משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת הוריות
דף ב.
מתני' בין שעשו ועשה עמהם וכו'. כ' בתוס' צ"ע אם ב"ד מביאין כשבה ושעירה ע"ש ומפשט לשונם נראה דהספק הוא אם כשעשה היחיד עפ"י הוראתם אם מביאין ב"ד כשבה או שעירה כמו אם חטאו רוב ציבור דב"ד מביאין ע"י פר אך מהגמ' לקמן יש להוכיח דב"ד פטורין כה"ג. והוא ממאי דאמרי' זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ומייתי מדתניא הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבים ומוקי לה ביחיד שעשה בהוראת ב"ד ואם איתא דב"ד חייבין מאי קאמר ר"מ פוטר הא מ"מ ב"ד חייבין שהרי. כל היכא דאיכא חיובא לחד מנייהו לא מתני פוטר כדמוכח מדפריך אי ברוב ציבור מ"ט דר"מ דפוטר הרי דאע"ג דאיכא למימר פוטר הציבור כיון דב"ד חייבין לא מתני פוטר כיון דר"מ פוטר הציבור ומחייב ב"ד ורבנן איפכא ובמסקנא כי מוקי לה ברוב ציבור מוקי לה כר"ש דרבנן מחייבי ב"ד וציבור ור"מ פוטר לחד מינייהו אבל אי אפי' רבנן לא מחייבי אלא לחד אי ר"מ לא פטר אלא לחד מינייהו לא מתני פוטר ואין לומר דאה"נ הספק של התוס' הוא אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אי מחייבי גם כ"ד דהשתא רבנן מחייבי ב"ד ויחיד ומתני ליה שפיר ר"מ פוטר לחד מינייהו שהרי אי איכא לספוקי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד דמחייבי גם ב"ד אינו אלא לר"ש דברוב ציבור מחייבי ציבור וב"ד אי גם ביחיד כן אבל אי ברוב ציבור ל"מ תרוייהו אין מקום להסתפק ביחיד והגמ' כי מוקי לה ביחיד אכתי לא ס"ד לאוקמה כ"ח עד לבסוף וא"כ למ"ד יחיד בהוראת ב"ד חייב אין ב"ד חייבין וא"כ היכי קאמר ר"מ פוטר אלא ע"כ ב"ד ל"מ על היחיד העושה בהוראתן וכ"נ מגמ' לקמן דקאמר מתקיף לה ר"פ ודילמא לא הן ולא ב"ד הרי דיחיד שעשה בהוראת ב"ך אין ב"ד חייבין ע"כ נראה דספיקן של התוס' הוא אי ב"ד עשו הן עצמן על פי הוראתם אי מחייבי כשבה ושעירה כיחיד די"ל דאנוסין הם כיון שעפ"י הוראתם עושים ואע"ג דמחייב קרבן באומר מותר מ"מ עפ"י הוראה גרע טפי:
גמ' הורה לעשות חייב וכו' וברישא ה"ה דהו"מ למתני הורה בלא לעשות פטור דהוי רבותא טפי מלמד כדרך שהיה למד:
גמ' הורו לה ה"ד להנשא והלכה וקלקלה: פירש"י מדקתני להנשא דייק. וכ' מהרש"א די"ל דמ"ש להנשא כדי לחייבה בקלקלה אלא משום דב"ד לא היה להם לחוש לזה וכו' ע"ש וקושיתו אינה אלא אי פי' קלקלה בזנות אבל אי אלמנה לכ"ג אי ב"ד נחתי להכי הול"ל להנשא בהיתר שהרי אלמנה לכ"ג נמי בת נישואין ולפ"ז ניחא מ"ש רש"י קלקלה בזנות דלא כר"י דת"כ ומהרש"א עמד ע"ז ולפי"ה י"ל דרש"י נחית לומר דאפי' למ"ד מתה א"ש מאי דדייק בגמ' מדקתני להנשא ועי"ל דס"ל לרש"י דאי הגמ' כאן ס"ל כמ"ד אלמנה לכ"ג לא הול"ל אף אנן נמי תנינא אלא הול"ל תנינא ומאי קמ"ל ר"ד ועוד דהו"ל להקשות אשמואל אלא ע"כ דס"ל כמ"ר זנתה ומשום די"ל דלהנשא הוא לחייבה בזנות להכי לא נקט לה בלשון קשיא אלא בלשון סיעתא דמ"מ לא הי"ל לב"ד לחוש וכו' וכמ"ש מהרש"א:
גמ' מיתיבי מע"ה פרט למומר וכו'. משמע ליה להגמ' דליכא מאן דפליג אדרשא דבעי' שב מידיעתו ות"ק דאצט' למדרש מקרא דמע"ה היינו דבעי למיפטר אפי' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ולכך הוצרך רש"י להביא הבינייא דא"כ מומר לאכול חלב וכו' ואפי' למ"ד לקמן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לפ' אהך דבעי שב מידיעתו אלא דס"ל דשאני עשה בהוראת ב"ד משום דאי מתיידע להו לב"ד וכו' ואע"ג דהשתא לא ס"ד הגמ' לשנויי הכי גבי נתחלף חלב בשומן מ"מ בעשה בהוראת ב"ד ממש ידע לה להך סברא דאי מתיידע להו לב"ד וכו':
דף ב:
גמ' תרתי למ"ל בתוספי הרא"ש במתני' כ' דמתני' לא זו אף זו קתני לא זו אחד מהם דחייב משום דכיון דהוא ידע בנפשיה דטעו בודאי לא הסכים עמהם ובעי' עד שיסכימו כולן אלא אפילו תלמיד וראוי להוראה ולא זו אלא אפי' גמיר ולא סביר ע"ש ולפ"ד צ"ל מאי דפריך תרתי למ"ל היינו תלמיד א' וראוי להוראה שני דרישא דאחד מהם לא זו אף זו קתני ומ"מ מ"ש דבעי' שיסכימו כולן רבי יונתן הוא דאמר הכי לקמן ואיתותב ומסקנא דגמ' לא בעי' עד שיסכימו כולן איברא דהר"מ בה"ש פ' דבעי' שיסכימו כולן וע"ש להלח"מ:
גמ' הרי אלו ג' מיעוטין כ' בתוס' מהק"א איטנגין דהיכא דהיכא דאיכא למידרש לא דרשי' במיעוט אחר מיעוט ע"ש ואין להקשות מדאמרינן בגמ' בפ"ק דמנחות ד"ט ע"ב דהא דכתיב שמאלית למידרש דכ"מ שנא' כף אינו אלא ימנית ופריך דילמא אין מיעוט אחר מיעוט ע"ש דשאני התם דמאי דאיכא למידרש אינו לגופיה אלא לעלמא כ"מ שנא' כף וכו' ולכך פריך דטפי עדיף למידרש אין מיעוט אחר מיעוט דאתי לגופיה מלמידרש לעלמ' אבל כל היכא דאיכ' למידרש לגופיה לא דרשינן ליה במיעוט אחר מיעוט:
גמ' ש"מ מיעוט בהוראת וכו' הקשו בתוס' מהר"א איטנגין מנ"ל מקרא דיחיד בהוראה חייב ע"ש ול"ק דדוקא למ"ד פטור הוא דבעי קרא כדמוכח בפ' המצניע דצ"ד ע"א אבל למ"ד חייב מסברא דכיון דשוגג עפ"י הוראתם הוא הוי כשגגת מעשה דחייב:
דף ג.
גמ' ר"מ סבר יחיד שעשה בהורא' ב"ד פטור הק' בתוס' דילמא ר"מ סבר דוקא יחיד אבל ב' וג' פטורין ופליג אברייתא דת"כ ע"ש ואע"ג דברייתא דת"כ בשגגת מעשה מתניא מ"מ למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב טעמיה הוא משום דס"ל דבכלל שוגג דקרא הוא דמ"ל שגגת מעשה מ"ל שגג עפ"י ב"ד ולמ"ד כטור הוא דאצט' ליה קרא לפטור בפ' המצניע וא"כ אי ס"ל כברייתא דת"כ דגבי שגגת מעשה אפי' ב' וג' כיחיד דמו ה"ה בהוראה מיהו מדברי התוס' עצמן לעי נראה דלא ס"ל הכי ועמ"ש בדיבור הקודם:
גמ' מ"ס ב"ד משלים לרוב ציבור לפי גירסת ס"י בפירש"י ר"מ הוא דס"ל ב"ד משלים לרוב ציבור וחיוב ופיטור דקתני ברייתא אכשבה ושעירה קאי ול"ד למאי דפריך אי ברוב ציבור מ"ט דר"מ ולא מוקי לה ר"מ פוטר הציבור ורבנן מחייבי הציבור דכיון דכולהו בפר מיירי הו"מ למינקט נמי איפכא ר"מ מחייב ב"ד ורבנן פטרי ב"ד אבל השתא ר"מ ורבנן אכשבה ושעירה דקרבן יחיד קאי ועמ"ש מהרש"א:
גמ' אלא כי תבעי לך. כ' התוס' צ"ע אי הוה מצי למבעי נמי למ"ד ב"ד מייתי וכו' אם מתו מיעוט ציבור וכו' ע"ש. ומאי דאמרינן לעיל מרובים ונתמעטו היינו פלוגתא דר"ש ורבנן לאו דמתו מקצת ציבור אלא דנתוספו על הציבור שבאו מח"ל לארץ ועי"כ מה שהיו רוב חזרו להיות מיעוט:
דף ג:
גמ' מאי כל עדת וכו'. כ' מהרש"א דל"מ למי' דכל עדת היינו רוב דא"כ למ"ל קרא הא כתיב אחרי רבים להטות ע"ש. וק' דא"כ מאי פריך מדתניא אין גוזרין וכו' א"ר יונתן לישני דשאני הכא דאי לרוב לא אצט' קרא וע"כ כולו קאמר ע"כ נר' דהגמ' לאו מכל פריך כיון דכבר שמעי' מההיא דאין גוזרין דרוב ככולו אלא מעדת פריך דכיון דממעטינן אחד מהם גר מג"ש דעדה עדה כדתנן לקמן נילף נמי מהך ג"ש דכולו קאמר ומשני קושטא הוא דכולהו איתנהו אלא דהוראה לא בעינן דהורו כולן אלא רובו מתוך כולו:
גמ' בתחלה גובין עליהן כ"פ הר"מ בפ"ד מהלכות שקליה ובפי"ד מה' שגגות פ' כר"א דמתניתין דספק הוא ולא פירש דבגבו סתם או דלא הוה במתא ועיין להח"ן. ונר' דס"ל להר"מ דע"י שגבו ממנו אינו אלא ספק אי יהיב דעתיה וידע והגמר' לא פריך אלא לר"ש דפטר לגמרי אבל מ"מ אינו אלא ספק דשמא אפי' אמרו לו כשגובין ממנו לא יהיב דעתיה:
דף ד.
גמ' אי שאיל הוו אמרין ליה לפ"ז דוקא בהביאו כפרתן קאמר דהא לא שאיל אלא ע"י שהביאו כפרתן כפירש"י ובפירש"י בד"ה לא מבעיא יש ט"ס וכצ"ל דכי הביאו כפרתן דמי לספק אכל חלב:
גמ' ס' משחשיכה וכו' דברי רש"י כאן באו שלא בדקדוק דבגמרא בפ' ת"נ פריך מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וע"ז משני שינוי ע"ש:
גמ' חרי ביה ונעלם מדבר וכו'. עיין בתוס' במ"ש ול"ל איפכא וכו' וכוונתם דהשתא אחר שתי' דהכא דלא אמרי' דלחייבו בתרווייהו כמו נביא השקר משום דא"כ ליכתוב סתמא ע"כ דאין לו' דאחת מכל מצות משמע כולה מצוה כמ"ש בתחלה דאם כן אכתי קשה ליחייבו בתרוויהו מדכתיב אחת מכל מצות ודבר ולכך הוק"ל דהשתא נימא איפכא וכו':
דף ד:
גמ' אין חרישה בשבת. כ' התוס' דהחרישה צדוקים מודים בה וכ"כ מהרש"א ולא נתפרש בדבריה' טעמא מאי ובתוס' הרא"ש כ' מדכתיב בחריש ובקציר תשבות ע"ש. וא"ל דעשה הוא דאיכא ולא כרת ואין הצדוקים מודים בכרת דמהגמרא לעיל דפריך הוצאה בהדיא כתיב לא תוציאו משא נראה דאין הצדוקים מחלקין בזה. מיהו קשה נימא דהצדוקים מפרשי' דאיכא חריש איכא שבת לומר אין שבת בשביעית כדבסמוך וי"ל דע"כ הצדוקין לא מפר' כן דהא חרישה לא כתי' בהדיא בשביעית ואיך יפרשו בזמן דאיכא חריש הא אינהו לא משמע להו דחרישה אסורה בשביעית ועיין בתוס' בבעיא דבסמוך דאין שבת בשביעית:
דף ה.
גמ' מביאין ב' פרים וכו' פירש"י דקמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר אחד ועמ"ש מהרש"א ועיין להתוספות לקמן בר"ה שבעה שבטים ע"ש:
גמ' עשו ששה ותן רובו של קהל משמע דוקא ששה אבל מיעוט שבטים לא וכ"ה בירוש' אבל רש"י בד"ה רשב"א מ"ט כ' אפי' במיעוט שבטים והח"ן כ' דמהגמ' לעיל גבי אבע"א שבט שעשה בהוראת ב"ד יש הוכחה דאפי' במיעוט שבטים והיינו מדלא מוקי לה בשבט שעשה בהוראת ב"ד הגדול וחכמים דמחייבים אתו אפי' כר"ש ור"מ דפוטר משום דבעי רובא אלא ע"כ משום דלרשב"א משמיה דר"מ אפילו במיעוט שבטים מחייב וליתא דמ"מ קשיא לוקמה בשבט שעשה בהוראת ב"ד הגדול ובדליכא רובא דקהל דררב"א ל"מ אלא בהן רובו של קהל:
גמ' ור"ש ג' קהלי כתיבי וכו' הקשו בתוס' אמאי לא קאמר דר"ש ס"ל ד' קהלי כתיבי ודריש חד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל וכן לר"מ ע"ש ונ"ל דכיון דמדכתיב לכל העם בשגגה משמע דבעי' דעברי ב"ד עם הקהל כדאיתא בסמוך א"כ אי אית להו ד' קהלי כתיבי מסתבר טפי לדרוש לגרירה מלדרוש להוראה תלויה בב"ד דלא מפקי' קרא דלכל העם בשגגה. מפשטיה אלא אי נ"ל הוראה תלויה בב"ד מקרא דלא אתי מיניה גרירה ועפירש"י לקמן גבי מאי דפריך אי בהוראת ב"ד ר"ש ל"ל ע"ש:
דף ו.
גמ' שעיר דר"ח דילמא לא מייתי וכו' ואפי' ידעי' דאיכא דמתו מן הציבור מ"מ דילמא לא מייתי רובא ואין להקשות כיון דספיקא הוא נזיל לחומרא דס' חולין בעזרה די"ל דאוקי רוב ציבור בחזקת חיים כדתנן בגיטין השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:
דף ו:
גמ' ת"ש דתניא רס"א ה' חטאות וכו' יל"ד אמאי לא מייתי ממתני' בתמורה דט"ו ע"א דיליף ר"ש נתכפרו ועברה שנתה מולד ותמורה ומתו בעליה וה"נ יש ללמוד שותפות מתו ועברה שנתו ונתכפרו מולד ותמורה. וי"ל ממתני' דהתם י"ל דאין דנין אפשר משא"א ועיקר הלימוד דר"ש אינו אלא ממתו בעליה ומיירי במתו מקצת ציבור דהוי אפשר ואפי"ה אינה מתה דיליף מכפר לעמך ישראל כרלעיל אבל מייתו כל הציבור לא יליף משום דהוי אפשר משא"א וע"ש בתוס' בגמ' גבי מאי דקאמר קס"ד כי היכי דפליגי בנתכפרו פליגי במתו ע"ש. וא"כ שותפין דליכא למילף אלא מולד ותמורה לא ילפי' דהוי אפשר משא"א אבל מברייתא הלזו מייתי שפיר מדקתני שאין מיתה בציבור משמע משום דלא שייכא והוי אי אפשר ומשמע דיל ממתו כל הציבור וא"כ ע"כ דיליף אפשר משא"א וא"כ ה"ה שותפין:
גמ' שאין תמורה בציבור. פירש"י דכתי' לא יחליפנו לשון יחיד. וקשה דהכא אליבא דר"ש קיימינן ובספ"ק דתמורה יליף ר"ש ממעשר ואיך שבק דרשא דר"ש ונקט דרשא דת"ק וי"ל משום דלס"ד דגמ' דבמה מצינו יליף ולאו משום דבחד מקום גמיר הו"ל דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בב"א דהא תמורה ילפא ממעשר מדבר שהיה בכלל דהוי כמו היקישא ולכך הוכרח לומר דר"ש מודה בדרשא דת"ק ולא אצט' היקיש' למעשר אלא למעוטי קב"ה:
דף ז:
כגון שהיו שניהם מופלאין. עיין למהרש"א מה שהק' ועיין בתוספות ובתוספי הרא"ש:
גמ' הוא בחלב שע"ג הקיבה. פירש"י והוי דבר שאין הצדוקין מודין בו כגון שטעו בין כזית לפחות מכזית ור"ל שטעו בשיעור הזית שאמרו ששיעור זית הוא גדול ואכלו פחות מן השיעור שאמרו והוא באמת כזית וכה"ג איתא בר"פ יוה"כ ע"ש ועיין במפרשים:
גמ' ישגו יכול יהיו חייבין על שגגת מעשה. הקשו בתוס' הא מדכתיב דבר ולא כל הגוף ע"כ לאו בשגגת מעשה ועוד ב"ד אמאי מייתו טוביא חטא וכו' ע"ש. וי"ל דיכול דקתני היינו ר"ל דיכול יהא חייב גם בשגגת מעשה ויהא חייב בשגגת מעשה או בהוראה ודבר ולא כל הגוף אהוראה קאי וב"ד דחייבין נמי היינו אהוראה ת"ל ישגו ונעלם דבר למעט שגגת מעשה דאי חייב בשניהם למ"ל קרא הא מדבר ולא כל הגוף נפקא עור הקשו בתוס' הא נ"ל לעיל מע"ה אפי' רובא ואפי' כולה ע"ש וי"ל דאי לא כתיב אלא ישגו בע"כ היינו אומרים דדרשא דע"ה לרובא לחוד ולא לכולה כיון דכתיב ישגו:
פירש"י בד"ה ותסברא וכו' לאשמת העם וכו' עכ"ל. וקרא דנפש דלקמן לא אתי אלא לנשיא ויחיד וגמ' דנקט משוח אגב הנך נקטיה דמשוח מלאשמת העם נפיק:
דף ח.
מתני' אין חייבין לא ע"ד שזדונו כרת ושגגתו חטאת מפי' רש"י נר' דעל שגגתו חטאתו הוא דאתי לאפוקי אשם וק' דמזדונו כרת לחודא מפקי' אשם דאפי' אשם מעילו' א"ח על זדונו כרת דאפילו לר' הזיד במעלה במיתה בי"ש הוא ולא כרת ועיין בכריתות דכ"ב ע"כ:
גמ' וילמוד תחתון מעליון עיין בתוס' שכ' דדבר הלמד בג"ש א"ח ומלמד בג"ש וכ"כ מהרש"א לקמן בע"ב והוא תימה דבגמ' בפ' אז"מ אמרי' דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש וי"ל דהיכא דלא אתי ג"ש אלא להך מילתא למדין אבל היכא דאיכא למילף בג"ש מאי דכתיב בגופיה לא ילפינן מאי דאתי מג"ש וכה"ג אמרי' בפ' אלו הן הגולין להלכותיו לא איתקש ע"ש והכא ילפי' כהך ג"ש דמעיני מעיני להעלם דבר עם השגגת מעשה וכן לקמן איכא לאוקומי ג"ש ציבור מיחיד:
דף ח:
גמ' ומה ציבור בקדומה אף אשם תלוי וכו' עיין בכריתות דכ"ב דילפינן הך מילתא בג"ש דמצות מצות דלא כסוגיא דשמעתין דאפי' למסקנ' דאמרי' ילפי' ואשם ומצות לאו היינו ג"ש אלא דג"ש אינה אלא ואשם אלא דילפי' טפי מאי דשוין במצות ואשר לא תעשינה כמ"ש הח"ן ביישוב דברי התוס' דמנחות ע"ש:
מתני' חוץ משמיעת קול שהמלך לא דן וכו' הר"מ בפ"י מה' שגגות פ' הנשיא חייב בכולן ובה' שבועות פ' דשבועת העדות א"נ בשאינן ראוין להעיד כגון מלך וכבר דשו בו רבים וי"ל כיון דטעמא דמלכי ב"ד אין מעידין בד"מ משום שצריך עדים בעמיד' ובמלך כתיב שום תשים שתהיה אימתו עליך א"כ אם המלך הוא חכם שמעיד בישיבה חייב בשמיעת קול ובכה"ג איירי בה' שגגות ועיין להתי"ט במ"ש שהטעם אינו מוכרח די"ל בדבר שיכול להעיד חייב ע"ש ולא פי' היכי מ"ל דמעיד דאי בד"נ לא שייכא שמיעת קול ואולי כוונתו היכא שהוא חכם דיכול להעיד בישי':
דף ט:
גמ' ורע"ק מיפטר ליה מפר וכו' לאו דחיה בעלמא היא אלא דקושטא היא דרע"ק לא פטר ליה מפר דהא לקיום הראיה דה"נ מסתברא קאי וכ"מ מפירש"י לעיל אמתני דאין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש ע"ש ואין להק' מאי קאמר ה"נ מסתבר' נימא כריה"ג ס"ל דמשיח פטור מכולן די"ל דא"כ נשיא נמי פטור מכולן דחד טעמא לתרווייהו שאין ע"ג אלא ה' אלהיו ואין באין לידי עניות
דף י.
גמ' והלא דין הוא ומה משיח שמביא חטאתו משעבר וכו' ר"ל והלא דין וא"צ לדרוש מקרא לקודמות אלא דעיקר קרא לא אתא אלא לשאין מביא חטאתו משעבר ול"ק מ"ש הח"ן
גמ' דברי ר"י רש"א פרט לנגעי אונסין. נר' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ דכולהו דרשות משתמעי מקרא דונתתי נגע צרעת ולהכי כי פריך מברייתא דאדם כי יהיה לא מוקי לה כר"י:
דף י:
גמ' בשכר מ"ב קרבנות וכו'. זכה ויצתה ממנו רות נ"ל בקרא דוישלם ה' פעלך עד אשר באת לחסות מ"ב אותיות להורות דבשכר מ"ב הוא הגורם אשר באת לחסות תחת כנפיו:
דף יא.
גמ' תפשוט ליה מההיא דאמר עולא וכו' הקש' מהרש"א לפום סברא דהשתא דמדמה לדעולא אמאי באכל כזית כשהיה הדיוט ונתמנה חייב הא כיון שנתמנה אידחי ליה כמו אכל כזית חלב והמיר ע"ש ול"ק דבאכל כזית כשהוא הדיוט פשיטא דלא דמי להמיר דהא השתא יכול להביא קרבן על מה שאכל קודם אבל אכל חצי זית כשהוא הדיוט והשלימו אחר שנתמנה כיון דבשעה שהשלימו לא היה ראוי לקרבן של הדיוט דהא נשתנה דין קרבנו ס"ד דדמי להמיר כיון דאידחי ליה מקרבן דהדיוט ודחי דמ"מ בר קרבן הוא אם אכל שיעור שלם השתא ולא דמי להמיר דלאו בר קרבן כלל:
דף יב:
גמ' כיון דבעלמא הוי קרע קרי כאן ובגדיו לא יפרום וכו' הא ודאי דמתני' דקתני כ"ג פורם למטה היינו לענין קריעה דקורע על מת שלו ויוצא ידי קריעה וכ"כ הר"מ בפי' המשנה ואפ"ה לא ק"ל קרי כאן ובגדיו לא יפרום כיון דכ"ג דוקא דיוצא ידי קריעה בכה"ג ודוקא אי גם בעלמא הוי קרע הוא דק"ל קרי כאן וכו' וכ"כ הר"מ ברפ"ח מה' אבל דדוקא כ"ג הוא דיוצא ידי קריעה בכה"ג ע"ש:
דף יג.
גמ' צדוק הכהן ונתן הנביא הקדים צדוק וכו' ק' דילמא שוין הן וא"א לכתוב ב' שמות בדיבור אחד דהא לעיל גבי ע"א קאמר משום דכמשפט כתיב ואי לא כתיב כמשפט לא הוה ידעי' מדכתיב עולה קודם חטאת וכ"מ לעיל גבי כאחר שרף הפר הא' ע"ש בפירש"י ואפשר מה"ט קאמר ואומר שמע נא יהושוע וכו':
תם ונשלם מסכת הוריות