משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת מקוואות
פרק א
משנה א
מילא בכלי טהור וכו' כ' התי"ט דהטעם דאותה הטיפה טימאה הכלי וא"צ למ"ש הר"ש ז"ל דהטיפה טימאה המים שבכלי דהמשקה א"צ שיעור ע"כ ול"ק דאפי' אי חיישי' שמא הטיפה עלתה ובאה בכלי מ"מ לא טימאה הכלי דשמא לא באה הטיפה בדופני הכלי אלא בתוכו ולא שייכא כאן טומאת אויר והו"ל ס"ס שמא לא עלתה הטיפה בכלי ואת"ל עלתה שמא לא באה בדופני הכלי ולכך אי לאו דהטיפה טימאה המים שבכלי לא היה הכלי טמא:
משנה ז
ורבו עליו מים שאובין משמע הא מחצ' על מחצה כשר וכ"כ מרן בב"י בסימן ר"א בשם הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש ועיין להש"ך ס"ק יו"ד ע"ש:
פרק ב
משנה א
ספק טמא מסתמיות הדברים נראה דאפילו בר"הר ס' טמא והטעם דאוקי טמא על חזקתו ועיין להתי"ט בפי"ב מס' פרה משנה ד' מ"ש בשם מהר"ם ז"ל ועמ"ש שם בעניותי ועיין במשנה שאח"ז:
משנה ב
תניא בתוספתא והביאה הר"ש ז"ל ב' מקוואות א' שאוב וא' כשר וטבל בא' מהן ועשה טהרות בטומאה קלה אלו ואלו חלויות וכ' הר"ש ז"ל הטעם משום דהכא מעיקרא טו' קלה הו"ל ואם כמים שאובין טבל לבסוף מדין בטומאה קלה שהרי בא ראשו ורובו בשאובין ועיין להמש"ל ומכאן ק"ל על ס' התוס' בשבת די"ג ע"ב בד"ה וטהור דס"ל דלא גזרו על הטהור אלא בנפילה אבל בא ראשו ורובו במים שאובין לה גזרו אלא בט"י ולא בטהור ממש ע"ש והא הכא כשנטמא טומאה קלה כגון אוכלין טמאין לית ביה הערב שמש וא"כ לא נטמא בביאתו במים שאובין אף שהם לבסוף וכן קשה מבבא דהתר ועיין בפי"א דפרה מ"ו ובהר"ש והתי"ט שם ע"ש:
מרן בב"י בי"ד סי' ד"א קרוב לסופו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"י מה"מ בפסקי הני משניות וכתב עליו משנה בפ"ב דמקוואות ופ' כר"י ע"ש והוא דדברי הר"מ שהעתיקם הם בטומאה מורה ובזה לא יש מחלוק' ובפי' סיים הר"מ ז"ל שם בד"ה בטו' חמורה אבל בטומאה קלה וכו' ספקו טהור אפי' ס' טבל ס' לא טבל ע"ש אשר מבואר בהדיא דלא פסק כר"י אלא כת"ק גם דברי הט"ז ס"ק פ"ו תמוהים ע"ש ושו"ר לה' מש"ל בפ"י מה"מ ה"ו שתפס עליהם בזה והדבר פשוט דמה שהוצרכו בדין דמ"א לטעמ' דהעמיד טמא על חזקתו כדי לטמא אפי' בר"הר:
בגמ' עירובין דל"ה לא מייתו בבא דמקוה שנמדד אלא מייתי בד"א אבבא דמשנה א' ע"ש ובהכי ניחא מה שהק' המ"ל בפי' מה' מקוואות דין ו' בד"ה ודע על דברי הר"ש ז"ל ע"ש ועיין להתוס' שם דף ל"ו בד"ה אדרבא ע"ש:
כתב הרב ז"ל דטומאה חמורה דרישא היינו אב הטומאה דאורייתא וכ"כ רש"י ז"ל שם וכ"נ מגמ' שם דפריך דר"מ אדר"מ ואי רישא בטומאה דרבנן מאי פריך אעירוב אדפריך מסיפא לסייעיה מרישא ונימא דעירוב דמי לא"הט דרבנן ועיין להתי"ט שהק' מדתנן בפ"ד דטהרות דס' אב הטו' דרבנן טמא והחזו"ן תירץ דהתם בד"הי והכא דקתני בין בר"הר הוצרכו לאוקומה בדאורייתא ע"ש ועיין להמש"ל בפי' מה"מ הלכה ו' ע"ש בחי' במס' טהרות פ"ה מ"ח ובפסחים ד"ע ע"א ע"ש:
במילתא דסיפ' דר"י נר' מדברי התוס' בעירובין דל"ו בד"ה במקוה דגרסי ס' ליטמא טמא לטמא אחרים טהור וספק ליטמא היינו בכה"ג דרישא דהיינו ס' ליטהר ולטמא אחרים היינו דאינו מטמא טהרות אלא דאמרי' ליה זיל טבול ע"ש ופשטה דמתני' דלטמא אחרים היינו בס' נגיעה. אבל בזה דמטמינן ברישא אם נגע בטהרות טמאים ועמ"ש במשנה שאח"ז:
משנה ג
היו ב' וכו' שניהם טמאין שאין לו במה יתלה כ' הר"ש ז"ל בתוס' איתא דר"י מטהר בטהרות שעשה ודומה למי שנטמאת אחת מידיו היינו מתניתין דלעיל וכו' ע"כ. נראה מדבריו דלרבנן דמטהרי לעיל ס"ל גם כאן שאין אומרין לו שלא יטבול ולפ"ז י"ל על פסקי הר"מ ז"ל דבפ"י מה"מ פסק כרבנן דמטהרי בטומאה קלה ופסק למתני' הלזו ופ' בפי"ד מה' א"הט דס' מים שאובין אומרין לו שלא יטבול וע"כ צ"ל דאפי' רבנן דלעיל מחמרי בכאן והטעם דלעיל דכבר טבל מתירין לו דילמא אתי לשרוף טהרות אבל הכא דכבר הוא טמא בודאי אומרין לו שלא יטבול בזה וליכא חשש דטהרות דכבר הוא טמא בודאי וחילוק זה למדתיהו מדברי המש"ל בפ"י מה"מ ה"ו שכ"כ לחלק בין ס' טו' בר"הר לדין דמשנתנו ע"ש אלא דאכתי ק' דהא ברישא דמתני' בס' נפילה קתני טהור והיינו לטהרות שעושה אבל לאדם אומרין לו שיטבול וכמ"ש הר"מ ז"ל ואם כן בסיפא דמתני' דקתני שניהם טמאין היינו אפי' לטהרות דמאי דטיהר ברישא טימא בסיפא וא"כ פליגא אתוספת' בזה וצ"ל דלעולם הטהרות טהורות והחילוק שיש ביניהם הוא דברישא דמתני' אומרין לו שלא יטבול ואם טבל אין אומרין לו שלא יגע בטהרות אבל בסיפא דמתני' אומרין לו שלא יגע וזה דבתוס' מדמו ד"ז למי שנטמאת א' מידיו דכ' הר"מ ז"ל בספי"ד מה' א"הט דאומרין לו שלא יגע ולכן בדין דס' נפילה דכ' הרמב"ם ז"ל לא כלל עמו דין דב' מקוואות משום דהוי דינו כנטמאת א' מידיו וסמך על הדין ההוא ולא כ' דין דב' מקוואות כיון דבתוספתא מדמו לו והשתא איכא ג' מעלות בספק דטומאה דרבנן והיינו דינא דמשנה ב' אפי' בב' מקוואות טהור ואומרין לו שיטבול ובנטמא טומאה חמורה אלא דהס' נפל במים שאובין בס' נפילה אומרין שלא יטבול ובב' מקוואות דאיתחזק מקוה חסר אומרין לו שלא יגע ובכולהו טהרותיו טהורות. ולפי"ז י"ל על מרן בכ"מ דבדין דס' נפילה דמים שאובין כ' שלמד כן מהתוספתא וסובר רבי' דה"ה לדין דהכא ע"ש והוא תימה דבדינם חלוקים והוא דבר הכרחי דלא תפלוג מתני' אתוספתא כמ"ש ולפ"ז הר"מ שחילק בין אין לו במה לתלות ליש לו היינו לענין שאומרין לו שלא יגע ועיין להמש"ל שם ומ"מ למדנו מהתוספתא דר"י מטהר הטהרות בד"ז וכ"ש הוא דמטהר בדין דמשנה ב' ומאי דקתני ר"י מטמא היינו דאומרין לו שיטבול או שלא יגע ותמהני על התוספתא במס' עירובין דל"ו בד"ה במקוה שלא נסתייעו מברייתא זאת והוצרכו להוכיח ממתני' דכפי הנראה מפשטא דמתניתין דאין משם הכרח כאשר כ' במשנה ב'. וראיתי להמש"ל שם שהק' בתוספתא זאת דהא ר"י מטמא במשנה ב' ותריץ דדוקא לעיל דהמקוה ספק פסול מן התורה משא"כ הכא ולפי"ז ניחא מה שלא נסתייעו התוס' מברייתא זאת אלא שכבר דחה המש"ל חילוק זה ממתני' דמס' ידים ע"ש גם עיקר קושייתו אין לה מקום שנעלם ממנו דברי התוס' נז' שכ' דמאי דמטמא ר"י היינו האדם דאמרי' ליה זיל טבול וע"ש במ"ש המש"ל בד"ה ודע ע"ד הר"ש ז"ל:
משנה ד
רא"א רביעי' וכו' בתוס' הביאה הר"ש ז"ל דר"א מכשיר בסנטרה שהיא משוקעת בקרקע וק' דהא מ"מ מעמיד המקוה ע"י דבר המקבל טומאה ולפי' הר"ש ז"ל בפ"ה משנה ה' גם מניעת המים בעי' ע"י דבר שאין מקבל טומאה ואפי' ר' יאודה דמטהר שם ה"ד במקוה שלם וכמ"ש הר"ש ז"ל וצ"ל דר"א עדיפא מדר"י ופליג אההיא דרשא דמקוה מים יהיה טהור ומה שלא פי' הר"ש ז"ל דטעמא דרבנן דתוספתא מטעם זה היינו מדקאמר ר"א שאין המים שאובים מכלל דשמעינן לרבנן דפסלי מהאי טעמא ולפי' הר"ש ז"ל במתניתין שם דפ"ה ניחא שפיר ומכאן סיוע לפי':
משנה ה
אם ידוע וכו' ואם לאו פסול כ' הרא"ש ז"ל בפ' מרובה דס"ז דנר' ממתניתין דבס' פסול ומכאן סיוע דכולו שאוב מ"הת ע"ש וקשה דהא בג' לוגין איירי דלכ"ע מדרבנן ונראה דהרא"ש ז"ל סמיך אס' ר"ת שהביא סמוך לזה דבג' לוגין הלכה וכ' הוא ז"ל בה' מקוואות שלו דלא אמרה ר"ת אלא בג' לוגין דבתחילה וא"כ כאן דבתחילה הוא הוי פיסולן מ"הת אי כילו שאוב מ"הת ומ"מ נראה דלפמ"ש במשנה ג' בשם הר"מ ז"ל דאפי' בס' נפילה אומרין לו שלא יטבול א"כ כאן אין מטהרין אלא בוראי שידוע וכדקתני מתני' ולכן הר"מ העתיק דברי הרא"ש ז"ל על פ' הד"מ ז"ל אפילו דאיהו ס"ל דכולו שאוב מדרבנן ול"ק מה שהק' עליו התי"ט ע"ש:
משנה ז
המניח קנקנים וכו' הק' הר"ש ז"ל הא לא הוי שאובה שלא נתכוון אלא לנגבן כדמוכח גבי מניח כלים תחת הצינור ע"ש. ומדברי רש"י ז"ל שם מוכח דאפי' בחצר בעי' נתפזרו דאי הניח בשעת קשור עבים וירדו גשמים בלא פיזור עבים אפי' בחצר הוי לדעת ושאוב הוא ע"ש וא"כ י"ל דהכא מיירי בשעת קשור עבים ולא נתפזרו ונראה דעת הר"ש ז"ל דבחצר אפילו בשעת קשור עבים ולא נתפזרו לא הוי לדעת ומרן בב"י וש"ע סי' ד"א לא הזכיר סברא זו כלל וס' הר"מ בפ"ד דבצינור בכל גוונא פסול ובחצר הוא דמפלגי' בין קשור לפיזור ע"ש במרן בכ"מ ובב"י ומ"מ מדבריו למדנו דס"ל מאי דמכשרי' בפ"ק דשבת דוקא ע"י שבירה וכתי' הר"ש ז"ל:
ודע דמדברי הרמב"ם ז"ל שם נראה דמשנה זו דקנקנים אפי' בשעת קשור עבים ולא נתפזרו מיתוקמא כיון דדעתו לנגבן עדיף טפי וזהו שכ' אע"פ שהניחן בשעת גשמים ועיין בלבוש:
משנה יו"ד באיזה טיט אמרו וכו' עיין להר"מ ז"ל בפ"ח מה"מ ולמרן בב"י ביאור הדברים ע"ש ועיין לה' חזו"ן והטור כתב טיט שראוי להריקו מכלי לכלי ולא כ'. פרה שוחה ולא שום שיעור מהני תנאי. וכבר תמה עליו הב"ח ע"ש ונ"ל דהטור מפרש מ"ש ראב"צ אומ' הנמדד בלוג היינו שראוי להריקו ולמודדו מכלי לכלי ופסק כמותו משים דמתני' דרפ"ז כוותיה יחטא וכתב בב"י דהסמ"ק הביא כל הני תנאי וכתב והלכה כדברי כולן להחמיר ע"ש ולא ידעתי מהו כדברי כולן דאין שייך לשון זה אלא אי קולא וחומרא לזה וקולא וחומרא לזה כמו ההיא דפ' בא סימן גבי ב' שערות אבל כאן לא הול"ל אלא הלכה כדברי המחמיר:
פרק ג
משנה ב
וטהרו העליונים מן התחתונים ראב"ע פוסל קשה לי מהא דאמרינן בפ' אין דורשין אפלוגתא דירדו ב' וטבלו לל"ב מחלוקת בטומאה וטהרה אבל במעלות דרבנן כ"ע אמרי' גוד אחית והיינו משום דמסתברא דליכא דל"ל גוד אחית בדרבנן והשתא הא הכא דרבנן הוא דלא נפסל אלא מחמת הג' לוגין ואפ"ה ראב"ע ס"ל דלא אמרי' גוד וצ"ל דהא דפשי' ליה להגמ' דבדרבנן אמרי' היינו גור אחית אבל גוד אסיק כדהכא אה"נ דאיכא דל"ל ולפי"ז י"ל על הר"ש ז"ל שכ' דאפ' דראב"ע ל"ל אפי' גוד אחית ע"כ והשתא לפמ"ש מוכרח הוא דראב"ע ל"פ אלא אגוד אסיק. ונ"ל ליישב דלפי הצד דראב"ע ל"ל אפי' גור אחית מה שפוסל היינו כלפי דאמ' ת"ק ויטהרו העליונים דמשמע דהוי חיבור וא"צ אפי' להרבות מים כשרים כיון דמחובר למקוה כשר קאמר דראב"ע פוסל דהשתא הוי פיסולא דאורייתא אבל מודה דיכול להקוות עליו ולפי"ה מקום אתנו ליישב מה שהק' התי"ט על הרב ז"ל דכ' אין הלכה כראב"ע משמע דס"ל להלכה דאמרי' גוד אסיק ולקמן פ' דל"א גוד אחית ע"ש ולפי"ה י"ל דהר"ב מפ"ל דהכא פלוגתייהו באם יכול להקוות עליו וראב"ע ל"ל גוד אסיק אפי' בדרבנן ואה"נ מודה בגוד אחית ות"ק א"ל גוד אסיק בדרבנן ופסק כוותיה אבל לקמן דכ' דל"א גוד אחית היינו בדרבנן ובהכי ניחא לי פסקי הר"מ ז"ל ול"ק כל מה שהק' עליו התי"ט דההיא דמטהרין מקוה העליון מן התחתון בשאוב מיירי כמ"ש הר"ש ז"ל שם והביאו גם הכ"מ בפ"ח ע"ד הר"מ ז"ל והר"מ ז"ל הוא מכת הסוברים דכולו שאוב מדרבנן ולכך פ' דאמרי' גוד אחית ושפיר פסק כרבנן בההיא דרגליו של א' בפ"ח דבדאורייתא ל"א גוד אחית גם דג' גוממיות הוא מטעם דל"ל גוד אחית בדאורייתא ומ"ש שם דאין המים הנזחלין הוא בעצמו הטעם שאין המים הנזחלין משום דהוי גוד אחית וכמ"ש הר"מ שם ע"ש. ולפ"ד אף במעין דינא הכי ודלא כהש"ך ס"ק קכ"ט ועיין למרן בב"י שכ' בשם בעלי הנפש דאי כולו שאוב דרבנן הוי דינו כמו מעלות דרבנן שבגמ':
משנה ד
בעל קרי דחולה קשה לי למאי דאמר רבא בברכות דכ"ב ע"ב הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין אבל חולה לאונסו פטור ע"ש והשתא מתניתין דקתני בע"ק החולה היכי משכחת לה אי בחולה המרגיל הא בעי' מ' סאה ואי בחולה לאונסו פטור אפי' מט' קבין וע"ש בסוגיא ועיין לה' תי"ט:
פרק ד
משנה א
אחד כלים קטנים התוס' בשבת די"ו כ' בהא דתנן בכלים הדקין שב"בח וכו' הא בציר מהכי טהורין ולא כ' הכא מה דינו בבציר מהכי כמ"ש גבי גדולים משמע דהכא נמי בבציר מהכי אינו פוסל את המקוה וכן נר' מדברי הפרישה בהגהתו שהבין כן אבל ב"ח לא הבין כן בכוונת התוס' ע"ש ובדברי הב"י אין הכרע די"ל דמ"ש דהרא"ש חולק על התוספות אגדולים קאי ועיין להתי"ט:
משנה ג
בשל חרה רביעית והא דבמשנה א' קתני אחד כלים קטנים והיינו בפחות מרביעית כמ"ש כל הפוסקים הכא שאני כיון שלא עשאו אלא לקבל צרורות בפחות מרביעית אינו מקבל צרורות בטוב ולא הוי כלי בפחות מרביעית וכן ראיתי שכתב הר"ש ז"ל בפ"ב דכלים מ"ב לישב מתני' דהכא עם דין הטומאה אשר שם ע"ש וכל הפוסקים לא ביארו ד"ז:
פרק ד
משנה ד
אימתי בזמן שמתערבין וכו' היו מקלחין וכו' לפי' הר"מ והר"ב ז"ל אימתי בזמן שמתערבין בא לאפוקי אם לא נתערבו וזה יורד בפ"ע וזה יורד בפ"ע דבעי' שיהיו רוב המ' סאה בתוך המקוה אבל כשהם מעורבין כשר והיו מקלחים היא בבא בפ"ע ולפיכך אם ירדו ג' לוגין מים שאובין במקוה ואח"כ ירדו רובא מים כשרים לא מהני וכ"כ מרן בב"י ופסקו מור"ם בהגה אבל הר"ש ס"ל דאפי' הרוב בסוף מהני ומפ' דמתני' חדא בבא היא וס"ל לתנא דמתני' דלא מהני רביה והמשכה וג' מחלוקה בדבר:
משנה ה
ואינה צריכה צ"פ. ק"ל מהא דאמרינן בבתר' דס"ו לעולם רבנן ושאני שאיב' דרבנן ע"ש דמבואר מסוגיא אשר שם דלרבנן בטומאה דהיא דאורייתא אפילו קבעו ולבסוף חקקו הוי כלי ובשאיבה דרבנן קבעו ולבסוף חקקו לא הוי כלי ולר"א אפי' בדאורייתא אפי' חקקו ולבסוף קבעו לא הוי כלי והשתא מתני' דלא כמאן דלר"א הוי חקקו ולבסוף קבעו ומתני' קתני היתה כלי וחברה הוי כלי וכרבנן לא אתיא דא"כ אפילו קבעו ואח"ך חקקו הוי כלי בדאורייתא ובשלמא כולהו לחיי דכולהו לחומר' ואיכא למי' דהחמירו בזה ושווינהו כשאיבה דרבנן לחומרא אלא דקתני ואינה צריכה צ"פ דהיא לקולא קשה כיון דבדאוריית' אפי' חקקו ולבסוף קבעו הוי כלי א"כ הו"ל לאצרוכי צ"פ וליכא למי' דהכא שהיתה מחוברת מעיקרו ולא תלוש ולבסוף חברו דהא הרב כ' דאפי' תלוש ולבסוף חברו וכן נראה מדברי הר"ש ז"ל וכ"נ מפשטא דמתני' דקתני היתה כלי וחברה. וצ"ל דבבא דצ"פ במחובר מעיקרו ומ"ש הר"ב והר"ש ז"ל דה"ה בתלוש ולבסוף חברו אשארא קאי ומתני' דנקט היתה כלי וחברה משום שארא דהנהו לחומרא נקט הכי ועיין להט"ז בא"ח סי' קע"ו ס"ק ח' עיין שם:
עו"ש כמה יהא בנקב וכו' כ' הר"ש והרא"ש ז"ל דבגמ' דיבמות ס"ל כתנא דתוס' דנקב כ"ש סגי ולכן הוצרכו לומר לענין עירוב מקוואות ע"ש. וראיתי למהריב"ל ח"ג סי' ע' שדקדק דאף לההוא תנא י"ל דנקט כשפ"ה לנקב מן הצד דהא לא סגי ליה בכ"ש אלא בנקב למטה בשוליה ע"ש ונ"ל דס"ל דת"ק דתוסן דקאמר אפי' נקב כמלא מחט אפילו מן הצד ס"ל כ' וחביריו הוא דחלקו בין נקב למטה לנקב מן הצד וגמ' דיבמות כת"ק דתוספתא ס"ל:
הנה מדברי הר"ש והרא"ש נר' דס"ל להלכה דנקב בשוליה אפי' כ"ש ומן הצד כשפ"ה ואם מחזיק כ"ש אינו מועיל כשפ"ה ובמאי דסגי בנקב כ"ש אפילו לענין לטבול בתוכה איירי והנה מרן בש"ע בדין מ' לענין מים שאובין דפסול מקוה כ' בשוליה אפי' כ"ש ומן הצד כשפ"ה ובדין ז' לענין לטבול בתוכו כ' דבעי'. נקב המטהר מטומאה ומור"ם בהגה הגיה עליו וי"א דבעי' נקב כשפ"ה נר' דדעתו ז"ל דלענין לטבול בתוכ' יש להחמיר כדעת הר"מ ז"ל כיון שהוא פיסול דאוריית' אבל לענין מים שאובין דהוא פיסול דרבנן דאפי' כולו שאוב יש סוברים דרבנן בזה דעתם להקל כדעת הרא"ש והר"ש ז"ל ובזה ל"ק מה שהק' הש"ך ס"ק כ"ג גם מה שהק' הש"ך שם על מור"ם בהגה שהצריך כשפ"ה דאפי' לדעת הרא"ש מודה בנקבו ואח"ך קבעו ע"ש י"ל דהיש אומרים שכ' מור"ם הוא הראב"ד ז"ל דעמ"ש הר"מ נקב המטהרו והיינו בנקבו ואח"ך קבעו השיג דלענין לטבול בתוכה בעי' כשפ"ה:
ועפי"ה בדעת מרן ומור"ם ניחא גם מה שהק' הש"ך בס"ק פ' על מור"ם דבדין ז' כ' דבעי' כשפ"ה ובדין ל"ו העתיקו דברי המרדכי דאם נקב בדר' דלא הוי כלי אינו פוס' את המקו' ועפי"ה לק"מ דבדין ז' שכ' דבעי' כשפ"ה לענין לטבול בתוכה הוא שהחמיר באופן דדעת מרן ומורם לחלק בין לטבול בתוכה לפיסול מקוה כמו שמצינו שהראב"ד ז"ל חילק ביניהם אלא שלא נראה להם לפסוק כהראב"ד ז"ל לגמרי ועיין בב"י:
פרק ה
משנה א
העבירו ע"ג שפה וכו' עיין למרן בב"י שכ' לדעת הרשב"א ז"ל דמפ' דמאי דקתני העבירו ע"ו שפה היינו שהמים היוצאים מהשוקת כשרים אפי' מה שנכנס בתוך השוקת ואינו פסול אלא בעודנו חוך השוקת וכ' שכן נראה מדברי הר"ש ז"ל ע"ש וי"ל מתוס' שהביא הר"ש ז"ל דתלמאי ועיין למהריב"ל ח"ג סי' ע' ולמהרש"ך ח"ב סימן רכ"ה:
העבירו ע"ג בריכה וכו' כ' מרן בב"י דלדעת הר"ש ז"ל בבריכ' מלאה וכל עוד שהמעין מקלח מטהר אפי' בזחילה וכשנפסק הוי כמקוה חזר והמשיכו עד שידע שיצאו הא' ר"ל גם מי המעין שנכנסו בבריכה קודם שהפסיקו וע"ז הוא שכ' הר"ש ז"ל שכבר נפסק חיותם אבל בבריכה ריקנית אע"ג דהפסיקו כיון דעיקרם מן המעין דין מעין יש להם. ומ"מ ק' בבריכה מלאה אמאי מטהר בזוחלין הא תנן לעיל בפ"א מעין שמימיו מועטין ושרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ע"ש והש"ך כ' בס"ק ל"ב דמיירי בשלא רבו הנוטפין והיינו לפמ"ש מרן בשם הראב"ד דמחצה ע"מ כשר אבל לפמ"ש הש"ך ס"ק יו"ד דמחצה על מחצה פסול צ"ל דמיירי כשמי המעין הם רובא והט"ז ס"ק כ"ב ישב באופן אחר ע"ש והרמב"ם ז"ל מפ"ל דהפסיקו דקתני היינו שעמד בבריכה ולא יצאו ממנה וחזר והמשיכו דקתני היינו יצאו ממנה ע"ש ונראה לדעתו ז"ל דמתניתין כולה בהופסק קילוח המעין אלא דאם הפסיקו דהיינו שנח בבריכה יצא מהם דין מעין אבל כל עוד שהם הולכין וזוחלין דין מעין עליהם אפי' נפסק קילוח המעין וחזר והמשיכו דקתני היינו שלא נח כלל בבריכה. וסברא זאת מצאנוה למהר"י קולון ז"ל בשורש קט"ו שכ"כ והכריח הדבר ממתני' דגל שנתלש דסו"פ ע"ש ומרן בכ"מ ובב"י כ' לדעת הר"מ ז"ל דאיירי בלא נפסק קילוח המעין ע"ש וק' דא"כ כשהפסיקו אמאי הרי הוא כמקוה דמשמע דבעי' מ' סאה הא תנן בפ"א מעין שמימיו מועטין וכו' שוה למקוה להטביל בו בכ"ש ובמה שתי' הר"ש ז"ל ברישא דמתני' לא יועיל בבריכה אשר ע"כ נ"ל פשוט כמ"ש ויצא לנו מכאן סיוע לס' מהרי"ק ז"ל:
ודע דמה שחילק הר"ש ז"ל בין כלי מחובר לכלי תלוש משמע דכל כלי תלוש לא גזרי' והרא"ש ז"ל מחלק באופן אחר בתלוש גופיה ועיין למהרש"ך סי' הנ"ל במה שהרבה לתמוה ע"ד הר"ש והרא"ש ז"ל והרואה יראה שיש להשיב עליהם והרי הוא כמבואר. עד שידע שיצא' הא' עיין להתי"ט ועיין להט"ז ס"ק ל"ב:
משנה ב
העבירו ע"ג כלים וע"ג ספסל נראה דנקט כלים לרבותא דר' יהודה דאפי' ע"ג כלים דס' היא דיש לגזור אפ"ה הרי הוא כמו שהיה וע"ג ספסל לרבותא דר' יוסי דאפי' ע"ג ספסל אין לו דין מעין ולכך הרמב"ם ז"ל בחיבורו שפסק כר' יוסי כתב ע"ג ספסל ושלחן ולא כתב ע"ג כלים ועיין להרב חזון נחום:
משנה ה
העיד ר"צ על הזוחלין שרבו משמע הא מחצה ע"מ מטהר פסולין ולעיל בפ"ק במעין שמימיו מועטין קתני שרבו עליו מים שאובין הא מחצה. ע"מ מטהר כזוחלין וראיתי למרן בפ"י ובכ"מ שכ' בשם הראב"ד בס' בעלי הנפש דמתני' דהכא דמתני רבו הזוחלין כדי לטהרם לזכים ולמצורעים ע"ש ולפ"ד צ"ל דמתני' דקתני פסולים לזבים ולמצורעים עד שידע שיצאו הא' היינו דלא בעי שיצאו כל הא' אלא שיצאו מהם עד שנמצא מי המעין שחזר והמשיכם הם רוב ולא בעי שיצאו כל הא' ועיין להרב תי"ט שם:
רי"א כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו הר"ם ז"ל פי' דפליגי בדבר המקבל טומאה דרבנן אי יכול להזחיל עליו וכבר הקשיתי לשאול. ע"ד בפרק י' דפרה מ"ג ע"ש והר"ש ז"ל פי' לענין להעמיד זחילתו ונר' לדעתו דל"פ ר"י אלא באדם והיינו דקאמר אפילו טהור אבל בקנה מודה דאפילו להזחיל עליו שרי כיון דמדרבנן הוא או אפשר דס"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלין טומאה אפי' מדרבנן כס' רשב"ם בבתרא דס"ו ע"ש וא"כ ל"פ אלא באדם ובהכי ניחא במה שהקשיתי במסכת פרה שם לדעת הר"ש ז"ל ובהכי ניחא מה שהקשיתי לשאול לעיל בפ"ב מ"ד מהתוס' שהביא הר"ש ז"ל שם מיהו עתה ראיתי דבלא"ה ל"ק דמה שבולע אין זה נקרא זחילה כיון שאינו ניכר כמ"ש מרן בש"ע סד"א דין נ"א ע"ש והרא"ש ז"ל פירש למשנתנו בארם הסומך מקל וקנה משמע אבל מקל לבדו שרי אף על גב דמקבל טומאה מדרבנן אמנם אפשר דמודה לדינא כסבר' רבנן במס' פרה שם וכמ"ש שם ע"ש ועוד אפשר דס"ל דאין מקבלין טומ' אפי' מדרבנן וכס' רשב"ם ז"ל הנז' ובהכי ניחא מה שהק' בהגהת דרישה על הטור והביאו הש"ך ס"ק ע"ו ע"ש גם ניחא לפי"ז פסקי מרן בש"ע דבדין י"ד כ' אפי' ע"ג דבר שמקבל טו' מדרבנן אין מזחילין ובדין מ"ח העתיק המשנה ע"פ פי' הרא"ש ז"ל ועפ"ה י"ל דכיון דאפילו למי שסובר דמקבל טומאה אינו אלא מדרבנן דעת מרן ז"ל לפסוק בקנה דיש סוברים דאין מקבל טומאה אפי' מדרבנן דשרי ומסתיים לאסור בדבר שמקבל טומאה לכ"ע או פ' כדעת הרא"ש ז"ל אם כנים אנחנו במ"ש לדעתו דסובר כסב' רשב"ם ומודה לדינא להרמב"ם ז"ל באופן דאפשר לומר דלכ"ע אסרי בדבר שמקבל טומאה מדרבנן ול"פ אלא בעצם הדבר אם מקבל טומ' מדרבנן כנ"ל וא"צ למ"ש הש"ך ס"ק ק"ר:
משנה ו
גל שנתלש וכו' התי"ט הביא ראוה מכאן לדעת הסו' דלאדם בעי מ' סאה אפילו במעין ע"ש וכבר הרשב"א ז"ל בת"הד הביא ראיה זו וראיתי להש"ך ס"ק כ' שכ' דש"ה דכבר נתלש מן המעין ע"ש והוא תימה דלא מצינו די"ל דין מעין לענין זוחלין ולא לענין כ"ש דאדרבא מצינו להפך דיש לו דין מעין לכ"ש ולא לזוחלין כמתני' דנדל במ"ג ובפ"א דלעיל ע"ש ועיין להט"ז שם:
פרק ו
משנה ה
אם היה שק או קופה וכו' כ' המררכי במ' שבועות וז"ל נראה לראבי"ה דאם יש נקבים דקים מצטרפין לכשפופרת הנוד דתנן במקוואות היה שק או קופה וכו' והא דאמר רבא בפרק חומר בקודש דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעי' ער דאיכא מ"ס במקום אחד אלמא לא מהני נקבים להיות חיבור וי"ל דהתם מיירי שאין בא' מהן מקוה שלם וה"פ כשחופר ג' חפירות זו אצל זו שכולם חסרים אע"פ שנראה דארעא חלחולי מחלחלא והחלחול מפעפע מזה לזה לא שש אבל אם חופר אצל הנהר בכדי שאנו רואין את החלחול וס' בכה"ג נראה דהוי חבור עכ"ל ומרן העתיקו בב"י ופסקו בש"ע דין נ"ב ע"ש ובדברי מורם בהגה ומדברי רש"י ז"ל בההיא דארעא חלחולי מחלחלא אין נראה כן שכ' ומים הנודעין כאן הם באין מנהר גדול ע"ש הרי דמפ"ל בחלחול דנביעה דבאין מנהר גדול אף על גב דמחלחל ובא מנהר גדול אפ"ה לא מצטרפי וכ"נ מדברי הר"ש ז"ל בפ"ה משנה ב' שהביא ראיה דלאדם אפילו במעין בעי' מ"ס מהא דארעא חלחולי ולפ"ד ראבי"ה הא י"ל דלא איירי בנודע אלא בג' חפירות והם מי גשמים אע"פי דניכר דמחלחלי שהרי סמוכים הם והמרדכי שם הביא ראיה זו בשם הרא"ם באופן דנראה דרש"י והר"ש ז"ל פליגי על ראבי"ה בזה דכיון דמפ"ל הא דחלחולי במעין אע"פ שבא מנהר גדול הרי דאין מצטרפן לפי' מאי דמדמי להו ראבי"ה:
משנה ז
רשבג"א כל שיעמוד מבריאת המים. הר"מ ז"ל פ' כת"ק ובגמ' זבחים דכ"ה הביאו בריית' דאמר רשב"ג כ"ש מבריאת המים מטבילין בו ופסקה הרמב"ם ז"ל והם תרתי דסתרן ומרן בב"י כ' דת"ק הרשב"ג מודה דמטבילין בו מ"מ מעכב ברוחב שפופרת הנוד ע"ש וכ"נ מהגמ' דפריך על מימרא דר"ל דכל המשלים למי מקוה במאי אי ביבחושין אדומים אפי' בעינייהו דהא אמר רשב"ג וכו' ואי רבנן פליגי עליה מאי פריך נימא כת"ק ס"ל ואי אמרת דלת"ק ס"ל להגמ' דאינו משלים מ"מ הול"ל הכי אי כרשב"ג אפי' בעינייהו ואי לת"ק אפילו אשלומי לא אלא ע"כ דס"ל להגמ' דלענין טביל' לא פליגי רבנן ולכך הביא מהבריית' ולא הביא מתני' דהכא ועיין להתי"ט:
ובמאי דתנן במתני' ס' כשפופרת הנוד וכו' פסול' מפני שהיא מן התורה. כ' הר"מ והר"ש ז"ל מפני שעיקר הטבילה מן התורה וכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורא מד"ס ספקו אסור ע"ש. נראה מדבריהם דדבר שהוא הלכה למשה מסיני ספקו להקל ולא נכלל בכלל ס' דאורייתא ועיין בקידושין דף ל"ט בההיא דערלה בחוצה לארץ הלכה ועיין לה' דברי אמת קונט' ט' רפ"ט ע"ב ע"ש:
משנה ח
ומניח ידיו תחתיו וכו' עיין מה שהק' התי"ט דהא הוי דבר המקבל טומאה דקי"ל כר"י לעיל לפי' הרא"ש ז"ל ונראה דלק"מ דהכא בעת ההשקת מסיר ידיו ואף אם מניח ידיו קודם לא איכפת לן דעיקר ההכשר הוא בעת ההשקה ועיין בש"ע דין מ"ח:
אפילו בשערה דיו בשאוב איירי דהוא מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל ולהסוברים בשאובה דאורייתא צ"ל דאיירי בשאובה שהמשיכוה כולה שאינה אלא מדרבנן לכ"ע כמו שנר' מדברי התוס' בבתרא דף ס"ו ע"ב ומדברי הרא"ש ז"ל בריש הלכות מקוואות ועיין להכנ"הג אות ועיין להש"ך ס"ק קי"ז:
משנה י
בזמן שהוא באמצע ואע"פ שנתחבר לא נתבטל מתורת כלי להיותו קבוע לארץ והתי"ט הק' ממשניות דכלים דכיון שמחובר נתבטל ע"ש ולא היא דלענין שאיבה אינו תלוי בקבלת טומאה כמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בה"מק פרק:
פרק ז
משנה ב
והתמד משהחמיץ בעירובין דכ"ט אמרי' דשכר מערב בו ופוסל את המקוה ונר' דטעמא דמערב בו אע"פ שהוא במים לענין מקוה משום דלענין עירוב בתר טעמא אזלי' וכדין תרומה שהביא הר"ש ז"ל מהירושלמי וי"ל עליו שלא הביא מהגמ' הלזו. והנה הריטב"א ז"ל שם בחי' הק' במ"ע אי כשלא החמיץ מ"ט מערב בו ואי כשהחמיץ אמאי פוסל מקוה וכ' דאיירי בשהחמיץ ויש בו ג' לוגין מים מלבד התמר דמ"ש תמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה היינו כשאין בו ג' לוגין אלא עם התמד ע"ש שהאריך אבל התוס' בחולין דכ"ה בד"ה כשהחמיץ כ' דתמד שהחמיץ אפי' יש בו ג' לוגין מלבד התמד אינו פוסל את המקוה ומרן לא הזכיר מחלוקת זה בפ"י ולכאורה איכא למידק בס' הריטב"א הלזו דבגמ' שם בחולין נראה דמוקי למתני' במצא כדי מדתו וקתני אין פוסל משמע דאיירי בג' לוגין וי"ל דנתן ג' לוגין מים ונבלע מהם קצת בתמד וכנגדו יצא מגוף התמד וא"כ איכא ג' לוגין בין כולם ובמים לחוד אין בו ג' לוגין ועי"ל ע"פ דברי התוס' שם בד"ה אי באי נמי שכ' בס"ד ודו"ק:
אמנם ק"ל טובא בס' הריטב"א ז"ל הלזו ממתני' דהכא דקתני כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר א' נפל א' מהן לתוכה לא העלהו והך בבא היא לפרש לא מעלין ולא פוסלין דקתני רישא כמ"ש הר"מ ז"ל בפי' ובחיבורו פ"ז מה"מ ע"ש ועיין להש"ך ס"ק ס"ב וא"כ בנפל סאה לתוכו אינו פוסל והשתא נחזי אנן האי סאה ה"ד אי נתן פחות מג' לוגין מים או יותר מעט בענין שכשיבלע בתמד לא יהיו ג' לוגין מים א"כ הרי נתן ג' לוגין ויצא סאה א"כ לכ"ע לא החמיץ אינו פוסל שהרי אפי' בנתן ג' ומצא ד' כתבו התוס' בחולין שם בד"ה המתמד דאפי' לא החמיץ אינו פוסל ודבריהם מוכרחים בגמ' מכח קושיתם וכן כ' הרשב"א ז"ל שם בחי' ע"ש וא"כ אמאי קתני משהחמיץ הא אפילו לא החמיץ משכחת לה בכ"הג דסאה דקתני מתני' אלא ע"כ דאיירי מתני' במצא כדי מדתו ודומה לה דהיינו שנתן סאה או פחות מעט מים וא"כ ע"כ דאיכא ג' לוגין מים מלבד התמד ואפ"ה קתני דכשהחמיץ אינו פוסל הפך ס' הריטב"א ז"ל וצ"ע:
משנה ג
כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים וכו' דקדקו הפרישה והט"ז ס"ק ל"ח דהא בלא"ה ימתין מחמת חסרונה ומאי קמ"ל ע"ש מה שתי' ונ"ל דבא לאפוקי שלא יערבו עם מקוה אחר בנקב כשפופרת הנוד דהשתא משום חסר מיתכשר ובשינוי מראה עדיין יש להסתפק ועיין להתי"ט:
משנה ו
אם היה רגליו של א'. כבר כתבתי בזה בפ"ג ע"ב:
משנה ז
מוליך ומביא וכו' כתב הרא"ש ז"ל דאיירי בלא נעקר דאי נעקר בעי' מ' סאה ע"כ והתי"ט הק' דהא מ"מ הוו זוחלין ולק"מ דכבר כ' הדיכ"ש ז"ל סי' רצ"ב דכיון דמה שנזחל חוזר למקוה לא הוי זחילה ואפי' נעקר כיון דבזחילה ל"ש בין נעקר ללא נעקר והביא ראיה ממשנתינו ע"ש והש"ך ס"ק קכ"ג כ' לדעת הרא"ש ז"ל ע"כ מתני' דמחט במעיין איירי דאל"ה דבריו סתראי נינהו דגבי גל שנתלש כ' דסתמא כר"י דמעין הוא דהא זוחלין נינהו ונעלם ממנו דברי הריב"ש ז"ל וההיא דגל שנתלש איירי באינו חוזר ומה שהצריך הריב"ש חיבור למקוה לאו מטעם זחילה אלא משום דאין בו מ' סאה אבל אי אית ביה מ' סאה ודאי דמהני גם מהב"ח שהביא דבריו הש"ך נעלם ממנו דברי הריב"ש כמובן:
פרק ח
משנה א
כשירין לבעלי קריין אבל לכל הטמאין פסולין דחיישי' לשאובה למ"ד אפילו כולו שאוב מדרבנן קשה הא הו"ל ס' מים שאובין וס' דרבנן לקולא וי"ל דחיישינן שמא הוצקו למקוה ע"י כלים שמקבלין טומא' דהוייתן ע"י טהרה לכ"ע מדאורייתא וכמ"ש הר"ש ז"ל לעיל ולפי"ז א"ש מ"ש הר"ש ז"ל עמ"ש בירושלמי להאמינו וכו' דמשמע מכאן שאובה דאורייתא מדמודו בה כותאי וכ' דאפי' שאובה דרבנן מ"מ הוי ס' דרבנן והדבר קשה דא"כ אמאי פריך לנאמנותו ומאי קאמר להאמינו אבל לפמ"ש ניחא דמה שצריך לנאמנותו היינו דלא נשאבה בכלי דבדרשה דהוייתן ע"י טהרה אה"נ דמודו בה כותאי ולענין שאוב א"צ לנאמנותו בס' דרבנן לקולא ועיין למור"ם בהגה בדין מ' ועיין להש"ך שם ולהתוס' בחולין דף צ"ו בד"ה כשהחמיץ ובדף כ"ה בד"ה אי ועמ"ש התוס' בבתרא דצ"ו בד"ה לתרץ קושית רשב"ם ז"ל:
משנה ג
ביום הג' טהורה וכו' פעמים שהם ארבע עונות וכו' מדברי הר"מ ז"ל בפי' נראה שהוא גורס בגמ' דשבת אבל חכמים אומרים לעולם שלשה ומפרש דראב"ע סובר כמו כן דבעי' ג' עונות דלדעתו בה' עבוד פרישה ובהסכמה ירד דהו"ל ג' עונות ודלא כרש"י ז"ל דמפ' שם דראב"ע לא בעי ב' עונות ואפשר דלא כ"כ רש"י ז"ל אלא לפום מאי דלא אסיק אדעתיה דבהשכמה ירד אבל למסקנא מודה דלראב"ע נמי נאמר כן ועיין בת"הד שהביא ב"י י"ד סי' קצ"ו ע"ש גם הר"מ לא כ"כ אלא למסקנא אבל לס"ד מודה לרש"י ז"ל גם מדברי הר"מ ז"ל מבוא' דלר"יש אית ליה דפולטת ביום הג' טהורה ולא בעי אלא ב' ימים ולדעתו צריך ליישב מאי דמשני הגמרא שם רישא רבנן דדוחק הוא דלר"עק לחודיה קרי רבנן והרא"ש ז"ל כ' טעמא דר"עק משום דישראל קדושים והוא נגד הגמר' דשבת ע"ש. ושוב מצאתי בירושלמי בפ' ר"עק שמבואר להדיא דראב"ע לא בעי אלא ב' עונות שלמות ומקצת עונה כדברי רש"י ז"ל וז"ל. תני ראב"ע יום ולילה עונה ומקצת עונה ככולה ותני כן על דראב"ע פעמים יש שם יום וכ"ש והיא טהורה ב' ימים וחסר כ"ש והיא טמאה היך עבידא שמשה את ביתה ע"ש קודם שקיעת החמה ופלטה במ"ש אחר שקיעת החמה הרי יש כאן יום וכ"ש והיא טהורה שמשה את ביתה ע"ש אחר שקיעת החמה ופלטה בא' בשבת קודם שקיעת החמה הרי יש כאן ב' ימים וחסר כ"ש והיא טמאה ע"כ. הרי מבואר להדיא כדברי רש"י ז"ל ואף דהירושלמי מביא דראב"ע ס"ל יום ולילה עונה לא איכפת לן בזה אם חולק על תלמודא דידן בזה ומעתה בודאי שדברי רש"י ז"ל גם לפום המסקנא ועיין למרן בב"י בסי' קצ"ו שהביא בשם ת"הד דיש מי שפוסק כדברי רש"י ז"ל ע"ש:
והנה שיעור עונה כ' כל המפ' שהוא יום או לילה ובגמ' דנדה דס"ה איתא גבי הכשר כלים עונה ואסיק בגמ' דבי"ב שעות תליא מילתא ובלילי טבת ותמוז צריך חצי יום וחצי לילה ומשמע שם בגמ' דבכ"מ שנזכר עונה היא כה"ג שהרי הקשו שם מברייתא זו דהכשר כלים לעונה שנז' גבי דם בתולים ואי משתנה הפי' לפי שינוי הנושאים מאי פריך וא"כ בכאן נמי צריך י"ב שעות אלא דמצינו בגמ' שם בנדה דס"ג שהזכירו עונה גבי אזהרה דיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן ומבוא' שם בגמ' דביום או לילה תליא מילתא ולא בי"ב שעות ע"ש בסוגיא. וראיתי למרן בב"י בי"ד סי' קפ"ד גבי סמוך לווסתן שכ' משם ה' ביאסף דצריך י"ב שעות ודחהו מהלכה ע"ש. והב"ח שם תמה עליהם שדברי הביאסף מבוארים בגמ' דר"פ תינוקת ע"ש והיינו דהכשר כלים והט"ז שם חילק בין הנושאים. גם ראיתי למהר"ר יהונתן ז"ל בכ"ופ על ה' נדה שם בסי' קפ"ד שכ' דרב המרחק ביניהם דבתלייה דדם בתולים הדבר תלוי בזמן ובזה השיעור יזוב זוב דמה ולא איכפת לן בין יום ללילה אבל בענין ווסתה הדבר תלוי בזריחת השמש ושקיעתו ע"פ טבע האשה ההיא ואין כל הטבעים שוים ע"ש שהאריך בחילוק זה בטוב טעם ודעת כמדתו לכל רוח. ותמהני דא"כ מאי פריך הגמ' בדס"ה על תלייה דדם בתולים מהכשר כלים דמה ענין פליטת דם מאשה לפליטת כלים אלא ע"כ דס"ל להגמ' דפי' עונה אינו משתנה והדק"ל. עוד ראיתי לה' שהק' שם על ס' זו די"ד שעות ממאי דפריך הגמ' בפ' ר"עק והא טבולי יום הוו ומאי פריך כיון דבהשכמה ירד א"כ יום ד' וליל ה' כ"ד ויום ה' וליל ו' כ"ד וי"ב שעות מיום ו' הרי נשלמו ה' עונות ועוד היום גדול בימי סיון זמן קבלת התורה שהימים ארוכים ויש זמן לטבילה ע"ש מ"ש. ואפשר דאף דמשה רבינו ע"ה בהשכמה ירד ביום ד' מ"מ צריך זמן קצת לקיבוץ ישראל ובודאי שהוא יותר מהזמן שנשאר ביום ו' אחר גירוי י"ב שעות בימי סיון שאינם ארוכים כ"כ:
משנה ה
רש"א ירפה כ' הרמב"ם ז"ל דלת"ק לא מהני ירפה דגזיר' אטו לא ירפה וכ"כ הרא"ש ז"ל בפי' למשנתנו והטור בסי' קצ"ח לא הביא דעת אביו הרא"ש ז"ל בזה:
פרק ט
משנה א
ואלו חוצצין וכו' כ' הר"ש ז"ל ק"ק בפ' במה אשה דמייתי הך משנה וקאמר ת"ר והול"ל תנן התם ע"כ בספרים שלנו איתא תנן התם וק"ק על הר"ש ז"ל אמאי לא הוקשה לו כן לעיל בפ"ח משנה ג' דהפולטת ש"ז ביום הג' דמייתי לה הגמ' בפ' ר"עק וקאמר ת"ר ולא קאמר תנן התם וכן איתא בפסחים בפ' כ"ש דל"ז דמייתי ת"ר והיא משנה בס' זרעים וכבר נודע דבמשניות דס' זרעים וס' טהרות אינם בקיאים בהם בעלי הגמ' וכמ"ש התוס' בפ' כל הבשר בשמעתא דכחל ולפעמים יעלה על הדעת לומר משבשתא כמו שנר' מדברי רש"י ז"ל בפ' כ"ש שם גבי מתני' דהמעיסה דמייתי הגמ' ועיין ברש"י בסוכה דף:
פרק י
משנה ב
הכדור והאמום והקמיע והתפלה וכו' הרמב"ם ז"ל פסקה למשנתנו בפ"ג מה"מ ומכאן מוכח דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קיבול שהרי ל אלו עשויין למלאות וי"ל ע"ר התוס' בסוכה די"ב ע"ב שלא הקשו ממשנה זו דהכדור והאמום גופיה לשי' רש"י ז"ל בסנהדרין גם בדברי הר"מ ז"ל יש לתמוה דבפ"ב מה' כלים דין ג' פ' דבית קיבול עשוי למלאות לא שמיה בית קבול ע"ש ואיך פסקה למשנתנו בה' מקוואות ומצאתי לה' שבות יעקב ח"א חא"ח סי' ל"ג שהק' פסק הר"מ בה' כלים עם ההיא דסוכה דסככה בחיצים ע"ש מ"ש ותראה שממשנתנו עדיין קשה ועיין לה' נודע ביהודה חא"ח סי':
תם ונשלם מסכת מקוואות