משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
חידושי מכילתא · פרשת בא
פרשה ב
ר"נ ור"י אומרים אף לשכירות בתים וכו' מ"ש השב"י די"ל דת"ק מודה לדינא דשכירות בתים מניסן אלא דבהפסקה לא קמיירי ע"ש ק' דא"כ אמאי לא אמרי' ור"י אף לעיבורים כיון דמוספי שכירות אע"ג דלא פליגי אלא ע"כ דפליגי בשכירות בתים ולא מוספי אלא מילתא דפליגי בה או דשכירות בתים מקרי התחלה כיון דבניסן חוזרת לבעליה כמ"ש ה' טורי אבן שם ור"ן ור"י בהפסקה לא קמיירו:
פרשה ג
בסופו ת"ל דברו אל כל עדת וכו' פי' דמדסמיך ליה דברו דעל משה ואהרן קאי דהם מומחין שאין כמותם וכמו דרשא דפ' ראהו ב"ד ול"ק מה שהק' השב"י:
פרשה ד
דביד ולקיחה בעשרה וכו' כ' הז"ר דהא דכתיב בעשור היינו שלא לאחר יותר מבעשור ותמה ע"ד השב"י דהא נ"ל לקמן מק"ו דגם אחר עשור כשר ללקיחה ע"ש ויש מי שתי' דלקמן מיירי למסקנא דלקיחה בעשור וליכא שים מיעוטא אבל השתא לפי הס"ד דלקיחה מר"ח ע"כ מאי דכתיב בעשור הוא למעט שלא יאחר ולאפוקי מק"ו וליתא דאדרבה כדי לאוקומי הק"ו נוקי לדבור לבד בר"ח ומקח בעשור דוקא כיון דמסתבר דכשר אחר עשור יותר מבעשור מכח הק"ו ולא הוה איצט' קרא אחרינא לאשמועי' דדבור בר"ח ולקיחה בעשור וכדאמרינן בעלמא אהני ק"ו ואהני קרא:
לקיחה בעשירי ושחיטה בי"ד לקיחה בי"ד מנין
אמרת ק"ו וכו' ה' הלכות יו"ט דכ"ח ע"א הק' דבשבת דקל"ב אצט' תרי קראי גבי מילה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי ח' והכא דליכא אלא חד קרא נימא דלא אתי אלא למעוטי תשיעי ואמאי איצט' הק"ו ע"ש וא"ל דשאני הכא דמהאי קראי ילפינן ב' דברים מקח וביקור וכיון דביקור בעי ד' ימים דמתחיל בעשירי ולא אח"כ גם מקח כן הוא ועיין פירש"י בפסחים דצ"ו גבי ביקור ע"ש להכי איצט' ק"ו ומה שהק' עוד אברייתא דמכילתין בפ' משפטים גבי ביום הח' תתנו לי דאיצט' ק"ו לרבות אחר ח' יע"ש י"ל דהתם ע"כ למעט אחר ח' אתא דקודם ח' משבעת ימים יהיה עם אמו:
ודע דבגמ' דפסחי' שם ממעטי' פסח דורות ממקח ומדכי' ליה לדון ביקור ופירש"י שם דלא בפי שיהא עמו פסח שם בעשור אלא דמבקרו מבעשור מתם ע"ש והוא תימא דמאו דמעסטי' ליה ממקח היינו דיכול לקנותו מקודם אבל פסח מצרים דוקא בעשור אבל אחר עשור אפי' פסח מצרים נמי כדנע"ל כאן מק"ו ובפסח מצרים הוא דצריכין לדברי רש"י וכבר עמד בזה השב"י ע"ש ואפ"ל דהוקש"ל לרש"י אמאי אצט' ק"ו הא מדמעטי' פסח דורות ממקח ובעי' ביקור ע"כ בעשור לאפוקי דלקמיה אתא ולא ימים דבתריה דאי לאפוקי דבתריה היכי ממעטי' פסח דורות הא בעי' בעשור משום ביקור ולהכי הוצרך לו' דיוכל לבקר ולא יקרא עליו פסח:
שוחטין את הפסח על היחיד דכתיב ולקח הוא ושכנו הק' השב"י בפסחים דצ"א דאמרינ' מדר"י ס"ל כר"ש ר"ש ס"ל כר"י והא מבע"ל לשוחטין על היחיד מאי פריך נימא דנ"ל מולקח היא ושכנו בר"עק ע"ש ואפ"ל דמפסח מצרים לא ילפינן דכיון דר"ש דריש טעמא י"ל דטעמא הוא משום דקפיד קרא בפסח מצרים דדוקא שכנו הוא דיכול למנות עמו ומי שאין לו שכנו יושב ויבטל מק"פ לכך התירה התורה לשוחטו על היחיד אבל בפסח דורות דיכול למנות עמו כל אדם אע"פ שאין שכנו י"ל דאין שוחטין על היחיד ולכך איצט' איש לפי אכלו לפסח מצרים תנהו לפסח דורות:
ת"ל איש לפי אכלו הק' השב"י לר"י דס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד וס"ל אשה חייבת בפסח למ"ל איש לפי אכלו ע"ש ולק"מ דבר"פ האיש מקדש אמרי' דלריב"ק נ"ל שליחות מאיש שה וזכיה מאיש לפי אכלו וזוהי סברת ר"י וסוגיא דפסחים אזלא אליבא דרבי יונתן דנ"ל שליחות מושחטו אותו כמ"ש התוס' שם ע"ש ובמאי דממעטי' חולה וזקן מלפי אכלו הק' הרא"ם נימא דפי' לפי אכלו כל אחד לפי שיעור אכילתו ותירץ משום דאין פסח נאכל אלא על השבע ע"ש ולפמ"ש התוס' בפסחים ד"ע ע"א בשם הירוש' דמאי דפסח נאכל על השבע הוא מדרבנן לא יתכן תירוצו ולעיקר קו' י"ל דבפסחים דס"א אמרי' איתקש אוכלין למנניין ע"ש ואי פי' הכתוב כל אחד לפי שיעור אכילתו לאיזה ענין איתקש אוכלין למנויין:
פרשה ה
תמים להוציא בע"מ כ' השב"י אע"ג דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו הכא איצט' קרא לפסח מצרים ע"ש ואפ"ל במאי דאמרי' בזבחים דכ"ה דבקבלה והולכה וזריקה נ"ל מהאי קרא דבעי' כל הוויתיה תמים וא"כ איצט' קרא להאי דרשא ואע"ג דאמרי'. תרגמה אבן שנה היינו זריקה והולכה אבל קבלה לענין תמימות מהאי קרא דיתירה הוא אבל תהיה דבעי כל מויותה אפילו זריקה לא קאי אלא אכן שנה ולמאי דס"ד בגמ' דקאי אכולהו מאי דקתני קבלה אבן שנה הוא דקאי אבל הולכה וזריקה קאי אתרווייהו דקבלה לענין תמימות מגופיה דקרא נ"ל ובהכי א"ה דשפיר לפי המסקנא נ"ל קדשים קלים מהאי קרא לענין תמים בקבלה וע"ש בפירש"י:
עולה חמורה וכו' עמ"ש השב"י בכוונת התוס' בערכין דח"י ואיני במשמע דבריהם אלא כפשוטן של דברים דאצט' קרא למע"ל אא מאי דנקט תרי קראי היינו הגמ' שהביאו אח"כ וקי נר' להגיה דאצט' קרא כמ"ש הח"ך שם ע"ש ואי קשיא אמאי אצטריך בן שנתו נילף מיהיה דפסח רמאיה ילפינן דשעות פוסלות בקדשים כדאי' בזבחים דכ"ה י"ל דתרי קראי צריכי חד לק"ק וחד לקדשים קלים וכן הוא לס"ד דגמ' שם בזבחים דקרא דיהיס קאי גם אתמים תק"ל אמאי אצט' מדם הפר וע"כ דחד לק"ק וחד לקדשים קלים:
משניהם כאחד כ' הזר"ע דאתיא אפי' כר' יוחנן דס"ל וי"ו לחלק ושאני הכא דכתיב ומן כדאיתא במנחות דצ"א ע"ש. ודבריו לא יכונו אלא לפירש"י שם אבל לפי' התוספות דוקא התם דכתיב מן הבהמה וצ"ל כמ"ש השב"י:
פרשה ו
מועדו מופנה וכו' התוס' במנחות דע"ב ע"ב אברייתא דיליף דחיית שבת וטומאה מבמועדו כ' דמכח ג"ש ע"ש. והוא תימה דבפ' כ"צ אברייתא הלזו גופא אמרי' בגמ' וצריכא וכו' ואי מג"ש לא הוה צריך לצריכותא וכן הוכיחו התוספות בר"פ אלו דברים ע"ש. וראיתי למהרש"א שם שהקש' נימא דכוונת הגמ' למ"ל ג"ש נילף במ"מ ע"ש ונראה שזה דעת התוס' דמנחות ומאי דאצט"ל להגמ' למתני בצריכותא ב' צדדין ולא סגי בחד צד דתמיד לא יליף מפסח ואז אצט' ג"ש י"ל דגמ' שם אברייתא מצריך דיליף תנא דברייתא גם לפסח מבמועדו וע"ז מצריך דפסח לא יליף מתמיד שכן תדיר ולכך יליף בג"ש ולא סגי ליה במ"מ:
פרשה י
ולא צלי תנור וכו' מה שהק' השב"י ע"ד הזר"ע ממתני' דנגעים ל"ק דלא קתני חמי האור אלא דברים דאנהו אש גופייהו ול"ד לחמי טבריא וכ"נ מהגמ' דפסחים דקאמר לאתויי חמי האור ויש לכוין דברי הזר"ע לדברי התוס' בחולין ד"ח אבריית' הלזו גופא דפסחים ע"ש אלא שלא הזכירם ומה שהק' השב"י בגמ' דפסחים אחר דנ"ל מג"ש למ"ל ריבוייא דתשרף ע"ש לק"מ דאי לאו תשרף הו"א שריפת נשמה בבני אהרן דיצאו ב' חוטין של אש וכו' אבל אבר דהוא מתכות לא מקרי שריפה וכ"ה בגמ' שם ע"ש:
אין לי אלא בזמן ב"המק וכו'. לפי הגי' של הרמב"ם שהביא השב"י י"ל מה שהק' התוס' בפסחים דק"ך לראב"י דלא ודלא כר"ש ע"ש די"ל דס"ל בברייתא הלזו ומפ"ל כפשוטה דגם המצא ממעט:
אל תאכלו ממנו נא. אין נא אלא חי וכו' פי' חי ממש אבל בשיל ולא בשיל נכלל בכלל ובשל מבושל דבשיל ולא בשיל ומבושל ממש נכלל בכלל בישול דקרא וזהו דקתני ובשל בין מן החייבין המבושל וחדא מילתא היא כלומר חי ומבושל דהיינו בשיל ולא בשיל או אינו אלא מבושל ממש אבל בשול ולא בשיל א"ע עליו ת"ל כ"א צלי אש דמדכתיב כ"א צלי אש משמע דחוץ מצלי אש הכל נכלל בכלל. בישול:
רבי ישמעאל אומר וכו' דברי תימה הן דיו"ט ל"צ קרא ולשבת צריך קרא וכבר דשו בו רבים ונ"ל במאי דאיתא בפ' הערל דע"ב ע"ב נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום כין כלילה וכ' התוס' שם ובפסח דנשרף ביום ט"ז ולא בליל ט"ז כיון דאינו יכול לשורפו ביו"ט הוי זמנו ט"ז ע"ש וזהו ביום ט"ז דהוי זמנו משום דבכל שנה כך הוא אבל ט"ז בשבת דבשנה זו דוקא הוא דא"י לשורפו יש לצדד דשלא מקרי דלא הוי זמנו הקבוע בכל שנא וי"ל דלא שנא ובזה נחלקו ר"יש ור' יונתן דריש ס"ל דא"צ לבקרו של ט"ז דכיון דא"י לשורפו ביו"ט הוי ט"ז זמנו ואינו נשרף אלא ביום כשאר נותר וא"צ קרא דעד בקר לד"ז אבל לחל ט"ז בשבת אצט' קרא למעט ליל י"ז דהו"א לא מיקרי זמנו י"ז ונשרף בליל י"ז ולהכי כתיב עד בקר לאשמועי' דגם זה זמנו ור' יונתן אמר דגם לזה. ל"צ קרא דק"ו מיו"ט הוי ולא מסתברא ליה דבשביל דבכל שנה בט"ז לא הוי י"ז זמנו וכי אצט' קרא לבקרו של בקר ות"ק דאמר אצט' קרא לט"ז גופיה י"ל דס"ל הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא כמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דף ה' בשם ריב"א ולכך אצט' לט"ז וגזירת הכתוב היא. ותנא מברייתא הלזו למדנו דר"יש ס"ל הבערה לחלק יצתה דאי ללאו לא אסיר ביו"ט לפי' ריב"א והיכי קאמר דלא אצט' קרא לט"ז ועפ"ז ל"ק מה שהק' הרב שאגת אריה סי' לפ"ד ריב"א מגמ' דשבת דקי"ד בפלוגתא דר"יש ור"עק אמאי לא מוקי כ"ע ס"ל נ"ון א"ק ביו"ט ובהא פליגי דר"יש ס"ל הבערה ללאו יצתה וליו"ט לא אצט' קרא ור"עק ס"ל לחלק יצתה ואצטרי' קרא ליו"ט ע"ש. והרי מברייתא הלזו למדנו. דרבי ישמעאל ס"ל הבערה לחלק יצתה:
ומה חמץ דישנו בבל יראה וכו'. ק"ק לפי מ"ש הרשב"א ח"א. סי' ע"א דמוצא חמץ ביו"ט אינו שורפו ול"ד למאי דאמרי' בפ"ק דפסחים לר"עק דאי תשביתו ביו"ט הוה שריף ליה אי אמרי' מתוך דהתם לא אפשר לשורפו בעי"ט אי תשביתו ביו"ט אבל הכא דהיה אפשר לשורפו בעי"ט לא דחי יו"ט אפילו אמרי' מתוך ע"ש דא"כ היכי יליף ר"י נותר מחמץ שאני חמץ דהיה אפשר לשורפו מעיו"ט משא"כ נותר וי"ל:
פרשה ח
לדורותיכם שומע אני מיעוט דורות ב' וכו'. כ' הזר"ע דהוה ס"ד למי' דורות ב' משום די"ל דלא נצטוו אלא כ"ז שלא נכנסו לארץ דבכניסתם לארץ א"צ זכרון ליצ"מ ע"ש. ועפי"ד ניחא מה שהק' ה' החזקוני מגמרא דבתרא דדרשינן לדורותיכם דכתיב גבי שחוטי חוץ לדורות עולם ואע"ג דגם שם כתיב חקת עולם מ"מ הגמ' שם לא נקט אלא לדורותיכם ותי' דמהכא ילפי' בעלמא דכ"מ דכתיב לדורותיכם לדורות עולם. ועפי"ד הזר"ע א"צ לזה וכן ניחא נמי מאי דדרשי' בר"פ ד' מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בז"הז מדכתיב לדורותיכם ע"ש. הק' הזר"ע ליכתוב חקת עולם ולא בעי לדורותיכם ותי' דהו"א חקת עולם לדור ההוא דוקא דמצוה לעשות בכל שנה ולא סגי בפעם אחת ע"ש: ואין להק' דא"כ השתא נמי דכתיב לדורותיכם נימא ב' דורות ומנ"ל לדורות עולם די"ל דכיון דכבר שמעי' מחקת עולם לדור ההוא א"כ כי כתי' לדורותיכ' הוסיף עוד ב' דורות מלבד הדור ההוא וכיון דשמעי' דור ג' דכבר נכנסו לארץ שוב אין לחלק בין דור ג' לדורות הבאים כיון. דכבר שמענו דאפילו שנכנסו לארץ מחוייבים להזכיר יצ"מ ולעיקר קושייתו לפ"ד ה' החזקוני יתיישב דהא דכ' לדורותיכם לאשמועי' בעלמא דכל היכא דכתיב לדורותיכם הוא לדורות עולם. ודע דלפ"ד הזר"ע למדנו מברייתא הלזו דדור הוא עשרים שנה דהא מ' שנה ישבו במדבר:
פרשה ט
ראשון חובה ושאר ימים רשות וכו' אא"א שאר ימים חובה וכו' דמדכתיב ימים משמע למעוטי לילות וסגי דנימא לילה אחת הוא דמעיט ור"ל דהימים הם ז' אבל הלילות אינם ז' ומסתבר' דעל הלילה הא' הוא דמיעט דהיא קודם לז' אבל שאר לילות הם מפסיקין בתוך הז' ומיהו לא ידעי' אי המיעוט לחובה או לרשות ת"ל בראשון וכו' בערב וכן פי' השב"י והזר"ע פי' בע"א ע"ש. ומ"מ קשה אמאי אצט' בערב הא מדרשא דשביעי יצא מן הכלל דבסמוך ידעי' דשאר ימים רשות דהא שביעי יצא דלא כתיב ביה מצות ולימד על הששה שהם רשות וע"כ המיעוט דימים למעט לילה הא' שהיא חובה וצ"ל דתרי תנאי היא ומאי דאצט' הכא לבערב לפום הד"א דלקמן דדרשי' ששה מן החדש וז' מן הישן ותנא דדריש לקמן ד"ז יצא מן הכלל לא משמע ליה מיעוט דימי' ולפ"ז הגמ' בפ' כ"ש דכ"ח הומ"ל לר"ש לקובעו חובה ממיעוט דימים ודריש ז' יצא מן הכלל:
כיצד יהקיימו וכו' שביעי יצא מן הכלל ממשמעות הברייתא נר' דלא מיתרצא סתירת המקראות אלא אי אמרי' ללמד על הכלל כולו יצא אבל אי אמרי' שביעי לבדו הוא דיצא לא מיתרצי קראי דכיון דכתיב ז"י משמע דכולהו שבעה חד דינא אית להו וי"ל עפי"ז מה שהק' הרא"ם ז"ל הא לא אמרי' ללמד על הכלל כולו אלא אי כולו באיסור אבל אי הכלל באיסור והפרט בהיתר אין לך בו אלא חידושו כדאי' בפ"ק דיבמות עש"ב ועפי"ז ניחא שפיר דשאני הכא דמכח סתירת המקראות אית לן הוכחה למדרש ללמד על הכלל כולו ול"ד לההיא דיבמות וכן משמעות הברייתא דמכח סתירת המקראות הוא ועיין לה' ע"הש א"ח סי' תי"ז במ"ש על ה' נחפה בכסף ע"ש:
ר"י בן בתירא וכו' לפמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דר"י דיליף. מנותר אינו בשריפה אלא לאח"ז איסורו דומיא דנותר ע"ש צ"ל דריב"ב לא יליף מנותר אלא קודם זמן איסורו מסברא הוא דאית ליה בשריפה דמכלהו מן העולם אבל אח"ז איסורו השבתתו בכ"ד:
פרשה י
יו"ט הראשון מנין ת"ל ביום הראשון מקרא קדש היינו קרא דפ' אמור דכתיב ביה איסור מלאכה בהדיא:
רבי יונתן אומר א"צ וכו' הק' ה' טורי אבן בחגיגה דף ח"י איך אמר הא דר' יאשיה עדיפא דמפיק ליה מתשמור דהוי לאו אבל לר' יונתן אין לוקין דאין מזהירין מן הדין ע"ש ולפמ"ש התוס' שם דאסמכתא בעלמא היא ל"ק ומה שתי' דר' יונתן דריש מקרא קדש דאסור במלאכה כר"עק אלא דלא הוי אלא עשה וכיון דאיכא עשה מזהירין מ"ה כמ"ש ה"ה בפ"ב מהל' מ"א ע"ש לפ"ז הו"ל למפרך מה לששת ימי בראשי' שכן ליכא איסור עשה אבל ח"המ איכא עשה בלאו ק"ו כיון דהשתא מיהא ידע לה דאיכא עשה דמקרא קדש:
אך אשר יאכל לכל נפש כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבוד' דוחה יו"ט נ"ל דה"פ דאו"נ אפי' אפשר לעשותן מעי"ט שרי ביו"ט כמ"ש התוס' בפ"ק דמגילה ד"ז ע"ב בד"ה כאן וכו' וההיא דמגבן משום דעדיף טפי אם עשאום מאתמול ומ"ש א"נ המתקלקל וכו' ול"ד אלא אפי' בשוין שרי ודלא כמהרש"א שם ע"ש וזהו כל או"נ דוחה י"ט אפי' אפשר ואין כל עבודה וכו' היינו בקרבנו' צבור גופייהו דבר דאפשר מאתמול אינם דוחה כדאיתא ברפ"ו דפסחים ע"ש ואפי' הקטר חלבים אינו דוחה אלא דמשום דכבר דחתה סחיטה כדאיתא בגמ' דמנחות בס"פ ר"יש ע"ש וא"כ ביו"ט מצינו דאוכל נפש אלים מעבודה והשתא יליף לכל עבודה שתדחה י"ט מק"ו דבשבת מצינו דעבודה אלימא מאו"נ דדבר שא"א לעשותו מע"ש דוחה שבת ואו"נ אינו דוחה כלל וא"כ בי"ט דכל א"נ דוחה דין הוא שכל עבודה דוחה י"ט אפילו אפשר ת"ל אך למעט עבודה דאפשר והמר יליף מקצת א"נ בשבת דהיינו דא"א לעשות' מע"ש דדין הוא דיהא שרי בשבת דהרי ביו"ט מצינו דא"נ אלים מעבור' וא"כ בשבת דמקצ' עבוד' דחויה דהיינו א"א דין הוא דמקצ' דא"א דוחה שבת ת"ל אך דמיעט נמי א"נ דשבת דדוקא י"ט הוא דדחי או דהכוונה מדאצט' כמ"ש השב"י מיהו מדברי התוספות ר"פ תולין נראה כמ"ש מהרש"א בדברי התוס' דמגילה ע"ש:
פרשה יא
חמץ מנין וכו' צ"ל דל"ל להאי תנא הא דאמר בפ"ק דביצה ד"ח פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ דאי איתא ק"ל מהתם ולר"ז צ"ל דקראי דכתיבי תלתא לא יראה וחד לא ימצא לעבור עליו בלאוי יתירי ע"ש במהרש"א ז"ל והר"מ בפ"א מה' חמץ כתב דעובר בשני לאוין וע"ש למרן בכ"מ שדבריו תמוהים וע"ש להלח"מ:
שאור מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת וכו' גם מברייתא הלזו מוכח דלא ס"ל דר"ז בפרקא קמא דביצה דמברייתא הלזו מבואר דמחמצת הוא שאור מכח יתירא מדקאמר בתר הכי אקרא אני מחמצת חמץ מנין ת"ל וכו'. ור"ז קאמר סיים בחמץ וההוא קרא דר"ז סיים במחמצת דהוא שאור לפום האי בריית' ומגמ' דפ' כ"ש יש להוכיח דלא ס"ל כברייתא הלזו דאי איתא אמאי לא קאמר לר"ש מחמצת אצטר' לשאור ול"ל דאחר דגלי גבי כרת דתרוייהו כי הדדי ילפי' מיניה ללאוי דכי הדדי נינהו דהא בפ"ק דביצה מצריך הגמ' תרי קראי גבי לא יראה לחמץ ולשאור ולא ילפי' מכרת וי"ל ועיין להשב"י:
פרשה טז
וכי יגור אתכם גר שומעני וכו' נר' דת"ק ס"ל שני רגל בפ"ע ולכך מוקי ליה לקרא להאי דרשא ור"ש ס"ל שני תשלומין דראשון ומהכא נ"ל וה"ה קטן מהכא נ"ל ופלוגתא דתנאי היא בר"פ מי שהיה טמא וכיון דדריש שני תשלומין דראשון מהכא לכך לא מפ' לקרא דהתם א"נ לא עשה כרבי אבל אי לאו קרא דהכא הוה מפ' לקרא דהתם כרבי וזהו כוונת הגמ' שם בדרשא דקר' דסתם ע"ש ודלא כהשב"י:
פרשה יז
לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כ' הרא"ם בפ' שמיני דאיסורא בעלמא ולא מלקות כיון דלא אתי אלא מריבוייא ולא מפשטיה דקרא ע"ש. וק"ל ממ"ש הר"מ בפ"ג מה' אבל דין ה' המטמא והכהן שוגג לוקה הגם דלא נ"ל אלא מריבוייא וע"ש להלח"מ ועיין להפר"ח ביו"ד סימן ס"ב ועמ"ש בעניותי שם ועיין לה' ע"הש א"ח סי' תמ"ג ע"שף
פרשה יח
אבא יוסי וכו' ומת"ל על ידכה וכו' בפ' הקומץ דאמר ר"א ידכה יד כהה לא קאי אדברי אבא יוסי אלא מילתא באפי נפשה קאמר וכ"כ המג"א סי' ז"ך ועיין להשב"י:
פרשה יט
ששגרתו אמו פטור מן הבכורה כ' המפרש לחד פי' דר"י הגלילי ס"ל אינו קדוש אע"ג דפוטר את הבא אחריו וכ"כ הז"ר ע"ש וק"ק דבחולין דס"ט ע"ב תנן בהמה המקשה לילד וכו' יצא. רובו יקבר ובסיפא דמתני' שם ד"ע ע"ב פליגי רי"הג בבהמה שמת עוברה במעיה וכו' משמע דמודה ברישא וי"ל דדוקא בנפל שלא כלו חדשיו הוא דס"ל דאיני קדוש. אבל התם קתני מקשה לילד מוכח דכלו חדשיו ובהכי ניחא דלא קתני בריש בהמה שמת עוברה במעיה כדקתני בסיפא ושני תנא בלישניה ונקט ברישא מקשה לילד משום דבהא הוא דמודה רי"הג:
יהיה לך להוציא המוכר וכו' בפ' מעשר בהמה דנ"ז אמרי' יהיה לך אא"ע לבכור ת"ע למעשר ע"א ועיין להתוס' ריש בכורות ע"ש:
ומה ת"ל אך פדה תפדה וכו' עיין בריש בכורות ד"ד ובסוף ההוא פרקא דדריש ליה בבכור לאקושי בכור בס"ס לבכור אדם ע"ש גם מאי דדריש לפדיון בהמה טמאה עיין בתמורה דל"ג ע"ש:
כלל ופרט וכלל וכו' מה שהק' השב"י לשי' התוס' דפסחים דמרוחקין לא ילפי' בכלל ופרט וכלל הא הכא מרוחקין ע"ש. י"ל כיון דמבואר הטעם שם בגמ' משים דאין מוקדם ומאוחר בתורה ע"ש. א"כ בכלל ופרט וכלל תליא בפלוגתא דתנאי בס"פ אלו טריפות בב' כללות הסמוכין אי מטילין פרט ביניהם וא"כ כיון דמרוחקין ואין מוקדם ומאוחר שמא הב' כללות סמוכין אבל תנא דמכילתין ס"ל מטילין פרט ביניהם וא"כ אפי' דמרוחקין בכל ענין שיהא ידרשו בכלל ופרט וכלל והא דלא דריש תפדה כלל ב' משום דס"ל דכולי' קרא דופדויו מבן חרש תפדה חד כללא הוא:
הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים וכו' בגמ' בפ"ק דקידושין סד"א נילף ג"ש מנחלה ואע"ג דהכא כתיב פטר רחם סד"א ליבעי תרוייהו כ"כ הריטב"א שה וזהו עצמו כוונת השי' שלא נודע שמה שם ע"ש ומ"ש השב"י בהשמטות סד"א בחדא מחייב או בהא או בהא ע"ש ליתא דא"כ מהיכא ממעט ליה ד"ז למסקנא נימא דקושטא הוא דאם הוא ראשית אונו מחייב אע"ג דלאו פט"ר ואין להק' היכי ס"ד דבעי תרוייהו דהא חלוקין בדינם דלנחלה נפל אינו פוטר דדרשי' אונו מי שלבו דוה עליו ולענין בכורה לכהן הנפל פוטר כדאי' בר"פ יש בכור וא"כ אי בעי תרוייהו הוו סתרי אהדדי די"ל דכי ילפי' מג"ש מנחלה דבעי גם ראשית אונו הוי גם לכהן הנפל אינו פוטר מג"ש ולא הוה ילפי' הקישא מבהמה טמאה דהנפל פוטר דנימא דלהא לא איתקש כדי לאוקומי הג"ש דההיקש אצט' לכמה דרשות גם אין להק' אמאי לא ילפי' הנחלה מבכור לכהן לענין פטר רחם ונימא דבעי בנחלה גם פט"ר דכבר נ"ל בספרי ר"פ שופטים מראשית אונו ולא ראשית אונה ע"ש:
רי"הג אומר אמרה תורה וכו' מדברי התוספות בבכורות דמ"ט ע"ב בד"ה ודידיה שכ' דאי לקח הבן הוי דאקני דכבר נתחייב משהביא ב"ש ע"ש. נר' דכי גדל הבן אין החיוב מוטל על האב דאי איתא נימא בקנה הבן והיו לו להאב נכסים דהחיוב שעל האב עדיין לא פקע ואחר שקנה נשתדפו נכסי האב וחל החיוב על הבן ולא הוי דאקני וכבר כתבתי בזה בי"ד סי' ש"ה ע"ש וכיון דיליף רי"הג פדיון ממילה ות"ק משמע דגם בהנך דינא הכי ועוד דחד סברא א"ל לכולהו ומנ"ל לחלק ביניהם ועפי"ז י"ל ממ"ש התוס' בפ' הערל דע"ב ע"א בד"ה משום שצדדו דמשום מילת זכריו לא עשו פסח במדבר ע"ש. ועפי"ז ק' הא הי גדלו פקע החיוב מעל האבות ואמאי מילת זכריו מעכבת כל מ' שנה שהיו במדבר וע"ש במ"ש מהרש"א דף ע"א ע"ב בפירש"י גבי כגון שהיו אביו חבושים ויתיישב שפיר: