אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת פרה

מסכת נגעים

פרק א

משנה ב

וחכ"א אף בני שלש עיין להתוס' במס' ר"ה דף י' שהוכיחו דבן בקר היינו עגל מברייתא דת"כ שנראה מדבריהם דהיינו מדקא' ר"מ אף משמע דמודה לחכמי' דבן ב' לא ובקושיא שהק' מהכא ב' דמדעגל בן שתים ולא הק' בפשי' מברייתא דח"כ נראה מזה דאין הכרח מדקאמר ר"מ אף דאיכא למימר דפליג עלייהו בתרתי הפך ממה שנר' מתחילת דבריהם גם לפי תי' שתי' דקאי אף אחכמים אע"ג דחכמים גופייהו קאמרי אף על ר"י נראה מזה ג"כ דאין זה הכרח ואיכא למי' דפליג ר"מ בתרתי וא"כ נדחית הראיה שכ' בתחילת דבריהם מת"כ וראיתי להמש"ל שעמד ע"ד במקצת וכתב בכוונת דבריהם דהכי מוכחי מת"כ דאי כן בקר היינו פר א"כ פר בן בקר דוקא בן שתים ולא יותר ור"מ קאמר בת"כ בן שלש וארבע ואבן בקר קאי ע"ש ונכון הוא וכן נראה מדברי הר"ש ז"ל דכשהכריח ההכרח שכתבו התוספות מת"כ סיים אלמא אבן בקר קאי ר"מ והרי הוא כדברי המש"ל דוק ותשכח:.

עו"ש במשנה מיעטתו חלתו עיין לה' ביהודה תא"ח ססי' ל"ז:

פרק ב

משנה א

וחכמים פוסלין כ' הר"ב דס"ל עובר לאו ירך אמו ואפי' למ"ש התוס' בחולין דח"ן בד"ה והלכתא דדוקא גבי טרפות הוא דס"ל לר"י דעובר לאו ירך אמו משום דתלוי בחיות ועובר יש לו חיות בפ"ע ע"ש ה"נ תלוי בחיות כיון דיש לו חיות בפ"ע הוי משוי דהוי כרכב עליה אדם אחר וה' גוד אריה בד"מ ע"ג הצריך עיון בזה ע"ש:

עו"ש במשנה ולא זו בלבד אלא כל קרבנות וכו' כ' הר"ב ז"ל דהיינו לומר כמו שנחלקו בפרה כך נחלקו בשאר קדשים וקשה בר"פ אין מעמידין דפריך בגמ' ודילמא ע"כ ל"פ רבנן אלא בפרה דדמיה יקרים אבל בשאר קדשים לא מאי פריך הא בסיפא דמתניתין גופה קתני דפליגי בשאר קדשים ועיין בגמרא שם לעיל בסמוך:

משנה ב

פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגור בגמרא בכורות דמ"ד קאמר דמילוי זכרות קאמר אבל בזכרות אם לא נשאר גומא פסול ואינו נפדה ואם נשאר גומא נפדין והר"מ ז"ל בפ"ב מה' א"מ בדין ד' מנה אם נשאר גומא בהדי מומין דנפדין ובדין ח' מנה אם לא נשאר גומא גבי מומין דאין נפדין ופוסלין וע"ש בכ"מ בדין ד' שכ' וכ"כ רבי' לקמן וכו' אם נגממו קרניו וכו' תפדה ט"ס וצ"ל אין נפדין ובטלפיה תפדה והטעם פשוט וכו' כצ"ל ועיין לה' חזו"ן מ"ש שנראה שנעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בדין ח' ומרן בדין ד' הזכירו והוא תימה:

משנה ג

בהר"ש ז"ל ובההיא דזבחים וכו' דמסיק לה בקשיא דעדיפא וכן בההיא דשבועו' מסיק לה התם גבי לב ב"ד מתנה כצ"ל ור"ל דלמסקנא מסיק ק"מ בפירש"י ז"ל שם ומה שכלל בתחלת הדבור ההיא דשבועות עם הנהו מקומות דמוכח מהם דקב"ה היינו מס"ד דשם דקאמר שאני פרה דקב"ה היא ועיין התוס' במ"א:

משנה ה

הכל הולך אחר העיקר כ' הר"מ ז"ל בחיבורו וגוזז הראש המשחיר ואין בזה משים גוזז דדבר שאין מתכוין הק' החזו"ן דהא פ"ר הוא ובגמ' דבכורות קאמר הטעם דדמיה יקרים ע"ש ול"ק די"ל דס"ל דפ"ר באיסורי דרבנן שרי כמ"ש התוספות בפסחים דכ"ה ועיין לה' מגן אברהם סימן שי"ד ומה שהוצרכו בגמ' שם לטעמא דדמיה יקרים היינו לר"י בן המשולם דס"ל דבר שאין מתכוין אסור אבל לדידן א"צ לזה ודע דמכאן ילה"ר דח"ש באיסורי דרבנן אסור דהא ב' שערות ח"ש הוא דשיעור הגיזה כמלא היסט כפול כשיעורא דשבת כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מהל' מעילה ובמ"א הארכתי בזה:

פרק ג

משנה ב

כ' התוס' בר"פ הישן וקצת תימה מה מועיל מילוי ס"ס בעי' איש בשעת קדוש ע"ש מה שתי' והתי"ט תמה עליהם דהא דבעי' איש באפר שמזין על הטמא אבל הכא בכהן השורף את הפרה דמעלה בעלמא שמא נטמ' בהדיא קתני כמתני' דלקמן דהוא נוטל ומקדש ע"ש וה' חזו"ן כתב דכוונתם היא כיון דבעלמא בעי' איש לקדוש והכא לא מקדיש איש א"כ קדוש זה אינו כלום ואמאי מחמרינן ביה כולי האי למילוי כיון דהכא מילת' בעלמ' הוא דעבדי' ע"ש ולפ"ד צ"ל דהתוס' ס"ל דמילוי בעלמ' באפר שמזין על הטמא לא בעי' איש דאל"ה הו"ל לאקשויי ממילוי עצמו למ"ל לאקשויי מהזאה ולפי זה התוספות חולקים על הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"פ שכ' דגם במילוי בעי' איש ובשלמ' לפי פשט דברי התוס' י"ל דה"ק דנהי דבמילזי דבעי' איש בעלמא הכא קתני במתניתין דבתינוקו' סגי בקדו' לא מצינו דהקילו כאן וא"כ דינו כדעלמא דבעי' איש ולכך ק"ל שפיר אבל לפ"ד ה' חזו"ן דחולקים על הר"מ ז"ל בסברא זאת:

כתבו התוס' בר"פ הישן דלמ"ד אהל ודוק ל"ש אהל צ"ל דס"ל כר"י דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים ובשוורים גלי קרא דשמיה אהל דכתיב בעצמות וגידין תסוככני. ובאוקמתא דרבא שם כ' דקסבר ר"י אהל זרוק שמיה אהל דאל"ה בלא טעמא דדעתו גסה וכו' ע"כ וכ' מהרש"א ז"ל דרבא דלא אוקמה מטעם דאהל זרוק ל"ש אהל דסמיך אברייתא ע"ש וק' דתקשה במקשה מאי מקשה שם והרי דלת וכו' נימא דקסבר אהל זרוק ל"ש אהל דלא ידע הברייתא דאל"ה לא מקשה מידי ע"כ נ"ל דמשמע ליה למקשה ולרבא דס"ל לר"י שמיה אהל כר"י ן' יהודה בנזיר בברייתא דהנכנס לארץ העמים בשידה וכו' דאין ס' שיחלוק ר' יוסי על אביו שו"ר שדברי התוס' הנאמרים באוקמתא דרבא הם תמוהים דמאי הוצרכו לאוכוחי מדבעי טעמא דדעתו של תינוק דס"ל לר"י אהל זרוק שמיה אהל הרי מבואר בגמ' בעירובין ר"ל ע"ב דס"ל לר"י אהל זרוק שמיה אהל בההיא דקאמ' ר"י מערבין לכהן בבית הקברות קאמר בגמ' דטעמיה דקסבר שמיה אהל וצ"ע:

הק' התי"ט ע"ד התוס' דבשוורים כ"ע מודו דשמיה אהל א"כ בההיא דחגיגה הו"ל להביאו על גבי שוורים וכתבו עליו בתוס' חדשים ממהרש"א ז"ל דלק"מ דהתם איירי בארץ העמים דגזרו משום אוירא ודוקא בשידה דסתומה מכל צד כמ"ש בנזיר ע"כ ועיין להתוס' בחגיגה שהביאו מגמ' דנזיר דלפום אוקמתא זאת דפליגי באהל זרוק כ"ע ס"ל דל"ג משום אוירא ואם כן ק"ל להתי"ט שפיר:

משנה ו

ופרה וכל מסעדיה וכו' כתב הרב ז"ל ואף ע"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מעלה וכו' וכ' התי"ט ואי משום מסעדיה א"נ נטמאו לא איכפת לן ומ"מ מעלה עשו ואע"ג דאין עוסקים עם הפרה אלא מחיים עשו מעלה שלא יטמאו מסעדיה וכמ"ש התי"ט בדבור שלפ"ז משם מהר"ם ז"ל והיינו אחר דעשו המעלה וליתא למ"ש התוס' חדשים עש"ב:

משנה ז

ולא אדומה שלא יאמרו ב' שחטו כתב רש"י ז"ל ביומא דהטעם משום מלאכה ומשום ושחט אותה ע"ש הרי ס"ל דגם בב' אדומות שייכה מלאכה ולפ"ד קשה מה שהק' התוס' בחולין דל"ב לרבנן למ"ל ושחט אותה ת"ל משום מלאכה ולא יתכן תירוצם לדעתו ז"ל:

כתב הר"מ ז"ל בפ"ד מה"פ נשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשרה אע"פ שבהמה כשרה והוא נגד מימרא דרבא בחולין שם וכבר עמד בזה הכ"מ ותירץ דגריס שתיהן כשרות ע"ש ולא יתכן דא"כ סוף המימרא שם נחתכה דלעת עמה הוי ללא צורך כיון דאפי' נשחטה בהמה דינא הכי ועוד הרי בהוצאה דסבר ר"י והוציא אותה וכו' מבואר בגמ' ביומא שם דהוציא חמור עמה פסולה והוצאה לר"י כמו שחיטה לרבנן ובדעת הר"מ ז"ל נ"ל דק"ל קושית התוס' שם מגמ' דחולין דוכפר עליו וכו' ומתרץ דסוגיות חלוקות ופסק כסוגיא דזבחים וגמ' דיומא אזיל כס' רבא בחולין:

פרק ד

משנה א

ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו' בגמ' בזבחים קאמר ר"י דמקדש אפי' בחוץ ואפי' במקדה של חרס וכ' התי"ט לא ידעתי למה בשל חרס הא כל מעשיה בכלי אבני' ע"ש וכ' התוס' חדשים ממהרש"א דר"י ה"ק מדין תורה אפי' במקדה ש"ח ואה"נ דמדרבנן בעי של אבנים ונעלם ממנו פסק הר"מ ז"ל בפ"ד מה"פ שפ' במקידה ש"ח ואי איתא לדבריו הול"ל דבשל אבנים נעשות השתא דתקון רבנן ר' יהודה מכשיר עיין להתוספות בקדושין דל"ו ע"ב בד"ה אי דפרה ולמהרש"א ז"ל שם:

ובמחוסר בגדים כ' הרמב"ם ז"ל בחיבורו ובפי' דאפי' כ"ג כשעושה אותה בד' בגדים סגי כיון דכשרה בכהן הדיוט ולדבריו מאי דאמרי' דכ"ג בעי ח' כלים היינו בעבודות דאין כשרין בכהן הדיוט ולפ"ד לק"מ מה שהק' התוס' בזבחים די"ח ע"א בד"ה הגה ע"ש ולומר דוקא בפרה הוא דכ' הרמב"ם ז"ל כן לא ניתן ליאמר עיין להכ"מ שנתן טעם למה פ' הר"ם ז"ל כר"י ועיין בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל במשנה שאחר זה דקתני שבעה כהנים דאתיא כר"י כמ"ש הר"ש ז"ל שם:

משנה ד

אירע פיסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים כתב הר"ש ז"ל לאו שנתנבלה דא"כ מטמאה בגדים מטעם נבילה ע"ש קשה הא נבילה אינה מטמאה בגריס אלא הנושא אותה אבל הנוגע בנבילה אינו מטמא בגדים אפילו בשעת מגעו כדתנן פ"ק דכלים מ"ב חשוכי בגדים במגע ואם כן בשוחט דנוגע בעלמא הוא אילו משום נבילה אינו מטמא בגדים ומשום מתעסק בפרה מטמא בגדים דלא כתיב הנושא כמו בנבילה וצ"ל דס"ל ז"ל כמ"ש הר"ם ז"ל בפ"ו מהלכ' אב"הט גבי הזייה דא"א לנגיעה בלא היסט ה"נ בשחיטה א"א בלא היסט והנה רש"י ז"ל בחולין דנ"ט פי' שנתנבלה וכ' בד"ה שאינה ואם אסף אפרה או שרפה ולא נגע בה שאינה מטמאה משום נבילה או נגע בה בפשוטי כלי עץ וכו' ע"ש מוכח דאי נגע בה טמא משום נבילה והוא תימה דמשנה שלימה שנינו פ"ט ועוד בשחיטה עצמה הו"ל לאשכוחי בסכין ארוכה ואי למשא נגיעה קרי לה רש"י ז"ל פשוטי כלי עץ מאי אהנו לה הא מ"מ משא הוא וצ"ע ועיין להר"מ ז"ל ברפט"ו מה"פ ולהכ"מ שם ודע דלפי' רש"י ז"ל לא א"ש מאי דקתני נמצא חומרה קולה עיין להתי"ט מ"ש בשם מהר"ם ז"ל:

פרק ה

משנה א

ובתרומה פותח הכבשן ונוטל הר"מ ז"ל בפירושו פירש דהע"ה הוא הפותח ואחר כן החבר יוכל ליקח ממנו אפי' מצאו פתוח ביד הע"ה ופסק הלכה כת"ק והיא סברת רבותינו דבתוספתא שהביא הר"ש ז"ל וכ"פ בחיבורו ע"ש בכ"מ ומ"ש החזו"ן דהרמב"ם ז"ל חזר בו בחיבורו ממ"ש בפי' לא ידעתי מקום לחזרה זאת והר"ש ז"ל פירש דפותח החבר ואם לא פתח החבר אפילו מן הסדר הא' אסור ע"ש וסברא זו לא הוזכרה בתוספתא וסברא רביעית היא והרע"ב ז"ל פירש כפי' הר"ש ז"ל וכ' דהלכה אפי' פתח ע"ה ואפי' מן הסדר הג' וסברא זו לא הוזכרה במשנה לפי פירושו והול"ל ג"כ דאין הלכ' כת"ק אלא כרבותינו דתוספתא והרא"ש ז"ל פי' דפותח החבר ור"ש ור"י אפתח החבר איירי ע"ש והוא נגד התוספתא שהביא הר"ש ז"ל:

משנה ג

קרויה שהטבילוה במים שאינם ראויין לקדש משמע דבראוין לקדש פשיטא דכשר ולא מפסלי משום שנבלעו בקרויה דהוי נעשה מלאכה ועיין להרא"ש ז"ל בפי' ולפי"ז יש להכשיר מים שנבלעו בספוג לנטילה דמ"ש מנבלעו בקרויה ועיין להרב אדמת קדש בהלכות נט"י:

רבי יהושע אומר וכו' לפי' הר"מ והר"ש ז"ל רבי יהושע לא גילה דעתו לענין הלכה מאי ס"ל דע דהר"מ ז"ל גריס ברישא שהם ראוין לקדש דקמ"ל דאינם נפסלין משום שנבלעו עיון להגהת הרא"ש ז"ל ולפי' ניחא שפיר החילוק דבין רישא לסיפא דבין כך ובין כך דסיפא משום הוספה דאסור וא"צ לדברי מהרי"ק ז"ל אלא לפי הגי' דמים שאין ראוין לקדש ולפ"ז י"ל ע"ד מרן בכ"מ שהביא דברי מהרי"ק ז"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל והוא ללא צורך:

משנה ד

רי"א יטמא ויטביל הרמב"ם ז"ל פירש דטעמא דר"י דכיון דאינו טמא אלא בגזיר' דרבנן ליכא הכירא ע"ש ואינו ר"ל דבכל טומאות דרבנן ליכא הכירא דבהדיא אמרי' בחגיגה אי דחתכה ע"ה מ"ט דר"י הא מיטמא וקאי אלא ר"ל בטומאה זו דמטעם גזירה דשמא לח הוא כמ"ש בחגיגה ועיין להתי"ט לעיל בפ"ג משנה ז' בד"ה מטמאין. והר"ש ז"ל פירש דטעמא דר"י משום דבעלמא טומאה זו לא גזרו בה הערב שמש ולדבריו מ"ש בגמ' עשאוה כט"מ וכו' אליבא דר"א דוקא וקשה דא"כ מאי פריך שם בתר הכי והתניא מעולם לא חידשו בה דבר נימא דההיא ברייתא כר"י וי"ל:

משנה ז

מן הצד ופקקה בסמרטוט וכו' הר"ם ז"ל בחיבורו כ' שניקב בכונס משקה ובמ"מ לא בטל ואח"ך העתיק דין משנתנו ונראה פשוט דמפ' מתני' בנקב במ"מ ומאי דבעי פקוקה לאו משום דליהוי סתימה אלא כי היכי שלא יצאו המים דודאי פקיקת הסמרטוט לא חשיבא לשוויי כלי דאל"ה מלמטה נמי תהני ליה וכן ראיתי שכ"כ הט"ז בסי' קנ"ט בד"ה ולענין ולפי"ה ניחא מה שהק' שם דהא קי"ל דמדרך פיו לא מהני אם מחזיק רביעי' מהנקב ולמטה ע"ש ועפי"ה ניחא דה"ד בכ"מ כמ"ש שם בש"ע אבל במ"מ אפילו מדרך פיו כשר גם מה שהק' להסוברים דבכ"מ אפילו דרך הנקב פסול ממשנה זו ל"ק דהכא במ"מ איירי ואף על גב דאינהו ס"ל דבמ"מ דוק' דרך הנקב והכא מדבעי הסמרטוט ע"כ דמכשיר אפי' דרך פיו בזה נוכל לחל' כמו שכתב הוא ז"ל לתרץ הקושיא הא' באופן דתירוצו אין צריך אלא כדי לתרץ הקושיא האחרונה שהניח הוא בקושי' ודוק:

פרק ו

משנה ג

היה ספוג עיין בפי' הר"מ ו והר"ש ז"ל דפליגי אי ספוג הוי כלי ועיין לה' אדמת קדש ח"ב חא"ח סי' ה':

פרק ז

משנה א

ונמלך לקדשן קידוש אחד הר"מ ז"ל בחיבורו בפרק ז' מה"פ ה"ד כ' ד"ז בלא נמלך וכ' הראב"ד המשנה אמרה נמלך וכ' הכ"מ שלא הבין דבריו שזה בנמלך לקדשן חמשה קדושין ע"כ והוא סתום ונ"ל כוונתו דר"ל דתיבת נמלך גבי נמלך לקדשן קידוש אחד היא ללא צורך דמ"ל נמלך מ"ל לא נמלך ולא נקט במתני' נמלך אלא אגב סיפא דנמלך לקדשן ה' קדושין אמנם הר"מ ז"ל באמת בהלכה שאח"ז כתב דין נמלך ועיין להתי"ט:

משנה ב

וג' הממלא לו ולאחר המקדש לו ולאחר וכו' הרמב"ם ז"ל בחי' כ' דינים אלו והפיסול משום מלאכה והשיג עליו הראב"ד דהפיסול משום הס"הד כמ"ש בגיטין ולא מיפסל משום מלאכה אלא בגופן וכ' מרן הכ"מ דלדעת רבינו ז"ל מ"ש בגיטין משום הס"הד היינו משום שהמים של אחר ולכך אין נפסלין משום מלאכה ולפ"ז לדעת הרמב"ם היכא דהם שלו ושקל כנגדן משקלות מיפסלי מטעם מלאכה ועפ"ז י"ל על המג"א סי' ק"ס ס"ק שכ' איתא בגיטין בשקל בגופן מיפסלי משום מלאכה ע"ש משמע דשקל כנגדן לא מיפסלי בנט"י כיון דלא מיפסלי אלא משום הס"הד לא מצינו פיסול הס"הד גבי נט"י ולפמ"ש מרן בדעת הרמב"ם ז"ל היכא דהם שלו מיפסלי לנט"י אפילו שקל כנגדן והנה לדעת הר"מ ז"ל בגופן פוסל אפילו של אחרים וכמ"ש בגיטין והטעם דמקרי מעשה ואדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ובכנגדן לא הוי מעשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא מיפסלי משום הס"הד ולפ"ד משנתנו בלא הסיח דעתו דפיסול הס"הר פוסל אפי' בשל אחרי' כמ"ש בגיטין ע"ש ולדעת הראב"ד ז"ל ק"ל כיון דמתני' בהסיח דעתו א"כ פוסל אפי' בשל אחרים דהא בגיטין איירי בשל אחרים ותפסיל משום הס"הד וע"כ צ"ל דבהס"הר גופיה ס"ל לחלק בין שקל דס"ס עביד מעשה במים לשאר מלאכות ומ"מ לדברי כולם במלאכה שנעשית בגוף המים פוסל אפילו של אחרים וסוגיא דגיטין מוכחת כן ועפי"ז י"ל עמ"ש הברכ"י בא"ח סימן ק"ס אות ד' משם מהר"א נחום בתשובה דאם ראובן שרה פתו במים של שמעון תלוי בפלוגתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש ומן האמור אתה תחזה דליתא אלא דגופן פוסל אפי' של אחרי' לכ"ע:

פרק ח

משנה ח

רי"א כל הימים מטהרים בזוחלין כתב הרב ז"ל שהנחלים הולכין וזוחלין עליהם ופסולין. לתורת מים חיים שהכתוב קראן מקוה ע"כ משמע מדבריו דמן הדין היה לנו להכשירן אפילו למים חיים כיון שהזחילה באה מן הנחלים שהם מעין ונראה דהיינו דוקא ליטול מהזוחלין עצמן למי חטאת הוא דאצט' לטעמא דאלא שקראן מקוה אבל לאשבורן שלהם בלא"ה מיפסל למ"ח דהם גופייהו אינם נובעין אלא הזחילה שלהם דוקא ובזה מודה הרב להתוס' דהם עצמן אינם נובעין אמנם במ"ש הרב דהזחילה עצמה נובעת בזה מחולק עם התוספות טעם אחר משום דכך דרכם ובזה תבין כוונת הרב תוספת יום טוב ע"ע:

הר"מ ז"ל בחי' נ"ט לים הגדול מפני שאינו מעין והק' הכ"מ דת"ל שהם מלוחים כדפסול במש' ט' ותי' מפני שתחילת בריאתן מלוחין עוד תי' מפני שיש להם תקנה למתק אותם ולפי אלו התי' מי ים כשרין לנט"י אבל לפי התי' שתירץ דעל המקומות המתוקין קאמר אם כן מי ים פסולין לנט"י ועיין להרדב"ז הביאו המג"א סי' ק"ס שכ' מי הים אם מרתיחין אותם כשרים לנט"י ודוק:

פרק ט

משנה א

רא"א יזה פי' ב' הזאו' כ' התוספות בזבחים ד"פ בד"ה בשלמא וכו' הומ"ל אין בילה ואין הזאה צריכה שיעור וכגון שנפלו מים בצלוחית כשיעור מי חטאת ע"כ נראה בכונת דבריהם דנפלו כשיעור מ"ח דהיינו דנפלו מים הרבה דכשאנו אומרים אין בילה אפשר דהב' הזאות כולן מים ולפי"ז כי אמרי' וחכמים פוסלין הייני פוסלין הב' הזאות אבל אם מזה כל המים אה"נ דכשרים וכה"ג כתב הר"ש ז"ל לקמן במשנה ג' ע"ש:

ע"כ התו' שם בד"ה ר"א וכו' דלדבריו נמי היאך יוכל להיות וכו' ע"כ נר' בכונת דבריה' דר"א דקא' כ"ש תנן ואין בילה רצה לומר דמדקתני כ"ש משמ' דאין לו חלוקה ולכך הכא אין בילה כיון דכ"ש וא"כ בזה יתורץ קושיתם דלא אפשר לומר יש בילה לזה כתב דאפי' כ"ש יכול לחלק ומזה יקשה על ר"א ועיין להצ"ק שם:

הר"מ ז"ל בחיבורו פ' כרבנן והק' מרן בכ"מ דהא איהו פ' דאין הזאה צריכה שיעור ע"ש במ"ש בשם מהרי"ק ז"ל ונ"ל דהר"מ ז"ל סו' אין בילה ואם כן אפ' כול' מים מאי אמר' יזה ב' הזאו' מ"מ לא מהני דבעי' בשע' הזאה הזאה המבוררת וכיון דלא ידע בהי מנייהו נפיק י"ח לא מהני ועיין למהריט"א ז"ל בס' קהל' יעקב באות ספק ספיקא דאורייתא ע"ש והג"מ ה"ה דהומ"ל הכי וכמ"ש התוס' בלא"ה בד"ה בשלמא ואוקמתא דרב אשי מפרש לה הרמב"ם ז"ל יזה שתי הזאות לחוץ כמ"ש בפי' וכמ"ש התי"ט ודוק:

משנה ה

פרה ששתת' מ"ח רי"א בטלו במעיה הר"מ ז"ל בחיבורו פסק כר"י עיין להכ"מ והתי"ט משם ר"צ גאון ז"ל משום דסתם משנה ר"מ ור"י ור"מ הל' כר"י ע"ש מ"שהק עליו התי"ט ומ"ש התוס' חדשים וכבר הרא"ש ז"ל בשבת בפרק כל הכלים דקכ"ד הביא דברי ר"צ אפיסקא דשם ותמה עליו כמ"ש התי"ט ע"ש ועוד י"ל דא"כ ברישא גבי לא יגבלם אמאי לא פ' הר"מ ז"ל כר"י:

משנה ז

ר"א אומר מקדשין בכולן כתב הרב ז"ל דקסבר הזאה אין צריכה שיעור ע"ש ונראה דלר"ל דאמר בזבחים ד"פ דר"א ס"ל הזאה צריכה שיעור צ"ל דמפ' מ"ש ר"א כאן מקדשין בכולן היינו דמזה כל המים על הטמא בבת אחת והרב ז"ל קאי להנך אמוראי ועיין לה' חזו"ן:

פרק י

משנה א

מדף לחטאת עיין להראב"ד ז"ל בפי"ג מהלכ' פרה שפי' כולה במגע ממש לא בהסט' ע"ש ולפ"ד צ"ל דסיפ' דר"א אינו מדף ולא מטמא אפילו בנגיעה וקאמר בין טמא דהיינו אפי' טמא טמא מת אם נגע בו אינו מדף בכלי חרס או בכלים שאינן של מתכות לדעת הסו' חרב הרי הוא כחלל דוקא בשל מתכות עיין בריש אהלות ובהר"ש והרב ז"ל ע"ש:

משנה ב

הטהור לחטאת שנגע במדף הכל פי' בעליונו של זב איירי והקושי' מבוארת דדל מהכא. עליונו של זב אפילו כלי הטהור לקדש מטמא לחטאת כמו אוכלין ומשקין וכמו תנור דמשנה ד' ע"ש ומרן בכ"מ בפי"ג דין ט' כ' בשם מהרי"ק ז"ל דהוצרכו למדף לטמויי אפילו ברגלו דמ"ש הר"מ ז"ל בדין ז' הטהור לחטאת וכו' בידו איירי אע"ג דסתם לן סתומי ע"ש והוא תימה דהר"מ ז"ל בפי' במשנה ד' גבי תנור כ' דוקא תנור וכלי חרס אבל שאר כלים דראוין לטמא טומא' מת אפי' נגעו אפי' נגע בהן אדם ברגלו ואע"ג דלא נטמאו הכלים אלא במשקין דטהורין לקדש וכמ"ש בדבריו שם למעיין בהם ובפ"ח מ"ב ע"ש גם מ"ש מרן בכ"מ בדין יו"ד דמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי אוכלין אם נגע ברגלו טהור דוקא אוכלין טהורין ע"ש אין נראה כן מדבריו בפי' בפ"ח מ"ב שכתב אל תחשוב שאלו המשקין הם נטמאו אלא אפי' טהורין לקדש ע"כ משמע דאיירי שם בתרוייהו מדקאמר אפי' ול"ק דוקא בטהורין וקתני במשנה שם דעל בשרו טהור אשר ע"כ יראה לי בדעת הרמב"ם ז"ל דבשאר כלים שאינם כלי חרש אפי' נגע ברגלו ואפי' טהורין לקדש והיינו מ"ש בדין ז' וכלי חרש דהיינו תנור בטהור לקדש דוקא בידיו והיינו מ"ש בדין יו"ד בדין התנור ובטמא אפי' ברגלו והיינו מ"ש בדין ט' בדין דעליונו של זב דהוצרך לזה לטמויי אפילו ברגלו ואפי' בכלי חרש ובאוכלין ומשקין אפילו טמאין ממש דוקא בידיו וג' חילוקי דינין הם ולפ"ז דבריו בפי' עם דבריו בחיבורו שפה אחת ודברי' אחדים כנ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל למעיין בהם היטב. ובדברי החזו"ן ראיתי שערוריה דע"ד מהרי"ק כ' דכן מוכח מההיא דתנור ולקמן במ"ד כ' דמ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו גבי תנור וכן שאר הכלים היינו כלי חרש שאינן מטמאין במדרס וכן צ"ל בלא"ה וכו' ע"ש כנר' שהבין דכל כלי שאינו ראוי למדרס היינו כלי חרש והא ליתא דהיינו סאה ותרקב וכמ"ש בהדיא בגמ' נדה דמ"ט ע"ש אבל כלי חרש גרע מכלים הראויין לטמא ט"מ ואינם ראויים למדרס:

משנה ג

נתנו ע"ג וכו' וחכמים מטמאין נראה מדברי כל הפו' דפליגי אי הטמ' מדרבנן מקרי טהור שאמר הכתוב ועיין להמש"ל ברפ"ז מה' תרומות ק"ל מדתנן במס' מקוואו' פ"ה משנה ה' נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וכו' רי"א כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ופי' הרמב"ם ז"ל שם בפי' דפלוגתייהו אי ע"ג טמא דרבנן מזחילין אי מקרי ע"י טהר' ולפי' הר"ש זל שם כולהו מודו דאין עושין כן מקוה ול"פ אלא לעכב המים ע"ש והשתא קשה דר"י אדר"י דהכא ס"ל דע"ג טמא דרבנן מקרי טהור והתם ס"ל להפך אמנם לפי' הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"א סי' ז' ניחא דפי' דפלוגתייהו שם בזב תופס המקל אבל במקל לחודיה כ"ע מודו דטהור ומ"מ אפי' לפי' הרא"ש ז"ל לפי מאי דקי"ל כרבנן דהכא יוצא הדין שם אפי' טמא מדרבנן אין מזחילין והדין דין אחד לכ"ע וכ"פ מרן בש"ע י"ד סי' ר"א דין י"ד ע"ש ועיין להש"ך סי' ר"א ס"ק ק"ד ע"ש:

ומ"מ בעיקר ד"ז ראיתי לחקור מ"ש מהא דדרשינן בזבחים רכ"ה נתן את רגלו כדי שירדו מים לחבית דדרשי' מקוה מים יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה ומפקי' כל דבר הראוי לקבל טומאה ואף על גב דעכשיו טהור גמור ואמאי לא דרשינן הכא נמי כן ונמעט דבר הראוי לקבל טומאה ונאמר דלא יניח אותם אלא בכלי גללים שאינם מקבלין טומאה או דהתם נדרוש כמו הכא ונמעט הטמא ממש ור"ל רביעי בקדש שאינו מטמא משקה ואפ"ה כיון דהוא גופיה טמא אע"ג דלא מטמא כמו הכא גבי כלי חרש ויש להתיישב בזה:

משנה ד

וחכמים מטמאין נראה מדברי הר"ש והר"ב והר"ם ז"ל דבתנו' טהור לקדש איירי ואפ"ה כיון דטמא לחטאת לא קרינן ביה טהור וק"ל דאם כן במ"ג בנתנו ע"ג למאי אצטרי' לאוכלין ומשקין וכתבי הקדש שהם טמאין אפי' טהורין לקדש כיון דטמאין לחטאת וצ"ל דלרבותא דר"י נקט הכי. אמנם הדבר הקשה במ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו בפי"ר דין יו"ד שכתב אוכלין שהם שניים והא אפי' טהור לקדש דינא הכי כמ"ש בפי"ד דין א' גם יש לדייק דמתני' דנקט קללות משמע שהם של אפר דבשל מים לגין איקרו והרמב"ם ז"ל שינה לשון המשנה וכתב דין זה גבי מים:

משנה ה

ר"עק מטמ' וכו'כ' התוס' בזבחים דצ"ג בד"ה מי חטא' דהא דלא גזרו על טומא' מי חטאת לר"א היינו אחר קדוש דקודם אמרי' לא יעביר מי חטאת ואפר חטאת בנהר ובספינה עכ"ד ומתניתין דהכא דקתני במים שאינם מקודשין שרי היינו הנחה ע"ג מקום טהור דלא בעינן דלא כתיב והניח במקום טהור אלא באפר אבל מים אה"נ דבעינן שלא יטמאו המים אבל הנחה ע"ג טהור דליכא דררא דטומאה כלל דכ"ח אינו מטמא מגבו אלא דגזירת הכתוב הוא הנחה ע"ג טהור במי' לא הקפיד' התו' וכן מתני' דלעיל בפ"ט משנה ו' מפרש"י לה כדפי' הרמב"ם ז"ל בפי' שם דמשום לתא דמקום טהור אתי עלה ע"ש ורישא דהכא ע"כ במים מקודשין ור"עק ורבנן דהכא ס"ל כרבנן דר"א שם ולא אמרי' שם ר"א בשי' ר"עק רבו אמרה אלא לענין קלוטה כמי שהונחה וראיתי להרב חק נתן שם שהקשה ע"ד התוספ' מסיפא דהכא דמים שאינן מקודשין וכבר כתב דלק"מ ומה שתירץ שם דרבנן דהכא ס"ל איפכא מדר"א דקודם קדוש לא חיישינן לטומאה ואחר קדוש חיישי' לטומאה ע"ש ומלבד שהם דברי' דחוקים כנראה שהוא סותר דברי עצמו למ"ש שם בגמ' בשם הר"פ ז"ל שהקשה אהא דאמרינן ר"א בשי' ר"עק רבו הא ר"עק מטמא ולר"א לא חיישי' לטומאה וכתב דלפמ"ש התוס' דר"א אחר קדוש דוקא איירי ניחא דמאי דמטמא ר"עק שם הוא קודם קדוש ע"ש ולפמ"ש הרב ז"ל בדברי התוס' דמתניתין דהכא ס"ל איפכא מדר"א איך יתכן זה וצ"ע במ"ש הר"מ והר"ב ז"ל בפ"י דפלוגתייהו בקלוטה כמי שהונחה והגמ' שם דחי אוקמתא זו עיין במ"ש החזו"ן שהם דברים תמוהים דהא מבואר בגמ' שם דרבה הודה לאביי בזה דפלוגתייהו לאו בקלוטה כמ"ש רש"י ז"ל שם ובגמרא דשבת דף ד' רבה גופים מיפשט פשיטא ליה דפליגי בקלוטה ע"ש:

משנה ד

במ"ש הר"ש ז"ל בישוב גי' התוספתא כנראה דלא תירץ לקושיתו הב' וצ"ע ודע דדעת הר"מ ז"ל בפי' דנושא מי חטאת והוא טהור לחטאת לא נטמא גופון וכ"ד בחיבורו אבל דעת הרב והר"ש ז"ל דנטמא גופו כדי לפסול התרומה וכ"ד הראב"ד ז"ל בהשגות ע"ש ועיין להכ"מ שם:

פרק יא

משנה א

צלוחית שהניחה מגולה כתבו התוס' ד"ט ע"ב בד"ה או שירד דברייתא דלא קתני פסלה דמי חטאת שנטמאו מטהרין ע"ש ולפמ"ש התוספות שם בד"ה דם לחד פי' דאיירי קודם קדוש לא יתכן זה דר"א מודה קודם קדוש אם נטמאו אין מטהרין כמ"ש התוס' בזבחים דף צ"א ע"ש:

ע"כ התוס' שם א"נ משום דהפיסול מחמת טומאה נקט טמאה ע"ש ולפ"ד דרישא פיסול הוא דאיכא ע"כ דלא מפרשי כפירש"י ז"ל דמה טעם דקאמר היינו מ"ט אין טמא בסיפא דהא ברישא נמי אינו אלא פיסול וע"כ דמפרש"י מה טעם ברישא לא יהא פסול אפילו אי ידעינן דלא נכנס אדם שם אם החולדה מצויה ניחוש ולז"א משום דאין דרכן לכסות ומאי דלא חיישינן בסיפא לאדם משום דאין דרכו לגלות וזה דרכו של מהרש"א ז"ל שם אמנם האמת א"צ לדברי מהרש"א ז"ל אלא דהתוס' מפרשי כפי' הרמב"ם ז"ל בחיבורו שכ' פסולה ברישא וכ' בסיפא מ"ט אין החולדה מצויה שם כשר ניחוש לאדם טמא וכתב הטעם משום ס"ס שאר שרצים דלאו חולדה או שמא אדם טהור אבל רש"י ז"ל משמ' ליה דכי אין חולדה מצויה שם מכ"ש דשאר שרצים אין מצויין ומש"ה הוכרח לפרש מ"ט אין טמא בסיפא ועיין להכ"מ שם שהעתיק דברי רש"י ז"ל ע"ד הר"מ ז"ל ורב המרחק ביניהם כמובן כ' הרב ז"ל הטעם דאין דרכו של אדם לגלות וא"צ כאן לס"ס וכמ"ש מהרש"א ז"ל ולא יפה עשה התי"ט שעירבב הדברים ע"ש:

הקשה החזו"ן בהנוח' מגולה ומצאה מגולה אמאי כשרין הא מים מגולין אסור לרחוץ בהם הידים ואיך יזה על אדם ותי' דדוקא בהניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דאמרו חז"ל דאין לרחוץ בהם הידים ע"ש ודבריו תמוהים דתק"ל במשנה גופה בהניחה מכוסה ומצאה מגולה אמאי כשרים בנחש לדברי ת"ק ולא פסלי' אלא לר"ג ע"כ צ"ל כשני התירוצים שכ' עוד שם ע"ש וברורין הם:

משנה ז

בתוספתא הביאה הר"ש ז"ל של אשרה

ושל עיר הנדחת פסול וכתב הטעם דכתותי מיכתת שיעוריה והרמב"ם בחיבורו בה"פ הוסיף של ע"א והיינו משום דאזיל בשי' ר"ת בפ' לולב הגזול דאף ע"א של גוים קודם ביטול אמרינן כתותי וכו' וכ"ד בחיבורו בה' לולב ע"ש:

משנה ח

אע"פ שנגבו פסול כ' הרב ז"ל אע"פ שלא נטמא וכו' והק' התי"ט במשנה ו' קתני אזוב המוכשר מטמא במ"ח וכיון דנפסל לא אקרא עוד מי חטאת עש"ב ולק"מ דאפי' נימא דפסול דהכא הוא מדאורייתא הא דאמרינן דמי חטאת שנטמאו לא נקראו עוד מי חטאת היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אע"פ שנפסלו אית בהו מעלת מי חטאת וכמ"ש במשנה לעיל פ"ט מ"ח ובדברי הרב ז"ל שם ואם כן א"ש מתני' לעיל דאזוב מכשירין שיהיו טמאין ונ"מ טובא. איברא דק"ל ממתני' ג' בפרקין דקתני דבלה של תרומה בין טמא' בין טהורה שנפלה למי חטאת ונטלה ואכלה המים טמאין והאוכלה חייב מיתה דכיון דנטמאו המים הרי מן התורה לא נקראו עוד מי חטאת ואיך נטמא טומאת הגוף האדם הנוגע לחיובי מיתה ובשלמא בטהרה א"ל לא נטמאו המים מן התורה אבל בתרומה טמאה הרי אוכל מטמא משקה מן התורה ואם כן מן התורה לא נקראו עוד מי חטאת ועיין להר"ש ז"ל שם וזו קושיא עצמית היא ודוחק לאוקומה כר"א דס"ל בזבחים דצ"א דמ"ח שנטמאו מטהרין וא"כ עדיין שם מ"ח עליהם גם דוחק לומר דאיירי בתרומה טמאה דאוכל ג' ונאמר דג' אינו עושה ד' במ"ח אלא מדרבנן דנתנו לה מעלת הקדש אמנם הנר' אצלי בתירוץ קו' זו דמתני' ס"ל כמ"ד בפ"ק דפסחים די"ז דטומאת משקין מדרבנן אף לקבל טומאה ע"ש בשמעתא דמשקין בי מטבחייא דכן וא"כ מ"הת טהורין הם ודבר הכרחי הוא:

משנה ט

ושיריו שנים כתב מהרי"ק ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל הביאו הכ"מ דשיריו שנים כ"ע היא ופליגא מתני' אבריתא דמייתי הגמ' בסוכה ע"ש ולפ"ד צ"ל דלא מפרש כמ"ש רש"י ז"ל דהסייעתא דמייתי הגמ' מהברייתא הוא מכח דהא מני לא ר"י ולא רבנן דהא גם למסקנא הך ברייתא דלא כמאן דלא כהני תנאי דמתני' לפ"ד הר"מ ז"ל. וגרדומיו כל שהוא התי"ט הק' על הר"מ ז"ל בחיבורו דלא כ' גבי מי חטאת דשיעור אזוב טפח ע"ש ולא ראה דברי הר"מ ז"ל בפ"ג שהזכירו ע"ש כ' הר"ש דלא איתפרש שיעור האזוב ובגמ' בנדה דכ"ו איתא שיעור אזוב טפח ועיין לה' בית דוד חא"ח סי' תנ"ג מ"ש בזה ע"ש:

כתב הר"מ בפ"ט והביאו גם התי"ט דלדע' חכמי' ג"ש דלקיחה לקיחה אסמכתא א"נ למצוה בעלמא ע"ש שכ"כ בשם התוספות ולא זכר איה מקום כבודם ונראה דתי' דאסמכתא בעלמא הוציאו מדברי התוספ' בסוכה די"א ע"ב בד"ה לקיחה שכתב דרבנן לא גמירי לקיחה אלא קיחה קיחה ע"ש א"כ לדידהו דרישא דספרי אסמכתא היא ותירוץ שני הוציאו מדברי התוס' שם דף י"ג ע"א בד"ה מצות שכתב דרבנן סברי דמאזוב לאזוב נאמר' לקיחה הרי שכ"כ לרבנן דמסקי שם דס"ל דלמצו' הוא דבעי' ג' קלחים א"כ ע"כ דלמצוה בעלמא גמירי ג"ש ולי דבר זה לא יכון דאיך אפשר דג"ש למצוה דא"כ מאי פריך בגמ' די"א הא דתניא מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר מכי נימא רבנן היא וס"ל דגמרי' לקיחה לקיחה גם גבי לולב אלא דלא גמרי' אלא למצוה בעלמא ועוד איך יכון דבר זה שדברי התוספ' חלוקין במקומותיהם והם דברים סותרין זא"ז ואיך יעלה על הדעת דחלקו שני התירוצים בב' מקומות במסכתא אחת אשר ע"כ נראה פשוט דכונת התוספות בדף י"ג היא לס"ד דרבנן ס"ל לעיכובא וא"כ ע"כ מכח ג"ש ואהא ק"ל דלעיל אמרי' דרבנן לא גמרי ג"ש זו ואהא תירצו דגבי אזוב גמרי אמנם לאחר המסקנא דרבנן ס"ל למצוה א"ש דרבנן לא גמרי גזירה שוה כפשט הגמ' שם ודברי התוס' דרי"א לפי המסקנא הם:

פרק יב

משנה ב

טובל ומעלה כדרכו מדברי הרב נר' דמתני' כמ"ד הזאה צריכה שיעור שהרי האזוב כמו אגבא דגבר' כדמוכח בזבחים ד"פ ע"א ע"ש בתוספות בד"ה אחת באחת ע"ש ולפ"ז סיפא דקתני אפילו הן מאה היינו בדאיכא שיעור הזאה לכל אחד וקמ"ל דלא אמרי' עליו ולא עליו ועל חבירו ודלא כהרא"ש ז"ל שפי' בסיפא דמתני' דקמ"ל הזאה אין צריכה שיעור ע"ש:

רי"א הזאה ראשונה וכו' עיין להר"מ שכ' דכיון דסתם מתני' ר"מ א"כ הוו ר"מ ור"י והלכה כר"י ע"ש וזה כדעת ר"צ גאון שהביא התי"ט פ"ט מ"ה והחזו"ן כאן הק' על הר"מ כמו שהקשה התי"ט לעיל שם ועמ"ש שם:

משנה ד

המזה מחלון של רבים וכו' כתב התי"ט בשם מהר"ם ז"ל דהמים נפסלו היינו שנתגלו דהוי ס' ומדין ס' טומאה בר"הר ממש אתי עלה ולפ"ד מתני' כר"ש בריש נדה דאלו לרבנן בודאי טמא וס' טהרה אפילו בר"הר טמאות ע"ש בגמ' ואשר נ"ל בפי' דמתניתין דהנה יש לחקור בס"ס להחמיר בר"הר מה דינו כגון שהם ב' דברים בר"הר אחר טמא ודאי ואחד טמא ספק ונגע באחד מהם וא"י באיזה נגע דהשתא איכא ס"ס להחמיר ומסתברא דכה"ג אפי' בר"הר טמא דכודאי חשיב וא"כ י"ל דמתני' כה"ג איירי ונמצאו המים פסולין היינו מס' כדברי מהר"ם ז"ל וא"כ הוי כס' שקול ובר"הר טהור כנ"ל:

משנה ו

ומטמא את חבירו וכו' עמ"ש התי"ט לעיל בפרק י"א משנה ח' בד"ה אע"פ שנגבו ומ"ש בעניותי שם והכל שייך גם במשנה זאת ודוק היטב:

משנה ח

שנטמא ידיו וכו' עמ"ש בהגהה בהר"ש ז"ל ומ"ש דדוחק לחלק בין גביהן לאחוריהן נראה דבעל הגהה זאת ס"ל כפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ב דכלים מ"א דגביהן ואחוריהן דין אחד להם אבל לפי' שאר המפ' שם לק"מ גם לפי מ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו בההיא דר"ל דזבחים לק"מ דמפ"ל מילחא באפי נפשה עיין למרן הכ"מ שם ואפ' דזהו הכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן ודוק היטב:

תם ונשלם מסכת פרה

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה