אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת תמורה

מסכת כריתות

דף ב.

תוס' בד"ה וסופג וכו' ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וכו' עכ"ל ק' דלקמן ד"ט פריך לכתוב לא יחליפנו לחוד ע"ש בפירש"י הרי דמלא יחליפנו נ"ל תרוייהו דלשון חילוף הוא בשל אחרים ושל עצמו אתיא במכ"ש וצ"ל דפשיט"ל דלא ימיר אצטריך להיכא דקדישי תרוייהו כדמשני שם בגמרא ובלאו דלא יחליפנו הוא דמיותר ותי' דאצט' לשל אחרים ולתי' קמא דלסברת ר"ד דלקמן אצט' תרי לאוי דלא מנתק להו אעשה ולא ס"ל לר"ד שינוייא דגמרא דלקמן ד"ט ושל אחרים נ"ל מלא יחליפנו ושל עצמו במכ"ש ואייתר לא ימיר ואצט' דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין ועיין להח"ן:

בד"ה הא גופה וכו' ופיר"ת וכו' לאשמועי' אפילו במזיד וכו' עכ"ל הא דלא ניחא ליה לר"ת לפ' דלישנא דהכל מתפיסין לאשמועי' אפי' שוגג כפשטא דדרשא דיהיה לרבות שוגג כמזיד משום דגירסתו בגמ' הכל אחד שוגג ואחד מזיד כמ"ש התוס' ריש חולין וא"כ ע"כ החידוש הוא במזיד דדרך התנא לשנות הפשוט קודם כמ"ש התוס' במ"א וכדקתני במתני' א' אנשים וא' נשים ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם בחולין וקשה לפירושו וכו' ע"ש במהרש"א:

בד"ה ור"מ וכו' דהא ילפינן זה מזה וכו' עכ"ל לכאורה לא הוו צריכי לילפותא אלא דכיון דליכא קרא למעוטי אמרי' דמימר כדהוכיחו מסומך וי"ל משום דהו"א דיש לחלק בין סומך למימר דכמימר י"ל דהסברא מבחוץ דאינו מימר ולאו כסומך לזה כ' דהא ילפי' זה מזה ור"ל דאליבא דר"י קאמר הגמרא דיליף מימר מסומך דאינו מימר ואי במימר בלא שום קרא מסברא אינו מימר למאי אצט' ילפותא אליבא דר"י אלא ע"כ דשוין הן מימר וסומך בסברא:

בא"ד טפי למעוטי יורש מלרבות וכו' עכ"ל הא דמסתברא למעוטי יורש טפי משום דכי ממעטינן יורש ולא מרבי' בעלי חוברין הוי סמיכה ותמורה שוין בדינם בין ביורש ובין בעלי חוברין אבל אחר דכאיב המר ימיר לרבות היורש אי מוקמי' קרבנו למעט יורש אע"ג דהשתא נמי דמרבי' חוברין לא הוו שוין סומך ומימר בחוברין מ"מ מסתבר טפי לאוקומי לרבות חוברין ולמעט יורש כדמוכח בפשטא דגמ' ולא כ' התוס' דמסתבר למעט יורש אלא אי לא כתיב המר ימיר כדי שיהיו בדינם שוים בחוברין וביורש ובהכי ניחא מה שהק' הצ"ק עיין שם:

דף ב:

גמ' ה"מ עונש דשוה וכו' ה' שאגת אריה סי' כ"ב הק' לל"א שהביא רש"י הא מימר בדבוריה עביד מעשה כדאמ"ל ר"י ולתנא לא תני מימר ע"ש ול"ק דשאני הכא דכתיב יעשו דבעי' מעשה ממש אבל לאו שאב"מ דאין לוקין נ"ל בר"פ הלוקין מדומיא דלאו דחסימה ובחסימה איכא חסימ' בקול דלאו מעשה ממש אלא דבדבוריה אתעביד מעשה ולמאי דנ"ל התם מעיקרא מלעשות ניחא נמי דיש לחלק בין לעשו' ליעשו:

שם גמ' קטן מהו שימיר וכו' עכו"ם מהו שימיר וכו' מ"ש הבה"ז נילף מסוף הקדש דאינו סומך כבר עמדו ע"ז התוס' במנחות דצ"ג ותי' דלא ילפי' תחילה מסוף אלא גבי יורש ע"ש מיהו התו' לעיל בד"ה ור"מ כ' דילפי' להו לבעלי חוברין ע"ש וצ"ל דס"ל להגמ' דילפותא דסוף מתחילה עדיפא טפי מילפותא דתחילה מסוף דלעולם הא' הוא המלמד ולעיל דילפי' תחילה מסוף משום דליכא למילף סוף מתחילה אבל הכא דאיכא למילף סוף מתחילה עדיף טפי מה שהק' הח"ן דאי קטן מימר אע"ג דלא לקי א"כ גם העשה שוה בכל יותר מלאו וא"כ לא מנתק ליה ללישנא דגרסי' לקמן דמשום דהלאו ש"ב הוא דלא מנתק ליה עשה שש"ב ע"ש ל"ק דכיון דמאי דאינו לוקה משום דלאו בר עונשין לא מגרע דלאו בהכי ול"ד לציבור ושותפין דמעטי' רחמנא:

עוד בגמ' בתר מקדיש אזלי' וכו' לפ"ז אין צדדי הבעיא כדמפרש להו הגמרא מתחי' ורמי ב"ח לא אמר אלא קטן מהו שימיר גוי מהו שימיר והגמ' הוא דפרשינהו באת"ל אבל השתא לא תליא בעיא דגוי בבעיא דקטן וליכא את"ל ובהכי ל"ק מ"ש מרן כ"מ בריש ה"ת אמאי לא פסק הר"מ כאת"ל כדרכו בכ"מ עיין שם:

תוס' בד"ה קתני וכו' וא"ת ודילמא לר"י וכו' עכ"ל מהרי"ק הביאו הכ"מ כ' בדעת הר"מ דר"י לא פליג בהא אר"ש ע"ש וכ"נ מפי' רש"י וקצת יש להוכיח כן מדלא אמרו בגמ' לעיל הכל לאתויי גוי וכר' יוסי ולא הוה דחיק הגמרא לקמן ד"ג לשנויי האי תנא ס"ל כוותיה בחדא וכו' ובזה י"ל דזהו הכרח להר"מ דהך את"ל לאו פשיטותא דאי פשיטותא היא נימא הכל לאתויי קטן ולא הוה בעי לשנויי האי תנא ס"ל כוותיה בחדא:

דף ג.

בד"ה ויליף וכו' דיש לנו למילף טפי מטומאה בחד קתא וכו' עכ"ל הא דנקטו לשון יליף ולא כ' בפשי' דכיון דנותר כ' בהך קרא הא כתיב בני ישראל ואכולהו קאי משום די"ל רלא כתיב בני ישראל אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא והא דקאמר הגמ' דנותר יליף חילול מטומאה ולא סגי ליה בהך דרשא דבחד קרא והוי היקישא משום דאז לא הוה יליף פיגול עון עון מנותר דאמרי' בפרק איזהו מקומן דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש אבל דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש ועיין להתוס' בפ"ב דזבחים דט"ו ע"ב בד"ה אלא שכ' דהא דכתיב טומאה בהך קרא אינו אלא לאגמורי חילול דנותר עיין שם ואין להקשות לפ"ז מאי מקשים התוס' נילף מטמא ששמש דא"כ אמאי כתיב טומאה בהך קרא די"ל דהא דכתיב טומאה בהך קרא אינו אלא לדרשא דפ' ב"ש שהביאו התוס' כאן והתוס' שם חדא מינייהו נקטי:

בד"ה מה תרומה וכו' וקי"ל אפילו בקב"ה וכו' עכ"ל לפי' ר"י שכתבו התוס' לעיל דבד"א ר"י קאמ"ל אבל ר"ש אפילו בקב"ה אין מועלין ויליף מתרומה אפי' קב"ה ניחא קושיתם וכ"כ התוס' בזבחים ובמ"ש התוס' מההיא דיש אוכל אכילה א' כ' הצ"ק בכוונתם דפיסולי מוקדשין כנותר וכיוצא הוו כמו קב"ה ע"ש ועפי"ז יש לקיים דברי מהרש"א בפ"ב דקדושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש שכ' דפיגול ונותר יצאו מכלל קדש ע"ש והוא הפך משנה דיש אוכל אכילה א' וכבר דשו בו רבים ועפי"ז יש מקום לדבריו דלפיר"י ר"ש ור"י פליגי בהא לפ"ד הצ"ק ומתני' דקידושין ע"כ דלא כר"ש דקתני בשר בחלב ור"ש ס"ל בב"ח מותר בהנאה וכיוצא לזה כ' המפרשים ליישב מאי דק' מאי מק' התוס' שם והא יכולה ליהנות שלא כדר"ה נוקמה כר"ש דס"ל כ"ש למכות ולר"ש שלא כדר"ה אסור מדאורייתא כמ"ש התו' בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב ע"ש במהרש"ל ומהרש"א ותי' דמתני' דהתם ע"כ דלא כר"ש מדקתני בב"ח:

גמ' הא מני ר"י וכו' ורב דאמר כר' יעקב וק' רב מאי קמ"ל אי לפ' הלכה כר"י הו"ל לו' הלכה כר"י וי"ל דרב אתא לאשמועי' דבעי' עשה מעשה ולא מהני דבדבוריה אתעביד מעשה ולפי"ז לק"מ מה שהק' התוס' אמאי לא משני שאני תמורה דבדיבוריה אתעביד מעשה ונ"ל דלא ניחא להו בזה משום דבמימרא דר"י לקמן קאמר נמי דלישנא דעשה בו מעשה וקאמ"ל ר"י לא קתני מימר וכו' מוכח דלישנא דעשה בו מעשה נכלל בו גם מאי דבדבוריה אתעביד מעשה והדק"ל הו"ל לו' הלכה כר"י וי"ל דאתא לאפוקי מילתא דפעמים אית ביה מעשה ופעמים לית ביה מעשה ובהנך פעמים דלית בהו מעשה ל"מ ועיין בזה להר"מ פי"ג מה' שכירות ועוד י"ל דאתא לאפוקי נשבע ומימר וכו' דבדברי ר' יעקב י"ל אין למדין מן הכללית אבל בדברי האמורא למדין דהו"ל לפרש דבריו כמ"ש בעלי הכללים וכ"נ מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ד שהק' אמאי לא תני ר"י דלקמן מוציא ש"ר וכו' ותי' לחד תי' אין למדין מן הכללות ע"ש וק' דא"כ מאי פריך הגמ' והרי מימר וכו' וצ"ל דאביי דאמורא הוא למדין ופריך שפיר ובדברי רב צ"ל כתי' א' שכ' שם ע"ש:

תוס' בד"ה והרי וכו' ולימא או נשבע או מימר וכו' עכ"ל משמע דאיכא במימר ילפותא דלקי וכ"נ מדברי רש"י בשבועות שכ' בדברי ר"י דלקמן נשבע מפרש טעמא בתמורה עיין שם ונ"ל דהיינו ללישנא דלקמן דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין דלההיא לישנא הא דכתיבי תרי לאוין הוא לגלויי דלא מנתק להו אעשה עיין לה' בה"ז בריש מכילתין וא"כ ממילא שמעי' דלקי מדכתיבי תרי לאוי:

דף ג:

גמ' לשוא לשוא ב' פעמים וכו' מכאן שמעי' דדבר הבא באא"ע לקי עליה ומ"מ אין מזה סתירה למ"ש הלח"מ גבי בב"ח דלא לקי אהנאה משום דאתי באא"ע ע"ש דיש לחלק דבב"ח אפ' דלא לקי לא אייתר הדרשא דמ"מ אתי לאיסורא אבל הכא דאיסור' כבר כתיב קרא ע"כ דאתי למלקות דמיתורא שמעינן דלקי ועיין להתוס' בר"פ אז"נ שהביא הלח"מ שם ועיין להמש"ל בה' יסה"ת:

גמ' הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק וכו' אף על גב דההוא קרא הוא במי שמקיים ובו תדבק כדפי' רש"י בחומש מ"מ ליכא לאוקמי המלקות במי שנשבע באמת ואין מקויים בו ובו תדבק דמנא ידעי' דמלקינן ליה דאפי' רשע גמור אפשר הרהר בתשו' כדאמרינן בקדושין ע"מ שאני צדיק גמור וכו' ע"ש:

שם ואימא למוציא ש"ש וכו' אין להק' א"ה אמאי אצט' כי לא ינקה ת"ל דבלא"ה לקי משום הזכרת ש"ש לבטלה די"ל דאצט' קרא לנשבע שלא נשבע בשם ה' עיין להר"ן בריש נדרים:

דף ד.

ל"מ אמרת דכתיב לא תקלל חרש ואבע"א וכו' כנ"ל שהיא גי' רש"י והתוס' ולשינויא קמא מסברא מוקמי' ליה במקלל חבירו כיון דמצינו מפורש במ"א וילמוד סתום מן המפורש אבל לשינויא בתרא בהכרח מוקמי' ליה במקלל חבירו ולא ענש אלא א"כ הזהיר ואם לא תשמור לאו אזהרה היא ולשינויא קמא אזהרה היא וב' תי' שכ' התוס' בד"ה ומקלל תליין בתרי שינויי דמשני הגמ' ודברי התוספות בד"ה הא הם לשינויא קמא ועיין להח"ן ומ"ש דל"ג ואבע"א עד משים ר"י עיין להתוס' במס' ר"ה דל"ג ועיין במהרש"א שם:

שם והשניה אינה מעושרת הר"ש במס' דמאי הביא הירוש' דמוקי לה כר"מ דתפוס לשון ראשון ע"ש והר"מ פ' כר"י דבגמר דבריו נתפס ופ' למשנתנו וה' בה"ז כ' בדעת הר"מ דר"י לא אמר כן אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים דל"מ למי' תמורת עולה ושלמים דהוה משמע חציה עולה וחציה שלמים ולהכי ס"ל כיון דא"א לקרות ב' שמות כא' בגמר דבריו נתפס משא"כ הכא דהו"ל מעשרות זו בזו ומדאמר של זו בזו ע"כ נמלך וכה"ג תפוס לשון א' ע"ש ותמהני דבגמרא בפ' מרובה דע"ג ע"ב מפליג אליבא דר"י דדוקא תכ"ד גדול אבל תכ"ד קטן כדבור דמי ויכול לחזור ואפי' לא נתכוון מתחי' אלא לתמורת עולה ותכ"ד קטן אמר ותמורת שלמים ס"ל בגמר דבריו נתפס וכמ"ש התוס' שם וא"כ ה"נ כי אמר מתחילה של זו בזו ואח"כ נמלך תכ"ד קטן ואמר ושל זו בזו ס"ל בגמר דבריו נתפס וכה"ג ל"ל דהו"ל למי' מעשרותיהן זה בזה דהא מתחילה לא היה דעתו אלא של זו בזו לבד ואח"כ נמלך ואמר ושל זו בזו ובפשי' י"ל דברי הר"מ דהכא בתכ"ד גדול אבל תכ"ד קטן נעש' כמו מעשרותיהן זב"ז דסיפא מיהו לפמ"ש המש"ל בפ' ט"ו מה מעה"ק דהר"מ דחה הך סוגיא דמרובה מהל' ניחא דברי הבה"ז ומ"ש ה' צ"ק בדעת הר"מ בזה ליתא:

שם גמ' תסתיים דריב"ח הוא דאמר לוקה אע"ג דכ' התוס' בריש מ"ק ד"ג דאין דרך הגמ' לומר תסתיים היכא דבהדיא וע"ש ה"נ אינו בהדיא דאיכא למי' ריב"ח אפטורא אלא משום דאי הכי מ"ש מימר דבדבוריה אתעביד מעשה מקדיש נמי וכדפריך בסמוך א"כ אינו בהדיא:

דף ד:

תוס' בד"ה ור"י וכו' וא"ת הא אצטריך וכו' עכ"ל עיין מ"ש בחי' בפסחים דכ"ב ע"ש:

בד"ה וכל וכו' משום דאינו מקיים העשה בידים וכו' עכ"ל לפ"ז י"ל דכי משני הגמ' דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי דוקא בעשה דכה"ג דאינו מקיים בידים אבל עשה גמור מנתק תרי לאוי ובהכי ניחא מה שהק' התוס' בפ' הלוקין ריש דט"ו גבי טמא במקדש ע"ש ועיין למהרש"א בר"פ אז"נ דס"א ע"א שכ' דהיכא דאין לשון העשה כלשון הלאו אינו מנתק ע"ש וק' מאי קאמ' הגמ' כאן הכא עשה דאם ימיר אינו שוה ללאו דלא יחליפנו וצ"ל דחד לשון חשוב דהכל הוא לשון חליפין דל"ד לגזל ועוסק שהם תרי עניני:

שמעתי מק' לל"א דפירש"י דהיכא דהעשה אינו שוה בכל לא מנתק לר"י דס"ל דסומא פטור מכל מ"ע ומודה דחייב במל"ת כמ"ש בס' בשמים ראש סי' א"כ כל המ"ע לר"י אינן שוה בכל דהא ליתנהו בסומא והיכי משכחת לה ניתק לעשה לר"י ונ"ל דכיון דפטור סומא מכל המצות ע"כ לאו משום דמ"ע קילי דהיכי ס"ד דהחמורה שבמ"ע תהיה קלה מקלו' דבמל"ת ודוקא הכא דמשום קולא דמ"ע הוא דא"כ בציבור ושותפין ולכך כיון דקי"ל דהעשה אינו מנתק ללאו ועי"ל דר"י מודה במ"ע שיש בה לאו דחייב הסומא דכל שישנו בלאו ישנו בעשה וכדדרשי' כל שישנו בבל תאכל חמץ איתיה בקום אכול מצה:

גמ' רבא אמר לא מהני כ' הפר"ח בנימוקיו להר"מ בה' מלכים פ"ג דין ז' דמם דמסתברא דהמלך שאינו מעיד אם עבר והעיד אין עדותו עדות דכל מילתא דאמ"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש וק"ל מדתנן בפ' בא סימן דמ"ט ע"ב כל הכשר לדון כשר להעיד ע"ש ואי איתא דאפי' עבר והעיד אין עדותו עדות הרי מלכי בית דוד דכשרין לדון כדאי' בפרק ב' דסנהדרין ופסולים להעיד אלא ע"כ דעדותו עדות וכיון שכן כשר להעיד מקרי שו"ר דלח על הרב פר"ח תלונתי. כי אם על הר"מ דבר"פ יו"ד מה' שבועות כלל המלך עם הפסולין להעיד וכ' דא"ח על שבועת העדות שכל אלו אפי' אם העידו אין עדותם עדות ע"ש איברא דיש להבין בדברי הר"מ אמאי הוצרך לטעם זה הא אפילו אם בדיעבד עדותן עדות לא מחייב קרבן שבועה דשבועת העדות תלי באם לא יגיד כמו שהוכיחו התוס' במס' קמא דנ"ו ע"א ע"ש וכיון דהני לית בהו אם לא יגיד דאינו מחוייב להעיד פטורין מקרבן דשבוע' העדו' ועוד לאביי דאמר מהני אמאי המלך פטור מקרבן דשבועת העדות דכיון דטעמא דפטור משום דאין עדות וע"כ טעמא משום דאי עביד לא מהני כמ"ש הפר"ח ולאביי דאמר מהני אמאי פטור ובפ' שבועת העדות מבואר דלכ"ע מלך פטור וצ"ל דאפי' אי מהני פטור משום דליתי באם לא יגיד והר"מ כיון דפ' כרבא נקט טעמא רויחא וזו היא שקשה למ"ש הלח"מ והח"ן בסוגיין דדעת הר"מ לפ' כאביי דמהני ע"ש דאם כן אמאי המלך אין עדותו עדות אפי' אם העיד כיון דמהני ואין לו' מטעמ' אחרינא משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא לא דנין אותו דהתינח מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דדן ודנין אותו מאי א"ל והר"מ כ' מלך סתם אפי' מלכי בית דוד במשמע וע"כ משום דל"מ כרבא וכמ"ש הפר"ח ולקושי' שהקשיתי מפ' בא סימן י"ל דהמלך לא יקרא כשם פסול כיון דאם יעבור ממלכותו כשר וכה"ג כתב הר"מ בפי' המשנה שם בסיפא דמתני' באוהב ושונא ע"ש וכ"נ ממתני' דר"פ שבועת העדות דקתני ואין נוהגת בפסולים וקתני בסיפא וא"נ אלא בראוין להעיר למעוטי מלך כדאיתא בגמ' שם הרי דאינו נכלל בכלל הפסולים דרישא מיהו התוס' בפ' בא סימן הקשו בסיפא דמתני' מאוהב ושונא ותי' בע"א ע"ש וצ"ל לדעתם דהמלך אם עבר והעיד כשר שלא כדעת הר"מ דאי לאו הכי קשיא אמתני' הרי מלך דכשר לדון ופסול וכמו שהק' ועמ"ש כח"מ סי' ל"ג דין ט"ז:

וראיתי למרן בב"י בח"מ סי' ז' שדקדק מדברי הר"מ בה' סנהדרין דאפי' שונא גמור שלא דבר עמו ג' ימים באיבה אם דן בדיעבד דינו דין וכ' שכ"נ מלישנא דגמ' לא לידון וכו' ולא נקטו לישנא דפסול ע"ש ולפ"ז דברי הר"מ סתראי למ"ש בפי' המשנה בפ' בא סימן דאי איתא דבדיעבד אינו דין מאי ק"ל מאוהב ושונא הא לא מקרו פסול כיון דדינו דין שו"ר למהר"ם לובלין ז"ל בתשו' סי' ס"ג שהק' כן ע"ד מרן ועיין לה' ד"מ שם באות ד' גבי אבי החתן ואבי הכלה ע"ש וראיתי לו למהר"ם עוד שהק' הא שונא גמור נ"ל מקרא דפסול בפ' ז"ב ובדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכן הק' מהר"א ששון ז"ל סי' צ"ו ומהריט"ץ סימן דל"ז ראשון וע"ש בסי' רל"ח ולפ"ד הלח"מ והח"ן שכתבתי שדעת הר"מ לפ' כאביי ניחא שפיר דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אפי' בדאורייתא דהכי ס"ל לאביי בכל התורה דבדיעבד מהני ול"ד להקרובים דפסילי מחמת קורבה והר"מ בפירוש המש' בפ' בא סימן נחית לתרוצי אליבא דרבא דס"ל דלא מהני דבסוף שמעתין מייתי הגמ' הא דריבית קצוצה ובעי למי' דר"י כאביי ודחי הגמ' דר"י אתי כרבא שפיר ע"ש וההיא דפ' בא סימן ר"י היא דאמר לאתויי סומא וניחא דברי הר"מ ואין נסתר מחמ'תו לפ"ד מרן הב"י ואמנם הר"מ בפי"ג מה' עדות כ' בהדיא דאוהב ושונא פסולים לדון. דלא כמרן הב"י וכבר תפסו עליו בזה מהרא"ש ומהריט"ץ שם עש"ב ומזה יש להוכיח דדעת הר"מ לפ' כרבא דלא מהני ועיין בס' חיים שאל סי' ה' אות ג' שעמד בסתירת המקומות בדברי התוס' והראשונים אי איכא לפלוגי בדאורייתא בין לכתחי' לדיעבד והביא דברי הרב מר וקציעה שהוכיח דיש לחלק בהכי עש"ב ולפום ריהטא נראה דד"ז תלי בפלוגתא דאביי ורבא דשמעתין ולאפס הפנאי לא יכולתי לעמוד בזה:

והנה במקח שנעשה באיסור כגון מוכר בשבת וכיוצא המקח קיים ולא אמרי' אי עביד לא מהני וה"ט משום דאפשר לעשות בחול בהיתר וכמ"ש הסמ"ע והש"ך סי' ר"ח ע"ש וק' דבקדושין די"ד דס"ל לר"א מוכר עצמו רבו מוסר לו שכ' ואמאי הרי המכר בטיל דנעשה באיסור דכתי' כי לי בנ"י עבדים כמ"ש התוס' בבתרא די"ג ע"א ע"ש ואין לתרץ דה"נ אפשר ליעשות בהיתר דהיינו אם יגנוב וימכרוהו ב"ד דאכתי אמאי אצט' קרא בספרי הביאוהו התוס' במציעא די"ב והרשב"א בחי' בגיטין דס"ה ע"ב דאשה אינה מוכרת עצמה הא כיון דאינה נמכרת ע"י ב"ד אינה מוכרת עצמה דהו"ל מכר שנעשה באיסור ואי עביד לא מהני וצ"ל דשאני הכא דגלי קרא דמהני כיון דטעמא דרבו מוסר לו ש"כ משום דיליף שכיר שכיר הוי כדגלי קרא בהדיא דמהני והשתא מיהא י"ל דילפי' מהכא לכל מקח שנעשה באיסור דמהני:.

כתב הרב טורי אבן במס' ר"ה דכ"ח ע"א בד"ה שלמים דלא אמר אביי דמהני אלא היכא דאפי' אמרינן דלא מהני מ"מ העבירה נעשית כמו גזל אבל היכא דאי לא מהני ליכא איסורא כגון תוקע בשופר של קרש דאי לא מהני לא נהנה כלום מן הקדש ולא עבד איסורא אפי' אביי מודה דלא מהני ותורם מן הרעה על היפה אפי' לא מהני עבד איסורא דרחמנא אמר חלבו אין גרוע לא ע"ש ותמהני דבהדיא אמרי' בסוגיין אם אינו קדוש נשיאות חטא למה ואפי' למ"ש התוס' דה"ק בלא"ה ידעי' שיש בו נשיאות חטא דרחמנא אמר חלבו הן גרוע לא ע"ש לא כ"כ אלא לרבא דס"ל דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דמרבא הוא שהק' קושיתם אבל לאביי דלא ס"ל האי סברא לא ידעי' נשיאו' חטא מדאמ"ר חלבו אין וכו' וע"ש להבה"ז וא"כ מאי פריך הגמ' לאביי ל"ל האי קרא דלא תשאו עליו חטא ועוד א"כ מאי פריך הגמ' לאביי מחרמי כהנים הא התם כי ל"מ ליכא איסור' כמ"ש התוס' בסוף הסוגי' בד"ה והשתא וכו' וכ"כ הר"מ בפ"ו מה' בכורות דין ה' מכל הנהו לאוין דפריך בסמוך:

ומהרימ"ט ח"א סי' ס"ט כ' דרבא לא אמר דלא מהני אלא היכא דכי אמרינן ל"מ מתקן האיסור אבל היכא דאפי' אמרי' ל"מ לא מתקן האיסור ואיסורא עבד אז אפי' רבא מודה דמהני ע"ש שהאריך בראיות לזה והא דפריך הגמ' לרבא מאלמנה לכ"ג אע"ג דרבא גופיה ס"ל בפ' ע"י דע"ח ע"א דקידש אינו לוקה עד שיבעול ובעל ולא קדש לוקה ואם כן לא מתקן הלאו כי אמרי' דל"מ מ"מ כי קדש ובעל לוקה ב' על הקדושין משום לא יקח ועל הבעילה משום לא יחלל וכמ"ש הר"מ בפי"ז מה' א"ב ע"ש וא"כ כי אמרי' ל"מ מתקן מיהא הלאו דלא יקח ובכה"ג דמתקן מיהא לאו דלא יקח ס"ל לרבא דלא מהני ופריך שפיר ועיין להתוס' ס"פ הא"מ גבי הנוטל שכר לדון ולהר"ן שם ע"ש:

חזרתי על כל המקרא וראיתי שמה שהקשתי לעיל אמאי פ' הר"מ טעמא דמלך פטור משה"ע דאפי' העיד אין עדותו עדות ת"ל דאפי' עדותו עדות מ"מ אינו מחוייב להעיד י"ל דנ"מ אם העיד המלך בהפך דהיינו שהעיד הפך מהעדות שיש לו דגם בכה"ג שייכא שה"ע וא"כ אי איתא דעדותו עדות מ"ל שה"ע אם העיד שקר והשביעו דאפי' אינו מוזהר באם לא יגיד כשכבש עדותו מ"מ אם העיד להפך מוזהר ולהכי כ' הר"מ טעמא דאין עדותו עדות וה' שמחת יו"ט סי' ס' פשיט"ל מילתא דלא שייכא שה"ע אלא בשכבש עדותו והוכיח כן מדפריך בפ' שה"ע דל"ב ע"ב אלא ראשונה הא קיימה שנייה ואי איתא הא מ"ל דנתן מתנה ואמר שהיא על תנאי וכת שנייה העידו שהיא על תנאי וכי מסהדי כת ראשונה שלא היו על תנאי היו מפסידין אותו דאוקי תרי בהדי תרי ע"ש ואי מהא לא איריא דאפילו דמ"ל בכה"ג מ"מ פריך שפיר דארישא דמתני' קאי סיפא דבאומרים אין אנו יודעין עדות מיירי ולא שהעידו שלא היה על תנאי דבכה"ג יודעין לו עדות מקרי ובגוף דין זה דפשיטא להו דכה"ג לא שייכא שה"ע אני תמיה דכודאי דכה"ג עובר דאם לא יגיד אם יש לו עדות והעיד להפך עובר גם באם לא יגיד שהרי כבש עדות שיש לו באמת וכי משום דעובר גם לא תענה א"ע על אם לא יגיד וכיון דעובר אאם לא יגיד שייכא שה"ע כמ"ש התוס' בפ' הכונס דנ"ו דכל היכא דאיכא אם לא יגיד חייב בקרבן שה"ע ואפי' אם נאמר במלך שהעיד שקר ל"מ בשה"ע היינו משום דליכא גביה אם לא יגיד אבל בעלמא דשייכא אם לא יגיד במאי פקע מיהו אין לדחות ראית ה' שיו"ט דא"כ כת שנייה אמאי חייבין די"ל דמשכחת לה בנתן מטלטלין מתנה ונטל המקבל מקצתן ועדין מקצתן ביד הנותן והשביעם הנותן:

ודע שאם השביע העדים שאף אם יעידו אינו זוכה בדין אלא אם תפס נר' פשוט דל"מ משום שה"ע ואפילו למ"ד משביע ע"א חייב דדבר הגורם לממון כממון דמי ה"ד משביע ע"א דרוב בני אדם אין נשבעים לשקר כמ"ש רש"י בפ' שה"ע דל"ב ע"א ומלבד דהדבר פשוט מצד הסברא נראה להוכיח כן מדתנן בפ' שה"ע דל"ג ע"ב אם לא תבואו ותעידוני שחבל ב' בני וכו' הרי אלו פטורין משום שמתחייב בנפשו ע"ש ואי איתא הא כל היכא דפטור מטעם דקי"ל בדרבא מיניה אם תפס מהניא תפיסה כמ"ש רש"י במציעא דצ"א ע"ב גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ע"ש וא"כ אמאי פטורין כשהשביעם אלא ע"כ דוקא אם מתחייב בדין ע"י עדותן וכ"מ גבי שבועות הדיינים דאין משביעין לא ע"ד שאם יודה יתחייב ממון שאם תבעו בדבר שאם יודה ל"מ אלא אם תפס אין משביעין אותו כמו שמתבאר מדברי הר"מ בפ"א מה' טוען בתבעו שבוע"ה וע"ש בהראב"ד והתם אפי' בח"ל אם תפס מהני:

ואני מסתפק אם השביע עדים שהעידו שפ' נשבע בפניהם שיתן לו איזה דבר במתנה אי מחייבי מי אמרי' דל"מ תביעת ממון אלא אם מתחייב בדין ע"פ עדותן וב"ד יורדין לנכסיו אבל בעדי שבועה שאין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לו שחייב לקיים שבועתו לא מקרי תביעת ממון א"ד ל"ש ונר' דיש ללמוד ד"ז ממ"ש הריב"ש סימן שמ"ד גבי שבועת הדיינים שאם תבעו שנשבע שיתן לו לא מקרי תביעת ממון ואין משביעין אותו ע"ש וה"נ דכוותה ולפ"ז תורה יוצאה דאם תבע שיעידו לו שפלוני נשבע שיתן לו וכבשו עדותן לא עברו באם לא יגיד דאי איתא דעברי כה"ג היו חייבין משום שה"ע דהא בהא תליא כמ"ש התוספות בפרק הכונס והגמ' שם דפריך אי בתרי דאורייתא אלא בחד הא דלא מוקי לה בתרי ובכה"ג דשבועה י"ל דמילתא דפשיטא הוא דבכה"ג חייב בי"ש ולא אצטריך לתנא למתניתין וע"ש בגמרא:

וראיתי להר"מ בפכ"ג מה' סנהדרין שכ' דיין שנטל שוחד חייב להחזירה כשיתבענו וכ' הב"ח בח"מ סי' ט' דכשלא תבעו הוי מחילה אבל כשתבעו חייב דכל מילתא דאמ"ר לא תעביד אי עביד ל"מ ע"ש ולפ"ד הלח"מ בדעת הר"מ שפ' כאביי כמש"ל ק' ולדברי מהרימ"ט גם רבא מודה כה"ג וצ"ל דה"ט דמחזיר כשיתבענו משום דלא נתן לו אלא לדונו ולזכותו וכיון דדיניו בטלין הוי מחילה בטעות ולפ"ז גם לאביי מחזיר כה"ג ועיין לה' ברכי יוסף בח"מ:

פירש"י בד"ה ומ"ש וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ"ל מבואר מזה דדעת רש"י היא דאפי' לתנא דתני מימר הטע' הוא משום דבדבוריה אתעביד מעשה ועשה בה מעשה דרישא היינו מעשה. גמור ור"י הוא דאמ"ל לתנא לא תתני מימר דס"ל לר"י דכיון דבדבוריה אתעביד מעשה מעשה גמור הוא ממש אבל תנא דתני קמיה פליג עליה בהא ומעתה נתיישבו דברי רש"י בפ"ג דשבועות שכ' מימר מפ' טעמא בתמורה והבאתי דבריו לעיל עיין שם והיינו טעמא דבדבוריה אתעביד מעשה וכיון אסוגיא דשמעתין ולתנא דתני קמיה דר"י הא דלא תני חסמה בקול משום דשאני התם דפעמים איכא מעשה גמור וכמ"ש הה"מ בפי"ג מה' שכירות ומכאן ראיה לדבריו וע"ש להלח"מ:

דף ה.

גמ' לישנא אחרינא מיתיבי אונס שגירש וכו' לפום האי לישנא דפריך לאביי ולא ס"ד דרשא דכל ימיו הא דניחא ליה לרבא משום דלאו שקדמו עשה דלא תהיה לאשה וס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו דל"ד ללאו דחסימה וכדפריך מברייתא הלזו בפ"ג דמכות דט"ו לר"י דאמר לאו שקדמו עשה לוקין עליו ע"ש הסוגיא וכי משני אליבא דאביי דכתיב כל ימיו אז הוק"ל לרבא למ"ל כל ימיו ומשני דאתא לאשמועי' עי' דלילקי ובהכרח הוא דס"ל לרבא במסקנא דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ועיין לה' צ"ק. הפנ"י בסוף גיטין הקשה דרבא שם אמר מדתלי גבי אונם ש"מ דבמגרש אשתו שלא ע"י ש"ר לא בעי לאהדורי ומנ"ל דילמא לו' דלא לקי כדאמר הכא ע"ש וי"ל דקושטא הוא דרבא ס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו ומאי דמשני שם במכות ש"ה דכתיב כל ימיו אליבא דר"י קאמר וליה לא ס"ל ולדידיה עיקר קרא דכל ימיו אתא לההיא מילתא דסוף גיטין והגמ' כאן הומ"ל הכי לרבא אלא דניחא ליה למי' דאתא לו' דלא לקי ליתובי מילתא דרבא דהכא אליבא דמ"ד דלאו שקדמו עשה לוקין עליו דקי"ל כוותיה ולדידיה לא אתא קרא אלא לו' דלא לקי ובעיא דסוף גיטין לדידיה קיימה בתיקו דליכא למיפשטה מאונס ומ"ש הפנ"י עוד דדוקא בלאו הוא דס"ל לרבא דלא מהני ע"ש ליתא דמכולא שמעתין מוכח דאפי' בלאו הבא מכלל עשה ס"ל דל"מ וכבר הוגד לי שהאחרונים תפסו עליו בזה:

שם גמ' ולאביי אי לאו דאמ"ר לא תשאו ק' לפמ"ש התוס' בס"פ המקבל דבמזיד דוקא הוא דאמר אביי מהני אבל אי עביד בשוגג מודה דל"מ ע"ש וכ"כ לקמן מאי פריך ולאביי נימא דאצט' לא תשאו עליו חטא להיכא שתרם בשוגג דתרומתו תרומה ומ"מ חטא הוא דהא בעלמא מייתי קרבן על השוגג ועיין להתוס' ביבמות ד"צ ע"א בד"ה קישות ע"ש:

שם וכן אמר ר' אלעא ראשית נר' דקי"ל להגמרא דכן אמר"א ראשית והשתא ס"ד דהיינו לו' דלא מהני אבל למסקנא דרבא מפ"ל לדגן ודגן גם ר' אלעא לזה כיון וניחא דר' אלעא גופיה גבי מן הרעה על היפה ס"ל כרבא ובי מקשה הגמ' לרבא קרא דראשית ל"ל הו"מ למיפרך דר' אלעא אדר' אלעא וחדא מנייהו נקט:

דף ה:

גמ' ורבא התם מזה בפ"ע וכו' הר"מ פ' כרבא וכר' יאשיה והם תרתי דסתרן לפום סוגיית הגמ' ועיין בזבחים דפ"א ובתוס' שם ע"ש ועיין לה' שע"ה בה' גירושין דפ"ב במ"ש בישוב פ' הר"מ ע"ש ועיין ביומא דכ"ז רע"א וע"ש בתוס':

שם ולאביי מבע"ל לכדאמ"ל ר"פ וכו' הא דלא משני לאביי מבע"ל לנתוקי לאווי כדאיתא לעיל ר"ד ע"ב משום דשם אביי פריך לר"ד והרי מימר וכו' מוכח דאביי ס"ל דלא הוי ניתוק כיון דלא סמיך:

שם והרי אלמנה לכ"ג עיין לה' מגילת ספר לאווין ד"ס ע"ב וג' מ"ש בסוגיא הלזו ע"ש:

דף ו.

רש"י בד"ה שאני וכו' כמה פעמי' וכו' עכ"ל פי' כמה פעמים היינו כלי יום וכלי לילה ואייתר כלי לילה דכבר כתיב תשיבנו כבא השמש לדרשא דמהני ולאביי אתא קרא לו' דמהדר כלי וכו' ולא משמע ליה ריבוייא וס"ל דברה תורה כלשון ב"א ול"ג רש"י בשינוייא דאביי איסורא עבד אבל לפי גירסתנו אפי' לאביי אית ליה ריבוייא אלא דאתא קרא לו' דמחייב לאהדורי אפי' באיסורא וכמ"ש התוס':

תוס' בד"ה והשתא וכו' שנשבע שלא לגרש וכו' עכ"ל ק"ל מאי מק' הא אמרי' בסוף גיטין מדגלי גבי אונס שמעי' דכל המגרשים שלא כדין ל"מ לאהדורי ע"ש בפי' רש"י ועמ"ש לעיל בתחילת הסוגיא והנה הרא"ש כלל ז' סי' ה' כ' דגבי חרם שיש לו התרה ע"י שאלה מהני לכ"ע ע"ש ועפי"ד ניחא קושי' התוס' שו"ר דהא ליתא דאכתי ק' קושי' התוס' בנשבע לרבים דאין לו התרה למ"ד או ע"ד רבים לכ"ע ועכ"ל בתי' התוס' והרא"ש לא כ"כ אלא בחרם הקהל דאפילו ע"ד רבים יש לו התרה כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ט ואפי' לתי' התוס' ל"מ בנדון הרא"ש דחרמי הקהל למבדה מלבו דראשי הקהל הם שבדו וכמ"ש רב א' הובא במהרשד"ם חי"ד סי' קט"ו נמצא דדברי הרא"ש ודברי התוס' מיצרך צריכי להדדי ועיין לה' בני חיי בי"ד סי' של"ד עש"ב ועיין להש"ך בי"ד סי' ר"ל וק"ל אם כן מאי פריך הגמ' לעיל גבי חרמים לרבא הוא למ"ל נימא דאתא להיכא שלא באו החרמים לידי כהן דיש לו שאלה ובכה"ג מודה רבא דמהני ונ"ל דדוקא גבי חרם דיש לו שאלה ע"י חרטה הוא שכתב הרא"ש דמהני אבל הקדשות דאין להם שאלה אלא ע"י פתח כמ"ש המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש מודה הרא"ש דלרבא לא מהני דאפשר דלא ימצא פתח לנדרו כ' ה' בית יהודה ח"ב סי' י"ט דאם בס"ת ך' דומה לדלת והיא ך' של אלהיך אעפ"י שאסור לתקנה משום מוחק ה' אם עבר אפילו במזיד וגרד קצת מן גג הדלת עד שדומה לך' מהני עש"ב וק"ל הא קי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ויש ליישב:

בא"ד ולרבא לקי וכו' עכ"ל ל"ד דהא לאו שאב"מ

הוא אלא דלרבא עבר בלאו ועמ"ש הח"ן:

הרב בה"ז כ' דהא דאמרי' בפ' האשה שנפלו דפ"א השתא דאמור רבנן לא תזכון אי זבין לא מהני היינו נמי בלא בדה האיסור ע"ש ולפ"ד הא דאמרינן בשמעתין דמ"ד יוצאה בדיינים ס"ל לא מהני ואפי' ה' ס"ל דא"ר א"י בדיינים משום דבדרבנן מהני לכ"ע אזלא כשי' אביי שם בפרק האשה שנפלו דאמר דמהני אבל לפמ"ש הח"ן דההיא דלא מהני התם משום דהכי תקון רבנן אתיא שמעתין כס"ע דגמ' דבדרבנן מהני:

דף ו:

גמ' התם בקראי פליגי לפי' ב' שפי' רש"י בשינוי קונה הומ"ל בר"ק קמפלגי ול"ל הנהו קראי אלא משום דרבא גופיה מייתי קרא דהוקשו מלוי ריבית לש"ד ולהכי רש"י בד"ה לחיים נקט רבא:

שם גמ' יצאו אלו שאין מיוחדים לה' הר"מ בפי"ח מה' מעשה הק' דין י"א פ' דקודם וידוי חייב משום ש"ח דראוי לבא לוידוי ע"ש והוא תימה דהא ממעטי' ליה מלה' וכדמוקי לה הגמ' בפ' פרת חטאת להך ברייתא ע"ש דנ"ל דהר"מ סו' דמתניתין דפ' פ"ח דמפיק שעיר המשתלח משום דאינו ראוי לבא ע"כ פליגא אהך ברייתא ולא דריש לה' להכי דאי איתא דאפי' שאין ראוי לבא לפתח א"מ פטור מדכתיב לה' היכי ממעט ליה תנא דמתני' משום דאינו ראוי והא אפי' ראוי לבא פטור אלא ע"כ דפליגי אהך ברייתא והגמ' לא פריך מינה אמתני' אלא להך מילתא דמתני' ליה אינו ראוי וברייתא קריה ליה ראוי דלא שייך פלוגתא בהא:

דף ז.

תוס' בד"ה ומיד וכו' פרט לנזירו' וכו' עכ"ל עיין להתוס' בנזיר דף ס"א ע"ב שהק' למ"ל לעולה הא נ"ל מבנ"י ע"ש ונר' דקושי' היא לשינויי קמאי דמפיק מלאביו וכו' דלפום הך שינוייא איכא קרא דלאביו וקרא דבנ"י ואייתר לעולה אבל להך שינוייא דמפיק מבנ"י ומלעולה ל"ק דאי לאו לעולה הו"א בנ"י לענין קרבן לחוד וכדמוכח בגמ' להדיא וע"ש במה שחי' דאצט' קרא דאינו פוטר ישראל ע"ש ולכל התי' אצט' קרא לעולה לנזירות ועיין לה' צ"ק שכל דבריו תמוהים:

שם גמ' ואי בתמורה ששה הויין לחד תי' שכ' התוס' בריש מכילתין דאה"נ לוקה פ' הול"ל שבעה הויין דשבע שמו' הן לא יחליפנו ולא ימיר ולפמ"ש הבה"ז שם דזה תלי בלישני בגמ' דלעיל א"ש דנקט ששה לכולהו לישני והא דלא משני הגמרא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות וקטרת כולו או מקצתו חדא הוא דהויין וחמשה שמות דקתני הוא בלאו דתמורה בהדייהו משום דהבריית' גופה דנמנו וגמרו חשיב להו בהדיא כדחשיב להו בברייתא דלעיל אלא דהגמ' הביאה בקיצור:

רש"י בד"ה שמא וכו' אבל הקדש בע"מ מעיקרו וכו' עכ"ל לאו ממעי אמו קאמר אלא בע"מ קודם הקדישו ושייך נמי ביה לישנא דדיקלא כמו שכן הוא לפי' התוס' דאי דוקא ממעי אמו מאי מוכיח מבריית' דנמנו וגמרו נוקמה בתם ונעשה בע"מ:

תוס' בד"ה אלא וכו' כשהקדישו תם ונעשה בע"מ וכו' עכ"ל נ"ל לפרש כוונתם במ"ש הר"מ בפ"ה מה' א"מ דין ו' דהמעלה איברי בהמה טמאה לוקה וכתב הראב"ד דלא עדיפא מבע"מ אלא דסוגיין דפ' כל הפסולין לא משמע הכי והב"מ כ' דמפ' הר"מ דכ"ע לא פליגי דלקי דלא כפירש"י דפי' דכ"ע לא לקי ע"ש ולפירש"י ה"ט דבבה"ט לא לקי ובבע"מ לקי משום דבע"מ במינה חזי להקרבה במסקנא דשמעתין אבל ר"ל דלא ס"ד טעמא דבמינו בע"כ מוקי לבע"מ כשהיה תם וקס"ד דבכ"הג חזי להקרבא מקרי אבל כהקדישו בע"מ לא ס"ד דבו הזהירה תורה דמ"ש מבה"ט דלא לקי וע"כ התורה עצמה קאמרי התוס' דלא הזהירה בכה"ג ומ"ש לשון ס"ד ולא אסיק אדעתיה אריש לקיש קאמרי ולא אגברא המקדיש כמו שה"נ לפירש"י כנ"ל:

דף ז:

ורש"י בד"ה מוכרין וכו' דבכור בזה"ז ך משנפל בו מום וכו' עכ"ל אינו מדוקדק דבכור שנפל בו מום אפי' בזמן הבית נמי דינו כן ומאי איריא בזמ"הז ועיין פירש"י לעיל ד"ה רע"ב שכ' שאם נפל בו מום יכול למוכרה לכהן ע"ש וגם הוא שלא בדקדוק דהא משנפל בו מום יכול למוכרה אפי' לישראל אפי' בזמן הבית ועיין לקמן בסוף הסוגיא שכתבתי ליישב זה:

תוס' בד"ה שאין וכו' דר"ל אפילו בחד מתכפר עכ"ל לפ"ד מאי דבעי הגמ' דף יו"ד ע"א מקדיש עושה תמורה או מתכפר היינו ר"ל או אפי' בתר מתכפר וא"כ ק' מאי קאמר דא"כ מצינו ציבור השותפין עושים תמורה דשוו שליח הא מ"מ קשיא דא"כ מצינו ציבור וכו' דהא לכל הצדדין בתר מקדיש אזלינן וכבר עמד הח"ן בזה שם ע"ש במה שתי' דאינו במשמעו' דבריהם שכ' אף בתר מתכפר דמשמע דקושטא הוא דפירושו אף בתר מתכפר ולכן נראה דאי בתר מקדיש לחודיה אזלי' א"כ אע"ג דהציבור המתכפרין אין עושין תמורה לא איכפת לן וא"כ מצינו ציבור עושין תמורה אבל אי אף בתר מתכפר אם כן הציבור שעושין שליח להקדושי אין השליח עושה תמורה דהא קרבן ציבור הוא דכיון דאזלי' בתר המתכפר מקרי קרבן ציבור ומעכבי מיהו ק' דא"כ תיפשוט בעיא דלעיל ריש מכילתין דבעי אי גוי עושה תמורה ותיפשוט דאין עושין והגוי מעכב כמו שהציבור מעכבין ויש לחלק בין הנושאין:

דף ח:

גמ' אבל כהן לישראל אסור מהרש"א בפ' א"ט דמ"ד ע"ב כ' ליישב מ"ש רש"י שם ד"ח כהן הוה משום דאיכא בתמורה דכהן לישראל אמר ע"ש והוא תימה דהתם בבכור בע"מ מיירי ולא אסר ר"ח בשמעתין אלא בתם דהא טעמא דר"ח מסיק בגמרא משום מסייע והאי טעמא לא שייך אלא בתם וכדפירש"י בד"ה היינו טעמא דסתם בכור תם נמכר בזול איברא דנר' דדברי רש"י סתראי נינהו דממ"ש בד"ה ולא ס"ל וכו' דאסור לקנות בשר בכור וכו' נראה דאפי' בבע"מ איכא משום מסייע וכ"נ מהגמרא גופה בעובדא דלקמן דקאמר ולא ס"ל הא דאמר ר"ה וכו' ואי איתא מאי מק' להו ומנא ידע דלאו בע"מ זבנו מכהן אלא ע"כ אפי' בבע"מ איכא משום מסייע וליישב דברי רש"י נראה דסובר לטעמא משום מסייע לא היה לנו לאסור אלא כי זבין בזול אבל למכור בשויו ש"ד וכה"ג כ' הש"ך בי"ד סי' צ"ט גבי אין מבטלין איסור לכתחילה דכי זבין ליה לישראל בדמי טריפה בזול ש"ד והוק"ל לרש"י ז"ל דאמאי אסר ר"ח כהן לישראל לחלוטין דמשמע אפי' קנאו בשויו ולזה פי' דתמים בזול מיזדבן ואפי' דשויו כך הוא הרואה אומר דמכר לו בזול משום מסייע אבל בכור בע"מ אה"נ דשרי בשויו אע"ג דשייך ביה טעמא דמסייע מ"מ ה"ד בזול אבל בשויו שרי דאין מוכרח לימכר בזול כמו תם ובעובדא דלקמן מק' להו ולא ס"ל משום דסבר דזבנוהו בזול דרגילות הוא כן אפי' בבע"מ לימכר בזול אלא דהתם עדיף מנייהו דדרכו תמיד כך דאינו נמכר אלא בזול ובודאי דהקונה לא שדי זוזי בכרי ובהכי ישנו מן הישוב מ"ש רש"י לעיל דף ה' רע"ב שכ' שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן דמשמע דלישראל אסור ועפי"ה יתיישב ועיין פירש"י בריש סוגיין ואכתי ק' בדברי מהרש"א שכ' איכא למ"ד וכו' דהא הכא ר"ח הוא דקאמר הכי והול"ל טפי דר"ח גופיה הכי ס"ל דלישראל אסור ונ"ל דרב אשי דלקמן ל"פ אר"ח דמודה הוא דכהן לישאל אסור אלא דפליגי ארב הונא דאמר טעמא משום מסייע אלא דס"ל דטעמא דר"ח משום דישראל אינו רגיל בקדושת בכור ואתי ביה לידי גיזה ועבודה וזה הטעם לא שייך בקונה בשר בכור בע"מ מכהן אלא דוקא בקונה מחיים ולכן כ' מהרש"א איכא מ"ד וכו' ועפי"ה ניחא מ"ש הרא"ש הובאו דבריו בש"מ בקמא די"ב ע"ב שכ' דאסור למזבן בכור לישראל משום דאתי לידי גיזה וכו' דלכאורה הוא נגד סוגיין אכן עפי"ה ניחא שפיר וע"ש מ"ש בשם הרא"ש עור סמוך להא שדבריו תמוהים:

תוס' בד"ה דילמא וכו' שהרי נחשדו הכהנים ע"ז וכו' עכ"ל נ"ל ליישב במ"ש האו"ה הביאו הש"ך בי"ד סימן צ"ט דאם ביטל איסור אע"ג דאסור למוכרו מותר ליתנו במתנה ע"ש ואם כן ה"נ אפי' הכהן הטיל בו מום אינו אסור אלא משום קנסא וגם לבריה לא קנסו כדאיתא בגמרא בבכורות דל"ד ע"ש וכיון שכן שרי למי שניתן לו במתנה והכא בכור זה נתן לי כהן קאמר וי"ל במתנה קאמר:

בא"ד ונר' דלכך לא רצה לו' וכו' עכ"ל דהכא נמי לא חייש דאע"ג דהשתא מוליכו לחבר סתם מ"מ כשיתברר דמום זה עושה בידי אדם יש לו לישמט ולהודיעם שניתן לו במתנה מכהן ואפשר הכהן הטיל בו מום אלא דהשתא מיהא במוליכו סתם סגי הא ק"ל להתוספות:

דף ט.

גמ' ורבא א"ע מ"ה ואביי ה"א לאו דינא וכו' מכאן ק' למ"ש מהרש"א בפ' ד' מיתות דס"ד ע"ב דטעמא דאין עונשין מ"ה משום דלא תסגי ליה ע"ש דלפ"ד אמאי הכא קאמר רבא דא"ע מ"ה ליכא טעמא דלא תסגי ליה דאין לו' דהו"א דטוב בטוב לא תסגי ליה במלקות דהא אפילו הטוב דקדש ברע דחולין כתיב בקרא דסגי ליה במלקות וגם אביי אמאי הוצרך לומר הא לאו דינא הא אפי' דינא הוא א"ש דלא שייך כאן טעמא דלא תסגי ליה ועיין בס' כתובה בסוף הספר ע"ש וגם ק' ע"ד מהרש"א מדאמרי' כאן ובפ' הנשרפין דע"ו דמשום דלא גרע עונשין ואמאי נימא לא תסגי ליה וע"ש בפירש"י לחלק בין בתו לאחותו ועיין לה' דברי אמת בקו' דצ"ח ע"ג מה שהק' ע"ד רש"י מסוגיין דשמעתין והתוס' בבכורות די"ד ע"ב כ' ואין לתמוה דמצינו איפכא בפ' הנשרפין וכו' דגבי אחותו משמע מיעוטא ודבריהם תמוהים וכבר עמד ע"ד מהרש"א שם ועמ"ש בכוונתם הצ"ק שם שדבריו תמוהים דלפ"ד עדיפא מינה הו"ל להתוס' להקשו' לאביי אמאי אין עונשין מ"ה באחותו דברייתא היא בפ"ק דמכות ד' ה' ע"ב דמצריך קרא לאחותו ע"ש וע"ד התוס' גם כן איכא למידק מברייתא דמכות הלזו דקתני מכאן שאין עונשין מ"ה ולפ"ד התוס' מנ"ל דאין עונשין מ"ה ניחא דהכא גבי אחותו שאני דמשמע מיעוטא כמ"ש התוס' וי"ל ודע דלפ"ד מהרש"א דטעמא דא"ע מ"ה משום לא תסגי ליה שמעי' דמה מצינו עונשין דהא ליכא חומרא ועיין להכנה"ג בא"ח בכללים ע"ש:

שם גמ' ולא בעי לא ימיר וכו' פירש"י דמי גרע ולפ"ז קושי' הגמ' אינה אלא לאביי אבל לרבא דאפי' דמי גרע א"ע מ"ה לא פריך מידי ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' בריש מכילתין דאצט' תרי לאווי לחבירו ולעצמו ע"ש וק' דהא בחד קרא דלא יחליפנו סגי כדפריך הגמ' בשמעתין ועפי"ה ניחא שפיר דדבריהם אזלי אליבא דרבא ועמ"ש שם:

תוס' בד"ה שנאמר וכו' טוב דקדש וכו' עכ"ל כ' הח"ן דע"כ ל"ג בגמרא בדברי אביי לכתוב רחמנא טוב ברע או רע בטוב ע"ש ועיין להתוס' לקמן דכ"ז ע"א דגרסי כגירסתנו וצ"ל דאביי דריש מיתורא דבטוב דרשא זו אע"ג דלא א"ש בפשטיה דקרא מ"מ מיתורא אורחיה דגמ' למידרש דרשות אף דלא מתיישבי בפשטיה דקראי:

בד"ה לאביי וכו' וי"ל דה"ק וכו' עכ"ל ומה שהביאו התוס' בקושי' השתא רע דקדש וכו' לאו דגרסי הכי בגמ' התם אלא פירושא דמפרשי התוספות הכי ובגמ' לא גרסי התוס' אלא טוב ברע או רע בטוב למ"ל כנ"ל ויש מי שפי' דאפילו גרסי כגירסתנו א"ש דהגמ' עיקר קושי' לכתוב רחמנא רע בטוב או טוב ברע אלא דמשום די"ל דמ"ש או ברע היינו רע ברע אבל טוב ברע לא לזה קאמר השתא וכו' וה"ה דהומ"ל הגמרא כלישנא דאביי הכא בטוב למ"ל ולא הוה אצטריך למי' השתא י"ל וכו' אלא דחדא מנייהו נקט ומ"מ סוגיא דהתם כשי' אביי אתיא ולא כשי' רבא דלרבא תרי טוב מייתרי:

דף ט:

בד"ה בעי וכו' ר"ל אי נמי וכו' עכ"ל נר' דגרסי בלישנא בתרא בבעיא כלישנא קמא ממש ואין ביניהם אלא בשינויא דגמ' חדא מגו חדא וכו' דלגירסתנו בהדיא מפורש בבעיא דב' בעיות נינהו בלישנא בתרא:

דף י.

גמ' כגון דשוו שליח לאקדושי ק"ק דהול"ל כגון דאקדיש אחד קרבן להתכפר בו הציבור כמו הבעיא וי"ל דה"נ קאמר דשוו שליח ר"ל גילו דעתם דניחא להו אם יקדיש אחד קרבן משלו לכפרתן דצריך ג"ד דלקמן קריא ליה הגמ' מתנה ואי לא דגילן דעתם אפשר דלא ניחא להו במתנה:

שם גמ' ת"ש דאמ"ר אבהו וכו' כ' הר"ן בנדרים דל"ו מתכפר עושה תמורה בתמורה נ"ל מקראי ע"ש נראה מדבריו דלמסקנא דפשיט מדר"א דמתכפר עושה תמורה קיימא הך דרשא דנזיר ואזלא לה הך דחייה דדחי לעולם לענין כפרה וכו' וכ"נ מדברי התוס' בזבחים ד"ו ע"א בד"ה מקופיא שהק' הא מתכפר עושה תמורה נ"ל מנזיר והתם מקיבעא ע"ש ומה שתי' שם דקרא לא אתי אלא למעוטי מקדיש לפמ"ש התוס' לעיל ד"ז ע"ב בד"ה שאין דאף מתכפר קאמר ליתא להך תי' ואכתי קשיא קושיתם שם בזבחים וצ"ל דהתוס' לעיל ס"ל דגם למסקנא קיימא הך דחייה דקרא דנזיר לענין כפרה ומתכפר עושה תמורה לאו מהך קרא דנזיר נפקא לן:

רש"י בד"ה אין קדושה וכו' מכח אמיה הוא דקדיש וכו' עכ"ל ק"ק מנ"ל לרש"י דלבר פדא הוי ולד חטאת אימא דבר פדא מודה לר"י בהא דרצה בולדה מתכפר משום מגו דנחית קדושה לאמיה וכו' כדעביד הגמ' צריכותא בסמוך וי"ל כיון דר"י אשמועי' דאין חילוק בדבר משמע ליה לרש"י גם לבר פדא אין סברא לחלק בכך ואין להקשות מנ"ל לרש"י דלמיתה אזיל נימא דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש די"ל דמ"מ אי מתכפר באמיה הולד למיתה אזיל ובהכי מיירי רש"י ולאפוקי מר"י דלעולם לא אזיל למיתה:

תוס' בד"ה ואזדא וכו' והא אפשר לומר וכו עכ"ל וא"ל דסמיך אמתניתין דפ' כיצד מערימין שהביאו בסמוך כמ"ש לבר פדא דאם כן טפי עדיף לפרושי ואזדא ר"י לטעמיה היינו דא"צ קדושה אחריתי לאוכוחי מדברי ר"י גופיה האי הוכחא גופה דמוכחי ממתני' דפ' כיצד:

דף י:

גמ' איתיביה אין ממירין וכו' הא דפי' רש"י והתוס' דעיקר קושי' הגמ' מלא שלמים בהם משום דקושי' הגמ' בתר הכי הא אבראי עבדי וכו' אינה אלא מלא שלמים בהם ועלה היא דסמיך הגמרא בעיקר קושיתו ולא הוה ס"ד לאוקמה בוולדי קדשים:

תוס' בד"ה כי תניא וכו' וצ"ל כיון דנחית בראשון וכו' עכ"ל יל"ד לפי זה מאי פריך הגמ' מי אלימא קדושת דמים דמפקעא וכו' נימא מגו דחל ק"ד על קה"ג וי"ל דלא חל קה"ג אלא אחר שנולד כיון דאין קדושה חלה על העוברים אפילו אם חל ע"י מגו אינו חל אלא אחר שראוי ליקדש ואכתי יל"ד לבר פרא אמאי לא אמרי' מגו וא"צ לאקדושי אחר שנולד והתוס' בד"ה ואזדא כתבו דלבר פדא צריך לאקדושי אחר שנולד וי"ל דבר פדא מיירי שהקדישו קה"ג וכיון דאין חלה על העוברין לא חל אפי' ק"ד דדוקא אם הקדישו בפי' לדמים הוא דחל ואמרי' מגו וכדתנן לקמן דף כ"ז ע"ב הרי אלו עולה לא אמר כלום ע"ש:

דף יא.

בד"ה ה"ק וכו' משום דפריך עלה בסמוך וכו' עכ"ל אין להקשות הגמ' לא לימא וממירין בהם ולא ליקשי קושיא דבסמוך י"ל דע"כ ליתני ממירין בהם דאל"ה עוברין למאי תנא להו דהא אגב ממירין הוא דתני להו וכדפירש"י בד"ה ועוברים שקדשו וכו' ע"ש:

רש"י בד"ה כלאים וכו' אפילו יצא דרך רחם עכ"ל ולפמ"ש התוס' לעיל בד"ה כי תניא דאמרי מגו אם יצא דרך רחם נחתא ליה קה"ג משא"כ ביצא דרך דופן כיון דלא חזי לקה"ג וצ"ל לדבריהם דהכא ל"ל בק"ד משום דאם כן פשיטא דאין מקדישין דק"ד א"נ תמורה וכמ"ש התוס' בד"ה אמורי וכו' ע"ש:

שם גמ' מאי לאו תנאי היא דמ"ס קדושה חלה וכו' מכאן ק"ל עמ"ש הר"מ בפי"ב מה' שחי' דין יו"ד מותר לשחוט את המעובר' ואין בו משום אוא"ב דעובר ירך אמו משמע דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט המעוברת משום איסור אוא"ב וא"כ קשיא דהכא כיון דת"ק ס"ל קרושה חלה על העוברים כר"י דעובר לאו ירך אמו היכי קתני נאכל ליום ולילה והא כיון דאיכא איסור אוא"ב הרי זבח פסול הוא דהוי מחוסר זמן וכדתנן בר"פ אוא"ב ע"ש ומ"ל בב"א ומ"ל בזא"ז כיון דס"ס איכא לאו דאוא"ב דע"כ נר' דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו מדכתיב לא תשחטו את שטעון שחי' וכו' כדתניא בתוספתא והביאה מרן הכ"מ שם וע"כ דס"ל להך תנא עובר לאו ירך אמו מדאצט' קרא דלא תשחטו והר"מ כיון דהוא פ' עובר ירך אמו לא הוצרך להביא קרא ונקט טעם הפשוט ובהכי ניחא מה שהק' ה' באר יעקב בסוף הס' דלמ"ד עובר לאו ירך אמו ואסור לשחוט המעוברת א"כ הא דדרשי' כל בבהמה תאכלו להתיר השליל הוי דאי להיתירא וכו' והרי אמרי' ביבמות דאי לא להיתיר' לא כתיב קרא ע"ש ועפי"ה לכ"ע אין בו משום אוא"ב ויש מי שתי' לקושי' ה' באר יעקב דהוי דאי לאיסורא דכיון דשרי בלא שחי' אסור משום אוא"ב ואי לא כתיב כל בבהמה הוא דבעי שחיטה וממילא מותר לשחוט המעוברת וכה"ג אמרי' ביבמות גבי הא דדרשינן ואין בניה תועכין ע"ש עכ"ד ולא דמיא כלל ועיין להתוס' לקמן דכ"ד ע"כ בד"ה קסבר במ"ש בס"ד דמשם באר'ה דלכ"ע מותר לשחוט המעוברת ואין חולק בדבר ע"ש:

דף יא:

תוס' בד"ה ר"ח וכו' דר"ח סבר וכולי עכ"ל עיין להבה"ז ועיין להתוס' בנדה דכ"ג ע"ב בד"ה אמר רבא ע"ש:

בא"ד דבפ' החולץ אמר רבא וכו' עכ"ל הנה הר"מ ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק פ' כמ"ד בדבר שהיא מתה ותמהו עליו כיון דפ' טריפה אינה חיה וכר"א דניטל ירך נבילה אמאי פ' בדבר שהיא מתה וע"ש לה' לח"מ וכיוצא בזה איתא במסכת נדה דף כ"ד ע"א גבי המפלת גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות ופליגי כמה שיעור זה ח"א טריפה וחד נבילה וח"א בדבר שהיא מתה ופ' הר"מ בפ"י מה' א"כ דין י"א במ"ד בדבר שהיא מתה ותמה מרן כ"מ דהא פ' טריפה א"ח וכר"א דניטלה ירך נבילה ע"ש ונ"ל הכל במ"ש הרשב"א בת"ה בדיני יולדת שער ו' דטעמא דמפלת ושטו נקוב אמו טמאה אע"ג דטריפה א"ח מ"מ חיה זמן מועט עד יב"ח וכיון שיש לה חיות זמן מה אמו טמאה ע"ש וא"כ גבי גוף אטום דאמרי' רי' למ"ד טריפה א"ח אין אמו טמאה ע"כ צ"ל דהך מ"ד ס"ל טריפה א"ח כלל ועיין בפ' א"ט דנ"ז ע"ב ע"ש דאי חיה יב"ח היתה אמו טמאה לפ"ד הרשב"א והשתא י"ל דמ"ד התם בדבר שהיא נבילה דאמרי' טריפה חיה ס"ל היינו חיה יב"ח סגי ואצ"ל דס"ל חיה לעולם גם למ"ד בדבר שהיא מתה דאמרי' דלא ס"ל כר"א היינו דלא ס"ל כר"א דאמר נבילה דמשמע נבילה מהשתא ואין לה חיות כלל אלא ס"ל נבילה לענין דלא מהניא לה שחי' אבל אינה נבילה מהשתא וכ"פ הר"מ דניטלה ירך נבילה לענין דלא מהניא לה שחי' וניחא הכל ובהכי יתיישב גם פ' הר"מ כאן דסובר דבעי' דבר שהנשמה תלויה בו ואין לה חיות כלל ומאי דאמרי' דס"ל טריפה א"ח היינו א"ח כלל ואידך מ"ד ס"ל חיה מיהא יב"ח וכן נמי לענין ניטלה ירך וניחא הכל שפיר ובהכי ניחא קושי' התוספות הלזו דנהי ס"ל א"ח יב"ח מ"מ חיה מיהא מקריא כאמור:

שם גמ' והא נמי קרבן הוא וכו' מק' דלקמן די"ד ממעטי' גבי תמורה עופות מבהמה וקב"ה מקרבן הרי אע"ג דכתיב קרבן ממעטי' עופות מבהמה וה"נ נימא הכי ול"ק דהתם דקרבן אתא למעט קב"ה שפיר ממעט עופות מבהמה כיון דאתא קרבן לדרשא אבל הכא מייתורא דקרבן מרבי' עופות וזהו בעייתו אי ממעטי' עופות מבהמה וקרבן אתי לדרשא אחריתי אי לא אתי קרבן אלא לרבויי עופות ובהמה אתא לדרשא אחריתי:

שם תרי מגו לא אמרי' תפשוט וכו' צ"ל דס"ד דמאי דאמרי' תרי מגו לא אמר היינו דלא אמרי' המגו הב' כלל אפי' לחודיה דדוקא מגו דחל אחד אבר חל אכולה בהמה אמרי' דמבואר הוא בברייתא דלעיל אבל מגו דחלה ק"ד חלה קה"ג לא אמרי' ליה כלל אפי' לחודיה ולכר פריך תפשוט ממימרא דהקדיש זכר לדמיו דאמרי' מגו דחל ק"ד חלה קה"ג ומשני דהבעיא היא אי אמרי' תרי מגו אבל חד מגו אמרי' אפי' מגו זה הב' וניחא לפ"ז דרש"י מהפך המגו ממאי דאתמר בגמ' דב' מגו הא' מגו דחל אחד אבר וכו' וכ"מ מדנקט רבא בבעייתו מהו דתיחו' ליה קה"ג משמ' דזהו המגו הב' דמבעי' ליה:

דף יב.

תוס' בד"ה אין המדומע וכו' וה"ה דמילתא דר"א וכו' עכ"ל עיין במתניתין דתרומות פ"ה דקתני סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפל' למ"א ר"א אומר מדמעת כתרומת ודאי ע"ש הרי דד"ז שכ' התוס' משנה ערוכה היא וי"ל הגביהה שאני כיון דהגבי' במתכוין י"ל טפי היא סאה שעלתה והתוס' חידשו אפי' שנפלה מאליה למ"א ובהכי ניחא דלא מייתי הגמ' מהך מתני' שהיא קודמת למשנה דמייתי הגמ' בשמעתין:

דף יב:

גמ' מכלל דרבנן וכו' עיין להר"ב במסכת תרומות פ"ה דמפרש למתני' דאין המים שאובים פוסלין וכו' כאוקמתא דרבייה והמשכה דדחי הגמ' וע"ש ועיין להתיו"ט:

שם גמ' ואפי' בד' וה' כלים וכו' מדלא מוקי לה למשנתנו אפי' כרבנן וטפי מחמשה מוכח דלרבנן אפי' טפי מחמשה פוסלין וק' מנ"ל להגמ' נימא דלרבנן דנקטי ד' וה' בדוקא דכה"ג אמרי' בפ' א"ע דף מ"ו ע"א לענין נט"י לאחריו אפי' מיל א"ח ודייק הגמ' מינה מיל הוא דא"ח הא פחות ממיל חוזר ע"ש וה"נ דכוותה וי"ל דשאני הכא דנקט ד' וה' והוי כדאמרי אינשי וכדאי' בר"פ מפנין לאוקמתא ב' ואפי' לאוקמתא קמייתא שם י"ל דבסברא תליא מילתא כמ"ש התוספות בריש סוכה ע"ש והכא מסתברא ליה להגמ' דה' ויותר מה' דינם שוה להא מילתא כיון דאינם כחשבון הלוגין דמה"ט הוא דד' וה' לת"ק לא פסלי כמ"ש התוס':

שם גמ' הא כיצד רצה וכו' היינו בקראי לחודייהו אמרי' הכי אבל אחר דאתא הג"ש ילפי' מסוטה דלכתחי' עפר ע"ג המים וכי כתיב ונתן עליו מים היינו לדיעבד וכדתניא בברייתא בהדיא מה כאן הקדים עפר למים כשר ועיין למהרש"א בסוטה דט"ז שכ' דיש לקיים פירש"י דיומא דמ"ג אליבא דר"ש והוא תימה דר"ש דיעבד קאמר:

שם ותנא דידן מ"ט וכו' עיין בסוטה די"ו דפריך ורבנן וכו' וק' נימא דרבנן לא דרשי ג"ש וצ"ל דסמיך אתנא דידן דהכא מיהו מפירש"י שם משמע דמשו' דרבנן גבי סוטה ס"ל דפסול פריך כן ונ"ל דפריך דנילף במה מצינו אפי' גמיר ג"ש ואע"ג דכתיב תורה גבי סוטה לעיכובא מ"מ כיון דאיכא ילפותא דמ"מ כמו אי גמיד ג"ש דמ"ש מה מצינו מג"ש ובהכי ניחא דנקט הגמ' מה מצינו בכ"מ מכשיר למעלה וכו' ולא נקט ג"ש דכיון דקושי' הגמ' מכח מ"מ משני ליה כסברתו וגם הגמ' כאן דנקט מ"מ ולא ג"ש י"ל סירכא דסוגיא דהתם נקט:

תוס' בד"ה הא כיצד וכו' ג"ש למאי אתא וכו' עכ"ל הא ודאי דג"ש לא מייתרא דאתא למילף סוטה מחטאת דאם הקדים עפר כשר אלא דקושיתם אמאי נקט ר"ש מה להלן עפר ע"ג המים הא מקר' גופיה דחטאת י"ל כן ותי' דאתא ג"ש ללמד דלכתחי' עפר ע"ג המים ולא אם רצה וכו':

דף יג.

מתני' שנאמר לא יחליפנו וכו' מכאן ק' לדעת הר"מ בריש ה"ת דציבור ושותפין לוקין דהא ממעטי להו מן הלאו וצ"ל דהר"מ לטעמיה דהביא דרשא דמעשר דר"ש ולדידיה י"ל דלא אדמעוט אלא דלא עבדי תמורה אבל מן הלאו לא אימעיט דר"ש לא משמע ליה דלא יחליפנו אימעוט ציבור כדקתני בברייתא דבסמוך אבל לת"ק אה"נ דאין לוקין דהא עיקר המיעוט בלאו כתיב ובהכי ניחא מה שמק' לדעת הר"מ הלזו מגמ' דריש מכילתין דאמרי' ה"מ עונש השוה בכל ע"ש דמשם באר"ה דציבור ושותפין אין לוקין ועפי"ה ניחא שפיר דהתם מייתי רישא דמשנתינו ולת"ק לא לקי כאמור ולר"ש אה"נ דלא איצט' ואם ימיר לרבות האשה וס"ל כר"מ וי"ו דאם ימיר לא דריש וגם לר"מ י"ל דס"ל כן למסקנא דשמעתין דלעיל ולא קאמר הגמ' דר"מ דריש ליה מוי"ו דואם אלא לס"ד דאכתי לא ס"ד הא דהשוה אשה לאיש:

רש"י בד"ה קכ"ה סתמן בע"מ וכו' עכ"ל רש"י גופיה בזבחים דקי"ג ע"ב דחי פי זה מפרת חטאת וע"ש בתוס' בד"ה יצאו דמישבי פירש"י על נכון ומשם יש להוכיח ספיקו של המש"ל שנסתפק אי הא דכל הראוי למזבח אי מידי מזבח דאורייתא או דרבנן ע"ש ומדברי התוס' דזבחים הללו יש להוכיח דהוי דאורייתא וי"ל:

דף יד.

תוס' בד"ה וכל הקרב וכו' אלא דמהדר לפרוכי אף מרישא לפי מאי דס"ד וכו' עכ"ל כן צ"ל:

רש"י בד"ה דברים דאל"כ היא העולה מאי ממעיט עכ"ל עיין מה שפי' הבה"ז ויותר נר' דאדסמיך ליה קאי אאיברים ופדרים דאמאי לא אמרינן דצריך שיניחם עם בא השמש ומתרץ דא"כ איברים ופדרים לדבר הקרב ביום דינם שוה וא"כ היא העולה מאי ממעט דמשמע שאר דברי' הקרבין ביום דדוקא איברים ופדרים קאמר מבני הישי':

דף יד:

תוס' בד"ה סמי וכו' וה"ה דצריך כ"כ למיסמיה וכו' עכ"ל עיין בסוגייא דהתם דממימרא דשמואל דמייתי הגמר' בתר הכי מבואר להדיא דנזירות א"ב וא"כ ל"ל למיסמיה מהתם וצ"ל דכוונתם דלפום סוגייא דשמעתין צ"ל דליכא בינייהו אלא מנחות ולשונם אינו מדוקדק:

בד"ה אלא וכו' דר"ש לטעמיה וכו' עכ"ל לפ"ז י"ל קושי' התוס' קמאי דרבנן ס"ל כר"ש בהא מילתא ונתיישב פירש"י דהתם ואין צריך לדחוק מחברון כמו שדחקו בתחילה:

דף טו:

בד"ה על עכו"ם וכו' ואתיא כמ"ד וכו' עכ"ל יל"ד הו"ל לקבוע דבריהם לעיל מינה בדברי ר"י שאמר על עכו"ם הביאום ועוד דבגמ' בפ"ק דהוריות מיישב לה אליבא דכ"ע דחטאו והדר חטאו וכו' ע"ש ונ"ל דהגמ' לא מיישב שם אלא דברי ר"י שאמר על עכו"ם הביאום אליבא דכ"ע אבל דברי שמואל לא יתיישבו אלא למ"ד כל שבס מביא פר דאי חטאו והדר חטאו מביא על כל אחת א"כ לא סגי להו בי"ב פרים דבימי צדקיהו עבדו ע"א הרבה כידוע שצדקיהו בימי החרבן היה וניחא הכל:

בד"ה דקא קרבה וכו' וכ"מ בפ' הוציאו לו וכו' עכ"ל אין להקשות דנימא התם בפ' הוציאו לו לפום מסקנא דשמעתין לשינוייא קמא דנ"ל מקראי דקרבה ומנ"ל דסברא הוא דאי אינה מתה קרבה די"ל דא"כ הו"ל להגמ' התם להביא קרא דשמעתין דזהו עיקר כיון דמסברא לא ידעי' הקרבה:

דף טז:

רנ"א אחת ניתנה להם וכו' לפי' הב' שפירש"י דה"ד דרעיה בחד מקום גמירי והדר ילפי' אחת דמתה מאותה השייכא בציבור בהנך ד' דרעיה דהשתא הוי אפשר מאפשר ק' היכי ילפי' מהלכה הא כ' רש"י בפ' ר"א דמילא דקל"א דאין למידין י"ג מדות מהלכה דס"ל דגם במה מצינו לא ילפי' מהלכה ולא מסתבר הלכה מהלכה שאני וי"ל עיין להח"ן במ"ש לתרץ קושי' מהר"א פישיל ז"ל דליתא דהכא ר"נ אליבא דר"ש ור"ש גופיה ס"ל תמכר שלא במום ובישוב הקושיא עיין לה' שע"ה בפי"ד מה' מעה"ק ע"ש:

שם מתני' הציבור והשותפין מקדישין וכו' ק"ק

אמאי לא תני חומר בקדשי' מתמורה דאין עופות ומנחות עושין תמורה כדתנן לעיל ולפמ"ש הרא"ש במס' קינין הביאו השע"ה בה' פיסולי המוקדשין דר"י ס"ל עופות עבדי תמורה א"ש די"ל מתני' ר"י היא וכיון דלא דריש בהמה בבהמה למעוטי עופות ה"ה דלא משמע ליה למעט מנחות דכי הדדי נינהו:

דף יז.

עשה שוגג כמזיד התוס' ביומא ד"נ ע"ב בד"ה חומר הקשו הברייתא דהתם אמאי לא קתני חומר זה ע"ש מה שחידשו בתי' והם דברי הגמרא בנדרים דט"ו ע"ב ע"ש וצ"ל דריב"י דמשנתינו לאו אחומר דת"ק קאי ות"ק לא חשיב לה משום דלא מקרי חומר וזהו לפי תי' וע"ש במהרש"א ועיין לה' שמחי"וט ד':

שם גמ' האי תנא סבר וכו' ואיהו דאמר כרבנן דפליגי אר"א דמשנתינו ור' אושעיה ס"ל דלא פליגי דאל"ה הוה פריך בגמרא לימא כתנאי ועיין להר"מ בפי' המש':

דף יז:

אי דחטאת גמרי לה וכו' אע"ג דמדברי רע"ק נר' דבאשם משתעי מ"מ אי בחטאת מיירי ת"ק מהדר ליה רע"ק דבאשם איכא מיעוטא וילפי' חטאת מאשם בהיקיש' דכחטאת כאשם ולמאי דאמר אי בעולה וכו' איכא היקיש' דעולה לאשם בקרא דזאת כדאי' בכ"מ ובהכי ניחא מה שמק' אמאי לא מוקי לה בוולד מעושרת כדלקמן די"ח ע"ב דעפי"ה ניחא דליכא היקישא בוולד מעושרת לאשם ובהכי ניחא מאי דק"ל מכאן למ"ש הרא"ש בפי' למס' קינין הנדפס בס' שיטה שלא נודע שמה למס' קידושין אמתני' דהאשה שהביאה עולתה ומתה וכו' שכ' דר"י ס"ל יש תמורה בעוף ושם מבואר בדבריו דחמש חטאות מתות דוקא בבהמה ולא בעוף ע"ש דלפי"ז אמאי לא מוקי לה לברייתא הלזו בחטאת העוף דמיעוטא אתא לתמורת חטאת העוף דאינה קריבה דעפי"ה ניחא דחטאת העוף לא איתקש לאשם ומאי מהדר ליה רע"ק וס"ל להרא"ש כמ"ש רש"י כחולין דכ"א ע"ב דפליגי ר"י ורבנן בהא ובר פלוגתייהו דר"י הוא רע"ק אבל התוס' שם כ' דלכ"ע היקיש' דזאת התורה איתיה בעוף ע"ש:

תוס' בד"ה אי דעולה וכו' ה"ה דהומ"ל זכר הוא וכו' עכ"ל ק"ק נימא דהוה מוקמי' ליה בתמורת אשם ולכך פריך שפיר הא הילכתא וכו' למידחי דלא מיתוקם אפי' בתמורה וי"ל דע"כ הגמ' מתחי' לא פריך אלא אולד דבתר הכי קאמר קרא למעוטי תמורת אשם הא נמי הילכתא וכו' ואי מתחיל' אתמורה נמי קאמר מאי מהדר תו ואי אתמורה אשם וכו':

בא"ד אמאי לא מוקי לה באשם וכו' עכ"ל ר"ל דאתא קרא לו' דלא קרב לעולה וגליה דמאי דאמר' הלכה קרב עולה לאו הוא עצמו אלא דמיו לעולם:

דף יח.

גמ' למ"ל קרא וכו' אלא קרא למ"ל מבע"ל לכדר"ה וכו' התוס' בנזיר דכ"ה נתקשו הרבה דא"כ מאי מהדר ליה רע"ק א"צ וכו' ועו"ק וכו' ע"ש שנדחקו ליישב סוגיין דשמעתין ונ"ל דס"ל להני תנאי כר"נ דאמר לעיל די"ו ע"ב אחת ניתנה להם והעמידום על ה' ע"ש ועיקר כוונתם הני תנאי ללמדנו דתמורת אשם אינה קריבה אפי' אם יתברר על ידי אליהו שאחת שניתנה להם אינה תמורת חטאת אפילו הכי אינה קריבה מהני מיעוט דקאמרי והגמ' פריך א"כ ניפשוט מינה דהאחת שניתנה להם אינה תמורת חטאת דאל"ה קראי דרק והוא למ"ל ומשני דהוה מוקמי' לקרא דרק דאי עבר והקריב ודהוא כדרב הונא ומ"מ אי האחת שניתנה אינה תמורת חטאת טפי אית לן לאוקמי הני מיעוטי למעט דלא קריבה מלאוקמי דאי עבר והקריב ולדרב הונא ולפי"ז דברי התנאים כפשטם אזלי לאשמעינן דלא קרבה והיינו אי האחת שניתנה להם לאו תמורת חטאת אלא חטאת שכפרו בעליה ושארה:

שם גמ' אמר רבא מסתברא וכו' לדברי רבא ליכא למי' כדאמר הגמ' לעיל בר"פ רבנן שמעו לר"א וכו' וע"כ לרבה משני בקושי' הגמ' לעיל בר"פ דזו ואצ"ל זו קתני דב' תיבות אורחיה דתנא למי' זו ואצ"ל זו כמ"ש התוס' ברפ"ב דקידושין והגמ' לעיל בשי' ריב"ל אזיל וכיון דקאי אדברי ר"א אורחיה הוא למיתני זו אף זו ולפמ"ש הח"ן בשמעתין דמתני' דלעיל בדין תורה משתעי צ"ל דהגמ' לעיל דקאמר רבנן שמעו לר"א וכו' בשי' ר"י אזיל דר"א מדין תורה קאמר אבל למסקנא דגמ' דטעמא דר"א משום שמא יגדל עדרים ל"ל שמעו לר"א וכו' אלא דמתרצי בקושי' הגמ' דלעיל דזו אף זו קתני ולרבה זו ואצ"ל זו וא"כ ע"כ דבב' תיבות אורחיה למתני זו אף זו וזו ואצ"ל זו דלא כהתוס' ברפ"ב דקידושין:

דף יח:

גמ' לאתויי ולד מעושרת פירש"י דנאכל במומו לבעלים וכ"פ הר"מ ועיין להתוס' במעילה די"ג ע"ב שכ' דהא דתנן ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת ואחרים מתנדבים כן לאו דילדה כשהיא חולין דא"כ ליכא ריוח להקדש ואמאי אחרים מתנדבים כן אלא בילדה אחר שנתעשרה ע"ש ואע"ג דס"ס נאכל במומו לבעלים וההנאה אינה להקדש אלא לבעלים מ"מ מקרי ריוח להקדש דר"ל הנאה לבהמת הקדש ועמ"ש בזה בחי' למכילתא פ' משפטים פי"ט ובמה שהק' ה' צ"ק כאן אמאי לא משני לעיל כן בולד מעושרת ע"ש כבר ישבתי קושי' הלזו לעיל ברי"ז ע"ב ע"ש:

תוס' בד"ה בדמיהן וכו' ולד חטא' מתה ומש"ה וכו' עכ"ל הא ודאי דהכא בולד תמורה מיירי אלא דמשמע להו דולד תמורה דינו כמו ולד עיקר הקדש ובחטאת מתה וא"כ באשם נמי אי הי"ל ולד כגון מפריש נקבה לאשם וילדה היה דינו לרעיה וא"כ ולד תמורתו היה דינו לרעיה ותירצו. כיון דל"מ ולד כהלכתו שהרי ל"מ לה אלא אי הפריש נקבה שלא כדינו לא נגמרה הלכה להכי וכיון דולד אשם אין דינו לרעיה גם ולד תמורתו כן ואין ללמוד ולד תמורת אשם מולד תמורת חטאת ולו' דהלכתא דכל שבחטאת מתה וכו' אולד תמורה נמי קאי דכיון דולד אשם אינו לרעיה לא עדיף ולד תמורתו מולד אשם גופיה ועיין להח"ן לעיל דט"ז ע"ב במ"ש לתרץ קושי' מהר"א פישי"ל ז"ל דמ"ל במפריש נקבה ע"ש והוא נגד דברי התוס' בדיבור זה דבכה"ג דלאו כאורחיה לא נגמרה ההלכה וי"ל דבריו דדוקא כי איכא לאוקמי ההלכה לשאר דברים אמרי' דלא נגמרה ההלכה בדלא כהלכתא אבל חי אחת ניתנה להם והיא ולד חטאת וא"כ בע"כ ניתנה ההלכה אפי' שלא כהלכתו ומ"מ דברי הח"ן ליתא כמ"ש לעיל ולעיקר הקושיא י"ל דמוקמינן ההלכה בולד תמורתו ועדיף מולד אשם גופיה ושבקיה להלכה דדחיק דמוקי אנפשיה כיון דליכא לאוקמי בע"א ובהכי י"ל מה שהק' ה' צ"ק מאי קאמר לעיל אי דאשם כל שבחטאת וכו' הא לא נגמרה ההלכה דלא כהלכתו ע"ש די"ל דסוגיא דלעיל אליבא דר"ן דאחת נתנה להם וכמו שאמר לעיל וא"כ בע"כ לאוקמי אפילו דלא כהלכתו:

דף יט.

תוס' בד"ה אי הכי וכו' מ"ש מפריש נקבה וכו' והכא גבי פסח וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל תק"ל רישא לסיפא משום דבהא פשיט"ל דהא דקאמר אי הכי וכו' היינו משום דלאוקמתא דאביי א"ש רישא לסיפא דלהא נחית אביי לתרוצי מיהו ס"ד דבתי' דאביי לא יתורץ מפריש נקבה וכו' דלא נזכר זה בדברי אביי וצריכי לטעמא דשם עולה על אמו וא"כ תקשה ליה בלא"ה ומאי אי הכי דקאמר ותי' דבתי' דאביי יתורץ גם מפריש נקבה לעולה אפי' שלא נזכר בדברי אביי דפירוש דברי אביי הוא משום דאי קרב הולד דחי את אמו וכדפירשו התוס' בד"ה אביי:

תוס' בד"ה אף וכו' וי"ל דה"מ לכתחילה וכו' עכ"ל והיינו בשאר קדשים אבל במעשר אפי' לכתחילה דיליף מבכור והגמ' שם דפריך נילף מקדשים היינו דלכתחילה לא ומיהו ק' לפ"ז ברייתא דת"כ שהביא רש"י שם בבכורות דדריש מקרא דלא קדיש וע"כ לדיעבד דאי לכתחי' מקרא דשבעת ימים נ"ל דלילה לקדושה דמשמע דקודם לכן לא והתוס' שם תי' דסוגייא דתמורה במעשר מיירי ע"ש ולפ"ז בקדשים לא קדיש כלל וההיא דפ' אוא"ב דכל הראוי לבא לאח"ז וכו' במעשר מיירי ותימה דבר"פ פרת חטאת אית ליה לר"ש תורים שלא הגיע זמנם בל"ת וזה לא שייך במעשר אלא בקדשי':

דף כ.

גמ' לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה וכו' דוקא קודם הפסח אבל נשתייר אחר הפסח מודה ר"ש דעושה תמורה דשלמים הוא והכי איתא בירוש' בפ"ט דפסחים אמתני' דמפריש נקבה לפסחו ע"ש ובהכי ניחא דרבי במשנתינו גבי מפריש נקבה לאשם הביא ס' ר"ש דתמכר שלא במום וסתם בפסחים במפריש נקבה לפסחו לא הביא ס' ר"ש דאע"ג דר' פליג עליה בפסח מ"מ הי"ל להזכיר ס' ר"ש ועפי"ה ניחא דהתם מיירי בנשתיירה אחר הפסח וכדאי' התם וכמ"ש התוס' שם ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם דגבי פסח אפילו ר"ש מודה ע"ש דלכאורה הוא נגד סוגייא דשמעתין ועפי"ה ניחא שפיר:

שם גמ' קס"ד ה"ט וכו' עיין מ"ש הח"ן בכוונת הסוגייא לפירש"י ולפ"ד לא א"ש מ"ש רש"י בד"ה תרי גופי טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה דכיון דבעולת נדבה לחוד מיירי טפי היל"ל טעמא דאי פריש עוף מייתי עוף ע"כ נר' עיקר בפי' הסוגייא לפירש"י דהגמ' סובר דר"ש מיירי בין בעולת חובה בין בעולת נדבה ומעיקרא ס"ד דלא בעי' שם עולה בההיא מילתא גופה אלא כיון דמשכחת לה במילתא אחריתי סגי ומ"מ בעי' מחובה לחובה ומנדבה לנדבה ולפי' הס"ד בעולת חובה משום דאי בעי מפקיר כדפירש"י ובעולת נדבה פשיט"ל דמ"ל דאי פריש וכי מסיק השתא מיהא לא חטא ובעי' בהא מילתא גופה פריך א"ה הא לאו עולת העוף מייתי ובעולת חובה היכי מ"ל ואפי' תוקמה בעני והביא בהמה דבידו להביא עיף מ"מ בעולת נדבה היכי מ"ל בההוא מילתא גופה ומשני כר"א בן עזריה וכו' והשתא למסקנא מיירי בעולת חובה ובעני ובעולת נדבה אף בעשיר:

שם גמ' ר"ש ס"ל כראב"ע וכו' במנחות דק"ז ע"א אמרי' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה ופירש"י באתריה דת"ק גריע כבש מעוף ובאתריה דראב"ע גריע עוף מכבש ע"ש והיה נ"ל בכוונתו דאפי' ת"ק מודה דיכול להביא עוף אלא דכל א' נקט הגרוע וכוונת ת"ק וראב"ע הוא להשמיענו דיכול להבי' הגרוע ות"ק נקט כבש דהוא הגרוע באתריה וראב"ע נקט עוף דהוא גרוע באתריה אלא דלפ"ז ק' מאי קאמר בשמעתין ס"ל כראב"ע הא אפי' לת"ק כן הוא לכ"נ דלת"ק כיון דבאתריה כבש הוא הגרוע דעת המקדיש כי לא פורש אמרינן דדעתו על הגרוע והוי כמקדיש כבש בהדיא דאי' להביא עוף דאין למזבח אלא דמו ולכך קאמר דס"ל כראב"ע דצריך להביא עוף ומ"מ כשהקדיש כבר בהמה במקום עוף קדושה דאע"ג דלת"ק אינו כן יש לחלק בין בהמה לעוף ומ"מ קשיא לישנא דגמ' ס"ל כראב"ע הא ת"ק מודה באתריה דראב"ע שכן הוא וי"ל דמ"מ פליגי באתריה דראב"ע דת"ק ס"ל דבטיל גבי רוב המקומות וראב"ע פליג ומאי דקאמ' ולא פליגי היינו ל"פ פלוגתא גמורה אלא בחד מקום דראב"ע וכזה ממש ראה וקידש מרן בכ"מ בפ"א מה' שכנים אמאי דפ' הר"מ בגינה ט' קבין לזה וכו' ובגמ' אמרי' ול"פ מר כי אתריה וכו' ע"ש וה"נ דכוותה מיהו ק' בדעת הר"מ דפי"ו מה' מעה"ק פ' תרווייהו אתריה דרבנן וראב"ע ומנ"ל דלא פליגי מ"ש מההיא דגינה וי"ל דס"ל באמת פליגי אלא דפ' כראב"ע משום דר"ש בשמעתין קאי כוותיה:

תוס' בד"ה דהא וכו' וי"ל דפריך מכ"ש וכו' דהיא גופה חזיא לפרת חטאת וכו' עכ"ל וכיון דמשום דהיא גופה חזיא פריך ניחא דלא קאמר רוב חטאות בקושייתם שניה דהנך לאו קריבה היא גופה דליכא בחטאות פרה ועיין להח"ן:

דף כ:

גמ' והתני ר"ח וכו' ק"ל לפירש"י והתוס' דולד תמורה מקרי ולד ולד אמאי קתני במתני' לעיל די"ח ע"א על ולד ולד תמורה לא הול"ל אלא ולד תמורה והוא גופיה מקרי ולד ולד ע"ש במתני' ובגמ' שם ע"ש ואילולי פירש"י והתוס' היה נר' לפרש דהכא מימרא דר"נ אכולה מתני' קאי גם על ולד ולד ואהא פריך אבל אולד תמורה גופיה קושטא קאי דברי ר"נ ולא אידחיא אלא בדין דולד ולד ובהכי ניחא פ' הר"מ בפ"ד מה"ת דפ' כר"נ דבולד משתעי הר"מ ומר"ן הכ"מ כ' דלא קשיא כ"כ וכו' ע"ש ויש סיוע לדבריו דהגמרא מעיקרא אמימרא קמייתא פריך גם מדתני ר"ח והדר אמר אלא אי אתמר וכו' והיכי הוה ניחא ליה בזה דמה משני בדתני ר"ח אלא ע"כ דלא דלא חש לקושי' ב' דל"ק כ"כ כמ"ש מרן הכ"מ:

דף כא.

תוס' בד"ה המטיל וכו' משום דחזי להקרבה קודם המום וכו' עכ"ל ק"ל אמאי לא חילקו בפשי' משום דבע"מ דמיה חזו להקרבה אבל תמורת בכור וטעות מעשר אפי' דמיהן לא חזו להקרבה דכה"ג מחלק הגמ' בפ"ק דע"א די"ג ע"ב בין מטיל מום בזה"ז למטיל בבע"מ ולחד תי' שכ' התוס' במנחות דנ"ו ע"ב בד"ה ה"מ דדוקא בזה"ז דקי"ל ניחא שפיר דהוצרכו כאן לחלק בע"א דלא תקשה ממחמץ אחר מחמץ ולכך הוצרכו משום דקודם הוה חזי וכו' ולזה כוונו שם במנחות דבזה"ז קי"ל משום דלא היה חזי קודם להקרבה:

בד"ה אי קסבר וכו' פירש"י דבזבחים אמרי' וכו' עכ"ל דמתני' היא שם מקריבין אע"פי שאין בית והקשו לפירש"י הא בעי' מזבח ומכח זה דחו פירש"י דמאכילה פריך ולא מהקרבה ובמתני' דמקריבין אע"פי שאין בית לא ק"ל הא בעינן מזבח די"ל בחרב ועדיין המזבח קיים מיירי אבל הכא דבזה"ז מיירי ק"ל שפיר ולא ס"ד למי' יבנה מזבח:

בד"ה ה"ג וכו' מדפריך עלה מה לביכורים וכו' עכ"ל עמ"ש הח"ן דס"ל דפירכת חומרא לא הוי אלא פירכא כ"ד ע"ש ולפ"ד במסקנא דברייתא דמייתי לה מהיקישא ולא סגי בילפותא דכיון דבנזרק מיירי ליכא פירכא צ"ל משום דאיכא למיפרך מה לבכור דהקפידה תורה על בשרו במזבח משום דהוה דמו במזבח ואיתקש בשרו לדמו א"נ פרכי' מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו ואוכלין וכגי' רש"י לקמן בדברי בן עזאי ע"ש ובמ"ש התוס' הא דמוקי בנזרק אמסקנא דברייתא קאי צ"ל דבתחילת הברייתא דבלא נזרק מיירי הוה מצי לדחויי הילפותא מבכור דבכור נמי ליתי כיון דקדושה א' קדשה לעת"ל ולא נזרק דמו אלא דבלא"ה דחי מה לבכור שכן טעון מתן דמים וכן גבי ביכורים ולא פריך הגמ' אלא אמסקנא דברייתא:

דף כא:

גמ' ולרבנן דמפקי להו וכו' לכאורה קשה הא אין היקש למחצה וכן לעיל מנ"ל להגמ' דרי"ש פליג ארע"ק ולפי מאי דנר' מדברי רש"י בכריתות דכ"ב ע"ב דדוקא בהלמד מן המלמד הוא דאמרי' אין היקש למחצה אבל ללמוד זה מזה וזה מזה לא אמרי' אין היקש למחצ' ניחא שפיר דמאי דקאמ' ולרבנן וכו' היינו רי"ש ובן עזאי ולא קאי ארע"ק ועיין להח"ן:

רש"י בד"ה ובירושלם וכו' בשלמא קדשי' קלים איכא דם וכו' עכ"ל היינו למיסב טעמא דלא ת"ל אק"ק אבל מ"מ לא הויא פירכא כי ילפי' מבנין אב:

דף כב.

גמ' אמר רבא ה"ק תנא וכו' דאיהו אמר לעיל די"ו ד' ניתנו להם והעמידן על חמש הרי דס"ל עברה שנתה מתה וי"ל דמודה ר"ל היכא דאיכא תרתי לריעותא דמתה והא דלא אוקמה רבה כאוקמתא דרבא משום דלא ס"ד צריכותא דלקמן:

תוס' בד"ה אמר וכו' ול"נ דתשאר מילתא דרשב"ל בקושי' וכו' עכ"ל לא ידענא אמאי תשאר בקושי' הא הגמ' לא פריך אלא מדברי ר"י דאמר ב"ח נדחין ופריך לרבא דס"ל בכ"מ הלכה כר"י לבר מתלת ולכך משני דאיהו לא ס"ל כר"ל בהא אבל לר"ל גופיה נוקי למתני' ב' שבזו"ג א' קרב וב' שבזו"ג ב' רועה כרב דפליג אר"י בהא:

דף כג.

בד"ה טעמא וכו' אבל נמצאת קודם כפרה וכו' ויביא נגאלו ומאלו וכו' עכ"ל וה"ה דהומ"ל תקנתא דנמלך וכדרב הונא אלא דניחא להו בהאי תקנתא דלא בעי למיטרח לב"ד וכמ"ש רש"י בר"ה ה"מ ועיין בתוס' בד"ה רישא וכו' ע"ש:

דף כד.

גמ' תנן לפי שאין חטאת צבור וכו' הא דלא משני הא מני ר"ש דס"ל אפי' לאחריות מתה ועיין מ"ש התוס' ביומא דס"ה ע"א ע"ש והא דפריך דרב אדר"א אע"ג דר"א ס"ל בסוף כריתות ב"ח נדחין ופליג ארב בהא מ"מ בב"ח נדחין דפלוגתא דתנאי שם היא אין תימה אי פליגי משא"כ בהא דאחריות:

רש"י בד"ה רב ס"ל וכו' תחילת הפרשתו של ב' וכו' עכ"ל הא דלא משני הגמרא לעיל כי פריך לר' אבא ממשנה זו רב לטעמיה כדמשני הכא דתחילת הפרשתו לאו להקרבה י"ל דאינה מתה כה"ג אלא לרבי דכיון דס"ל מפריש לאיבוד כאיבוד וע"כ ה"ט דשם אבודה אית לה ונכלל בכלל אבדה דהל"מ היא ולכך היכא דתחילת הפרשתו לאו להקרבה והוי מפריש לאיבוד דשם אבודה אית לה מתה אבל לרבנן כמו אבודה ממש ולכך הגמרא דס"ד דרבנן. היא ל"מ לשנויי האי שינוייא דמצוה בראשון:

בד"ה לא ימנה וכו'. דדמי כעבודה וכו' עכ"ל משמע דאפי' למאי דאמרי במערבא נראה כעבודה בקדשים אכתי צריכין לאוקמה כב"ש דלא כמ"ש רש"י גופיה בבכורות דל"ג ע"ש:

תוס' בד"ה ואידך וכו' או שמא י"ל דס"ל כרב הונא וכו' עכ"ל ק' דהתוס' לעיל בד"ה טעמא כ' דמאי דפריך לר' אבא ולא לרב הונא משום דהוי כי משך וי"ל דלא הוי כי משך אלא למסקנא דמצוה בראשון אבל השתא דס"ד דאיזה מהם שירצה יקריב הוי כאחריות ממש והגמ' לעיל דפריך לר"א ולא לרב הונא ס"ל כמסקנא דמצוה בראשון וכמ"ש בתי' הא' אלא דאיכא בין ב' התי' דלתי' קמא אפי' הקושי' לר' אבא אינה אלא משום דס"ל כמסקנא דמצוה בראשון אבל לתי' בתרא קושיא לר' אבא אפילו לס"ד דגמ' כאן ואין צריך לו' דלעיל לפי המסקנא דהכא אלא ליישב מאי דלא פריך לרב הונא:

דף כד:

בד"ה קסבר וכו' דאי טעמא משום דאין דעת המקדיש וכו' עכ"ל משמע דבאו לשלול דלא נימא דס"ל במעי אמן קדושין וטעמא משום דאין דעת וכו' וק' דכיון דס"ל במעי אמן הן קדושין א"כ אפי' דעתו להקדישם אין קדושה חלה דכבר קדושין הן מקדושת אמן ומ"ש טומטום ואנדרוגינוס דנקט רשב"ג וכן לרב. חסדא ק' ואי קושיתם דנימא דמיירי בבהמת חולין א"כ לא מתרצו מידי דהול"ל דמשמע ליה אפי' בבהמת הקדש ועיין להח"ן ונ"ל דבריהם דלעולם ס"ל דהויתן הן קדושין אלא דהגמ' חדית לן דכי אמרי' בהויתן קדושים אין קדוש' חלה על טומטום ואנדרוגינוס דלא כסברת הגמ' בזבחים כמ"ש אח"כ וע"ז מקשים אמאי הוצרך הגמ' לזה הא אפילו אי אמרינן בהויתן קדושים חלה עלייהו קה"ג א"ש דברי רשב"ג דלא קדושים דקאמר היינו קדושת פה שמקדישם ולעולם נימא דקדשי בקדושת אמן כשיוולדו ותי' דלא קרושים משמע דאין קדושה חלה עלייהו כלל:

בד"ה הא עדיפא וכו' אנן קי"ל כל"ב וכו' עכ"ל ומאי דכלו חיותא דר"מ. היינו משום דהוה מקני האם לעוברה וטעו אינשי דמקנו העובר לבד אבל אנן דמקני' גוף האם ליכא למיחש למידי ועיין שם בתוס' בבכורות:

דף כה:

רש"י בד"ה דילמא וכו' היכא דלא רצו להתכפר עכ"ל הא דלא ניחא ליה למי' דהלכתא בהקדישה ואח"כ נתעבר' כמש"ל בטעמא דשיירו משוייר ע"ש משום דכיון דאדם מתכפר בשבח הקדש כך לי. הקדישה ואחר כך נתעברה כמו הקדישה מעוברת דבהלכה לא נאמר אלא ולד חטאת מתה סתם ויש מק' להאי טעמא דאדם מתכפר בשבח הקדש אמאי נקט ר"י במילתיה הקדיש חטאת מעוברת לא הול"ל אלא ולד חטאת רצה מתכפר בו ומיירי בכל גוונא ואין לתרץ דאתא לאשמועינן קדושה חלה על העוברין כדאי' בפ"ק דכבר הוכיחו התוספות שם בד"ה אבל דאין זה חידוש ע"ש ועוד י"מ לפום האי טעמא תק"ל קושי' הגמ' לעיל בר"פ ולד חטאת מ"ט לא תני להו גבי אהדדי דהא ולד חטאת נמי לא פסיקא ליה וי"ל:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה