משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת נגעים
פרק א
משנה ג
להסגיר את העומר בסוף שבוע א' נ"ל דה"פ דאם היתה בו בהרת כגריס ושערה אחת והסגירו הכהן בדינו ובאמצע שבוע א' הלכה לה חצי גריס ולא נשאר אלא כחצי גריס ואח"ך נולד בו עוד חצי גריס שאת ושערה אחת דאי אמרת לא מצטרפי אינו מסגירו דהבהר' אין בה אלא כחצי גרים והשאת אין בה אלא כחצי גריס אמנם השתא דמצטרפי' מסגירו ומ"ש הר"מ ז"ל בפי' ואם היה וכו' אינו מובן ועיין במשנה רפ"ד דלקמן ובחיבורו שפסק' מש"ע הר"מ במז"ל בפי' כס"ד דלרע"ק תולדה וכו' הוא מגומגם דע"כ ל"ל אבות ותולדות דאי אית ליה ואפ"ה מצטרפות עד"ז שכ' הר"מ מאי פריך בגמ' דשבועות טיהרת סיר ההיכל מלטמא:
עו"ש במשנה להחליט את שנולד לו פשיון כ' הר"ש ז"ל תימה דבת"כ וכו' ותימה על תמיהתו דההיא דהופך כולו לבן אחר המחיה והו"ל טהור מטמא ועוד דבפסיון עסיק ומאי ענין פריחה לכאן דפסיון ופריחה תרי מילי נינהו וחלוקין בעיסתן ופשוט אצלי דט"ס נפל בספרים:
משנה ה
כיצד להקל היה בו שער לבן והלך לו פ' הר"ב ז"ל דאע"ג דלמחר כשהולך אצל כהן מטהר ליה מ"מ איכא נפקותא לקרבן ע"ש ועיין להתי"ט במשנה דבסמוך בד"ה כיצד להחמיר ע"ש ונ"ל דאיכא נפקותא דאי לא חזי ליה בשבת אינו מחליטו חוץ לג' מחנות ואית ליה צוותא בעלמא אבל אי רואין בשבת מחליט ליה ואע"ג דלמחר מטהר מ"מ השתא בשבת משתלח חוץ לג' מחנות ואית ליה צערא דל"ל צוותא בעלמא וס"ל צוותא בעלמא עדיפא ליה ועיין בגמ' במ"ק ד"ו ע"ב ע"ש:
פרק ב
משנה ד
כשם שנראה לנגעו כך נר' לתגלחהו משמע מהכא דמקום שבסתר לא בעי תגלחת וק' דבגמ' סוטה דכ"ח דזה אחד מדברים דהלכה עוקבת מקרא דמייתי ברייתא דדריש כללי ופרטי דלא בעי תגלחת אלא מקום שבגלוי והלכה כדלעת ומייתי מתני' בפי"ד ותק"ל משנה זו דודאי מתני' דינא קתני מה שהוא הדין אחר ההלכה דבשלמא למאי דקדריש קראי א"ל קודם ההלכה אבל מתני' דינא קתני ונ"ל דזהו הכריחו להר"מ ז"ל בפ"ט שכ' דאע"פ שצריך לגלח מ"מ אינו מצוה לחפש אחר מקום שבסתר ע"ש ועיין לה' חזו"ן:
משנה ה
מנדרי עצמו עיין להר"ש ולהר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים ד"ח ע"ש:
פרק ג
משנה ה
הנתקין מטמאין בב' שבועו' מדברי הרב ז"ל נראה דהיינו אם באת בהרת במקום שמגדל שער וניתק השער היינו נתקין והוי כמו קרחת וגבחת ושניהם שוין אלא דזה במקום שמגדל שער וזה במקום שאין מגדל שער וכ"כ רש"י ז"ל בפי' החומש דנגעי הנתק היינו בא נגע במקו' הנתק ועפי"ז הוצרך לידחק בפסוק שלאחריו דמ"ש טהור הוא היינו מתורת נתקין אבל מטמא בעור הבשר אבל מדברי הרא"ש ז"ל נר' דכי ניתק שער היינו נתק וא"צ שיהיה בו בהרת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפי' התורה ואתיא מ"ש טהור הוא בקרא דלקמיה בפשי' דליכא נגע כלל והכ"מ בפ"ח ייחס ס' זו להר"מ ז"ל ע"ש דלא ס"ל כהר"ש ז"ל ולדברי כולם קרחת וגבחת היינו בביאת הנגע במקו' קרחת וגבחת דוק ותשכח ועיין להרמב"ם ז"ל בפי' לקמן פ"ו מ"ח ע"ש שכ' בפי' כסברת הרמב"ן ז"ל:
פרק ד
משנה ד
שער לבן או שחור לגי' זו הא דקתני סיפ' אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור ול"ק לבן עיין בתי"ט ועי"ל משום דטעמא שאין בו ממש לא אצט' אלא א לשער שחור אבל שער לבן בלאו הכי לא ימעט משים דבר טומאה כמ"ש בת"כ:
משנה ה
מה שהק' התי"ט על ס' הראב"ד ז"ל דפיסיון רחוק כגריס גבי אדם טמא טמא מסיפא דמתני' דפ"ק דכיצד להחמיר לא הבינותי. דמהיכא שמעי' מינה דראויין לפיסיון דכי היה בשר שחין ובהק והיו מפסיקין וכשהלכו אחר השבת דשאר הפיסיון סמוך לבהרת כמו רישא דמתני':
משנה ז
כנסה ופשתה וכו' רע"ק מטמא אף לפי' הרע"ב ז"ל דלא יש בה אלא כגריס וכנסה ועמדה על פחות ואח"כ פשה הכנוס מ"מ מודה רע"ק בהלכה כולה שהיא בבא דרישא ולא פליג אלא בנתמעטה דהשאר מן האום קצת ועכ"ל כן דהא לא פליג רע"ק אבבא דהלכה:
הר"ש ז"ל פי' משנה זו לאחר הפיטור נמי וביותר מכגריס איירי ע"ש וקשה מה יענה לקושי' הראב"ד ז"ל בפ"ו ממתני' דפ"ט דאמ"ל ר"א שמא תכנוס ותפשה והראב"ד ז"ל משני לה ביותר מכגריס ולהר"ש ז"ל לא יגהה מזור למשנתנו ביותר מכגריס וצ"ל דס"ל להר"ש ז"ל כר"א דהשיב להו הכי כרע"ק ס"ל ולפי האמת לא אצט' לטעם זה דר"א אלא מטעמא דקאמר ר"י שם שמא יולד לו שאין אחר וכיון דלקושטא דמילתא הדין דין אמת וא"צ לטעם דר"א נוכל לומר דר"א כרע"ק ס"ל ועיין להרא"ש ז"ל בפי' משנתנו ולהרב ז"ל:
משנה ו
בהרת היא ומחיתה כגריס וכו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה מכאן מבואר דהמחיה מצטרפת עם הבהרת לגריס וכמ"ש מרן בכ"מ ברפ"ג מה' ט"צ ע"ש אלא דרואה אני להר"מ ז"ל בפי' משנה זו שלא פי' בבבא זו חלוקת הלך שער לבן כנראה דל"ג לה ובחיבורו בפ"ד ה"י לא כתב בבא זאת דהיא ומחיתה כגריס מיהו הכ"מ שם נראה דגריס בדברי הר"מ ז"ל בבא זו ע"ש וכ"מ מפי' הר"מ ז"ל בפ"ו מ"א וב' ע"ש. ומה שקשה לפ"ז על פי' הר"ש ז"ל שם כבר מישבו התי"ט שם במשנה ב' ע"ש ועיין להתי"ט לקמן בפ"ה משנה ב' ע"ש:
משנה יא
ואם ספק טמא כ' רש"י ז"ל בפרק הנחנקין דפ"ז דלת"ק טמא בודאי ואם נכנס למקדש חייב כרת ע"ש אבל הר"מ ז"ל בפ"ב מה' ט"צ ה"י כ' יראה לי דטומאתו בספק וכ' המש"ל דמפ' לגמ' בפ' הנחנקין דנ"מ לענין קדושין דאי הורה הזקן שהוא טמא אם נגע בככר של תרומה טמא ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ע"ש וקשה כיון דהר"מ ז"ל פ' כת"ק א"כ שפיר הורה הזקן ואי הורה דטהור א"כ לחומרא הוא וצ"ל דנ"מ דחי קיבלה קדושין מאחר והורה שהוא טהור דלפי הוראתו מקודשת לא' וקדושין שני לא תפסי ואם גירשה א' הו"ל פנויה ולפום קושטא אינו כן אלא דקדושי א' ליתנהו וקדושי ב' תפסי בה והו"ל א"א גמורה אפי' אחר גירושי א' ומ"מ צריך להתיישב בד"ז כיון דאינו טמא אלא מכח ס' אמאי לא הו"ל קדושי ס' ומנא הא מילתא למימר כיון דאינה יכולה ליהנות בהן יהיה מה שיהיה מס' או מודאי לא הו"ל קדושין כלל וצריך להתלמד ד"ז ממקום אחר:
פרק ה
משנה ד
רע"א באיש א' טמא בב"א ץ טהור משמע דל"פ אלא באיש א' אבל בב"א ליכא פלוגתא בינייהו וק' דהא א"ב דלת"ק בב"א לא מסגיר כלל אע"ג דממ"נ הסגר איכא ולרע"ק מסגיר כיון דממ"נ איכא הסגר וי"ל דלגבי בי הסגר לא אמרי' דממ"נ כיון דהסגר חמור מהחלט לענין תשמי' המטה לחד מ"ד במ"ק דף ו' ע"ש:
פרק ו
משנה ה
רע"א בין כך ובין כך ש טהורה כ' הר"ש ז"ל בין לא כלתה החיצונה טהורה כר"י ע"כ והיינו משום דבתוספתא שהביא הר"ש ז"ל במשנה שאחר זה מבואר דרע"ק מטהר בחיצונה כר"י ע"ש ול"ק מה שהק' הרא"ש ז"ל ועיין להתי"ט מ"ש בשם מהר"ם ז"ל:
משנה ו
אר"ש וכו' היתה יתירה מכעדשה הר"מ ז"ל בחי' השמיטה משום דמפרש דר"ש כת"ק ס"ל ואנן קי"ל כרע"ק וכ"נ מדברי הרב ז"ל אלא דק' דא"כ אמאי פ' כרע"ק הא קי"ל דהלכה כרע"ק מחבירו ולא מחביריו ודוחק לומר דר"ש מפרש מילתיה דת"ק וליה לא ס"ל דמנ"ל הא ועיין בהרא"ש ז"ל:
עו"ש היה בו בוהק לפי פי' הרב ז"ל והר"מ ז"ל ממשנה זאת מבואר דאם פשה לבהק שמיה פסיון אבל לפי' הר"ש ז"ל אינו מוכרח ועיין להתי"ט לעיל בפ' משנה שהאריך בזה ע"ש:
פרק ז
משנה ג
עודהו מסגירו וכי' אבל אם כבר הסגירו אין מחליטו דאין מחליטין את המוסגר כ' הרא"ש ז"ל יראה לי דאם הסגירו ובתוך השבוע באו סימני טומאה והלכו דאין מטהרין אותו אלא יהא בהסגירו כדינו ע"ש ודברי טעם הם אלא דלפ"ז הו"מ לאשכוחה לעיל בפ"א בכיצד להקל כה"ג דביום השבת סוף שבוע לא נולדו וביום א' נולדו והלכו להן ודוק:
משנה ד
רא"א לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו במס' בכורות דל"ד אייתי בגמ' משנה שאח"ז למיפרך דר"א אדר"א והו"מ לאתויי משנה זו דהיא קמייתא:
והנה בעי' בגמ' שם יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נ"מ לחתן דאי יטהר תנן קמייתא פטרי ליה בתרייתא ממתינין ליה ואסיק בתיקו והתוס' שם הק' דאיך מטהרי' ליה לקמייתא דהא בעי ימי ספירו ואסור בתה"מ ותי' לחד תי' דאיירי בתוך ימי הסגר ע"כ ולפ"ד צ"ל דמתני' זו דחותך סימני טומאה לא איבעיא לן בה מידי דליכא נפקותא דלעולם לא מטהרי' לחתן אפילו יטהר תנן כיון דמשנה זו בהחלט איירי כדקתני בהדיא ולא מבעיא להו בגמ' אלא אמתני' שאח"ז דאיירי בימי הסגר והשתא א"ש מ"ש הרב ז"ל במשנה זו ויטהר ממנו דרחמנא חס עליה דלכאורה ק' דהא בגמרא מבעיא לן ועפי"ז ניחא דבמשנה זו ליכא נפקותא ואמתני' דלקמן הוא דמבעי"ל דשם לא פי' ביום אבל הרא"ש ז"ל כאן הביא הבעיא על משנ' זו וצ"ל דס"ל כתי' בתרא של התו' שם ועיין להמגיה בדברי הרא"ש ז"ל ודוק:
ראיתי להחזו"ן שהק' ע"ד התוס' בתי' א' דהא קתני בתוספתא בהדיא דהודו לו דבימי הסגר גמי טהור ודינו כעד שלא בא ליד כהן ע"ש דדחיק ואתי מרחיק ולי לק"מ דלא אמרי' דבימי הסגר טהור אלא בחותך סימני טומאה דאפי' דמוסגר מ"מ סימני טומאה דאנו דנין עליהם לא נראו לכהן ולכן דינם כעד שלא באו ליד כהן אבל התוס' קיימי על מתני' דבסמוך דחתך הבהרת דבמוסגר כבר נראית הבהרת לכהן ולכך קנסי' ליה דהשתא ל"ד כלל לעד של א באו ליד כהן כן נראה לי פשוט:
עו"ש במשנה עד שתפרח בכולו הקשה הרא"ש ז"ל דקי"ל פורח מטהו' טמא וזה טהור מ"ה ע"ש מה שתי' דאינו מובן וכבר תמה עליו המגיה ותי' דלא הוי פורח מטהור אלא כי נראה לכהן ומטהר ליה ע"ש ועיין להר"מ ז"ל בפי' במתני' דלקמן דרפ"ח ע"ש ועיין להר"ש ז"ל שם:
פרק ח
משנה ג
בהרת ובה שער לכן כ' הרמב"ם בפ"ה דאפי' ר"י מזכה בזה ומדבריו בחיבורו אין נר' כן ע"ש:
משנה ה
אבל לא בכחצי עדשה הסמיך לראש ר"ל כיון דסמוך לראש דנסמך לטהרה טהור ואינו מעכב כל זמן שלא נקרח הראש דאין חוזר ונעור ועיין להרמב"ם בחיבו' ומ"ש הכ"מ שם:
והנה דברי הר"ש ז"ל על התוספתא שהביא צריכין ביאור וזה נ"ל ביאור הדברים דר"י ס"ל אפי' הראש כיון דחצי עדשה מתחילה היה נסמך לטהרה אינו מעכב אפי' נקרחו ומטעם זה ס"ל לר"י דכי פסחה הבהרת הראש לא הוי דראש נגע אחר דכולו תשלום הפריחה כיון דליכא הפסק בין הפריחה לראש אבל רבנן ס"ל כי נקרח הראש חזרו החצי עדשה לעכב הפריחה והוי מוחלט ולכך כי כסתה הבהרת את הראש הוי נגע אחר שהרי החצי עדשה מפסיק בין הפריחה לראש ולא הוי גמר הפריחה ולס' רבנן הוי מוחלט משום נגע גופו ומוסגר משום נגע הראש זה כללות ביאור הדברים והשאר מוכן למבין ולא ע"ט האסף פה:
משנה ו
בשפתו העליונה בשפתו התחתונה הר"מ בפי' מפ"ל לענין דבין השפתים אינו מעכב הפיכת כולו לבן כיון דכי מודבקות אינו נר' והר"ש ז"ל מפ"ל דמצטרפין חצי גריס בזה וחצי גריס בזה ומהר"ם ז"ל הביאו התי"ט מפ"ל דב' בהרת ממש היו א' בעליונה וא' בתחתונה ופרחה מזו לזו באודם שבין השפתים אע"ג דכי מודבקות אינו נר' אפ"ה הו"ל פרח מזו לזו וכשפרח מן הטהורה לצד חוץ הו"ל פורח מטמא וכן הר"מ ז"ל בחיבורו מפ"ל דב' בהרות ממש כמבואר בדבריו בהדיא ופרח מטהורה הו"א כיון דכי לא מדבקות הו"ל ב' בהרות א"כ כשפרת מן הבהרת הטהורה הו"ל פורח מטהור קמ"ל כיון דכי מודבקות הו"ל א' הו"ל פורח מטמא באופן דארבעה פי' יש בזה ודברי מרן הכ"מ בזה תמוהים ע"ש:
משנה ז
פרחה במקצתו עיין להתי"ט שהאריך ועיין לעיל בפרק רביעי סוף משנה ז' ולהתי"ט:
פרק ט
משנה ג
שמא תכנוס ותפשה הר"מ ז"ל בחיבורו לא הביא טעם זה נר' טעמו דסובר דר"א ס"ל כרע"ק לעיל בפ"ר דס"ל כנסה ופשתה טמא ואנן קי"ל כרבנן דמטהרי שמא ניחא מה שהשיג הראב"ד בפ"ד ממשנה זו ע"ש ועיין להר"מ שם ולה' חזו"ן גם מ"ש החזו"ן מהטעם דלא שמע ר"א ע"ש לק"מ דודאי הטעם היה אומר אע"פ שלא שמעו אבל אינו אומר מה שלא שמע ואין דברי מהר"ם מוכרחי' להרכיבם על פי' הר"מ ז"ל:
פרק י
משנה א
דק לקוי קצר והשיעור האורך כ' הר"ש ז"ל בתרי אנפי והר"מ בחי' פ' כרע"ק וכ' והוא דניטלת בזוג ע"כ והיינו לאפוקי למטה אבל למעלה משי' זה ג"כ בכלל קצר וטמא ואינו נקרא ארוך אלא בפ' קמא דהר"ש י"ל וכמ"ש התי"ט וכ"נ מדברי מרן שכתב דטעמו משום דהלכה כדברי כולן להחמיר ואי איתא דלמעלה מניטלו' בזוג הוי ארוך וטהור א"כ הוי קולא ובהכי ניחא מה שהביא מרן דברי הר"ש ע"ד הר"מ ול"ק מה שהקשה הש"ל ע"ש:
משנה ב
רש"א אינו מטמא אלא הפוך נר' דר"ש אכולהו פליג ומטהר במפוזר ושאינו מבוצר דאלת"ה איכא למיפרך בק"ו זה דר"ש מה לשער לבן שכן אינו מטמא אלא במכונס ומבוצר ותו דמק"ו דעביד ר"ש נילף נמי למפוזר ושאינו מבוצר אלא ע"כ דר"ש אכולהו פליג ור"י כיון דהשיב לו על הפוך תו ליכא למילף מק"ו למפוזר דאיכא למיפרך מה לשער לבן שכן אינו מטמא אלא הפוך כ' התי"ט דלר"ש אין היקש למחצה ע"ש עמ"ש הש"ל ומה שהוכיח מדאצט' היקישא בת"כ נגע לנתק דאינו פושה לתו וכו' עש"ב. מדברי רש"י ז"ל בכריתות דכ"ב ע"ב נראה דבכה"ג לא אמרי' אין היקש למחצה ועיין לה' חק נתן שם:
תם ונשלם מסכת נגעים