אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת חולין

מסכת בכורות

דף ב.

בד"ה וסופג וכו' חד בשלו וכו' כדאמר בתמורה עכ"ל ע"ש בתמורה דפרי' לכתו' לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ומסיק למתפיס שניהם וצ"ל דס"ל להתוס' דלא פריך הגמרא הכי אלא לאביי דס"ל שם לעיל מזה עונשין מ"ה בגלוי מילתא אבל לרבא שם אתיא ברייתא כפשטא:

דף ב:

בד"ה אבל וכו' ולר"י נמי אמאי וכו' עכ"ל לפי' הר"ן שם בנדרים דר"י לא פליג אר"מ בפי' דקרא ל"ק קושית התוס' והתוס' במנחות לא הקשו אלא לר"מ נר' דמפרשים כפי' הר"ן ע"ש:

גמ' ואם שחט ואומר ברי לי וכו' נר' דמאי דהוצרך לברי לי לאו מכח מדצריך בסיפא אחרים אלא מכח סברא וכן מתבאר מתוך דברי הריטב"א ז"ל בחי' ועיין במהרש"א בע"ב. ראיתי בס' דברי נבא שהק' לאוקמה כולה בחולין שנעשו עט"ק והק' כ"ש לכתחילה בד"א בסכין ארוכה אבל בסכין קצרה צ"ל ברי לי ותירץ דבסכין קצרה לא מהני ברי לי אפי' דיעבד ע"ש וליתא דהרמב"ם בריש ה' פסו"המ כ' דטמא במוקדשין אם הכניס ידיו לעזרה ושחט שחי' כשרה וכ' הלח"מ דסובר דמאי דאמרו בגמ' סכין ארוכה היינו למאן דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה אכל למאי דקי"ל לש' ביאה אפי' בידיו ע"ש מבואר דאפי' במוקדשין בסכין קצרה שחי' כשרה מיהו הר"מ לא כ' ברי ליה ואחרים רואין אותו והוא נגד הגמ' וצ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דבבמה איירי אבל בעזרה דהיא כר"הר ס' טהור וא"צ ברי ליה ואחרים רואין אותם וכן ראיתי לה' נודע ביאודה בחי"ד סי' שכ"ב וא"כ יש לקיים מ"ש הדברי נבא ברה"י מיהו אינו מוכרח די"ל דבחולין בדיעבד א"צ לברי לי והתוס' בנדה ד"ו כ' דברי לי ל"ד ע"ש וכו' א"כ אמאי צריך אחרים רואין ויש ליישב משום דמ"מ צריך שיאמר איני יודע אבל כי ליתיה קמן צריך לאחרים רואין ובהכי ניחא דקאמר הגמ' דליתיה קמן דלשייליה ולא קאמר דשייליה ואמר איני יודע משום דאי איתיה קמן ואמר א"י א"צ לאחרים רואין אותו:

תוס' בד"ה דליתיה וכו' ואי איירי בבמה א"ש עכ"ל אע"ג דאיירי באחרים רואין אותם וא"כ איהו ואחרים הרי ג' והוי כה"ר כמ"ש בגמ' בר"פ ב' נזירין מ"מ י"ל אחרים רואין מרחוק ולאו עמהן במעמד אחד וכה"ג איתא בגמ' שם ע"ש א"נ מאי אחרים נשים ואפילו הרבה נשים חשובין כתר לענין זה כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחי' בפ"ק דנדה ד"ה ע"ב ע"ש א"נ הטמא אינו מן הענין כמ"ש הרמב"ן בחי' שם ועיין לה' בתי כהונה ח"א חלק בית וועד ד' א' ע"ג ע"ש:

דף ג.

בד"ה כגון וכו' מיהו י"ל דלא בעי כלי ך יפה קאמר עכ"ל. ר"ל דבסכין קולא דלא בעי כלי יפה דהיינו דאפי' כלי עץ כשר לכ"ע ואתיא תוספתא ככ"ע וע"ש התוס' בתר הכי ולא פסלינן מילתא באנפי נפשה היא והמתבונן בדבריהם יראה שכן עיקר בכוונתם וכן למדתי מדברי הר"ן בחי' ע"ש ודלא כמהרש"ל ז"ל ע"ש ועיין בדברי התוס' בזבחים עש"ב:

גמ' כגון שבדק וכו' עיין להתוס' בפסחים דף ע"ט סוף ע"א:

גמ' והתנן המניח וכו' אלא מהכא אין השומר עיין מהרשד"ם חי"ד סימן מ"ח מ"ש בסוגייא זאת ועיין למרן בב"י בי"ד סי' ס"ט ביוצא ונכנס גבי מליחה ע"ש שנעלם ממנו סוגיין ושם הארכתי בזה:

דף ג:

גמ' דליתיה קמן דליישיליה עיין בש"ע סי' א' דין ד' ולהש"ך והב"ח שם ועמ"ש שם:

תוס' בד"ה שאם שחט ואע"ג וכו' עכ"ל אין הק' דהא אפי' לברורי די"ל דעיקר קושי' אסיפא אמאי אצט' אחרים ועיין לראב"ן סי' ר"ה שתי' קושי' התוס' ע"ש:

בד"ה מ"ט וכו' תימה וכו' עכ"ל נ"ל לתרץ דהנה הרשב"א ז"ל בתה"א ד"ח כ' דבנאבדה הסכין ולא בדק אחר שחי' כשרה אפי' לר"ה דפליג אר"ח בשיבר עצמות כיון דבדק קודם השחי' אבל הרא"ה ז"ל בב"ה כ' דדוקא לר"ח אבל לר"ה לא וסוגיא דלעיל באוקמתא דר"א כר"ח אזלא אבל לר"ה י"ל דשוחט המומר לכתחי' ולא חיישי' דמשתלי כמ"ש התוס' בד"ה בודק דס"ס בעי בדיקה אחר השחי' ואי חיישי' למשתלי אפי' בודק סכין ונותן לו לא שחיט לכתחילה דס"ס בעי בדיקה אחר שחי' ומשתלי ולפ"ז ה"מ הגמ' למי' כולהו כר"א לא אמרי דס"ל כר"ה ולפי ס' זו ניחא שפיר קושי' התוס' דהנה אי מוקמי' מתני' דהכא במומר ניחא שפיר טפי דמשתמעי כל דברי רבא דמדקתני לכתחי' ודיעבד ע"כ לכתחילה בודק סכין ונותן לו ובדיעבד בודק אח"ש אבל כי מוקמי' מתני' דלקמן במומר דלא קתני אלא לכתחי' י"ל דלכתחי' שוחט בלא בדיקת סכין דבתחי' אלא דסומך על בדיקת סכין דבסוף וליכא למשמע מינה דינא דרבא אבל אמתני' דהכא ל"ל הכי דא"כ דיעבד במאי מוקמת לה וניחא קושי' התוס':

בגמ' רוב מצויין א"ש מומחין הן כ' רש"י ולא בעי למיבדקיה משמע דאדיעבד קאי דבדיעבד הוא דהוזכר הבדיקה וא"כ לכתחי' לא סמכי ארוב מצויין וא"כ ק' דהו"ל לאוקמה בהכי בלא בדיקה ואי משום סיפא דוכולן ק' להנך אמוראי דק"ל וכולן ועיין במהרש"א ז"ל ונ"ל דאפילו הנך אמוראי דק"ל וכולן מ"מ לא מצו לאוקמה כרבינא אי עדיין קשיא לי דוכולן והוא דבשלמא באוקמתא דידהו דהיינו דר"א ואביי ליכא למטעי דבאביי כיון דקתני רישא הכל שוחטין וע"כ בישראל עע"ג א"כ ע"כ דלא קאי וכולן עלה וכיון דליכא למטעי לא חש התנא למתני ואם שחט וכן באוקמת' דר"א אבל באוקמת' דרבינא יש לטעות דוכולן קאי עלה ורישא דשחי' כשרה בבדיקה וכמ"ד דל"א רוב מצויין וס' כיון דאיכא למטעי הו"ל להתנא למתני ואם שוחטו:

דף ד:

תוס' בד"ה מפני וכו' ונראה שמרויחין נמי וכו' למאי דס"ד עכ"ל נראה מפשט דבריהם דלס"ד הוא דא"צ לדברי רש"י אבל למאי דמוקמי' לה כר"ש ע"כ שמרויחין כמ"ש רש"י וא"כ שמעי' דס"ל דאפילו באיסורי הנאה חליפין אסורין אע"ג דגם בא"ה דאורייתא אינם אסורין אלא מדרבנן וכ"מ בדברי הרמב"ן והריטב"א והרשב"א בחי' ע"ש והמש"ל ברפ"ה מה' אישות נסתפק בזה וסיים עלה דלא מצא גלוי לד"ז ע"ש והרא"ש בפ"ב דקדושין כ"כ בשם רש"י שמרויחין דהוי דרבנן וכמ"ש התוס' ולא כ' שום יישוב למאי דמוקמי' כר"ש ורש"י שלפנינו בסוגיין הוא כדברי הרא"ש ומ"ש ולדידן וכו' מילתא באפי נפשה והתוס' הי"ל גי' אחרת בדברי רש"י:

בא"ד ואין זה דיוק דאפי' יהיו הדמים מותרין וכו' עכ"ל וק' דאיך אפשר לו' דהדמים מותרין הא קתני מכרן וקדש בדמיהן דיעבד ומכח זה נראה דס"ל להתוס' דמאי דקתני לשון דיעבד הוא אמכרן אבל קדש הוא לכתחילה וכ"נ דעת רש"י שהביא הרא"ש בספ"ב דקדושין ע"ש בדברי הרא"ש וע"כ הוכרח רש"י לחלק בין קדושין לשאר איסורין ע"ש וזה כוונת התוס' במ"ש ומיהו וכו' ודלא כמהרש"ל ע"ש ועיין במהרש"א ז"ל:

והנה בחליפי חליפין דעת הרא"ש ורש"י דמותרין אבל דעת התוספות בנדרים דף מ"ז דאסורין ונ"ל דזה תלוי בפלוגתא דאמוראי בע"ז שם דפליגי בחליפי חליפין בע"ז דלמ"ד אסורין מ"ה בשאר אסורין גזרו אבל למ"ד מותרין אפי' תימא דמ"מ אסורין מדרבנן מ"מ בשאר אסורין לא גזרו דהוי גזירה לגזירה ועיין להמש"ל בפ"ה מה"א שם ע"ש:

דף ה.

אי מומר לכל התורה וכו' אלא לאו וכו' מלישנא דאלא לאו משמע דמכח זה הוא דקשי' לרב ענן ובלא זה ל"ק ויש להבין למה ונ"ל דאי מנסך מילתא באפי נפשה ול"ק עלה מומר א"כ משמע דאפילו מנסך פעם א' אין מקבלין ממנו וא"כ אפי' בלא רב ענן תק"ל הא גבי שחיטה בפעם א' לא הוי מומר כמ"ש התוס' בדי"ד ע"א ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דקרבן שאני וא"כ גם לרב ענן ל"ק אבל השתא דקאי עלה מומר וא"כ אין לנו לחלק בין קרבן לשחי' ועיין להרשב"א ז"ל בחי' דע דמ"ש רש"י בנדר כתיב נתכוון לדברי מהרש"א במ"ב דנימא מומר לאותו דבר ע"ש והרשב"א בחי' הק' דנימא מומר דסיפא במומר לאותו דבר ע"ש והק' המש"ל בה' שגגות פ"ג דבנדר מאי מומר לאותו דבר שייך ותי' משום דאמרי' בגמ' עולה מכפרת ע"ש ונ"ל דע"כ צ"ל כן בדברי התוס' בסמוך בד"ה מעם שכ' ודוחק לו' דפריך מדרש' וכ' מהרש"א ז"ל דהיינו דכיון דר"ש מיעט מומר לאותו דבר כ"ש מומר לכל התורה דבכללו נמי אותו דבר ע"ש והשתא ק' דקרא בנדר כתיב ומאי בכללו אותו דבר שייך ולפ"ר המש"ל ניחא מיהו דברי המהרש"א בלא"ה תמוהים דנימא מומר לכל התורה דברייתא דמכם הוא חוץ מאותו דבר ולא הוי בכללו דהא לפי התירוץ הא' שכתבו התוס' דמומר לאכול חלב היינו כל התורה חוץ מדם ע"כ ברייתא דמכם בהכי איירי דאל"ה מאי פריך בגמר' מהכא נפקא אלא ע"כ דברייתא איירי נמי בחוץ מאותו דבר ומשמע מדבריהם דד"ז פשוט מדלא הוצרכו לבאר זה בתי' הא' וא"כ איך כ' דפריך מדרש' ועוד לפי דרכו מאי פריך למ"ל מעם הארץ הא אצט' למומר לאותו דבר דלא אתי מכ"ש ממומר לכל התורה ומדעביד הגמרא הצריכותא לב' הצדדים משמע דהקושיא נופלת בב' צדדים אשר ע"כ נר' דלא כמהרש"א ז"ל אלא משום דתרווייהו כי הדדי נינהו מומר לאותו דבר ומומר לכל התורה וכ"כ הריטב"א בחי' ס' זאת לתרץ קושית הרשב"א הנז' ע"ש וכן צ"ל ע"כ בתירוץ הב' התוס' דחלב ודם כי הדדי נינהו ולכ"ע מומר לאותו דבר אין מקבלין דמאי פריך בגמ' הא אצט' למומר לאותו דבר אלא ע"כ דכי הדדי נינהו ודע דמתוך דברי התוס' בתי' הא' מתבאר דס"ל דמומר דברייתא דמכם לאו לכל התורה ממש אלא לדוב התורה ונר' דס"ל כס' די"ו פסקו מרן בסי' ב' דמומר לכל התורה חוץ ממנסך ומחלל שבתות שחי' פסולה דרישא דברייתא בהכי איירי ועיין להש"ך ופר"ח ברס"י ב' וכבר כתבתי שם בזה וסעפי"ר דבריו ניחא קושי' מהרש"א במ"ב שהק' דליפרוך מסיפא גופה ע"ש ומדברי התוס' הנז' נר' דלא כהפר"ח ע"ש ובהכי ניחא ע"ש התוס' בד"ה אינו שהק' בדברי ר"ש מזבח רשעים ולא הק' בדברי ת"ק והיינו משום דת"ק איידי בשומר לחלב והביא על הדם דלדם לאו זבח רשעים ועיין לה' מש"ל שם בה"ש ומק' ע"ז שהרי כ' בד"ה מעם דאיירי במומר לכל התורה וע"ז בכלל ובסנהדרין גבי עיר הנדחת אמרי' דבעע"ז זבח רשעים אפילו בשאר קרבנות ועפי"ה ניחא דהתוס' סו' כס' די"ו דחוץ ממנסך הוא ועפי"ה דבדברי ת"ק לא הוק"ל א"כ לת"ק אה"ן דבלא עבוד תשו' איירי ניחא קושי' הגמ' מהתם נפקא ולא משני דאצט' מעם הארץ אפי' עבוד תשו' דהגמרא פריך מת"ק ובח"ק בלא עבוד תשו' איירי ודע דנ"ל בכוונת התוס' בתי' הא' דקושי' הגמ' היא מדברי ת"ק ולא מר"ש ודו"ק:

ודע דבגמ' דהוצרך להא דרב המנונא עיין בהוריות די"א דאיכא אוקמתא אחריתי ודוק היטב:

דף ה:

גמ' למימרא בעי ק"ל לפירש"י נימא דגזרו אפי' חותך ועיין להרשב"א בהי' ועמ"ש בי"ד סי' כ' ע"ש:

תוס' בד"ה ר"ג וכו' ופ"ה אבל כותי הוי כנכרי דקס' גרי אריות הן עכ"ל אין להק' דהול"ל דהכא אסר גזירה דגזירת ר"ג היא בשחי' דאיסור תורה אבל עירוב לא אבל במ"ש דה"ט דת"ק וכו' דר"מ ס"ל גרי אמת קשה דנימא אחר גזירה דעירוב ויין כי הדדי נינהו ועיין במהרש"א ז"ל גם קשה למה הוצרכו להוכיח לר"מ דגרי אמת מהא דבכורות הול"ל מדהוצרך לג' זו גבי יין וצ"ל דאע"ג דס"ל גרי אריות יינם היה שרי קודם גזירה כיון דרבנן הוא לא החמירו מה שהק' מהר"ם לובלין במ"ש מיהו קשה וכו' דנימא לא קבלו ע"ש לק"מ דא"כ הי"ל להגמ' לומר כן גבי עירוב וזהו כח קושית מהרש"א ע"ש:

דף ו.

גמ' וגזר רובא אטו מיעוטא הא דהוצרך לגזירה משים דרובא דאיתיה קמן לא חייש כ"ע למיעוטא אלא כיון דחישינן שמא בשאר מקומות היו עובדין לא נשאר שאין עובדין אלא מיעוטא וכה"ג כ' הריטב"א בחי' בר"פ כל הצלמים ע"ש אלא דלפ"ד מ"ש הגמ' גזרי' רובא אטו מיעוטא קשה דהול"ל מיעוטא אטו רובא מיהו קשה אמאי לא אמרי' קבוע במע"מ דהא בבני אדם אמרי' קבוע וכמ"ש בגמ' נזיר דף י"ב אמרי לך אשה דקביעא ולפמ"ש רש"י שם משום דכל כבודה בא מלך פנימה ניחא אלא דקשה דהו"ל קבוע מכח המקומות ועיין לה' שע"ה בח"א בסופו עמ"ש כא"ח בה' מגילה:

עו"ש למאי' אי לשחי' ויין וכו' מגומגם דהול"ל בפשי' היכי שלחו לאתויי חמרא הא כבר גזר ר"מ ונ"ל דמהא לק"ל די"ל דס"ל כרבנן דלא חיישי' למיעוטא אבל ממ"ש לא זזו משם משמע דגזירה חדשה והו"ל למעבר בר"מ ועיין מהר"ם לובלין ז"ל:

עו"ש לבטל רשות עמ"ש בי"ד סי' קנ"ט:

דף ח.

גמ' ות"ל משים שמנונית מלשון ת"ל משמע דפריך אאיסורא אמאי אסור משום מתקן אלא"ה אסור משום שמנונית ופשטא דמילתא דפריך אעיקרא מימרא דר"ן ולאו אמילתא דרבא ואם כן הפירכא היא על אסור לחתוך דקאמר ר"ן וזהו טעמו של רש"י דפי' הפירכא אלחתוך וטעמו של הגמ' דלא פריך אהיתירא דמותר לשחוט דקאמר ר"ן אמאי שרי הא איכא שמנונית נ"ל דהמק' דפריך ות"ל ס"ל בא"ד בתרא דבסמוך דר"ע ביה"ש צונן מ"ד מדיח שפיר ומאן דאמר קולא אגב דוחקא דסכינא בלע ונאמר דגם לע"ד אינו מכחיש זה דאגב דוחקא וכו' דסברא הוא אלא דס"ל דאיירי דטריד למיפלט לא בלע וא"כ דוקא בשחי' אבל בחתיכת בשר דלא טריד למיפלט אגב דוחקא דסכינא בלע ולפ"ז אין להכריח מדברי התוס' בד"ה אגב דס"ל הלכתא כמ"ד קולף דלמ"ד מוייה נמי אית ליה דוחקא דסכין ולפי זה מ"ש מהרש"א ז"ל בד"ה סכין טרפה ליתא ועיין להתוספות בד"ה הלכתא ושוב מצאתי להמע"א ח"ב סי' ת"ז שצדד כן בגמ' לדעת הרי"ף ע"ש ולכך פריך שפיר על חלוקת לחתוך דאפי' דס"ל כמ"ד מדיח קשה אבל בסחי' ניחא שפיר למ"ד מדיח ולפ"ז ס"ל לרש"י ז"ל דאמרינן אגב דוחקא דסכינא אפי' בצונן ול"ד בביה"ש דרותח קצת כמ"ש התוס' בסמוך וכן יש מן הראשונים שסוברין כן וכמ"ש במ"א ומ"ש מהרש"א ז"ל דלמ"ד מדיח לא סמכי' אהדחה דדרכם להדיח ע"ש אינו נראה דמ"מ קשיא נימא כמ"ד מדיח ואפי' דבעי הדחה היינו משום שמנונית שע"ג הסכין ולאו מה שבלוע ואם כן נימא דאיירי בנתקנח הסכין גם רש"י נקיט בלישניה בלוע וזה לא יתכן למ"ד מדיח ואין להק' לשי' רש"י ז"ל דמאי פריך ות"ל אאיסורא דלפריך נימא דמשום שמנונית קולף ומשום מתקן אסורה כולה די"ל דפריך אלישנא דלכתחי' דנקט ר"ן דאי עיקר חידושו לאסור כולה לא הו"ל למינקט לישנא דלכתחילה ומש"ש בסימן ס"ט דין ב' דיעבד מותר דאי אסור מאי פריך וכו' אלא ע"כ לכתחי' לבד וכו' ע"ש וכוונתו דאי בדיעבד אסור אם כן מאי דקאמר ר"ן אסור ר"ל אסורה הבהמה דזה חידוש יותר אבל אי לכתחי' לבד פריך שפיר ואינו קשה כ"כ אם פי' אסור הוא על הבהמה ולא לכתחי' דהרי הכ"מ כ' בדעת הרמב"ם כן בפ"ד מה' ע"א דלכתחילה אסור אפילו מקלקל ודברי ר"ן אדיעבד קאי ודברי מדן אלו נעלמו מה' פר"ח בסי' יו"ד שכ' לדעת הר"מ מאי דפריך ות"ל אדיעבד קאי ע"ש אלא דלדעת הרמב"ם המק' משמ"ל דמאי דקאמר מותר היינו לגמרי בלא שום קליפה והש"ך ב' בדעת הרא"ש דמודה דיוליך הנאה ליה"מ ע"ש וק' דאכתי קושי' הרא"ש במקו' עומדת דנימא דנקט אסור אפי' ע"י קליפה עד שיוליך ובלא"ה כבר הושג מה' אא ושאר אחרונים. ע"ש:

תוס' בד"ה מותר וכו' גבי שוחט בשבת לע"א וכו' עכ"ל יל"ד אמאי לא הק' משחטו שלא לאוכליו והנך דלעיל מינה ועוד מאי ק' הא שם בקדשים איירי ובבהמת קדשים ל"ש חרישה וגידול לרומ דכ' רש"י דרובע ונרבע פסולין וא"כ השחי' היא תיקון. צלה וליכא שום קלקול ונ"ל דכאן דהוצרך רש"י להנך דברים משום דע"י השאי' מותרת באכילה וא"כ תיקון גמור הוא אבל שם בשוחט לע"א דאסורה באכילה שחי' זו היא קלקול אצלה דעומדת מחיים לשוחטה לשמה ותהא מותרת וא"כ אע"ג דקלקול גמור הוא אפ"ה כיון דאיכא תיקון קצת להוציאו מידי אמ"ה חשיב תיקון ומק' שפיר אבל מהא דשחטו שלא לאוכליו והנך דמשני הגמ' אם עלו לא ירדו הרי אינו קלקול גמור דהא חזו למצותייהו ול"ד להכא דהוי קלקול וניחא הכל שפיר ובהכי אין להוכיח מדברי התוס' דס"ו דגם בעוף איירי בשמעתין דאי ס"ל דבעוף הוי מתקן כמ"ש מקצת מהאחרונים עיין להפ"ת וכנה"ג א"כ ניחא דהתם בעוף איירי כדאוקמא בגמ' לקמן דף מ"א ע"ב ע"ש ועפי"ז שם טעמא אחרינא הוא והדברים מוכרחים בדברי התוספות כמ"ש ועיין להרב כרתי סימן יו"ד עיין מש ומ"מ ק"ל בדברי התוספות אמאי לא הקשו משוחט בשבת בעלמא אמאי חייב הא מקלקל הוא ועיין לראב"ן:

בד"ה שלבנה וכו' אור"ת וכו' עכ"ל לפי זה נאמר דחמץ איסור' מקרי דשמו עליו ועיין להרא"ש כפ' כ"ש שם ובמהרש"א שם בתוספות ועיין למהר"ם לובלין כאן:

דף ח:

גמ' מדיח כ' רש"י ז"ל במים נר' דבא לאפוקי שאר משקין דהדחה דבשר למליחה סגי בשאר משקין כמו שנראה מדברי התוס' לקמן דף ל"ג ע"א בד"ה ונאכלין וסו' רש"י דדוקא בדם מהני משקין אבל להעביר השמנונית דוקא מים ובהכי יתכן דסו' רש"י לכתחי' לא אפי' למ"ד מדיח ולא סמכי' לו' דבלאו הכי מדיחין הבשר דהדחה זו בעי דוקא מים וא"צ למ"ש מהרש"א לעיל בפירש"י בד"ה ות"ל ע"ש ולהכי רש"י בדף קי"ג גבי הדחה דמליחה לא פי' במים כמו הכא:

תוס' בד"ה השוחט וכו' וגבי עכברא בשכרא וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בפסחים דף ל' דדוקא גבי עכברא דפוגם בעין הוא דמספק"ל ע"ש אין ראיה משם ומ"מ יש ראיה מסוגיין גופה דאי רב ס"ל נטל"פ אסור הול"ל בהא פליגי רב ורבב"ח בנטל"פ:

בא"ד ואי סתמייהו בני יומן עכ"ל מ"ל משמע דהשלילה היא דל"א סתמייהו בנ"י ונראה דדוקא בראיה זו משום דאי ס' הוא א"ש דהגמרא נקט חורפא לאסור מתורת ודאי ולא מס' ונ"מ טובא:

בא"ד וראיה משמן ש"נ עכ"ל ולפמ"ש התוס' שם דשמן אסור טפי משום חתנות אין ראיה ועיין להתוס' שם דף ל"ח ס' ע"ב:

גמ' אחד ששוחט בה כ' הר"ן דה"ט משום דם שע"ג הסכין וק' דתינח בשר אלא חלב אמאי לא יחתוך בסכין ששוחט בה וי"ל:

דף ט.

גמ' אע"ג דאתיליד ריעותא כתב רש"י דמוקמי' אחזקתיה דסתם בהמות כשרות מבואר בדבריו דחזקה זו היא מכח רובא וס"ל דחזקה דאתיא מכח רוב הוי חזקה ועיין להתוס' לקמן בסוגיא דרובא גבי אתיא מפרה אדומה ולהרא"ש ז"ל שם מ"ש הרשב"א בחי' דהוי רובא דתלוי במעשה עיין לה' קול אליהו ח"א חי"ד סי' א':

דף ט:

תוס' בד"ה התם דמסוטה וכו' ומטהר ר"ש עכ"ל ואף דרבנן מטמאין ה"ט משום דאיכא חזקת איסור ומ"ש בגמ' בנדה שם ואבע"א חזקת טהרה ל"ד והעיקר הוא מ"ש בסוף משום חזקת טומאה והתוס' בסוטה דף כ"ח ע"כ הק' אמאי אצט' הלכתא נוקמה אחזקה ותי' דהלכה באה לקיים ההלכה נר' מדבריהם דס' טו' ברה"ר דטהור דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה ולפ"ז מ"ש בו אבע"א חזקת טהרה הוא בדוקא ורישא דוקא סיפא ל"ד וע"ש שהק' עוד מההיא דג' נסים הא הו"ל רה"ר ותי' דא' מהן טמאה ודאי וק' דא"כ מאי פריך בגמ' בההיא דב' נזירין הא ודאי א' מהן טמא ועוד דלפי' שי' שם דדוקא בחזקת טהרה הול"ל שאני נשים דליכא חזקת טהרה כיון דמגופה חזיא כמ"ש בריש נדה ועיין לה' פרי האדמה ח"א שהק' על התוס' בע"א דף ט"ל ע"ב מגמ' בסוטה דף כ"ט ע"א בצריכותא דעביד הגמ' שם ולא ראה דברי התוס' כאן ע"ש:

דף י:

ודילמא בציר ליה שיעורן מה שהק' התוספות דדילמא מכח ס' אף שכ' לקמיה בדביר שאחריו דאפי' לקולא וכו' מ"מ ק"ל שפיר דס' טומאה ברה"י טמא מתורת ודאי ושורפין עליו וכמ"ש בגמ' בריש נדה והביאוהו התוספות לעיל ע"ש ובקושי' נ"ל לתרץ דמבואר בנזיר דף ס"ה דמ"ל מקרא דלטהרו או לטמאו דליכא ס' בנגעים אלא או טהור ודאי או טמא ודאי ע"ש וא"כ מ"ש ס' טומאה הוא בשאר טומאות ואין לחלק בין נגעי אדם לנגעי בתים ועיין בפ' הנחנקין דף פ"ז ע"ש:

דף יא.

גמ' דמנח גומרתא ק"ל דמבואר בתוס' פסחים דף ע"ה ע"א בד"ה דלרבא אסור מן התורה משום הפסד קדשים וכ' מהרש"א ז"ל שם דה"ה לאביי וא"כ קשה סוגיין ע"כ נר' דלא כמהרש"א ז"ל:

מה שהק' מהר"א ברודא ז"ל הביאו השע"ה בה' ק"פ דנימא ועצם ל"י בו היינו א"צ לשבור ע"ש נ"ל דא"כ אפי' בשעת הקרבה הו"ל למכתביה לקרא ולאו בשעת אכילה כדכתיב בבית אחד יאכל ועצם ל"י:

תוס' בד"ה מנא עמ"ש מהרש"א ז"ל דמדרבנן הוא דאמרינן סמוך והיינו לרבנן דלר"מ מן התורה הוא כמו שמטהר בעיסה בקדושין ד"פ ע"ש וא"כ ק' לר"מ מאי א"ל מיהו לפמ"ש התוס' לקמן דפ"ו לחד תי' דאפי' במיעוטא לחוד מטהר משום דבר שאין בו דעת ניחא גם לר"מ ובמ"ש התוס' דהשתא קיימי' לר"א דלא קי"ל חזקה מקרא כ' מהרש"א ז"ל אלא דנ"ל מהלכה וא"ד ממנה בק"ו ועיין לה' מכתם לדוד למהרד"פ ז"ל דמ"ז ע"ב שנר' שהבין דלר"א ל"ל חזקה כלל ע"ש ועמ"ש בי"ד סי' ט"ל דין ג' ע"ש:

הקשו התוספות אמאי לא הוכיח דהולכין אחר רובא מק"צ דדחו שבת ע"ש שמעתי מק' דנוקמה ק"צ בשנים שאחזו בסכין ושחטו דמהני כדאי' לקמן ד"ל ולענין שבת קי"ל כר"י בפ' המצניע דצ"ב בזה יכול וזה יכול פטור ע"ש ולק"מ דא"כ למ"ל במועדו לאשמעי' דדחי שבת כיון דליכא דחוי בשתי' ואי להקטרה. הא הקטרה גופה לא דחיא אלא משום דכבר דחתה שחי' כדאי' בס"פ ר"י ע"ש אלא ע"כ דגלי לן קרא דשבת הותרה אצל ק"צ אע"ג דאפשר בלא דחיה וכדאי' בפ' טרף בקלפי דמ"ב ועיין לה' שמחת יו"ט סי' נ"ט איברא דק"ל בשבת דקי"ו דדחיק הגמ' אליבא דרבנן דמפשיטין כולו לאוקמה בברזי ואמאי לא אוקמה בשנים שהפשיטו וניחא השתא טעמא דרי"ש די"ל דס"ל כר"מ בפ' המצניע וצ"ל דהגמ' ניחא ליה בברזי כדי לאוקמה ככ"ע אפילו לר"מ וניחא בזה מה שהק' התוס' שם ממתני' דפסחים ע"ש בד"ה דשקיל דההיא אתיא כר"י ובשנים שהפשיטו ואכתי ק"ל במנחות בס"פ די"ש דאמרי' דהקטרה דחי שבת משום כב דחתה שחי' ובצירוף טעמא דחביבה מצוה בשעתה והשתא מאי דחיא שבת הא אפשר בשנים שהקטירו בלא דחייה שבת ונעשית ממיל' המצוה בשעת':

גמ' רובא דאיתיה קמן לא קמ"ל ק"ל בנדה די"ח ע"א דאמדינן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקיר שליא חתיכה ופריך ותו ליכא והאיכא ט' חנויות וכו' והאיכא ט' צפרדעים וכו' ע"ש ומאי קושיא נימא דלא חשיב אלא רובא דליתיה קמן דרובא דאיתיה קמן קרא כתיב ולית ביה חידוש דכולהו הנך רובא דליתיה קמן דגם מקור הוא רובא וליתיה קמן כמו שהוכיחו התוס' בבתרא דכ"ד ע"א בד"ה ש"מ מסוגיא שם ע"ש וצ"ע ועיין להתוס' שם בנדה בד"ה למעוטי והנה התוס' שם בנדה בד"ה אחר כ' דבט' חנויות איכא חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאי לא הוי חזקת איסור נגד הרוב מאי פריך נימא דלא חשיב ר"י אלא הנך דאיכא חזקה נגד הרוב דכולהו הנך איכא חזקה נגד הרוב ע"ש וק"ל דא"כ אמאי בט' חנויות לא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא או דהוי פלגא ופלגא עיין בפ' י' יוחסין ד"פ ובפ"ק דכתובות די"ג ע"ב בתוס' שם ע"ש והו"ל ס' דאורייתא ואמאי קתני הלך אחר הרוב וצ"ל דברובא דאיתיה קמן אין אומרים סמוך מיעוטא דרוב גמור ועדיף משאר רובי דליתיה קמן ובהנך ג' דמני ר"י אפי' דרובא דליתיה קמן הוא מ"מ י"ל דהמיעוט לא שכיח והו"ל כמו מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש מהרש"א ז"ל בסוגיין אבל בט' חנויות ל"ל הכי דמיעוטא איתיה קמן ולא שייך למי' לא שכיח וע"כ בהכרח הוא דרובא דאיתיה קמן שאני דל"א סמוך ועפי"ז ניחא מאי דאיכא למידק בסוגיין דכיון דנ"ל דאזלי' בתר רובא אפילו רובא דליתיה קמן מכל הנהו קראי דסוגיין אמאי אצט' אחרי רבים להטות לרובא דאיתיה קמן דכל דכן הוא ועפי"ה ניחא דסנהדרין נמי איכא חזקת כנגד הרוב בי"ג מחייבין וי"א מזכין דאיכא חזקת ממון נגדו וא"כ קמ"ל דלא אמרי' סמוך ברובא דאיתיה קמן דמכל הנך קראי דמייתו בסוגיין לא שמעי' דכל הנך דס' טרפות הוו מיעוטא דלא שכיח כמ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' ע"ש אבל בסנהדרין וט' חנויות דמיעוטא קמן הוא הו"א סמוך המ"ל קרא דברובא דאיתיה קמן לא סמוך ולפ"ז מקרא דאחרי רבים שמעי' דרובא וחזקה רובא עדיף ברובא דאיתיה קמן ולא כ' התוס' דלא שמעי' ליה אלא מפרה אלא דוקא ברובא דליתיה קמן אבל רובא דאיתיה קמן שמעי' שפיר מקרא אך ראיתי להתוס' בקמא דכ"ז ע"ב שכ' דגבי סנהדרין ל"ש חזקת ממון דב"ד מפקי ממונא ע"ש ומ"מ י"ל דהיא גופא קמ"ל קרא ועפי"ה דברובא דאיתיה קמן לא אמרי' סמוך מיעוטא י"ל מה שהק' התוס' בכתובות די"ג ע"ב בהא דאמרי' מסייע ליה לריב"ל ע"ש דהתם רובא דעיר פסולין והו"ל רובא דאיתיה קמן:

חוזרנו על הראשונות מה שהקשיתי בגמ' דנדה מאי פריך והאיכא ט' חנויות דהתם רובא דאיתיה קמן י"ל לפמ"ש רש"י בסוף סוגיין דלמסקנא מקרא דאחרי רבים נ"ל גם רובא דליתיה קמן דאין לחלק ביניהם ולאידך פי' דכ' רש"י דנ" מהלכה י"ל דס"ל דעקור רובא דאיתיה קמן דלא כהתוס' בבתרא ולפ"ז יש לדחות ראית ה' שב שמעתא ש"א פי"ח מגמ' דנדה ר"פ האשה למ"ש התוס' בכתובות ד"ט ע"א דרובא לא מצט' לס"ס מש"ב די"ל דהתם בנדה רובא דאיתיה קמן ובלא"ה י"ל לפמ"ש לעיל דמיעוטא דמקור מיעוטא ואם כן י"ל דבמיעוט חשוב אח"ן דמצנו' לס"ס אלא דזה אינו דכיון דאיכא חזקה דחזקת טהרה אפילו דמיעוט אינו חשוב הוי כמיעוט חשוב אשר עפ"ז ניחה לי מאי דמק' למ"ש מהרש"א ז"ל דמיעוט דטריפות אינו חשוב דא"כ מאי מייתי בגמ' מנייהו דאזלי' בתר רובא די"ל דכיון דאיכא חזקה בהדיה הוי מיעוט חשוב ומייתי הגמרא שפיר ובענין מיעוט אי מצטרף לס"ס עמ"ש ץ במ"א באורך:

שו"ר דמ"ש דכי איכא חזקה בהדי מיעוטא אפילו דמיעוטא דלא שכיח הוא כמיעוטא דשכיח שויינן ליה ליתא דבר"פ בנות כותים דל"ב פריך בגמרא אימר דשמעי' ליה לר"מ במיעוטא דשכיח במיעוטא דלא שכיח מי שמעת אפי' דהתם איכא חזקה דנעמדה על חזקה דלא ראתה ע"ש:

ודע דע"פ מ"ש לתרץ קושי' התוס' דכתובות דרוב העיר חשוב רובא דאיתיה קמן ניחא דברי התוס' ביומא דפ"ה בד"ה ל"צ שהק' נימא רוב ישראל ורוב נכרים כולהו לנגיחה ע"ש ולכאורה מאי קושיא הא אין הולכין בממון אחר הרוב וכמדומה שכן ראיתי מק' ועפי"ה ניחא דרוב העיר הוי איתיה קמן ול"ק שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא ברובא דליתיה קמן וכ"נ קצת מדברי התוס' דפ"ק דסנהדרין ד"ג ע"ב בד"ה ד"מ לכ"ש ע"ש אבל מדברי רשב"ם בבתרא דצ"ב ע"ב אין נראה כן דאהא דאמר שמואל כי אזלי' בתר רובא באיסורא כ' כגון ט' חנויות ע"ש משמע דכוותה בממונא אפי' רובא דאיתיה קמן לא אזלי' וראיתי מי שתי' קושי' התוס' דסנהדרין הנז' ע"פ דברי רש"י בסוף סוגיין שכ' דרובא דליתיה קמן ילפי' מהלכה וא"כ אין ללמוד ק"ו ד"מ מד"נ דאין דנין ק"ו מהלכה ע"כ וליתא דלא כ"כ רש"י ז"ל אלא ברובא דליתיה קמן ואפשר כמו טרפיות דאפשר לבדוק אבל בלא אפשר אפי' רובא דליתיה קמן ילפי' שפיר מהנהו קראי דמניתו בסוגיין וכדמוכח בהדיא בסוף סוגיין ובמוכר שור ונמצא נגחן דס' שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא לא אפשר וא"כ מק' התוס' שפיר במה שכתבתי דיש מי שתי' קושי' התוס' דפ"ק דסנהדרין ד"ג ע"ב עפ"ד רש"י בסוגיא דרובא ודחיתיו דהיכא דלא אפשר נ"ל מקראי שפיר ובמוכר שור ונמצא נגחן לא אפשר הוא ע"ש וכעת ראיתי להתוס' בספ"ק דמכות שכ' דאין לו' דע"ק לטעמיה דחייש למיעוטא דהא אפשר הוא דאפשר דמצא קרום של מוח מגולה שלם ונקבו ע"ש נר' מדבריהם דהיכא דיש לקיים קרא במילתא דאפשר מקרי אפשר והיכא אף דבגוונא דאיירי בה לא אפשר ולא מקרי לא אפשר אלא היכא דלא שייך לאוקומי קרא אלא בהך גוונא דלא אפשר וא"כ במוכר שור ונמצא נגחן הוי אפשר אמנם הא ליתא דהא הגמ' בחולין שם יליף מרוצח ועלה פריך דילמא היכא דלא אפשר שאני אף דאיכא לקיומי קרא במצא קרום מגולה ונקבו כמ"ש התוס' ועוד דעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן אי חיישינן למיעוטא בקטן וקטנה אי מיבמין דרבנן ס"ל אזלי' בתר רובא אף דיש לקיומי קרא בגדול והמרדכי בפ"ק דחולין כ' בשם רבי' יואל דלמסקנא היכא דאפשר לא אזלי' בתר רובא דלא כרש"י והשתא תק"ל מהא דקטן וקטנה וע"כ דבכה"ג מקרי לא אפשר ולא כ' התוס' בספ"ק דמכות דבכה"ג מקרי אפשר אלא למאן דחייש למיעוטא דבהא פליגי דלרבנן דאולי בתר רובא בכל גוונא דלא אפשר אזלי' כדנ"ל מרוצח ור"מ דחייש למיעוטא מסברא מבחוץ לדידיה דוקא פסח וקדשי' הוא דלא חייש למיעוטא דליכא לקיומי קרא בגוונא אחריתי ובהכי ניחא מאי דק' לס' רבי' יואל מאי בינייהו דר"מ ורבנן כיון דרבנן היכא דאפשר לא אזלי' בתר רובא ור"מ מודה היכא דלא אפשר דאזלי' בתר רובא כדאי' בגמ' שם ועפי"ה ניחא וראיתי למהר"י ז"ל בספר בני אהובה ח"ג די"ז ע"ב שהק' בגמ' בסנהדרין דס"ט דהוכיחו דאזלי' בתר רובא דד"נ מאחר אומר בשנים בחדש אמאי לא הוכיחו מרוצח וממקלל אביו ואמו כדהוכיחו בגמ' דחולין ותי' דש"ה דלא אפשר ובעי הגמ' להוכיח אף היכא דאפשר כגון בן סורר דיש לקיומי קרא בגוונא אחריתי ונסתייע מדברי התוספות דמכות דבכה"ג הוי אפשר ומכח זה תמה על ס' רבינו יואל ע"ש ועפי"ה לק"מ לס' רבי' יואל כמבואר ומ"ש שם עוד בס' בני אהובה לתרץ דהתם בסנהדרין איכא תרי מיעוטי ע"ש עיין להתוס' בבתרא דצ"ג ע"א שכ' דהיכא דאיכא תרי מיעוטי קושטא הוא דלא אזלי' בתר רובא ע"ש:

ודרך אגב ראיתי שם בס' בני אהובה שעמד בחקירה אי אדם עומד וצווח דברי לו דהוא מן המיעוט אי בכה"ג אזלי' בתר רובא והוכיח מגמ' ספ"ק דמכות דקאמר ורבנן משיראו כמנאפים דלפמ"ש התוס' שם דרע"ק אזיל לטעמיה דחייש למיעוטא הול"ל דרובא אין משמש דרך איברים וה"ט דרבנן דאזלי בתר רובא ושוב הוכיח מקושי' התוס' דסנהדרין ד"ג להפך דהא כנמצא נגחן הוא עומד וצווח לשחי' זבנתי ע"ש ונ"ל דאין להוכיח משם דבההיא דמכות י"ל דהיינו מאי דקאמר גמ' גופא ורבנן משיראו כמנאפים וה"ט דאזלי בתר רובא ומההיא קושי' התוס' דסנהדרין אין להוכיח כלום דש"ה דשכנגדו טוען נמי בריא דלרדיא הוא דזבני ומסייע ליה רובא ועיין מה שכתבתי בח"מ סי' רכ"ז דין ג' ע"ש:

ובמה שכתבתי לתרץ קושי' התוס' ביומא בר"ה ל"צ וכו' שבתי וראיתי דליתא דמדברי התוס' שם בד"ה להחזיר מוכח דס"ל דאפי' ברובא דאיתיה קמן אין הולכין ובעיקר הקושי' שהקשיתי עיין להרב בש"מ בספ"ק דכתובות ועתה ראיתי להתה"ד סי' שי"ד שכ' בפשי' דרוב העיר הוי רובא דאיתיה קמן כאשר כתבתי והוכיח מפירשב"ם דהולכין אחר הרוב ועמ"ש על דבריו בחי' בקמא דף כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל ע"ש:

עו"ש משעיר המשתלח וכו' וכ"ת מאי נ"מ הא אין הגורל וכו' הר"מ בפ"ה מה' עבודת יוה"כ כ' שעיר המשתלח טרפה פסול שנא' יעמד חי ועיין לה' פר"ח שם ונ"ל דהנה פליגי ר"י ור"ש ביומא ד"מ בקרא דיעמד חי לכפר עליו דמ"ס כפרת דברים ומ"ס כפרת דמים ותרווייהו ס"ל דיעמד חי עד שעת כפרה אבל בזבחים דף ל"ד אמרי' דחנן המצרי ס"ל אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזוייג לו ע"ש מוכח דלא דריש יעמד חי דבעי' שיהא חי עד שעת כפרה וא"כ קרא דיעמד חי למ"ל וצ"ל לטרפה אבל לר"י ור"ש דדרשי יעמד חי עד שעת כפרה וא"כ אצט' לחי ממש וטרפה מנ"ל וצ"ל דאין הגורלל קובע ולפ"ז הר"מ דדריש טרפה מיעמד חי סי"ל הלכה כחנן המצרי דלא כה' מקראי קדש דף ע"ט דכ' דהר"מ פ' כר"י ע"ש וראיתי לה' קול אליהו ח"א חא"ח סי' מ"ו שהביא ראיה דהר"מ פ' דמת המשתלח ישפך הדם מדאמרי' ביומא דף ל"ו דיליף כפרה דפר דחיא דברים מכפרה דשעיר המשתלח והר"מ בפ"ב כ' מפי השמועה דכפרה האמורה בפר היא דברים א"כ ממילא שמענו דשעיר המשתלח היא דברים א"כ בעי' דיעמד חי עד שעת וידוי ע"ש וראיה זו איני מכיר דמ"ש הר"מ מפי השמועה היינו מדכתיב וכפר ועדיין לא נשחט הפר כדקתני סיפא דברייתא ועוד אפ"ת דדריש לכפר הוא דברים מאן לימא לן דמפרש יעמד חי עד שעת כפרה דילמא כחנן המצרי דמפרש כפרה כפשוטה ולא דריש יעמד חי עד שעת כפרה:

תוס' בד"ה חטאת וכו' ועי"ל וכו' עכ"ל עמ"ש כנימוקי בספרי ר"פ חזקת ע"ש עיין בקונט' דטרפיות ריאה:

דף יא:

גמ' אתיא ממכה אביו וכו' אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא קשיא כיון דרוב בעילות הם מהבעל ובעל איתיה קמן מאי ראיה מייתי הא רובא דאיתיה קמן כבר נ"ל מקרא דאחרי רבים וכדאי' בריש הסוגיא ואפי' דהבעילות גופייהו ליתנהו קמן הוי רובא דאיתיה קמן כמו סנהדרין דהדיבור דהוא פריש ליתיה קמן דאי אינהו גופייהו הו"ל קבוע כדכ' המרדכי בסוגיין ע"ש ומכח קושיא זו היה נ"ל לפרש הסוגיא באופן אחר דה"ק אתיא ממכה אביו וניחוש דילמא טריפה אביו וטריפה אינו מוליד אלא ע"כ דאזלי' בתר רובא וכ"ת דמ"מ אפילו דאזלי' בתר רובא דלאו טריפה ניחוש דילמא זנתה לזה קאמר רוב בעילות וכו' באופן דמצד זה לא מייתו ראיה דהו"ל רובא דאיתיה קמן ולא מייתי אלא מחששא דטריפות וממילא שמעי' מסוגיין דטריפה זכר אינו מוליד ונפשט ספיקו דהפר"ח בתשו' סי' ב' ומה שהוכיח שם דמוליד מגמ' דרפא"ט גבי מכה אין משם הוכחה די"ל דס"ל לרבנן וריב"י דהתם דבנקבה גופה טריפה יולדת ואינה חיה דאפילו למ"ד יולדת אינה חיה כמ"ש התוס' לקמן דף ק"מ ובע"א דף ה' ע"ש ומצאתי און לי בפי' הסוגיא מדברי המרדכי בפ' א"ט גבי פסקא דגבינות שכ' דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה והביא ראיה מסוגיין דמייתי דאזלי' בתר רובא ממכה אביו מדלא חיישי' דילמא טריפה והכא איכא חזקה דאינו טריפה דהא האב בן שנה מדהוליד כן ע"ש הרי דהבין בשמעתין כמ"ש דמכח טריפות כמ"ש איברא דאיכא למידק בדברי המרדכי אמאי הוצרך לומר דאינו טריפה משים דהוי בן שנה ת"ל מדהוליד וטריפה אינו מוליד ומכח זה היה נר' להוכיח מדבריו דס"ל טריפה זכר מוליד ומ"ש דילמא טריפה לאו משום דלאו אביו אלא משום דטריפה אינה חיה והו"ל כמכה אביו לאחר מיתה דאינו חייב אלא דהא ליתא הדא דמכה אביו לאחר מיתה דפטור משום דבעי' מכה שיש בה חבורה וכדאי' בפ' הנחנקין וטריפה בר חבורה ועוד מאי קאמר בגמ' דילמא שהיו חבושים דמה יתן ומה הוסיף שהיו חבושים הא אנן לאו מטעם דילמא לאו אביו אתינן עלה אשר ע"כ מוכרחים אנו לו' בכוונת המרדכי דחיישי' דטדיפה הוא וטריפה אינו מוליד ומאי דלא הוכיח מדהוליד חדא מנייהו נקט באופן דהדבר ברור דהמררכי הבין בכוונת השמועה דדילמא טריפה אביו וטריפה אינו מוליד ומ"ש בגמ' רוב בעילות וכו' מילתא אחריתי קאמר וכמו שכתבתי ומה שלא הוכיח הגמרא מזה משום דהוי דובא דאיתיה קמן וממילא נפשט ספיקיה דה' פר"ח ז"ל:

גמ' אתיא ממכה אביו וכו' קשה בתו מאנוסתו דבשריפה אמאי ליחוש דילמא לאו אבוה הוא ובכה"ג ס' שקול הוא דלאו בעלה הוא דלימא רוב בעילו' אחר הבעל:

דף יב.

גמ' לימא רוב מצויין א"ש מ"ה מי לא תניא וכו' עמ"ש בסוגיא זו באורך בי"ד סימן א' דין ד' עש"ב:

עו"ש גמ' באשפה שבשוק כ"ע ל"פ וכו' משום דבס"ד דפליגי בכל גוונא הא דלא חיישי' באשפה שבשוק לשמא נתנבל משום דאזלי' בתר רובא דאינן נבילות אבל השתא דפליגי באשפה לבד במאי פליגי וע"כ דפליגי אי עשוי להטיל נבילה באשפה וא"כ באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דהא ודאי עשוי להטיל נבילתו באשפה שבשוק ולכך הוצרך לו' באשפה שבשוק כ"ע ל"פ:

תוס' בד"ה כ"ע וכו' ה"ה דפליגי בשוק בלא אשפה נר' דבאו לאפוקי ס' ריא"ז דבשוק דמי לבית ממש וכ"ע מודו דשרי דאי באו לאפוקי דלא נימא בשוק כ"ע אסרי היה להם להכריח מברייתא דלעיל דקתני מצא תרנגולת שחוטה בשוק דא"כ אתיא דלא כמאן ומעתה קשה עמ"ש הכ"מ בפ"ד מה"ש דק ח' לדעת הרמב"ם דלפום מסקנא דשמעתין שוק לכ"ע אסור ע"ש א"כ ברייתא דלעיל דלא כמאן ובישוב דברי ריא"ז עם סוגיא דמציעא כתבתי בי"ד סי' א' דין ד' ע"ש:

דף יב:

גמ' נראין דברי ר"י לר"ח וכו' פירש"י דהא דקתני ודברי ר"ח היינו ר"ל שרברי ר"ח אינם אלא באשפה שבבית וכ"נ דמפ' התוס' לקמן דף ק"ט ע"א ע"ש ולפ"ז ל"ג ונראין בסיום דברי הגמרא דמהרש"ל הגיה ונראין בדברי הגמ' נראה שמפ' מ"ש בברייתא ודברי ר"ח היינו ד"ל ונראין דברי ר"ח לר"י בבית ממש דלא כרש"י והתוס':

גמ' מ"ש מעשה זכו' ק' לפמ"ש התוס' לקמן דף ק"י ע"ב דבמשניות דס' זרעים וטהרות היו בקיאין הוצרכו ליישב סוגיא דהתם ע"ש מה יענו לסוגיין:

תוס' בד"ה מאן עמ"ש כי"ד סי' א' דין ה' עיין שם:

בד"ה זרק וכו' ונקט לרבותא דרבנן עכ"ל לפי זה

הול"ל רבותא טפי אפילו מתכוין לחתיכת בשר דהא בזרק סכין לא הוי אלא מתכוין לשום חתיכה ולרבנן פסלי לחתיכה בשר כמ"ש התוס' לקמן דף ל"א ע"א ע"ש כנר' דהתוס' הכא ס"ל דלמסקנא דאשמועי' רבא מתני' ר"ן היא אין חילוק בין חתיכה לחתיכת השר ועיין בפ"ב מה שהקשה על הר"מ דתלי דין חש"ו בדין זרק סכין והגמ' מצריך להו ע"ש והוא תימא דהגמ' לא עביד צריכותא אלא חש"ו עם ההיא דהפילה רלא מכוין לשום חתיכה אבל זרק דמכוין לחחיכה אח"ן דדמי לחש"ו ואפי' דהתוס' שם כ' לחלק בכה"ג מ"מ מהגמ' גופה אין הכרח וי"ל דלמסקנא דרבא אין חילוק וכמ"ש לדברי התוס' הכא וצ"ע:

תוס' בד"ה ותבעי וכו' הומ"ל יש להם מחשבה וכו' עכ"ל ודאי ג"ז למסקנא ניחא דיש להם מעשה דקתני נוכל לומר היינו מעשה גרידא ומדרבנן אלא דלס"ד אדפריך מר"י ליפרוך ממתני' גופה ולכך לא כ' לפי המסקנא ניחא אלא בקושי' ב' ולפמ"ש מהרש"א במ"ב דלפירש"י הא הא דקתני למוד היינו ר"ל אמירה ניחא שפיר:

בא"ד ועוד אפי' העלום סתם עכ"ל עיין מהרש"א. ז"ל ולפי' רש"י דהעלום מפני הכנימה ל"ק קושיית התוס' וכ"מ כתוס' הביאה הר"ש במכשירין פ"ו מבואר בפי' רש"י ומהתוס' ההיא ק' על פי' התוספיות:

דף יג.

גמ' ל"ש אלא שלא הפך בהך הומ"ל בהעלום סתם ולא מפני הכנימה דהשתא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה אלא דנקט חידוש אפי' מתחילה העלום מפני הכנימה די הפך בהן אחר ירידת הטל לא אמרי' מפני הכנימה הפך ועיין להמש"ל בה' ט"א ועיין בתוס':

עו"ש מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן וכו' הר"מ בפ"א מהלכות פסה"מ כ' דאין מועיל מחשבתו ניכרת אלא להחמיר וכ' מרן בכ"מ שאם פיגל הקטן הוי פיגול ע"ש והר"ב מ"ל בפ' י"ד שם תמה עליו דמאי נ"מ כיון דלא הוי אלא מדרבנן הא בלא"ה פסול דשחי' קטן פסולה ע"ש ונ"ל דנ"מ לענין אי ישרף מיד או תעובר צורתו דהר"מ בפי"ט שם פ' דפיגול ישרף מיד ואלו בשחי' הפסולים צריך עיבור צורה כמו שכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפ' כ"צ דף פ"כ ע"ב בד"ה ה"א והא אנינות שהוק"ל לרש"י ז"ל דילמא אקריבוה באנינות דהוי קודם זריקה ולכך ישרף מיד ע"ש נראה דאי אקריבוה באנינות לא מצי הגמ' להוכיח מירי והא אכתי קשה איך אמרי' ריב"ן ור"נ אמרו דבר א' והא כיון דאקריבוה באנינות הו"ל פיסולו בגופו ואפי' לרבנן ישרף מיד ואי איתא דס"ל לרש"י דאנינות פיסול הגוף הו"ל להקשות ולתרץ כן בעיקר דברי ר"י דאמר אמרו ד"א אלא ע"כ דבעבודת פסולין לא הוי פיסולו בגופו ולפ"ז מאי דיליף בדפ"כ דזבחים דאונן עבודתו פסולה מדאמ"ל שמא באנינות אקריבוה היינו לר' נחמיה ועיין בתוס' שם וא"כ נ"מ טובא דאי הוי פיגול אפי' דאינו אלא מדרבנן כיון דפיסולו בגופו ישרף מיד דגם פיסולי דרבנן בשריפ' אבל אי מכח שחי' קטן פסולה לא הוי פיסולו בגופו ולפ"ד בחוץ למקומו תעובר צורתו אי איתא למ"ש המש"ל שם דבדקדוק כ' מרן שם פיגול לאפוקי חוץ למקומו ע"ש ומ"מ עדיין לבי מגמג' בכ"ז וצריך אני להתלמד ממ"א:

תוס' בד"ה מנין וכו' ונר' דהאי מתעסק היינו מתכוין לחתיכת סימנים עכ"ל נר' דהאי מתעסק דהוא חתיכת סימנים אפי' לר"ן ולא אמרי' הוה דרגא דלר"ן דמתכוין לחתיכה כשר בחולין לא ממעטי' בקדשים אלא זה וכ"מ בסוגיא דלקמן דף ל"א ע"ב וכ"כ הלח"מ בריש ה' פיסולי המוקדשין ומ"מ אין להכריח שכן הוא דאי לר"ן לא ממעטי' אלא זרק מאי מק' התוספות על רש"י נימא דנקט רש"י כן אליבא דר"ן דהלכתא כוותיה זה אינו דכיון דלר"ן אפי' אינו מתכוין לחתיכה כלל כגון בשילה כשר ולא נקט פלוגתייהו בזרק אלא לרבותא דרבנן כמ"ש התוס' לעיל א"כ כי ממעטי' בקדשים היינו הפילה אבל זרק כשר וא"כ ע"כ דנקט רש"י זרק הוא לרבנן ומק' התוס' שפיר:

דף יג:

גמ' לקבל מהן דתניא. וכו' ק' מנ"ל מהאי ברייתא דמקבלין ממין גוי דילמא דוקא מומר הוא דקתני מקבלין אבל מין אין מקבלין כמו גבי שחי' דשחי הוי עע"ז לאו לע"ז ושחי' מין לע"ז ולפמ"ש רש"י לעיל דף ה' ע"א דהמיעוט אינו עובדם אלא מדלא כ' רחמנא המיעוט צבי גוים משמע דהכל כשרים ע"ש ניחא שפיר דמדלא כ' מיעוט גבי גוי מוכח דאפילו מין בשר ועי"ל דאי דוקא מומר אמאי מקבלין ממומר ניחוש שמא מין הוא כמו שהק' הגמ' בסמוך ושינוייא דמשני בגמ' דגוים דח"ל מעשה אבותיהן בידיהן לא יתכן כאן דהבריית' אקרא קאי דמשתעי בזמן אבותיהם עצמן אלא ע"כ דאפי' מין כשר מיהו זה לא יתכן אלא להס דס' דאורייתא לחומרא מן התורה דברייתא קרא דריש:

גמ' דיעבד אין עמ"ש בדברי רש"י ז"ל בי" דס' י"א ע"ש:

עו"ש בשאבוקה כנגדו דקדק הבית יעקב בתשו' סי' כ"ו אמאי לא תני במתני' דין דאבוקה ע"ש וה' ת"ש סי' י"א סק"י כ' שנעלם ממנו גמ' לקמן די"ז ע"א דאוקמה למתני' דלעולם שוחטין ביום ובלילה ע"ש וליתא דלקמן אוקמוה בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה ע"ש וא"כ הו"ל לאשמועי' ד"ז בהדיא דמתני' דלעולם שוחטין א"ל דקאי אגג וספינה:

תוס' בד"ה שחי' וכו' הוי מין לכ"ע וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דמ"ש התוס' לעיל דההיא דהוריות לאו לענין שחי' היינו לרב ענן ע"ש והא דלא מק' התוס' בפשי' מדאיתותב רב ענן ואסיקנא דמומר לע"ז שחי' אסורה ובגוי לאו לע"ז בלא ההיא דהוריות משום דאי' למי' דמאי דאסיק דשחי' אסורה היינו משום דלאו בר זביחה הוא ונ"ל מוזבחת וכמ"ש התוס' לעיל בטעמא דמומר להכעיס וא"כ לאו לע"ז ונבילה הוא דהוי וכמו נכרי ממש ולהכי מק' מהוריות דאמרי' מין הוא כ"ז לשי' מהרש"א ז"ל אבל נ"ל עיקר דמאי דתירצו התוס' לעיל דההיא דלקמן בעע"ז תמיד כוונתם דגם ההיא דהוריות בתדיר איירי ולענין שחי' איירי וראיה לזה מדפרכי' לעיל ארב ענן מברייתא דקרבן ומאי קושי' נימא דמאי דקתני מומר לנסך היינו תדיר ורב ענן מודה בתדיר כמ"ש התוס' וע"כ דאפי' לא הוה קרי ליה מומר אלא מין ואי איתא דבאינו תדיר מין מקרי דהבנת מהרש"א ז"ל א"כ ברייתא קרי ליה מומר אע"ג דמין הוא וא"כ נוקמה בתדיר ועוד ראיה דבע"ז דכ"ו פרכי' אמ"ד להכעיס מין מברייתא דקרי ליה מומר והשתא תק"ל לכ"ע דעע"ז מין הוא מברייתא דקרבן דפרכי' מינה לרב ענן דקרי ליה מומר אלא ע"כ דמוקמי' לה באינו תדיר ומאי דאמרי' לע"ז מין הוא היינו בתדיר אלא דק' לפ"ז מדפרכי' שם בע"ז אההיא דהמינין והמומרין מורידין מדתניא לכל אבידת אחיך וכו' ומאי קושי' נוקמה דמומר בע"ז דאינו תדיר דמומר הוא אלא ע"כ אפי' אינו תדיר מין הוא וי"ל והנה התוס' שם בע"ז בד"ה איזהו הק' קושייתם דהכא ועוד הק' ממורידין ותי' דההיא דשחי' מין בכומר ואי איתא לדברי מהרש"א ז"ל דדוקא ההיא דשחי' מין בכומר א"כ מאי משנו בקושי' דמורידין אלא ע"כ דגם ההיא סוגיא איירי בכומר מיהו לזה י"ל דס"ל כתי' התוס' הכא דדוקא במין הוא דקאמר השתא וכו' אלא משום דאכתי קשה מחי פריך בסוגיין השתא וכו' נוקמה מאי דקאמר אין מינין באומות היינו בעע"ז דעלמא ולאו באדוק וע"כ הוכרחו לו' דבישראל גופיה בכומר איירי ומ"מ אין זה הכרח דא"י למי' דלא מצי לאוקמא באינו אדוק דבנכרי אינו אדוק מומר מקרי ולא מין משום דהכל עע"ז אבל בישראל מומר לע"ז דעלמא מין מקרי וכן צ"ל לתי' התוס' הכא דלא כ' כמ"ש בע"ז ועיין במהרש"א ובמהר"ם לובלין שם בע"ז ועמ"ש בי"ד סי' ב' דין ה' ע"ש והנה התוס'. שם הביאו ראיה לתי' מההיא דשחטה מ"מ שיזרוק וכו' לרשב"ל מותרת ופירש"י מותרת באכילה אלמא אפילו בעע"ז אין שחי' נאסרת בסתם ע"ש וק"ל דהא אסיקנא בפרקין לעיל. דלא כרב ענן אלא דמומר לע"ז שחי' אסורה וא"כ איך מותרת באכילה אלא ע"פ דשאני התם דבפעם אחת הוא ובפעם אחת לא הוי מומר וכמ"ש התוס' לקמן די"ד ע"א בד"ה השוחט אבל במומר דפעמי' שלש אה"ן דשחי' לע"ז אפי' אינו כומר וצ"ע ועיין להב"ח בסס"י ב' שנראה מדבריו דהתוס' בע"א קיימי קודם דאיתותב רב ענן אבל למאי דאיתותב צ"ל כמ"ש התוס' בסוגיין ע"ש וצ"ע ועיין בחי' במס' ע"א דכ"ו ע"ב:

בד"ה אבל וכו' וא"ת לישתוק קרא וכו' עכ"ל נר' דס"ד דהס' מבחוץ בגוים אי מקבלין מקבלין אפי' מרשיעי ואי אין מקבלין אפי' מצדיקי וא"כ בע"כ דהס' היא דאין מקבלין מכולן מדאצט' איש אישו ר"ל דלא לכתוב לא איש ולא מכם אלא ע"כ דהס' אין מקבלין מכולן וא"כ לישתוק קרא מניה ותירצו דהסברא מבחוץ היא מצדיקי נקבל ולא מרשיעי וא"כ אין כאן לא הקושי' שהק' ולא הראיה ועיין מה שהק' מהרש"א ז"ל ולפמ"ש אין מקו' לקושי' דזאת הסברא לא חידשוה התוס' אלא בתירוצם:

בא"ד דס"ד דמצדיקי נקבל עכ"ל הק' מהר"ם לובלין ז"ל א"כ לא ליכתוב אלא קרא דאיש ולא אצט' מכם ואנא ידענא דקרא דאיש לרשיעי אתא דאי לצדיקי מסברא ידעי' ע"ש וי"ל דהנה התוספות בשבועות דכ"ב ע"ב כ' דהיכא דהס' פשוטה פרכי' קרא למ"ל ת"ל מס' אבל היכא דאין הס' פשוטה כ"כ אע"ג דס' היא טרח וכ' קרא ע"ש וא"כ בסברא דאין מקבלין כלל היא פשוטה ולכן הק' למ"ל קרא אבל בס' זו דמצדיקי נקבל אינה פשוטה כ"כ ואין שייך להק' למ"ל קרא ועוד נ"ל דהנה התוס' בתמורה ד"ז ע"א הק' למ"ל איש ת"ל מקרא דמיד בן נכר ותי' דאצט' למעט נזירות או שאר קרבנות למר כדא"ל ולמר כדא"ל ע"ש וק' דתק"ל מאי פריך הכא כלל לא ת"ל מבן נכר ואין מועיל תי' ונ"ל דע"כ התוס' הכא לא הק' אלא בקושי' דמק' הכא וא"כ אין מקום לקושי' מהר"ם לובלין ז"ל דאצט' איש לדרשות דהתם ומ"ש התוס' בקושי' קמייתא מדאצטריך איש לרבינהו היינו מדאצט' התנא לרבינהו או הגמ' לאתויי הרבוי אבל קרא גופיה אצט' כדאמרן:

בד"ה תקרובת וכו' משמע הכא דרבנן לא מקשי וכו' עכ"ל נר' דאף לפום סברא דהשתא דלא מקשו אפי' לאיסור מודו דאסור מיהא מדרבנן וכמו טומאה למסקנא דהתוס' ועיין להתוס' בקמא דע"ב ע"ב ע"ש ולפ"ז מה שהוכיחו מהא דהיוצא אסור היינו כיון דמדרבנן הוא דאסור בבשר היוצא דאינו אלא חששא הוי כס' דרבנן ואע"ג דהגמ' קאמר א"א דליכא תקרובת לית לן בה דה"ן בההיא דכל הצלעים קאמר הגמ' א"א דליכא תקרובת ואפ"ה כ' התוס' בדבור זה דאינו אלא חששא ומה שהק' התוס' מהא דיין ש"ן התם כולל אפילו סתם יינם ע"ש בתוס' ומה שהק' משמעתין דקאמר מתני' דלא כר"א היינו דס"ל דאפי' סתם מחשבת נכרי לע"א אינו בתורת ודאי אלא חששא ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל דמתני' קתני פסולה והול"ל אסור בהנאה מדרבנן מיהא:

והנה ה' שע"ה ה' אישות די"ד כ' דהתוס' בקמא שצדדו דתקרובת ע"א אינה אסורה בהנאה מן התורה היינו לרבנן אבל לריב"ב כיון דמקיש אפילו לטומאה כ"ש להנאה עש"ב ולכאורה קשה דמאי פריך בההיא דלשם הרים הא ע"כ ברייתא דזבחי מתים היא כריב"ב דלרבנן אינו אסור בהנאה אי איתא דרבנן לא מקשו להנאה וא"כ ע"כ מתני' כרבנן ומאי פריך הגמ' אלא ע"כ דרבנן מקשו לאיסור א"כ מאי מסתפקים התוס' ועפי"ה ניחא דמדרבנן מודו דאסור:

בא"ד והיכא דגוזלת את הרבים לא גזרו עכ"ל מכאן מוכח דס"ל ס' דאורייתא לחומרא מדרבנן ועיין לה' פר"ח ז"ל בסי' ק"י בפרט הלז מ"ש בדעת התוס':

בא"ד והא דאמר בפ' העור והרוטב וכו' עכ"ל נראה מזה וממה שהק' מההיא דפסחים דהתוס' ס"ל דאינו מוכרח דרבנן ל"ל טומאה וק' דאי אית להו טומאה מן התורה במאי פליגי אריב"ב ונראה דכל הך שקלא וטריא דהתוס' היא לענין טומאת משא דבטומאת אהל ודאי דפליגי אריב"ב אבל בטומאת משא אפשר דס"ל דהוי דאורייתא ומאי דקאמר מצינו לאוכלין שמטמאין טו' חמורה היינו טומאת משא ומאי דאמרי' כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר היינו אפי' טומאת משא קרי טומאה חמורה ועיין בפ' דם שחי' דכ"ב ע"ב ועדיין ק' כיון דרבנן ל"ל הקישא לטומאה מנ"ל טומאת משא וצ"ל כיון דשחי' זו אינה מתרת אהדריה לאיסוריה דנבילה ומכאן ראיה למ"ש הפר"ח ברסי' ב' דטעם הר"מ בשחי' נכרי דלוקה משו' נבילה משום דאהדריה לאיסוריה ע"ש ולמסקנא דהתוס' דלרבנן לא מטמאו במשא מן התורה ס"ל כיון דגלי קרא דויאכלו זבחי מתים אכילה מיעט הטו' או מכח שום דרשא ועמ"ש שם ע"ד הפר"ח:

בא"ד לפי שהגמ' רוצה לדקדק בהעור וכו' עכ"ל היינו לפי התי' שתירצו דבפ' העור והרוטב דהוי בעלמא אבל לפי מה שתי' דההוא אליבא דריב"ב אבל לרבנן מודה דרבנן הוא לא א"ש ודו"ק:

דף יד.

תוס' בד"ה השוחט וכו' והא מומר לחלל שבתות וכו' עכ"ל הא ודאי דלעיל איירי בפהרסיא כדקתני ברייתא לעיל בהדיא אלא דס"ד דהכא הוי פרהסיא משום דלא פריך בגמ' לקמן והא קתני מתחייב בנפשו אלא למאי דבעי לאוקמה בשוגג אבל למאי דמוקי במזיד ניחא ליה דנר' דאיירי בעדים והתראה דהא לשון מתחייב בנפשו משמע מיתת ב"ד ולא כרת ואע"ג דקתני יו"הכ אגב שבת הוא וכ"מ ס' מר"ן בכ"מ בפ"א דין כ"ט ע"ש וא"כ כיון דאיכא עדים הוי פהרסיא וחידשו בתי' דאף דאיכא ב' לא הוי פהרסיא:

והנה ה' פלתי רסי' י"א הק' מאי מק' התוס' מר"מ דמומר לד"א וכו' נימא דהכא בעע"ג ור"מ לא איירי אלא לענין נאמנות ע"ש ושמעתי מתרצים דא"כ דאיכא עע"ג הוי פרהסיא והתוס' באו לחזק קושי' קמייתא ולפמ"ש ליתא דבלא"ה איכא עדים ומה צורך לעע"ג ועוד בלא"ה מוכרח דאיכא עדים דאל"ה מנא ידעי' דמזיד הוה אפי' הוא אמר הא קי"ל אין אדם משים עצמו רשע ועיין להתוס' בפ' אמרו לו די"ב ע"א:

בא"ד ועי"ל דמשום פ"א וכו' עכ"ל יש לצדד בכונתם ועיין להכנה"ג בסי' ב' עש"ב ועמ"ש בי"ד סי' י"א ע"ש:

בא"ד ונסכין וכו' כגון שעבר ומלחה עכ"ל מה שהק' ה' פלתי בסי' י"א דליתסר מטעם מליחה דדמי למבשל בשבת ע"ש ל"ק דאפי' דחזי לאומצא מ"מ אין דרך אכילתו בכך ול"ד למבשל ועוד דלפי תי' זה בבהמה איירי ולא חזי לאומצא ועיין עוד מ"ש על כללות דבריו בי"ד סי' י"א:

הק' ה' פלתי בסי' ע"ה נוקמה בבני מעיים דאין מחזיקין דם בבני מעיים ותי' דדוקא בבישול הוא דמקלי' בבני מעיים דדם שבשלו דרבנן דיש בו אלא דאין מחזיקין ע"ש ואין נר' כן מדברי ר' יואל שכ' המרדכי והביאו מר"ן בב"י סי' ע"ה ומור"ם בהגה שם דאם מלח בני מעיים עם בשר אפי' בדיעבד אסור ע"ש ואי איתא אמאי בדיעבד אסור שמא יש בהם דם ודם שמלחו דרבנן והו"ל ס' דרבנן אלא ע"כ דאין בו בודאי ועמ"ש שם:

בד"ה מחתכין וכו' דתרי טעמי איכא וכו' עכ"ל התוס' בריש ביצה הק' למ"ל טעמי דמוקצה דכ' רש"י דאפי' לר"ש ת"ל שמא יעלה ויתלוש ע"ש והק' ה' שע"ה לפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ה למ"ד משום משקין שזבו אין אסור בטלטול א"כ גם למ"ד משום פירות הנושרין אין לאסור בטלטול ולכך אצט' טעמא דמוקצה לאסור בטלטול ע"ש ונ"ל דלא כ' התוס' דבטלטול שרי אלא בביצה דכיון דהוי בעין גזירה לגזירה אפי' דכולה חדא גזירה היא מ"מ לא מחמרי' כולי האי לאסור בטלטול אבל פירות הנושרין גופייהו דחדא גזירה ממש אה"נ דאסור אפי' בטלטול ובהכי ניחא שכ' התוס' כאן דדלועין ל"ד לפירות הנושרין דאינו דקל והרי אפי' ביצה אסורה דל"ד להו משום לא פלוג כ"ש דלועין די"ל דמאי דשרי' דלועין היינו בטלטול דכוותה ביצה שריא בטלטול ומה שתי' ה' שע"ה אינו נר' דהתוס' מקשי' ע"ד רש"י ז"ל שכ' אפי' לר"ש דל"ל מוקצה:

גמ' דתניא הלוקח יין וכו' אין להקשות נימא שאני מעשר דדאורייתא הוא ובדאורייתא אין ברירה משא"כ הכא דמוקצה דרבנן הוא ויש ברירה וכה"ג מחלק הגמ' בעירובין די"ל דהטעם הוא דשאני לן בין דאורייתא לדרבנן משום דה"ט דברירה מידי דספיקא הוא ולכך כל חד כדיניה והכא במוקצה אע"ג דדרבנן הוא ספיקו להחמיר כמ"ש מהרש"א ז"ל בפ"ק דביצה דף ג' ע"ב משם התו' ע"ש ועוד דהכא אליבא דרב קיימינן ואי רב מחלק בהכי א"כ מאי קאמר שם בעירובין ליתא למתני' מקמי דאיהו ודהלוקח הא ההיא דהלוקח אתיא כמתני' אלא ע"ב או דרב לא מחלק בהכי או דס"ל דכותים לאו חשודים בודאי אלא הוו כע"ה והוי דינייהו כמו דמאי:

דף יד:

גמ' והוינן בה ק"ל לפמ"ש התוס' בעירובין דף ל"ו ע"ב בד"ה דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו ולדידיה אצ"ל וכבר בא חכם ור"י דמשני כן ס"ל ליתא לדאיהו ע"ש אם כן הכא דאליבא דרב קיימי' וגם דמקשה מברייתא דאיו איך מייתי הגמ' להא דר"י וצ"ע:

בד"ה אימר חוץ מנר שהדליקו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וא"צ דמההיא אין להוכיח דא"ל שאני התם דדחי בידים כדדחי בגמ' לדר"י ולומר שקי"ל להכריח מאותו שהביא לדר"י מדתנן כל נרות של מתכת ולא אסיק אדעתיה ההוא דיחויא זה אינו מן הקושי כלל אבל מ"מ אנו צריכין לדבריו בגמ' גופה דקאמ' אלא מהא דתנן כל הנרות של מתכת ורוצה ליישב מאי דנסכין חברייא לו' ר"י היא והשתא קשה דא"כ אמאי נסכין חברייא לו' ר"י היא הא לר"מ נמי אסורה ליומה דהא מודה בנר שהדליקו בו כדתניא בפ' כירה ולפ"ד מהרש"א ז"ל ניחא שפיר דההיא בשל חרס היא וא"ל דש"ה דאית ביה תרתי כמ"ש מהרש"א ז"ל:

דף טו ע"א

תוס' בד"ה המבשל וכו' אפי' בו ביום וכו' כדמוכח בהנזקין וכו' עכ"ל שללו שלא נפרש שוגג דר"מ יאכל בצירי תחת היו"ד ור"ל יאכל לאחרים דוקא בו ביום ומזיד לא יאכל כמו כן לאחרים ולמ"ש יאכל אפי' לו ויאכל ולא יאכל דר"י. בחולם תחת היו"ד ור"ל יאכל הוא למ"ש ובמזיד לו לא יאכל הוא עולמית נמצא דפליגי בין בשוגג בין במזיד ועוד הוכיחו לר"מ שרי אפי' לו בו ביום מפ' הנזקין ול"ק מה שתק' במהרש"א במ"ב ועיין למהר"ם מלובלין ז"ל ע"ש שדבריו תמוהים:

דף טו:

גמ' כגון שקצץ לו דלעת כתב מהרש"א ז"ל אפילו בחולה מבע"י אסור בדלעת משים דאינו צורך לחולה כ"כ והוי מוקצה כיון שהוא מחובר עיין שם ועי"ל מטעם דהדלעת גדל והולך בשבת ומה שגדל הקצה דעתו ממנו במ"ש הא"ח פסקו מור"ם בהג"ה בא"ח בסי' שי"ח ופשוט שמכאן הוציא ד"ז ע"ש ועפי"ז ניחא מה שמח' לדעת והסוברים דלא אמרי' חזי לכוס אלא כבר אווזא אבל בבהמה לה לפ"ז אמאי. לא אמר דפעמים דהמבשל אסור בבהמה דלא חזי לכוס ועפי"ה ניחא דבעי למי' בולה בהוה לו חולי מבע"י ועיין לה' לב אריה:

גמ' הא בתלוש וכו' לכאורה לפי המסקנא לא הוה צריך לאוקמה ברייתא בתלוש אלא אפי' במחובר ואתיא כר"ח מדיהטא דשמעתא נר' דלא הדר משיטיי' דתלוש ומחובר ולפמ"ש מהרש"א ז"ל דפירכת הגמרא מכח סיפא דמתני' דבכל שוחטין דאוקמה רבא בין בצור וגו' ע"ש ניחא שפיר דלא מצי לאוקמה בר"ח דהא רישא דמתני' כר' אתיא:

תוס' בד"ה כגון וכו' אם יש מוקצה לחצי שבת וכו' עכ"ד מהרש"ל בתשו' סי' מ' הוכיח מדבריהם אלו דמאי דאמדי' אין מוקצה לח"ש אפי' לא הדר אחזו ע"ש ושמעתי אחד קדוש מדבר דה"ן כששחטה אפי' באיסור הדר אחזו קרי' ביה ועמ"ש בא"ח סי' ש"י ע"ש:

בא"ד כמו גמרו בידים וכו' עכ"ל ולפ"ז. אפילו הבריא קודם ביה"ש דגמרו בידי אדם אפי' לא חזי בשבת ודלא כרש"י ז"ל שפי' הבריא בשבת ועיין להתוס' שם ולמהרש"א ז"ל שם ע"ש:

בד"ה כגון שקצץ וכו' וא"ת והא מוכן לבהמה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ודבריו תמוהים מגמ' ס"פ מקום שנהגו דקאמר בשל כיפי ד"ה שרי וכן שמעתי מק' ואין לומר דס"ל התם כמאן דל"ל מוקצה מחמת איסור דאכתי ק' לר"ל התם דפליגי בשל כיפי אמאי לא קאמר דפליגי במוקצה מחמת איסור:

תוס' בד"ה להודיעך וכו' כח דהתירא וכו' דכבר חידש וכו' עכ"ל אע"ג דגם ס' ר' בכר שמעי' מברייתא דמוכני מ"מ כל כח קושי' מכח דהתירא עדיף וכיון דכבר חדית לן ס' ר' וס' ר"ח א"כ ביד התנא למתני החידוש כמו שירצה ונקט החידוש לר' דהלכתא כוותיה כיון דל"ש כאן כח דהתירא עדיף ועיין במהר"ם לובלין ז"ל שדחק עצמו בזה:

הר"מ ז"ל בפי' המשנה כ' דתלוש ולבסוף חברו ומחובר מעיקרו פסולין אפי' דועבד ותלוש גמור לכתחי' ונר' מדבריו שם דלישנא דדיעבד אמגל קאי ע"ש וי"ל דק"ל קושי' התוס' דנימא דנקט דיעבד משום מגל ולכך ס"ל דהגמ' הו"מ לשנויי הכי ואזדא לה כל הך שקלא וטריא אלא דברייתא. דמוכני תיובתיה דקתני תלוש ולבסוף חברו בדיעבד ש"ד ולומר דמוקי לה בלא ביטלו ואיהו בביטלו קאמר מ"מ הו"ל להביא בבא דדיעבד וצ"ל דט"ס נפל בדבריו:

דף טז.

גמ' דאמר ר"פ האי מאן דכפתי' וכו' הא דלא מייתי ממימרא דר"פ לקמן דף ק"ז ע"א האי אריתא דדלאי וכו' ע"ש משום די"ל בנט"י דרבנן הקילו ומה"ט נראה אפילו להסוברים דפחרא לכתחי' לא שנד' מדברי הר"מ ז"ל מ"מ בנט"י כה"ג לכתחי' נמי שרי ועיין להרב מגן אברהם סי' קנ"ט גבי מטה חבית וכו' ע"ש והפר"ח סי' ז' הכריח דפחרא לכתחילה שרי דלא גזרינן גזירה לגזירה ע"ש ואפשר דגזרי' דפחרא אטו דמיא בלא כח אדם כלל דמ"ש בגמ' בשינוייא קמא דמיא היינו בלא כח אדם כלל כמו שנראה מדברי דש"י ז"ל מיהו מה שתמה ה' פלתי דבשינוייא קמא קאמר בגמ' דגזרי' ל"ק די"ל דלשינוייא קמא ל"ל דר"פ ואפילו כח ראשון פסול מצד הדין ושו"ד שכ"כ ה' עה"ש ע"ש:

תוס' בד"ה לענין וכו' לא בעי לאתויי פלוגתא וכו' עכ"ל שם בע"א איכא דמוקי לפלוגתייהו בעיקר אילן אבל תוספת לכ"ע אסור ואיכא דמוקי בתוספת אבל בעיקרו כ"ע שרי דהוי מחובר ע"ש והשתא אי ס"ל לרבא דבעיקר כ"ע הוי מחובר א"כ כ"ש דק' ואי מוקי פלוגתייהו בעיקרו הול"ל פלוגתא והתוס' נקטו צד זה לבד לומר דאפי' לפ"ז ק' דהיל"ל פלוגתא ולפי מה שחילקו בין אילן לבית יכול להיות דרבא מוקי דבעיקרו כ"ע כמחז' ומשום דשאני אילן והתוס' לעיל בד"ה או שהיה קנה שכ' דבתוספת לבד אוסר היינו אי מוקמי' פלוגתייהו בתוספת אבל בעיקרו אפי' לר"י כמחובר ועיין למהר"ם לובלין ז"ל שם ולא ראה סוגיא רע"א גם פי' תמוה דמאי ק"ל לעיל אברייתא נימא דברייתא בדוקא ור"י היא ועיין במעילה דף ך' ע"א דבעי הגמ' לסיועי לרב מברייתא ולא מוקי לה כר"י נראה דהגמרא שם ס"ל כמאן דמוקי פלוגתייהו בתוספת אבל בעיקרו ד"ה כמחובר ובאילן אבל בית לא שמעי' מפלוגתייהו:

דף טז:

גמ' ת"ש היה צור וכו' הא דלא הביא מרישא תחילה משום דאיכא למדחי. ר"ח היא וע"כ צריך להבריח מסיפא דר' היא כמ"ש התוס' וכמו שפי' דבריהם מהרש"א ז"ל ע"ש וכיון דע"ב צריך לסימא ולכך פשיט מסיפא תחילה ובענין זה דתלוש אא חברו עמ"ש בי"ד סי' ו' ע"ש:

עו"ש בגמ' ר"פ אמר בעופא דקליל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועדיין ק' הגמ' לעיל דס"ד דר' פוסל בכל ענין ור"ח דיעבד ומוקי מתני' כר"ה ופריך והתניא בכל שוחטין וכו' נוקמה בעופא דקליל דהשתא בס"ד לא מיתוקמא מתני' כר' דר' פוסל בכל ענין אפילו תלוש ולבסוף חברו לס"ד דגמ' ונר' דזה ל"ק ליה למהרש"א ז"ל דבלא"ה מתני' לא אתיא כר"ח מדקתני צפורן כמ"ש התוס' ולא ק"ל אלא במסקנא דמוקמי' כר' נוקמה לדינא דרישא כר"ח ומריהטא דסוגיא לעיל משמע דדינא דרישא לא אתיא אליבא דר"ח ומתרץ המהרש"א ז"ל שפיר:

דף יז.

פירש"י בד"ה בשר תאוה וס' גמרי' חולין מנייהו וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל דע"כ בחולין משתעי קרא דהא מפקי מניה חש"ב כמ"ש רש"י לקמן ע"ש י"ל דע"כ רע"ק לא מפיק חש"ב מההוא קרא אלא מקרא אחרינא עיין בפ"ב דקדושין דאי מפיק ליה מההוא קרא מנ"ל דבשר נחירה היה מותר דילמא קרא לחש"ב ורש"י לקמן בדברי רי"ש הוא דכ"כ ורש"י בחומש משום דהביא ס' ר"ש לכך מוקי לקרא בחולין דרי"ש מפיק מניה חש"ב גם מה שהק' עוד דרש"י מפיק למעוטי גיזה מקרא דוזבחת ואינו כן אלא מקרא רתובח ע"ש עמ"ש מרן בכ"מ בריש ה"ש דתרי גווני פיסולי מוקדשין ע"ש:

הנה הר"מ בפ"ד מה"ש דין י"ז פ' דכשר נחירה אשתרי להו בר"ע וגם כ' דבשר תאוה נאסר להם בשחי' אבל נחירה שרי כנר' דסתראי נינהו וכבר ה' טירת כסף תמה עליו ועוד ק"ל כיון דבנחירה מיהת משתרי מאי פריך בסוגיין לרי"ש מקרא דצבי ואיל נוקמה בנחירה דאטו שחי' כתיבא התם אשר ע"כ נ"ל דבתחי' סובר הגמ' דלריש' לא אשתרי נחירה כלל ולכך קאמר דפליגי ריש' ור"ע וגם פריך לריש' מקרא דצבי ואיל אבל כשחידש הגמ' דדוקא בהמה דחזי להקרבה א"כ לא אסר הכתוב בשר תאוה אלא בשחי' דהיה ראוי לפתח אהל מועד אבל נחירה כשנחרה הו"ל כמו בע"מ דשרי ולמסקנא לא פליגי ועפי"ד ניחא מה שהק' התוספות נוקמה בבע"מ דד"ז דבע"מ שמעי' ליה ממאי דמשני דוקא בהמה דחזי להקרבה ולמסקנא אה"ן דל"פ ועמ"ש

עו"ש בגמ' ר' ירמיה וכו' הר"מ ברפ"ח מה' מלכים כ' דדוקא אם אין להם לאכול הוא דאשתרי להו כתלי דחזירי ע"ש נ"ל דיצא לרבי' ד"ז מגמ' גופה דק' למאי דאוקמה בז' שחלקו אבל בז' שכבשו הותר להם לנחור א"כ היכי קאמר בברייתא דרע"ק משנכנסו לארץ נאסר הא עוד ז' שנים דהותר להם ועוד דהו"ל למבעי גם לרי"ש באיברי בשר נחירה דיצאו משבע שכבשו לז' שחלקו מכח זה סו' הר"מ דלא הותר כלל אלא לעת הצורך איברא דדברי הר"מ תמוהים דמאי פריך אי בז' שכבשו השתא כתלי דחזירי וכו' נוקמה לבעיא בהיה להם מה לאכול וכבר חמה עליו ה' פרשת דרכים כן ונ"ל דה"כ הגמ' כיון דלא נ"מ אלא לאוסר ע"ע כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אי בז' שכבשו איירי לא נ"מ מידי דליכא למילף אוסר ע"ע מבשר נחירה דש"ה דהותר מכללו לעת וחמור מקל לא ילפי' כנ"ל והרמב"ן ז"ל סו' דאפי' היה להם מה לאכול שרי ונ"ל דהא דלא בעי לרי"ש משום דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי כיון דקודם במדבר היה אסור ואדרבא נימא דחזר לאיסורו הא' ולא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא אי קודם לא איתסר כלל ומ"מ לישנא דברייתא דרע"ק קשה לס' הרמב"ן ז"ל:

דף יח.

פירש"י בד"ה ר' יוסי וכו' ואית דמפ' וכו' כיון שהתחיל וכו' צריך שיגמור וכו' עכ"ל נר' דמה שצריך שיגמור. באותו הטבעת הוא מכח גזירה אטו טבעת גדולה ולכ"ז לדידן דקי"ל כר"ח דאפי' כולה חוץ לטבעת הגדולה כשירה אין נ"מ מזה כלל דליכא למיגזר וניחא לפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בלשון ג' דאין כאן מכשול להחליף ההלכה כיון דקי"ל כר"ח אבל מ"ש התוס' דאין נזהרין לשחוט בתוך הטבעת דאין הלכה כן כדפי' בקונטרי' אינו מובן דאמאי אין הלכה כן ובמאי תליא זה בס' ר"ח אמנם אמת הוא דאין הלכה כן מדאמ' בסמוך נהרא נהרא ופשטיה אבל מ"ש כדפי' בקונטריס אינו מתיישב:

דף יח:

בד"ה ומוגרמת וכו' ורבנן קאמרי' לה עכ"ל פי' דאלו ריב"י קאמ"ל ושחט חצי בתוך הטבעת וחצי חוץ לטבעת הו"ל לר"ח לומר עליה שהיא כשירה ולא הי"ל להזכיר מוגרמת ועיין בגמ' לקמן די"ט ע"א:

בד"ה ה"ק וכו' תוך הטבעת והגרים ויצא מודה דפסול וכו' עכ"ל ורש"י שכ' במתני' בפי' אית דמפ' דבשחט רובא מכשיר ריב"י היינו שחט רוב השחי' דהיינו רוב הקנה ועיין לרש"י בקמא דצ"ט גבי ההיא מגורמתא דאזיל כשי' לישנא אחרינא ע"ש ועיין למהרש"א ז"ל בסה"ד ע"ש:

בא"ד וכהגרים היכי מצי לאכשורי עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל דאימ' דטעמיה דריב"י דה"ל דרוב הטבעת כשירה אעפ"י שהוי רוב הקנה כמ"ש המאור וכמ"ב ב' דא"כ היכי שמעי' ממילתא דריב"י דרוב הטבעת סגי הא איהו רוב הקנה קאמר וכבר הריטב"א בחי' פי' וז"ל אמתני' קאי ולא הוצרך התנא לפ' דהא פשי' דהא בלחוד בא לאשמעי' ע"ש מיהו מה שחי' מהרש"א דא"כ מאי פריך לרב ושמואל הוא תמוה דכיון דבלא הגרים כשר ברוב הטבעת גם בהגרים כשר לריב"י ותיובתא דרב ושמואל ומ"ש רש"י דאי ברייתא בלא הגרים ל"ק לרב ושמואל היינו דמוקמי' לה בשחט כל הבשר שחי' ואשר נ"ל לישב דברי האית דמפ' שכ' רש"י ז"ל דודאי חזי' דשאר הטבעות מקיפות דובא דרובא דקנה ואין משיירין אלא דבר מועט וא"כ יכול להיות. דכי שחט רובא דרובא דטבעת ולא שייר אלא מיעוטא דמיעוטא שוחט רוב הקנה מצומצם וזהו ס' ריב"י אבל רב ושמואל פליגי דלא אפשר בשום פעם דרובא דרובא דטבעת הוי רוב הקנה אלא דלפ"ז מאי קושי' מברייתא זאת נימא דרב ושמואל ה"ק דלא אמר ריב"י דכי שחט רוב הטבעת דמשמע אפי' רוב מצומצם כשר אלא בטבעת הגדולה אבל בשאר טבעות לא סגי ברוב מצומצם וא"ש כריב"י והיה נ"ל להעמיס כל זה בדברי מהרש"א ז"ל אלא שעמד לנגדי מה שהבוא" דברי בעל המאור וע"ש במאור ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"מ וכו' אבל אם מבבל לבבל וכו' עכ"ל מבואר מזה דכי אתיא מתני' מבבל לבבל ומא"י לא"י א"ש וא"צ לדחוק לצדדין ולפ"ז לק"מ מ"ש מהרש"א ז"ל בפסחים שם ע"ש ובודאי שלא ראה דברי התוס' בדבור זה:

דף יט.

גמ' והלכתא כרחב"א וכו' עמ"ש מהרש"א ועמ"ש בי"ד סימן כ' ע"ש:

עו"ש דרבנן ה' כולה שחי' בעי' כ' הריטב"א בחי' וז"ל וס"ל אע"ג דבשחי' סגי ברוב ה"מ כשלא שחט יותר אבל כל שחי' בעי' שתהא במקום שחי' ע"כ ותמהני דא"כ מה יוכיח ר"ח דבשחט כ"ש והגרים שליש כ"ע כשרה מדתנן רובו של א' כמוהו הא ההיא דרובו שא"כ בלא שחט יותר איירי וצ"ל דפליגי ר"ה ור"ח בהא דר"ח ס"ל דהא בהא תליא ור"ה לא חש להשיבו כסברתו וראיתי לרש"י לקמן ד"ל ע"ב בבעיא דהחליד במיעוט סימנים שכ' דהיכא דהחליד או הגרים במיעוט בתרא פסולה ואם לא גמר כלל בשדה ע"ש והרי הוא כמבואר בדברי הריטב"א וראיתי להרמב"ן בחי' שם שהק' על פירש"י בהחלדה מסוגיין ע"ש ואי מהא ל"ק דהגרמה שאני דכיון דלא במקום שחי' הו"ל כלא גמרו ממש כמ"ש התוס' שם בשם ריב"ם אבל ממ"ש בהגרמה גופה ק' ואף גם ואת ל"ק כמ"ש ומדברי הרמב"ן נר' דל"ג בדברי רש"י הגרמה כלל ע"ש ומה שהק' התוס' והרמב"ן על רש"י מתוספתא י"ל דר"י ברבי יהודה היא ודו"ק ואפשר לו' ס"ל דמתני' לקמן דקתני תרתי רוב שא"כ ורוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה חדא לשחט הרוב ולא גמר השחי' וחדא שחט הרוב והגרים או שהה במיעוט בתרא ולא ס"ל כהנהו אמוראי לקמן. דפ"ט דאוקמוה חדא לחולין וחדא לקדשים ולכך מוכיח שפיר ממתני' דלא כר"ה אבל ד"ה ס"ל כהנהו אמוראי ומחלק שפיר כדברי הריטב"א ז"ל ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' בד"ה דילמא נוקמה בוושט ומק' ע"ד התוס' דהא סיפא קתני רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה ועפי"ד א"ש דכיון דמיתורא דתרתי מתנייתא הוא דמוכיח ר"ח דלא כר"א מק' שפיר דנימא סיפא בשחט הרוב ולא גמר ורישא דרובו של א' כמוהו בוושט והגרים במיעוט בתרא ולא הוי זו ואצ"ל זו כיון דבקנה שחט הרוב והגרים פסולה:

דף יט:

מתני' השוחט מן הצדדים מה שנ"ל בדברי התוס' ומר"ן בב"י עמ"ש בי"ד סימן כ' ע"ש:

פירש"י בד"ה מחזיר וכו' וחותך הסי' לבדן עכ"ל הטעם מבואר בחידושי הריטב"א ז"ל ע"ש ועיין מהרש"א ז"ל:

דף כ.

בד"ה אמר וכו' והאיכא תלוש וכו' היינו לאית דמפ' שהביא לעיל וה"ה דהומ"ל והאיכא שמאל דמליקה בעי בימין ולעיל דלא מוקי הגמ' כשר בשחי' פסול במליקה שמאל משום דתנינא לה בזבחים דמליקה בעי ימין כמ"ש התוס' בד"ה לא ועיין מהרש"א ז"ל:

בד"ה אילימא וכו' דאין אותו צואר כשר לשחיטה עכ"ל נראה מפירש"י בכל סוגיא זו דמפ' עיקור סי' הוא שנעקרו הסי' ונשחטו שלא במקומן ולא כעיקור סתמא דלעיל ד"ט ע"ש ועיין מהרש"א במ"ב בתוס' ע"ש והנה רש"י ס"ל דלא חשיב שמואל לעיל עיקור סי' משום דהוי טרפה כמ"ש התוס' לעיל ובסוגיין תמהו על רש"י מסוגיא זו ושמעתי אומרים דהשתא כי שמעי' לדר"מ י"ל דלא חשיב לה שמואל לעיל משום דליתא בעוף וא"כ י"ל דאף רש"י מודה דלא הוי טרפה וא"צ למ"ש התוס' לעיל ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו בהכי דס"ל כמ"ש הרא"ה בב"ה דכ"ו דלר"מ דאין עיקור סי' בעוף כ"ש הגרמה דליתא בעוף ע"ש ואפ"ה חשיב לה שמואל ועיין להרשב"א במ"ה שם שהרבה להשיב עליו בזה ומה שדקדק שם בסוגיא דלקמן דכ"ח דלא פריך ממעקר לשי' רש"י דהוי טרפה ניחא:

דף כ:

פירש"י בד"ה ההיא פליגא וכו' ואם אינו ידוע וכו' עכ"ל לכאורה נר' דמה שהביא רש"י סיפא דברייתא משום דאי' למימר דרמי בר יחזקאל מדאורייתא קאמר אין עיקור אבל מדרבנן יש עיקור וברייתא דקתני פסולה מדרבנן וא"כ יהיה הלכה דמדאורייתא אין עיקור ולזה ההיא סיפא דברייתא דהחמירה בספיקו ואם כן ע"כ פיסול דאורייתא אלא דלפ"ז מ"ש רש"י ברומיא דמתניתא דההיא ס"ל יש שחי' היינו לר"א בריה דרבא דרמי ס"ל כמ"ד אין שחי' וברייתא כמ"ד יש שחי' ופסול מדאורייתא אבל למאי דאמ"ל איפכא מסתברא וא"כ רמי כמ"ד יש שחי' וברייתא כמ"ד אין שחי' וא"כ כיון דס"ל אין שחי' ע"כ דעיקור פיסול דרבנן ואיך החמירו בס' וצ"ל דתרווייהו ס"ל יש שחי' ופליגי באגמריה רחמנא או לא ומ"ש רש"י דפליגי באי אין שחי' לעוף או לא לר"א בריה דרבא הוא דקאמר אבל אם אנו אומרים דאפי' בדרבנן החמירו בס' שחי' ומה שהביא סיפא דבריית' שלא בדקדוק א"ש מ"ש דפליגי באי אין שחי' אפילו למ"ד איפכא מסתברא דרמי ס"ל כמ"ד יש שחי' ועיקור אגמריה רחמנא ורבנן לא גזרו על עיקור לחודיה אבל למ"ד אין שחי' כיון דרבנן גזרו כל שאר הלכות שחי' גזרו גם על העיקור:

בד"ה תהני ליה וכו' ואי קשיא לותביה וכו' עכ"ל פי' דממתני' דקתני מן הצואר פסולה משמע בכל גוונא. אפילו מפרקת בלא רוב בשר נבילה וזעירי קאמר דוקא ברוב בשר וכן מדוקדק בל' רש"י ז"ל ועיין מהרש"א ז"ל ע"ש:

דף כא.

גמ' נשברה מפרקת וכו' וא"ת מעשה דעלי וכו' הא דלא ק"ל אזעירי לעיל משום די"ל אדם שאני וכן נר' מדברי התוס' בד"ה הותזו דלא נקטו אלא זעירי ולא נקטו שמואל ועיין בתוס' בד"ה כי ודו"ק ועיין לה' פרי מגדים בש"ד סי' ל"ג סק"ד ע"ש:

גמ' אר"א ניטל הירך וחלל שלה נבילה הנה הר"מ ברפ"ב מה' אה"ט פסקה גבי בהמה דהוי נבילה ואלו בספ"א מה' ט"מ גבי טומאות דאדם כשמנה מה שמטמאין באהל מחיים השמיט ניטל ירך וחלל שלה נר' דס"ל דדוקא גבי בהמה הוא דהוי נבילה אבל לא גבי אדם ועיין לה' פ"מ בסימן ל"ג ונ"ל שהכריחו להר"מ דלקמן דל"ב פריך בגמ' על אוקמתא דרבא ממימרא זו דר"א נר' דפשיט"ל להגמ' דליכא מאן דפליג עלה ואלו בנדה דכ"ד אמרי' א"כ דר"א ע"ש דפליגי אמוראי בהא מילתא דר"א ע"כ הוכרח לו' דגבי בהמה כ"ע מודו ובנדה באדם איירי ופלוגתא היא ובזה ניחא לי מה שפי' הר"מ בפרק יו"ד מה' א"ב ה' י"א חסר מטיבורו אין אמו טמאה ותמה עליו מר"ן בכ"מ כיון דפ' להא דר"א אמאי לא פ' עד לנקביו ע"ש ועפי"ה ניחא דאדם שאני ופ' כר' יוחנן לגבי ר' ינאי משום דר' יוחנן משמיה דר"י אמרה כמ"ש מר"ן שם ומה שהק' עוד מר"ן מדקי"ל טרפה אינה חיה גם מה שהק' בההיא דושטו נקוב עיין להר"ן בחי' בנדה שם בדכ"ג ע"ב מ"ש בשם הרמב"ן ע"ש ועפי"ה י"ל ראית ה' פלתי בסי' ג"ל מהא דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה דע"כ אינה נבילה מחיים ע"ש דשאני התם גבי אדם לא הוי נבילה בושטו נקוב אבל גבי בהמה אה"ן דהוי נבילה והוי כמו ניטל ירך וחלל שלה דיש חילוק בין אדם לבהמה כמו שנתבאר ועפי"ה י"ל כל מ"ש ה' פלתי בסי' ן' סק"ב ע"ש:

תוס' בד"ה הותזו וכו' דפליגי אזעירי וכו' עכ"ל הק' מהר"ם לובלין בתוס' בר"ה כי אימא מפרקת ורוב סי' דהיינו הותזו כמו מפרקת ורוב בשר בלא סי' ומנ"ל דפליג אר' אסי ע"ש וכבר כ' הרמב"ן בחי' לעיל אמילתא דזעירי דכיון דבחטאת העוף מבדיל ברוב בשר כדקתני ברייתא ה"ה עולת העוף לרשב"א דא"א דבחטאת בעי הבדלה רוב בשר ובעולה לא בעי ע"ש ועיין למר"ן בכ"מ בספ"א מה' ט"מ שנר' מדבריו דדוקא לרבנן הוא דבעו הבדלה ברוב בשר בעולה אבל לרשב"א לא בעי ע"ש ועיין להלח"ם בפ"ו מה' מעה"ק. ה' כ"ג שכ' דמבואר בזבחים דס"ה דבעי' רוב בשר גם לעולת העוף ע"ש ואין ראיה משם כלל לעולה ומ"מ אמת הוא לרבנן בעו הבדלה כמ"ש בכ"מ ואפי' לרשב"א כן הוא כמ"ש בשם הרמב"ן והנההכ"מ בה' ט"מ כ' לס' הר"מ דהותזו היינו כל הצואר ומשום דנשברה המפרקת ע"ש וק' אמ"ש הר"מ נשברה מפרקת או הותזו והשתא למ"ל הותזו הא מכ"ש דנשברה המפרקת ונראה דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' לחלק בין נשברה דרך שבירה להותזו בחרב דהותזו בחרב בעי' כל הצואר ממש ע"ש ומ"מ ר"ח לעיל דקאמר אף אנן נמי תנינא מלק בסכין כיון דלא ס"ד טעמא דהחלדה ודרסה בהכרח הוא שאין לחלק בהכי ומוקי הותזו בנשברה המפרקת ורוב בשר עמה דלא כר"ל ור"א ורבי אסי ועמ"ש במס' אהלות בפ"א:

והנה הר"מ בפ"ד מה' אה"ט גבי שרץ לא כ' אלא ניתז כל ראשו ונשאר מעורה בעור ע"ש כנר' דס"ל דשרץ יש לו חיות יותר ואינו מת בנשברה מפרקתו ורוב בשר והרמב"ן בחי' הביא ס' זו ע"ש ועיין להר"מ בפ"ג מה"ש סי' ט' שכ' נקב הושט ופסוקת הגרגרת נבילה מחיים ועיין להפר"ח בסי' כ' ולה' פלתי ותב"ש בסימן ג"ל עש"ב ששני נביאים מתנבאים בסגנון אחד לחלק בין טומאה לאכילה ע"ש:

תוס' בד"ה כמשפט וכו' שכן טעונה כלי וכו' ושכן כפרתו מרובה עכ"ל לכאורה לא הו"ל למנקט אלא שכן טעונה כלי ושחי' דשכן כפרתו מרובה לא אהני לן מידי דאיכא למי' חטאת בהמה תוכיח ועיין מהרש"א ז"ל במס' שבועות ד"ט ע"ב בד"ה כדאמר ע"ש ונ"ל לתרץ מה שהק' לפירש"י דחטאת בהמה גופא מהקישא דפרו והוא במאי דאמרי' במנחות דפ"ב שם פסח אחד הוא ה"ן שם חטאת אחר הוא אבל חטאת עוף ובהמה לאו שם א' הוא וכמ"ש דבאם א"ע ילפי לה וכו' צ"ל דשל צבור ושל מעשר מתרי קראי כפירש"י לקמן דאל"ה נוקמא לגופיה דמשל צבור ועיין לה' טורי אבן חגיגה ד"ח ע"ש:

בא"ד ונר' לפ' דמיתורא וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ומהר"ם לובלין ז"ל לתרץ קושית רש"י ז"ל דודאי כוונת התורה לאקושי לחטאת בהמה דלית בה ספיקא אבל אי כוונת התורה לאקושי לחטאת העוף הו"ל לפ' למאי אקשינהו ולמאי פלגינהו כיון דאיכא לאפוכי דכמשפט להבדלה והקריבו לחולין ולא הוצרכה התורה לפ' דההקש הוא לחטאת בהמה כיון דממילא ע"כ לו' דההקש לחטאת בהמה עכ"ד בתוספת ביאור ומ"מ דברי תימה הם דליכא למטעי לו' דבמשפט להבדל' והקריבו לחולין דהא והקריבו אומלק קאי כמ"ש התוס' בדבור הקודם ומ"ש מהרש"א דנימא והקריבו לתרווייהו ליתא דהא כתיב כמשפט ע"כ נר' דמ"ש התוס' ואפילו חטאת העוף שיהא משלו היינו מכח ההקש דזאת התורה ועולת העוף ודלא ילפה בהיקש זה משום והקריבו חלק וניחא קושית רש"י:

דף כא:

פירש"י בד"ה רי"ש אומר וכו' בהיקיש' דזאת התורה עכ"ל לפמ"ש התוס' ביומא דף כ"ג הע"ב דהיכא דכבר למדנו איזה דבר ממנו למאי דכתיב בגופיה ילפי' אף מאי דאיהו גופיה יליף בהיקישא והיינו הימנו וד"א ע"ש א"צ למ"ש רש"י בזה אלא דילפי' מחטאת העוף כיון דילפי' מניה לעורף ועיין בזבחים דף נ"ז דרי"ש ס"ל הימנו וד"א לא ילפי' ועיין בגמ' שם בשינוייא בתרא וברש"י ותוס' שם:

תוס' בד"ה ואינו מבדיל וכו' וק' לפי' וכו' עכ"ל עמ"ש ביו"ד רסי' כ"א ע"ש:

דף כב.

פירש"י בד"ה אף כאן וכו' וכמשפט' חטאת וכו' עכ"ל ק' הא נ"ל מהקישא דזאת התורה וצ"ל דלענין רוב שנים קאמר דנילף מבהמה דאי מהקריבו הו"א כולהו ואי לאו והקריבו הו"א כמשפט חטאת העוף ועיין מהרש"א בסמוך בד"ה השתא ועיין בפירש"י לעיל בד"ה ת"ל והקריבו ע"ש ודוק:

דף כג.

תוס' בד"ה כי וכו' וי"ל דודאי תנא דמשחתם וכו' עכ"ל ולפי"ז ל"ק מה שהק' התוס' שם במס' בכורות ע"ש:

בא"ד ומיהו וכו' אצט' מן התורים למעוטי נרבע עכ"ל זה תלוי בין ב' התי' שכ' התוספות בסוף דיבור שלפ"ז ועיין בדבור שאח"ז:

גמ' בעי ר"ז עיין לתרמב"ה ז"ל ועמ"ש בי"ד סימן ק"י ע"ש:

דף כג:

תוס' בד"ה פרה וכו' אין דנין ק"ו מהל' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וי"ל דגמ' הכא פריך אלא למאן דנ"ל רוב ב' מקרא:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה