אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת נדה

מסכת תמיד

דף ב.

גמ' העמד אשה על חזקתה ק"ק אמאי לא קאמר העמד טהרות על חזקתן ולהלל נמי ק' אמאי לא אמרי' העמד טהרות על חזקתן ולפמ"ש הר"ן. בחי' לחד תי' ניחא שפיר שהק' לשמאי מ"ש מס' טומאה ברה"י ותי' דלא ילפי' מסוטה אלא שאין אומרין העמד המיטמא על חזקתו דסוטה היא המיטמא אבל המטמא עצמו כמו הכא שהאשה היא המטמאה טהרות אמרי' העמד אשה על חזקתה אך לחד תי' שכ' עוד שם והוא מ"ש מהרש"א בתוס' אכתי ק':

תוס' בד"ה מעל"ע וכו' וי"ל דלא ילפי' מסוטה לטמא למפרע וכו' עכ"ל דבתיהם קשין להולמן דהא הגמ' דפריך לר"ש אי מה סוטה טמאה ודאי אברייתא דמקוה קאי דהיא למפרע ומהרש"א כתב דמדאורייתא שאר טומאות דוקא אלא דחכמים עשאוה לטומאה דלמפרע כשאר טומאות והגמרא פריך דנילף מסוטה שאר טומאות וממילא עשאוה לטומאת דלמפרע בשאר טומאות לשרוף ע"ש והם דברים תמוהים דכיון דמדאורייתא הטהרות טהורות אוך יש כח ביד חכמים לשרוף ולהפסיד טהרות ע"כ נראה דהגמ' פסיקא לזה בשום מקום דר"ש. ס"ל ה' טומאה ברה"י תולה אפילו בטומאה דלהבא ועלה הוא דפריך אי מה סוטה וכו' וכן הוא קושטא דמילתא לפום מאי דמשני שאני סוטה דרגלים לדבר א"כ ע"כ דס' טומאה דליכא רגלים לדבר אינו אלא תולין:

בא"ד דבהדיא יש בירוש' וכו' עכ"ל אע"ג דסבר הוכיחו תחילה מסוגיא דשמעתין דקאמר והלל כי אמרי' אוקי מילתא וכו' מ"מ ניחא להו להוכיח מהירוש' משום דרש"י ל"ג בשמעתין הא דס' נגע וכו' ואע"פ שלא הביאו. פירש"י אין לחוש:

בא"ד וי"ל דלקמן נמי בנגע בא' בלילה מיירי בקדשים וכו' עכ"ל ק"ק מאי מקשים התוס' לעיל אמאי מטמאין בד"ה בנידה טפי מכל טומאות דבר"ה נימא דטעמא משום דכל הטומאו' בשעת מציאתן כמו ודאי נגע ולא ראהו חי מבערב ודוקא ס' נגע ס' לא נגע הוא דמטהרין בר"ה אבל ודאי נגע אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אפילו בר"ה לקדשים וי"ל דטעמא דבודאי נגע אמרי' כל הטומאות כשעת מציאתן משום דהשתא מת והיינו מה שתי' לעיל דכיון דהשתא טמאה לא גמרי' מסוטה מיהו קשה לתי' בתרא שכתב לעיל משום דראיה לא גמרינן מסוטה הא אפי' נגיעה כה"ג דהשתא טמאה טמא בקדשים כמו נגע בא' בלילה ולא ראהו חי דהוצרכו להך טעמא דלא גמרינן מסוטה אלא נגיעה ולא דאיה להנך טעמי דהרבשא ואם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי דהנך טעמי אהנו גם לב"ה דלא לטמא ודאי בקדשים כמ"ש התוס' לקמן וא"כ מהנך טעמי גופייהו הו"ל לטהר בר"ה כמו שאר ס' טו' בר"ה דגמרי' מסוטה ועמ"ש מהרש"א:

בא"ד וא"ת לר"מ וכו' עכ"ל קושייתם היא לחי' קמא שכ' לעיל דכיון דהשתא טמאה לא גמרי' מסוטה דבנגע בא' בלילה דמטהר ר"מ נמי השתא מת הוא אבל לתי' בתרא דנגיעה הוא דגמרי' מסוטה ל"ק לר"מ דהא ר"מ לא מטהר אלא בר"ה כדאיתא בתוס' הביאו התוס' לקמן ד"ד ע"א וא"כ נימא דשאני נגיעה דגמרי' מסוטה אבל אשה דראיה היא לא גמרי' מסוטה:

דף ב:

גמ' אדרבא העמד יין על חזקתו. מ"ש מהרש"א דסמיך אהא דאמרי' מאן תנא חבית ר"ש ע"ש קשה דא"כ אמאי לא פריך מחבית אלא לשמאי הא גם להלל ק' כיון דלרבנן ודאי הוא ולעיקר קושיתו עיין להר"ן בחי':

תוס' בד"ה השתא וכו' התם נמי רוב העולם בריאים וכו' ובסיפא דאם ש"מ הוא עליהם להביא ראיה שהיה בריא משים דאפוקי ממונא הוא עליהם לה"ר להוציא:

בא"ד דרגילות שערות לבא מצפרא וכו' עכ"ל.

מהריב"ל הביאו מהרשד"ם חא"ה סי' ר"ח הוכיח מסוגיא דפ' ע"י דאמרי' הרי בוגרת לפניך לנדונו ביבמה שילדה ולד מת דאמרי' מדהשתא מת מעיקרא נמי במעי אמו מת ומתיבמת כמו דאמרינן הרי בוגרת לפניך ומהרשד"ם דחה דהתם ליכא חזקת נערות וחזקה אורח בא בזמנו ומהרח"ש חא"ה סי' מ"א דחה דברי מהרשד"ם דהתם נמי ליכא לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות כדפירש"י שם ודמי לעובר עש"ב ומדברי התוס' הללו צדקו דברי מהרשד"ם דל"ד עובר לבגרות דרגילות לבא מצפרא אבל אי לא"ה אמרי' השתא הוא דבגרה וכדמוכח מהגמ' דאמרינן השתא הוא דחזאי וא"כ גבי עובר השתא הוא דמת אבל מעיקרא הוה חי:

דף ג.

בד"ה ואבע"א וכו' וכי יטמאנה למפרע אף לחולין וכו' עכ"ל נראה דדבריהם בדיבור זה הוא לפום תי' קמא שכ' לקמן בד"ה א"ב דטעמא דהרגשה מהני לשמאי בשוטה ולכך לא הוכיחו כאן אלא מחולין דס"ל דל"מ ה"ט לחולין במ"ש מהרש"א. אבל לתי' הב' שכ' שם יש להוכיח גם מודאי דקדשים דשוטה ואין להקשות לדבריהם מאי קאמר הגמ' בסמוך א"ב למירמי חבית ומקוה הא גם ללישנא בהרגשה איכא למרמי נדה אמקוה מחולין ועי"כ אצט' לתרתי לריעותא די"ל דמקוה גופיה אינו אלא לקדשים וכה"ג כ' תוס' ריש מכילתין אמתני' דנגע א' בלילה ע"ש גם אין להקשות נדה אמקוה באין בו דעת לישאל דבנידה מטהרין כמ"ש התוס' לעיל ובמקוה טמא וע"כ אצט' לטעמא דתרתי לריעותא רי"ל דגם באק בו דעת לישאל פשיט"ל דמהני טעמא דהרגשה ודוקא לחולין הוא דלא מהני ועפי"ז ניחא קושית הגליון כאן שהק' ע"ד התוס' מאי קאמר עשה סייג לדבריך הא לא אצטריך ה"ט אלא לסייג דעפי"ה ל"ק דהא אצט' טעמא דהרגשה לטהר אין בו דעת לישאל והתוס' דנקטו לסייג חדא מתרתי נקטו:

דף ג:

בד"ה א"כ וכו' ועיקר פירכיה דלעיל לשמאי וכו' עכ"ל ומדמייתי לעיל ממקוה משמע דעיקר פירכיה כיון דמצינו היכא דאיכא תרתי לריעותא טמא ודאי היכא דאיכא מיהא חדא לריעותא קול לטמא מס'. וקשה א"כ מאי פריך לעיל לשמאי מחבית הא גבי חבית דאיכא תרתי לריעותא לא מטמא אלא מס' וא"כ נידה דליכא אלא חדא לריעותא שפיר מטהר שמאי ונ"ל דודאי הגמ' לעיל המק' לא ידע לה לטעמא דתרתי לריעותא כלל וכוונת התוס' דהני לישני דהרגשה ודאם איתא דהוה דם וכו' ס"ל דליכא לאקשויי אלא משמאי אמאי מטהר לגמרי ולכך הוצרכו להנך טעמי וניחא לפ"ז דהגמ' לעיל פריך גם להלל ממקוה ועיין להתוס' ריש מכילתין בד"ה מעל"ע בס"ד:

בא"ד וי"ל דלא ק"ל לעיל אלא במאי דמטהר וכו' עכ"ל ק"ק הניחא לתי' הב' דגם המק' ידע להך דתרתי לריעותא אבל לתי' קמא ק' הא גם להני לישני אצט' לתרתי לריעותא מדמטמי' גבי מקוה בר"ה וגבי נגע באחד מטהרי וי"ל דא"צ לתרתי לריעותא אלא דסגי בהך שינוייא דלעיל דשאני מקוה דאיכא למי' חסר ואתאי אבל גבי מת ל"ל הכי ולא הוצרכו בגמ' לעיל לתרתי לריעות' לא מכח קו' דנדה דאיכ' למי' הגס הגס חזיתיה:

פירש"י בד"ה וכולן טהורין וכו' דהואיל שמצא קודם שעירה הדלי וכו' עכ"ל כצ"ל דכיון שמערה כולן לתוך כלי גדול צריך שמצא קודם שעירה דאחר שעירה נטמאו כל המים:

דף ד.

תוס' בד"ה שאני וכו' משום דאית להו טהרה במקוה וכו' עכ"ל וההיא דצלוחית נמי במליאה מים מיירי דיש להם טהרה בהשקה:

דף ד:

בד"ה כל וכו' תימה למה הפסיק וכו' עכ"ל הר"ן בחי' תי' דה"ק אע"פי דדיה שעתא משום דחזקה דאורח בא בזמנו אפי"ה אי בדקה אחר וסתה ומצאת טהורה הוי כפקידה ולא אמרי' חזקה כזמנו בא ובודאי ראתה בשעת וסתה ע"ש וי"מ על דבריו דהא לקמן דלישניייא קמא המשמשת תנן הוא אליבא דשמואל ושמואל ס"ל לקמן די"ו ע"א דכי לא בדקה בשעת וסתה ובדקה אחר וסתה אפי' מצאת טהורה ה"ז טמאה דחזקה אורח בא בזמנו ונר' דל"ק דהגמרא שם קאמר בתר הכי תנאי היא וא"כ י"ל דשמואל ידע לה דפלוגתא דתנאי היא ומתני' כמ"ד טהורה ומאי דלא אמר הלכ' כפלוני משום דאיכ' דמהפכי להו כמ"ש בגמ' בכ"מ:

דף ה.

בד"ה הא וכו' כיון דר"ד סבר כוותיה וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תיקשי להו הא ר"ח ן' אנטיגנוס ור"מ דאמרו בשמעתין נשים שאמרו חכמים דיין שעתן וכו' דהיינו ד' נשים ס"ל כר"א ולא יתורץ בתירוצם ועוד ק"ק הא ר"י אמר שם במשנה הלכה כדבריו והתו' לקמן ד"ח הקשו כן ותי' דשמא ר"י סבר כר"י דמצריך ג' עינות ע"ש וא"כ י"ל דגם ר' דוסא שמא ס"ל כר"י וי"ל דלא הקשו אלא מר' דוסא דכיון דברישא מיירי ר"א דבר' נשים דיין שעתן ואיהו פליג אר"י דבעי ג' עונות ור' דוסא קאי עליה ואמר כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה משמע דבר' נשים ס"ל כר"א וניחא הכל ועי"ל במ"ש התוס' לקמן דמ"ח ע"א בד"ה אמר ע"ש:

גמ' אידי ואידי אחר תשמיש ואחד לו ואחד לה וכו' צ"ל דעד שלו הוי נמי כבדיקת חורין וסדקין שהרי לאוקמת' הלזו משמע ליה דכל א' מהב' עדי' הוי כפקידה וממעט וא"כ ע"כ דבדיקת עד שלו הוי כבדיקת חורין וסדקין כיון דהשמש היה מגיע עד שם:

דף ה:

תוס' בד"ה כשחברותיה וכו' שגם חברותיה הנושאות גם הם טמאו' במשא וכו' עכ"ל וההיא דמחט אע"ג דמשמע התם דאי ברה"י גם האדם טמא דמיירי שהיה ספק גם לאדם אם נגע במחט ע"ש הסוגיא מ"מ הגמ' ניחא ליה לאתויי דר"י טפי דאז גם אם האדם בריא לו שלא נגע במחט מ"מ הסכין טמא ועיין להר"ן בחי':

בד"ה ספק וכו' וי"ל דמ"ל שהעיסה וכו' עכ"ל ק' לחד תי' שכ' התוס' בדיבור הקודם דלזעירי בעינן שהנושאות גם הם טמאים תיקשי לזעירי ההיא דתינוק שנמצא בצד העיסה שהרי אפי' העיסה ביד אדם אחר מ"מ אפילו נטמאת העיסה משום דסתם תינוק מטפח בשרצים האדם הנושא לא נטמא דתינוק שנטמא בשרץ אינו מטמא אדם וי"ל דדוקא בנושאות המטה דלא עסקי בגוף המטה הוא דבעי' שגם הם נכנסין בספק הטומאה אבל בעיסה שביד אדם ועוסק בה בגופה אפי' אין האדם עוסק נכנס בס' טומאה הוי דבר שיש בו דעת לישאל שהרי ביושבת במטה ועוסקת בטהרות הטהרות טמאות דמתני' ניחא ליה להגמ' דהוי יש בו דעת לישאל דהנידה עצמה עוסקת בהם אע"פי שהיא כבר טמאה ואינה נכנסת עכשיו בס' טומאה:

גמ' דתני ר' אושעיא ברה"י ספיקו טמא יל"ד לחד תי' שכ' התוס' בד"ה כשחברותיה דלזעידי בעי' שגם הנושאות נכנסו' בס' טומאה תיקשי לזעירי מבריית' דתני ר' אושעיא אמאי ברה"י טמא הא אין האדם נכנס בס' טומאה דהטלית שנטמא בשרץ אינו מטמא אדם ויש ליישב:

פירש"י בד"ה שנה וכו' אם יגע עכשיו בידוע שנגע בתחילה עכ"ל משמע מפי' דרשב"ג ארישא קאי דלא כהתוס' ומ"ש בדיבור שאח"ז או חילוף ל"ד אבל הר"ן בחי' כ' בכוונת רש"י להיפך נר' דל"ג דיבור זה כפירש"י:

תוס' בד"ה היה וכו' וקמ"ל דלא הוי ס"ס וכו' עכ"ל ר"ל דרבותא היא דאפי"ה טמא בא"א שלא נגע ומה שהק' מהרש"א אפי' אי הוי ס"ס מ"מ טמא משום קרוב לודאי ע"ש י"ל דקרוב לודאי לא הוי אלא כמו רוב וכיון דאיכא מיעוטא מקרי ס' להצטרף לס"ס כיון דהס' הב' ספק שקול כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"א והכא הס' הב' ס' שקול דאע"ג דא"א שלא נגע מ"מ שמא נגע בטהרות ואח"כ בטומאה או שמא לא נגע כלל בטהרות ומה שהקשה עוד מהרש"א דאכתי הוי ס"ס שמא נגע בטהרות ואח"כ בטומאה י"ל דמ"ש התוס' דאם נגע בשרץ נגע גם בטהרות היינו ר"ל שנגע בשניהם בב"א דכיון דזה בצר זה מונחי' כשנגע באחד נגע גם בחבירו בב"א ומ"ש מהרש"א בכוונתם לא נהירא דלפי דברי התוס' שכ' ולח הוי ס"ס וכו' הם ללא צורך דמאי נ"מ אי הוי ס"ס או לא הוי ס"ס דאפי' הוי ס"ס מ"מ טמא משום קרוב לודאי:

בד"ה ואם וכו' אבל להחמיר שונין וכו' עכ"ל ולפ"ז רבנן מודו ברישא דשונין ול"פ ארשב"ג אלא בסיפא:

דף ו.

פירש"י בד"ה כשיעור וכו' ומצריך להו ר"י בדיקה לתרומה כשיעור וסת כי היכי דלא תיכול וכו' עכ"ל נראה דר"ל דאי לא הוה מצריך להו בדיקה אלא לאחר וסת והוי לתלות כי משהי לה אתי בה לידי תקלה דטעי ואכיל לה וחיישי' לתקלה לזמן מרובה כדאי' בכ"מ ולכך מצריך לה בדיקה בשיעור וסת דמצי לשרוף להו ולא אתי בהו לידי תקלה:

תוס' בד"ה אבל וכו' אבל אין לפ' דרישא וכו' עכ"ל ור"ל דאי פי' בתריתא ל"ל דדרא דאורייתא דר"ל אלא דרבנן ל"ק קושייתם דהתי' ברור דהכא ליכא אפילו טומאה דרבנן אבל כיון דע"כ הפי' הוא דררא דאורייתא דנוהגות בחולין אם כן הא דבתרייתא תני טומאה דרבנן לא הוזכר בגמ' וק"ל שפיר ואפי' דהתוס' שם כ' ד"ז בדיבור בפ"ע מ"מ משמעות דבריהם כאן ל"מ הכי:

בא"ד וא"ת והא מעל"ע וכו' עכ"ל מ"ש התוס' שם הביא דבריהם מהרש"א כאן דאכתי לא נאמר ד"ז אלא במסקנא היינו ר"ל דבמסקנא לקמן הוא דאמרי' דמעל"ע אפי' לחולין שנעשו עט"ק אבל השתא ס"ל דדוקא לקדש מדפריך מברייתא דמעשה ועשה ר' ועיין להר"ן בחי' שכ' ליישב זה דהיינו מאי דמשני הגמ' בגלילא שנו דהיינו שהיו אוכלין חוליהן עטה"ק ע"ש. ומדברי התוס' כאן שהק' נחשבים גבי ה' בתרייתא נר' דס"ל להאי לישנא דוקא לקדש ולא לחולין שנעשו עטה"ק כמו ה' בתרייתא ומה שהקשה אח"ז דמעל"ע אפילו לחולין שנעשו עט"ק ול"ל דררא דטומאה וה' בתרייתא להפך כוונתם להק' לל"ב דס"ל דמעל"ע אפי' לחולין שנעשו עט"ק וס"ל דגם לל"ב מעל"ע שבמדה ל"ל דררא דטומאה דבהא לא פליג אלישנא קמא ודלא כמהרש"א לקמן בגמ' שכ' דמדברי התוס' הללו מוכח דס"ל דגם לל"ק ס"ל דאפי' לחולין שנעשו עט"ק מיהו ק' לפ"ז מאי קאמר בל"ב תדע מדלא חשבה גבי מעלות הא לא שייך למחשבה גבי ה' קמייתא כיון דמעל"ע ל"ל דררא דטומא' וכו' בתריית' לא שייך למחשביה כיון דמעל"ע אפי' לחולין שנעשי עט"ק אלא ע"כ דס"ל לל"ב דמעל"ע אית להו דררא דטומאה כמו ה' קמייתא ובע"כ קושית התוס' הב' היא לל"ק וכשי' מהרש"א וא"כ מאי מק' התוס' בקושייתם א':

דף ו:

גמ' אלא א"א אידי ואידי דקדש ל"ל וכו' הק' מהרש"א נימא חדא לקדש וחדא לחולין שנעשו עט"ק דס"ד דוקא לקדש כמו ה' בתרייתא ע"ש ונ"ל כיון דע"כ קמייתא דככרות של תרומה היא דקדש ואינו קדש ממש אלא ייחדם לקדש כמ"ש התוס' בד"ה דאפרשינהו לא הוו אלא כמו חולין שנעשו עט"ק כמו מערה מום לפסח דלעיל ואפילו למ"ש התוס' דקדוש קדושת פה מ"מ כיון דלא קדשי קה"ג לא עדיף מחולין שנעשו עט"ק וא"כ מקמיתא שמעי' חולין שנעשו עט"ק וכמ"ש מהרש"א מדברי התוס' לעיל עמ"ש לעיל:

תוס' בד"ה נולד וכו' פי' אם לאחר גלגול נולד לה ס' טומאה וכו' עכ"ל ל"ד אלא אפי' נולד לה ס' טומאה קודם גלגול אלא שהיה טהור ונתעסק בה בטהרה ואחר כך נטמא משגלגלה אינו מתעסק בה בטומאה:.

בא"ד אבל אין לפרש דרישא גמי שנולד לה ס' טומאה

איירי נמי בס' חלה וכו' עכ"ל. לפ"ז צ"ל דברישא אפי' לא נולד לה ס' טומאה כלל ולא נקט ס' טומאה אלא משום סיפא דאפילו נולד לה ס' טומאה תיעשה בטהרה וכן צ"ל לרבא לפום מה שכ' בסה"ד דס"ל לרבא דשרי לגרום טומאה קודם גלגול אפי' היכא דאיכא הפסד כהן דנקט ס' טומאה לרבותא דסיפא:

דף ז.

בד"ה וכולן וכו' וא"ת דהכא קרי בני הכנסת לחבורים וכו' עכ"ל י"ל בזה דמתני' הל כר"מ בגיטין הביאו התוס' לעיל דס"ל איזהו ע"ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה א"כ בנו הכנסת הם הדיוטות אלא שאינם ע"ה ואוכלין חולין בטהרה:

גמ' והתניא אשה שהיא טבולת יום וכו' ק"ק מאי פריך מברייתא הלז"א ברייתא דלעיל הא פלוגתא דתנאי היא בפ' כשם אי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כמ"ש התוס' בד"ה וכולן וי"ל מדקתני טבולת יום שהוא קיל ולא נקט לה בשני דעלמא מוכת דבשני דעלמא ס"ל דעושה ג' דכחלה דמו אלא בס"י הקילו ופריך מט"י אנשען דהוא נמי קיל כמ"ש התוס' בד"ה והאי וכו' וע"ש כגמרא בפ' כשם דמשני שינוייא אחרינא בדומיא דברייתות ע"ש:

דף ז:

גמ' הא קמ"ל שאין למדין הלכה וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בפירשב"ם שם בפי' י"ל עיין שם:

תוס' בד"ה שמותי וכו' פירש"י שברכוהו וכו' עכ"ל מה שהק' בגיליון איך היה מניח תפילין וכו' י"ל דמשום מצות תפילין לא חש לנידוי ודוקא בחליצת מנעל דליכא ביטול מצוה החמיר ע"ע:

בד"ה משום וכו' משום דהוי מי"ח דבר וכו' עכ"ל הק' מהרש"א נימא דגם מה שגזרו בי"ח דבר הוא לטמויי משקין דוקא ע"ש וי"ל דבי"ח דבר גזרו לתרומ' ואי למשקין אפי' חולין מטמו כדאמרי' בשמעתין:

גמ' ואידך המקשה וכו' והלכה כדבריו במשניות שלפנינו ליתא להא מילתא דהלכה כדבריו וצ"ל דברייתא היא ומאי דפריך שאי קמ"ל שמואל בכולהו תנן אע"ג די"ל בריית' לא שמיע ליה מ"מ אכתי ק' ממשנתנו דד' נשים דיין שעתן ולפום מאי דאמרי' לקמן משום דקאי ריב"ב כוותיה צ"ל דשמואל לא שמיע ליה הני ברייתות דהמקשה ודהזב והזבה שבדקו עצמן דאלת"ה ק' הא בהני ד' דקחשיב שמואל איכא תנאי דס"ל כר"א והתי' לקמן הקשו כן מר"י דמתני' ובתירוצם לא יתורץ כאן אלא ע"כ דלא שמיע ליה לשמואל הני ברייתות ועיין להתוס' לקמן רמ"ח ע"א בד"ה אמר ע"ש

דף ח.

גמ' משום דקאי ריב"ב כוותיה וכו' מכאן קשה לפי' הר"ש בפ"ב דזבים דאהא דתנן התם המקשה מעל"ע פי' דהיינו מקשה ושפתה וסתם לן תנא כר"א ע"ש דלפ"ד מאי משני הגמרא משום דקאי ריב"ב כוותיה הא בהני ד' דחשיב שמואל חדא מנייהו ההיא דהמקשה וסתם לן רבי כוותיה דר"א הרי דרבי ס"ל כר"א וחשיב לה ולהר"מ בפי' שם דמפ"ל בקישוי בלא שפתה ניחא אבל לפי' הר"ש ק' וצ"ל דלא פי' הר"ש כן אלא למסקנא דשמואל דוקא בסדר טהרות וא"כ י"ל דלשמואל חשיב אפי' אי ס"ל לחד תנא כוותיה וכיון דהלכה כר"א ניחא ליה לפ' בשעתה וכר"א אבל למאי דאמרינן משום דקאי ריב"ב כוותיה מודה דבע"כ לפרש המשנ' דהתם בקישוי בלא שפוי בפי' הד"מ

גמ' ואבוך אמר הלכה כר"א בד' וכו' תימא אימא דלעולם הלכה כר"א בקטף והא דלא חשיב לה בהדי ארבעה משום דסתם מתני' דשביעית דאוקימנא לה כר"א ס"ל כוותיה וכיון דרבי ס"ל כוותיה לא חשיב וכדאמרי' משום דריב"ב ס"ל כוותיה לא חשיב לה ועוד תנא דברייתא דלקמן דקתני וחכ"א יש לקטף שביעית דמדקתני לה בלשון חכמי' שמעי' דס"ל כוותיה וכדאמר' בפרק כיסוי הרם ראה ר' דבריו של ר"ש ושנאו בלשון חכמים ע"ש וי"ל דכיון דלא. אמר בהדיא הלכה כר"א גבי קטף מסתמא אין הלכה כמותו אלא בי ודוקא בהך דריב"ב דפ' כוותיה בהדיא וכן בכל הנהו דלעיל הוא דאמרי' כיון דאיכא תנא דס"ל כוותיה לא חשיב לה מיהו לפ"ז ל"ק מה שהק' התוס' בד"ה ואבוך וכו' מר"י דהגוזל דהא לא פ' הלכה כר"י ופדין להתוספות לקמן דמ"מ בד"ה אמר:

בת"י בד"ה משום וכו' דשמא ר"י סבר כר"י וכו' עכ"ל עיין מה שכתבתי לעיל ו"ן הגמ' בד"ה ואידך ולעיל ד"ה ע"א בד"ה הא וכו' ע"ש:

דף ח:

גמ' נ"מ לכ"ג וכו'. הומ"ל נ"מ לנערה המאורסה ולקנס דאונס ומםתה דל"מ אלא בבתולה אלא דנקנט הגמ' דאתיא גם לשינוייא דבסמוך רכו קתני מידי דתלי במעשה דלנערה המאורסה וקנס בתולת אדם נמי לא תלי במעשה דהא בוגרת ל"מ עלה וקתני אבל לכ"ג ס"ל כמ"ד כ"ב מותר בבוגרת כמ"ש הר"ן בחי' בסמיף ע"ש:

דף ט.

תוס' בד"ה נוגע וכו' והלא מזין עליו בעי טבילה וכו' עכ"ל אע"ג דמ"מ נטהר מטומאת מת מ"מ כיון דמזין עליו ונוגע חד דינא אית להו לא הו"ל למקרי מזין עליו טהור ונוגע טמא כיון דתרווייהו בעו טבילה ותי' דלאו טהור ושמא ממש קאמר אלא ה"ק מזין עליו נטהר מטומאת מת ע"י הזאה ונוגע באת לו טומאה ע"י הזאה ובק"ו דעבדי רבנן אם על הטמא טהור על הטהור לכ"ש אין להק' לימא דיו דעל הטמא דבעי טבילה דא"כ מפריך ק"ו:

דף ט:

בד"ה זקנה וכו' היינו כי ראתה שניה בסוף שלשים עכ"ל עיין להכ"מ בפ"ד מה' מטמאי מו"מ שכתב למאי דגריס הר"מ בעברו ג' עונות שניות מטמאה למפרע ניחא דא"ץ לידחק כמ"ש התוס' ע"ש ורואה אני דדברי התוס' הם מוכרחים דהגמ' לקמן בבעיא דחזיא בעונות לפי הצר דאחר דהוחזקה בדמים הו"ל כהגיע זמנה לראות וכי חזיא בעונות מטמאה למפרע ובעברו ג"ע שניות קתני דיה שעתה וע"ש בפירש"י ובתוס' שם:

דף י.

בד"ה ר"י וכו' א"נ כל הך סוגייא וכו' עכ"ל ר"ל הך סוגייא דנקט לפלוגתייהו דחזקיה ור"י בכתם שאחר הב' הוא משום דקאי אהך ברייתא דאתיא כר' אבל לרשב"ג איתיה לפלוגתייהו בכתם שאחר ראיה ג':

דף י:

בד"ה אמר וכו' ולא היה מוחה ר"י וכו' עכ"ל מדלא הוכיחו מר"ל גופיה איך אמר כן על רביה דרביה יש להוכיח דאינו חייב בכבוד רביה דרביה דלא כהש"י שהביא הש"ך בי"ד סי' רמ"ב סק"מ ע"ש:

פירש"י בד"ה וסיימת וכו' מדקאמר דייה שעת' וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל מדקאמר שעברו עליה דהול"ל שעברו עליהם:

דף יא.

גמ' אלא לקפיצות וכו' מפירש"י נר' דמיירי שהקפיצות היו כל אחת מהן בחד בשבת ולא בדילוג והוחזקה לקפיצות לחודייהו ועיין להרשב"א בחי' ובישוב שי' רש"י נ"ל דמאי דפריך מברייתא ולא מוקי לה לא הוחזקה לימים אלא לקפיצות וכדר"א משום דלישנא דברייתא משמע דבא לשלול ואי מוקמת לה דהוחזקה לקפיצות לחודייהו ע"כ דבא לשלול דלא נימא הוחזקה לימים והא מילתא דפשיטא היא וכדפריך אר"ה ומש"ה מוקי לה לא הוחזקה לא לימים ולא לקפיצות ופריך לימים פשיטא וה"ה דהו"מ למיפרך נמי אקפיצו' אמאי לא הא לר"ה הוחזקה לקפיצו' לחודייהו ס"ל וחדא מתרי פירכי נקט ומשני דברייתא מיירי בקפצה בפעם ג' ולא חזאי ובחד כשבא חזאי ודוקא בכה"ג דביום ראיה ג' לא קפצה הוא דלא הוחזקה לקפיצות לחודייהו אבל אי בפ"ג חזאי בקפיצה הוחזקה לקפיצות לחודייהו וכדר"ה כנ"ל לשי' רש"י וניחא מ"ש עליו התוס' אך לפ"ז לקמן דט"ו ע"ב במימרא דר"ה שם הוה סגי בקפיצות לחודייהו וע"ש בפירש"י ועיין להר"ן בחי' בשמעתין:

פירש"י בד"ה ממעיין וכו' דלא מיירי בתחילת נדה וכו' עכ"ל ר"ל הא דקתני חוץ מן הנדה לא מיירי בדיקה זו בתחילת נדה דהיינו שבשעת וסתה לא בדקה ודינא הוא דטמאה היא ועלה קתני חוץ מן הנדה דלא בעיא בדיקה לא מיירי בהכי דכה"ג מעין סתום הוא אלא מיירי בנדה שראתה דהוי מעין פתוח:

בא"ד וראתה אבג"ד לחדש וכו' עכ"ל ק' דבששי מיהא ליבעי בדיקה דאפשר דבחמישי פסקה ואי תראה בששי לחדש זה וכן בשנייה וכן בג' קבעה וסת וי"ל כיון דהוחזקה באבג"ד הוי מעין פתוח אפי' שתפסוק בחמישי ולכך א"ץ בדיקה בפעם הזאת שהוחוקה באבג"ד אבל בחדש אחר צריך בדיקה אבל לדברי התוס' דבג' חדשים ראתה אבג"ד רצופים מתניתין מיירי בכל הג' חדשים:

דף יא:

גמ' תשמש בעדים דילמא נשתנו כ' מהרש"א ז"ל הא דלא פריך תשמש בעדים דילמא פסקה משום דעד שלפני תשמיש א"ץ כלל ע"ש. ולא יכולתי להלום כוונתו בזה דאי ר"ל דמתני' דקתני חוץ מבתולה שדמיה מרובים היינו דלא בעיא ב' עדים אבל עד אחד בעיא ולכך ל"מ למפרך אלא מנשתנו דהו"ל לאצרוכי ב' עדים הא ליתא דודאי דמאי דקתני חוץ מבתולה וכו' היינו דלא בעיא כלל עדים וראיה לזה ממאי דהוק"ל לרש"י בשינוייא דגמ' מעד שלפני תשמיש ואי ר"ל דהגמ' עדיפא ליה למיפרך מנשתנו משום דקשיא היא אב' עדים ואה"נ דקשיא נמי מפסקה מעד שלאחר תשמיש הא ליתא דקושיא דפסקה לא יתורץ בשינוייא דגמר' וא"כ אכתי קשיא מפסקה מעד שלאחר תשמיש ואולי י"ל דלשינוייא דגמרא דע"י שמש ישתנה ה"נ י"ל בקושית פסקה דע"י העד לא יתברר בודאי שפסקה די"ל איכא דם וחיפהו ש"ז וכדלעיל והא דקתני פסקה מחמת תשמיש היינו בשימש ולא הודיע ודוחק ולקושיתו י"ל דלעולם לא תיקנו בדיקה אלא לבדוק אם תראה אבל לבדוק אם תפסוק לא תיקנו דלעולם מחזיקין אותה בפסקה להחמיר עד שתראה דם להדיא מחמת תשמיש:

תוס' בד"ה אלא וכו' הומ"ל דרב וכו' עכ"ל ולולי דבריהם י"ל דודאי מתני' יושבת ממש היא לא דמעיקרא דקאמר ס"ד מבקשת היינו דאף מבקשת קתני משים דיושבת פשיטא וע"כ דנכלל במתני' אף מבקש' ולעולם דיושבת ממש מיירי דהא יושבת קתני:

בד"ה אפי' וכו' ואין להק' לר"א וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל הא הויא מינקת ולר"א במינקת מסולקת מן הדמים ע"ש וי"ל במ"ש הר"ן בחי' בשמעתין בשם הרשב"א דמינקת מסולקת ולא קבעה וסת והא דפריך תבדוק דילמא קבעה וסת היינו משום דמיירי גם בנתנה בנה למינקת וסתם מתני' ר"מ ואיהו ס"ל דנתנה בנה למינקת אינה מסולקת מן הדמים ע"ש וא"כ י"ל כיון דלא מצינו דר"א פליג אר"מ בנתנה בנה למינקת צריך ליישב דברי ר"א גם אליבא דר"מ והוק"ל להתוס' מנתנ' בנה למינק' דביה מיירי בשמעתין כמ"ש הרשב"א:

דף יב.

בד"ה אשה וכו' ול"ל דאתא לאשמועי' וכו' דהלשון משמע וכו' עכ"ל ה"ה דהו"מ לדחויי דא"כ מאי פריך הגמ' הא יש לה וסת לא בעי בדיקה ולישני דקמ"ל באין לה וסת דמותרת ע"י בדיקה אלא דניחא להו לדחויי דהלשון ל"מ כן לתת טעם להגמ' גופיה דלא משני כן:

פירש"י בד"ה אין לך וכו' ובדיקה דקאמר שמואל לעיל בתביעה וכו' עכ"ל מדלא קאמר דשמואל בדיקה ממש ובאדם בביתו מונח דס"ל דברייתא דקתני הבאין מן הדרך ל"ד אלא אפי' בביתו ומזה יש להוכיח דהל"א שכ' רש"י בסמוך הוא מן הגליון כמ"ש מהרש"ל דאי מפירש"י הוה משמע דללישנא קמא ס"ל דדוקא באין מן הדרך ומפירש"י בד"ז דלא מוקי מילתיה דשמואל אלא בתביעה לא משמע כן:

תוס' בד"ה מהו וכו' א"נ נערות דוקא וכו' עכ"ל ור"ל כיון דערות ובא מן הדרך מסתמא איכא תביעה ופיוס כמ"ש לעיל ולא אצט' ליה לתנא לפרושי דבתביעה מיירי ודלא כמהרש"א:

בא"ד א"נ ביש לה וסת עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דה"נ ביש לה וסת אלא דעסוקה בטהרו' דאבריית' הלזו קאמר מהו למעבד וכו' וברייתא מיירי בעסוקה בטהרות ע"ש וקשה שהרי כבר כ' התוס' דלבני בבל היה שואל דלא עסקי בטהרות וי"ל דה"ק מהו למעבר כי האי מתני' דאפי' עסוקה בטהרות בישנה א"צ להקיצה וממילא כ"ש בבני בבל א"צ להקיצה:

דף יג:

מתני' והן אוכלות בתרומה למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מ"ל לישנא דמתני' ל"ד אלא ר"ל מאכילין אותן בתרומה דהיינו ספינן להו בידים שהרי חרשת. ושוטה דין קטן אית להו ובלא"ה אוכלין בתרומה ואין מ"ל:

גמ' אמר אביי ושל נחשת וכו' משמע דנחשת אינו בולע לכ"ע וקשה אמאי אמרי רבנן ישן טמא הא אפשר בשל נחשת וצ"ל דס"ל לרבנן דנחשת נמי מחמם כמו של עור ויש ללמוד מכאן לענין מים שלנו בפסח דאין נותנין בשל נחשת שהרי מחמם הוא לרבנן ועיין להמג"ד סי' תנ"ה ס"ק ע"ש:

דף יד.

פירש"י בד"ה ולמחר וכו' דא"כ הו"ל תרי ספיקי וכו' עכ"ל אפי' ס"ל דטחתו ביריכה טמאה ודאי מ"מ בעד שאינו בדוק הוי וכן נראה מדברי התוס' להדיא והא דטמאה ודאי בעד הבדוק וטחתו משום דרובא לטומאה ואזלי' בתר רובא כי אינה ס' אחר מצט' המיעוט לס"ס כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דף ס' ע"א ע"ש:

תוס' בד"ה ולמחר וכו' וכגון שיש כגריס ועוד וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דאפי' ר"ח מודה בעד הבדוק דלא הוי כתם אע"ג דבעי' כגריס ועוד ע"ש וק"ק כי פריך הגמ' אמתני' וליחוש דילמ' דם מאכולת אמאי לא משני דמיירי בדאיכא כגריס ועוד ויש ליישב:

דף טו.

בד"ה לא שהתה וכו' ואמאי נקט ר"א דשמותי הוא וכו' עכ"ל יל"ד דאכתי אמאי נקט ר"א דשמותי הוא הול"ל רע"ק ורבי דס"ל לא בעי' חתיכה מב' חתיכות כמ"ש בקושי' וי"ל דמשום דרע"ק ורבי י"ל דמיירי דראשון לא אכל כל החתיכה לכך נקט ר"א טפי ומ"מ בתי' זה לא ניחא להו לו' דקושטא הוא דרע"ק ורבי מיירי שלא אכל כל החתיכה מדאמרינן התם בגמ' אההיא מתני' דרע"ק וכ"ת חתיכה מב' חתיכות וכו' ע"ש ולתי' בתרא צ"ל מאי דאמרינן חתיכה מב"ח א"ב ה"ק וכ"ת דמיירי בשאכל הא' כל החתיכה והתניא וכו' ועיין בתוס' בגיטין דע"ד ע"א בד"ה ר"י ובמ"ש התוס' דשמותי הוא עיין בתוס' שם בר"פ ס' אכל שהוכיחו דר"א דכוי היינו ר"א ולאו ר"א בר פלוגתיה דר' יאושע:

דף טו:

בד"ה במשפחתו וכו' דבפ"ק דכריתות מג"ש דלה לה וכו' עכ"ל משמע להו דמאי דקאמר התם מ"ד כי אמרי' כל מילתא דאשה חייבת וכו' קמ"ל היינו ד"ל דקמ"ל דילפי' מאשה אפי' מידי דליתא אלא בנשים ולאו דקמ"ל דילפינן מקרא דברייתא וכ"מ פשטא דגמ' שם ע"ש:

דף טז.

בד"ה בש"א וכו' לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה וכו' עכ"ל ואע"ג דאינה צריכה בדיקה אלא לטהרות היינו אלא לעסוקה בטהרות וכשהיא עסוקה בטהרו' הצריכוה בדיקה גם לבעלה כדאיתא לעיל והיינו דצריכה בדיקה לבעלה לידע אם בועל בנדות ועיין למהרש"א:

כתב הר"ן בחי' לפירש"י הא דצריכה עד חדש לפני כל תשמיש הטעם הוא כדי לידע למחר מנין חטאות שהיא חייבת ע"ש ולפ"ז ס"ל לב"ש כר"א בכריתו' דט"ו ע"א דבא על אשתו נדה וחזר ובא עליה חייב על כל א' וא' אבל חכמים פליגי התם ואמרי דאינו חייב אלא חטאת א' ע"ש:

דף יז:

פירש"י בד"ה ספיקו וכו' מדקתני מן הלול ולחוץ ס' טהור עכ"ל ר"ל דאע"ג דמתני' קתני נמי ס' טמא והוא ודאי טמא מ"מ הכא שאני דקאמר מן הלול ולחוץ טהור ואי איתא דמן הלול ולפנים טמא ודאי אז מן הלול ולחוץ הי"ל לטמא מספק ואע"ג דאביי ס"ל דמן הלול ולפני' טמא ודאי ומן הלול ולחוץ טהו' מ"מ רבה בר ר"ה דפריך והאנן תנן פליג ע"ז:

דף יח.

גמ' ותו ליכא והאיכא ט' חנויו'

ק"ל נימא דלא חשיב אלא רובא דליתיה קמן אבל ט' חנויות וט' צפרדעים דרובא דאיתיה קמן ומילתא דפשיטא היא דכתיב אחרי רבים להטות לא קחשיב וי"ל דרובא דליתיה קמן ואיכ' ריעות' מגופה ורובא דאיתיה קמן שוין הם בהדרגות ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א לקמן בתוס' בד"ה למעוטי ע"ש ועמ"ש בזה בחידושי' בחולין די"א עש"ב:

תוס' בד"ה שליא וכו' וי"ל פ"ה דהתם וכו' עכ"ל ומ"מ לישנא דהגמרא שם דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למ"ל קרא ע"כ דלא כר"י דלדידי' ע"כ רוב שליא הוא דהוי לפירש"י ואדרבא אמרי' סמוך כקושי' התוס':

בא"ד וא"ת ואמאי לא מייתי וכו' עכ"ל. קושיא זו ק' לפירש"י ולא יתורץ בתי' התוספות ונ"ל לפירש"י דס"ל רוב אין נימוקים אפילו לר"ש וטעמא דר"ש משום דאיכא תרי מיעוטי מיעוט דיש שליא בלא ולד ומיעוט דנימוקי וכה"ג הוי רובא להיתירא כמ"ש התו' בבתרא דצ"ג ע"א. וא"כ ממתני' דהתם י"ל דאין שליא בלא ולד ואפי' מיעוטא ליכא אבל הכא מדר"ש שמעי' דאיכא מיעוטא דשליא בלא ולד ולא מצינו דפליגי רבנן דר"ש לא נקט אלא נימוק:

בד"ה ותו ליכא וכו' ואי משום דר"ש קתני לה הא קאמר שליא אע"ג דר"מ קתני לה וכו' עכ"ל ק' הא אע"ג דר"מ היא מ"מ סתם מתני' כר"מ ור"ש פליג וכה"ג הוי כרבים נגד יחיד כמ"ש התוספות בריש ביצה ושפיר חשיב לה אבל ההיא דאיש ואשה שעשו צרכיהם פליגי ר"י ור"ש במתני' והלכה כר"י ולכך לא חשיב לה וי"ל דש"ה דסתם במתני' כר"מ ולא הוי כרבי' כיון דבכ"מ סותם ר' כר"מ וכה"ג כ' הרא"ש בפ' כל הכלים ול"ד לההיא דריש ביצה. ועי"ל דהכא אף על גב דסתם כר"מ והוי כרבים מ"מ בבריית' שם בפ' המפלת פליגי אר"מ ר"י ור"י ור"ש והוו רבי' טפי והלכת' כותייהו:

בד"ה הלך וכו' מאי קמ"ל ר"ח וכו' עכ"ל. צ"ע הא דט' חנויות הוא רובא דאיתיה קמן כדאי' בפ"ק דחולין ור"ח קמ"ל אפי' רובא דליתיה קמן דר"ח מיירי בהכי כדמוכח שם בגמרא בפ' לא יחפור ובפ"ק דביצה ובמ"א כתבתי בזה באורך:

דף יח:

גמ' למעוטי רובא דר"י ואף על גב דרובא דר"י נמי איכא חזקת טהרות כנגדו מכל מקום לא שמעי' לה מהך מימרא דר"י דתינוק די"ל דרובא דר"י רוב גמור והוה ס"ד דשורפין אפילו נגד חזקה אבל הך רוב דמטפחין אינו רוב גמור כמ"ש התוס' בד"ה למעוטי מיהו קשה לחד תי' שכ' התוס' שם א"נ בהני ג' נמי לא הוי רוב גמור ואשמועינן ר"י דאפי"ה שורפין כיון דהריעותא מגופה לפ"ז אמאי בהך דר' יהודה אין שורפין הא התם נמי הריעותא מגופה וצ"ל דהך רובא דר"י גרע מרובא דהנך ג':

דף יט.

גמ' דמיה דמיה הרי כאן ד' וכו'. ואי לאו קרא דכי יפלא דש"מ דאיכא דם טהור לא הוה דרשי' דמיה להאי דרשא ולכך אצט' לעיל לקרא דכי יפלא ולא נ"ל דאיכא דם טהור מדמיה:

תוס' בד"ה אמר וכו'. וק' דבשלהי נזיר וכו' עכ"ל ה"ה דהו"מ לאקשויי עוד מאי משני התם מקרא דלטהרו נימא דדריש ליה כדדרשי רבנן וכדהקשו בסה"ד לגי' ר"ת:

דף יט:

בד"ה כתיב וכו' ותו דמשמע דל"פ אלא בדם ירוק וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל כן לעיל דקאמר בעי' דם חללים דא"כ אפי' דם נדות נמי אלא דניחא להו למינקט קושייתם במסקנא:

בא"ד ויש לתמוה דהכא משמע וכו' עכ"ל. י"מ מאי קושיא הא אפי' דם נדות אינו דם חללי' מ"מ טמא מג"ש דמקור מקור כדתניא בתוספות ולכך החלב טמא משום דדם נעכר ונעשה חלב ונ"ל דכיון דדם נדות לאו דם חללים ואינו טמא אלא מג"ש דמקור מקור א"כ אינו טמא אלא אחר שיצא דכל עוד שעדיין הוא במקור האשה טהורה וא"כ הדם נמי אינו טמא וכשנעשה חלב שהוא עדיין שם במקור דם טהור הוא:

גמ' מאי לאו דכוליה גופא וכו'. וקשיא לר"ח אבל לעולא ולשמואל לא פריך די"ל דדם שחיטה ודם צפור דמו לדם מאכולת דכוליה גופה וצ"ל דהאי מקשה דפריך לר"ח ס"ל כמ"ד לקמן וכולן עמוק מכן ודיהה מכן טהור דלמ"ד עמוק מכן טמא לא פריך מידי די"ל עיקר האדום הוא כדם מאכולת דראש אבל דכוליה גופה הוא עמוק מכן וטמא מיהו קשה מאי פריך נימא דאדום הוא כדם מאכולת דראש אבל דכוליה גופה משאר דמים הטמאין ולא מן האדום וכדמשני בסמוך אהא דתלא ר"מ בקילור וכו' ויש ליישב:

דף כ:

גמ' נאמנת אשה וכו'. עמ"ש מהרש"א דאינה נאמנ' לעצמ' ע"ש ומדלא תני בנגעים כל הרמים רואה חוץ משל עצמו יש להוכיח דרואה אשה לעצמה וכה"ג הוכיחו התוספות דרואה דמי אשתו ועיין בחי' הראשונים:

גמ' ומפכח הוא דקמפכח וכו'. נראה דלא אמרי' הכי אלא השתא דמסיק דראיה דלילה מהניא וכיון דאשתני ב' פעמים אמרי' פכוחי וכו' אבל לס"ד דראיה דלילה לא חשיבא א"כ כי חזי' ליה מעיקרא ביום היינו ראיה א' ושפיר טיהר וא"כ אי חזי' ליה פ"ב וראה דאשתני לא אמרי' פכוחי בשינוי פעם אחת וא"כ בראיה ב' אמאי טימא אלא ע"כ דלס"ד לא ראה פעם ב' ביום אלא חזר בו מאליו וכדפירש"י ועיין למהרש"א ז"ל:

דף כא:

גמ' וקילא מכולהו פי' רש"י

מסומכוס ור"א ואף ע"ג דאין כל פחות מתלת הכא איכא נמי ר"ש בן מנסיא דקאי כסומכוס כדקתני ברייתא וכן היה רשב"ם אומר כדבריו:

גמ' והאר"י משום רשב"י וכו' והא דלא פריך מסומכו' ומר' אחא כ' הר"ן בחי' משום די"ל דס"ל דכשיש בתוכה דם או מאדים כידוע דהחתיכה היא דם אבל מר"י פריך שפיר דאי טעמו משום דכולה דם טפי הי"ל לטמווי במאדים דטפי ס"ל כולה דם במאדים מאגור ע"ש וק' דא"כ מאי קאמר הגמ' אבריית' דר"א כסומכוס ועדיפא מסומכוס מנ"ל הא דילמא ר"א דוקא במאדים הוא דמטמא משום דכולה דם ופליג אסומכוס וי"ל:

תוס' בד"ה בתוכה וכו' כמו דם דבפנים אינו מועיל אלא לסומכוס וכו' עכ"ל כצ"ל ונמחק תיבת אגור:

בד"ה והאמר וכו' וא"ת ולסייעיה ממתני' וכו' לולי דבריהם י"ל בזה דפריך אהא דמוכיח דע"כ ולא בשפופרת. מדכתיב בבשרה ולא בשרה אהא פריך דא"כ קשיא לרשב"י לכתוב בשרה:

דף כב.

בד"ה אלא וכו' דרך קיסם יכול לראות הרבה וכו' עכ"ל לפירש"י דמדיש לו שיעור ש"מ דנוגע הוי י"ל קושי' זו דהגמ' פריך כיון דנוגע הוי מדיש לו שיעור ובקיסם ליכא נגיעה וק"ק אפירש"י אמאי הוצרך לפ' דפריך משום דבציר ליה שיעורא ואמאי לא פי' דפריך משום דבקיסם ליכא נגיעה:

בא"ד ונ"מ הא דאמר הבא וכו' עכ"ל. כוונתם לתרץ עוד דאצט' למכתב רואה לאשמועי' דרואה נמי משום נוגע דמדאיתקש לנוגע הוא דשמעי' לה במ"ש התוס' אחר זה ודלא כמהרש"א:

בא"ד וא"ת דלקמן בפ' יוצא דופן וכו' עכ"ל. עיין למהרש"א שכ' דבקרי אע"ג דאין מטמא בחוץ מ"מ גזירת הכתוב היא דרואה הוי ע"ש. ולפמ"ש הר"ן בחי' בגמ' דמאי דאצט' קרא דממנו בקרי למדרש עד שתצא טומאתו לחוץ ובאשה איפכא דאצט' בבשרה למדרש דטומאה בפנים משום דבקרי משנעקר לצאת סופו לצאת ולכך היה מטמא בפנים אי לאו קרא דממנו ע"ש א"צ לו' גזירת הכתוב:

דף כב:

בד"ה המפלת וכו' הומ"ל דגים וכו' עכ"ל. וכן יש להוכיח דע"כ ה"ה דגים דמתנין לחודיה ולא פריך מידי דכיון דגדול הוא כ"כ לא אפשר למי' דמפלת תנין ואי קטן דג מקרי ולא תנין וכדפרכי' לקמן הד מי קא מפלת:

דף כג.

גמ' מה לאדם שכן מטמא וכו' ך הק' הר"ן בחי' נימא בהמ' תוכיח ע"ש. ולפמ"ש התוס' לעיל בד"ה זו היא שיבה דלא נתקבלה ג"ש אלא חדא לק"מ:

תוס' בד"ה וילפי' וכו' דהשתא תנין לא מופנה ץ כלל וכו' עכ"ל. ק"ק דבפשי' הו"ל לאקשויי דלא נכתוב גבי אדם אלא ויצר דהשתא לא ילפי' דגים מאדם דגבי דגים לא כתיב אלא ויברא ולא ילפי' בריאה מיצירה כיון דאיכא למילף מדדמי ליה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה זו וכו' דעיקר קושיא אועוד סמיך ויש ליישב:

דף כג:

גמ' למימרא דמחד נמי סגי וכו' ולפ"ז ר"מ דאמר כל צורת היינו אפילו באוזן כצ"ל לפירש"י ועיין למהרש"א ז"ל שהצ"ע בזה:

גמ' ושטו נקוב אמו טמאה. מכאן ק' לס' הר"מ דס"ל נקובת הושט נבילה ועיין להר"ן בחי' כאן מ"ש בשם הרמב"ן ובמ"א כתבתי בזה:

תוס' בד"ה והתניא וכו' ואדר"י ל"ל דתנא הוא דלרב תולין דאי לא שפתה מטהרי' לה ולשמואל רבנן גזרו משום חשש דתשפה דטמאה עכשיו ולא תולין:

בד"ה או ששפתה וכו' וכן כרישא כה"ג עכ"ל הק' מהרש"א דאי קשתה במקצת ג' תו ליכא מעל"ע ע"ש ול"ק דמשלים מעל"ע בשעה א' מיום ד' מיהו ק' דא"כ כללו של דבר מאי קמ"ל הא מרישא שמעי' דלא כחנניה וכ"ש אי ליכא מעל"ע ברישא כמו שהבין מהרש"א דק' טפי וי"ל דהתוס' מפ' בדברי חנניה דלא כפירש"י אלא בפי' הר"ן דפי' דכי איכא קשוי בג' אפילו תשפה ב' ימים הוי קושי ולהא הוא דאמרי' כללו של דבר לאפוקי דחנניה:

דף לז.

גמ' לטמויי לההיא טיפה וכו' ואע"ג דמ"מ בודקין לסתירה נקט אין בודקין לענין הטיפה לחוד והו"מ לשנויי לסתירת יום אחד דלא מבעיא לן אלא בסתירת ז' אבל פשיטא לן דסותרת יום אחד כדפירש"י:

תוס' בד"ה אביי וכו' היאך חלוק אביי אברייתא וכו' עכ"ל. אע"ג דאיכא ברייתא דהמפלת כאביי מ"מ הו"ל לאוקמא הך דהמפלת כר"א כדמוקי לה רבא כיון דאיכא הך דפ' בא סימן דס"ל דעולין וא"צ למה שדחק מהרש"א ז"ל:

דף לז:

בד"ה מה וכו' שרואה יום י"א דיום י"ב הו"ל תחילת נדה ועולה לה עכ"ל. ודאי דיום י"א לא בעי שימור אלא דמיירי דראתה יום יו"ד ויום י"א ובעי שימור משום יום יו"ד ונקטו שראתה יום י"א משום דאי לא ראתה בי"א א"צ ליום י"ב דיום י"א מהני ליה לשימור הקשה מהרש"א ז"ל דאפי' המקשה דפריך שם ארביסר הוא פשיט"ל כה"ג דיום י"ב שלא ראתה בו עולה כדאמר ר"א לעיל מינה אהא דפריך תשמש בשיתסר אלא דס"ד כיון שראתה בתחילת ימי נדה גמורה אינו עולה יום ז' שלא ראתה בו ומסיק זאת אומרת דאפילו בכה"ג דהוי נדה גמורה עולה וא"כ ההיא דימי נדה עולין לאו בכה"ג שכ' התוס' מיירי ע"ש וי"ל דקושייתם מעיקרא היא ממילתא דרב אשי גופה דש"מ דימי נדה שלא ראתה בו עולין וניחא להו להק' ממילתא דר"א דהיא קמייתא ותי' שפיר ואה"נ דגם בההיא דזאת אומרת וכו' יתורץ עד"ז דבזבה קטנה מיירי ועולין אפי' בנדה גמורה:

דף לח:

בד"ה אימא וכו' וי"ל דפרכי' ליה כיון דמק"ו וכו' עכ"ל ר"ל כיון דמק"ו בתרא ילפינן קושי כשופי דאחר לידה ומטהרי' אפילו בימי נדה כמו שופי ע"כ דדמיה לדרשא אחריתי בלא קרא דתשב ולא אצט' בגמ' לקרא דתשב לרבנן אלא לפום מאי דילפי' מעיקרא מק"ו קמא דיליף קושי דאחר לידה מקושי דקודם לידה ובהאי ק"ו לא מטהרי' בימי נדה וכמ"ש התוס' בדבור הקודם וע"ז הוא דאצט' ליה למילף מקרא דתשב ורבה גופיה לא נחית אלא ליישב הברייתא דילפי רבנן ברישא מקרא דתשב דלכאורה אמאי צריכי לההוא קרא כיון דילפי מק"ו ואהא קאמר משום דזכינהו ר"א בק"ו קמא דנימא בימי נדה טמא מקרא דדמיה ואהא צריכי רבנן לקרא דתשב אבל כי ילפי רבנן אח"כ בק"ו בתרא תו ל"צ לקרא דתשב וא"צ למה שהגיה מהרש"א בדבריהם ע"ש:

דף לט.

פירש"י בד"ה בתוך וכו' אין זה סותר לענין דייה שעתה וכו' עכ"ל וה"ה לענין דלא בעי' ג' זימני למעקריה כדפירש"י בסמוך בד"ה מקבע מיהו ק' דלקמן בפ"ב דס"ח ע"ב מסיק הגמ' דשמואל מודה דהוי וסתה בימי זיבתה לענין דיה שעתא לקולא כיון דדמיה מסולקין ע"ש וזה הפך ממה שפירש"י כאן דלא הוי וסתה גם לענין דיה שעתא:

בד"ה מיחש וכו' אם היתה רגילה מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זיבה וכו' עכ"ל ור"פ דמייתי עלה מהיתה למודה אע"ג דהתם הקביעות היה בימי נדה אלא דעכשיו ראתה בימי זיבה ס"ל להגמרא דשוין הן בדינם וכמ"ש הר"ן בחי' וע"ש שהוכיח כן מגמ' לקמן דס"ח ע"ב וע"ש בפירש"י:

דף מ:

בד"ה פרט וכו' אבל הכשר דם דחמיר לא ילפינן מבמה וכו' עכ"ל ונשחטה בלילה נמי הוי הכשר דם דכיון דנשחטה בלילה גם קבלת הדם הוי בלילה:

דף מא.

בד"ה היינו וכו' וא"ת וליבעי ג' קראי וכו' עכ"ל. עיקר קושייתם היא בכל הפסולין דלקמן אבל כאן ביוצא דופן ל"ק דבכור כיון דתלי רחמנא בפטר רחם הוי חולין ובלא קרא אחרינא ידעי' דירדו וכדפירש"י וקדשים ילפי' בג"ש מבכור דחולין הם:

בא"ד וי"ל כיון דגלי קרא בטריפה וכו' עכ"ל לכאורה דר"ל כיון דגלי בטריפה דאין חילוק בין קדם הקדישן ללא קדם ה"ה בכל הפסולין ובחד קרא סגי וקרא דזאת לאשמעינן דירדו מיהו הא ליתא דבגמ' בסמוך גבי שאר פסולין אמרי' דתרי קראי חד לבהמת חולין וחד לבהמת קדשים ע"כ נראה עיקר בכוונתם דכיון דגלי קרא בטריפה דכל היכא דפסול ירדו ה"ה בכל הפסולין וא"כ בקרא דמן הבהמה וכו' לחודיה ידעינן דירדו בבהמת חולין וע"כ קרא דזאת דקאי גם לשאר פסולין דאין פסולן בקדש מדאפקיה בלשון זאת דמשמע דוקא הנך דפסולן בקדש הוא דלא ירדו והו"ל כמו ממעט להו בהדיא לשאר פסולין ולא לטריפה לחודה לבהמת קדשים אתא.

דף מא:

בד"ה פולטת וכו' וי"ל דקרא איכא לאוקומי דאזלא איהי בכרעא וכו' עכ"ל ק"ק הא אי אזלא איהי בכרעא ס' טמאה הוי כדמוכח מלישנא דגמ' דקאמר בהדי דקאזלא וכו' וכ"מ ממתני' דמקוואות דמייתו בתר הכי דדוקא בכיבדה את הבית הוא דטהורה וקרא מטהר לה לגמרי וי"ל דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא כדעת הר"מ ועיין להפר"ח בי"ד בסי' ק"י שנסתפק בדעת התוס' ע"ש ומשום ס' טומאה ברה"י דטמא ליתא בפולטת כיון דלאו מגופה אלא ממה שקבלה מאחר:

דף מב.

בד"ה אמאי וכו' לרבא ל"צ שיצא לחוץ וכו' עכ"ל ומאי דפריך אי יצא לחוץ מאי למימרא לאביי הוא דפריך דלרבא י"ל שיצא לבית לחיצון וקמ"ל לאפוקי מדאביי דאמר בלוע הוא:

דף מב:

בד"ה וכדרב וכו' אפי' הוציא ידו נמי וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דההוא תי' דלעיל דספיקו טמא כשיצא לחוץ ע"כ לשי' פירש"י אזיל ע"ש כוונתו דלפום ההוא תי' דלידה ודם נדה שוין ע"כ אפי' לא יצא אלא לבית החיצון הוי לידה דהא בדם נדות תנן מטמאות בבית החיצון אבל ממ"ש התוס' בסוף הדיבור דלעיל דקרי פרוזדור לעובי היריכים וכו' אין להוכיח כלל די"ל אפי' לפי' התוס' לאו שיצא לגמרי לחוץ אלא למטה מבית החיצון קאמר ומ"מ עובי היריכים מכסים הראש ובהכי א"ש מאי דקשה לפי' התוס' אמאי מייתי הגמרא בשמעתין מדרבי אושעיא הו"ל להביא המשנה דלעיל דהוציא ראשו הוי כילוד ועפי"ה ניחא דממתני' י"ל דיצא לחוץ לגמרי ולא מיתוקמא ברייתא בהכי דהא קתני בפנים כבחוץ ולכך מייתי מדר"א דאפילו עדיין לא יצא לחוץ לגמרי וס"ל להגמ' דאי בעי' שיצא לחוץ לגמרי לא הוה גזרי' שמא יוציא ראשו לחוץ דהא חזי ליה:

בד"ה יצתה וכו' וי"ל דמיירי כגון שבית הבליעה רחב וכו' עכ"ל ור"ל שתחב לו חבירו והוציאו אבל אם לא הוציאו אפי' תחבו עד לפנים מבית הבליעה לא הוי אלא בית הסתרים לרבא כדמוכח מדברי התוס' לעיל בד"ה אמאי שכ' דההיא דעשאוה כנבלת עוף טהור לא א"ש לרבא ואי איתא דבפנים מבית הבליעה הוי בלוע וטמא בעוף דהא לא ממעטי' בהמה אלא בכה"ג ודכוותה בעוף טמאה אם כן א"ש הא דעשאוה כנבלת עוף טמא אפילו לרבא ועיין להתוס' בחולין דע"א ע"א ע"ש והרא"ם תי' לקו' התוס' דאפי' הוי בית הסתרים גזה"כ היא דנבלת בהמה טהורה ועיין למהרש"א שתמה ע"ד מסוגייא דשמעתין ועוד השה מברייתא גופה דמשמע דמשום דאתיא מק"ו הוא דאצטריך קרא דבה ולפ"ד הרא"ם בלא ק"ו אצטריך קרא דאי לאו קרא הוי טמאה משום דבית הסתרים היא:

דף מג:

בד"ה את וכו' לא דריש אתים וכו' עכ"ל לפ"ז הו"מ הגמ' למימר לרי"ש מנינא מהאי קרא גופיה ודריש את ולא אצט' ליה למי' נ"ל מדר' סימאי:

בד"ה עד וכו' כיון דגלי לן קרא וכו' עכ"ל ואיפכא א מ"ל דהיינו אחר דגלי לן קרא דחלוקין הן בטומאת חוץ אצטריך ליה התם קרא בכולהו משום דנדה וזבה לא אצט' קרא התם דאתי מק"ו דאפי' זב דקיל לענין טומאת חוץ מטמא בקטן כ"ש זבה ונדה:

דף מד.

בד"ה ואי בעי וכו' ופריך ליה מהא דבן יום א' וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א ז"ל דנימא שמואל ס"ל כמ"ד המזכה לעובר לא קנה ולכך עובר לא משום דל"ל זכיה כבר תי' הר"ן בחי' דמ"מ אמת הוא דהוא מיית ברישא דבמציאות לא פליג אר"ש אלא דלמ"ד המזכה לעובר ל"ק א"צ לההוא טעמא אבל מ"מ אמת הוא:

דף מה.

בד"ה אחר וכו'. לא נ"מ האידנא וכו' עכ"ל ודאי דאיכא נ"מ דאי משום נדה אסור לגמור ביאתו וצריך שיפרוש באבר מת ואי משום דם בתולים מותר לגמור ביאתו כל זמן שלא פירש אלא דלא ניחא להו למי' דלא נ"מ אלא זמן מועט כזה:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה