משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
ספרי · פרשת נשא
אזהרה מנין היינו לענין אם התרו בו שיהיה לוקה או משום דלא ענש אא"כ הזהיר ולהכי בעיא אזהרה מנין ואע"ג דאמרינן בר"פ הלוקין דברת לא בעי אזהרה נוכל לומר דרבינא דמשני שם שינוייא אחרינא ה"ט דנייר מאוקמתא קמייתא דס"ל דכרת לא בעי אזהרה ועיין למהרש"ל ז"ל בפ' ד' מיתות דנ"ט בד"ה והרי ע"ש ונ"ל שזה דעת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ב בש"מ שהק' אמאי דפרכינן בדל"ב א"כ בטלת ערות אחותך דנימא דלאו לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר ותי' דמ"מ לקי ע"ש וקושיתו היא לס' רבינא דס"ל דכרת בעי אזהרה וחידש דאתי לתרווייהו ומ"מ יש לגמגם דמאי קשיא נימא דר"י לא ס"ל דרבינא והתוס' בר"פ השוחט והמעלה כ' דרבינ' דנייד מאוקמתא קמייתא משום דס"ל דקרבן בעי אזהרה ע"ש ועיין לה' אהלי יהודה:
כתבו התוספות בשבועות די"ו דאזהרה לנטמא בפנים משמעו' דולא יטמאו ודבעי מנה"מ משום דאי' לאוקומי קרא בנטמא בחוץ דמצינו דהזהירה התורה כן ואל המקדש לא תבא ע"ש נר' מדבריהם דלא ילפי' שאר טמאים מיולדת והיינו משום דאיכא למפרך מה ליולדת שכן מטמאה במגע ובאהל כמ"ש בילקוט או משום דאין מזהירין מ"ה ובעי אזהרה ללקות עליו ועיין לה' הנז' ודברי הילקוט שהביא ע"ש ותראה שאין סתירה משם לדברי התוס':
כ"מ שנא' צווי מיד ולדורות בת"כ יליף מיד ולדורות בשילוח גופיה דלא יליף מנרות משום דאי' למפרך מה לנרות שכן בעו כהונה ונרות משלוח אי' למפרך שכן כרת והק' הרא"ם בפ' צו דבקדושין דכ"ט יליף מיד ולדורות בע"א והשתא הוי ע"א ושלוח ונרות ב' כתובים ותירץ דע"א לא יליף מנרות שכן צד קדושה וע"ש בצריכותא וקשה דליכתוב נרות וע"א ולא בעי שילוח וא"כ הוי ב' כתובים וצ"ל דפריך שכן יש בהם צד חמור ומ"מ ק' דא"כ איך ילפת לעלמא משלשתן אי' למיפרך שכן יש בהם צד חמור דהא אמרי' בחולין דקי"ו דגם בחדא מתלת אי הדר דינא פרכי' כ"ד והכא הדר דינא ועוד שהתוס' במס' מכות ד"ד ע"ב כ' דמאי דאמרי' בכ"ד צד חמור היינו פירכא שוה בשניהם ע"ש וצ"ע והנה ברייתא דספרי ע"כ דיליף שילוח מנרות וע"א דאל"ה אי' למפרך כדפריך בת"כ וראיתי בס' זרע אברהם חיבור על ספרי שכתב דברייתא דספרי ס"ל דלא פרכי' צד חמור ולהכי ילפי' שפיר מנרות וע"א אבל ברייתא דת"כ ס"ל דצד חמור פריך ולהכי אצטריך למוד בשלוח גופיה ע"ש. וכבר כתבתי ביטול ד"ז ונ"ל דספרי ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ולכך יליף שפיר שלוח מנרות וע"א אבל ברייתא דת"כ ס"ל אין מלמדין ולכך אצט' למכתב בשלוח גופיה דפלוגתא דתנאי היא בפ' ד' מיתות דף ע"ש ומ"מ עדיין ק' בברייתא דת"כ דאיך ילפי' בעלמא מנייהו הא אין מלמדין ועיין להסד"ר שכ' דילפי' מנרות וע"א ופרכי' פרכא ב"ד משום דהדר דינא כדאמרינן בפ' כ"ה ע"ש וגי' הספרים שלפניו שם דבחדא מתרתי אפי' לא הדר דינא ועיין לה' הליכות עולם שהביא גי' אחריתי ודחאה:
אין צו בכל מקום אלא אזהרה כתב ה' אהלי יהודה אע"ג דכ' לא יטמאו את מחניהם י"ל לעבור עליו בב' לאוין ע"ש וק' דא"כ מאי מוכיח בגמ' במכות דט"ו דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ממתני' דהכא אל המקדש לוקה נוקמא כר' דס"ל דאי' ב' לאוין ומטעמא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין דהא סמוכים נינהו ועיין להתוס' שם ולפמ"ש בדבור שאח"ז ישנו מן היישוב:
רבי אומר א"צ וכו' נראה דפלוגתייהו אין עונשין
אעשה מן הדין ועיין בבעלי הכללים בזה ולפ"ז אעשה דוישלחו קאי אבל הלאוין אה"נ דאצט' תרי לאוין ורבי לשי' דאמר בסמוך צו הוא הלאו וא"כ איכא תרי לאוי והשתא ניחא דאצט' לר' תרי קראי דצו ולא יטמאו את מחניהם חד למחנה לויה וחד למחנה שכינה א"נ אתרי לאוי הם ולא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי וניחא קושית התוס' במכות דט"ו ע"א בד"ה תנינא ע"ש ועוד נ"ל דלעולם לר' אין לוקה על מחנה שכינה דלא ילפי' ממחנה לויה אלא אזהרה בעלמא ולא תקשי דא"כ מנ"ל למדרש חילוק מחיצות נוקמא למחנה שכינה ולמלקות דכבר כתבו התוס' במכות די"ח בד"ה איסורה דכיון דמייתינן אזהרה בק"ו טפי ניחא לאוקומא בדבר חדש מלאוקמא למלקות דומיא דמאי דאמרי' כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאוי יתירי ע"ש וה"נ דכוותה ולפ"ז מתני' דמכות דהכא למקדש טמא לוקה לא אתיא כרבי והסד"ר כ' דר' ס"ל חייבי כריתות אינו לוקה עליהם וא"כ בלא"ה אינו לוקה ע"ש ולפ"ז במחנה שכינה אינו לוקה ובמחנה לויה לוקה דליכא כרת במחנה לויה כמ"ש הר"מ בפ"ג מה' ב"מ ע"ש גם לפ"ז מתני' דר"פ הלוקין לא אתיא כרבי:
היה ר' יאשיא אומר וכו' ממחנה ארון וכו' אע"ג דאפי' מת מותר במחנה לויה י"ל דהכא אחיל קאי דהוא נמי מחנה לויה ותנן בפ"ק דכלים דט"מ משתלחים משם וע"ש בהר"מ והר"ש שכ' דמעלה מדרבנן ועיין להסד"ר:
אבן המנוגעת תוכיח וכו' הר"מ בפי"ג מה' ב"מ הי"ג פ' דאף אבן המנוגעת מטמאה משכב ומושב והמש"ל תמה עליו מספרי ע"ש וגם הזר"ע רמז לה רמוזי ע"ש וה' זרע אברהם על ספרי כ' דאין נעשין מ"ומ לטמא בגריס אבל נעשין מ"ומ לטמא אוכלין ומשקין ע"ש והוא נכון ברם מה שתמה ע"ד התוספות בנדה דנ"ה ע"ב דמשמע מדבריהם דמצורע ואכן שוין בזה מספרי דחלוקין כדינן י"ל דאדם דקתני הכא הוא על זב וזבה וכיוצא ולא על מצורע ומאי דלא קתני אדם מצורע יוכיח משום דאי' למפרך שם אדם מטמא מ"ומ טומאה חמורה דבלא"ה צ"ל כן מדל"ק ט"מ יוכיח כמ"ש ה' אהלי יהודה ע"ש
פיסקא ב
רבי יאשיה וכו' לכל חטאות וניזקין שבתורה כ' הסד"ר דג"ש איש איש קדריש ע"ש ולפ"ז בכ"מ שנא' איש דרשי' האי ג"ש אי הויה מופנה או אפי' אינה מופנה למ"ד במס' נדה דף מופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"נ דוקא הכא דרשי' ג"ש דקי"ל דג"ש נתקבלה בכ"מ. ועפי"ז ניחא מה שהק' ה' אהלי יהודה מברייתא זו דספרין עמ"ש התוס' בקמא דדיוקא אי לא נאמר איש הוא דאמרי' השוה הכתוב ע"ש:
פיסקא ג
ולא על מה שעשה אביו וכו' הק' הזר"ע דאפי' הוא בכה"ג פטור כדתנן בר"פ שבועת הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא ע"ש מה שנדחק ונ"ל דדוקא מקרבן הוא דקתני מתני' דפטור אבל עונש יש עליו כמ"ש התוס' שם דכ"ו ע"א בד"ה לכך דבמילי דממונה הו"ל למידק ע"ש וא"כ פטר ליה במילי דאבוה גם מעונש והיינו דממעט ליה מוידוי וה"ט דבמילי דאבוה לא הו"ל למידק כמ"ש בגמ' בכ"ד עוד הק' הזר"ע דבכה"ג חייב אף על מה שעשה אביו כמ"ש בקמא דק"ר ע"ש שתי' דכל זה מדברי התובע דאמ"ל אביך נשבע לי ונזכר וכו' ע"ש ואע"ג דכבר ממעט ליה בפיסקא דלעיל מזה בכה"ג י"ל דהתם ממעט מקרבן והכא ממעט ליה מקרן וחומש א"נ הכא ממעט ליה מעונש כמ"ש ועיין להרב זרע אברהם איברא דדברי הזר"ע דחויין מעיקרן דכה"ג משלמי ליה יורשין והעיקר דהכא בשאין גזילה קיימה וכהנך אוקמתי דאוקמוה בגמ' שם לברייתא דת"כ וכמ"ש ה' זרע אברהם והרב אהלי יהודה ע"ש:
פיסקא ו
נטע רבעי טעון הבאת מקום היינו מדכתיב הלולים דנ"ל מיניה בפ' כ"מ דבעי פדיה מכלל דנאכל בירושלים וכמ"ש הז"ר והיינו משום דלא גמיר ר"יש ג"ש דקדש קדש דבלא"ה ע"כ ר"יש במ"ע הוא דיליף דהא בבכורים לא כתיב קדש וניחא השתא קושית התוס' שהק' למ"ל הלולים דת"ל מג"ש והשתא ניחא דהגמרא מק' על ר"יש דספרי דלא גמר ג"ש והגמרא דקדושין מוכרח דפסיקא ליה דאיכא תנא דגמר ג"ש והשתא למאן דגמר קדש קדש כולה מילתא מהתם ילפי' ולא אצט' הלולים וזו היא שי' רש"י בפ"ק דביצה ד"ה ע"א ע"ש. מיהו אכתי ק' דר"מ הכא ע"כ דל"ג ג"ש מדאצט' קרא לבעלים ומהגמר' דקדושין שם נראה דר"מ גמר ג"ש ע"ש וצ"ל דר"מ גמר ג"ש ומאי דאצטריך קרא כי היכי דלא נילף לענין בעלים מתרומה קדש קדש ועיין לה' אהלי יהודה:
פיסקא ז
להוציא את הקטן שאינו איש בר"פ ארוסה חוץ מקטן ושאינו איש ובגמרא לאפוקי בהמה והק' התוס' לרבא דס"ל בפ' הבע"י דיש זנות לבהמה איך מוקמינן לה ולא נמצא כן לרבא והז"ר כ' דכוונתם דהו"ל לאוכוחי ממתני' דהכא וס"ל כמ"ש התוס' בתמורה ד"ל בתחי' דרבא ספוקי מספק"ל לדינא אבל אח"כ כ' דביבמות משמע וכו' וא"כ פשיט"ל הדין אלא דבעי מנ"ל ופשט לה מקרא ע"ש והתוס' בפ' ארוסה בדבור שאחר הדבור הלז כ' דגרסינן קרא וכו' דמשמע דבעי למפשט הדין מקרא וא"כ השאלה היא מנ"ל והדין פשוט לו וליתא לדברי הז"ר:
איסור הקל מדנקט גבי בת אשתו וכו' משמע דאחר מיתה ליכא שריפה דלא כהרשב"א כ"כ ה' אהלי יהודה ואינו מוכרח די"ל כל ימיו משום חמותו דקי"ל כר"עק בפ' הנשרפין:
אין עדים לטומאה וכו' משמע דלקנוי לא בעי' עדים וכריב"י שם כ"פ ה' זרע אברהם ובגמ' שם אמרי' אר"ח לא לימא איניש וכו' בז"הז דילמא קי"ל כריב"י והיינו משום דאי קי"ל כר"י א"כ אין נאסרת והר"מ פ' בה' סוטה כר"י ובספכ"ד מה' אישות פ' להא דר"ח ונר' דהר"מ דעתו דכיון דר"ח קאמר דילמא קי"ל כריב"י א"כ ספיקא דדינא הוא ולכך לענין שהיה אין מוחקין את ה' מס' ולכך כ' דבעי עדים אבל נאסרת מס' דילמא כריב"י אבל לרבי יהושע גופיה ודאי דס"ל דאינה נאסרת וזה כוונת ה"ה בה' אישות שם ועיין לה' אהלי יהודה עש"ב:
בשנים הכתוב מדבר עיין להסד"ר במה שהוכיח דהיכא דעד טומאה הוא אחד מעידי סתירה צריך להיות עדות דטו' בסתירה אחרת דאי באותה סתירה הו"ל חוזר ומגיד דמעיקרא העוד על הסתירה לבד והכריח כן מסוגיית הירוש' ע"פ פי' עש"ב ומחלוקת הראשונים היא אם יכול להוסיף בעדותו אם הוי חוזר ומגיד כמבואר בח"מ רסי' סימן כ"ט ע"ש בסמ"ע ובש"ך:
כתבו התוס' בריש סוטה הא דכתיב לא יומת ע"פ עד א' מוקמי' ליה בעדות מיוחדת ע"ש וראיתי לה' אהלי יהודה שהק' דנימא איפכא דלא יומת ע"פ ע"א זה בנה אב ולא יקום ע"א לעדות מיוחדת ומנ"ל לר"ן דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ע"ש ונ"ל דל"ק דאי אמרינן לא יומת לזה בנה אב א"כ לא יקום ע"א לגופיה אצט' דאי לא כתב אחד הו"א שנים כדילפי' מלא יומת וקרא גופיה דלא יקום אינו מייתר דאצטריך לקם הוא לשבועה וכ"מ מלשון הברייתא דריש סוטה דלא ק"ל אלא אמילת אחד אבל כי דרשי' מלא יקום לזה בנה אב שפיר דרשינן מלא יומת לעדות מיוחדת משום דקרא גופיה מיותר דנ"ל מרישא דקרא ע"פ ב' עדים כדאמרי' שם במכות:
אם המטמאה טומאה וכו' ביבמות ובסוטה נ"ל
מהיא וע"ש לה' זרע אברהם וה' סד"ר מ"ש בזה ונ"ל לישב דהנה בר"פ הבע"י תנן הבא ע"י בין באונס וכו' וכן אלמנה לכ"ג וכו' ואמרינן שם דאונס דנתקע וישן אינו קונה ביבמה וא"כ דכוותה גבי אלמנה לכ"ג לא נעשית זונה דהא וכן קתני אבל הבא על א"א אפי' באונס דנתקע נאסרה על בעלה כהן דמ"מ ביאה היא וא"כ אי מק"ו הו"א דיו ואונס דנתקע אינו אוסרה עליו ולכך אצט' היא למדרש אפי' כה"ג ואי לאו ק"ו לא הוה מוקמי' היא לאונס דנתקע ומ"מ בגוף הדין שכתבתי צריך להתלמד ממקום אחר:
וטמאה לתרומה כ' התוספות בפ"ק דסוטה ד"ו דלר"ש דאמר מותרת בתרומה הכא מיירי אחר קנוי וסתירה דרגלים לדבר ע"ש נ"ל דהיינו בקנוי וסתירה בעד אחד או דלא שהתה כדי טומאה דמותרת לביתה ומשום דאמרה טמאה אסורה לאכול בתרומה ודו"ק בדבריהם דהוצרכו לו' דרגלים לדבר כנ"ל כוונתם ועיין לה' אהלי יהודה:
פיסקא ח
כל קרבנות שעליה עיין להסד"ר שלא ראה דברי התוס' דמציעא דק"ד ע"ש ועיין לה' חיים שאל ח"ב סי':
שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בל"ת לכאורה נר' דאינה נפסלת בכך כיון דלא שנה עליו הכתוב לעכב ובמנחות דנ"ט אמ"ר חטאת לרבות שלי פסלה אם נתן לבונה משמע דאי לאו חטאת הו"א פסולה וק' הא לא שנה ועיין לה' שע"ה בה' ק"פ גבי אין שוחטין את הפסח על החמץ והר"מ בה' סוטה לא הזכיר כלום מזה וע"ש למרן בכ"מ:
רמ"א גם זו לטובה עיין להסד"ר שע"פי פי' ר"ע ס"ל אין זכות תולה ע"ש וליתא דבסוטה ד"כ אמרי' בגמרא דר"ע ס"ל זכות תולה וע"ש בתוס' אשר ע"כ נ"ל דר"עק תרתי קאמר חדא דאי' זכות אם לא נטמאה ועוד דהזכות תולה מרבויא דמנחת זכרון:
פיסקא ט
מעמיד כל הטמאין הר"מ כ' דבמצורע איירי כדי שיהיה מזומן לזרוק עליו דם ומאי דאמרי' בגמ' בפסחים דפ"ב מפני החשד כ' ה' זרע אברהם שלא יחשדוהו שאינו נכנס למקדש מחמת שאינו חשוב בעיניהם המקדש ע"ש וק' א"כ מאי קאמר בגמ' א"ב דמפנקי וכו' ע"ש:
אין משקין ב' סוטות כא' כ' התוספות בסוטה ד"ח דאפי' העמדה כא' לא אע"פ דמשקה זאח"ז וכן גבי רציעה ע"ש נ"ל דהכריחם לו' כן גבי רציעה דכיון דגבי קרא דאותה אפי' בהעמדה א"כ מאי פריך ורוקתת לא והתניא נימא דמאי דשרי' רוקתת היינו בהעמדה כא' אלא ע"כ דגם מ"ח אמרי' כן דגם בהעמדה שייכא ומק' התוס' על הרציעה מזבחים ועל עיקר דבריהם מאותה דפרה כמ"ש בס"ד ולפ"ז ד"ז דהעמדה כא' אסקוהו בתימה ודברי הסד"ר בכוונתם תמוהים ומ"ש ה' אהלי יהודה והגישו לבדו משמע ע"ש ליתא דא"כ אמאי אצט' לטעמא דמ"ח בברייתא ת"ל מהגישו דהתם לא שייך מאי דשנינן לפלוגי בין ב' כהנים לכהן א'.
פיסקא י
להביא בית עולמים התוס' בסוטה בד"ה בית עולמים הק' דבשבועות מסקי' דתרווייהו מחד קרא נפקי משום דמשכן אקרי מקדש ע"ש ומהרש"ל כתב דס"ל כאותה גי' שהביאו בשבועות ע"ש ולשי' אזיל שכ' שם בשבועות דה"ר שלמה מדרויש נחית לישב הגי' שהביאו והיינו לתרץ דלא ליהוי מחלוקת בדבר ול"ק מה שהק' עליו מהרש"א שם בסוטה ע"ש והוא פי' דס"ל כהר"ש ואע"ג דהר"ש גופיה לא כ"כ אלא מכח הקושי' זו שמק' בסוטה מ"מ י"ל דהכריחם לפ' כן מכח דנימא וכו' ע"ש במהרש"א ונ"ל עוד דהכריחם דנימא דאי לא שני בדבוריה הו"א לטו' בפנים ולכך שוי לרבוי בית עולמים ואחר דאתא לבית. עולמים נימא כוליה להכי הוא דאתא ומנ"ל טומאה בפנים כנ"ל:
מה עפר האמור להלן זו ס' רש"י בגמרא די"ו ונ"ל מדכתיב ונתן עליו משמע אפר ברישא וכתיב אל כלי משמע מים ברישא רצה נותן זה רצה נותן זה וכל זה קודם הג"ש אכל הג"ש גלי דלכתחי' מים ברישא אבל בדיעבד כשר דאל"ה ג"ש לר"ש לילפותא דפרה מסוטה למ"ל אבל רבנן ס"ל דהקדים עפר למים פסול וכ' רש"י ז"ל דכתי' תורה לעכב והיינו לס"ד דפריך ורבנן אמאי לא ילפי' ג"ש ולא פריך מנ"ל לעכב ולכך כ' דס"ל בס"ד דתורה לעכב כמו דס"ד לגמ' בפרק הקומץ הכי אבל למסקנא דרבנן ס"ל דבפרה גופא פסול והיינו משום חקה הדר ילפינן סוטה מפרה לעכב וא"ש למסקנא דמנחות דתורה בעי חקה והשתא למסקנא לרבנן עליו לערבינהו אל כלי שתהא חיותן בכלי וילפי' פרה מסוטה דפי' הכתוב מים ברישא כדאמרי' מ"מ בכל מקום וכו' וכיון דפי' הכתוב בפרה מים ברישא ממילא הוי עכוב דכתיב חקה גבי פרה והדר ילפינן סוטה מפרה בג"ש לעכוב ומכאן נר' להכריח דחיותן בכלי דרשא גמורה היא דאל"ה למסקנא לרבנן למ"ל אל כלי ועיין לה' ח"ה שם ולהסד"ר ולהרב אהלי יהודה ותראה שעל פי מ"ש דבריהם אינם אלא מן המתמיהין:.
פיסקא יז
והלא כבר נאמר ואחר ישקה וכו' ברייתא זו סייעתא לפירש"י ז"ל בגמ' ד"ך ע"ב ודלא כהתוס' שם דלפי' הול"ל והלא כבר נאמר והשקה ובדברי חכמים דספרין עיין להז"ר ומ"ש הרב זרע אברהם בדברי חכמים הוא נגד הגמרא שם ע"ש:
והנה בגמ' שם אמרו דלרבנן באי לא פתח קרא משמע דפתחא הוא דלא פתח אבל כתיב קרא באי ועיין בגמ' דיבמות דע"ח דאמרינן אי להתירה לא כתיב קרא וכמ"ש התוס' שם דדוקא פשטיה דקרא אבל ריבויא כתיב באי א"ש ועיין לה' קרבן העדה בסוף גיטין:
פיסקא כא
רע"א וכו' ונקה האיש וכו' משמ' דלהנך תנאי קמאי לא דרשי בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו' ומכאן סייוע לרש"י ז"ל ביבמות דח"ן ע"ב שכ' דהא במחלוקת שנויא ועיין להתוס' שם:
פיסקא כב
מה נדרים האב. מפר וכו' אף בנזירות וכו' כתב הזר"ע אע"ג דנזירות גופייהו ענוי נפש ואמאי אצטריך היקשא מ"מ ס"ד דכיון דטומאה לית בה ע"נ וכו' ע"ש ונעלם ממנו גמ' ערוכה בפ"ק דנדרים ד"ח דפריך אמאי אצט' היקשא תיתי במ"מ ומשני סד"א כיון דאית ביה קיצותא דסתם נזירות ל"י לאו ע"נ הוא ע"ש וכ' התוס' והרא"ש שם דל"ד מ"מ דנזירות גופייהו ע"נ ע"ש ומה שהקש' הרב אהלי יהודה דנימא דאצט' משום דטומאה לית בה ע"נ עיין בגמרא דנדרים דפ"ב דפליגי אמוראי בנדרה מב' ככרות בא' מתענה ובא' אינה מתענה אי מפר גם לשאינה מתענה ולכ"ע בנזירות אין נזירות לחצאין ומפר לכל כמ"ש בגמרא שם ע"ש גם משמע מגמ' דפריך מזוג וחרצן לא הפר לפי' הר"ן שם דטומאה אית ביה ענוי נפש אבל מדברי הרא"ש ז"ל שם בפי' אינו נראה כן:
לא אכלתי אשם נזיר והא דהיה אוכל חטאת נזיר אע"ג דהוי חולין בעזרה לפמ"ש רש"י בכריתות ד"ז דבחטאת העוף אין בה משום דחולין בעזרה כיון דאין בו הקטרה ניחא ועמ"ש בחי' שם ועיין להסד"ר:
פיסקא כג
ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה פי' אכילת קדשים ויין מע"ב דתרוויהו אסירי לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות דהיינו יין דנשבע לשתותו מותר דדוקא דקדשים ודמע"ב דאין מצוה מוטלת עליו דיש לקיימה באדם אחר נזיר שלא עשה בו אכיל' מצוה כיין מצוה דאכילת קדשי' שריא ליה דבנזיר לא נאסר אלא כיין ויין מצוה אסיר ליה היינו דמע"ב אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין הרשות דהגונו דנשבע לשתותו דמותר ול"ד ליין דמע"ב דיש לקיימה באחר כמ"ש כנ"ל ועיין להסד"ר והק' הרב אהלי יהודה עמ"ש התוס' בשבועות דכ"ה דנזיר איתקש לנדרים ולמ"ל מיין ושכר ע"ש הא אצט' דלא נילף מק"ו מטומאה כמ"ש בגמ' בנזיר ע"ש ולפמ"ש הסד"ר בסמוך גבי אבא חנן דלת"ק לא יליף מק"ו דטומאה ע"ש הטעם ניחא שפיר דהתוס' מק' לס' ת"ק ומה שהק' עוד במ"ש בגמ' דנזיר ד"ד מושבע ועומד מה"ס הוא ולא חייל נזירות לפירש"י דהא אפשר לקיים בפת י"ל דהתינח בקדוש דלילה קדוש ביממא דלא אפשר מא"ל וס"ל להגמ' דלקדוש דליליא לא אצטריך קרא דודאי חייל כיון דאפשר בפת וס"ל דקדוש דיממא מן התורם ומה שהוכיח מזה בס' הרשב"ץ עיין שם במ"א כתבתי בפרט הלז באורך עיין שם:
מסחורתו ורפואתו וכו' בגמרא פסחים דכ"ג קאמר בגמר' דהיתר הנאה דנזיר נ"ל מנזרו שלא יהא והכא אצט' לסחורה דאפי' דבר שאסור באכילה לבד אסור בסחורה ואי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להנאה ולכך אצטריך תרי קראי ועיין להסד"ר:
פיסקא כד
מכל אשר יעשה וכו' ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה בגמרא דנזיר פרכי' לר"עק כיון דהיתר מצטרף לאיסור אמאי אצט' מכל אשר יעשה ומשני היתר ואיסור בב"א איסור ואיסור כזה ע"ש משמע דלרבנן דאין היתר מ"ל נוכל לו' דהא דאיסורי נזיר מצט' דוקא בב"א וכ"כ הלח"מ בפ"ה מה' שגגות דין ג' ותמה מזה ע"ד הר"מ ע"ש ועפי"ז ניחא לי מה שהק' התוס' בר"פ אמ"ל בכריתות אהא דתנן אכל כחצי וכו' מב' מינין פטור מהא דמעילה דפיגול ונותר מצט' ע"ש ועפי"ה ניסא דבפיגול ונותר כיון דליכא אלא חד קרא נוקמיה בב"א ומתני' דקתני אין מצט' באכל חצי זית ואח"כ חצי זית כדקתני ומ"מ ר"עק היא דאי לרבנן הא בקדשי' ס"ל היתר מצט' לאיסור:
כתב הר"מ בפ"ד מה' מ"א דין י"ו כל האיסורין אין מצט' חוץ מאיסורי נזיר והוא הפך ברייתא דספרין דקתני מכאן אתה דן ועיין להסד"ר ונ"ל דס"ל דברייתא דמעילה די"ז דמפיק פיגול ונותר מצט' מקרא ע"כ לא ס"ל כספרין דאי איתא אמאי אצט' קרא נילף מאיסורי נזיר שהם ג"כ ב' שמות:
אחר כל המעשים הסד"ר הק' דאיך קתני ברישא קורבן ע"ש ונ"ל במ"ש מהרש"א בפסחי' דפ"א ע"ב דאי עביד תגלחת קודם קרבן מהני ע"ש וחד מן חברייא אמר דה"ק אי כתיב כל ימי נזרו הו"א העיקר בקרבן השתא דכתיב קרא אחרינא אפי' לתגלחת ואצט' תרי קראי וניחא גם מה שהק' הזר"ע ע"ש ועיין בפי' שאחר זה:
פיסקא כה
דברי ר' יונתן אומר וכו' מכאן מוכח דבעי' מיהא העברת תער על ראשו וכן ודאי לב"ה דאמרו בגמ' צריך וכו' ודלא כהכ"מ שכ' לדעת הרמב"ם ז"ל דב"ה דאמרו צריך אגב ב"ש נקטו כן ולעולם אליבא דב"ה א"צ אפילו העברת תער ובישוב דברי הר"מ עיין להלח"מ שדבריו נכונים וברורים ועיין להסד"ר:
ת"ל יגלח וכו' בגמ' ביבמות ד"ה יליף מראשו ובעי למילף מהכא דאתי עשה ודחי ל"ת ודחי ש"ה דאיתיה בשאלה תדע דנילף מהכא דאתי עשה ודחי ל"ת אלא ש"ה דאיתיה בשאלה ה"נ שאני נזיר דאיתיה בשאלה וקשה היכי ס"ד דיליף מנזיר הא נזיר עשה ול"ת ואפ"ת דזהו מ"ש תדע וכו' מ"מ לשון ה"נ שאני וכו' דקאמר משולל הבנה דהא חד לימוד הוא ועליה קיימי' ולא נתיישב לי סוגיית הגמ' אלא ע"פ דרכו של הר"מ ז"ל בפ"ז מה' נזירות דנתן טעם דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דימי חלוטו אין עולין לו מן המנין וא"כ בימי חלוטו וספירו ליתיה לעשה אלא ל"ת גרידא ע"ש והשתא ניחא. דמעיקרא יליף מנזיר בימי חלוטו ודחי דאיתיה בשאלה ומכריח דאלת"ה נילף דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה ממצורע המוסגר דגם הוא מגלח כת בת"כ מקרא דותתגלח ופ' הר"מ פ"ה מה' ט"צ והתם איכא עשה ול"ת דימי הסגרו עולין לו מן המנין וכמ"ש הר"מ שם אלא דאיתיה בשאלה ה"נ ממצורע מוחלט לא נילף אפי' ל"ת גרידא וא"כ בימי חלוטו א"צ לטעמא דשאלה אלא משים דימי חלוטו אין עולין ובמוסגר משום דאיתיה בשאלה והרמב"ם אינו שומר הטעמים כידוע ועיין להראב"ד והכ"מ שם ומ"מ הכרח זה דמצורע המוסגר. לא אתי אלא לר' יאשיה דס"ל לעיל בפי' זה דנזיר מוזהר בכל המעבירין ול"ד תער דאי לר' יונתן כיון דנזיר אינו מוזהר אלא בתער ודאי דמצורע בימי הסגרו לא דחי לאו ועשה דנזיר דהא אפי' לקיים את ב' ע"י מספרים דתגלחת דמוסגר סגי בכל המעבירין כמ"ש בת"כ ופ' הר"מ שם כה' ט"צ וא"כ לר' יונתן לא מצינו דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפילו קילי דאיתנהו בשאלה וא"כ ד"ז דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאיתנהו בשאלה תליא בפלוגתא דתנאי ועפ"ז מקום אתנו לישב דברי ה' החינוך שהק' אמאי נדרים חלים ע"ד מצוה ליתי עשה דמצוה ולידחי ל"ת דנדרים ותי' משום דנדרים עשה ול"ת ותמה עליו ה' פרשת דרכים דהא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאיתנהו בשאלה כמ"ש בגמרא דריש יבמות וה' שער"ה בפ"ג מה' נדרי' מתרץ קו' החינוך משום דאכילת מצה עשה דלפני הדיבור ולא אתי עשה דלפני הדיבור ודחי ל"ת דלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקדושין דל"ח ודחה לזה דבישיבת סוכה מאי א"ל דתנן בנדרים כיצד ישיבת סוכה וכו' ט"ש ועפי"ה ניחא דה' החינוך פשיט"ל התי' של השער"ה ולא ק"ל אלא מישיבת סוכה דתנן במתני' וע"ז מיישב שפיר ומוקי לה למתניתין כרבי יונתן וא"ש:
טומאה תוכיח וכו' וק' דנילף מבינייא ועוד טומאה גופא מכח לימוד זה עיין בפי' שאח"ז וצ"ל דברייתא דספרין ל"ד ולווחא דמילתא הוא דאמר תוכיח דבלא"ה אצט' קרא לגלויי אפי' על הטומאה:
פיסקא כח
לא עשה אונס כרצון בסוטה דכ"ח יליף ס' טומאה בר"הי מק"ו מסוטה שלא עשה אונס כרצון והק' התוס' נזיר ועושה פסח בס' טומאת התהום והק' ה' אהלי יהודה דגם בנזיר ס' טמא ומגלח ואינו עושה בפסח ע"ש ונ"ל דל"ק דהתוס' ס"ל כס' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ק"פ דטומאת התהום לא הותר אלא הס' אבל ודאי טומאת התהום לא הותרה וגם בנזיר ס"ל כן וכמ"ש הלח"מ בפ"ג מה' נזירות עש"ב וא"כ נזיר ועושה פסח בטומאת התהו' יוכיח שפיר דעשה בו אונס כרצון ולא עשה בו ס' כודאי ועיין לה' אורח מישור בפ"ב דנזיר בשמעתא דטו' התהום מה שתמה. על הר"מ בזה גם מ"ש ה' אהלי יהודה דמגלח בגמרא דנדרים די"ט אמרינן בהדיא דאינו מגלח ועיין בהר"ן והתוס' שם:
ת"ל וכפר עיין בתוס' בשבועות דל"ז בד"ה אינו לוקה ובמוהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם וראיתי לה' זרע אברהם שכ' דכוונת מהרש"ל ז"ל דלא אצט' אלא חד קרא דפתאום למזיד ושוגג אתי בק"ו ממזיד ע"ש וליתא דנוקי קרא בשוגג לבד מנ"ל לאוקומא במזיד ולילף מיניה שוגג וכוונת מהרש"ל ז"ל דהק"ו ב' דברייתא בא לקיים הק"ו א' וזה כוונת הברייתא וכמו שהבין מהרש"א ז"ל ומה שפי' מהרש"א בכוונת דבריהם דבלא פתאום שפיר נ"ל מק"ו ל"ק נוקי לקרא דוכפר לשוגג דאה"נ דאצט' תרי קראי אלא דתנא דברייתא קאמר דהשתא דנ"ל מזיד נוכל ללמוד מק"ו ולא קאמר דלא אצט' פתאום ועיין להרב אהלי יהודה ועמ"ש בחידושים במסכת כריתות ד"ט ע"א ע"ש:
פיסקא כט
או אינו אלא שמיני ולא ט' פי' הסד"ר דשמיני ממעט תרווייהו שביעי ותשיעי מדלא כתיב מיום השמיני והלאה ע"ש וק' דמ"ש מהא דאמרי' בשבת דקל"ב דאצט' תרי קראי גבי מילה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי ט' דאי מחד לא הוה ממעטי' ט' דהו"א דמשמיני זמניה הוא ע"ש ועיין לה' הלכות יו"ט דכ"ח ע"א ובמ"ש בחי' בפסחים ד"ג ע"א ע"ש:
פיסקא לא
חוץ מזו וכו' כ' התוס' בנזיר די"ט ע"א בד"ה ת"ל וז"ל וא"ת א"כ לרבנן ההוא למ"ל וכו' וי"ל דאי לאו ההוא הוה דרשינן והזיר וכו' כ' רחמנא וכו' דאין לו' למ"ד והזיר אע"פ שלא הביא ע"כ ודבריהם תמוהים טובא ועיין להסד"ר ולה' אהלי יהודה מה שפי' בכוונתם ואינו נכון מכמה אנפי ובפרט מ"ש בס"ד אע"פ שלא הביא דהול"ל אע"פ שלא הביא אשמו אשר ע"כ נ"ל בכוונתם דאי לאו ההוא הוה מרבי' אפילו עולה מעכבת ולא מבעיא חטאת והו"א דלכך כ' והזיר אחר עולה לו' דאפי' עולה מעכבת ולכך הקדימו לאשם ולכך כ' ההוא לגלויי דהוא מיעוט ולא רבוי והיינו למעט אע"פ שלא הביא ולעולה לא אצט' דדורון הוא וע"כ למעוטי אשם כנ"ל:
נזיר מאה יום נטמא מאה יום וכו' התוס' בר"פ מי שאמר הקשו לר"א אמאי נטמא יום ל' סותר את הכל הא דריש לקמן והימים הא' יפלו מכלל דאיכא אחריני ע"ש מה שתי' ונ"ל דאע"ג דר"א דריש שם במשנה והימים הא' יפלו למעוטי נטמא יום א' אינו מוכרח שידרוש מכלל דאיכא אחרונים והברייתא שהביאו התוס' דלא כר"א ומאי דפריך מינה בגמ' לס' ר"א בדי"ט היינו לס' עולא דאמר לא אמר ר"א וכו' דסברא דנפשיה קאמר וע"ז פריך דהרי מצינו ברייתא סותרת ס' זו ומנ"ל לעולא האי ס' לר"א אבל בדרשא דאחרונים דלא כר"א וכן הר"מ בפ"ו מה' נזירות פ' לדרשא דראשונים ופ' דנטמא יום מאה סותר את הכל ולפמ"ש זו היא ס' ר"א ממש ועיין למרן בכ"מ ולה' לח"מ שם ע"ש:
פיסקא לו
אחר התגלחו וכו' עמ"ש ה' אהלי יהודה ועיין למהרש"א ז"ל בפסחים דפ"א ע"ב בתוס' בד"ה אלא:
פיסקא לח
ולא קרבן אחרים וכו' עיין להרב זר"ע ומשה"ע ה' זרע אברה' ועיין במס' כריתות דז"ך ע"ב ודו"ק:
פיסקא לט
שכ"מ שנא' ענייה ואמירה וכו' סתמא כר"י ובגמרא אמרי' דלר"י ג"ש דענייה ואמירה אצט' למילף ללויים בל"הק מחליצה ע"ש והק' מהרא"ן הביאו הסד"ר דלילף מנ"כ ברכה ברכה כי היכי דיליף בספרין לענין עמידה נ"כ מלויים ותי' דסיפא רבנן וסיים שהוא דוחק והסד"ר תי' דנ"כ יליף מלויים ולא לויים מנ"כ והביא ע"ז פירש"י בכריתות ע"ש וליתא שהרי כ' התוס' בסוטה דל"ח ע"א לענין קול רם דנילף מלויים מג"ש דברכה ברכה ותי' דאצט' לר"י דל"ל הך ג"ש דלר"י ל"ל ג"ש אפילו למילף נ"כ מלויים וא"כ ע"כ סיפא דספרין רבנן היא כמ"ש מהרא"ן ז"ל:
כל הקהל שומע עיין בתוס' שהבאתי בדבור שלפ"ז וכ' הסד"ר דע"כ קול רם ממש דאי כדי שישמעו פשי' דהו"ל אמן יתומה ע"ש ועיין בגמ' בברכות דנ"ג ע"ב דפריך וכי לא שמע היכי נפיק ומוקי בשלא אכל עמהן ועיין בפו':
פיסקא מד
ר' וכו' למה נאמר וכו' כ' הז"ר דהיינו לדורות כמ"ש בפ"ק דסנהדרין ע"ש והתוס' במנחות דז"ן הק' דההיא דפ"ב דשבועות דאותם למעט לדורות דלא כמאן ע"ש מה שתי' ולפום ברייתא דספרין י"ל בפשי' דאתיא כרבי והר"מ פ' לתרווייהו והמש"ל בה' כלי מקדש עמד ע"ז ועיין בה' פסולי המוקדשין מה שתי' המש"ל ואפשר לו' דודאי אף רבי יאשיה. מודה דלדורות לא בעי משיחה דאלת"ה בבית שני דליכא שמן המשחה במאי מקדשן ועיין להתוס' בשבועות שם ומ"ש התוס' דאתיא כר"עק היינו המיעוט דאותם אבל מ"מ לר"י מוכרח דאיכא מיעוט אחר ועיין לה' אהלי יהודה ומ"ש בשם הרב חיים שאל עיין שם:
והסד"ר כ' דרבי דריש למעט דורות מומשחם ופלגי את"ק ולפ"ז אותם למעט כלי היבש מבחוץ ע"ש ועפי"ד ניחא שפיר קו' המש"ל בפשיטות דהר"מ לא פ' כת"ק דבעי בבת אחת אלא דמ"ש מקדש אותו דלא כגמ' במנחות: