משמרות כהונה חלק ג· רבי אברהם הכהן יצחקי
השמטות מספר משמרות כהונה
לחלק ראשון
מסכת ברכות
דף לה ע"א
תוס' בד"ה אחליה וכו' קדש משביעית וכו' עכ"ל מק' הא כתיב ואיש אחר יחללנו ול"ק דבירוש' בפ' משוח מלחמה הוכיח דיחללנו הוא בשנה ד' מדכתי' קדש הלולים ואי לאו קרא דהלולים הוה דרשי' ואיש אחר יחללנו הוא בשנה ד' דהוו חולין גמורין ע"ש:
מסכת יומא
דף ב
מתני' א"ל אין לדבר סוף ק"ל אמאי אין לד"ס הא סגי בב' נשים אחרות כדתנן סוף חגיגה כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיים שאם נטמאו הא' וכו' הרי במקום דאיכ' למיחש לא חיישי' טפי משלישיים וי"ל:
מסכת סוכה
דף לה ע"א
תוס' בד"ה לפי וכו' למ"ל לכם בשל ערלה תפ"ל דכתותי מכתת שיעוריה יש להוכיח ספיקו דמהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב באות ס' ספיקא שנסתפק באתרוג שאסור באכילה שנתערב באחר אי יי"ח כשנוטל שניהם ע"ש דאי איתא דל"מ לכם בכה"ג לא מק' התוס' מידי:
מסכת מגילה
דף ט ע"ב
בתוס' בד"ה אין בין וכו' משמע הא לאותו שעבר כבר דהוי בכל שנה וכו' ר"ל כיון דהוי בכל שנה דשכיח טפי ושיריה ונקט כהן העובד שמעי' דלאותו שעבר יש הרבה חילוקי' ולאלומי מילתייהו כ' דהוי בכל שנה:
דף כח ע"א
תוס' בד"ה ועוד וכו' דהא לעיל היה מיקל טפי מחכמים וכו' עיין להתוס' בעירובין דכ"ג ע"א בד"ה אלימא ע"ש ולשי' התוס' כאן ק' מההיא דסוכה דהתם חדא לחומרא וחדא לקולא וקאמר ועוד וצ"ל דגם סיפא דסוכה חומרא היא דחייב להשלים דלא כמ"ש התוס' שם ע"ש:
מסכת כתובות
דף סב ע"ב
גמ' יצאו שטרות וכו' מקשים מ"ל קרא למעט שטרות מכפל הא בגמ' לקמן דצ"ח גבי שורף שטרותיו ש"ח פריך הגמ' אי דאיכא עדים דידעי וכו' ומוקי לה במאמינו וא"כ ה"נ אי' למיפרך הכי ואי במאמינו הא מודה בקנס פטור עכ"ד ולהסו' שהביא היש"ש בפרקין סי' כ"ה דאי איכא ע"א והוא אינו רוצה לישבע לא הוי מודה בקנס דמכח עד א' הוא שהודה עיין שם ניחא דאיכא לאוקומי בכה"ג והוא אינו רוצה לישבע אבל לדעת התוס' וה"ה שהביא ה"ה שם דגם בכה"ג הוי מודה בקנס ק' ונ"ל דמאמינו למלתא אחריתי היא ולא הוי מודה בקנס שהרי לא הודה אלא דמוחזק דלא משקר ומאמינו:
מסכת בבא קמא
מבואר בגמ' בכ"מ דכופרא כפרה וחס עליה רחמנא שיש חיוב מיתה בי"ש על בעל השור והתורה חסה עליו שיתן כופר ויתכפר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ותמהני אמ"ש בגמ' דכ"ו ע"א ויהיה אדם חייב בכופר מק"ו משור שא"ח בד' דברים ופירש"י במזיד בלא התראה ע"ש ומאי קאמר ויהא אדם וכו' אדרבה חומרא הוא גבי אדם במה שאינו נותן כופר שלא יתכפר לו בכופר משא"כ חיוב דע"י שורו התורה חסה עליו להתכפר בכופר ולפי' התוס' שם ניחא וי"ל דהגמ' שם פריך לר"ח דס"ל שם בד"מ דלרבנן כופרא ממונא מיהו ק' בדברי התוס' שם בד"ה כופר שכ' דחטא' שאני משום דחייב על זדונו כרת ע"ש והא כופר נמי חייב מיתה בי"ש וי"ל דנכלל בכלל הבעיא אי ב' שותפין חייבין מית' והגמ' נקט הבעיא בכופר משום דנ"מ לדינא ועכ"ל כן דאם אין חייבין כופר מוכרח שאינן חייבין מית' שלא יהיה חמור מאם היה כל השור שלו:
דף ע"ג
בתוס' בד"ה אמר וכו' לאוסר' על בעלה באנו וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם ד"ט ע"ב שכ' דאי ידעי' שהיא חבירה א"י לו' לאוסרה באנו ע"ש. ולפ"ז ל"ק קו' התוס' וי"ל דגם כאן יכולין לו' דסבורים היינו דיוצא בשינו ועינו כדפריך הגמ' לקמן מיהו לפ"ז בתי' לא הול"ל אלא דמיירי בעמד בדין לבד דממילא הב"ד מודיעין לו הדין:
דף קד ע"ב
גמ' דילמא שכיב וכו' בתוס' ר"פ דקדק אמאי לא קאמר שמא מבטל שליחותו ע"ש מוכח דמהני ביטול אפי' שלא ידע הנתבע וכדעת מור"ם בהגה סי' קכ"ב דין ג' וע"ש להש"ך ז"ל:
מסכת בבא מציעא
דף כז ע"ב
תוס' בד"ה שבעך וכו' הוה ממעטי' מואכלת וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בפ' ע"פ דק"ז בתרי גווני אכילה גסה אי' י"ל דהכא באכילה גסה שיש בה טעם דאכילה מקרי דהא יוצא בה י"ח בפסח ולכך אצטריך שבעך ועמ"ש מהרש"ל בשמעתין ובמ"ש התוס' דשתיה בכלל אכילה משמע דמוצץ שתיה מקריא ועיין להפר"ח בתשו' סי' ז':
דף קו ע"ב
בפירש"י בד"ה באפלי וכו' זרועין וקטנית הנזרעי' באדר עכ"ל מפי' נרא' דהא דאמרי' עד דאתו אריסי מדברא היינו עד ועד בכלל ובאדר גופיה זמן זריעה דלא כמ"ש מדברי הרדב"ז ח"ב סי' תתכ"א בדעת רש"י ע"ש וז"נ דעת התוס' בפ' כל הקרבנות ע"ש בס"ד דלא כהצ"ק שם ע"ש אבל התוס' בשמעתין ס"ל עד ולא עד בכלל:
מסכת בבא בתרא
דף ג ע"א
בתוס' בד"ה כמה וכו' אמות כלאים שוחקו' וכו' עכ"ל עיין להרמב"ן בחי' שכ' דאינו נכון דלחומרא אזלי' כדאי' בעירובין וא"כ בכלאי' שוחקות אסור להביא זרע עליהם ע"ש וי"ל דש"ה דאמרי' מד' אמות עד ט"ז ובשיעורא דד"א שוחקות קולא ובדין א' לא אמרי' דאזלי' הכא והכא לחומרא ועמ"ש מהרש"א לקמן גבי ר"ה מהו שתפסיק:
מסכת מכות
דף ג ע"א
גמ' המלוה את חבירו לי' שנים וכו' עיין לב"י סי' ס"ז פלוגתא דרבוותא בד"ז ומהגמ' בפ' שואל דקמ"ח נר' דס"ל דאין שביעית משמטתו שהרי הלוואת יו"ט דלא ניתנה ליתבע ואמרי' שם דאינו משמט ועיין להר"ש בפ"י דשביעית אמתני' דהשוחט את הפרה ע"ש:
מסכת עבודה זרה
דף ה ע"ב
גמ' טריפה מלהחיות זרע נפקא ק"ל דבפ"ק דמנחות ד"ו אצט' ג' קראי לטריפה גבי ישראל חד לשלא הי"ל שעת הכושר וחד לנטרפה ואח"כ הקדישה וחד להקדישה ואח"כ נטרפ' וא"כ שפיר אצט' ב' קראי גבי ב"נ להקדיש' ואח"כ נטרפ' ולנטרפ' ואח"כ הקדיש' אבל הי"ל שעת הכושר ולא היל"ל מחד קרא נפקי כיון דתלי בלהחיות זרע ואכתי מח"א מנ"ל והנה הר"מ בה' איסורי מזבח כ' דטריפ' לגבוה מהקריבהו לפחתך וכ' מרן בכ"מ דס"ל דקרא דמן הבקר אסמכתא הוא ואינו אלא מדרבנן ושמעתי מקשי' כיון דאסר טריפה לב"נ אמרי' מי איכא מידי ונ"ל דלק"מ דלא כ' מרן אסמכתא אלא קרא דמן הבקר והיינו בהקדיש' ואח"כ נטרפה אבל נטרפה ואח"כ הקדיש' נ"ל מכל אשר יעבור וא"כ קרא דב"נ י"ל בנטרפ' ואח"כ הקדיש' ובזה ניחא הקו' שהקשיתי דקי"ל להגמ' דהקדיש' ואח"כ נטרפה גבי ישראל לא אסיר מדאורייתא וא"כ קרא דב"נ ע"כ כנטרפ' ואח"כ הקדישה ושפיר פריך מלהחיות זרע נפקא:
מסכת שבועות
דף ז ע"א
תוס' בד"ה ואימא וכו' אלא לר"י דמוקי לה בתרומה וכו' עכ"ל ר"ל נוקמא אפי' בתרומה דאיתקש למקדש ומקדש מג"ש דטומאתו מיהו ק' לישני דבריית' דר' כר"י אתא ומסתבר' למעוטי תרומה דאי ממעטי' מקדש ממילא אמעיט תרומה ומסתברא דלא נמעט אלא דבר א':
דף כח ע"ב
בד"ה בשוגג וא"ת והמקש' מה היה סבור עכ"ל נ"ל דהמק' ניח"ל למי' גבי טומק"וק בשוגג ולא אתיידע ליה משום דבטו' מק"וק מאי איירי ביש בה ואין בה והוי חיצון דומיא דפנימי כדתנן במתני' אבל בשאר עבירות כי מוקמינן ליה אשוגג ולא אתיידע ליה ע"כ דמיירי באין בה ואין בה דאין בה ויש בה בר קרבן הוא בשאר עבירות וכמ"ש מהרש"א בדיבור שלפ"ז וא"כ ל"ד לפנימי ועוד דאין בה ואין בה שעירי הרגלים מכפרין וכמ"ש מהרש"א לעיל ומשני בשוגג ולא אתיידע ליה וכמ"ד ידיעת בית רבו שמה ידיעה וכדכתי' לעיל:
דף לג ע"א
גמ' ת"ש וכו' נזק וחצי נזק וכו' מקשים להסו' דמודה בקנס אע"ג דפטור אם תפס בעל הקנס אין מוציאין מידו נוקמה למתני' בתפס ומשביעים שיעידו שחייב לו ח"נ וממילא תפס שפיר וכשלא יעידו מחוייב להחזיר דאיכא עדים וראה על תפיסתו ונ"ל דלק"מ דא"כ אפי' הדליק גדישו בשבת דאיכא מיתה בכה"ג דתפס מ"ל לשבועת העדות דכל דמיפטר משום קי"ל בדרבה מיניה אם תפס ל"מ מיניה כמ"ש מגמ' דפ' מרובה דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ומשנתינו לא פטר אלא הדליק גדישו ביו"הכ דליכא מיתה אלא ע"כ דמתני' לא מיירי בתפס:
תוס' בד"ה שאנס וכו' משום שלח ביד עבדו וכו' עכ"ל הא דלא נקטו בנו דהיא ברישא דכן גי' התוס' כמ"ש בדיבו' שאח"ז משום דשמעי' לה מרישא דמיירי בבא בהרשאה ולא גרע משליחות אבל עבדו אצט' לאשמועי' דעדיף משליח משו' דיד עבר כיד רבו והוי שליח טפי וכמ"ש ה' הלכות יו"ט דע"ב ע"א וב' ע"ש וא"צ למ"ש מהרש"א:
דף לג ע"ב
הגיעו השמטות מחלק ראשון
השמטות לחלק שני
מסכת חולין
דף כ"ג ע"א
גמ' כי משחתם בהם מום בם וכו' משמע אי לאו משחתם הוה יליף עוף מבהמה וכ"מ מדברי התוס' ואי בבנין אב איכא למיפרך מה לבהמה שכן מום פוסל בה וע"כ בהיקישא דואם מן העוף ו' מוסיף עע"א וכ"כ הרא"ם ומכאן ק"ל עמ"ש התוס' לקמן דקט"ו ע"א דמקרא דאלה לא ילפי' עוף מבהמה דאי' למיפרך שכן אין גדלות פוסל ע"ש והשתא נילף מהיקישא דו' מוסיף עע"א וי"ל:
דף לג ע"א
מתני' ולא יצא מהם דם כ' הרשב"א בחי' דקמ"ל דמותרין אע"ג דלא עביד כיסוי ע"ש וי"ל מדבריו דאי יצא דם ועבר ולא כסהו אסור באכילה כדעת המ"כ שהביא מרן בב"י יו"ד סי' כ"ח מדלא אשמועי' ד"ז אלא בלא יצא מהם דם:
דף פז ע"א
כ' הרא"ש בשם ר"ת דאב שנתן בנו למוהל וקדם אחר ומלו פטור דלא דיינינן ד"ק בבבל ואפי' תפס מפקי' מיניה משום דענה אמן משמע דבדיני קנסו' אי תפס ל"מ מיניה ותמהני דהתוס' והרא"ש בפ"ק דקמא דט"ו כ' בשם ר"ת דדוקא בתפס המזיק עצמו הוא דלא מפ"מ וצ"ל דמ"ש הרא"ש ואפי' תפס הם דברי עצמו ולא סיום דברי ר"ת ואזיל לטעמיה דבקמא חלק על ר"ת עיין שם:
מסכת כריתות
דף כ"ה ע"ב
גמ' פשעיהם לכל חטאתם למ"ל להקושי לפשעים וכו' ק"ל דביימ' דל"ו ע"ב אמרי' דר"מ ס"ל סדר וידוי עויתי פשעתי חטאתי דכתיב והתודה וכו' ורבנן ס"ל חטאתי עויתי פשעתי ולכ"ע עון ופשע תרי מילי נינהו וא"כ מאי קאמר פשעיהם למ"ל הא אצט' דמכפר על הפשע דלאו היינו עון וי"ל דה"ק למ"ל דכתיב פשעיה' באמצע ונקיט להו שלא כסדרן לאקשייי וכו' מיהו מפירש"י מוכח דמיתורא קדריש וכן פשטא דגמ' ועוד ק"ל בריש שבועו' דתנן דשעיר המשתלח מכפר על הזדונות והשגגו' אמאי לא תני פשעים דג' גווני נינהו וצ"ל דבלשון תורה ובל' המשנה עון כולל עמו פשע ודוקא בל' וידוי דדומה לתפלה דבעי' שיאמר לשון מבורר יותר ומ"מ שמעתא דכריתו' לא אזלא אליבא דר"מ דלדידיה אתא קרא לו' דסדר הוידוי כך היא עון ופשע וחטאה ועפי"ז ניח"ל מאי דראיתי בס' אור חדש ע"הח מק' דבפ"ק דר"ה אייתר לן קרא לבל תאחר בחטאות ואשמות והשתא למ"ד ג' רגלים כסדרן למ"ל קרא דכל פשעיהם הא מדעובר בבל תאחר בחטאות ואשמות ע"כ דלא מכפר עלייהו יו"הכ ועפי"ה ניחא דלמ"ד ג' רגלים כסדרן ס"ל כר"מ דאתא קרא לסדר הוידוי ובלא"ה הגמ' בכריתות שם בסמוך נ"ל מלפני ה' תטהרו ואייתר לן כל פשעיהם אפי' לרבנן וע"כ לדרשא אחרינא אתא:
מסכת טהרות
פ"ו משנה ח'
וחכמים מטמאין איתא בתוס' הביאה הר"ש ז"ל אמ"ל בתרומה תלויה הרי היא טמאה ואם אמר עד שישאל עליה ה"ז טהורה ועיין בגמ' בפסחים דל"ד ע"א דאי' למ"ד היסח הדעת פסול הגוף ולא פיסול טומאה. ולדידיה לישנא דתוס' דקתני טמאה קש' ועיין להתוס' שם שהק' מההיא דיניחנה במקום התורפה ע"ש וי"ל דאיירי באומר עד שישאל עליה כמ"ש בתוספתא:
מסכת שמחות
פ"א הלכה א
ויהי בחצי הלילה וכו' כ' הנח"י עיקר רישא דמכילתין היא ברייתא דבסמוך דהגוסס הרי הוא כחי וכו' אלא דהקדי' ד"ז דויהי בחצי הלילה משום דמשם ראיה דהגוסס הרי הוא כחי וכו' כ"י דהכ' כל בכור בכבודו ובעצמו ובשלמ' כי קבריה למשה משו' דאב מטמא לבנו כמ"ש התוס' אלא ע"כ דהכה כל בכור ושווינהו גוססין ולא יצתה נשמתם עד הבקר וש"מ דהגוסס הרי הוא כחי ע"ש ועיין בגמ' בפ"ק דנזיר ד"ד ע"ב גבי שמשון דפריך מנלן דאיטמי למתים אי מדכתיב בלחי החמור הכיתי אלף איש דילמא גרויי גרי בהו ולא נגע בהו וא"כ י"ל גבי מצרים גרויי גרי בהו גם איתא התם דילמ' גוססין שיוינהו וכ' התוס' אע"ג דמוזהר על הגוססין קרוב לגוססין קאמר ע"ש וה"נ י"ל קרוב לגוססין ולא ש"מ דגוסס כחי גם כ' בש"מ שם בשם הרא"ש דדוקא גוסס בי"ש הוא דמוזהר עליו אבל גוסס ביד אדם אינו מוזהר עליו ע"ש וא"כ ליכא שום ראיה ממכת בכורות איברא דדברי הרא"ש תמוהים אצלי דבגמ' שם דמ"ג ע"א פריך אמ"ד מוזהר על הגוסס מדתניא המגוייד והגוסס כחי לענין טומאה ולדברי הרא"ש נוקמא להך ברייתא בגוסס בי"ש וי"ל דא"כ היינו מגוייד ולכך ע"כ בגוסס בי"ש קאמר ועיין בגיטין ד"ע ע"ב ובעיקר ברייתא דילן נר' עיקר כמ"ש הש"י משום פתח דבריך יאיר התחיל בגאול' מצרי':
פירש ממנו אבר וכו' הגמ' בס"פ הע"והר קאמר השתא דאתית להכי בין ר"מ לר"ש בשר ועצם הפורש מאבר מת ופירש"י דלר"מ חד מנייהו טמא וחד טהור ולר"ש תרוויהו מן החי טהורין אבל מן המת לכ"ע טמאין ואין לו' לר"מ שניהם טהורין דא"כ היינו ר"ש ע"ש בתוס' אבל הר"מ בפי' המש' שם פי' דהיינו א"ב דלר"מ במן החי שניהם טהורים ומן המת שניהם טמאי' ור"ש אפי' מן המת עצם ובשר הפורש ממנו טהורין ע"ש והשתא א"ב דר"מ ור"ש מן המת אי טמא או טהור אבל מן החי לכ"ע טהורין ומה שהק' ע"ז הש"י לק"מ:
הלכה ח
וכן ח' חי מוכח דבן ט' חי מתאבלין עליו אע"ג דלא שהה ל"י ואתיא כרבנן דפליגי ארשב"ג בשבת דקל"ו וס"ל דסתם ולדות שהוא בן ט' וולד מעליא לכל מילי ובבן ח' חי ל"מ שהה וע"ש כתוס' שהוכיחו דבתרתי פליגי ע"ש אבל כרשב"ג לא אתיא דאי בשהה אפי' בן ח' וולד מעליא הוא ואי לא שהה מאי אירייא בן ח' וליתא למ"ש הש"י בפי' דבריית' גם מ"ש דהגמ' דנדה בעי לאוקומא אפי' כרבנן ע"ש דנר' שנעלם ממנו סוגיא דשבת ודברי התוספות וע"ש במהרש"א ועיין להטור א"הע סי' קנ"ו שדבריו הן הנה דברי התוס' דשבת ותימא על מרן בב"י שכ' א"י מנין לו זה דאפי' בבן ח' לא בעי רשב"ג גמרו ע"ש וכבר ראיתי שכן תמה עליו א"א ז"ל בחי' לשבת שנדפסו בקונט' בני סמיכי ועמ"ש בהגהותי שם ודברי הגי' שהביא הש"י ודאי שבאו בט"ס וצריך להקדים המאוחר והן הנה דברי הריטב"א בחי':.
הלכה י
הניח לו להניח תפלין להך אוקמתא דר"פ המוציא תפילין דר"ג סבר שבת זמן תפילין א"ש די"ל דס"ל גם לילה זמן תפילין והו"ל מ"ע שלא הז"ג גם ניחא מה שהק' בירושלמי מ"ש סוכה מתפילין ע"ש אבל לחד אוקמתא דס"ל לר"ג שבת לאו זמן תפילין צ"ל כמ"ש הש"י ע"ש ועיין בסוגיא דגמ' ך שם בפ' המוציא תפילין ע"ש:
פ"ב הלכה ה
ולא היו מתאבלין אלא אוננין וכו' עמ"ש הש"י ע"ד הר"ן ז"ל ונ"ל דהר"ן הוק' לו אמאי ימותו הול"ל ירעו וכההיא דהפריש קרבן והמיר וכמו שהק' התוס' ולזה כ' הק' ז"ל דש"ה דלא חזרו בהם וחמירא מהך דהמיר ומ"מ מייתי רב יוסף ראיה מינה דאי לאו דאמרי' הואיל ונדחו ידחו הו"ל ליקרב הם עצמן ואפי' לא הדור בהו אבל השתא דעצמן לא יקרבו משום דאדחו בקל דח"י אפי' הדמים מטעמא עמא דלא הדור בהו ועפי"ד ניחא מאי דאי' למידק מאי מייתי ר"י ראיה מינה נימא דשאני עיר הנדחת דדחו בידים ואין בידם לחזור וע"ש בצריכותא דגמ' ועפי"ד הר"ן ניחא דגם בע"הנר אי הדור בהו לא ידחו מהדמים ומ"ש הש"י דעפי"ד הרמב"ן ניחא קו' הט"ז ע"ש בלא"ה אפי' לדברי רש"י יש לחלק דהכא ובקובר ברגל המת גופיה לאו בר. אבילות אבל גבי קטן המת גופיה בר אבילות אי אית ליה בנים גדולים ובכה"ג דהדחוי מצד המתאבל שהוא קטן לא אמרי' הואיל ואידחו אידחו:
פ"ד הלכה ב
ס' אחיו וכו' התוס' ביבמות דף ל"ו ע"כ כ' דבלא שהה לרשב"ג הוי כדין מים שאל"ס דמדרבנן הוא דמראוריית' אזלי. בתר רובא והא דתניא במס' שמחות ס' אחיו ס' בנו וכו' היינו ס' בין ט' לא' ס' בן ז' לאחרון דגנאי הוא אם לא יתאבלו שניהם כיון דא' מהם בנו ודאי ע"ש ולפי"ז אשתו בס' גירושין אינו מתאבל ומה שכלל הרא"ש בה' טומאה גם ס' גרושה היינו לענין טומאה דוקא אבל לענין אבילות חלוקי' הן בדינן ועיין להנח"י כאן ועפי"ד התוס' הללו ניחא לי מה שראיתי מקשים עמ"ש הריטב"א דהא דל"ג במילה לשמא יעבירנו משום דדוקא בשופר שהמצוה היא בס' דס' יו"ט הוא דא"כ אכתי קושיא בגמ' דשבת דקל"ה מימהל היכי ממהלינן ול"ג שמא יעבירנו כיון דס' הוא ועפי"ד התוס' ניחא דמדאוריית' וולד מעליא הוא:
הלכה ג
אשתו ארוסה וכו' ביבמות דכ"ט תניא וכן היא לא מטמאה לו והראב"ד ה' אבל פ"ב הק' מכאן לס' הרמב"ם דכהנות אין מצוות ליטמאות לקרובים וע"ש ברש"י וק"ק לדעת הר"מ מגמ' דקדושין דל"ד ע"א דפריך וכללא הוא הרי וכו' ואמאי לא פריך גם מזה והרי טומאת קרובים דמ"ע שלא הז"ג ונשים פטורות ובמ"ש ה' לחם יהודה מסוגיא דקי' דל"ה ובמ"ש ע"ד הש"י ע"ש ונ"ל דאחר דגלי ג"ש דפאה פאה לת"ק וקרחה קרחה לאיסי דקאי גם בני אהרן גם אמאי דבתריה כ"ש דקאי גם אטומאת קרובים דלעיל מינה:
הלכה טז
נטמא בו ר"ט מחייב וכו' משמע דאפירש דלעיל מיניה קאי אבל אם עדיין לא פי' מן הטו' גם ר"ט פוטר אפילו אם שהה וק' מ"ש מדאמרי' בשבועו' די"ז דאם נכנס בשיד' וחבירו פרע המעזיבה דמחיים אם שהה וי"ל דש"ה דנכנס ברשות בשביל קרוביו דמצוה ליטמאות להם והתוס' שם הקשו לרב ביבי דס"ל בפ' הלוקין דאין חייב בשהייה ע"ש ומדברי הר"מ נר' דיש לחלק ביניהם דבפ"י מה' כלאים פ' דחייב על כל שהייה גבי כלאים ובפ"ג מה' אבל כ' דאם נכנס בשידה ואח"כ כ' דאם נטמא והתרו בו כמה פעמים ונכנס ויצא חייב על כ"א ומוכח מדבריו דאם לא יצא ל"מ בשהייה דדוקא בכלאים הוא דמחייב על כל שהייה אבל גבי טומאה ל"מ על כ"א כיון דמחולל ועומד ודוקא בנכנס בשידה לחיוב חדא בשהייה מחייב אבל לחייב על כל שהייה ל"מ כיון דמחולל ועומד וניחא שפיר קו' הפוס' וברייתא הלזו מסייעא ליה להר"מ ז"ל דאתי' ר"ט ל"מ אלא בפי' ומתני' דהלוקין אתיא כר"ט וביוצא ונכנס ולא אתיא כר"עק ואע"ג דסיפא דמתני' שם מוקי לה הגמ' כר"עק דס"ל המקיים בכלאים לוקה י"ל האי תנא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא:
הלכה כ
שהוא מטמא למתים או שפרע וכו' ק' מאי אירייא כ"ג אפי' כ"ה מוזהר ע"ז ולדעת הר"מ בפ"ה מה' ט"מ דרביעית דם וגולל ודופק אינן מד"ת וכהן אינו מוזהר עליהם ניחא שפיר דכהן גדול מוזהר אפי' על רביעית דם כדנ"ל בריש סנהדרין מעל כל נפשת מת לא יבא נפשת כתיב ואפשר דאפי' לגולל ודופק מוזהר כ"ג איברא דדברי הר"מ דפוטר שם בנטמא ברביעית גם על ביאת מקדש ע"ש הם תמוהים דמהגמ' בחולין דע"ב ע"א נר' שהוא מדאו' דנ"ל במת בנפש ומוכח שם דדרשא גמורה ועיין להרא"ם שהביא הש"י בה' כ"ה ומאי דקתני פורם עיין במסכ' הוריות די"ב ע"ב דתנן כ"ג פורם מלמטה והדיוט מלמעלה ע"ש בגמ' ועיין להש"י:
פרק ה הלכה א
אבל כל ז' וכו' בירושלמי הביאו התוס' בפ"ג דמ"ק יליף מדכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים ופריך וכי למידין מקודם מ"ת וק' מאי פריך הא אמרי' בסנהדרין דנ"ט כל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ וה"נ כיון דלא כתיב בישראל לישר' נאמרה וי"ל דטעמא דליש' נאמרה משום מי איכא מידי וכו' כדאי' התם ובחולין דל"ג כ' התוס' דר"ל ל"ל מי אי' מידי וכו' ע"ש וא"כ י"ל דהירוש' אזיל אליבא דר"ל ועיין בספר אור חדש ע"הת בפ' ויחי מ"ש בזה:
ובהמתו וכו' נר' פשוט דאסור להשכיר בהמתו ואפי' להג"א שכ' בפ"ק דע"ז דשכירות קנייה לחומרא משמע דספיקא איכא בדבר ובאבילות אזלי' לקולא מ"מ לא גרע מסחורה דאסור וברפ"ב דמ"ק אהא דהיו מושכרים פירש"י הוא או בהמתו ע"ש מש' רוקא היו מושכרים קודם האבילות ומשום פסידא דאחריני וכ"כ הרא"ש שם ע"ש:
פרק ז הלכה יא
כיצד לאלמנה וכו' עיין 'מה שהק' הרא"ם והביאו הש"י ועיין למהרש"א ביבמות דס"א מ"ש לקו' הרא"ם ע"ש. ועפי"ד ניחא מאי דק"ל במגילת אסתר דקרי להו נערות בבואם לבית אחשורוש וא"כ ששה חדשים בשמן המר וכו' ואח"כ עדיין קרי לה נערה בבואה אלא המלך והא אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים ועפי"ד מהרש"א ניחא. עוד נ"ל במ"ש התוס' ר"פ בן סורר דבדורות הראשונים היו מביאין סימני גדלות מהר ע"ש וי"ל דדוק' ב' שערות היו מביאין בין שתלויין בבריאות כדאמרינן בגמ' אבל סי' בגרות לא נשתנה עכשיו הדורות הא':
ממסכת עבדים
פרק א הלכה א
ע"ע והנרצע נוהגין ביובל וכו' ר"ל דוקא בזמן שהיובל נוהג כדאי' בערכין דכ"ט ומפיק לה התם מדכתי' עד שנת ביובל יעבור עמך ע"ש ורש"י בגיטין רס"ה ע"א כ' מדכתי' ואיש אל משפחתו תשובו ע"ש וצ"ע:
אלא שהיובל דוחה שבת והא דל"ג שמא :יעבירנו עיין להרמב"ן בהח"ומ מ"ש בזה והביאו הש"י ונר' דאפי' לרפרם דאמר בפ"ג הבריתות אין. עיכוב והוצאה ליו"הך דברי הרמב"ן מוכרחי' ודוקא הוצאה הוא דשריא ביו"הך דמלאכה גרועה היא או מדכתי' גבי הוצאה ביום השבת כדאי' בפ"ק דביצה די"ב ע"ש אבל העברת ד"א בר"ה דהילבת' גמירי לה כדאי' בפ' הזורק מנלן דליתא ביו"הך ועפי"ז מ"ש ראיה ה' שאגת אריה סי' ע' דקי"ל יש עירוב והוצאה ליו"הך מדאמר ר"ה בפי"ט דר"ה שלא בזמן ב"ד לא והיינו משו' שמא יעבירנו ע"ש ליתא ועמ"ש בחי' ר"פ לולב וערבה ע"ש:
הלכה ב
ע"ע נקנה בכסף כ' התוס' ד"ח דאין ע"ע נקנה בחליפין ה' ארעא דישראל מערכת הב' אות ג' למד מכאן דגם פועל אינו נקנה בקנין סודר שהוא חליפין ויכול לחזור בו אפילו בקנין סודר ועוד הביא ראיה מפ' האומנין דע"ז דמאי פריך אדרב מר' דוסא לישני דה"ד בקנין ע"ש וכבר דחי לה שפיר הש"י ע"ש ומדאמרי' בגמרא שם ומי שאני ליה והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמנו שמת וכו' י"ל דאפי' בקנין ל"מ דאי איתא דמהני נוקמה בקנין ולכך דוקא באנוס וי"ל דא"כ אמאי איכפל תנא לו' אם שכיר הוא אם קבלן הוא הא בקנין תרוויהו חד דינא אית להו ומהרימ"ט בחי' מייתי לחליפין מוהתנחלתם אותם בחליפין ולא ע"ע בחליפין ועמ"ש ע"ד הש"י ומה שהוכיח מדפריך ואימא אבל נקנית וכו' ול"ק ואימא נמי ע"ש ליתא דע"כ דכוונת הגמ' ואימא נמי דאי איתא דלא מרבי' אפי' לפום סברא דהשתא דלא ס"ד מיעוט' דאותם א"כ הו"ל לשנויי שכן מוצא באישות ולא אצט' ליה לאתויי קרא דאותם אלא ע"כ ואימא נמי פריך כיון דליכא מיעוטא אבל למסקנא דאיכא ריבוייא ומיעוט' אז הכל מתמעט מאותם ולא מייתינן מרבויא אלא חדא:
כתב הריטב"א בחי' לדי"ד ע"ב דלמאי דקאמר הואיל ומקדשה זהו עיקר הטעם ולאו משום דקונה עצמה דלאו הא בהא תליא והש"י תמה ע"ד מברייתא דמכילתא ע"ש ונ"ל דהגמרא ידע לה שפיר דאיכא תנא דיליף שכיר שכיר ולדידיה אמה גופה נ"ל מדאיתקש עבריה לעברי כמ"ש התוס' שם וכוותיה אתו. הנך ברייתו' דלעיל ודמכילת' ולא אצט' להנך ילפותו' אלא למאן דלא יליף וכדפריך בתר הכי ולא ס"ד וי"ו מוסיף:
ובשטר בגמ' די"ו נ"ל מדאיתקש אמה לאחרת ולמ"ד אב כותבו נ"ל מלא תצא כצאת העבדים וכו' ע"ש הסוגיא והע"י הקש' ת"ל מדקונה עצמו בשטר דלא גרע מע"כ כדכ' רש"י לקמן מקנה נמי בשטר וה' זרע יצחק תי' דאצט' לאמה דלא סגי לן למילף מדקונה נקנית באמה העבריה דהא איכא מיעוט' דכתיב גבי גירושין וכתב לה והוה ממעטי' מלה ודרשי' לה ולא לאמה והו"א דאינה קונה עצמה בשטר מהאי מיעוטא ולכך אצט' קרא לו' נקנית דכיון דנקנית קונה אבל בעבד אה"נ דמפקי' ליה מדקונה נקנה ע"ש ועפי"ד י"ל מה שהק' הריטב"א ושיטה שלא נודעה למי לעיל למאן דלא דריש ג"ש ונ"ל דנקנה בכסף מו' מוסיף ע"ע א' מוכר עצמו לישראל מנמכר לגוי תק"ל מנלן דמוכר עצמו נקנה בשטר הא לא נ"ל אלא מהני קראי דכתיב גבי אמה ומכרוהו ב"ד דנקנה בשטר יליף מדאיתקש עברי לעבריה ומוכר עצמו מנלן דהא נמכר לגוי ליתיה בשטר ותי' מדכת' כצאת העבדים בלשון רבים דמייתר למדרש אבל נקנית בקנין העבדים תרי דאפילו מוכר עצמו ע"ש ועפי"ה ניחא שפיר המוכר עצמו נ"ל מדקונה נקנה ולא אצט' הני קראי אלא לאמה דהוה ממעטי' מלה אך קש' לדברי הז"י הללו אמאי לא משני הגמרא דאמה נ"ל מדאיתקש עבריה לעברי ועכ"ל דכיון דהיקש עברי לעבריה לא מייתר דאצטריך לדרשות אחרות אמרי' אהני היקשה ואהני מיעוטא דלא ילפינן ולפי"ז כי משני דאיתקש לאחרת ע"כ דס"ל להגמרא דלא אתא היקישה אלא להאי מילחא וא"כ כי מסיק דנ"ל מכצאת העבדים תק"ל קרא דאחרת למ"ל ולשינויא דאבע"א ניחא אבל לשינוייא קמא דסגי ליה בקרא דכצאת העבדים תק"ל דאחרת למ"ל כיון דהוה ס"ד דלא אתא אלא להאי דרשא גם מדברי התוס' לעיל גבי מאי דאמרי' אשכחן נמכר לגוי דכל קניינו בכסף מתבאר דע"ע דנקנה בשטר מדאיתקש לעבריה ולאו מסברא דכיון דקונה מקנה ובקו' הריטב"א והשיטה י"ל דלעיל אמרינן דר' דריש מאלה למעוטי דאינו נגאל בשש דהיה ילפי' בק"ו ומה מי שאינו נגאל בקרובים נגאל בשש וכו' והק' מהרש"א שם בתוספות ניפרוך מה לנמכר לישראל שכן נגאל בשטר ע"ש ונ"ל דל"ק דהנה התוס' בדי"ד גבי כל קניינו בכסף הוכיחו דנמכר לגוי אינו נקנה בשטר משום דשטר נ"ל מאחרת וגוי ליתיה בקידושי' וע"ש במהרש"א והכרח זה לא יכון אלא למאן דנ"ל מאחרת אבל למאן דנ"ל מכצאת העבדים לשינויא קמא דסגי בהאי קרא לחודיה י"ל שפיר דנקנה בשטר נמכר לגוי וא"כ י"ל דרבי נ"ל שטר מכצאת העבדים לחודה ונמכר לגוי נקנה בשטר וכיון דנקנה קונה ולשינויא דנ"ל שטר מאחרת ס"ל כרי"הג ור"עק דאלה דרשי' לה לדרשא אחריתי ומנלן דנמכר לגוי אינו יוצא בשש ולא דרשי' ק"ו וע"כ דס"ל דק"ו פריכא הוא כקושי' מהרש"א באופן דלר' ע"כ דנ"ל מכצאת העברים ואית ליה שטר גבי נמכר לגוי ורי"הג ור"עק נ"ל מאחרת ושינויא קמא ושינויא דאבע"א תליא בפלו' דתנאי ומעתה מתרצת' היא קו' הריטב"א והש"י דלמאן דל"ל ש"ש י"ל דס"ל כר' דאצט' אלה למעוטי שש דלא יליף מק"ו וא"כ מדאצט' אלה ע"כ דהק"ו אמת הוא ומדלא פרכי' שכן קונה בשטר ע"כ דנמכר לגוי קונה עצמו בשטר ומדקונה נקנה ואתי ליה מוכר עצמו ליש' מנמכר לגוי מוכי תשיג מיהו למאן דאית ליה ש"ש אין להוכיח כלום מדאצט' אלה דהא חצט' דלא נילף בשכיר שכיר דנמכר לגוי יוצא בשש וא"ש הכל:
אמרי' בגמ' ד"ך ת"ר בגפו יבא בגופו נכנס בגופו יוצא רא"א יחידי נכנס יחידי יצא ומפ' הגמ' בגופו נכנס לו' שאינו יוצא בראשי איברים ופריך האי מל"ת כצאת העבדים נפקא ומשני אי מהאי הו"א יהיב ליה דמי עיניה ונפיק ע"ש וצ"ל נמי דאי כתיב בגפו לחוד הו"א יהיב ליה דמי עיניה ונפיק וקרא ה"ק צריך למיהב לוה דמי עינו כדי שיהיה כמו שלם בגופו ביציאתו וכ' התוס' דאצט' קרא דא"י בראשי איברים משום דהוה ילפי' בק"ו מע"כ שא"י בשש יוצא בר"א ע"ש ואין להקשו' הא איכא פירכא בהאי ק"ו דמה לע"כ שכן יוצא בחליפי' כמ"ש התוס' לעיל דף ח' אבל ע"ע א"י בחליפי' דדרשי' בכסף הוא נקנה וא"נ בחליפי' לכ"ע כמ"ש התוס' לעיל די"ל דהיא גופא תיתי בהאי ק"ו מע"כ דע"ע יוצא בחליפי' וקרא דמכסף מקנתו דממעטי' חליפי' היינו. דאינו נקנה אבל י"ל דקונה לקיים הק"ו ואע"ג דהתוס' כ' לעיל דמיניה נמי נשמע דקונה היינו משמעי' בעלמ' וכיון דאיכא ק"ו ילפי' שפיר וכ"ש אי לאו דגלי קרא דא"י בר"א אבל אחר דגלי לן קרא דא"י בר"א מעתה אין ללמוד בק"ו ע"ע מע"כ דיוצא בחליפי' דאיכא למיפרך מה לע"כ שכן יוצא בר"א והרא"ם הק' אמאי לא ילפי' ע"ע מע"כ. בק"ו דיוצא בראשי איברים וקרא דל"ת כצאת העבדים באמה הוא דכתיב ואע"ג דהוקש עברי לעבריה כיון דאצט' היקיש' לדרשא אחריתי אמרי' אהני היקיש' ואהני ק"ו ואין לו' בהאי ק"ו אמה תוכיח דמה לאמה שכן אינה נמכרת בגנבתה ע"ש וקושייתו הלזו למאן דדריש בגופו נכנס וכו' לק"מ דהא תרחי קראי דכתי' הם חד בעבר וחד באמה ואי דרשי' ק"ו בתרווייהו ומפרשי' לקרא למיהב דמי עיניה ונפיק היה קשה לן למ"ל תרי קראי כיון דאית לן היקיש' דעברי לעבריה ואי דרשי' לחד מנייהו למיהב דמי עיניה לקיומי הק"ו וחד מנייהו לו' דא"י בר"א לא הוה ידעינן הי מנייהו דרשי' הכי והי מנייהו דרשי' הכי דמה ראית וכיון דכן הוא ודאי דאין כן כוונת הכתוב דאי איתא הו"ל לפרושי ולהודיענו הי מנייהו דרשי' דא"י בר"א אלא דקו' הרא"ם היא למ"ה יחידי נכנס וסגי ליה בקרא דכצאת העבדים למדרש דא"י בר"א וע"ז ק' נימא דוקא באמה דגלי קרא אבל עבד נילף בק"ו מע"כ ומ"מ י"ל דמ"ד יחידי נכנס ס"ל דלא אהני היקישה ואהני ק"ו אלא אין הקש למחצה בכל גוונא דכבר כ' התוס' בחולין דקי"ו ע"א לחד תי' דפלוגתא דתנאי היא והגמרא דפריך הא מכצאת העבדים נפקא הומ"ל אצט' תרי קראי חד לעבר וחד לאמה דלא נימא אהני היקשא ואהני ק"ו אלא דניח"ל להגמ' ליישב דאתיא אפי' כמ"ד דלא אהני היקשא ואהני ק"ו אלא אמרי' אין היקש למחצה בכ"ג:
יתירה עליו אמה העבריה וכו' בגמרא די"ו ס"ל לר"ל דאמה העבריה יוצאת במיתת האב ופריך הגמ' מדתניא ד' מעניקין להם וא"א ניתני מיתת האב ע"ש הסוגיא והק' הראשונים היכי ס"ד דמקשה דמיתת אדון קתני שא"כ באשה מיהא מנלן ד' ע"ש ונ"ל דס"ד דג' דבאיש היינו שנים ויוכל דרציעה ומיתת אדון אבל יובל דבתוך שש לא חשיב דבכלל שנים הוא דחדא מילתא נינהו שש ויובל דמעיקרא אדעתא דהכי מכרו דיודע הוא דיכנס יובל בתוך שש וג' דאמה שנים ומיתת אדון וסימנים והמתרץ מיאן בזה דשש ויובל תרי נינהו ומ"מ מדקתני ג' באיש לא מצי לאוכוחי דא"א ד' נינהו לסברת המתרץ משום דיש מקום לדחות דיובל ויובל דרצועה חשיב להו בחדא ולכך לא מוכח המתרץ ה"נ מסתברא אלא מדאשה ועפי"ז י"ל גם דברי מהרימ"ט שהביא הש"י ול"ק מ"ש ע"ד ע"ש:
הלכה ג
הכותב שטר גירושין לשפחתו רחבג"א אינה ב"ח מ"ש הש"י דבקידושין דף ו' אמרי' פשי' א"ל לשפחתו ה"א מותרת לכל אדם ל"א כלום ומה שייך פשיטא בדבר שהוא פלו' דתנאי ע"ש נ"ל דל"ק דהתם בכתב בגט לשון שפחה אלא דא"ל הא' מותרת לכ"א וכיון שאינו לשון שחרור פשי' דל"א כלום אבל הכא מיירי שכ' גט כריתות גמור וכ' בו אנת אנתתי בנוסח גט אשה ובהא פליגי דרחבג"א אינה ב"ח דל"א מהנותן לה גט כריתות הודה שהיתה אשתו ובודאי שלא נשאה אלא א"כ שחררה דלא עביד איסורא ורבנן ס"ל דאמרי' הכי והיא והיא גופא פלו' דר"מ וחכמים בפרק השולח ד"מ אלא דהתם בשטר אירוסין והכא בשטר גירושין והיא היא והגמ' שם ל"מ למיפרך אני שונה וכו' מהאי בריית' דכיון דאתי ר' כחכמים לא ק"ל ולא הוק' לו אלא מהך ברייתא דר' אתי רלא כחכמים ובגופא דשמעתא שם בפ' השולח ק"ל מאי פריך מהך ברייתא דשטר אירוסין הא בקידושין לבד לא עביד איסורא וליכא אומדנא ולא קאמר רבי אלא עבד שנשא ב"ח דע"י נשואין עבד איסורא ולפמ"ש ה"ה בפט"ו מה' א"ב לדעת הר"מ דמפ' פלו' דאביי ורבא בפ' ע"י דע"ח בכל הלאוין א" די"ל דסוגיא דפ' השולח אתיא אליבא דאביי דס"ל בבל הלאוין קידש לוקה אבל למאי דקי"ל כרבא דבכל הלאוין אינו לוקה בקידושין בלא בעילה א"צ לאוקומה בהשיאו רבו:
הלכה ד
מוכר אדם את בתו משפחות לשפחות וכו' אבל לא מאישות לשפחות פלו' דתנאי בקי' די"ח ואמרי' בגמ' דפליגי באי יש אם למקר' או למסורת וכתבו התוס' י"מ דפליגי בלו יעדה אי אזלי' בתר המקרא לו בוא"ו או בתר המסורת לא באל"ף ע"ש וק"ל דבסוטה דל"א ע"א אמרי' דלא באל"ף משמע הכי ומשמע הכי והא דאמרי' בנדרים דל"ב ע"א כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב ופריך והא לא באל"ף כתיב הכי פריך כיון דמשמע הכי ומשמע הכי מהיכא מפיק לו נחש וע"ש בפירש"י והשתא בשלמא לר"עק ניחא דכיון דאזיל בתר המקרא לי קרי' ואין בו משמעות אחר אבל לר"א אפי' דאזיל בחר המסורת מהיכא משמע ליה למדרש שפחות אחר שפחות טפי משפחות אחר אישות כיון דמשמע הכי ומשמע הכי וצ"ל דדואק היכא דליכא מקרא ומסורת אמרי' משמע הכי ומשמע הכי אבל היכא דאיכא מקרא ומסורת כי הכא דמדשני הקריאה מן המסורת מוכח דהמסורת לא ממש הוא. והנה במכילתא בפ' משפטים איתא ריהג"א וכו' אבל לא אמהות אחר קידוש ואצ"ל אמהות אחר אמהוא ע"ש ואם הדברים כפשוטן דאמהות טפי מסתברא דאינו מוכרח משפחות אחר אישות ד"ז סותר הגמרא דמנ"ל להגמ' דר"עק ס"ל מוכר לשפחות אחר שפחות ותו הך ברייתא דמוכרה לשפחות אחר שפחות אתיא דלא כמאן אע"כ נ"ל דרי"הג ס"ל דמסתבר' טפי למדרש המסורת טפי מהמקרא ומאי דקאמר ואצ"ל היינו דר"ל אצ"ל דדרשי' המסורה אבל למ"ד יש אם למקרא ולא למסורת לא אמרי' אצ"ל וכו' ועיין בפסחים דף ל"ו ע"א ש ועיין להש"י ע"ש:
כתב הר"מ בפ"ד דמוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחי' ויעדה אדון ומת או גירשה וכו' הרי האב מוכרה פ"ב ע"ש ותמה הלח"מ דבגמ' מוכח דלדידן דקי"ל מעות הראשונות לקידושין ניתנו היעוד הוי כקידשה וגם קי"ל דא"צ מיאון א"כ אלמנה דכ' סד"מ היכי מ"ל ע"ש ולזה י"ל דהר"מ מפ' כפירש"י בקי' רמ"ה דלל"ב דעולא אפי' שידך א"צ מיאון והגמ' דפריך מהא דאלמנה לל"ב פריך אבל לל"ק דעולא מודה בשידך מוקמי' לה בקידשה עצמה ובשידך ואע"ג דטעמא דשידך משום שמא נתרצה האב מ"מ לא הוי כמו קדשה האב דהרי האב אומר שהוא לא נתרצה אלא דאנן חיישי' שמא נתרצה ולענין זכות שהי"ל בה למוכר' אין יכולין לסלקו ממנה בחשש בעלמא וכס"ד דהתוס' בקי' שם ע"ש וא"כ למאי דקי"ל כשיהך צריכה מיאון מ"ל שפיר אלמנה בקדש' עצמה ובשידך אבל הקושיא היא דבגמ' מוכח דלמאי דקי"ל מעות הא' לקי' ניתנו כשיעדה שוב א"י למוכרה דהו"ל כשפחות אחר אישות וכבר עמד בזה הלח"מ וצ"ע:
פרק ב הלכה ד
רע"א בין כך ובין כך לא יפחות מחמשים זוז וקרא דאשר ברכך מבע"ל להכל לפי הברכה וכרתניא בקי' די"ז א"כ מה ת"ל אשר ברכך הכל לפי הברכה וה' מש"ל בפי' הק' דאצט' אשר ברכך לרבות כ"ד ותי' אשר ברכך מתתן לו ש"מ לרבות כ"ד ע"ש ואכתי ק' דאצט' לכדדרשי' לעיל לר"מ דלא נילף מעולת ראיה ולר"ש דלא נילף מפחות שבערכין ע"כ י"ל דהול"ל אשר לך תתן לו ומיתורא דאשר דריבוייא הוא שמעי' דאית לן למילף מהמרובה כמו אשר ברכך:
התוס' שם הקשו בס' ר"י מאי קאמר חדא דתפסת הא כתיב אשר ברכך ותי' בחד ריקם הוא דאמרי' כן אבל בנתינה דכתיב בכל חד נתינה ל"מ לן אשר ברכך להם תדע דכי יליף מערכין מהני אשר ברכך ע"ש ור"ל דלא נימא דלא אצט"ל לתירוצם ובקושיתם נימא דר"י ל"ל האי סברא דאשר ברכך לזה כ' דלר"י גופיה לפום האי שינוייא דגמ' דחדא דתפסת מרובה וכו' ע"כ דמהני לן אשר ברכך דאל"ה קשיא נילף מפחו' שבערכין והא דלא הביאו בקושייתם מזה והביאו מר"מ ע"ש במהרש"א ועמ"ש הש"י בכוונתם:
בגמ' שם פליגי תנאי דרש"א יצאו כספים וראב"י אמ' יצאו פרדות והיינו מכלל ופרט וכלל כמ"ש מהרש"א בשם התי' וכ' הריטב"א וז"ל ואסיקנא אגב שקלא. וטרייא דאצט' צאן וגורן למידן בכעין הפרט וכו' ואצט' יקב למדרש מיתורא לר"א פרדות ולר"ש כספים שאלו יצאו מן הכלל דלא חשיב ברכה אתא יקב ורבינהו וכו' הילכך מל' סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהם בכלל ברכה ואפי' מכספי' ופרדות עכ"ד. והם דברים תמוהים דהא קתני ברייתא לר"ש יצאו כספים ולר"א יצאו פרדות וצ"ל דט"ס נפל וכצ"ל לר"א כספים ולר"ש פרדות והיינו הריבוי אתא למר כדאי' ליה ולמר כדאי"ל וכפי' התוס' שם ע"ש ומ"ש בס"ד אפי' מכספים ופרדות היינו כספים לר"א ופרדות לר"ש ודלא כהמש"ל שם שנדחק הרבה בכוונתו ע"ש:
הלכה ו
המוכר את עצמו והבורח וכו' בגמ' די"ז פריך בורח השלמה בעי כדתניא וכו' ומשני כגון שברח ופגע בו יובל מד' כיון דיובל מפיק ליה לא ליקנסיה קמ"ל והסמ"ג הביאו מרן בכ"מ בפ"ב פי' ברח ופגע בו יובל אין היובל מוציאו והוא נגד המובן מהסוגי' דברח היוכל מוציאו ואי השלמה בעי מעניקין לו וע"ש בלח"מ והמש"ל ע"ש. ונ"ל דלעולם השלמה בעי והגמ' הק' כגון דעבד ג' וברח שנה א' ואח"כ נכנס היובל דנהי דבעי לאשלומי השנה ויהיה עובד בשנת היובל עצמה להשלים כדמוכח מל' הסמ"ג דעובד ביובל עצמו מ"מ לא בעי להשלים שש אלא שנה א' כמו אילו לא ברח דלא יעבוד אלא שנה א' עד היובל וא"כ מ"מ מהני היובל גם לעבד זה כדי שלא ישלים שש וזהו שאמרו כיון דיובל מפיק ליה ר"ל לענין דלא ישלים שש והשנה שברח הרי משלים אותה א"כ לא ליקנסיה ומעניקים לו קמ"ל רקנסו ליה ואין מעניקין לי כיון דע"י מעשיו גרם שיעבוד בשנת היובל עצמה אשר לא כדת:
הלכה ז
נמכר בגניבתו לא ימכר לא בשוק וכו' משמע דוקא מכרוהו ב"ד אבל הר"מ בפ"א כ' א' מכרוהו ב"ד וא' מוכר עצמו וכו' ע"ש ונ"ל דעיקר קרא דלא ימכרו ממכרת עבד במכרוהו ב"ד הוא כדאי' בגמ' ומ"מ למאן דיליף ש"ש יליף מ"ע ממכרוהו ב"ד אבל ברייתא דהכא אתיא כמאן דלא יליף ש"ש וע"ש בגמ' דט"ו:
הלכה ח
או בן דודו יגאלנו שהיה ריש"א וכו' גרסי' ונ"ל דה"פ והכל הוא מדברי ת"ק וה"ק קרוביו וב"ד מחוייבים אבל הוא עצמו אינו מחוייב ולאפו' מר"יש שהיה אומר דאתיא מק"ו והדר קאמר דא"כ מאי דכתיב והשיגה ידו היינו לרשות ולא לחובה וא"כ למ"ל קרא פשי' דאי רוצה לפדות את עצמו פודה דאפי' נמכר לישראל מגרע מפדיונו ויוצא וז"ש ומה אני מקיים והשיגה ידו והשיב דאתיא להיקישא ועיין להרב שמחת יהודה ז"ל:
פרק ג
הלכה א
רע"א מן כך ובין כן נרצע נר' דה"ק בין אדון יש לו אשה בין אין לו לאדון אשה דלא דריש כי טוב לו עמך אבל לעבד בעי' דיש לו אשה ובנים דקרא כתיב אהבתי את אשתי ואת בני דלא כהש"י וכנ"ל מגמ' דכ"א ע"ב דפריך ות"ל דאין כהן נרצע דבעי' אהבתי את אשתי ומאי פריך נוקמה לההיא ברייתא כר"עק דלא בעי קרא כדכתיב אלא ע"כ דליכא מאן דפליג בהא ועיין להתוס' די"ד סוף ע"ב ע"ש:
הלכה ג
אינו נרצע אלא בגופה של אוזן במכילת' פליגי גם במכירה אי כהן נרצע ומ"מ נר' דדוקא ור"י הוא דפליגי בהכי אבל חכמים דמייתי הגמ' בפ"ק דכ"א דאין כהן נרצע מדלא קתני אלא אינו נרצע מכלל. דנמכר וחכמים לאו היינו ר"מ ך ול"ק מ"ש הש"י ע"ש:
הלכה ה
יוצא בראשי איברים וכו' בגמ' דכ"ד יליף בכלל ופרט וכלל ופריך נבעי נמי בטל ממלאכתו ומשני ישלחנו ריבוייא הוא והק' הע"י למאן דדריש כל התורה כולה בכללי ופרטי מאי איכא למי' ותי' דש"ה מדלא כתיב יצא חפשי וכתיב ישלחנו מיתורא דרשי' ריבוייא ומהרימ"ט תי' משום דל"ד כללא בתרא לכללא קמא דוכי יכה ריבה הכאות וישלחנו ריבה שילוחין וכה"ג לא דרשי' בכלל ופרט לכ"ע כדאמרינן בפ' מרובה ע"ש וה' ש"י כ' דלפ"ד מהרימ"ט אכתי ק' בגמ' דבכורות דל"ז דפרכי' בכה"ג ומשני כל מום ריבויי' ולמ"ד בכללי ופרטי מאי א"ל והתם דמי כללא בתרא לכללא קמא ע"ש ולק"מ דהתם דכתי' כל לכ"ע דרשי' בריבויי ומיעוטי כדאי' בפ' מרובה דכל היכא דכתי' כל ריבוייא הוא ע"ש והנה שם בגמ' דבכורות פרכי' אי ריבוייא הוא נרבי מומין שבסתר ומשני הא כתי' כל מום רע ופריך נרבי מום עובר ומשני ק"ו השתא מפרק וכו' ואי בע"א א"כ פסח ועור מאי אהני והק' התוס' לתי' קמא פסח ועור מאי אהני ותי' דהוה מרבי' מום עובר דאתי לאפוקי מק"ו ולא ממעטי' נמי ממום רע מומין שבסתר ודבריהם תמוהים דא"כ אמאי אצט' לק"ו ועוד דהיינו שינוייא בתרא וע"ש במהרש"א ז"ל ומה שהעלינו בכוונתם הוא דבתי' בתרא דגמ' מיתרצא גם קו' קמיית' דפריך לרבות מומין שבסתר והק' הגמ' א"כ פסח ועור תרתי ל"ל חד למעוטי מומין שבסתר וחד למעוטי מום עובר אבל בשינוייא קמא ס"ל להגמ' דבחד דרשא סגי וא"צ לב' דרשות מפסח ועור ומק' התוס' למאי אהני כלל פסח ועוד דס"ד דמומין שבסתר ממעטו מכל מום רע וא"צ למדרשינהו מפסח ועור ומום עובר מק"ו ותי' דלא סגי במום רע לאפוקי מום שבסתר ולא אהני הא דמום רע אלא לגלויי על המיעוט דפסח ועוד דאצט' פסח ועור דהו"א דריבוייא אתי לאפוקי מק"ו והתוס' או או קאמרי ולא דבעו תרוויהו כחדא אלא דכתבו תרוויהו ליישב סוגיית ההלכה דמעיקרא פריך אימא לרבות מומין שבסתר ולפום קו' זו ע"כ דפסח ועור אהני למום עובר דהו"א ריבוייא מפיק מק"ו ומשני הגמ' הא כתי' כל מום רע דהשתא גלי דפסח ועוד ממעטי מומין שבסתר והדר קאמר כיון דגלי קרא דהמיעוט מיעט שבסתר נרבי מהריבוי מום עובר ומשני דאתיא מק"ו ול"א דהריבוי בא לאפי' הק"ו כיון דמיתוקם לדרשא אחריתי והשתא פסח ועור לא אתא אלא למומין שבסתר ולא כ' התוס' דהו"א הריבוי מפיק מק"ו אלא לפום פירכת הש"ס הא' וכאמור כן העלינו בכוונתם עם בני החבורה הי"ו:
כתב הר"מ פ"ד תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלאו יצא לחירו' שהרי ביטל מעש' השינים הקבועו' באותו העצם והוא נגר הסוגיא דפריך נימא מה הפרט וכו' ביטל ממלאכתו אלמא תניא תלש בזקנו ומשני ישלחנו ריבה הרי דלא בעי' בטל ממלאכתו וגם נראה מן הסוגיא דתלש בזקנו אינו בטל ממלאכתו ונר' דכיון דהר"מ סובר דתלש בזקנו מק' בטל ממלאכתו הוצרך לפ' הסוגיא עז"ה דהגמ' פריך נבעי דמי להפרט בג' צדדין דהיינו מומין שבגלוי ואינם חוזרין ובטל ממלאכתו ותלש בזקנו ליכא ג' צדדין דמומין שבסתר הוא כיון דמבפנים הוא דמחובר עם הלחי ומשני א"ק ישלחנו ריבה דבב' צדדין סגי ובב' צדדין שיהיו סגי והשתא תלש בזקנו דמי להפרט בב' צדדין דבטל ממלאכתו ואין חוזרין ואף על גב דליכא צד ג' דהיינו מומין שבגלוי לא איכפת לן והשתא למסקנא דגמ' כל דדמי להפרט בב' צדדין שיהיו יוצא בהם לחירות ונ"ל דלזה כיוון מרן בכ"מ ועיין להש"י ז"ל:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר