אור ברסלב

משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת טהרות

מסכת פרה

פרק א

משנה א

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כ' התי"ט וצל"ע אמאי לא תנא ובכחצי פרס לפסול את הגוויה וכו' ע"ש והוא תימה דמשאכל כזית דהוא יותר מכחצי פרס כבר נטמא טומאת בית הבליעה דהיא טומאה חמורה ומה צריך תו לטומאת גוויה וי"ל דכוונתו דליתני חצי זית נבלת עוף טהור שצרפו לפחות מחצי פרס אוכלין דהא לחד פי' דהר"ש ז"ל מאי דקתני טומאת אוכלין היא בכה"ג וזהו דמייתי מתני' דמעילה דהיא לענין צירוף אלא דזה דוחק דהו"ל פי' הר"ש ולה"ק עליו ואין לומר דכונתו דליתני אם כרכו בסיף ואכלו דלענין בית הבליע' לא מטמא כמ"ש הר"מ בפ"ג מה' אה"ט ולענין טומאת הגוייה מטמאה דמ"מ נהנו מיעיו ודמי לשאר איסורין והמש"ל בה' מ"א נסתפק בד"ז בשאר איסורין. הא ליתא דא"כ מה שיאטה להא דמעילה לכן נ"ל דכוונתו דאם אכל לחצי פרס בכדי אכילת פרס ולא בפ"א אלא פחות מכזית בכל פעם דלענין טומאת גוויה מצטרפי כדתנן במעילה כל אוכלין מצטרפי לפסול הגוויה בכחצי פרס ופי' מצטרפי לענין צירוף בזה אחר זה כמו שנר' מהגמ' בכריתות די"ג ע"א שהבין כן פי' דמתניתין ולענין בית הבליעה ודאי דבעי' בב"א דלאו על הנאת גרונו ומעיו מחוייב אלא כך גזירת מלך דבעי' כזית בית הבליעה כנ"ל פשוט בכוונתו:

ושורפין עליה את התרומה הר"מ בפי' פי' בזמן שהיא בבית הבליעה אבל הר"ב פי' אם נגעה בתרומ' ולא איירי בבית הבליע' ונ"ל דהר"מ מפ"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן בפסחים די"ד ע"א ולכך במאי דקתני מטמאה טומאת אוכלין פי' כפשוטו דמ"מ מטמא מדרבנן אבל לגבי שריפת תרומה פי' לה בטומאה דאורייתא דעל טומאה דרבנן אין שורפין אבל הר"ב ז"ל מפ"ל כמ"ר שם בחולין דוקא אבל בתרומ' וקדשים אוכל מטמא אוכל שו"ר דהא ליתא דבמשנה ג' קתני שורפין עליה את התרומה אף שהיא טומא' דרבנן:

והאוכל אמ"ה ממנה וכו' הר"מ והר"ב ז"ל פי' דבאבר אפי' אין בכולו כזית וביאר דבריו הר"ב לקמן כמ"ג דאיכא פלוגתא בזה ונראה דהיינו מאן דמותיב לרב דנראה דלא ס"ל כרב וכה"ג איתא בגמ' ועיין להתי"ט:

כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה' א"הט אם כרכו בחזרת מטמא בבית הבליעה אבל בסיף לא וכתב הכ"מ משום דחזרת מין אוכל ומין במינו אינו חוצץ ורמה החזו"ן דהא שני מינים הם חזרת ובשר בשאר איסורין ע"ע ול"ק דבשאר איסורין כל ב' מינין אין מצטרפין אבל בטומאה מצטרפין כדתנן במעילה:

משנה ב

הכנפים והנוצה מטמאות וכו' בפרק העור והרוטב דק"ך איתא להא מתני' ופירש"י ז"ל אם קיבלה טומאה מן השרץ דאין לך בנבלת עוף טהור אלא כזית בבית הבליעה ע"ש ותמהני דבגמ' בנדה דנ"א ע"א ס"ד דגמ' דמאי דקתני אינה צרי' הכשר היינו הכשר שרץ אבל הכשר מים בעי ומסיק אפי' הכשר מים לא בעי ע"ש ועיין בזבחים דק"ה בשמעתא דפרה ופרים ושעיר המשתלח ובפירש"י ז"ל שם ודע דלס"ד דגמ' דצריכה הכשר מים י"ל אמאי לא חשיב בכלל הי"ג מאי דצריכה הכשר מים כמו דחשיב דצריכה מחשבה וצ"ל דלס"ד לא תני אלא חומרות ולא קולות וצריכה מחשבה אינה מן המנין ועיין להחזו"ן:

והר"ב ז"ל פי' מאי דקתני מטמאות אם נגע בה שרץ ואע"פ כן אין מצטרפות משום דתורת יד הוא דאית לה וא"כ דין הוא רלא חשיבא אלא חדא מאי דמטמאות ולא מצטרפות משום דעיקר החידוש משום דהו"ל יד ודין יד הכי הוי והיינו דהר"ב ז"ל כי אתי למניינ' לא חשיב להו בתרתי בהר"מ ז"ל והתי"ט הק' דהא כ' לעיל דלא בעי הכשר שרץ ול"ק דמאי דקתני מטמאות לאו אנבלת עוף טהור אלא אעוף טהור בעצמו דנשחט כהלכתו כמו מאי דקתני והאוכל אמ"ה ממנה דקאי על העוף הטהור בעצמו ונדחקו לפרש כן דאי אנבילה כיון דאינה צריכה הכשר שרץ ל"ש למימר מטמאות:

והרמב"ם ז"ל מפ"ל דמטמאות היינו הכנפים והנוצה דמקבלות טומאה דהוו בשר ממש ואה"נ דמצטרפות לכביצה אוכלין כיון דהוו בשר ומאי דקתני אין מצטרפות היינו לכזית דטומאה חמורה דבית הבליעה דבעי' בשר ממש והיינו דבמניינא חשיב להו בתרתי דתרי מילי נינהו וכן הר"מ בחי' פי' למתני' כדפי' בפי' ולפ"ז מתני' ג' דקתני מצטרפות לכביצה אוכלין ה"ה אפילו עוף טהור אלא דלפי דקתני בעוף טהור דיש צד דאין מצטרפות קתני בעוף טמא כן והשת' אתו פסקי הר"מ ז"ל על נכון דבפ"ג מה' א"הט כ' בעוף טהור דאין מצטרפו' לכזית ובפ"ג מה' ט"א כ' דמצטרפו' לכביצה אוכלין והיינו סתמא אף בעוף טהור ומ"ש מצטרפין לפסול הגוויה הוא ע"ד שכתבתי במשנה א' באופן דהכל הוא בעוף טהור ודינו דמצט' לטו' אוכלין אבל לכזית בית הבליעה לא מצט' ודלא כמרן הכ"מ שכ' דבגו' אין מצטרפין והר"מ גריס מצט' ודלא כהתי"ט במ"ג בד"ה והכנפים:

משנה ג

ואין בה כזית בית הבליעה כ' הר"ש ז"ל דלמ"ד אחע"א דריש מי שאיסורו בבל תאכל טמא בלבד ועיין בגמ' פסחים דל"ו דפריך מידי בלבד כתיב ובמ"א הארכתי בזה:

ומאי דקתני מצטרפות דהוו שומר כ' הרא"ש ז"ל בפי' הטעם דעוף טמא כיון דלא שכיחי אוכלין דידיה צריך לכנפים להיות שימר עליו משא"כ בעוף טהור עיין להתי"ט:

משנה ט

ככרות הקדש שבתוך גומותיהם וכו' לפי' הר"מ ז"ל אמאי לא תני לה בר"פ חומר בקדש בהדי חומרי דקדש מבתרומה ולפי' הר"ש ז"ל ניחא דהא כבר תנן ליה התם הכלי מצרף וכו' ועיין שם בתוספות:

פרק ב

משנה א

אוכל ג' שלישי כ' הר"ש ז"ל אע"ג דל"ש הך גזיר' דאין ג' עושה רביעי בתרומה לא חלקו וכו' וקשה דהא שייכא שפיר דילמא שדי משקין קדש לתוך פיו דהא דקתני ג' שלישי היינו לעשות רביעי קדש כמ"ש בתחי' דבריו ולכאורה י"ל דבעי לשנויי אף לרב דאית ליה בפרקא קמא דפסחים משקה בי מטבחייא דכן ממש וא"כ אפי' שד משקה לפיו אין מקבלין טו' אלא דהא ליתא דרב לא קאמ' דכן אלא אמשקה בי מטבחייא כגון המים והדם אבל משקה בי מדבחייא כגון השמן והיין מטמאו שפיר ולוי דקתני התם בי מדבחייא הא קאמר התם דכשמואל ס"ל דלאו דכן ממש אשר ע"כ נ"ל דכיון דאיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה סתמא דמילתא לא טבל אדעתא דקדש וא"כ בלאו הכי נזהר שלא יאכל קדש כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה טבל והוחזק לתרומה אסור בקדש ולא גזרי' כולי האי דילמא שדי אחר שטבל אדעתא דקדש וראיתי למהרש"א ז"ל בשבת בסוגי' י"ח דבר שהביא דברי הר"ש הללו וכ' הא דלא חיישי' דילמא משקה דקדש משום דאין משקה דקדש מותר לשתייה ע"ש ותמהני דהא אמרינן בזבחים דצ"א לר"ט דקי"ל כוותיה מתנדב שמן וקומצו ושייריו נאכלין עוד אמרי' התם אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזר' וכו' ע"ש ואף על משק' דאורחיהן בשתייה קאמר כגון יין ומים אבל שמן אף דע"י אניגרון ראוי לשתייה מ"מ לאו אורחיה בהכי ולא גזרינן:

משנה ז

הג' שבכולם וכו' הרמב"ם בחיבורו כ' הרביעי אינו פוסל משקה קדש והשיג הראב"ד ז"ל דמתני' קתני הג' מטמ' משקין קרש ומטמא היינו דעושהו טמא לטמא אחרים א"כ הד' שהוא המשקה עושה פיסול אחר ע"ש ותמהני במאי דקתני מטמא היינו משום דעושה משקה תחילה אבל ד' אינו פוסל כלל ואי ס"ל להראב"ד ז"ל דאינו עושה משקה תחילה אלא ב' דתרומה אכל ג' דקדש אינו עושה משקה תחי' אלא עושה אותו טמא לפסול אחר וא"כ מתניתין דמש' ד' אחיא בפשטא ואצ"ל בנעשו על טהרת חטאת אלא בקדש ובמשקה הו"ל להשיג על הרמב"ם ז"ל לעיל מזה שכ' דג' עושה משקה תחילה. ועוד לפ"ד הראב"ד ז"ל מצינו ה' בקדש ועיין בפ"ק דפסחים בסוגיית ר"ח ע"ש וצ"ע בכוונת הראב"ד ז"ל ועיין להכ"מ ולהחזו"ן:

פרק ג

משנה ב

השמן תחילה לעולם כ' הר"מ בפי' אפילו בעת קדושתו ומרן בכ"מ ברפ"ט מה' ט"א כ' שכ"ד הרמב"ם בחיבורו ע"ש והק' החזו"ן ממ"ש הרמב"ם שם שמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ע"ש ונ"ל דמ"ש הר"מ לא אוכל ולא משקה היינו לענין לקבל טו' בעת קדושתו אבל לענין טו' שקיבל קודם קדושתו לא פרחה ממנו אפילו בעת קדושתו וכה"ג מחלק בגמ' בר"פ דם שחיטה באוכל שנפסל מאכילת אדם וראוי לאכילת כלב בין לאחותי טו' בין לאסוקי מטו' ע"ש:

משנה ג

כיון שיצאת טיפה הא' וכו' כ' רש"י ז"ל בפסחים דף ל"ג ע"ב דאותה הטיפה נתערבה עם השאר והכל טמא ע"ש נר' דכוונתו דהו"ל טיפה טמאה מעורבת והכל אסור אינו אלא מחמת אותה הטיפה המעורבת דהשאר אינם מקבלין טו' מן הטיפה דבעי' רביעית במשקין לטמא אחרים כמ"ש רש"י גופיה שם לעיל מזה אבל הר"מ בפ"ט מה' ט"א כ' דהכל נטמא והיינו לשי' שם בה' ט"א שכ' דמשקין מטמאין אחרים בכ"ש ע"ש. וק' לשי' רש"י ז"ל אמאי לא בטלה אותה הטיפה ברוב דהא טו' בטלה לכ"ע ועיין בספ"ג דבכורות:

משנה ז

שאני אומר וכו' כ' התוס' בחולין דפ"ו אע"ג דתינוק טמא בלא"ה ממגע נדה דנשים מנשקות אותו וכו' מ"מ מטומאת מת טהור ונ"מ דא"צ שבעה אלא כמגע נדה שהוא טומאת ערב והק' מהרש"א ז"ל בקדושין ד"פ לפ"ד אמאי הוצרכו לו' שאני אומר אדם טהור נכנס לשם אפי' אדם טמא נכנס לשם לא חיישי' דאדם באדם בטו' ערב והוא בלא"ה טמא טומאת ערב ממגע נדה ע"ש ול"ק דבע"א דל"ו איתא בגמ' דמדאוריית' אדם באדם שלא בחיבורין טמא טומ' ערב ואתו אינהו וגזרו טומאת שבעה ע"ש לפירש"י ז"ל וס"ל להתוס' אע"ג דאמרי' דיוסי בן יועזר שרי לה מ"מ הא אמרינן דרבא א"ל לא תיתלו בוקי סריקי בר"ן דלא שרי אלא ספק טומאה בר"הר ואם כן חוזר הדין כמ"ש בתחילה דרבנן גזרו בארם באדם דטמא טומאת שבעה אפי' שלא בחיבורין ולכך הוצרכו לומר שאני אומר אדם טהור לאפוקי מיניה טומאת שבעה ועיין להמש"ל בפרק ה' מה' ט"מ ה"ב עש"ב:

פרק ד

משנה ג

בהר"ש ז"ל היה מתעטף בטליתו וכו' ומיהו קשה למאי דס"ד וכו' תק"ל סיפא וכו' אמאי טהור וכו' עכ"ל ונ"ל ליישב בסיפא מטעם טומאה צפה כיון שהטומאה תלויה באויר ורש"י ז"ל בנזיר דס"ד כ' דבאויר נמי הוי טומאה צפה ולא אמרי' קלוטה כמי שהונחה עיין שם והתוס' שם ברס"ג ע"ב נסתפקו בזה ע"ש:

בא"ד א"נ הטומאות והטהרות שתיהם וכו' עכ"ל התוספות בנדה סיימו וקמ"ל דלא הוי ס"ס וכו' ע"ש ודבריהם צריכין ביאור ונ"ל דכונתם דכיון דהתנא בא להשמיענו דספק טומאה צפה טהור היה לו להשמיענו בנגע בטו' וס' נגע בטהרות או איפכא אמאי השמיענו בכה"ג דשתיהן לפניו אף אי אמרינן דבכה"ג לא הוי ס"ס מ"מ אמאי השמיענו בכה"ג ולא השמיענו בסגנון אחר כפשוטו לזה כ' דקמ"ל דלא הוי בכ"הג ס"ס ונ"מ לכה"ג בדוכתי אחריני דיש בהם חילוק בין ספק אחד לב' ספקות וזה שמעי' דאי הוי ס"ס לא הול"ל בכה"ג כיון דהכא אפילו בחד ס' מטהרינן אלא ע"כ דס"ל להתנא דזה לא הוי ס"ס ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכה"ג לא הוי ס"ס ויותר נ"ל למחוק תיבת קמ"ל ופי' מבואר ממה שכתבתי ואין להק' הא אכתי הוי ס"ס דשמא לא נגע בטהרות אלא קודם הטומאה דיש לומר דכונתם דמוכרח דנגע בשתיהן דמונחים כגוונא דאי נגע בזה מסתבר דנגע בזה באותו עת ועיין למהרש"א ז"ל שם:

משנה ד

הממלא ביו"ד דליים מדברי הר"מ ז"ל בפירושו נראה דהטעם משום דאין בו דעת לישאל ולפ"ד ביש לו אגניים כההיא דנדה ע"כ דהוי ודאי ולא ס' ולא ידעתי אמאי לא הוי ס' דאפי' יש לו אגניים שמא לא נפל אלא אחד ועיין להתוס' שם ועיין להרמב"ם ז"ל בחיבורו ובהראב"ד ז"ל ובכ"מ שם:

משנה ה

על ס' רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה פירש"י ז"ל בפ"ק דשבת דס"ס הוא שמא של בהמה ואת"ל של אדם שמא של אדם טהור ואפ"ה שורפין ע"ש וק' דא"כ אמאי על ס' מגען אין שורפין הא אפי' בס"ס שורפין בזה ומ"ל תרי ספיקי או תלתא ספיקי ונ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דס' מגע קיל טפי כמ"ש הר"ן ז"ל במ' ע"א והביאו החזו"ן במשנה שאח"ז דאפי' בס' אחד אין שורפין בס' מגע ע"ש אמנם קשה על הר"ן ז"ל במס' נדה דל"ד דפריך אמתני' דקתני על ספק אין שורפין ממתני' ודחיק לאשכוחי דההיא בספק ספיקא ואמאי לא משני דההיא מיתוקמא אפילו בס"א ובספק מגע:

והר"מ ז"ל בפי' ובחיבורו פי' נתערבו שוה בשוה וס' אי ניכר מראיתו ע"ש וק"ל דהא הוי ס' חסרון ידיעה ולא הוי ספק כמבואר בי"ד סימן צ"ח דין ג' ואמאי על ס' מגען אין שורפין מטעם דהוי ס"ס הא הספק שמא אינו ניכר לא הוי ס' ואינו מצטרף להיות ס"ס וצ"ל דאע"ג דס' חסרון ידיעה לא הוי ס"ס היינו לענין ס' אחד אבל לענין ס"ס מצטרף שפיר וכה"ג כ' התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"א בד"ה והביאם הט"ז בי"ד סי' ק"ץ ע"ש ובמ"א כתבתי שהוא תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים בר"פ האשה שהלכה ע"ש בפירש"י ז"ל ובהכי ניחא מה שהק' הט"ז בסי' צ"ח שם ממה שפ' בסי' פ"א גבי גבינות דההוא לענין ס"ס ע"ש ועיין להש"ך סי' נ"ג ונ"ה ועמ"ש בר"סי ק' ע"ש:

משנה ו

ב' רוקין וכו' בתוס' הביאה הר"ש ז"ל דמי רגלים שנתערבו רי"א רביעית בסאתים והיינו שנתערב במין במינו דמין בשאינו מינו תלוי בניכר ואף דס"ל לר"י מ"במ לא בטיל בדרבנן בטיל רביעית בסאתים וכה"ג איתא בחולין דצ"ט ע"ב דג טמא רי"א רביעית בסאתים ופריך והאר"י מ"במ ל"ב ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכ' התוס' דהיינו דאינו אסור אלא מדרבנן אבל הראשונים שם כתבו דדוק' בציר דזיעה הוא אבל בשאר איסורין דרבנן לא ומתוספת' זו יש ראיה לדברי התוס' ועיין להתוס' שם דק"ח ע"ב בר"ה חלב ובמ"א כתבתי בזה ע"ש:

משנה ז

ס' משקין ליטמא הק' בהגהת הרא"ש ז"ל אמאי לא חשיב ליה בהדי ו' ספיקות שטיהרו חכמים לעיל במש' ה' ע"ש מה שתי' שהוא דחוק ולק"מ דהר"ש והרא"ש ז"ל לעיל בהך משנה כ' דבית הפרס לאו היינו שאבד בה קבר דא"כ אמאי תולין למ"ד אלא שנחרש דלא הוי אלא מדרבנן ע"ש וטומאת משקה ליטמא מדאורייתא היא ואף להר"מ ז"ל שפי' באבד מ"מ כבר כ' התוס' בשבת די"ו דהך ו' ספיקות באושה תקנום ולכך לא חשיב אחריני בהדייהו:

ודע דהר"מ ז"ל בחי' שינה מס' משנתינו ועיין להתי"ט וי"ל אמאי לא חשיב הר"מ ז"ל טומאת זיבה כמו דחשיב ס' נגעים:

והנה הר"ש ז"ל הביא מאי דפריך בגמ' דנזיר דר"א אדר"א וע"ש בסוגיא וק' דבלא"ה תקשה דר"א אדר"א דברייתא והגמ' בפסחים די"ו פירכא ואסיק לה בקושיא וא"כ מאי תליא זה באוקמתא דשם הא ר"א והא רבנן וי"ל דהגמ' בנזיר משני אחדא כדמשני התם ולא חש להנהו פירכי והא לדבריו וכו' ע"ש אמנם הדבר הק' מ"ש הר"ן ז"ל שם בפי' הסוגיא דבלאו אוקמתא זו ל"ק דר"א אדר"א די"ל דר"א ס"ל ס' דרבנן לחומרא ע"ש דא"כ אמאי לא משני הכי בגמ' דפסחים גם לא הזכיר על דל שפתיו גמ' דפסחים והיל"ל בפשיטו' כמ"ש לדעת הר"ש ז"ל:

מה שהק' הר"ש ז"ל דר"י אדר"י וכ' דמאי דהדר ביה היינו מכלים ע"ש בסוגיא דפסחום דבעיא היא בגמ' שם אי הדר ביה מכולא מילתא ולא פשיט לה:

משנה ח

ספק טומאה צפה עיין בהר"ש ז"ל שהקשה תרי ברייתות דתוספת' בהדי הדדי ובפ"ב מסיק דתנאי היא ופליגי בהא מילתא אי ספק טומאה צפה טומאה צפה טהורה גם לתרומה ע"ש והר"מ ז"ל בחי' בפי"ד מהא"ה פסיק לתרוויהו ונ"ל לדעת הד"מ ז"ל דבתרומה מחלק בין טומאה צפה ובין טהרה צפה וראיתי להחזו"ן שכ' דביין לא איתמר טומאה צפה כמ"ש מדברי התוס' בפ"ק דנדה ד"ג ע"ב בד"ה והתניא ומדברי הר"ש ז"ל במ"ג ועפ"ז כ' דדברי הר"ש ז"ל סתראי נינהו ע"ש ונר' דכוונתו מדכ' התוס' והר"ש ז"ל דחששה שמא היה השרץ ביין מכלל דאי ידעי' דהיה אלא דהספק שמא נגע הוה מטמא ואמאי לא הוי ספק טומאה צפה אלא ע"כ ביין לא וליתא דאי היה השרץ ביין בתחילה טימא היין והיין טימא הדליים דמשקין מטמאין כלי ולא שייך בכאן טומא' צפה דהשרץ ודאי נגע ביין ולכך הוצרכו לומר ביין דאי במים דבור לא מקבלי טומאה עיין בריש מקוואות ועיין למהרש"א ז"ל מ"ש בדברי התוס' ולפ"ז גם ביין שייך טומאה צפה לענין אדם דאינו מקבל טומאה מן המשקין או בכלים אם ברי לן שלא נגעו במשקין אלא דהס' הוא אם נגעו בשרץ הצף:

עו"ש ס' ירידתו טמא וכו' עיין מ"ש הר"מ ז"ל בפי' המשנה שירד לטבול וע"כ איירי שטבל דבלא"ה טמא הוא מטו' א' וא"כ אף אי נגע בשרץ הרי טבל וצ"ל דירד לטבול מטומאה קלה ולא טבל ובעי' לטמויי טומאה חמורה ומר חמי החכם השלם והכולל כמוה"ר דוד הכהן הי"ו ההוא אמר דיש לפ' פי' דמתני' הכי דבירידתו לטבול שהוא טמא חיישינן שמא נגע בשרץ בעודו טובל והוי כטובל ושרץ בידו ולכך טמא דמוקמי' ליה על חזקתו שהוא טמא משא"כ בעלייתו שכבר טבל ואירע הספק בעלייה אז מוקמינן ליה על חזקתו שהוא טהור ודפח"ח ועיין במסכת נזיר דף ס"ב ע"א ע"ש:

משנה ט

כיצד היה מקל וכו' ס' טהור כן הגי' בכמה ספרים ונ"ל שהיא גירסת הרב והר"ש ז"ל ועיין להתי"ט:

משנה י

רי"א וכו' עמ"ש הר"ש ז"ל לחלק בין המגע לבין העיסה עצמה נעשית בהם והק' ע"י מאי מוכיח בגמ' מינה דר"י ס"ל דאורייתא ע"ש וע"ש בסוגיא דלא מוכח אלא מברייתא אחריתי דהיא בעיקר טומאת מגע איירי ע"ש ודע דמ"ש הר"ש ז"ל בפי' התוספתא דטעמא דנגובים משים דאינו עומד להתברר ספיקו טמא יש לעמוד בזה מס' דרבנן לקולא באיסורין ועיין להרמב"ם ז"ל בחיבורו ולהראב"ד ז"ל בהשגותיו דמפ"ל דנגובין מטעמא אחרינא ע"ש ולא ע"ט האסף פה:

משנה יא

אבל דבר שהוא אב הטומאה וכו' עיין להתי"ט בפ"ב ממס' מקוואות משנה ב' מה שהק' על הרב שם ממתני' דהכא ועמ"ש שם ועיין לקמן בפ"ה משנה ח' שבאתי לכלל ישיב ע"ש:

פרק ה

משנה ג

אלו ואלו תלויות ק' אמאי לא ישרפו מ"ש ממתניתין ה' בפ"ד דהכא נמי ודאי מגען וס' טומאתן וצ"ל דש"ה דא' מהם טהור ודאי אלא דק' דא"כ לקמן במשנה ו' גבי ככרים ג"כ תלויות והר"מ ז"ל בחיבורו כ' ישרפו וכבר הוק"ל כן להמש"ל בפי"ט מה' א"הט ע"ש ונראה דשאני הכא משום דס' טומאה בר"הר קי"ל אפי' מס' דרבנן ומש"ה הכא דוקא תלויות:

כתב המש"ל שם דהא דקתני הזה וטבל אחר שנאכלו משום דאיירי באכלם הוא בעצמו וא"כ אי נאכלו אח"ך ממ"נ טמא משום דאכל אוכלין טמאים והיא פסול גויה עש"ב וק' דמ"מ הו"ל למתני האכילה בין הזאה לטבילה כיון דמשום פיסול גויה נגעו בה הרי טו' לא בעיא אלא טבילה והיא בכלל ההיא דכל הטעון ביאת מים מד"ס דמסכ' פרה וכ"מ בכריתות די"ג ע"א ע"ש:

עוד כ' המש"ל שם דספק טומאה בר"הר דא' מהם טמא ודאי טמאין מדרבנן ולא שייך לחלק בין בא לישאל בב"א לזאח"ז דש"ה שלא נולד הספק כאחד אבל היכא דנפל הספק באחר כההיא דשני נזירים אפילו בזה אחר זה הוי כמו בב"א וע"ש שחילק עוד חילוק אחר ועל שניהם אני תמיה מגמ' דפ"ק דפסחים צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עאל היינו ב' שבילין וע"ש ברש"י ז"ל והטור אורח חיים סי' תל"ט והרמב"ם ז"ל בהלכ' חמץ ע"ש וצ"ע:

כתב המש"ל שם דהא דקי"ל בה' תערובת דאם נפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם דוקא נפל קודם שנודע התערובת עש"ב והש"ך סי' ק"י כתב אפילו נפל אחר שנודע ע"ש וכ"נ עיקר כמ"ש מדברי הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם שכ' דהפילה קודם שנודע התערובת שרי דלא שייך למגזר שוגג אטו מזיד אבל אחר שנודע התערובת גזרי' שוגג אטו מזיד אבל נפלה מעצמה אפילו אחר שנודע התערובת ע"ש ול"ד לב' שבילין דהתם בתערובת האיסור מעורב בהם ולא שייך לתלות ולכך כי נפלה דאיכא תלייה שרי' לה משא"כ בב' שבילין דכל אחד לחודא ואיכא מה לתלות ולא תלי' ואי דמיא הא דשבילין להדין שהמציא הש"ך שם הוא דדמיא ואי הענינים דומים זה לזה כדברי המש"ל יש ראיה מכאן להדין שהמציא הש"ך מסברתו ודו"ק:

משנה ז

ועל בגדיו הולכין אחר הרוב עמ"ש הר"ש ז"ל דאמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכו' ע"ש והתי"ט כתב שהוא הביא לעיל בשם התוס' דלא אמרינן סמיך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר ע"ש ואתמהה דדוקא לחששא דמיעוטא לחודא הוא שכ' דהוי מדרבנן אבל בסמיך מיעוטא לחזקה מדאוריית' היא ואפי' להקל וגמ' ערוכה היא בחולין דפ"ו בההיא דתינוק שנמצא בצד העיסה וכ"כ התוס' שם בהדיא וצ"ע:

משנה ח

שוטה אחת בעיר כ' הר"מ ז"ל דהוי ודאי טומאה והק' החזו"ן בלא"ה ס' רוקין הנמצאין שורפין עליהם תרומה ומאי נ"מ בהכי ותי' דנ"מ לענין ס"ס בשני רוקין אחד טמא ואחד טהור והוק"ל עפ"ז דאם כן בכותית מאי איכא למימר דאפי' בחד ס' טהור דספיקא דרבנן לקולא ע"ש ואע"ג דתנן לעיל בפרק ד' דבר שהוא אב הטומאה מדרבנן ס' להחמיר ורוק הזב הוא ממעינותיו וחז"ל גזרו עליהם כזבים מ"מ י"ל דה"ד ברוק אחד ס' טמא ס' טהור אבל בשני רוקין אחד טמא ואחד טהור דאיכא טהרה קבועה ספיקו להקל וכמ"ש הר"ן בשם הראב"ד הביאו החזו"ן לעיל בפ"ד משנה ו' דקיל שני רוקין מרוק אחד וע"ש ועפ"ז נ"ל לישב מה שהק' התי"ט בפ"ב דמקוואות מ"כ על הרב שם שפי' להא דקתני שם בטומאה חמור' היינו אב"הט דאורייתא דאפילו אב"הט ספיקו להחמיר וכ"נ מסיפא דמתני' שם ע"ש ועפ"ה י"ל משום דקתני שם ב' מקוואות א' יש בו מ' סאה וכו' ולכך אצט' לפרושה בדאורית' כיון דהוקבעה הטהר' כמ"ש הר"ן ז"ל וסיפא דמתני' שם דלא קתני אב"הט דרבנן משום אידך בבא דקתני ס' יש בו מ' סאה וליכא אלא מקוה אחר באופן דמתניתין נקטה הקצוות משום דכיילא לכולהו גווני:

משנה ט

וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו איתא בתוס' והביא' הר"ש ז"ל דדוקא לעצמו ולא לאחרים והיא מימרא דר"י בר"פ אמ"ל לפי פירש"י ז"ל שם וי"לד אמאי ל"ק הגמ' תניא כוותיה מתוספתא זו ומכאן סיוע לפי' הר"מ ז"ל בחיבורו שם דמפ"ל להא דרב יוסף דקאי על ר"ן דקאמר הלכה כר"י ע"ש:

איתא בתוס' הביאה הר"ש ז"ל ב' אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא בר"הר ס' טהור והק' הר"ש ז"ל דבעירובין אמרי בגמ' בתרי ותרי ס' טמא ע"ש והק' החזו"ן דהא ר' יוסי פליג התם ע"ש ולא היא דטעמ' דר"י התם משום דס"ל תחומין דרבנן ול"ל עיקר מ"ה ע"ש בגמ' במאי דפריך דר"י אדר"י ע"ש:

פרק ו

משנה ו

עד שיאמ' ברי לי שלא נגעתי כתב הר"ש ז"ל ל"ד אלא כל היכא שיש לו במה לתלות תלינן כדאמרי' בפ"ק דפסחים ד"כ וכ' התי"ט דה"ד בס' הרגיל וס"ס אבל בחד ספיקא אפי' בס' הרגיל לא מתלי' ע"ש נראה דסובר דאפי' ספק הראשון הוא ס' הרגיל לא מתלי' ובעי' ס"ס ואין נ"ל אלא דאם הס' הראשון ספק הרגיל שרי ולא בעי' שם לס"ס אלא משום דהספק הא' אינו רגיל אלא הס' הב' ולכך אי הא' ודאי הוי ס' וודאי ואין ספק מוציא מירי ודאי ולכך אצט' לו' בגמ' דהא' אינו ודאי אלא ס' אבל אם היה הס' הא' ס' הרגיל המשל אם היינו אומרים דרגיל הוא שלא להפיל אה"נ דהוה שרי' ולא אצטריך ס"ס תדע דבגמ' מעיקרא הוה ניחא ליה מתני' דמדורות לחודא אי לאו מתני' דפסחים ואע"ג דההיא דמרורות ר"הי הוה ניחא ליה משום ספק הרגיל אפילו להוציא מידי ודאי ומכח מתני' דפסחים הוא דדחיק לאשכוחי ס"ס וא"כ בס' הא' ספק הרגיל דאין כאן הוצאה מידי ודאי סברת המקשה במקומה עומדת באופן דנ"ל פשוט דאם אין כאן הוצאה מידי ודאי אלא דהס' הא' ספק הרגיל שרי' בר"הי דלא כהתי"ט ועיין להש"ל:

פרק ז

משנה ו

הגבאים שנכנסו וכו' לפ"ד הר"מ בחיבורו וכפי' ניחא שפיר סוגית הגמרא בחגיגה ד"ו אבל לפ"ד הר"ש ז"ל סוגיית הגמ' גמגום יש בה כמו שתראה ודע דלפ"ד הר"מ ז"ל מאי דקתני נאמנים לו' לא נגענו היינו משום דמרתתי מגוי ואיירי בנכנסו בעדים ודין התוספתא דהפה שאסר לא הוזכר במשנה ודברי הרב תי"ט צ"ע:

משנה ז

המניח כליו מגת זו וכו' הר"מ מפ"ל רישא בכהן וסיפא בישראל ועיין לקמן בפ"ח מ"ב והר"ש מפ"ל רישא בנכרי ומטעם יי"נ נגעו בה והחילו' הוא דנגע ולא משתמ' ולכך גבי נכרי דנגיעתו אינה אוסרת בכלים ה"ז טהורין אבל בסיפא דבנגיעה מטמא להו ולכך טמאין ולמסקנא דגמ' בע"א דטהרות חמירי מיי"ן א"צ לזה הטעם והנה הת"ח הק' מדקי"ל בי"ד סי' קל"ו דמשלח כלים ע"י נכרי צריך חותם והוא דינא דגמרא בסוף ע"א רבה כי הוה משדר גולפי וכו' ע"ש ול"ק דמפקיד שאני וכמ"ש הר"ש ז"ל בדין התוספתא דמצא מפתח מקולקל ע"ש:

פרק ח

משנה ב

המפקיד כלים עיין להמש"ל בפרק כ"ד מהלכות כלים משנה ז' ע"ש:

משנה ו

כלל אמרו וכו' בגמ' דכריתות ר"פ דם שחיטה קאמר בגמ' דשאני בין אפוקי טומאה ועיולי טומאה והוא דין משנתנו ממש ובפי' אפוקי טומאה אי ר"ל אחר שנטמא או אחר שנראה לקבל טומא' הדבר במחלו' הוא שנוי בין הר"מ והראב"ד ז"ל בפ"ב מה' ט"א ועיין להתי"ט וק"ל לדעת הראב"ד דמקבל טומאה מגמרא דפסחים דמ"ה הפת שעיפשה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה אמאי קתני בכביצה דהיינו לטמא אחרים כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' טו"א ולא השיגו הראב"ד טפי הול"ל לטומאת עצמן וצ"ע. ועוד ק"ל לדעת הראב"ד ממ"ש שם בפסחי' משום ר"ן אמרו אינה מטמאה והא דתנן כל המיוחד וכו' דלא כר"ן ולדעת הראב"ד נימא דר"ן לקבולי טומאה קאמר אבל אם כבר טמאה מודה ר"ן דטמאה כדתנן כל המיוחד ובשלמא לדעת הרמב"ם ניחא דת"ק דקאמר מטמאה ע"כ כבר טמאה ולטמא אחרי' קאמר כדקתני בכביצה וא"כ ר"ן דקאמר אינה מטמאה אפילו אם כבר טמאה ולהכי מוקי מתניתין דכל המיוחד דלא כר"ן אבל לדעת הראב"ד ק'. ולפמ"ש הרב נודע ביהודה בחי"ד סי' כ"ו דלדעת הראב"ד אם כבר נטמא אף אם נפסל מאכילת כלב עדיין טמא ניחא אך קמייתא ק' וי"ל דלדעת הראב"ד מאי דקתני בכביצה חידושא לר"ן דאפילו כבר נטמא אינה מטמאה וניחא השתא הכל ועיין להרמב"ן והרשב"א בחי' בחולין דע"א ע"א:

עו"ש ריב"ן מטמ' בגמ' דנדה מייתי טעמ' דריב"ן דיליף ק"ו מטומא' חמור' ע"ש ולפ"ז לריב"ן אפי' בכפרים טמא דיש ללמוד ג"ז מק"ו וכ"כ התוספו' שם דמאי דפריך בגמרא שם אי בכפרים וכו' הכל הוא לרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל על הרב ז"ל שכתב דבכפרים אף ריב"ן מטהר ולא ידעתי טעמו ובעיקר הקו' קשה אמאי לא פרכי' מה לטומאה חמור' שכן מטמא' בכזית תאמר בטומאה קלה שאינה מטמאה אלא בכביצה דלטמא אחרים לכ"ע בעינן כביצה:

עו"ש שיש להם מעשה וכו' עיין להתוספות בפ"ק דחולין די"ב ע"ב בד"ה ותבעי לך וכו' עש"ב ועיין בהר"ש ז"ל:

משנה ח

שתים מצטרפות היינו על ידי משקה ואף על גב דחנן לקמן הקטפרס אינו חיבור לטומאה להמפרשים דאם נטמא זה לא נטמא זה הכא שאני דאיירי לטמויי המשקה גופיה ולא לטמא האוכלין ועיין להגהת הרא"ש ז"ל:

כתב הר"ש ז"ל דמי פירות אין מחברין כדתנן בט"י וכ' התי"ט ואין משם ראי' דט"י קל ע"ש וכ' עליו בתוס' חדשים ממהרש"א ז"ל דיל"הר מדתנן בפ"ב דתרומות עיגול דבילה שנטמא מקצתו לא נטמא כולו ומוקי לה בירושלמי במפ' והתם לא שייך לאוקומה בטבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר ע"ש והוא תימה דההיא בתרומה איירי ולא במעשר ויש לקיים ראייתו מצד אחר דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו כדאיתא בגמ' דנדה דע"א ודוקא בט"י אינו פוסלן כמ"ש התוס' בנדה ד"ז ע"א ע"ש ועיין לקמן בפרק יו"ד משנה ד':

ע"וש ואם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף כ' הכ"מ דמדברי הרמב"ם ז"ל נרא' דמפ' כעין החרדל אמשקה קאי ע"ש ותמה החזו"ן דמהיכן נ"ל כן דהרמב"ם העתיק לשון המשנה ממש עיין שם. וחד צ"מ השיב עליו דלשון המשנה מצטרף אבל הר"מ שינה וכתב מצרף משמע אמשקה כעין החרדל והדבר מובן מאליו והוא נכון:

פרק ט

משנה ט

פרורין על גבי פרורין אף על פי וכו' הנה להסוברים דדוקא לטמא אחרים הוא דבעי' כביצה א"כ ע"כ מתני' איירי לטמא פירור חבירו וכמ"ש הר"ש ז"ל א"כ ע"כ דאוכל מטמא אוכל מיהת מדרבנן א"כ קשה בגמ' בפ"ק דפסחים די"ד ע"א דס"ד דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל היינו אפילו מדרבנן מה יענה למשנה זו בנמצא על גבי פרורין והוא נוגע בכביצה דקתני רישא טמא:

עו"ש וכן מטלי' מהוהא הרב ז"ל פי' בס' אי טמא מתחילתו והק' התי"ט דאף אי טמא מתחיל' כשחזר מהוהא פרחה טומאתו כדתנן בפכ"ז דכלים ע"ש וי"ל דמאי דקתני התם טהור היינו דאינו מקבל טומאה ושאני לן בין אפוקי טומאה לעיולי כדמחלק הגמ' בפ' דם שחיטה וכדתנן בפרקין דלעיל:

פרק י

משנה א

אר"י וכו' ר"י קאי אר"ש דאף אי טמאין להם מ"מ הם טועים בהיסט ומ"מ לענין הלכה ר"י ור"מ שוין אלא דבטעמייהו פליגי ונ"מ בין הטעמים היכא דהטומאה אינה מטמאה בהיסט ופירשו הר"מ והרב והר"ש ז"ל שפה אחת ודברים אחדים ולא כאשר חשב התי"ט גם מ"ש דנ"מ היכא דאמרי לא נגענו ע"ש ק' דמ"מ הרי הם טמאי' מכח ההיסט מאי אית לך למימר היכא דליכא טומאת היסט היינו תי' קמא:

משנה ד

ואם נתן בידים טמאות וכו' כ' הר"ב והר"ש ז"ל דה"ל חולין הטבולין לתרומ' כתרומה ע"ש ועמ"ש התו' בפ"ק דנדה ד"ז ע"א ועמ"ש ך לעיל בפ"ח משנה ח':

משנה ו

ספיקו טהור כתב הרא"ש ז"ל בע"ה איירי והטעם דקרוב לודאי דשפת הבור היא ע"ש וק' דאמאי לא פי' הטעם דס' דרבנן לקולא כיון דבטומאת ע"ה דרבנן עסקי' וי"ל דטומאת ע"ה היא אב"הט דמטמא אדם וכלים ובאב הטומאה אפי' דרבנן ספיקו להחמיר וכדתנן לעיל בפ"ר ועמ"ש בפ"ה מ"ד ע"ש אבל ק' לפי טעמו אמאי פי' בע"ה אפילו בזב גמור והרמב"ם בחיבורו כתב כדברי הרא"ש ז"ל אבל לא כתב בע"ה אלא בטמא סתם ע"ש:

משנה ז

ונמצא שרץ נ"ל דטעמא דמשנה זו דתלי' אפי' בר"הי משום דאיירי בשרץ צף וספק טומאה צפה טהור אפילו בר"הי כדתנן לעיל בפ"ד עיין שם וקושי' התי"ט עיין להרא"ש ז"ל שתי' עיין שם:

הר"ש ז"ל רמי ב' ברייתות אהדדי בספק טומאה צפה בתרומה וכתב דתנאי נינהו והרמב"ם ז"ל פסק שניהם ועמ"ש בפ"ד:

תם ונשלם מסכת טהרות

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה