משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת ערכין
דף ב.
גמ' לאתויי יורש ודלא כר"י לפום מאי דאמרי' בסמוך דא"ל לר"י בעלי חוברין ואתיא אפי' לר"י אלא דנקט הכי לשינויא קמא דל"ל לר"י בעלי חוברין ונקט יורש דתני בהדיא:
גמ' ורבנן המר ימיר וכו' עיין בתוס' בריש תמור' שהק' כיון דלא ממעט ליה קרא ממילא מתרבי וילפי' תמורה מניה ולמ"ל קרא דהמיר ע"ש מ"ש והבה"ז כאן תי' דסוף הקרש עדיף מתחי' הקדש ולא ילפינן תחי' הקדש מסוף הקדש לרבויי והוכיח כן ממש התוס' בד"ה קרבנו דאי לאו קרבנו הוא ידו למעט חבירו אבל שלוחו סומך וכו' דאי שלוחו סומך כ"ש יורש ולמ"ל קרא דהמיר אלא ע"כ דלא ילפי' תחיל' מסוף לרבויי יעש"ב וטפי הו"ל להוכיח מדרשא גופא דידו למעט שלוחו למ"ל הא ידעי' ליה מדאצטריך קרא דהמר לרבות היורש אלא ע"כ דלא ילפי' כה"ג תחילה מסוף מיהו לפ"ד לא אצטריך דהמר ליורש אלא בתמורה אבל בסמיכה ידעי' לה מדלא ממעט ליה קרא ממילא מתרבי כקושית התוס' ולפ"ז לא היה צריך הגמ' למימר ורבנן המר לרבות היורש וילפי' סוף מתחילה דהא סוף הקדש ילפי' לה מדלא ממעט ליה גם לפ"ד ק' מה שהק' התוס' שם בריש תמורה מ"ש דשאר קרבנו למעט ובחוברין לרבות דתי' התוס' שם דילפי' מתמורה דאין השותפין ממירין לא יתכן לפ"ד הבה"ז מיהו לזה י"ל דאי למעט ילפי' מתנופה כדאי' במנחות והביאו התוס' בשמעתין אך זה לא יתכן אלא לפירש"י בשמעתין דכי ל"ל לר"י ב"ח חד מיהא סמיך ולהא ילפי' לה שפיר מתנופה ולא מסתבר למעט מכל וכל דלא גרע מתנופה ומגמ' גופה דמנחות יש להוכיח קצת כהבה"ז מדאמרינן דהוה ילפי' מתנופה ולא נקט דהוה ילפינן מתמורה והתוס' דתמורה דנקטו סמיכה ה"ה דהומ"ל תנופה כדאי' במנחות וחד מינייהו נקטי ובהכי ניחא שהק' לפירש"י דחד מיהא מבעלי חוברין סומך נימא דאתו קראי לרבות בעלי חוברין דחד סמיך ומ"ל לרבויי דכולהו סמכי די"ל דחד סמיך ילפי' מתנופה:
תוס' בד"ה לאתויי וכו' וי"ל דהכא בטריפה איירי וכו' עכ"ל והא דלא קאמר הגמ' הכל נידרין לאתויי מנוול ומוכה שחין בלא טריפה וקמ"ל דמכור לקנס דא"כ תיפשוט בעיא דהתם א"נ י"ל דאי להכי אתי לא איירי אלא בעבדים ומתני' בכולהו איירי אפי' בב"ח:
דף ג.
בד"ה אין מעכבין וכו' וי"ל כגון שהגיע לחינוך עכ"ל מבו' מדבריהם דבהגיע לחינוך לכ"ע מצווין להפרישו ולא נחלקו אלא בלא הגיע לחינוך וכ"כ בהדיא בשבת דקכ"ה ע"א בד"ה ש"מ ועמ"ש ע"ד בחי' בפסחים בפ' האשה:
בד"ה למעוטי וכו' דס"ד הואיל נתרבה לטומאה וכו' עכ"ל ק"ק לא לכתוב לא איש ולא נפשות וידעי' שפיר דמטמא דהא לא ס"ד למימר דלא מטמא אלא משום דכתיב איש כדקאמר הגמ' וגם ידעי' דל"מ כרת דקטן לאו בר עונשין דהשתא ליכא קרא לרבויי ולא הוה ס"ד למי' כיון דאתרבי וכו' ויש ליישב:
דף ג:
רש"י בד"ה שלא וכו' ולא לאחרים לאות וכו' הקושי' מבואר' דלקמן דפריך ראש נמי כתיב ושמת המצנפת ק' דיניח על המצנפת ואי פשיט"ל דקפדי אחציצה ביד נמי נימא הכי ולא היה צריך לדרשא דלך לאות וכו' ונ"ל דבראש דוקא קפדי אחציצה אבל ביד הוק"ל לרש"י כיון דכתוב לאות לכתחילה יניח על בגדיו שיהא נראה לאות לזה מתרץ דאדרבא כתיב לך לאות ולא לאחרים לאות:
תוס' בד"ה לאתויי עבד וכו' למאן דתני עבדים עכ"ל אבל למאן דלא תני עבדים הכל דרישא לאתויי עבדים והכל דסיפא לאתויי מטה הרע לנוה היפה משא"כ למאן דתני עבדים כיון דהכל דרישא לאתויי מנוה היפה וכו' ל"ל דסיפא לאתויי מנוה הרע וכו' דמרישא שמעי' ולדידיה הוא דהוצרך לו' לאתויי עבד שברח וגבי ירושלים דמוקמי' תרווייהו לאתויי מנוה לנוה אגב רישא הוא כמ"ש התוס' בסמוך:
בד"ה הני וכו' סמיך אהא דילפי' ט"ו ט"ו וכו' עכ"ל ר"ל דבכלאים כיון דאיכא לאקושי להאי גיסא ולהאי גיסא מוקמינן כל חד אדוכתיה בכלאים מחייב משום השוה הכתוב וכו' ובציצית מפטרי משום הקישא לתפי' אבל בחמץ כיון דפשיט"ל דבמצה פטירי מג"ש ודאי דילפי' חמץ ממצה בכל שישנו כיון דליכא למילפי אפכא מכח הג"ש דט"ו ט"ו ובמסקנא נרבי לחמץ מכל הדר גמרינן מצה לחיובא כיון דהוה ס"ד דפטירי גם מחמץ ורבי קרא מכל כיון דאתרבי אתרבי גם למצה כמ"ש בס"ד:
בד"ה מוכרין וכו' וי"ל קצת גירסא וכו' וס"ד שבתי ערי חומה וכו' עכ"ל משמעו' פשט דבריהם כך הוא דאחר שדחו פירש"י במוכרין וע"כ אגב גואלין קתני לה באו לפ' מהו גואלין דבבתי ערי חומה קאמר שגואלין אפילו אחר שנה והוק"ל להגירסא דגרסי הכא מתני' דמוכרין וגואלין מה ענין זה ליובל ולזה באו ליישב דבכלל גואלין לעולם דאפי' עבר עליו היובל צריך דס"ד דכיון דגואלין אפי' אחר שנה הוי כבתי החצרים וליפקו ביובל קמ"ל דלא ליפקו ביובל אבל בישראל פשיטא דלא ליפקו ביובל כיון דאין גואלין אחר שנה וכתיב לצמיתות אך מקרא מלא דבר הכתוב בפ' בהר ואשר יגאל מן הלויים ויצא ביובל ופירש"י בחומש ואשר יקנה וכו' וע"ש בדבר אחר שהביא והוא בת"כ ומהתימה על הר"מ בפי"ג מה' שמיטה ויובל שלא כ' חילוק זה שבין ישראל לכהנים בבתי ערי חומה לענין יובל:
דף ד.
גמ' כל דאיתיה בשקלים וכו' ק"ק כיון דתני נשים במתני' מינה שמעינן דלא מקשי' ערכין לשקלים דהא נשים ליתנהו בשקלים כדתנן בשקלים ואמאי תני כהנים ולויים וישראל וכן ק' לקמן בקשה דפדיון הבן ואי משום דמרבי' מנפשות גם כהנים איכא לרבויי מנפשות וי"ל דסד"א דיש לנו לקיים ההקישא בדבר אחד ולא מרבי' ליה מנפשות כדי לקיים דרשת ההקש ולזה הוצרך התנא למנקט כולהו לאשמעי' דלא דרשי' ההקש כלל אך ק' לפ"ז אמאי לא תני פחות מבן ך' דליתיה בשקלים ואי משום דקתני הכל לרבויי אפי' מופלא הסמוך לאיש הוה טעי' דלא מרבה אלא פחות מבן ך' ומנ"ל מופלא סמוך לאיש וי"ל כיון דתני חש"ו אין מעריכין שמעי' מינה דין דפחות מבן. ך' ועיין להשע"ה בה' שקלים:
רש"י בד"ה אינו חוטא וכו' אע"ג דלכתחי' אל מחייב וכו' עכ"ל עיין בירושלמי בשקלים אמתני' הלזו דבן בוכרי דמבואר שם דטעמא דבן בוכרי דלא מחייב לכתחי' משום דכ' כליל כס' הכהני' ואינו חוטא משום דמסר ע"ש לה' קה"ע ומה שהוצרך רש"י לפ' טעמא דבן בוכרי ל"מ משום דכתיב זה הוא לס"ד הגמרא כאן דלא ס"ד מילתא דמסר ופריך חולין בעזרה הוא וע"כ דטעמא דבן בוכרי משום דכתיב זה:
דף ד:
תוס' בד"ה והא פרה וכו' וכ"ש כשמקדיש הגוף דפשטא קדושה בכולה עכ"ל באו ליישב אמאי לא ס"ד הגמ' דבק"מ איירי משום הקוש' דפשטא קדושה בכולה:
גמ' הא בק"מ הא בקב"ה עיין להשע"ה ה' ערכין שהק' אשמעתין מגמ' בפ' ראשי' הגז ע"ש ולק"מ דנידון בכבודו פי' נחייב ליתן דמי כולו המקדיש וחיוב' עליה רמיא ולאו דקדש גוף הבהמה מה שאין כן בק"מ דפשטא קדושה בכולה וקדש כל גוף הבהמה וכמו שמבואר כ"ז מלשון הרמב"ם שם בה' ערכין:
דף ה.
רש"י בד"ה והאמר וכו' ה"נ כי אמר ראש פרה לרמי עולה וכו' עכ"ל אף על גב דפרה לא חזיא לעולה דנקבה היא מ"מ קדיש קדושת הגוף לענין שלא תפדה אלא במוק' ומאי דנקט איל זכר לעולה היינו ליקרב איהו גופיה וכמ"ש בגמ' בתמורה די"ט ע"ב ע"ש:
גמ' רמ"א נותן דמיה וכו' נסתפק הרב בה"ז בהעריך טומטום לר"מ אי אמרינן יודע שאין ערך לטומטום ולשם דמים נתכוון כיון דלא נ"ל מהזכר ולא טומטום כיון דדרשא ולא בהדיא אפשר דטעי' ע"ש ויש מי שמוכיח מדאמרי' לקמן ד"כ בערך ידי דנותן דמיה לר"מ אע"ג דנ"ל אלא מדרשא מיהו לפי' קמא שכ' התו' לעיל ד"ד ע"א בד"ה ערך דמאי דאצט' למעט איברים היינו דלא נימא אדם יודע וכו' ע"ש משמע דלמעט אבר מערכין לא אצט' קרא אין מזה ראיה:
דף ה:
ולר"מ למאי אצטריך מכאן הוכיחו התוספות בסנהדרין דט"ו דרב לדברי ר"מ קאמר ולא דס"ל הלכה כר"מ דאי הלכה כר"מ ס"ל מאי פריך נימא דבא לפחות הלכה ע"ש וק' דאי לפ' הלכה נתכוון הי"ל לפ' בפחות מבן חדש דחידוש הוא אף די"ל טועה ואי רב לא ס"ל כר"מ אלא בכלי דלא טעי א"כ מנ"ל דרבנן לא מודו לר"מ בכלי מטעם טעי אלא ע"כ דאין סברא לחלק ביניהם לפום קושטא דמילת' עיין לקמן ד"ך ע"א. הבה"ז תמה על מ"ש הר"מ כרבנן איך פ' עצמו דנותן דמיו דמוקמי לה בגיטין דט"ל כר"מ וה' צ"ק כ' עפי"ד התוס' בכתובות ר"פ המדיר דר"מ לא אמר בתיקוני ולא במוסיף ואף דהתוספות ס"ל דהני דהכא תקוני הוא ולא מוסיף הר"מ לא ס"ל כן אלא דהכא מוסיף הוא דהזכיר ערך אבל המקדיש תקוני הוא ואף ע"ג דרבנן פליגי אף בתקוני כי היכי דא"ש מימרא דרב המקדיש עברו ר"פ השולח וע"כ דרב קי"ל דרבנן פליגי אף בתקוני מ"מ הר"מ מסתבר ליה לפ' בתיקוני כר"מ והגמרא כאן דלא מוקי מימר' דהמקדי' בהמת חבירו כרבנן מטעם תיקוני משום דאליבא דרב קאי ולרב ע"כ דקי"ל דפליגי רבנן בתיקוני מההיא דהשולח כדכתי' ועפי"ד הצ"ק ניחא מאי דאיכא למידק בגמ' אמאי איצט' למי' כמאן כר"מ במקדי' בהמת חבירו כיון דכבר אמר גבי בלי כמאן כר"מ ידעינן שפיר דרבנן ס"ל אדם מוציא דבריו ולפ"ד הצ"ק ניחא שפי' דהו"א במקדיש כרבנן משום דתקוני הוא גם ניחא מאי דק' אמא' איצט' מימרא דכלי ממקדי' בהמ' חבירו שמעי' לה ועפי"ה ניחא דהו"א במקדיש דוקא משום תקוני אבל בכלי דמוסיף לא וטעמא דר"מ בבן חדש משום גזירה ולעולם ס"ל מוציא דבריו לבטלה באוסופי:
רש"י בד"ה איש משמע כל דהו עכ"ל ק' דבפ"ק דחולין די"ג ע"ב לא מרבי' גוים דנודרין אלא מאיש איש וכן בסנהדרין דנ"ו לברכת ה' אמרי' דר"מ מרבה מאיש איש ורבנן דברה תורה כלשון ב"א ע"ש וי"ל דהתם משום דחד איש אצט' לגופה או לשום דרשא ולכך לא מרבי' גוים אלא מאיש יתירא אבל היכא דמתיר אע"ג דלא כתיב אלא חד' איש מרבי' גוים דאיש משמע כל דהו:
תוס' בד"ה יכול וא"ת הא ממעטי' וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דע"כ התם מבני ישראל הוא דממעטי' ליה דאי מאיש אם כן מאי פריך בנזיר דס"ב איש דכתיב גבי ערכין למ"ל הא אצטריך לתמורה ומאי פריך הניחא למ"ד מופלג דאורייתא וכו' נימא דמ"ד דרבנן מוקי ליה לתמורה ולא דריש לדרשא דפ' ב"ש שהביאו התוס' ונ"ל דכונתם כיון דאיכא רבויי ומיעוטי בערכין דהיינו בני יש' ואיש אמאי ממעטינן נכרי מתמורה משום דבנ"י קאי אכולא ענינא אדרבא נימא איש קאי אכולא ענינא ושיעור דבריהם דמהתם ממעטי' אע"ג דכתיב איש וע"כ איש לאו ריבוייא הוא הפך ברייתא הלזו:
בד"ה אלא וכו' ואמאן תרמייה וכו' עכ"ל לא היו צריכי לכל זה די"ל דהגמרא פריך אברייתא גופה דמועלין מקרא דלא לכם ולנו אלא משום לישנא דהגמרא אלא מעתה לא ימעלו נראה דרוצה להוכיח לר"י גופיה:
בא"ד ושמא טוב לפרש וכו' עכ"ל וכן יש להוכיח דאי איתא דלר"מ אינו קדוש כלל וקרא דלא לכם ולנו דאין מקבלין מהם הוא מטעמא דאינו קדוש קשיא מקרא דואגרת אל אסף וכו' דמייתי הגמ' לקמן דקבלו ממנו משינוייא דגמ' דלקמן דמלכותא לא הדרי לא יכון בזה לפי מה שפי' בו רש"י והתוספות שם אלא דלמסקנא גם לר"מ קדוש:
דף ו:
גמ' רבא אמר וכו' ור"י סבר בכתוב' בשטר וכו' עיין להריטב"א בחי' בקדושין די"ג ע"ב שהק' בגמ' שם אפי' בכתובה בשטר כיון דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר לא גבי מיורשין במלוה אלא משום נעילת דלת ובהקדש לא שייך נעילת דלת ותי' דלא יהיה כח הקדש גרע מכח הדיוט וכיון דבהדיוט גבי גם בהקדש גבי אף דליכא נעילת דלת ע"ש וק' כאן בניזקין מאי איכא למילף וצ"ל דס"ל לרבא דגם ניזקין לא גרע מב"ח כיון דבעלמא עדיף מב"ח לענין עידית ולפ"ז אפשר דרב יוסף פליג בהא וס"ל דדוקא הקרש הוא דלא גרע ולכך לא נחלקו אלא בנזק ולא בערכין והקדש ונדר משום דהנהו גבי לכ"ע משום מלוה הכתובה בתורה ולרבה אה"נ דפליגי בכולהו והגמ' דקאמר בנודר ומעריך לא פליגי אזיל אליבא דרב יוסף וניחא קושית התוס' בד"ה כי פליגי:
דף ז.
רש"י בד"ה חייבין וכו' וקשיא למאן דמוקי וכו' עכ"ל לשונו מגומגם דכ"ע מוקי לה דפליגי באם היזק וי"ל דמאן דמתני אברייתא ע"כ דהא דלא תני ליה אמתני' משום דס"ל דלא פליגי רבנן אר' יוסי ולכך כ' למאן דמוקי וכו' דהיינו לל"ק ועדיין קצת גמגום ולפי מה שכתבתי לעיל דרב יוסף היא דמוקי דלא פליגי אלא בהיזק אבל לרב' פליגי בכולהו א"ש דתחילה ב' אלמא מלוה הכתובה בתודה וכו' ור"ל וקשה לרבה ואח"כ כ' וקשיא נמי למאן דמוקי וכו' דהיינו לרב יוסף ומפרש הקושיא לכולהו כמ"ש התוס' אך מ"ש רש"י קשיא סתמא אסתמא ק' דא"כ קשיא סתמא דמתניתין אסתמא דברייתא דלעיל דחבלה ולא יתורץ בשינויי' דגמ' דאי עמד בדין מ"ט דרשב"א:
תוס' בד"ה אמר וכו' אלא משום דפרכינן וכו' עכ"ל נראה דזה הכריחו לרש"י שם לפרש דקושי' הגמ' היא לרב ושמואל ולא פי' הקושיא גם לרבה ועוד י"ל דלרבה לא ק"ל די"ל דש"ה דהוי מלוה הכתובה בתורה אבל רב ושמואל ס"ל דלאו ככתובה בשטר כדאי' בפ"ק דקדושין די"ג ע"ב ע"ש ומזה קשה עמ"ש הרמ"ה שם ה"ה דהו"מ לשנויי ש"ה דהוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר ע"ש:
רש"י בד"ה ומקרעין וכו' דזמנין דמיקרי וכו' עכ"ל נר' דדוק' בישבה על המשבר הוא דזמנין דהיא מתה ברישא אבל בלא ישבה הוא מיית ברישא לעולם ולכך כי פריך מההוא דפרכס לא משני דזמנין דמקרי וכו' ולא ניחא ליה למימר בישבה לעולם היא מתה ברישא דא"כ מתני' דנוחל ומנחיל אמאי לא קתני רבותא ישבה על המשבר נוחל ומנחיל וגם אי היו פלגא ופלגא קשיא אמאי לא קתני יחלוקו יורשי האם עם יורשי הבן ולכך הוצרך רש"י לפרש דרובא הוא מית בריש' וזמנין הוא דמקרי ומתה היא ברישא כנ"ל בדעת רש"י ז"ל ועיין לתוס' בנדה דמ"ד אבל ק' מאי פריך הגמרא תנינא נימא דאתא לאשמועי' דלא אזלינן בתר רובא ואף שכ' הרשב"א בתשו' ח"א סי' ת"א דס"ס ורובא כי הדדי נינהו אכתי ק' נימא דמתני' כל ספק לחודיה קתני ולאו כולהו ספיקי יחד ואצט' למתני כולהו ספיקי כדמצריך להו הגמ' ביומא דפ"ה ע"א ע"ש וי"ל דהגמ' סמיך אמילתא דשמואל גופיה שם ביומא דפ"ד דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וכבר שמעי' הא מילתא דרובא ממימרא דשמואל דהתם ולכך פריך שפיר אבל ק' לשינוייא דהגמ' אכתי אמאי אצטריך מימרא דשמואל דהתם הא ממימרא דהכא שמעי' לה במכ"ש לפירש"י והנה הטור א"ח סי' שצ"ט כ' דאפילו בכמה ספיקות מחללין את השבת וכ' מרן בב"י פשוט במתני' דיומא ע"ש וק' דא"כ שמואל דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב מאי קמ"ל מתני' היא כיון דס"ס ורובא כי הדדי נינהו וכ"ש מתני' דאיכא ג' ספיקות ע"כ נראה דהטור למד ד"ז ממימרא דשמואל אבל מתני' י"ל כל ספק לחודיה ועיין להלח"מ בפ"ב מה"ש ולה' יד אהרן שם בסי' שכ"ט ע"ש:
כתבו התוס' שם בנדה דעובר אף דשרי להורגו מחללין עליו את השבת כדין גוסס דההורג את הגוסס פטור ומחללין את השבת ע"ש והא דפריך הכא תנינא י"ל משום דהא מילתא דשרי להורגו ומחללין שמעי' לה מרין גוסס אבל ק"ל ע"ד הגמרא בסנהדרין דע"ב ע"ב גבי בא במחתרת דאם יש לו דמים הוא דמפקחין עליו את הגל אבל אם אין לו דמים אין מפקחין דכיון דשרי להורגו אין מפקחין ע"ש בפי' רש"י וה"נ בעובר כיון דשרי להורגו אין מפקחין ושאני גוסס דאף דהורגו פטור היינו ממיתה אבל איסורא דאורייתא איכא ועיין להתוס' בחולין דל"ג ע"א שכ' בפשי' דעובר אסור להורגו ע"ש וכן מסיק הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה ולא זכר דברי התוס' הללו ע"ש:
דף ז:
גמ' יצא ידי שתיהן וכו' מכאן ק"ל עמ"ש התוספות לעיל ד"ו ע"ב ד"ה כי פליגי דבערכין חל מיד כמו הקדש ע"ש דא"כ משעת הערכה ראשונה כבר יצאו הנכסים מרשותו ואיך יצא ידי שניה בנכסים שאינן שלו דלא הוי כב"ח מאוחר שקדם וגבה דהא בעלמא היכא דשעבדו בפי' לראשון אם קדם ב"ח מאוחר לא גבה ואף אם נאמר דבהקדש גבה אף על גב דבעלמא לא גבה וכמ"ש התוס' בר"פ מי שהיה נשוי וזה דעת הר"מ בפ"ג מה' ערכין דין י"א וכמ"ש הרדב"ז בנימוקיו שם ע"ש מ"מ בכה"ג דכבר יצאו הנכסים מרשותו ודאי דאין מה שגבה גבה דמלשונם שכ' חל מיד כמו הקדש משמע דהוי טפי ממלוה בשטר ולפמ"ש הח"ן לעיל דדוקא אחר הערכה הוא נחל מיד ניחא שפיר אך אכתי ק' בנתן ד' לראשונה ואחת לשנייה אמאי יצא ידי שנייה כיון שכבר העריכו לראשונה כבר יצאו הנכסים מרשותו ואין בנתינתו לשנייה כלום ואין לו' דהכהן העריכו לראשונה ד' דהשת' הסלע החמישי עדיין ברשותו הא ל"ל דהערכת הכהן היא דאם אין לו שיעור הערך שיתן כל הנמצא בידו דמי הכניסו בסכום המעות ונ"ל דלא כ"כ התוס' דחל מיד אלא בקרקעות דכיון דלא מחסרי גוביינא משעה ראשונה כבר יצאו מרשותו אהל במטלטלי דמחסרי גוביינא לא חל מיד והא דלא איפליגו במעריך ובמטלטלי משו' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ובהכי י"ל מה שהק' הח"ן לעיל והשע"ה ע"ד התו' מגמ' לקמן ד"כ ע"א דהגמ' משמע ליה דהברייתא שם איירי אף במטלטלי מדפליג בין ערכין לדמים ולא מפליג בערכין גופייהו בין מטלטלי למקרקעי ע"כ דס"ל אף במטלטלי כן וס"ל כר"מ דמטלטלי משתעברי עבדי לב"ח ועוד י"ל דלא כ"כ התוספות אלא בערך הקצוב דכתיב בהדיא אבל בהשג יד לא חל מיד:
תוס' בד"ה אין וכו' מגלגלין עליו את הכל עכ"ל ומהגמ' דבסמוך דאמרי' ידי א' לא יצא לא שמעי' ד"ז די"ל לא יצא עד שישלים השיעור על ד' הראשונים ותוס' חידשו דמגלגלין עליו את הכל ועיין לה' הלכות יו"ט ד"ר ע"ב דלפמ"ש בדעת התוספות בפ' לולב הגזול קושטא הוא דמשמתין אין מגלגלין עליו את הכל דלא כהתוספות כאן:
ד"ה ההוא וכו' וי"ל כיון דכתי' וכו' עכ"ל פי' מדכתי' חמשים וכתיב שקל ידעי' דינא דהשג יד כדי ליישב המקראות ואייתר אשר תשיג והוה דרשי' ליה דאתא ליה הנידר ואפי' דדרשי' ליה לקמן די"ז ע"ב לעשיר והעני לא דרשי' כן אלא אחר דכתיב הנודר אבל אי לא כתיב הנודר לא הוה דרשי' אלא ליד הנידר ועיין לה' ויותר נ"ל בכונת דבריהם דכיון דמדכתיב חמשים וכתיב שקל ידעי' דינא דהשג יד כדי לאוקומי קרא דשקל א"כ ההוא דוכל ערכך הוא. בהשג יד וכתיב ביה ערכך דמשמע הנידר דהערכין בנערך לכך אתא אשר תשיג להנודר:
דף ט.
גמ' עולא אמר וכו' ואכתי איכא חד יומא וכו' לכאור' ק' דהא קמייתרא תרי יומי המשל דמולד תשרי התחיל. השנה המעוברת בליל שבת יבא מולד תשרי שאחריה הכ"א תקפ"ט והשנה שאחריה בליל ג' ה' שעות ועוד קצת חלקי' וכשהיא כסדרה יבא הקבוע באותו יום ג' וכשעושין ח' חסרים הקבוע ביום א' והמולד ביום ג' וקמייתר' ב' ימים. וצ"ל דאיירי דהמולד הא' של תחילת השנה המעוברת בא קודם הקבוע דהיינו שבא ביום ששי י"ב שעות ושאחריה ביום ה' ט' שעות ואחריה ביום ב' י"ז שעות והשתא לא מייתרא אלא יומא ופלגא ויום א' קרי להו אבל יותר מפלגא אינו נכלל עם יום הב' לקרותם יום א' ודומי' דידה בסיפא דמתני' בדברי רב הונא לעיל בהכי מיירי וניחא שפיר מ"ש רש"י בד"ה ואכתי וכו' ואע"ג דיומא ופלגא יום אחר קרי להו ע"ש משום דמשמע ליה דדומיא דרישא איירי ודו"ק ועיין להח"ן מ"ש בתוס' בד"ה מאי דכונתם להביא ראיה מפירש"י הב' דהומ"ל בשנה זו מעוברת וע"כ משום דמכסי סיהרא וכו' ע"ש וליתא דלפירש"י שלפנינו יומא ופלגא יום א' קרי להו אלא כונתם דפירש"י דמ"ש בגמ' שנה שלפניה היינו שנה זו וכך היה להם בפירוש רש"י:
תוס' בד"ה כגון וכו' ולמאי דפי' לעיל מיתוקמ' וכו' עכ"ל היינו מש"ל דמכסי סיהרא לבני בבל י"ח שעי ורישא איירי בבא המולד הא' קודם הקבוע כ"ב שעי דהיינו ביום ששי ב' שעות ודחינו קביעותו ליום ז' משום דלא אד"י רא"ש ומ"מ לאו דומיא ממש דוק ותשכח:
דף ט:
גמ' בשלמא לעול' וכו' הקושי מבואר דלעול' גמי מ"ל בהיה המולד בד' בי"ח שעי כמ"ש התוס' בד"ה מאי וכן ק' לקמן במאי דאמרינן ואף שמואל כר"ה ס"ל ואף רב כר"ה וכו' והח"ן נרגש מכל זה ותי' דלעולא ל"ל ח' מלאים אפי' לא מרחק אלא חד יומא ע"ש וליתא דהא אמרי' דקמפלגי בעיבור השנ' אי כ"ט או ל' וטעמא דעולא משום דס"ל שלשים ואי עבדי' ח' מלאים מרחק תרי יומי וכדפירש"י מוכח ראי משכחת לה דלא מרחק מודה עולא:
גמ' וא"א זמנין דמ"ל שמנה וק' נוקמה כאחרים וי"ל דאכתי ק' והאיכא יומא דשעי ודתלתין שנין ועכ"ל משום דאזלי' בתר רוב שנים והיינו שינוייא דגמ':
רש"י בד"ה דלירחא וכו' ניסן ואייר חסרים וכו' עכ"ל משמע ליה דהחיסור עברי' ליה בחחי' כמו בחורף דעבדי' תשרי ומרחשון וכי עבדי' ניסן ואייר חסרים ע"כ דעבדי' עצרת בשבעה בסיון עד שיושלמו מ"ט ימי העומר דהנה מבואר משמעתין דלאחרים חדש העיבור מלא וכנגדו עבדי' ז' חסרים וזה הפך דברי רש"י ז"ל במס' ר"ה ד"ז דפי' לאחרים חדש העיבור לעולם חסר ולא עבדי' ז' חסרין ע"ש ונ"ל לישב דהתם מהדרי' את"ק שם דל"ל שנה בלא רגלים ואמרי' כאחרים וע"כ דס"ל דלא עבדי' ז' חסרין דאי איתא הרי מ"ל שנה בלא רגלים דבשנה א' היו כסדרן ועצרת היה בששה בסיון ובתחי' ליל ז' בסיון דקדיש ובשנה ב' היו ז' חסרים והיה עצרת בשבעה בסיון והשתא תכף כאשר הושלם יום ששה בסיון שלמה שנה בלא רגלים ורש"י שכ' שם בדברי ר"ש דשנה א' עבדי' ח' שלמים לרווחא דמילתא כ"כ והשתא ע"כ ההוא תנא ס"ל כאחרים וס"ל דחדש העיבור לעולם חסר כרשב"ג דס"ל הכי בשמעתין אבל תנא דיום הנף דשמעתין ס"ל כאחרים וכת"ק דרשב"ג דחדש העיבור לעולם מלא וע"כ דעבדי' חסרים באופן דת"ק דהתם ותנא דיום הנף ס"ל כאחרים ופליגי בפלוגתא דרשב"ג ות"ק ואף ע"ג דלעיל מבואר דרשב"ג דאמר כ"ט מודה דמלא נמי עבדי' היינו למאן דל"ל דאחרים אבל למאן דס"ל כאחרים ס"ל דלעולם חסר כי היכי דלא ליעביד ז' חסרים ועיין לה' טורי אבן שם:
תוס' בד"ה מעשה וכו' מיום ג' שני שעות דכי שנית הכא תקפ"ט וכו' עכ"ל כצ"ל ואע"ג דמכסי שש שעי ל"ל בה דמ"מ ראוי ליראות וקרי ליה שפיר נראה בזמנו:
דף י.
בד"ה אין בין וכו' וה"נ לרבנן עד כאן לשונו דלא קי"ל כרבי יוחנן אלא דלרבנן צריך שלא יפסיק ביניהם כדי תרועה וכמ"ש התוס' במס' ראש השנה עיין שם:
דף י:
ג"מ לא אקדיש בעשיית מלאכה והא דאומרין הלל בע"פ כדקתני מתני' גם אקרי מוע' דיום שמקריב בו קרבן אקרי יו"ט וגם אסור בעשיית מלאכה כמ"ש התוספות בר"פ מקום שנהגו ע"ש ולמ"ש הר"ן שם דאיסור מלאכה בע"פ מדרבנן אפי' בז' בהמ"ק ע"ש צ"ל דהלל דע"פ נמי מדרבנן הוא ובהכי י"ל משה"ק התוס' בד"ה שמנה וכו' די"ל דלא חשיב ר"י אלא דאורייתא אבל ע"פ דרבנן הוא ושמונת ימי חנוכה דאורייתא נינהו דמדאורייתא מחוייב לו' הלל על הנס ויו"ט של גליות אף שהוא דרבנן מחמת ס' דאורייתא הוא:
גמ' והרי יציאת מצרים וכו' הקושי מבואר דפסח לאו משום נס אלא משום קרבן ומועד ועשיית מלאכ' דע"ק בברייתא גופה לאיזה ענין תני עד שלא נכנסו לארץ וכו' הא פסח אומרים הלל בלא"ה משום עשיית מלאכה ומועד וקרבן ושמעתי שמ"ז הרב הגדול מהר"ר יוסף הכהן זצוק"ל הוכיח מכאן דאמירת הלל בליל פסח בב"ה מדינא דהגמרא ע"כ דלא פריך אלא מאמירת הלל של הלילה ואיהו גופיה המי שמביא ראיה שכתב הרב ברכי יוסף סימן תפ"ז ע"כ שמעתי. וראיתי לה' טורי אבן במס' מגילה די"ד שכ"כ אלא שכ' דעל הלל של הסדר פריך ע"ש:
דף יא:
גמ' מתיבי משורר ששיער וכו הא דלא פריך מברייתא דלעיל דהם בשלהם וכו' משום די"ל דאביי לא מחייב מיתה אלא במשורר ששיער דכתיב ביה קרא אבל משוער ששירר לא וברייתא במשוער ששירר ולמסקנא דתנאי היא אתיא ברייתא כפשטה בכל גוונא:
גמ' מ"ס במיתה וכו' ומ"ס באזהרה וכו' עיין בגמ' ברפ"ב דיבמות דאמרי' מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו וע"ש בפירש"י ולהמש"ל בפ"א מה' יו"ט ואוקי באתרין וק"ל אשמעתין אמאי לא מוקי דכ"ע אזהרה או כ"ע במיתה ואיירי בזה אינו יכול וזה אינו יכול ופליגי בפלוגתא דתנאי בפ' המצניע דצ"ב ע"ב אי חייב בזה א"י וזה א"י ע"ש ול"ד גבי שבת פליגי כמ"ש השיו"ט סי' והר"מ בפ"ג מה' כלי המקדש פ' המסייע חייב מיתה וכ' מרן בכ"מ דגריס מ"ס במיתה ומ"ס באזהרה ול"ג גזרו ולא גזרו ע"ש וצ"ל לגי' זו דמ"ס אזהרה היינו ברייתא דפריך מינה לאביי ומ"ס במיתה ר"י ן' גודגדא אבל ר' יהושע היה סבור דשרי לגמרי עד שלמד ד"ז מריב"ג מיהו ק"ל הא מסקי' בפ' המצניע דצ"ג דמסייע אין כו ממש ובגופה דשמעתין י"ל אף שהוכיחו התוס' שם דמסייע ליכא אפי' איסור דרבנן מ"מ ריב"ג ס"ל דאסור ופליג אהנך משניות דמייתי שם אבל לפ' הר"מ ז"ל ק' איך כ' דחייב מיתה במסייע והיה נ"ל דמסייע דכ' הר"מ היינו אם האחד אינו יכול לבדו ובזה א"י וזה א"י כ' פ' כ"ה דבת דחיי' ושמעתין בזה יכול וזה א"י ובזה ס"ל להר"מ דשרי ולא הוצרך לפ' זה דכבר כ' מסייע אין בו ממש ואין צריך להגיה הס' כמ"ש מרן אך לשון מסייע איי משמעותו אלא בזה יכול וזה א"י דזה א"י וזה א"י לא מקרי מסייע והדק"ל הא קי"ל מסייע אין בו ממש וצ"ל דבמסייע דהגפת דלתות דהוא מעשה רבה יש בו ממש ול"ד לההיא דהמצניע וכה"ג חילק הריטב"א בחי' במכות ד"ך ע"ב בין מסייע דהתם למסייע דפ' המצניע ע"ש:
גמ' אי הכי בעולת נדבה נמי לימא מה שפי' רש"י ותפשוט בעיא דר"א ק' דהבעיא היא אי טעונ' שירה אבל לרשות לא אבע"ל ואילולי פי' הייתי אומר מ"ש כעולת נדבה לימא ר"ל דשואל אם יכול לו' שירה ואינו ענין לבעיין:
תוס' בד"ה אבע"ל וכו' כתיב מקמי האי קרא עכ"ל דבריהם כמות שהן תמוהים דקרא דויועץ אע"ג דכתיב אחר ביום ט"ז וכו' בודאי אין מוקדם ומאוחר שהרי מה שעיבר ניסן הוא ביום ל' לאדר כדאי' בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"ב דויועץ הוא ביום שלשים של אדר ולא אחר ט"ז לחדש הא':
דף יג:
גמ' ת"ל תשמרו וכו' הר"מ בפירו' והר"ב ז"ל כ' מג"ש מועדו הפך ברייתא הלזו דיליף שמירה שמירה ועוד ק' דאי מג"ש דמועדו נילף נמי מוספין דכתיב בהו במועדו ובגמ' דמס' מנחות דמ"ט ע"ב מבואר דמוספין לא בעו ביקור ע"ש בפירש"י ונ"ל במה שכ' התוספות במסכת פסחים דס"ו ע"א דפלוגתא דתנאי אי האי דדחו שבת וטומאה מג"ש דמועדו או ממשמעות ע"ש ומאן דיליף ממשמעות לא גמיר ג"ש דמועדו וא"כ י"ל דבן בג בג ס"ל ממשמעות ולא גמיר ג"ש דמועדו ולכך אצטריך לג"ש דשמירה ולדידיה מוספין דלא כתיב בהו שמירה ולא בעו ביקור אבל דרשא שכ' הר"מ והר"ב היא למ"ד דגמיר ג"ש דמועדו ולדידיה אה"נ דאפי' מוספין בעו ביקור ועיין להתיו"ט דמבואר בדבריו שהבין דביקור ומקחו בעשור חדא מילתא היא עיין שם והוא תימה דמבואר להדיא בפ"ט דפסחים אמתני' דמה בין פסח מצרים לפסח דורות דתרי מילי נינהו דאף בדבר הטעון ביקור לא בעי בעשור ונ"מ דיכול לבקר ג' טלאים ובשעת שחי' יקח אחד מהם כמ"ש רש"י שם א"נ דיכול לקנות ביום השחי' כבש מבוקר כבר כמ"ש רש"י שם במנחות ע"ש:
רש"י בד"ה אין לוי וכו' כגון לכבד וכו' לשורר עמהם עכ"ל מ"ש לכבד הוא ליישב לשון המשנה דקתני לעבודה דאי לשורר עבודת עבודה היא עיין למר"ן כ"מ פכ"ג מה' כלי המקדש דין ו' ע"ש:
דף יד:
גמ' וליפרקו אגב ארעייהו וכו' עיין בש"מ להר"ב בבתר' דף ל"ח ע"א שכ' בשם ר"מ דנהרדעי דוקא דקלים הוא דאמרי דקנה קרקע אבל שאר אילנות לא קנה קרקע עיין שם הטע' והוא תימה דא"כ מאי פריך הגמ' הכא מנהרדעי:
גמ' יכול אף שדה מקנה כן וכו' לפי"ז מאי דכתיב אשר לא משדה אחוזה הוא לענין למי יוצאה ביובל דבזה חלוקין הן שדה אחוזה ושדה מקנה גם לפי היכול דקתני בברייתא:
דף טז.
בד"ה הא דאהנו וכו' ואור"י דמש"ד וכו' עכ"ל התוס' במסכת סנהדרין דל"ו ע"ב כ' דהא דל"ק דין ה' מיתות לא בטלו בש"ד וג"ע משום דבגדי כהונה מכפר' ע"ש וצ"ל דאזלי בשי' ר"י דלפירש"י ותוספות נגעים הוא דמכפרי ולא בגדי כהונה ומ"ש עוד שם דדוקא בעבד תשובה ע"ש דוקא בש"ד וג"ע דאיכא מיתה הוא דבעי' תשובה עם בגדי כהונה אבל להר' בבגדי כהונה לחור או תשובה לחוד סגי ולכך פריך הגמ' שפיר ולא משני כאן בעבד תשובה כאן בלא עבד תשו' וניחא לפ"ד מאי דלא פריך מש"ד וג"ע ואין צריך לדברי רש"י והתוספות דהכא אלא מש"ד וג"ע לק' דהא דבגדי כהונה מכפרין בעבד תשובה דוקא:
דף יז:
גמ' כיון דאתרבי אתרבי וכו' היינו מתני' דקמ"ל דלא אמרי כיון דאתרבי אבל לקרא דהוא ל"ל דאצט' לאשמועי' דלא אמרי' כיון דאתרבי דא"כ ק' לכתוב ואם ידו משגת ולא ליכת' הוא שהרי לא אצט' אם ידו משגת לשניהם עניים אלא משום דכתיב הוא כדפרי' הא כתיב הוא ולכך הוצרך הגמ' לו' לפי שמצינו בערכין וכו' ולגבי חידושא דמתני' לא הוצרך להכי וסגי ליה בחידושא דלא אמרי' כיון דאתרבי אתרבי וניחא בזה מה שהק' התוס' נימא דאתא קרא דלא אמרי' כיון דאתרבי וכו' מאחד מבני הישיבה והוא נכון:
גמ' דבר המכשירו ומאי ניהו אשם עיין להתוספות בזבחים ד"צ ע"ב בד"ה חוץ ע"ש וצ"ל דאף לתי' בתרא שכ' שם מודו דאשם מכשיר יותר מחטאת אלא משום דבחטאת מכפר' נמי לכך עדיפ' להו חטאת מאש':
תוס' בד"ה אבל וכו' אלא ה"פ וכו' עכ"ל וההיא דספינתו בים הטעם דליתי' בערכין משום דבערכין חייב כשגובה השכירות דההיא דאם היה חמר נותן לו חמורו עיקרו בערכין איתמר:
דף יח.
בד"ה ואלו וכו' מאי דרשי רבנן וכו' עכ"ל עיין לקמן דכ"ד ובמציעא דקי"ד:
דף יח:
גמ' ת"ל עד יום הא' ועשרים וכו' פי' רש"י וביום הא' נ"ל מבערב תאכלו מצות וק' דא"כ מנ"ל הא דדרשי' מניה בפ' כ"ש לקובעו חובה הא אצט' להאי דרשא ואילולי פי' י"ל מדיום שביעי בכלל יום א' נמי בכלל וכצ"ל לקמן במאי דמשני סימני ראשו וכו' כמ"ש הח"ן שם.
גמ' אמר ר"נ אמר רב לערכין עיין בפירש"י בנדה דף מ"ח ע"א שנר' דמפ' מעל"ע דערכין היינו ו' דשנת ה' ועשרים בלמטה כמו שנת ס' דכתי' ומעלה ע"ש ולא יכולתי להולמו:
תוס' בד"ה וכשביעי' וכו' אבל מעל"ע של שאר שנים וכו' עכ"ל עיין מהר"ם לובלין שם בנדה שכ' שהתוס' מפ' מ"ש בגמ' ובשביעית יעבוד היינו ר"ל עדה"ז יעבוד דבעי' שנה ו' שלימה עיין שם ולישנא נגמ' כאן דקאמר זמנין דבז' יעבוד לא יתכן לפי זה דהא בכולהו זמני כן הוא ומאי זמנין דקאמר וע"ש במהרש"א ז"ל:
דף יט.
גמ' מ"ד כיון דכולהו לא תקלי וכו' הלח"מ בפ"ב מהלכו' ערכין הק' דהא קי"ל סתם נדרים להחמיר ותי' דמיירי שפי' כן אח"כ שכונתו כן הוא ע"ש וק' דא"כ אמאי קתני מתני' אם כסף כסף וכו' דהיינו דפי' בשעת הנדר הא אפי' פי' אח"כ סגי ולקושייתו י"ל דדוקא בסתם נדרים דאי אזלי' לקולא יצאו דבריו לבטלה והו"ל למשתק כמ"ש הרא"ש בפי' בנדרים די"ח ע"ב ע"ש ומה שיש לעמוד בדברי הרא"ש מסוגיא שם ע"ש בחידושי' ועיין בגמ' שם די"ט דמסיק תנאי היא וא"כ י"ל דהכא כמ"ד להקל ולפס' הר"מ הר"מ י"ל כמ"ש הלח"מ:
דף כ.
תוס' בד"ה לאתוי וכו' וא"ת אמאי נקט וכולי עכ"ל ק"ק דעדיפא מינה הו"ל להקשות כיון דתנן ערך בבדי אמאי תני תו זה הכלל הא מכבד ידעי' שאר טרפיות ת"ל דס"ל להתוס' דניטל הכבד נבילה וכ"נ מדברי רש"י במס' קמא דע"ח ע"ב איברא דמ"ש רש"י שם דהוי נבילה מחיים הוא תימה מגמ' בחולין דל"ב ע"ב אבל יכול להיות נבילה ולא מחיים ומתני' תחילה אשמעי' דבר שעושה נבילה ואחד כך אשמועי' בזה הכלל דבר שעושה טריפה למיסתם כמ"ד טריפה אינה חיה אלא דק"ל להתוס' מ"ש דנקט הגמרא אדכובם טפי משאר טריפות ותי' לאפוקי מד"ש והגמ' משמע ליה דאתיא דלא כר"ש משום דקתני תרי זימני זה הכלל:
דף כ:
גמ' עלי להביאו קאמר וכו' עיין מה שכתב' בחידוש' במס' נדרים ד"ז ע"א יעש"ב:
גמ' ה"נ לדמי והא מדסיפא וכו' לפמ"ש התוס' בד"ה אמר דבאמר דמי שור השור חולין רישא דברייתא דקתני השור קדוש ע"כ באמר יקדש לדמיו כמ"ש בד"ה מיתיבי ולפ"ז ירע המקשן בין אמר יקדש לאמ' לדמי וא"כ מאי דפריך מדסיפא וכו' היינו מדקתני סיפא דמי ורישא ל"ק דמי מוכח דלאו בדמי איירי וכפי"ז ק' מ"ש התוס' בראש ד"ה והא דהומ"ל מסיפא אמתני' וכו' דמאי מק' נימ' דידע שפיר לחלק בין אמר יקדש לדמי' לאמר כשיבו' דמיו אלא דפריך מדסיפא קתני דמי ורישא לא קתני דמי מוכח דלאו בדמי איירי ועוד ק' דממ"ש דהומ"ל מסיפא אמתני' משמע דהמק' ס"ד דסיפא דברייתא באמר דמי שור ואפי"ה א"ח באחריותו ולא קשיא סיפא דבריית' גופא טעמא מאי ולא ק"ל אלא ממתני' וא"כ לפמ"ש התוס' בסה"ד בועי"ל דר"ח ביקדש לדמיו איירי אמאי לא מוקי התרצן סיפא אמר דמי כדס"ד דהמק' ורישא דברייתא בהקדיש לדמיו ומתני' נמי בהקדיש לדמיו וצ"ל דפשיט"ל למק' ולתרצן דלענין אחריות אמר דמי ויקדש לדמיו חד דינא אית להו אלא דס"ל דסיפא דברייתא בכל גוונא איירי אפילו באמר יקדש לדמיו ול"ל האי דאקדיש זכר לדמיו ופריך שפיר מדסיפא כפשטא דהיינו דסיפא קשיא לרישא אי מוקמת רישא בדמי:
דף כא.
תוס' בד"ה ה"ק וכו' הקדיש לוה וזבין לוה וכו' מיהו כל ומן שלא גבאו וכו' עכ"ל עיין פירוש רש"י בפסחים ד"ל סע"ב דפירש הקדש לוה וזבין לוה לא חל ההקדש כלל ולישנא דגמ' שם אתי מלוה ופריק וכולי משמע כהתוספות:
בד"ה ה"ג וכו' ובשלהי פ' הנהנה וכו' עכ"ל לכאורה ק' כיון דההיא דהתוספתא קשיא אההיא דפ' הנהנה אמאי דחו פירש"י דכיון דמההיא דפ' הנהנה משמ' כפירש"י ונ"ל דלא ק"ל ההיא דתוס' אההיא דפ' הנהנה משום דיש לחלק בין היכא דסבור שהיא של חבירו דנתכוון לגוזלה בין היכא דסבור שהיא שלו כמ"ש התוס' בקדושין דנ"ה ע"א ע"ש אלא דמ"מ מההיא דקרדום שמעי' דאי סבור שהיא שלו ולא נתכוון לגוזלה יש בו מועל אחר מועל והכא בבית גופא דמיא לקרדום דלא שייך בבית נתכוון לגוזלה אלא לגבי שכר הוא דשייך נתכוון לגוזלה ולכך דחו פירש"י ומשום די"ל דקרדום הוי ככלי שרת כיון דמביא אחרים לידי קה"ג לכן הביאו ההיא דפ' הנהנה דמדלא קתני מתני' אלא בהמה וכ"ש משמע דקרדום אין בו מועיל אחר מועיל דודאי קרדום לאו כ"ש גופיה ואינו נכלל במאו דקתני כ"ש וע"כ טעמא דתוספתא משום דלא נתכוון לגוזלה ואם כן בבית לא שייך נתכוון לגוזלה אלא גבי שכר וממילא אידחי פירש"י:
דף כא:
גמ' מיתיבי חטאתו ואשמו וכו' ק"ק דתק"ל ברייתא זו אברייתא דלעיל וע"כ לאוקומי חדא בשעת הפרשה וחדא בשעת כפרה וא"כ מאי פריך מברייתא הלזו אשמואל ועולא ואפשר שלוה נחית ר"פ דאסר מתניתא אהדדי ל"ק וכו' אמוראי נמי ל"ק ומאי דפריך פשיטא אסוף מלתיה דר"פ דאמר אמוראי ודאי פליגי וכ"נ מדברי התוס' בד"ה מאי מיהו ק' לפ"ז מאי משני מהו דתימה וכו' הא מריש מילתיה דר"פ שמעינן דשמואל דוקא בשעת הפרשה ע"כ צ"ל דהמקשה דפריך אשמואל ועולא מברייתא הלזו לא שמיע ליה ברייתא דלעיל:
תוס' בד"ה כך וכו' ואם המלוה רוצה לעכב וכו' עכ"ל כ"מ בירושלמי במס' כתובות פי"א משנה ו' דאם מצאו שומן אין צריך להכריז ע"ש להקה"ע בפי' שם:
דף כב.
גמ' והא ר"מ שלשים קאמר הכי אמר ר"ח וכו' כצ"ל ונמחק תיבות אמר ליה והש"ס הוא דפריך והא ר"מ לי קאמר ולא רנב"י ומאי דשאל רנב"י כר"מ או כר"י ידע לה להא דר"ח והק' ששים דר"מ דהיינו מפוזרין או ששים דר"י דהוו רצופין:
גמ' אי הכי אזדקוקי נמי לא מזדקי' לה וכו' הב"ש בסי' צ"ג סקי"א כ' משם מהרש"ך ז"ל דאם אין להם לשלם או שאינם רוצים לפרוע לה אע"פ שתבעה כתובתה בב"ד לא הפסידה מזונותיה ומבואר שם בתשו' מהרש"ך דמאי דאמרי' תבעה הפסידה מזונותיה היינו תבעה ונפרעה ע"ש וק' לפי"ז מאי פריך הגמרא א"ה אזדקוקי וכו' הא אי לא מזדקי' לה לא הפסידה מזונותיה וי"ל:
תוס' בד"ה תנן וכו' שמא יפסידו באריכו' הזמן וכו' עכ"ל לפי"ז לא היו צריכין למ"ש דודאי דמדנחתי ב"ד לשום בדתבע להו מיירי וכנראה דכעין ב' תירוצים:
בד"ה ואם וכו' וה"נ משמע קצת דבמתנה קמיירי מדקאמר שדה זו וכו' עכ"ל ר"ל דאי בחוב אע"ג דאמר שדה זו יכולין היתומים לפורעו ממ"א כיון דלשם פירעון קאמר ולא לשם מתנה ואע"ג דאם התנה דבריו קיימין כמ"ש הטור סימן ק"י ה"ד התנה בשעת. הלואה ומ"מ ק' דממ"ש בסמוך בד"ה ואין מעמידין מוכח דשדה סתם לא מיירי אלא בחוב דבמתנה אין צריך להעמיד אפוטרופוס דליכא חשש פירעון ושובר וא"כ איך יתכן דתרי מילי דקאמר שדה זו ושדה סתם חדא בחוב וחדא במתנה וצ"ל דלפמ"ש בד"ה שאח"ז דבמתנה פשיטא והוצרכו להעמידה בחוב והא דנקט תנו משום דמסיים בה שדה זו וכו' ולהכי לא אמר חייב מודה אלא לשון תנו חזרו ממ"ש בדיבור זה דבחוב ומתנה מיירי אלא דבחוב לבד מיירי דדין המתנה פשוט ולא חשו להך דמוכח שכ' בד"ז ודוק:
דף כג.
גמ' ובה"א הקדש טעות אינו הקדש וכו' פירש"י כגון שור לבן ונמצא שחור ולפי"ז דוקא ע"י פתח אבל בחרטה אין נשאלין וא"כ ק' מ"ט דר"י דא"צ דילמא לא מצא פתח ולכך עשה קנוניא וראיתי להמח"א ה' צדקה סימן ה' שעמד ע"ז וכ' דה"ט דר"י מגו דאי בעי משקר ויעשה פתח שקר ע"ש וק' דאין זה מגו טוב דאי משקר עושה איסור שמוציא מעות הקדש לחולין אבל ע"י קנוניא בדין נוטלם וליכא שום איסור ואפשר כיון דעשה קנוניא עמה ואמ"ל שמה שרוצה לגרשה הוא כדי לעשות קנוניא על ההקדש הוי כמו מסר מודעא על הגט והגט בטל ואז מוציא מעות ההקדש לחולין שלא כדין:
תוס' בד"ה אלא וכו' וא"כ נימא ד"ה דלא כר"י וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל הקשה בשמעתין גופה דאמר כי אמר ר"ה בש"מ וכו' וכן הק' לקמן בד"ה בשאלה באוקמתא בתרייתא אלא משום דמהתם אלימא להו טפי לאקשויי דקאמר אבל בברי מודה ולעיקר קושיתם דלקמן י"ל דע"כ בלא בא הקדש ליד גזבר מיירי בשמעתין דאי בא ליד גזבר אין בו שאלה וא"כ לכך נקט ר"ה ש"מ משום דבכל גוונא מיירי אפי' בא ליד הגזבר ושוב הראוני שכ"כ הנ"י:
דף כד:
רש"י בד"ה ואנא וכו' התם הוא דכתי' ועד וכו' עכ"ל והא דאצט' ק"ו לשמואל דלא נימא קדוש' ונפדית בדמיה ע"ד שכ' התוס' בד"ה מ"ט בתי' הא' ולפ"ז ליתא למ"ש הבה"ז בדעת הרמב"ם ז"ל דהעיקר כמו שכתב הלחם משנה שם:
תוס' בד"ה מ"ט וכו' וא"ת כיון דרב וכו' עכ"ל ק"ק מאי קושי' הא אי רב אית ליה ק"ו ואפי"ה גלי קרא תק"ל ברייתא דלקמן דכ"ט ע"ב דיליף דאין אדם מוכר בתו נערה מק"ו מכורה כבר וכו' דנימא. מקדיש שדה אחוזה בשנת היובל יוכיח דקדושה כבר יוצאה ואפי"ה מקדיש בשנת היובל אלא ע"כ ליתא להק"ו וי"ל דהך בריתא כרבנן דר' ולר' יליף דאין אדם מוכר בתו נערה מדאצט' קרא לו' מעשה ידיה לאביה וכמ"ש התוס' בכתובות דמ"ז ע"א בד"ה השתא בתי' הא' אבל לפי' התי' הב' שכ' שם לק"מ קושיתם דהכא:
בד"ה אי כר' וכו' הומ"ל ההיא רבנן היא וכו' עכ"ל והמק' דפריך מברייתא דמקדישין לפני היובל ולא פריך מהאי מתני' דהכא משום דפשיטא ליה לשנויי ר"י היא וסתמא דתלמודא הוא דפריך אי כר' פונדיון מאי עבידתיה ולאו המק' מיתיבי:
דף כה.
רש"י בד"ה וליקיש' הנך וכו' עכ"ל משמע דמסלעים לא פריך משום דאין ראויין לזריעה ופחות מעשרה משום דהוו שדרי דארעא והא דפריך אי הכי וכו' לא ס"ד נגאני דארעא אבל שדרי דארעא ידע לה וא"ש א"א בשלמא ועיין התוס' בקדושין:
דף כה:
גמ' דבת גירעון אין וכו' מק' לחד תי' שכ' התוס' לעיל דכ"ד בד"ה רב ושמואל דלא הזהיר התנא אלא בפחות מב"ש וכו' ואם ימתין עד היובל לא תחזור עוד לידו ע"ש דא"כ תפשוט בעיא הלזו דאפי' ליכא גירעון יוצא ביובל מכח קושי' התוס' שם ונ"ל דהכא לא מבע"ל אלא אי יוצאה לכהנים אבל פשיט"ל דלא תחזור לבעלים וכיון דכבר נתחייב בחמשים אע"ג דעבר היובל א"י עוד בגירעון כיון דכבר נתחייב בחמשים:
גמ' בעי ר' זירא וכו' עיין להר"מ בפ"ד מהל' ערכין דין כ"ב ולהמש"ל בפ' ט"ו מהלכות טוען ובמ"ש בחידושי' בבתרא דל"ה ע"א ע"ש:
תוס' בד"ה אחוזתו וכו' וא"ת למ"ל אחוזתו וכו' עכ"ל עיין בסיף מכילתין דמשני ר"ן סד"א הואיל וכתיב כי אחוז' עולם היא להם קמ"ל היקישא דשדה החרם לשרה אחוזה של ישראל שגאלה כהן עיין שם בפירש"י ותו' ומעתה ניחא קושית התוס' דאי לאו אחוזתו בשדה אחוז' חרמו א"י ביובל מקרא דכי אחוז' עולם ושדה אחוזה איתקש לחרם כפשטיה דהיקישא וע"ד תי' התו':
דף כו.
גמ' אלא אמר אביי וכו' נראה דלאביי אם לא יגאל ואם מכר פירושו אלא אם מכר כמ"ש התוס' ואע"ג דפשטיה דקרא תרי מילי קאמר מ"מ כיון דשמעי' מקרא דלא יגאל עוד דאם לא גאלה אחר א"י ביובל בע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה דחדא מלתא קאמר ולא איירי קרא אלא בגאלה אחר ויתורא דלא יגאל עוד אתא להיכא דלא גאל' אחר דא"י ביובל לו' דאינה חוזרת לו אחר היובל להיות שדה אחוזה אלא שדה מקנה ולא קאי אקרא דלקמיה אלא בגוונא אחריתי איירי ויש לפרש באופן אחר דלאביי האי לא יגאל עוד קאי אאם לא יגאל ואאם לא מכר וה"ק קרא אם לא נגאלה כלל או אם גאלה אחד דדינא שיוצאת ביובל לא יגאל עוד ר"ל אם לא נגאלה ועבר היובל ואח"כ גאלוה הבעלים לא יהיה עוד שדה אחוזה אלא שדה מקנה ואם מכר דהיינו אם גאלה אחר קודם היובל וגאלה ממנו הבעלים כן הדין דלא הוי אלא שדה מקנה ולפי"ז ניחא קושית התוס' בד"ה אילימא די"ל דאביי מ"ל דתנא אתרי גווני דכתיבי לקמיה קאי ונר' דהתוס' מפ' כהדרך הא' שכתבתי ועיין להתיו"ט:
תוס' בד"ה אילימא וכו' וי"ל דאין סברא דמיירי קרא וכו' עכ"ל לפ"ז צ"ל דין דגאלה אחר וגאלה בעלים ממנו מסברא נפקא ומ"מ הקשו התוס' שפיר נימא דאתא קרא להכי אע"ג דנ"ל מסברא מ"מ היכא דאין הסברא פשוטה כ"כ יתכן דאתא קרא להכי כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ב סע"ב ע"ש:
דף כז.
גמ' הניחא לשמואל וכו' עיין להר"מ בפ"ד מה' ערכין דין יו"ד שכ' דכהנים מקדישין אפי' בשנת היובל עיין שם ולטעמיה אזיל שפ' כשמואל ולדידיה אתיא מתני' שפיה דכהנים מקדישין אפי' בשנת היובל כדקאמר הגמרא ומרן הכ"מ לא הראה מקורו מכאן ע"ש ואע"ג דהר"מ דפ' כשמואל לאו משום קו' דמכורה כבר דהא כ' כר"י דנכנסין ונותנין אלא משום דפ' כרבנן דמשנת היובל ולא שנת היובל בכלל כמ"ש הלח"מ שם ע"ש מ"מ כהנים מקדישין אפי' בשנת היובל שמא נ"ל משום דרשא והא דלא מוקי הגמ' דמקדישין לעולם אפי' בפחות מב' שנים מקדישין לגירוע אבל ישראל אם מקדיש פחות מב"ש לפני היובל נותן חמשים כדאמרי' לעיל משום דפסיקא ליה להגמ' דגם כהנים נותנין חמשים:
תוס' בד"ה ר"י וכו' ונר' דכביצה היינו שו"פ עכ"ל ר"ל משום דבשמעתין י"ל דאע"ג דלא בעי' בחומשו פרוטה מ"מ בעי' כביצה דהוא דבר חשוב לזה הביאו מגמ' דמציעא דסגי בפרוט' וא"כ ק"ל אמאי בעי לזה כ' דכביצה דנקט היינו שו"פ והא דנקט ת"ק איסר. ולא נקט חצי איסר דפרוטה א' משמונה באיסר משום דפעמים הוזל איסר ושוה ששה פרוטות כדאי' בקדושין די"ב ולא מצי למנקט חצי איסר ולכך נקט איסר שיעור שלם:
דף כח.
מתני' ואם החרים את כולן אינן מוחרמין מלישנא דמתני' משמע דאינם מוחרמין כלל אפילו מקצתן ולא אמרי' אם החרים את כולן מוחרמין מיהא מקצתן ומכאן יש להוכיח ספיקו של ה' קול יעקב הביאו השע"ה בה' נדרים די"ב ע"ב שנסתפק אם היו לפניו ב' בהמות אחת תמימה ואחת בע"מ ואמר הרי אלו עולה מי אמרי' נהי דבע"מ לא קדשה תמימה קדשה א"ד הקדש שלא חל מקצתו לא חל כולו ע"ש ומכאן מוכח היכא דלא חל כולו לא חל מקצתו וה"ה בלא חל מקצתו לא חל כולו וי"ל דהכא שאני דמעטיה קרא כדנ"ל בגמ' ועיקר קרא לא אתי אלא למעט דאינו מוחרם אפילו מקצתו דאי לכולהו לא אצט' קרא דהא אמר רבא בפ"ק דתמורה כל מילתא דאמ"ד לא תעביד אי עביד לא מהני ואפילו בלאו הבא מכלל עשה כדמוכח מהא דפריך התם מתורם מן הרעה על היפה ע"ש מיהו לאביי דס"ל התם אי עביד מהני ק' מנ"ל דאינו מוחרם אפי' מקצתו אי איתא דהקדש דלא חל כולו חל מקצתו ויש לחלק:
תוס' בד"ה דת"ר וכו' וא"ת והא האי קרא בחר' הניתן לכהנים וכו' עכ"ל נראה מדבריהם דלבדק הבית יכול להחרים כולו דכיון דהאי קרא בחרמי כהנים כתיב מנ"ל דאסור להחרים לב"ה דמחרמי כהנים לא אתי דשאני כהנים דהוי הדיוט לגבי הקדש דלגבוה ממש הוא אבל הר"מ בפ' ו' מה' ערכין דין ב' כ' בהדיא דינא דמתני' בין בחרמי כהנים בין בחרמי ב"ה ע"ש וע"כ דס"ל דקרא איירי בכל החרמי' אבל לא יגאל לא קאי אלא אחרמי כהנים וכ"פ רש"י בפ' השולח אברייתא דדריש מאדם אלו עבדיו וכו' דבחרמי ב"ה מיירי ע"ש וכן איתא בתוספתא בפ"ג דמכילתין ולפי"ז לא ק' קושית התוס':
בד"ה ת"ל וכו' א"נ י"ל וכו' עכ"ל וגם לשמואל דס"ל אם מכרה בשנת היובל אינה מכורה מ"מ יכול למוכרה אחר היובל משא"כ בבתו קטנה ועי"ל דעיקר קושיתם אינה אלא לרב אבל לשמואל דס"ל האומ' לחבירו ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו כדאיתא בפ"ק דמכות ד"ג ה"נ יכול למוכרה ע"מ שלא תחזור ביובל:
דף כח:
מתני' וחכ"א סתם חרמים לכהנים כ"פ הר"מ בפ"ו מה' ערכין ועיין במס' נדרים די"ח ע"ב דתנן ואם סתם אסור דס"ל סתם לב"ה והר"מ בפ"ג מה' נדרים פסקה והוא סותר למ"ש בה' ערכין וכבר עמד בזה הלח"מ בה"נ וכ' ליישב דבההיא כ"ע מודו דסתם לב"ה דאי לכהנים יצאו דבריו לבטלה דמתפיס בדבר המותר הוא ע"ש ונ"ל דיצא לו להר"מ לחלק כן מדפרכי' שם די"ט ע"ב אדקתני סתם חרמים בגליל אסורי' שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הא מכירין שרי אלמא סתמא להקל ורמי לה אדיוקא דרישא ע"ש ומאי פריך נימא לעולם ספיקא להחמיר ובמכירין חרמי כהנים שרי משום דסתם חרמים לכהנים וכן משני בירושלמי שם ע"ש אלא ע"כ דס"ל לגמרין דבההיא כ"ע מודו כמ"ש הלח"מ ודלא כהירושלמי ועיין בחידושי' שם בדח"י עיין שם:
דף כט.
כל זמן שהם בבית בעלים הרי הן הקדש י"ל במאי דבעי הגמ' בפ"ק דנדרים דף י"ג אי בעיקרו מתפיס או בדהשתא מתפיס אמאי לא פשיט לה ממתני' שם די"ח דקתני אם כחרמי כהנים ואי איתא דבמעיקרא מתפיס אמאי שרי הא עיקרן הקדש כל זמן שהיא בבית הבעלים:
גמ' ורב שביק רבנן ועביד כר"י יל"ד הא רי"ש דמפיק עלוי מתקדיש ואל תקדיש ע"כ דדריש לקרא דכל סרס קדש קדשים כר"י דסתם חרמי' לב"ה וא"כ הוו רבים כנגד רבים ומאי פריך וי"ל במ"ש התוס' בתמורה ד' ל"ב דר"ה דאמר קדשי' אין נתפסין לחרמי כהני' דדריש כרבנן ואע"ג דמקדיש לב"ה הקדש עלוי מ"מ חרמי כהנים לא מקדיש ע"ש וא"כ י"ל דרי"ש אייתר ליה כל חרם קדש קדשי' למידרש אפי' חרמי כהני' וסוגיין אליב' דר"ה ודוק' לרבנן דליכא אלא חד קרא הוא דאמר ר"מ דחרמי כהנים אין נתפסין והגמ' שם דפריך על ר"ה ממתני' ולא מוקי להו כרי"ש משום דס"ל להגמ' שם דרי"ש כרבי יהודה:
גמ' והא מעשה דפומבדיתא וכולי לפי מה שכתב הלחם משנה בדברי הראב"ד בפרק ו' מה"ע ע"כ מעשה פומבדיתא במטלטלי איירי דניתנין לכל כהן שירצה:
תוס' בד"ה שקול וכו' וא"ת והאמר וכו' עכ"ל עיין בספ"ק דפסחים דמסיק תקלה תנאי היא ועיין במסכת קמא דף קט"ו ובתוספות שם עיין שם:
דף לה.
בד"ה מיום וכו' וה"ה בכולהו וכו' עכ"ל התוס' לעיל דף י"ח ע"ב כ' דלא אצטריך בקדשים שנתו אלא לדרשא דמעל"ע עיין שם ולא יתכן זה אלא לדברי הר' אלחנן דבכולהו לא ילפי' מבתי ערי חומה אבל לפ"ד התוספות הללו דבכולהו ילפינן מבתי ערי חומה כדילפינן לקמן לעיבורה בג"ש דשנה שנה או מבכור דילפינן ליה מבתי ערי חומה בג"ש דשנה שנה וא"כ קשה קושיתם דלעיל לפ"ד התוס' הללו וראיתי להמש"ל בפ"ג מה' אישות שכ' דלא ילפי' קדשים ובתי ע"ח מהדדי משום דחולין מקדשים לא ילפי' וכן קדשים מחולין לא ילפי' ע"ש והוא תימה דהא בג"ש ילפי' קדשים מחולין לקמן לעיבורה וא"כ נילף נמי למעל"ע ואמאי אצט' דכבש בן שנתו דלעיל ונ"ל במ"ש הר"ן בחי' ר"פ הנשרפין דאפי' בג"ש מופנה אי אצטריך ג"ש לדין אחד כי ילפי' דין אחר בהך ג"ש פרכי' ודין הג"ש ההיא לגבי דין הב' שבאנו ללמוד כדין בנין אב ע"ש והשת' י"ל דלא ילפינן למעל"ע בג"ש משום דקדשים מחולין לא ילפי' וזה הוי כמו פירכא וכיון דאצט' ג"ש לעיבורה לא ילפינן מעל"ע קדשים מחולין ולקמן דילפינן לעיבורה משום דלא אצט' ג"ש אלא להך מילתא:
בד"ה והתני' וכו' דריבית גמורה מדרבנן וכו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דה"ק מן הסברא היתה ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו דא"כ מאי פריך מברייתא אמתני' ולכן כ' דריבית גמורה מדרבנן ומתני' קתני דלא הוי אלא כעין רביתא:
דף לב ע"א
תוס' בד"ה מדאצט' וכו' דהא אפשר לזכות ע"י אחר וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים טובא דא"כ בגט אשה דיכול לגרשה בע"כ יהיה יכולת בידו לזכות לה גיטה ע"י אחר והא ליתא דהא תנן בפ"ק דגיטין האומר תנו גט לאשתי אם רצה לחזור חוזר אע"ג דתן כזכי וכ"נ מכמה משניות שם וכבר הק' ע"ז הרשב"א בחי' בפ' השולח ע"ש ולפי מ"ש מהר"י בי רב ז"ל הביא דבריו מרן בב"י באה"ע סי' קמ"ג דאפי' למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה היינו בשלא קבלם ולא באו לידו אבל אם באו לידו או ברשותו אע"ג דבע"כ הוא לכ"ע שמה נתינה ע"ש א"ש דלא כ' התוס' דיכול לזכות ע"י אחר אלא דוקא היכא דשמה נתינה אפי' לא באו לידו כיון דלא בעי' באו לידו יכול לזכות ע"י אחר אבל בגט אשה אע"ג דיכול לגרשה בע"כ מ"מ בעי' הגיע לידה הגט כי זכהו לה ע"י אחר לא מהני דס"ס לא באו לידה ומדין זכות לא מהני דהא חוב הוא לה אמנם ממה שהק' התו' מההיא דאצטלית נראה דלא כמהר"י כי רב דאי איתא לא מק' מידי די"ל דאיירי שם בע"כ ואתו לידיה דמהני לכ"ע ורבנן ס"ל אצטלית דוקא ועיין לה' פר"ח בספר מים חיים בתשו' סי' ה' ולהרב מח"א בה' זכייה סימן כ"ד עיין שם:.
בד"ה מאי וכו' וא"ת אמאי לא פריך וכו' עכ"ל י"ל דאמתני' לא פריך משום דקתני וכן כיוצא בהם אבל ברייתא ל"ק וכן כיוצא בהם ולכך פריך שפיר:
דף לג.
גמ' והוינן בה וכו' מפשטא דגמ' נראה דלא פריך אלא מנרצע וכ"נ מפירש"י וק' דהא תניא לעיל דף כ"ט אין עבד עברי אלא בזמן שהיובל נוהג ואפי' מוכר עצמו כדמשמע מגמ' ס"פ האומר דקידושין ע"ש בפי' רש"י והתוס' וא"כ הו"ל להקשו' מקרא גופיה בלא הא דר"ן ונ"ל דמקרא גופיה לא פריך דמדכתיב שבע שנים ע"כ דלאו דינא דע"ע קאמר אלא קנסא ולכך מייתי דר"ן ואה"נ דהקושיא גם מע"ע:
גמ' תניא כוותיה דרב הונא וכו' לפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה לכהנים דפגע בו יובל בשנה ראשונה לא אצט' קרא דודאי יוצא ביובל ליכא סייעתא לרב הונא דאיכא לאוקמה לברייתא בשנה א' אלא מייתי סייעתא דלא דרשי' וקם לו' כר' אושעיה דלר"א דדריש וקם לו ודאי אפי' בשנה א' אינו יוצא ביובל. ומ"ש רש"י בשנה א' לא אצט' קרא היינו לרב הונא דלא משמע ליה וקם לו לענין דאינו יוצא ביובל:
דף לג:
ואימא בית וחצר עיין לה' פר"ח בה' מגילה סי' תרצ"ד גבי מתנות לאביונים ועיין להרב ברכ"י שם ע"ש:
גמ' כגון שנפלו להם ומגרשיהם ק"ל לפ"ז מאי פריך הגמ' במכות דיו"ד ע"א וקדש עיר מקלט היא והא כתיב וערי מבצר וכו' ע"ש הא האי' קרא כתיב קודם. שנעשו ערי מקלט כמפורש בס' יהושע ונימא דאח"כ שנטלם לערי מקלט סתרים וי"ל דלא היו נותנין עיר המוקפת ע"ד לסתור ודוקא בהנך מב' ערים דניתנו ע"פ הגורל מיירי הכא אבל השלשה הראשונות הקדישו בלא גורל:
תם ונשלם מסכת ערכין