משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת הוריות · דף ב.
מתני' בין שעשו ועשה עמהם וכו'. כ' בתוס' צ"ע אם ב"ד מביאין כשבה ושעירה ע"ש ומפשט לשונם נראה דהספק הוא אם כשעשה היחיד עפ"י הוראתם אם מביאין ב"ד כשבה או שעירה כמו אם חטאו רוב ציבור דב"ד מביאין ע"י פר אך מהגמ' לקמן יש להוכיח דב"ד פטורין כה"ג. והוא ממאי דאמרי' זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ומייתי מדתניא הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים ומוקי לה ביחיד שעשה בהוראת ב"ד ואם איתא דב"ד חייבין מאי קאמר ר"מ פוטר הא מ"מ ב"ד חייבין שהרי. כל היכא דאיכא חיובא לחד מנייהו לא מתני פוטר כדמוכח מדפריך אי ברוב ציבור מ"ט דר"מ דפוטר הרי דאע"ג דאיכא למימר פוטר הציבור כיון דב"ד חייבין לא מתני פוטר כיון דר"מ פוטר הציבור ומחייב ב"ד ורבנן איפכא ובמסקנא כי מוקי לה ברוב ציבור מוקי לה כר"ש דרבנן מחייבי ב"ד וציבור ור"מ פוטר לחד מינייהו אבל אי אפי' רבנן לא מחייבי אלא לחד אי ר"מ לא פטר אלא לחד מינייהו לא מתני פוטר ואין לומר דאה"נ הספק של התוס' הוא אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אי מחייבי גם כ"ד דהשתא רבנן מחייבי ב"ד ויחיד ומתני ליה שפיר ר"מ פוטר לחד מינייהו שהרי אי איכא לספוקי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד דמחייבי גם ב"ד אינו אלא לר"ש דברוב ציבור מחייבי ציבור וב"ד אי גם ביחיד כן אבל אי ברוב ציבור ל"מ תרוייהו אין מקום להסתפק ביחיד והגמ' כי מוקי לה ביחיד אכתי לא ס"ד לאוקמה כ"ח עד לבסוף וא"כ למ"ד יחיד בהוראת ב"ד חייב אין ב"ד חייבין וא"כ היכי קאמר ר"מ פוטר אלא ע"כ ב"ד ל"מ על היחיד העושה בהוראתן וכ"נ מגמ' לקמן דקאמר מתקיף לה ר"פ ודילמא לא הן ולא ב"ד הרי דיחיד שעשה בהוראת ב"ך אין ב"ד חייבין ע"כ נראה דספיקן של התוס' הוא אי ב"ד עשו הן עצמן על פי הוראתם אי מחייבי כשבה ושעירה כיחיד די"ל דאנוסין הם כיון שעפ"י הוראתם עושים ואע"ג דמחייב קרבן באומר מותר מ"מ עפ"י הוראה גרע טפי:
גמ' הורה לעשות חייב וכו' וברישא ה"ה דהו"מ למתני הורה בלא לעשות פטור דהוי רבותא טפי מלמד כדרך שהיה למד:
גמ' הורו לה ה"ד להנשא והלכה וקלקלה: פירש"י מדקתני להנשא דייק. וכ' מהרש"א די"ל דמ"ש להנשא כדי לחייבה בקלקלה אלא משום דב"ד לא היה להם לחוש לזה וכו' ע"ש וקושיתו אינה אלא אי פי' קלקלה בזנות אבל אי אלמנה לכ"ג אי ב"ד נחתי להכי הול"ל להנשא בהיתר שהרי אלמנה לכ"ג נמי בת נישואין ולפ"ז ניחא מ"ש רש"י קלקלה בזנות דלא כר"י דת"כ ומהרש"א עמד ע"ז ולפי"ה י"ל דרש"י נחית לומר דאפי' למ"ד מתה א"ש מאי דדייק בגמ' מדקתני להנשא ועי"ל דס"ל לרש"י דאי הגמ' כאן ס"ל כמ"ד אלמנה לכ"ג לא הול"ל אף אנן נמי תנינא אלא הול"ל תנינא ומאי קמ"ל ר"ד ועוד דהו"ל להקשות אשמואל אלא ע"כ דס"ל כמ"ר זנתה ומשום די"ל דלהנשא הוא לחייבה בזנות להכי לא נקט לה בלשון קשיא אלא בלשון סיעתא דמ"מ לא הי"ל לב"ד לחוש וכו' וכמ"ש מהרש"א:
גמ' מיתיבי מע"ה פרט למומר וכו'. משמע ליה להגמ' דליכא מאן דפליג אדרשא דבעי' שב מידיעתו ות"ק דאצט' למדרש מקרא דמע"ה היינו דבעי למיפטר אפי' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ולכך הוצרך רש"י להביא הבינייא דא"כ מומר לאכול חלב וכו' ואפי' למ"ד לקמן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לפ' אהך דבעי שב מידיעתו אלא דס"ל דשאני עשה בהוראת ב"ד משום דאי מתיידע להו לב"ד וכו' ואע"ג דהשתא לא ס"ד הגמ' לשנויי הכי גבי נתחלף חלב בשומן מ"מ בעשה בהוראת ב"ד ממש ידע לה להך סברא דאי מתיידע להו לב"ד וכו':