אור ברסלב
משמרות כהונה חלק ג מסכת סופרים

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת סופרים

מסכת טבול יום

פרק א

הלכה א

אין כותבין ספרים על עור בה"ט וכו' הנח"י הוכיח דעיקר הגי' אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות ע"ש ונר' להוכיח מדברי התוס' דספרים לחוד גרסינן והוא ממ"ש בפ' הקומץ דל"ב ע"ב בד"ה הא מורירין וכו' שכ' אין להוכיח ממס' סופרים דס"ת בעי שרטוט מדתניא התם מסרגלין בקנה די"ל בשיטה ראשונה קאמר ע"ש והשתא אי גרסי' סתומה מה הוכח יוכיחו דין ס"ת מהכא ותק"ל תפילין דלכ"ע לא בעי שרטוט כדאמרי' התם בגמ' הא מורידין וכו' והא בעי שרטוט וכו' וע"כ בתפילין קאי לשי' רש"י דס"ת בעי שרטוט והיכי קתני מסרגלין ואי האי דמסרגלין לא קאי אתפילין דרישא א"כ מה הוכיחו לדין ס"ת נימא דאמזוזה קאי ולא קאי אס"ת כמו דע"כ דלא קאי אתפילין אלא ע"כ דל"ג ברישא דמכילתין אלא ספרים ולכך הוכיחו שפיר מכאן דינא דס"ת:

והלכה למשה מסיני דנכתבין על עור בהמה טהורה. ק"ל דבהמה טהורה נ"ל מקרא בפ' כ"מ דכ"ח מלמען תהיה תורת ה' בפיך דאין נכתבין על עור בהמה טמאה ואמאי אצט' הלכה למשה מסיני ואי אצט' להלמ"מ לס"ת דקרא בתפילין הוא דכתיב הא ליתא דס"ת ילפי' מהיקישא דאתקש כל התורה לתפילין וכדאי' בפ' הגולין די"א ע"ש. וגירסת הירושלמי הביאו בס' כסא רחמים נכונה בזה דאי' התם הלמ"מ שכותבין על עור לחוד ולאפוקי נייר דאע"ג דנ"ל מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך דאין כותבין על עור בהמה טמאה מ"מ אין ללמוד מזה דבעי' עור ולכך אצט' הל"מ:

הרב שמחת יהודה הוכיח דס"ת לא בעי שרטוט מדתניא במס' שבת דקט"ו אין בין ספרים למגילה וכו' אשורית על הס' ובדיו והוכיחו התוס' שם דלענין הצלה מתניא ע"ש ואמאי לא קתני נמי שרטוט דבס"ת מצילין אפי' אינו משורטט אע"פ דפסול הוא ומגילה דלית בה אזכרו' דוקא במשורטטת הוא דמצילין ע"ש. וק' דאפילו אי ס"ת לא בעי שרטוט אכתי קשיא דהא כבר הוכיחו התוס' בפ' הקומץ דל"ב דשיט' א' לכ"ע בעיא שרטוט דאפי' אגרת אמרי' בגיטין דבעי שרטוט וכמו שהוכיחו ממכילתין ע"ש וא"כ אכתי ליתני דס"ת אפי' אינו משורטט כלל אפי' שיט' ראשונה מצילין אע"פ דפסול הוא ומגילה דוקא במשורטטת כולה הוא דמצילין וי"ל כיין דאיסורא איכא בכותב בלא שרטוט שיט' ראשונה בעבד איסורא וכ' לא איירי תנא אבל במשורטט שיט' ראשונה ואינו משורטט בין השיטין ליכא איסורא אע"ג דפסול הוא ושפיר הוכיח הש"י:

עוד ראיתי להש"י שהק' אמה שנסתפקו התוספות בסוטה די"ז אי אחר הכתיבה מצי לשרטט דתפשוט מדפריך הגמ' בפ' הקומץ הא מורידין עושין והא בעי שרטוט ואי איתא נימא דמשרטט אח"כ וע"ש מה שנדחק בתי' קו' זו ונ"ל דדוקא בכתבה לשמה בלא שרטוט הוא דנסתפקו התוס' אי מהני כיון דהשרטוט הוא תשלום הכתיבה אבל בההיא דהקומץ דכבר נכתבה לשם ס"ת ותפילין דלא בעי שרטוט וכבר הושלמה כתיבה בזה פשיטא להו דלא מהני שרטוט אח"כ והנה התוס' שם בסוטה הקשו אמאי אצט' בספר גבי סוטה לשרטוט הא אפי' ג' תיבות אסור לכתוב ע"ש וק' אמאי לא ק"ל בס"ת גופיה אמאי אצט' הלכה למ"מ דבעי שרטוט כמ"ש התוס' ובתי' מתורץ הכל דאע"ג דאסור לא ידעי' דפסול אלא מהלכה וע"ז הוא דכתיב קרא גבי סוטה דנילף מס"ת להא מילתא וצ"ל דאתיא כמ"ד בפ' הגולין די"א דדנין בהיקישא מהלכה דבס"ת הל"מ היא מיהו י"ל ודוק:

ובמה שהק' התוס' שם לשי' ר"ת אמאי אצט' קרא גבי סוטה ע"ש. יש להבין אמאי לא ניחא להו למי' דלר"ת נמי שיטה ראשונה דפסול לא ידעי' אלא מהלכה דאי מההיא דגיטין איסורא הוא דאיכא וע"ז הוא דאצטריך קרא גבי סוטה וע"ד שכתבו בתחילת דבריהם ז"ל:

הלכה ט

אין כותבין בזהב משמע אפילו אינם אזכרות ובפ' הבונה אמרי' אין כותבין אזכרות בזהב מוכח דשאר התורה כותבין בזהב והרב יכין ובועז סימן כ"ד כתב דשאר התורה אפשר בגרירה אפילו דמחזי כמנומר כשר אבל אזכרות א"א בגרירה ע"ש ולא ראה דברי הריטב"א בחי' בפרק הנזקין דנ"ד דאהא דאמרי' נהי דהפסיד שכר אזכרות וכו' אמ"ל שאני אומר כל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמן אינו שוה כלום כ' דאף על גב דאפי' אזכרות אפשר בקליפה הוי מנומר אבל העברת קולמוס ש"ד ולא הוי כמנומר ואמ"ל מחזי כמנומר ע"ש הרי דכה"ג פסול משום דהוי מנומר ואין סברא לחלק בין קליפה לגרירה גם י"ל מזה עמ"ש הש"י ע"ד היכין ובועז וכן י"ל על הרשב"א סי' קכ"ז שהביא ה' שמחת והודה ע"ש ועיין להנח"י. שו"ר דגמ' ערוכה היא במנחות דף כ"ט ע"ב דאמרי' ה"מ בחסרות אבל ביתירות כשר וע"ש בתוס' דף ל' ע"א דמתבאר משם דכי גריר לא מחזי כמנומר ומעתה מוכרח לומד לדברי הריטב"א די"ל בין גרירה לקליפה ועמ"ש לקמן בפ"ג הלכה ז' ע"ש:

הלכה יא

עושה אותו דף קטן בפני עצמו. בפרק הקומץ ד"ל איתא בבריתא דקתני לא יעשה יריעה פחותה מבת שלש ולא יתירה על שמונה ולא ירחיב בדפין ולא יקצר ברפין ואחר כך תני בר"א באמצע אבל בסוף התורה עושה אפי' פסוק אחד אפי' דף אחד ופירש"י בד"א אדסמיך ליה אלא יקצר בדפין ואפי' פסוק אחד היינו דיחלק הפסוק בג' הדפין ואפי' דף אחד היינו שיעשה היריעה דף אחד רחב ופריך פסוק אחד ס"ד ר"ל דפ' אחד איך יתחלק על ג' דפין ומשני אלא אימא פסוק אחד בדף אחד ופירש"י יעשה דף קצר ויכתוב בו הפסוק ע"ש ומוכח לפי' דלא מיירי כלל באם יכול לעשות יריעה בת דף אחד בסוף התורה אלא דצריך לעיל' שלשה דפין ומיירי בכתב כבר הב' דפין שביריעה ונשאר פסוק אחד ודף אחד דיחלק הפ' בדף ע"י שיעשה דף קטן דאלת"ה הו"לל דבמסקנא בד"א קאי ארישא ועוד דאפי' בס"ד דגמ' הול"ל דקאי בד"א גם ארישא אלא ע"כ דס"ל דדינא דריש' דלא יעשה יריעה בת דף אחד גם בסוף התורה איתיה אבל הר"מ בפ"ח מה' ס"ת כ' לא יעשה יריעה בת דף אחד בד"א בתחילת התורה ע"ש נראה דמ' בד"א קאי ארישא ובס"ד דגמ' דקאי אתרוויהו דפסוק אחד היינו יקצר בדפין ויעשה דף רחב הרבה ואפי' דף אחד היינו אפי' יריעה בת דף אחד ופריך פסוק אחד אינו מספיק ליריע' רחבה הרבה ומשני דלא קאי לא ארישא ופסוק אחד בדף אחד בינוני והטור הביא דברי הר"מ בסימן רע"ב ופ' מרן בש"ע בלי שום חולק גם בב"י לא כ' שום חולק בזה ותמהני עליו ועל כל הפי' שלא ביארו זה' דלדעת רש"י לא יכול לעשות שום יריעה בת דף אחד אפילו בסוף התורה מדלא פי' בד"א ארישא והשתא לדעת הר"מ ניחא שפיר מאי דקתני הכא דף קטן בפני עצמו דהיינו יריעה בת דף אחר אבל לדעת רש"י ק' מאי בפני עצמו דקתני:

במ"ש ה' משאת משה על הט"ז באויר באמצע פ' שהביא הרב כסא רחמים עיין לקמן בריש פרק ה' ע"ש:

הלכה יב

מין ונכרי וכו' בפרק השולח טעמא דמין משום דסתמו לע"ז ונכרי משום דלאו בר קשירה ואפילו למ"ש מהרש"א שם דרשב"ג ל"ל. דרשה דבר קשירה ברייתא דילן אתיא ככ"ע ומשום דבעי' כתיבה לשמה ונכרי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' מאן דלא בעי כתיבה לשמה מפסיל משום דשמא לע"ז אכוין ובמאי דאיתא תמצא ביד נכרי אמרי לה קורין בו פירש"י דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל נכרי שמא לאו לע"ז אכוין והתוס' הקשו הא נכרי מפסיל משום דלאו בר קשירה ולפ"ד מהרש"א הנז' י"ל דברי רש"י דלהאי אמרי לה דקורין בו ר"נ ס"ל כאידך תנא דל"ל דרשה דקשירה ולא בעי כתיבה לשמה ולא מיפסיל אלא משום דשמא לע"ז אכוין א"נ אפי' בעי כתיבה לשמה ס"ל דנכרי ס' אי אדעתא דנפשיה ולא ודאי וכמ"ש ה' בני יעקב דף ע"ש ועיין במהרש"א שם בהשולח בגמ' ומ"ש שם מהרש"א בקושייתם על פירש"י ע"ש לא נהירא דהגמ' ידע לה דמצי לאוקומה לברייתא דקתני יגזז משום לשמה אלא משום דאשכח ברייתא דקשירה בהדיא כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ע"ש:

פרק ב

הלכה ב

עשה סופו לתחילתו פסול וגי' הירוש' עשה סופו שוה לתחילתו פסול ופי' ה' רגל ישרה דר"ל עשה בסוף הדף תחת השיטו' תיבה שמתחיל בה בדף שאחריו כמו שרגילין לעשות בדפוס בכל הספרים וה' כסא רחמי' דחה כל הפי' בטוב טעם ודעת והסכים לפי' ה' רגל ישרה עש"ב. ומתבאר מזה דאפי' תיבות שנכתבו יתרים בסוף הדף שלא לשם קדושת ס"ת מפסיל ס"ת בכך דודאי הני תיבות כפולים נכתבו שלא לשם ס"ת וגם משמע דאפי' רחוקים מן השיטות ונכתבו בסוף הדף פסילי שכן דרך לכתוב בדפוסין בסוף הדף ומכאן מודעה דלא כה' קול אליהו ח"ב סי' ך' שנשאל באותיות הכתובים בסוף שיטה אחרונה שבדף וחזר וכפלם בסוף הדף רחוק מן השיטות והעלה דלא מיפסיל בכך כיון שרחוקים מן השי' ועוד מטעם דלא נכתבו לשם קדושת ס"ת עש"ב:

הלכה יו"ד מפני שאינו מן המובחר כן גי' כל ץ הספרים וקאי ארישא כמ"ש הנח"י ע"ש וה' כסא רחמים הק' ע"ז דא"כ חציו גויל וחציו קלפים לא מיפסיל בדיעבד דהא שאינו מן המובחר קאמר דמשמע דכשר ואינו מצוה מן המובחר והרי הר"מ פוסל בחציו קלפים וחציו גויל ודחה מכח זה גי' הספרים ע"ש ואין זה מוכרח דפעמים נופל לשון אינו מן המובחר על מידי דפסול' נמי איכא כדאשכחן בגיטין ד"ך ע"א דאמר ר"ח גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלרבנן דאמרי אין זה מן המובחר מיפסל וכ"כ הריטב"א שם בחי' דלר"ח ס"ל דלרבנן מיפסל אע"ג דנקטו אינו מן המובחר ואע"ג דבגמ' דחי שם טעמא דרבנן משום זה אלי ואנוהו מ"מ מצינו דיתכן לשון זה על מידי דפיסול' נמי איכא ואין מכאן קושי' על הר"מ דאין מכאן הכרח והר"מ ודאי דהוציא דינו ממ"א:

פרק ג

הלכה א

עושה אדם תורה נביאים וכתובים דברי ר"י. עיין בבתרא רי"ג דר"י ס"ל אין עושין וכבר עמד בזה ה' כסא רחמים ע"ש. ולק"מ דלקמן הל' ו' אמרי' ה"מ בדפתרא אבל בגויל לא ופי' הנמ"י דקאי אר"פ דדוקא דעושה תנ"ך כאחד בדפתרא דלא אמרי' כוליה תורה אבל בגויל דכשר לס"ת אתי למי' כוליה תורה ע"ש. ומעתה ההיא דבתרא בגויל מתוקמא שפיר וטעמא דרבנן הכא דאמרי' אין עושין אפי' בדפתרא משום דאתי לאנוחי נביאים אתורה דהא לא מדכרי רבנן במילתייהו כתובים והתוס' בבתרא בדברי ר"י דחו טעם זה דלא מצינו קפידא בכתובים אנביאים ע"ש. ומן האמור איכא למידק בדברי התוס' הללו דאמאי לא דחו דע"כ לאו ה"ט דר"י דא"כ בדפתרא אמאי ס"ל עושין כדתניא הכא דבקפידא דהנחה אפילו בדפתרא איכא קפידא ולענין הלכה כל הפוסקי' כ' דעושין כר"מ דבתרא ועיין בהג"א שם שהק' הא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ע"ש והרב כסא רחמים כתב דמשום סתמא דברייתא שם והביא דברי הכנ"הג שכ' דקי"ל כר"י אפי' דסתמא דמתני' כר"מ ע"ש ולע"ד דברי הכנ"הג אינם ענין לכאן דדוקא בסתם משנה דסתם משנה ר"מ והוי כאילו תני בהדיא דברי ר"מ ועיין בפ' כל הכלים אמתניתין דכל הכלים שנשברו אם עושין הם מעין מלאכה וכו' ע"ש אבל בסתם ברייתא הוי תנא דברייתא ור"מ כרבים לגבי ר"י דיחיד הוא:

הלכה ז

ושניקדו וכו' הרמב"ן ז"ל כ' אפי' הסיר הניקוד פסול ע"ש טעמו והל"ח דחה טעמו וכ' דטעמא משום דכי גורר הוי כמנומר והביא דבריהם הנח"י דק"ל דבמנחות דכ"ט מבואר דבגרירה ליכא לתא דמנומר דאמרי' ה"מ בחסרות אבל ביתרות ל"ל בה וע"ש בתוספ' בד"ל ואפשר לחלק דדוקא התם דכי גריר כותב על הגרר דמעבה האות שלפניה כמ"ש בי"ד סי' רע"ט ע"ש אבל כי גריר הניקור אינו כותב במקומו בכה"ג הוי כמנומר ועמש"ל בפ"א ה"ט ע"ש:

הלכה ט

אחת בדף א' דברי ר"י. מ"ש הנח"י דסברת ר"י היא סברת רב שם במנחו' דכ"ט ע"ש הוא תימה דרב ס"ל שתים בכל דף קורין בו וסברת ר"י אפילו אחת בדף א' הרי סברות חלוקות הם ועוד אי איתא אמאי אסיק שם דברי רב בתיובתא נימא אנא דאמרי כר"י:

פרק ד

ה' כסא רחמים בפרקין הביא משם מהר"י חאגי"ז ז"ל שנסתפק באם היה כתוב שם א"ל בניקודו צירי והוסיף נקודה אחת ועשאה סגול ונשתנה משמעותו אי הוי כמוחק את ה' ולקי וכן לענין שבת אי בה"ג חייב משום מוחק ע"ש ולא ידעתי מקומו של ספק זה לענין שבת דהא כיון דהיה כתוב שם אל ושינה משמעותו הוי מקלקל דמוחק לא מחייב אלא במוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות כדתנן בפ' כ"ג ואל"ה הוי מקלקל מיהו איכא לספוקי בהיה צריך לכתוב אל בסגול וכתבו בצירי ובשבת הוסיף נקודה ועשהו סגול והכשירו לספר עי"ז אי מחייב משום כותב אי דמי לכותב אות אחת להשלים הספר דמחייב כדאי' שם בפ' כ"ג ופ' הר"מ בה"ש ה"ד דוקא אות אבל נקודה לאו כלום היא ועיין להרב שמחת יהודה בפרקין מ"ש ע"ד מהרי"ח הללו ע"ש:

פרק ה

הלכה ד

רמ"א מוחק וכו' רשב"א אומר משמו אין תולין וכו' נראה דה"פ מוחק ולא גילה דעתו בתלייה וגרירא ורשב"א ביאר דבריו דאין תולין ואין גוררין אבל מודה דמוחק כדקאמר ר"מ ורחב"ע פליג דאפי' מחיקה לא אלא יגנז ומעתה פליגא ברייתא דמכילתין אברייתא דגמ' במנחות ד"ל דהתם קתני דרשב"א משמו אומר אין תקנה אלא יגנז דהיא סברת רחב"ע דמכילתין ולזה כיוונו התוס' שם שכ' דע"כ פליגא בסברת ר"מ ע"ש ודלא כהנח"י בפי' בברייתא דמכילתין ול"ק מה שהק' ע"ד התוס' דמנחות ה' שמחת יהודה ע"ש:

הלכה ה

שכח וכתב אל אל עויל וכו' הק' הנח"י הא כבר שמעי' לה מברייתא דלעיל דכ' ב' הויות דמעכב השני ותי' דקמ"ל אפי' בכתובים ע"ש וה' כסא רחמים תי' דשאני ההיא דלעיל דהויה הב' היא יתירא אבל הכא אין כאן יתור והו"א אינו נפסל במה שהוסיף לכוין לשם קדושת ה' כתיבה שאינה שם ע"ש וליתא דהאי מילתא נמי שמעי' לה מדין דהלכה ב' דקתני היה צריך לכתוב יהודה וטעה ונתכוון לשם הויה ולא הטיל ד' מוחק הכל ולא קתני תולה הד' כדרישא וע"כ נר' עיקר כתי' הנח"י מברייתא הלזו והק' ה' כסא רחמים עמ"ש הרשב"א הביאו מרן בב"י סי' רע"ו ופ' מור"ם בהגה שם שאם כוין על תיבה אחת שאינה שם לשם קדושת ה' אינו נפסל דהו"ל כמקדיש ב"מ למזבח דלא אמר כלום ותי' דלא כ"כ הרשב"ץ אלא בידע שהיא תיבת חול וכ' במזיד לשם קדושת ה' אבל הכא טעה וסבר שהוא שם קדוש עש"ב ולפ"ד במקדיש בע"מ למזבח נמי כן הוא דאם טעה וסבור שמותרין בע"מ למזבח או דלא ידע שהיא בע"מ קדושה ותמכר ויביא בדמיה קרבן שהרי הרשב"א מדמה להו אהדדי ואין נר' כן ממתני' ס"פ כיצד מערימין דקתני אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה תמכר וכו' ואי איתא ליפלוג וליתני בדידה באמר עולה לבד בין טעי לנתכוון גם לפי' הי"מ שכ' התוס' שם צ"ל דמתני' בטעי וסבר דמותרין למזבח כיון דמין הראוי להקרבה דאל"ה הוה מיתסר מדין נדר כמ"ש בחי' במס' נדרים ד"ו ע"א ע"ש הרי אפילו טעי וסבר שמותרין למזבח לא אמר כלום ודכוותה בכתב אות שאינה שם לשם קדושת ה' אע"ג דטעי אינו נפסל לדעת הרשב"ץ:

פרק ט

הלכה ד

אין כותבין שמע אלא בתחי' שיטה וכו' בריית הלזו מסייעא ליה להרא"ש שסובר דאם הניח שיעור ט' אותיות חלק בתחילת שיטה ואח"כ כתב הוי נמי פתוחה ולכך אצט' תנא דברייתא לאשמועי' שמע בתחי' שיטה דבא לאשמועי' שאין לכתוב באמצע שיטה ולהניח תחי' שיטה חלק אבל לדעת הרמב"ם דכה"ג הוי סתומה ולא הוי פתוחה אלא כי מתחיל לכתוב בתחי' שיטה אמאי אצט' לאשמועי' דשמע בתחילת שיטה הא כיון דפרשה פתוחה היא ודאי דעושה אותה בתחי' שיטה ובכל התורה כן הוא ועיין לעיל פרק א' הלכה י"ד ולהנח"י שם.

פרק י

הלכה א

אבל באחד תעיז מתבאר מזה דטעמא דר"א משום דלא תעיז נגד אחד והיתה נאמנת משום דע"א בהכחשה לאו כלום אבל בגמ' ריש סוטה מפיק טעמא דר"א מקרא ואיכא תנא דס"ל קנוי נמי בע"א סגי ואי טעמא משום העזה במאי פליגי בקנוי ומ"מ מכאן יש להוכיח דע"א בהכחש' בעל דבר נמי לאו כלום ודלא פמהר"מ מפדוואה סי' ל"ב דנקיט במושלם כדעת רש"י בקדושין דס"ה ע"ב דדוקא בהכחשת עד אחר הוא דאמרי' ע"א בהכחשה לאו כלום אבל בעל דבר לאו כל כמיניה לאכחושי ע"א ע"ש ועיין להשע"ה בה' אישות דף ועיין בחי' בכריתו' בפ' אמרו לו די"ב ע"ב ע"ש:

הלכה ג

אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד בגמ' בשבת דקכ"ד ע"א דמי ההיא דמשילין אהאי דאין בין יו"ט לשבת ומשני הא ר"א הא רבנן וכ' התוס' ההיא דמתני' דמגילה בדאורייתא מיירי וההיא דמשילין בדרבנן ולכך לא קאמר במשילין הא לענין מכשירין וכו' וכ' מהרש"א ז"ל משום דר"י לא קאמר שרו אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אסור ע"ש ולפ"ד הגמ' בר"פ תולין דקאמר ר"א ס"ל כר"י הו"מ לדחויי ע"כ ל"ק ר"י אלא בדאורייתא אבל בדרבנן כההיא דתולין לא. גם לפ"ד הוו ר"י ור"א דפ' תולין סברות הפוכות ע"ש בתוס' ר"פ תולין ועיין במהרש"א בפ' משילין דל"ז שכ' דהא דלא פריך במגילה מהוצאה משום דאיכא למדחי דבדרבנן מיירי ע"ש והוא תימה דא"כ היכי דייק הא לענין מכשירין הא ר"י מודה במילי דרבנן כמ"ש הוא עצמו בשבת וכבר ראיתי להשע"ה בפ"א מהלכות יו"ט שעמד בזה וצ"ל דהתוס' בפ' משילין. ס"ל דר"י גם במילי דרבנן מתיר במכשירין דלא כמ"ש בשבת ואין קושיא ממאי דלא דייק במשילין הא לענין מכשירין דלא נחית הגמרא שם לדיוקי כמאן אתיא מתני' דלא נחית אלא למירמא רמיא דמתני' ולא ק"ל להתוס' במשילין אלא אמאי לא דמי האי רומיא במגילה דודאי אי שייכא האי רומיא התם לא הוה שביק לה הגמ' שם אבל אי לא אתיא מתני' ככ"ע זימנין דלא דייק ובלא"ה ע"י רומיא דמתני' שמעי' דתנאי היא כדמשני הגמ':

פרק יב

הלכה ה

אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולאחריו אלא עשרת הדברות ושירת הים וקללות שבמשנה תורה לעיל בפרקין איתא דגם בקללות שכתב כן הוא הדין והט"ז סי' קל"ט סק"ג הקשה אהא דאמרי' בס"פ בני העיר קללות יחיד קורא אותם משום דאין מברכין על התוכחות והא מעיקרא לא היה מברך אלא הראשון ברכה א' והאחרון ברכה אחרונה ונדחק בישובה ונעלם ממנו ברייתא דמכילתין הלזו דאפי' מעיקרא קודם התקנה היו מברכין על התוכחות לפניהם ולאחריהם:

פרק יד

הלכה ב

ואם היה מתורגמן או דרוש קורין ג' או ה' או ששה וכו' עיין לעיל פי"ב ה' ז' דתני ואם היה בשבת מתורגמן או דרוש קורין ג' או ה' או שבעה ע"ש. ובזה אין לפרש כאן כמו שפי' ה' כסא רחמים ע"ש:

פרק טז

הלכה יא

קמ"ז מזמורים מזמורים יש בספר תהלים וכו' ק' דק"ן מז' הם והנח"י כ' בשם הרב אביו ז"ל כמ"ש בפ"ק דבתרא דעשה ס' תהלים ע"י עשרה זקנים ותלת מנייהו עדיין היו בחיים וכיון דאפשר שהם עצמן יעשו ספר ויסדרום אינם מן המנין דלא חשיב אלא אותם שמתו ודהע"ה סידרם נק' על שמו ע"ש. והוא תימא דא"כ בצרי להו ולא הוו אלא קמ"ו דהא אשרי ולמה רגשו מזמור. אחר הן כדאי' בברכות ד"ט ע"ש ועוד דהתוס' בפ' ע"פ כ' דליכא מזמור בן ב' פסוקים וכ' מהרש"א דלפ"ד הללו את ה' כל גוים מחובר עם המזמור שבצדו ואינו מזמור בפ"ע וא"כ קמ"ה הוו ועיין לס' כסא רחמים ומ"מ נקטי' דליכא קושי' בברייתא הלזו אלא מאחד דהא קמ"ח הוו ומי ידעתי ואמצאהו ועיין מש"ל פרק ד' ה'ט' ע"ש:

פרק כ

הלכה ט

ג' פרקים הראשונים הללויה ובצאת ומה אהבתי מדלא קתני לא לנו מוכח דלא לנו אינו מזמור בפ"ע אלא מחובר עם שלמעלה ממנו ובכן אתנח לן ברייתא דלעיל פי"ו דקתני קמ"ז מזמורים בתהלים דהיינו משום דאשרי ולמה רגשו מזמור אחד הם כדאי' בברכות והללו את ה' אינו מזמור בפ"ע כמ"ש התוס' בפסחים דליכא מזמור בן ב' פסוקים ובצאת ישראל ולא לנו מזמור אחד הם כדמשמע כאן דל תלתא מק"ן פשו להו קמ"ז ועמ"ש שם. איברא דמסיפא דברייתא הלזו דקתני ב' פרקים האחרונים הללו את ה' והודו נר' דהללו את ה' מזמור בפ"ע הוא אף על גב דלית ביה אלא ב' פסוקים דלא כהתוס' דפסחים:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה