פ ועוד דא"ה אפי' יש אם למסורת ל"ק דאי מנפשת הוא דהכהן והנזיר אינו מוזהר על תרי אבל מ"מ רביעית מב' מתים טמאה כמ"ש ומ"מ הכהן אינו מוזהר עליה דגזירת הכתוב היא דמצינו כמה טומאות מן המת שאין הנזיר מגלה עליהן ולא הכהן מוזהר כמ"ש הר"מ בה' אבל ע"ש ואי מבמת בנפש הו"א דהכהן אינו מוזהר על רביעית אפילו ממת א' אלא ע"כ דקושי' התוס' היא דמ"מ הגמ' בחולין מייתי לה לרביעית ממת א' ובכוונת התוס' נר' פשוט דהו"א ר"יש לא דריש קרא דנפשות לרביעית אבל מאי דק"ל הוא כיון דדריש אם למסורת מסתברא דכרבנן ס"ל והגמ' קאמר לרבנן נפשת כתיב לרביעית דם:

או חילוף ומה שרץ הקל עיין בקמא דכ"ח בסוגיא דמפץ דפריך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה קאמ' במת וכו' ע"ש ועיין ביבמות דקי"ט ע"ש:

אף שאר המטמאים וכו' ונחייב עליהן קדבן וכו' ע"כ בזב וזבה איירי דשאר הטמאים כתיב בהו קרבן בהדיא וכמ"ש הסד"ר ועפ"ז אני תמיה על הרב זרע אברהם שהק' לספרין מנ"ל לרבות מח"כ דהיינו דזב מלא יתחטא א"כ אמאי אצט' ללמוד שאר טמאים דס"ל כרבי דיליף מח"כ מלא יתחטא ע"ש דאי ילפי' מח"כ דהיינו דזב מלא יתחטא א"כ אמאי אצטריך ללמוד שאר טמאים מדבר שהיה בכלל דהא הילפותא דשאר טמאים הוא לזב מדקאמר וחייב עליה קרבן כמ"ש אלא ע"כ דל"ל דרשא דר' וס"ל מח"כ דזב לאו כזב דפלוגתא היא בעלמא והשתא לר' יונתן יליף שאר טמאים מדבר שהיה בכלל וטמא יהיה להזה ולא שנה ועוד ללא טבל ועוד טומאתו לט"י ור' יאשיה דמפיק שאר טמאים מטמא יהיה דריש טומאתו להוה ולא שנה ועוד ללא טבל אבל ט"י אינו חייב כרת אם נכנס למקדש ולפ"ז פלוגתא דתנאי היא אי ט"י הנכנס למקדש בר כרת ועיין להראב"ד בפ"ג מה' ב"מ שהיה סבור לו' כן והמש"ל שם תמה עליו מכמה סוגיות דט"י בר כרת אם נכנס למקדש ע"ש ועפי"ה ניחא ור' ס"ל לא יתחטא למח"כ אייתר ליה עוד למת מצוה כדדריש הגמ' במכות שם כנ"ל דלא כהסד"ר ע"ש שדבריו תמוהים:

פיסקא ד

קבר שאינו וכו' דין הוא שלא יטמא צדדיו וכו' דוקא כשהוא פתוח אבל כשהוא סתום אי איכא חלל פותח טפח בין המת לגג הקבר הוי כל הקבר כמאן דמלא טומאה ומטמא כל צדדיו אבל אי ליכא פותח טפח חלל הוי טומאה רצוצה ואינו בוקעת אלא כנגדו ולא כל צדדיו כל זה מתבאר ממשנה פ"ז דאהלות נפש אטומה וכו' ע"ש וכן מתבאר מדין הביב בפ"ג שם ע"ש והיא הלכה פסוקה ועיין להסד"ר ועיין רש"י בחולין דקכ"ה ע"א בד"ה ואי ע"ש:

אמרת ק"ו אם ג' במת טמא נר' דהיינו כלים וכלים ואדם דטמא האדם ט"מ והא דלא ילפינן מכלים ואדם וכלים לטמויי טומאת ז' משום דכבר למדנו מוכל כלי פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו ואפילו נפרש דהלימוד הוא מכלים ואדם וכלים מ"מ אין ללמוד אל טומאת ערב מטעמא דאמרן:

לאדם מנין פי' מנין דדוקא ארם ולא בהמה דלא ממעטי' כלים אלא כלים דכוותייהו ומייתי מדכתיב ואתם חנו דרשי' אתם ולא בהמה:

פיסקא ה

להביא גולל ודופק בגמ' בחולין דקכ"ו איתא גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ע"ש בתוס' ולכאורה ק' דנילף

מק"ו מנבילה דמטמא במשא כדילפי' לקמן מת עצמו דמטמא במשא מק"ו מנבילה ועיין לה' אהלי יהודה ונ"ל דל"ק דאיכא למפרך מה לנבילה שכן טומאתה מגופה משא"כ גולל ודופק וכה"ג פריך בגמ' בר"פ העור והרוטב ע"ש ועוד דנראה פשוט דגולל ודופק יש להם טהרה במקוה ודוקא מת הוא דילפינן לקמן מנבילה דלא שייכי הנהו פירכי:

אמרת וכי היכן ריבה וכו' מבואר מספרין דליתא להאי פירכא דטומא' ערב דמרוב' טומאתו דאדרבא טומאת שבעה חמירא ובגמ' בשבת דס"ד ע"א ילפי' זנב הסוס דמטמא במת משרצים ופרכי' שכן מרוב' טומאתו טומאת ערב ע"ש וכבר עמד ע"ז הז"ר ועיין להז"א מ"ש ונ"ל דהתם הוי כמו דיו ממש ואף דהגמרא נקיט ליה בלישנא דפירכא מ"מ סמך עצתו על פירכת דיו דכיון דילפי' זנב הסוס דמטמא משרצים אמרי' דיו כמו שרצים דט"ע היא משא"כ הכא דבעי למילף אבר הפורש ממנו כמוהו ול"ש פי' דיו ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל שם אמאי דפרכי' שכן מטמאין בכעדשה אמאי שביק לפירכא דברייתא ע"ש דכיון דעיקר הפירכא היא דיו בג"ש לא שייך למיפרך דיו ועוד נר' דתנא דבריית' שם ס"ל דון מינה ומינה וא"כ הוי ט"ע כמו שרצים אבל בג"ש אמרי' שפיר דון מינה ואוקי באתרה ועיין להב"הז במנחות דף ולכך הוכרח לפירכת בכעדשה אבל תנא דספרין ס"ל דון מינה ואוקי באתרא אפי' בק"ו ובמ"מ ולכך לא חשיב לה פירכא:

רמ"א בהרגו בדבר שמקבל טו' וכו' הרמב"ן על התורה מפ' דר"מ יליף המת שמטמא בהיסט מקרא ופליג את"ק דיליף מק"ו ע"ש והק' הז"א אמאי לא ניחא ליה בק"ו דת"ק דהא ל"ל דון מינה ומינה דהא בגמ' בקמא דכ"ח בסוגיא דמפץ אמרי' וכבסתם בגדיכם טומאות שבמת לא יהיו פחותים משבעה ע"ש ועיין למהרש"ל ז"ל שם שכתב דלא אמרי' כן אלא בטומאות הכתובים בתורה ולא בטומאות דאתו מק"ו ובמ"מ ועיין למהרש"א ז"ל שם ועיין לה' אהלי יהודה:

פיסקא ח

כלים בכלים מנין אמרת ק"ו וכו' ק"ק להמפרשי' שתביא הר"ש בפ"א דאהלו' מ"ד דמפרשי' לכיצד ד' בחיבורין דכלים ואדם וכלים היינו מוכבסתם בגדיכם והיינו בחיבורין דאדם שנטמא בכלים שנגעו במת לא יטמא כלים אלא בחיבורין וכיצד ג' אפילו שלא בחיבורין ע"ש א"כ היכי יליף ק"ו לכלים בכלים מכלים וארם וכלים הא אין הדין שוה בהן דזה בחיבורין וזה שלא בחיבורין ועיין להר"ש בראש הפרק שם ועיין לה' אהלי יהודה:

פרשת בלק

מלכות זו מתגאה וכו' פי' על המלכות של זמן תנא דספרין קאמר ומשום דבעי לומר שישראל נתגאו כשכבשו ששים עיר דעוג לזה נתכוון התנא למעט בגנותן של ישראל ואמר הרי מלכות זו של זמנינו לא יש לה אלא ד' עיירות ואע"פכ מתגאה וכו' כ"ש ישראל שכבשו ששים עיר שודאי מקום יש להם לטעות ולהתגאות:

וכי מה איכפת לך אינו אלא שתגלה עצמך וכו' משמע הכא דאפי' לא נתכוין אלא לבזותה הויה עבודה ומכאן תמה הסד"ר ע"ד התוס' בפ' ד' מיתות ד"ס שכ' דדוקא בנתכוון לעובדה בבזיון אבל נתכוון לבזות לחוד פטור וכבר כ' מהרש"א ז"ל שם דדוקא לענין מיתה הוא דכ' התוס' דפטור אבל מביא חטאת ושכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש ובודאי שחייב כרת דכל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת:

על פינחס שלא יטמא כ' רבינו בחיי ז"ל דמה שלא נטמא מחמת הרומח דחרב הרי הוא כחלל משום דהוי פשוטי כלי עץ ע"ש והיינו ודאי על היד של הרומח דהוי של עץ ואף דיש לו בית קבול ברזל הרומח הו"ל בית קבול העשוי למלאות וכד' הרמב"ם וכמ"ש ה' אהלי יהודה אבל דעת התוס' בסוכה די"ב ע"ב והרשב"א בתשו' סי' קצ"ה כלי עץ העשוי למלאות הוי בית קבול ע"ש וה' נודע ביהודה חי"ד סי' צ"ו הכריע דמדרבנן מיהא מקבל טומאה ע"ש ומ"מ תמהני על הבחיי דאף דהוי פשוטי כלי עץ מ"מ מקבל טומאה משום דהוי לברזל של הרומח ואיתרבו ידות דכלים מקראי כמ"ש התוס' בגמ' בר"פ העור והרוטב ע"ש ותנן בפ"ך דכלים מקל שעשהו יד לקדרום וע"ש בהר"ש ז"ל ואפשר דס"ל לרבי' בחיי דלא איתרבו ידות אלא לכלי חרס ולא לכלי עץ וכקושי' התוס' בר"פ העור והרוטב ומתני' דכלים דקתני מקל שעשאו בית יד וכו' מדרבנן הוא דטמא ועיין בשבת דמ"ח ע"ב ובתוס' שם בהסוגיא ע"ש:

פרשת פינחס

פיסקא יב

חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג הרמב"ן ז"ל על התורה כתב דנ"ל משכר דמשמע שהוא משכר והק' הסד"ר דבגמ' בכריתות די"ג ע"ב קאמר דביתר מרביעית אפי' מזוג משכר והכא הניסוך ג' לוגין ע"ש ונ"ל דהכא בניסוך לאו בשיכור תליא מילתא אלא דהתורה הקפידה שיהא יין המשכר במקום אחר והיינו דבעי' יין דהשותה ממנו דרך שתייתו דהיינו רביעית יהא משכר והסד"ר כ' דנ"ל מיין דמשמע לאפוקי מזוג כדרך המזיגה דהיינו רובע יין וג' רביעיות מים ואפילו ת"ק דכריתות מודה ול"פ ת"ק ור"א אלא במים כ"ש ע"ש ולפי"ז ר"א דהק' לר"א שם ודאמר רב הלכה כר"א ומר קרמי ביה מיא צ"ל דהיה יודע דרב אשי לא היה מוזג כדרך מזיגתו דאל"ה אמאי אצט' למי' והא"ר הלכה כר"א אפי' ת"ק מודה וגם ר"י מודה לפ"ד הסד"ר ומ"מ מכולם נעלם דברי הספרי לעיל פ' נשא פי' כ"ג דמבואר שם להדיא דמהכא ילפי' שכר הוא חי וע"כ לאו ממשמעות שכר דהא גבי נזיר נמי כתיב שכר וצ"ל דמדכתיב ונסכו דריש וכמ"ש הזר"ע וס' ז"א ע"ש:

ובחנוכת הבית לא יביא שאין מחנכין כצ"ל ואי גרסי' וכן קאי אמזידין דר"ש ופשטא דברייתא זו דספרין נראה דה"ק בחנוכת הבית לא יביא קאי אתמיד ואקטורת דבתרווייהו לא יביא אם לא הביא בשחרית וס"ל כתנא דברייתא דמייתי הגמ' דבקטורת של שחר היו מחנכין וא"כ עיקר החינוך בשל שחר הוא ושל שחר דקתני ברייתא זו קאי אתרווייהו אקטורת ואתמיד וא"ש בלי שום חסורי מחסרא ולפ"ז תנא דמסייע להו לשי' התוס' שם בגמ' דמאי דקאמר ר"ש וכולה היתה קרבה בערב בכל יום היא אבל רש"י שם כ' דאחינוך קאי וא"כ סתם ספרין דהוא ר"ש וגם נזכר ר"ש קודם בברייתא זו דלא כר"ש במתני':

ואין מאוחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ופסח וכו' כ' ה' זרע אברהם דטעמא דקטורת אחר תמיד משום דכתיב בנרות אותו ואיתקש קטורת לנרות ע"ש ותמהני דהגמרא שם בדנ"ט פריך ותקדום קטורת לפסח יאוחר דבר וכו' ומשני כתיב אותו ואי איתא לס"ד הול"ל יוקדם קטורת לתמיד כיון דלא ס"ד דרשא דאותו גם לברייתא דמייתי הגמ' שם תניא בי קושיין דלא ס"ל דרשא דאותו וקתני קטורת אחר תמיד וע"כ מדרשא אחרינא נ"ל קטורת אחר תמיד וכן מבואר ביומא דל"ד ע"א דנ"ל מכמנחת הבקר וכנסכו אלא דהק' הגמ' שם ביומא דפריך ואימא כמנחת הבקר דקטורת קודם לתמיד אמאי לא משני אמר קרא אותו וצ"ל דבעי לשנויי אפי' לתנא דבי קושיין דלא דריש אותו הק' מהרש"א ז"ל בפסחים שם כי פריך הגמ' ותקדום קטורת לפסח יאוחר וכו' אמאי לא פריך מכח תדיר ע"ד שהק' התוס' שם ע"ש ותראה דלגבי מעשה דמים ואינו מעשה דמים כמו פסח וקטורת לא מהני לן טעמא דתדיר משום דמעשה דמים עדיף כדתנן בזבחים דפ"ט עופות קודמין למנחות משום מעשה דמים ואף דהתם אין תדירים מ"מ י"ל דא לגבי תדיר מעשה דמים עדיף ולא להתוס' אלא בתמיד ופסח דתרווייהו מעשה דמים נינהו:

פיסקא יז

אין מביאין מנחת בכורים פי' זרע אברהם ביכורי פירות וק' דבמנחות דס"ח קאמר ר"ן בר יצחק דבפירות אם הביא בשר ע"ש בפירש"י הן אמת שהרמב"ם ז"ל בחיבורו השמיט להא דרנב"י וכבר התי"ט עמד בזה ועיין לה' ח"ן שם:

פיסקא יח

ת"ל פרים בני בקר שנים איל אחד והיינו קרא דפסח דכתיב ביה יהיו ור"ל דילפי' מפסח למצויין כדילפי' מיניה באינן מצויין וכולה מילתא ילפי' מפשח ומ"ש הז"א דקרא דעצרת הוא וכיון דכתיב מניין ילפי' מפסח ליתא כיון דילפי' מפסח באינן מצויין בלא שום קרא גם במצויין ילפינן מניה ומניינא למה ליה ועיין במפרשים:

פרשת מטות

פי' א' להוציא את הקטן ואת בן י"ג שנה ויום א' כ"ה הגי' בכל הספרים ישנים והז"א תמה דהיכי ס"ד למעטו הא גדול לכל התורה כולה ע"ש. ולפי מ"ש הרמב"ם בפ' י"א מה' נדרים דבן י"ג ויום א' אפילו לא הביא ב' שערות נדריו קיימין אע"פ שאמר אינו יודע לשם מי נדר ע"ש א"ש דבבן י"ג ויום א' ולא הביא ב"ש איירי וס"ד למעוטי משום דבכל התורה כקטן חשבינן ליה כיון שלא הביא ב"ש ולכך אצט' למילף מנזיר דנדריו קיימין הן אמת שדברי הר"מ תמוהים מסוגיא דנדה דמ"ה דפריך אי לא הביא ב"ש קטן הוא וכן בדמ"ו ע"א ע"ש וכבר תמה עליו המש"ל ועיין למהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב באות מ' מופלא הסמוך לאיש מ"מ גירסת הספרים דספרי מסייעא ליה להרמב"ם ז"ל ע"ש:

את שהסמיך נדרו וכו' מה שפי' הז"ר דהיינו דתלי ליה בדבר הנדור נראה עיקר ומה שהק' הז"א דלאסור איסר כיון דקאי אשבועות כדקתני סיפא מנ"ל נדרים ע"ש ל"ק דקאי על שניהם כדמו' ברפ"ג דשבועו' דאיסר שייך בין בנדרים בין בשבועות ועיין בנדרים דף י"ד ע"א:

קבל עליו בנדר ובשבועה וכו' פי' הז"ר דהיינו שקבל עליו בלב ולא הוציא בשפתיו ולפי זה מכאן תיובתא לשמואל בפ"ג דשבועות דכ"ו ע"ב דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ועיין להסד"ר ולהרב שמחת יו"ט סי' ומ"מ עפי"ד ספרי ניחא מה שהק' התוס' שם דלמסקנא דב' כתובין הבאין כא' א"צ לקרא דלבטא בשפתים ע"ש דאי לאו קרא דלבטא בשפתים הוה מפקי' מלאסור איסר ע"נ דספרי:

הרי שהיה חכם וכו' וכן איתא דרשא זו בנדרים דף פ"א ומכאן י"ל על רש"י ז"ל שם דס"ה ע"א שכ' וא"ר דת"ח מפר לעצמו:

בבל יחל ובל תאחר נר' דמ"ל תרוייהו בנדרי הקדש כגון שאמר הרי עלי להביא קרבן בתוך ג' רגלים ועיין בנדרים דף ג' ובדברי הר"ן ז"ל שם ע"ש ועיין להסד"ר:

מקיש אשה לאיש עיין בד"ה ד"ו דמבע"ל אי אשה איתא בבל תאחר מי אמרי' הא ליתא בראיה א"ד הא איתא בשמחה וא"ל אביי ות"ל דאיתא בשמחה ומסיק דאביי לדבריו דר"ז קאמר הרי דר"ז מבע"ל ולאביי מסיק כיון דליתא בשמחה ליתא בב"ת והוא תימה מברייתא דספרי ועיין להסד"ר ונ"ל דהנה איתא לעיל שם כיון שעברו עליו שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת וכ' התוס' דשנה בלא דגלים בעלייה לרגל אבל בב"ת דשנה בלא רגלים מיפשט פשיט"ל דעובר בב"ת מהיקשא דספרי דכיון דאינם תלויין בעלייה לרגל מוקמי' היקשא בהו כנ"ל:

ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה אינו אלא שבועה וכו' לאביי בריש פרק ג' דשבועות דאיסר מתפיס מפ"ל נמי לספרי במתפיס ומכאן קשה למ"ש התוס' שם בד"ה ואלו דואסרה איסר בנדר איירי דבספרי מוכח דהוא בשבועה וכ"נ מפשטיה דקרא דכל מילי דכתיבי גבי אב כתיבי גבי בעל וכיון דגבי בעל כתיב איסר בשבועה גבי אב נמי איסר דכתיב היינו שבועה ובהכי ניחא דל"ד למבטא דכיון דכתיבי בענינים חלוקין כיון דבחד כתיב בשבועה ובחד לא כתי' בשבוע' הו"א תרוייהו פעמים מתפיס ופעמים שבועה בפ"ע ול"ד לאיסר וניחא קושי' התוס':

ה"ג ובטל בלבו וכו' מכאן ראיה למ"ש הרא"ש דביטול בלב מועיל ואצ"ל טלי ואכלי אלא כדי להודיעה ומ"ש הז"א דמכאן ראיה להר"מ בפ"ג דין ז' ע"ש ליתא דהרי מסיים הר"מ וכופה אותה וכו' וע"כ כמ"ש הלח"מ וצ"ל לדעת הר"מ דהכא באומר בשפתיו בלחש ובלבו ל"ד:

ונדריה עליה שבאו עמה וכו' אמרת ק"ו וכו' נר' לי עיקר דה"ק דלנשואה לא צריך קרא דאתיא מק"ו דארוס' וע"כ דמוקמי' ליה בארוסה שבאו עמה ועיין בז"ר וצ"ל לפ"ז דרישא דקרא דאם היו תהיה לעולם מוקמי' ליה בארוסה ולא דרשי' לנדרים שבאו עמה אלא לסיפא דקרא ונדריה עליה דעליה הוא דקיימי' גם לפי"ז דלנשואה ל"צ קרא דאתי מק"ו ע"כ קרא דואם בית אישה נדרה מוקמי' ליה ליתומה בחיי האב כר"עק לקמן בפי' ב':

פיסקא ב

ר"עק אומר זו יתומה בחיי האב נר' דהיינו יתומה בחיי האב ונתארסה דמפר הבעל לחודיה דלא אמרי' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אלא בנתארסה ברשות האב דבשעת אירוסין חל על נדרים שלה כח שניהם אע"פי שעדיין לא נדרה אבל אם בשעת אירוסין כבר בגרה או שנעשית כבר יתומה בחיי האב מפר הבעל לחודיה אע"פ שעדיין היא ארוסה וס"ל לר"עק דלנשואה לא צריך קרא דאתיא מק"ו כדאיתא לעיל מיהו הר"מ ז"ל לא הביא דין זה דאם נתקדשה אחר שיצאה מרשות האב מפר הבעל לחודיה ונר' טעמו דמהגמ' משמע דלא ס"ל כן דבפ' נערה ד"ע פריך אמתני' דהבעל מפר בבגר תנינא וכו' משום דמשמע ליה דמתני' דהבוגרת וששהתה מדקתני בוגרת סתם ול"ק שיעור שהייתה משמע דאיירי גם כגוונא דשיעורה חדש והיינו בנתקדשה אחר הבוגרת ואי לאו דהגיע זמן לכ"ע אינו מפר הבעל וא"כ ע"כ דלא ס"ל כר"עק גם בר"פ נערה דפריך ואימא תרווייהו בנשואה א"כ בית אישה למ"ל ע"ש נר' דס"ל דאין לחלק בכה"ג ומ"מ ממתני' אין שום הכרח די"ל דאיירי בבוגרת דשיעורה י"ב חדש וע"ש בהר"ן ז"ל גם ממתני' דט' נערו' ומדברי הר"מ דספי"א אין שום סתירה לזה דהתם בנתארסה קודם שיצת' מרשו' האב ודברי מהרא"ן שהביא הסד"ר נוטין לדברינו אלה ודברי הסד"ר שם תמוהים:.

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה