משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת שבת
פרק ראשון
דף ב.
תוס' ד"ה פשט וכו' ותדע מדאצט' תרי קראי וכו' וכן בכל תולדות וכו' עכ"ל הו"מ לאוכוחי מדאצט' קרא כלל בהוצאה ובשאר מלאכות א"צ אלא שהיו במשכן וכמו שהוכיחו מתולדות וכ"כ התוס' בפ' הזורק וכבר מהרש"א ז"ל נרגש מזה ע"ש. ונראה דס"ל להתוס' דאפי' מלאכה חשובה היא אי לאו קרא הו"א דוקא דומי' דמשכן דמוצי' החפץ ויוציא עמו אבל במושיט ידו לא, וכ"כ התוס' במס' שבועות בתי' קמא סברא זו, אלא דהתוס' שם כ"כ לתרץ גם אקושי' דתרי קראי. אבל התוס' כאן ס"ל כיון דגלי קרא גם בידו שוב אין לחלק בין עני לעשיר ובחד קרא סגי. והתוס' בפ' הזורק קבעו דבריהם במאי דפריך הוצאה עכ"ל דמשמ' אפי' אהוצאה שהיא כדרכ' קבעי מנ"ל והתוס' כאן לא ניחא להו לאוכוחי ממאי דבעי מנ"ל אלא מדאצטריך תרי קראי וע"כ חד להוצאה כדרכה וחד להוצאה דידו ומדאצט' קרא לדרך הוצאה ולא סגי במה שהיה במשכן משמע דמלאכה גרועה היא ובהכי ניחא מה שי"לד בדבריהם מאי קאמרי ותדע וכו' הא היא הקושי' עצמה דהוק"ל במתני' היא גופא קשיא בקראי ומאי אולמיה דהאי מהאי ועפי"ה ניחא דכוונתם היא להוכיח דמלא' גרוע' היא מדאצט' חד קרא לדרך הוצאה ועי"ל לקושי' מהרש"א ז"ל דמחד קרא אין להוכיח כלל די"ל דאצט' קרא לאשמועי' דמקרי אב וכדאמרינן בפ' הזורק הך דכתיב' קרי לה אב ואהוצאה קאי כמ"ש התוס' שם ועיין להרשב"א בחי':
בא"ד וגבי הכנסה נמי וכו' עכ"ל אע"ג דהך דהם הכניסו לא תני לה אלא אגב הוצאה כמ"ש התוס' אח"ז דמס' נפ"ל מ"מ הוכחתם מהכנסה נכונה דאע"ג דלא אצט' מ"מ משמ' דצריכ' טעם או סברא או שהית' במשכן וא"כ ע"כ דגרוע' היא ודלא כמהרש"א ז"ל:
דף ב:
בד"ה מי וכו' מ"ש דתני תולדה דהוצאה וכו' עכ"ל עיין בדברי' הראשוני' שכ' דהשתא ס"ל לר"א הכנסה אב היא וכ"פ הרמב"ם ז"ל דהכנסה אב היא וע"ש להלח"מ:
בד"ה והא דומיא וכו' הא דנקט מראות וכו' עכ"ל עיין במהרש"ל בגמרא שכ' דנקט מראות באחרונה ולא לגבי ידיעות דדמי לה כדי להשמיענו דומי' דמראו' ע"ש] ודבריו הם לפום קושטא דמילתא דכולהו לא ידעי' לחיובא אלא ממראות דכולהו דומיא דחד לא אמרינן לא היכא דאיכא הוכח' אבל אי ידעי' דגם שבועו' וידיעות לחיובא אמרינן שפיר יציאות דומיא דכולהו בלא שום הוכחה ואמרי' הא דנקט לה באחרונה מט"א וע"ש בתוס' שבועות וא"ש קושי' התוס' הלזו גם לפי דברי מהרש"ל ז"ל:
דף ג.
בד"ה בבא וכו' מ"מ איסו' דרבנן מיהא איכא וכו' עכ"ל עיין להפר"ח בחי' שהביא ראיה לזה מגמ' דנדרים דס"ב אר"א דפריך אר"א דזבין אבא לבי נורא והא עבר אלפני עור ולא משני דאית להו אבא אחרינא ע"ש ולפ"ד אפילו בנכרי דאין מצוה להפרישו מ"מ לא ספינן ליה והגמ' במס' ע"א דף ה' דקאמר כדאית ליה בהמה לנכרי לא עבר היינו מדאוריית' ולצד דמשו' הרווח' אסור מדאוריית' משום לא ישמע על פיך ועיין בחי' שם ועיין להרשב"ץ ח"ג סי' קל"ג:
בד"ה בר וכו' דאין לך דבר עומד בפני פ"נ וכו' עכ"ל אפי' למ"ש הרמב"ם בכ"ב מה' שבת דשבת דחייה היא אבל פ"נ מ"מ קשיא דא"ל באפש' לעשו' ע"י גוי מיירי והגמ' בפ' "מ דקאמר אי בחולה שיש בו סכנה שרי לכתחי' היינו למ"ד הותרה דד"ז תליא בפלוגת' דטומ' הותרה או דחויה כמ"ש הכ"מ שם והכא למאי דקי"ל דחויה דבאפשר על ידי גוי חיוב חטאת נמי איכא למ"ד דחויה דלמ"ד טומאה דחויה מדאוריית' הוא:
בא"ד וצד נחש מיירי בדליכא סכנה וכו' עכ"ל ק' דא"כ מאי קאמר הגמ' בפ' ח' שרצים הצד נחש ממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה וכו' דלמא ההיא דכופין קערה בדאיכא סכנה מיירי וי"ל דא"כ בסיפ' דההיא דכופין אמר ריב"ג חוששני לו מחטאת:
בד"ה בעשותה וכו' אך ק' דבפ' המצניע וכו' עכ"ל נ"ל די"ל לר"מ דס"ל התם דשנים שעשאוה חייב ותרי מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד ליחיד שעשה בהוראת ב"ד ודאי דיחיד שעשה בהוראת בית דין מסתבר טפי למעוטי מזה עוקר וזה מניח שהרי לרבי שמעון שם סבירא ליה יחיד שעשה בהוראת בית דין ל"צ מיעוטא דאנוס הוא כמ"ש התוספות שם וזה עוקר וזה מניח צריך מיעוטא וא"צ לר"מ נפש אחת ליחיד שעשה בהוראת ב"ד ובעשותה שהוא מיעוט אחרון לזה עוקר וזה מניח וברייתא דשמעתין אתיא כר"מ אבל ברייתא דהתם כר"י ור"ש דממעטי שנים שעשאוה ולגבי אנהו אנהו זה עוקר וזה מניח מסתבר למעוטי טפי ולכך ברייתא דהתם דריש בעשותה לשנים שעשאוה:
דף ג:
גמ' דכ"ע ככרמלית וכאן למטה מעשר' וכו' כ' מהרש"ל ז"ל ה"ה דהומ"ל דכ"ע לאו ככרמלית וכאן למטה מעשרה וכו' ומיירי משחשיכה ע"ש וק' דא"כ מאי קאמרי התוס' בד"ה ואבע"א דהוצרכו לומר כאן משחשיכה וכו' כדי שלא נפשוט בעיא דאביי הא בשינויא קמא נמי לא נפשוט בעיא דאביי די"ל כ"ע לאו ככרמלית ומיירי מבע"י כדי שלא נפשוט בעיא דרב בבי וכמו שכתבו התוספות באוקמתא דכאן בשוגג וכו' דמיירי מבע"י:
שם גמ' ומדלא משנינן וכו' הא דלא מוכיח משינוי' גופיה דמשני משחשי' קנסו ולא חשו לאתי' לידי חיוב חטאת מלבד מ"ש התוס' י"ל דמשינויא גופיה לא תפשוט בעיא דרב' רי"ל דדוקא הכא דהוא יזהר כדי שלא יתחייב חטאת אבל בבעיא דרב' ממילא אתי לידי חטא' וכמו שכן הק' הריטב"א בחי' אבל מדל' משנו איפכ' מוכח שפיר דאי יש סברא זו דחיישי' לחיוב חטאת אמאי לא משנו נמי איפכא אלא ע"כ דליתא לסברא זו כלל:
שם פירש"י בד"ה מי קנסו וכו' הואיל והתחיל באיסור וכו' עכ"ל ק' הא לאוקמתא זו דכ"ע ככרמלית אפי' מבע"י דהתחיל בהיתר אסור וכדפירש"י גופיה בסמוך וי"ל דרש"י מפ' דתרי בעיי אינון את"ל לאו ככרמלית מי קנסו:
שם תוס' ד"ה מהו וכו' לענין רשות שהגוף שם וכו' עכ"ל לאו דוקא הרשות גופיה דהא אפילו לחצר אחרת אסור אלא לענין רשות הדומה לרשות שהגוף שם:
שם ד"ה מי קנסוה וכו' או מבע"י עכ"ל כ"ה מהרש"ל ז"ל אבל מהרש"א ז"ל הוכיח מדברי התוס' לקמן דאפי' בשוגג ומבע"י אסור אי אמרי' ככרמלית והפנ"י כ' דלא כ"כ התוס' לקמן אלא לרשב"א דלא נפשטה הבעיא אבל לר"י דנפשטה הבעיא א"צ לאוקומי אוקמת' דשוגג ומזיד מבע"י אלא משחשיכה ואה"ן דנפשוט בעיא דרב' דבשוגג לא קנסו ובמזיד קנסו ע"ש ועפי"ז ניחא מה שע"ק ע"ד מהרש"ל דלאוקמתא מבע"י ומשתחשך ע"כ במזיד מיירי דאי בשוגג ומבע"י אפי' אי בכרמלית מותר לפ"ד מהרש"ל וא"כ מאי קאמר תפשוט דרבא הא ממזיד לא תפשוט דהתוס' מחלקים כפירש"י בין זו לזו וכמ"ש מהרש"ל גופיה בד"ה בשוגג ולפי"ה ניחא שפיר דלא כ"כ מהרש"ל לקמן אלא לדברי התוס' שם דקאי לפירשב"א אבל ר"י ס"ל דתפשוט ואה"ן דלפיר"י לא מחלק כחילוק רש"י והתוס' כאן אזלי לפיר"י:
שם ד"ה כאן וכו' מותר להחזירה למעלה וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז מאי מק' התוס' לקמן דתפשוט דרב' מאוקמת' קמייתא דכאן למטה מעשרה וכו' הא הכא לא חיישי' לאתי לידי חיוב חטאת כיון דיכול להגביה בידו ולהחזירה למעלה מעשרה גם בגמר' מאי קאמר תפשוט דרב' הא שניא הכא דאפי' קנסו לא חיישי' כיון דיש לו תקנה ויש ליישב:
שם ד"ה בשוגג ומיירי מבע"י וכו' עכ"ל וממזיד לא תפשוט וכו' שהרי בעיא דרב' בשוגג לפום מאי דמייתי לה הגמ' כאן ואה"ן דבמזיד קנסו ולא מבעיא ליה וא"צ למ"ש מהרש"ל ז"ל:
דף ד.
גמ' למאן התירו הקשה הרמב"ן ז"ל בח"י נוקמא בהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב חטאת כדאיתא בפ' כ"ג ע"ש ולפי מ"ש לעיל דלמאן דלמאן דתני בעיא דרב בשוגג ס"ל דבמזיד קנסו ולא התירו ולא מבע"ל אלא בשוגג ניחא שפיר דליכא לאוקמ' בהזיד בלאו דא"כ קנסו דלא מבע"ל לרב' במזיד אלא בשוגג:
שם תוס' ד"ה קודם וכו' והא התראת ספק
וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל אמאי לא ק"ל אמתני' לענין חטאת מתניא כדאיתא התם וחטאת תליא בכרת ולא בסקילה:
בא"ד כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאני אוסרין לו וכו' עכ"ל בת"י הקשו דא"כ מאי מבע"ל כיון דכי לא יתירו לא יתחייב אמאי יתירו ותי' דזה נכנס בכלל הבעיא אי לא התירו ולא יתחייב כרת א"ד התירו דכי לא יתירו יתחייב כרת ול"ד לההיא דפסחים עיין שם ועיין במהרש"א ז"ל בד"ה ואלא ודוק:
בד"ה אבל וכו' ומ"מ אינה הוכחה וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהו"מ לאוכוחי מהצד הב' דאי למטה פטור במושיט מנ"ל למטה ד"ה חייב לימא ד"ה פטור
ע"ש ונראה דלק"מ דהא א"נ למטה חייב במושיט הומ"ל פליגי בלמעלה ולמטה אי ילפי' זורק ממושיט וכ"ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אלא ע"כ דניחא ליה למינקט לחומרא:
דף ד:
גמ' הדר פשט' דסבר ר"ע וכו' כ"ת גי' כל הספרים והוא ק' דר"ע לכל הצדדי' סבר כן ולפי דברי התוס' בד"ה דאמרי' א"ש:
תוס' ד"ה אמרי' וכו' ולקמן בפרקין משמע דדוק' ר"הי וכו' עכ"ל הא דכתבו משמע קצת משום די"ל דההיא דלקמן דמשמע דר"הי דבתר דפשט ליה רב המנונא הבעיא דבעי ר"ח וקבלה מיניה:
בד"ה זרק וכו' וי"ל דסבר ר"י וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל לחד תי' דר"י ס"ל דגם ברייתא דזרק מר"ה לר"הי מיירי בנח ע"ג זיז ע"ש ולפ"ז הגמ' הו"מ לדחויי לברייתא שניה כדדחי לברייתא קמייתא דמיירי בעיקרו בר"ה ונופו נוטה לר"הי ובשדי נופו בתר עיקרו פליגי אלא דבלא"ה דחי שפיר ועיין בדיבור שאחר זה:
בד"ה באילן וכו' עיקרו ונופו בר"הי וכו' עכ"ל עיין בתשו' מהר"י ן' מיגש ז"ל סי' כ"ד שהוכיח מזה דבאילן שעיקרו ונופו במקום א' אפילו רבנן מודו דשדי עיקרו בתר נופו ע"ש:
דף ה.
גמ' אלא אמר רבא ידו של אדם וכו' בתשו' מהר"י ן' מיגש סי' כ"ה הק' דמהכא מוכח דאפי' בר"הי בעי מקום ד' וקי"ל כר"ח דאמר לקמן נעץ קנה וזרק ונח ע"ג חייב ותי' נעץ שאני דכיון דמחובר לקרקע חשבינן ליה כאלו נח ע"ג קרקע ע"ש ולפ"ד אכתי קשיא מברייתא דפליגי בחוקקין להשלי' שהק' ממנה התוס' לקמן ד"ח ע"א ד"ה אמר ע"ש:
שם גמ' כראמ' רבא בכותל משופע וכו' כ' מהרש"ל דצריך לגרוס רבה בה"י ע"ש טעמו וכ"ן מדברי התוס' בעירובין רצ"ח ע"א והא לא נח שכ' הומ"ל ר"ע היא דס"ל קלוטה כמי שהונחה ואי גרסי' רבא באל"ף הא איהו ס"ל דדוקא בהנחה הוא דס"ל לר"ע קלוטה כמי שהונחה אבל עקיר' לא שהרי נייד מאוקמתא דרבה ואוקמ' דידו ש"א חשובה מכח קושיא זו דדוקא בהנחה והתם לענין עקיר' מיירי אלא ע"כ רבה גרסי' ורבה ס"ל אפי' לענין עקיר' ס"ל לר"ע קלוטה כמי שהונחה שהרי אוקמ' למשנתנו כר"ע:
דף ה:
תוס' בד"ה אגוז וכו' אם הוא דרך כך להצניע וכו' עכ"ל עיין בסוף נזיר דבעי הגמ' בעיא זו גופה לענין טומאה צפה ע"ש:
בד"ה בשלמא וכו' ומשני מ"ל בקופיץ וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל להירוש' לר"ע י"ל דס"ל להירוש' דלר"ע נמי לאו כמי שהונחה ופליגי בילפותא דזורק ממושיט וכמ"ש מהרש"א בתוס' לעיל בד"ה דאמרי' ע"ש ועי"ל דאה"ן דזורק פטור ובמעביר הוא דס"ל להירוש' דליכא מאן דפליגי ועיין להרשב"א בחי' ביבמות דקי"ד ע"א שכ' לבן עזאי מעביר פטור הפך הירושלמי וסותר דברי עצמו בחי' כאן ע"ש מ"ש מהרש"א אמאי לא נסתפקו לר"ע בנח ע"ש י"ל דבנח פשיט"ל שהרי לבן עזאי נמי לא נסתפקו אלא בעמד לפוש:
דף ו.
תוס' ד"ה יתר ע"כ וכו' וקסבר ג' מחיצות דאוריית' וכו' עכ"ל וג' מחיצות בצורת הפתח ליכא מאן דפליג ולכך ל"ל לאפוקי מדר"י בכ"הג ורש"י שכתב בד"ה קמ"ל ד' מחיצות ל"ד דבג' סגי לכ"ע:
בא"ד דקסבר לחי וקורה משום מחיצה וכו' עכ"ל והא דפריך אביי לרבה דאמר טעמא דר"א משום דפי תקרא יורד וסותם מברייתא הלזו ולא משני דס"ל לחי וקורה משום מחיצה משום דרבה גופיה ס"ל בעירובין די"ב דקורה משום היכרא ופריך ליה מקורה:
דף ו:
גמ' והתנן מ' מלאכות וכו' וליכא לאוקומי לדאיסי בשגגת שבת וזדון מלאכות דל"מ אלא א' שהרי ענינא דאיסי נמי לחייב על כל א' כמ"ש התוס' וא"כ מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות:
שם פירש"י בד"ה חייב וכו' שאפילו עשה תולדותיהן וכו' עכ"ל צ"ע דמאי דלמא אתולדה במקום אב מסיפא הוא דשמעינן ליה כדאיתא בגמ' בפ' כ"ג רע"ה ע"ש וע"ש בתוס':
דף ז.
בד"ה לבינה וכו' ואין לעוביה שיעור וכו' עכ"ל הוצרך לזה משום דלבינה זקופה היינו שמונחת על עוביה כמו נכרי שזקף לבינה דפ' ר"י ואמאי הגמ' נקט זקופה ע"כ משום דאין לעוביה שיעור ואם היה אומר מונחת כדרכה היה צריך להאריך ולפ' דעוביה ג' אבל זקופה אין צריך לפ' דסתם לבינה רחבה ג' ודלא כמהרש"א בתוס' שהוכיח מדיבור זה דס"ל כריב"ה מיהו ממ"ש בד"ה חייב נראה דהכא מדין אויר הוא וע"כ מיירי בנח בתחלת ג' ממש דאל"ה ת"ל משום דלמטה מג' כקרקע וא"כ ע"כ דס"ל כריב"א ומ"ש מהרש"א מנוף דלעיל י"ל דמיירי דאיכא נוף אחר תחת הנוף שנח עליו וא"נ הנוף שנח עליו אינו רואה פני הקרקע:
בד"ה דעד וכו' דהא אפי' עמוד וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דילמא היא גופא אתא לאשמוע' ע"ש ל"ק דברייתא ערוכה היא לעיל ד"ו ע"א דעמוד רחב ד' וגבוה יו"ד רה"י גמורה:
דף ז:
ד"ה התם וכו' וצדי ר"ה לרבנן וכו' עכ"ל עיין בעירובין דצ"ד דאיכ' אוקמת' דלא פליגי ר"א ורבנן בצדי ר"ה אלא שהתוס' ניחא להו ליישב דברי הגמ' כאן גם להך אוקמתא דפליגי בצדי ר"ה ועמ"ש מהרש"א ז"ל ודו"ק:
דף ח.
גמ' אמר אביי וכו' לפמ"ש מהרש"א דנחית ליישב מאי דלא אמר הלכ' כר' י"ל קושיית התוס' וכו' בד"ה אמר ולפירש"י דל"ג כגירסתנו דברה"י כ"ע ל"פ כדר"ח:
גמ' שם רחבה ו' פטור פירש"י דבמשכן לא היו זורקין רשות ואע"ג דלקמן ר"פ הזורק מסיק הגמ' ד"א בד"ה הילכתא גמירי ולאו ממשכן גמירי לה דלעולם בעינן דהיתה במשכן אלא משום די"ל בתוך ד"א היו זורקין כדפריך התם מסיק דהילכתא גמירי לה וההילכתא גלי דבמשכן היו חוץ לד"א ואע"ג דאמרינן התם איש איש ממלאכתו שלא היו שואלין י"ל דדוקא בשכל אחד עושה ידיעה אחת אבל שנים בידיעה אחת שואלין זה מזה וע"ש בפירש"י:
דף ח:
ד"ה לימא וכו' ולפ"ה מה ענין ז"לז וכו' עכ"ל ע"ש בפירש"י שפי' דמתני' נמי למעלה מעשרה מיירי אלא דהתוס' מק' מנ"ל להגמ' דמתניתא למעלה מיירי הא לא קתני גג ואפשר דרש"י ס"ל כס' הראב"ד שהביא הרשב"א בחי' לעיל אמתני' ולמעלה מי' עירובו עירוב דס"ל דגם ב' אמות בר"ה אסור גזירה דילמא מייתי ליה ד"א ומתני' דעומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה למעלה מעשרה מיירי ע"ש שכ"כ הרשב"א לדעת הראב"ד ז"ל וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כדע' הראב"ד מבני הישי':
דף ט.
ד"ה תוך וכו' הומ"ל א"ה אפילו נעול נמי עכ"ל דכיון דכבר הוכיח הגמ' דתוך הפתח צריך לחי באית ביה ד' ע"כ אי אמרינן דבלית ביה ד' א"צ לחי ע"כ דטעמא דהוי מקום פטור וא"כ מהאי טעמא א"צ שום תיקון ואפילו בפתח נעול שרי ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:
דף ט:
מתני' ואם התחילו אין מפסיקין כ' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ דאין מפסיקין אפי' לק"ש ע"ש וק' דא"כ אדמוקי הגמ' לקמן די"א הא דתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש בעיבור החדש לוקמה בכ"הג דמתני' ועיין בגמר' דסוכה אהא דנוטל על שלחנו:
בד"ה לא וכו' והא דאמר בע"פ וכו' עכ"ל קושיתם היא לראב"י אבל לאוקמתא קמייתא דדוקא בסעודה גדולה י"ל דהתם מיירי בסעודה קטנה:
בד"ה ואם וכו' דקאמר כיון דשרי המייניה וכו' עכ"ל ר"ל דכיון דמיירי אביי בקרא ק"ש כמ"ש התו' בסמוך אם כן ע"כ הגיע זמן ערבית והתחיל באיסור ומדפריך עליה מתחלת המנחה מוכח דמתניתין מיירי בהתחיל באיסור וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:
דף יא.
בד"ה כיוצא בו וכו' וכ"ש טהור עם הזבה עכ"ל לדברי מהרש"ל ז"ל הכ"ש הוא כ"ש טהור דאין תשמיש קשה לו כמ"ש הרע"ב ול"ק מ"ש מהרש"א ומפירש"י אברייתא דבא וראה כמה פרצה טהרה נראה כמהרש"ל:
תוס' בד"ה לא וכו' הוצאה מחייב בשעת בליעה וכו' עכ"ל ק"ל לר"ל דס"ל בס"פ ג"ה דבאכילה לא מחייב אלא בהנאת מעיו היכי קאמר ר"מ אם היתה שבת וכו' הא אכילה לא מחייב אלא עד שיגיע למעיו ובהוצאה חייב בגרונו כדמוכח ממשנתנו דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה וכו':
דף יב.
גמ' ת"ש אין אין פולין לאור הנר וכו' י"ל נימ' בריית' רבנן ומתני' ר"א ומאי פשיט מהאי ברייתא וי"ל דכונת הבעיא היא דאי מתני' ר"א לא מצינו שגזרו חכמים בפולין שמא יטה דל"ד לקריאה דצריך עיון גדול וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן דשרי ופשיט שפיר דאשכחן שגזרו גם בפולין:
דף יג.
גמ' מתיבי רשב"ג אומר וכו' מכאן ק' לס' הרשב"א דבאיסו' דרבנן ספי' להו לקטנים בידים מאי פריך הא דאין קורין לאור הנר מדרבנן הוא ושפיר ספי' להו בידים ועמ"ש בנימוקי ביו"ד סי' שע"ג:
שם שמא ירגילנו אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו וכו' ק"ל דבתוס' בפ"ג דדמאי אית' אוכל כהן ישראל עם כהן כותי ובזמן שהוא עושה בטהרה ה"ז לא יאכל עמו מפני שמאכילו בשר בכור טהור ומשקהו יין רבעי טהור והשתא אפילו בימי טומאה נגזור שמא יאכילנו בימי טהרתו כדגזרינן בשמעתין וי"ל דהכא כשאוכל משל ע"ה ובהא הוא דגזרינן אבל כשאוכל כל א' משלו ליכא למיגזר וכן איכא לאוקומי בריית' בפ"ב דכותי' ע"ש שו"ר בתוס' דפרקין דמסיים להאי ברייתא דשמעתין זו דברי ב"ש אבל ב"ה אומרי' בימי טומאתן מותר והשתא ניחא הכל ועיין ברי"הז הובא בשה"ג כאן ע"ש:
דף יג:
תוס' ד"ה אוכל וכו' הו"א דאוכל טמויי וכו' עכ"ל הקשו בח"י ליתני אוכל ב' ומשקי' ולא ליתני אוכל א' ושמעי' ליה דאינו מטמא ממשקה ותי' לחד תי' דהו"א משקין דאינו מטמא אפי' הוו תחלה מפני שהם מדרבנן ולא מיירי במשקין שהם א' מן התורה אבל אוכל א' שהוא מן התורה טמויי נמי מטמא ע"ש וק' דא"כ הגמרא בסמוך דקאמר מ"ד הא שכיחא והא לא שכיחא למ"ל האי טעמא הול"ל הוצרכו לגזירת משקין לגזור אפילו תחילה מדרבנן דלא שמעינן ליה מאוכל א' וי"ל כיון דכל עיקר שגזרו במשקין אינו אלא במשקין תחילה מדרבנן לא הו"ל לגזור כן אלא אחר שיגזרו על המשקין להיות תחילה והם עדיין לא גזרו גזירת משקין תחילה כמ"ש התוס' בסמוך והא דאמרינן מתני' ר"י היא ואיהו לא אמר אוכל ב' ב' אלא דמצינו ב' עושה ב' ע"י משקין תחילה כדפירש"י אע"ג דאכתי לא גזרו י"ל דעיקר טעמא אינו אלא משום דילמא שדי וכו' והך טעמא שכ' רש"י אינו אלא דלא הוי כחוכא וכו' כמ"ש התוס' ד"ה ר"י ועור י"ל דמצינו ב' עושה ב' נמי ע"י ספר כמ"ש התוס' בד"ה תנא ובהכי ניח' מ"ש הר"ש בפ"ג דידים אמאי לא השיב להם ר"י מצינו ב' עושה ב' ע"י אוכל ב' ע"ש מיהו אכתי לפ"ד הת"י לא הוו צריכי התוס' בד"ה והשתא וכו' לטעמא דמשקין דחמירי אלא בפשי' הול"ל דאי תנא משקין הו"א אוכל א' דהוא מדאורייתא טמויי נמי מטמא וי"ל דניחא להו למעבד כולה צריכותא לענין פיסול כיון דהצד הא' שכ' משום דמשקין לא שכיחי הוצרכו להזכירו משו' דגמ' נקטי' וע"ש מהרש"א ז"ל:
ד"ה והשותה וכו' דלעולם משקין תחילה הוו וכו' עכ"ל דטבול יום שנגע במשקין לא הוו משקין אלא ג' וליכא לגזור בהו דילמא שדי וכו' דאפי' שדי וכו' לא פסיל להו דג' אינו עושה ד' בתרומה:
בא"ד דמשקין לא שכיחי וכו' עכ"ל ובהאי טעמא לחודיה לא סגי למימר דאי תנא משקין הו"א דאוכלין דשכיחי טמויי מטמין דכיון דרצו לגזור אפילו לא שכיחי שוב אין סברא לחלק בין שכיחי ללא שכיחי לענין טמויי:
דף יד.
גמ' האוכל אוכל א' וכו' מ"ש מהרש"א ז"ל בפירש"י דמשק' דקדש ליתיה ע"ש אע"ג דתנן בזבחים ד"צ אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה וכו' ההוא שמן אינו נאכל אלא בעזרה ולא שייכי שם אוכלין טמאים וליכא למגזר ומ"ש מהרש"א בפירש"י דתרומה טמאה במיתה ליתא דלית בה אלא עשה כדאיתא בס"פ הנשרפין ע"ש:
רש"י ד"ה אלא הא גזרו וכו' סמוך לנטילתן וכו' עכ"ל כיון למ"ש מהרש"א בתוספות בד"ה כיון:
תוס' ד"ה תנא וכו' כדתנן במס' ידים וכו' עכ"ל התוס' כאן ס"ל דלא פליגי רבנן עליה דר"י אלא ביד מטמאה את חברתה אבל בריש' דכל הפוסל מודו וכמ"ש מהרש"א במס' חגיגה דכ"ב ע"ש וכן מדברי הר"ש שם במסכת ידים וצ"ל דיד מטמאה חברתה גרע משאר פוסלי תרומה דלא תני כל הפוסל אע"ג דידים פוסלין התרומה עיין מ"ש בתוס' חדשים סביב התויט' שם בידים וניחא דלא תני כל הפוסל את התרומה בפרק חומר בקדש בהדי חומרי בקדש מתרומה לפמ"ש התוס' דההיא דכל הפוסל בקדש מיירי משום דכיון דתנן יד מטמאה חברתה כ"ש שאר פוסלי תרומה:
בא"ד ומאי אירייא וכו' עכ"ל ואין לתרץ דכל הפוסל את התרומה גזרו אח"כ ומתחלה ל"ג אלא על כתבי הקדש דא"כ למה שנא התנא גזירה זו של כתבי הקדש דהתנא אחר כל מה שגזרו קאי וכה"ג כ' התוס' בד"ה כיון ע"ש במהרש"א ועיין להרמב"ן בחי':
דף יד:
גמ' משקה דשרץ דאורייתא הוא הק' בספר מרכבת המשנה אשכנזי הא קי"ל דאין טומ' זו עושה כיוצא בה דאין אוכל מטמא אוכל וא"כ מן התורה אוכלין שנטמאו במשקה אינם פוסלין אוכלין דתרומה ודי"ח דבר גזרו שמטמאין ע"ש ולק"מ די"ל דסוגיין אליבא דאביי דס"ל בפ"ק דפסחים די"ד דדוקא בחולין אבל בתרומ' אוכל מטמ' אוכל ופריך שפיר דאוריי' היא ואפי' למ"ד דאפי' בתרומה אין אוכל מטמא אוכל מ"מ מדרבנן מטמא כדאית' התם וקודם לי"ח דבר היתה אותה גזירה שהרי רחס"ה קאמר מימיהן של כהנים משמ' אפי' קודם י"ח דבר וכמ"ש התוס' שם בד"ה עם בשר ע"ש ובהכי ניחא מאי דלא פריך הגמ' אי במשקין הבאין מחמת שרץ מאי אירייא תרומה אפי' חולין נמי די"ל דבחולין אין אוכל מטמא אוכל והא דשמעינן מהתם דמדרבנן מטמא אפי' קודם גזירת י"ח היינו בקדשים ותרומה אבל בחולין י"ל דל"ג קודם י"ח והת"י כ' ע"ד התוס' דסוגיין אליבא דר"ע דמשקין מטמא אחרים דאוריית' כ' דלפ"ז הו"מ למפרך טמויי נמי מטמי דב' עושה ג' בחולין לרע"ק ע"ש ודבריהם אין מובנים לי דהא משקין ראשון ואוכלין ב' וא"כ האוכלין לא מטמאי' התרומה אלא פוסלין והיה נ"ל דס"ל לרע"ק דב' עושה ג' בחולין בתרומה ג' עושה ד' מק"ו דט"י ושפיר מקשו ליטמאו נמי ועפי"ז ניחא מה שהק' מהרש"א אמאי לא משני במשקין הבאין מחמת כלי ע"ש די"ל דגם משקין הבאין מחמת כלי פוסלין התרומה מן התורה דג' עושה ד' בתרומה לרע"ק מיהו הא ליתא דא"כ מאי מק' התוס' בדבור שאחריו נימא דיו וכו' ועוד דבגמ' בפ"ק דפסחים די"ט מסיק להדיא דלרע"ק נמי חולין ותרומה שוין ואין ג' עושה ד' בתרומה ע"ש וצ"ל דט"ס נפל בדברי הת"י וצ"ל בחולין נמי לטמו ומ"מ כבר נתבאר דג"ש זה ל"ק:
גמ' עירובין ונט"י לפי הספרים דגרסי נט"י ק' מאי פריך נימא דשלמה גזר נט"י לקדש ושמאי והלל הוסיפו טבילה לקדש ותלמידייהו גזרו נט"י לתרומ' ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל:
תוס' בד"ה שמאי וכו' לא בעי לשנויי וכו' עכ"ל אע"ג דכ' לעיל בד"ה אף דלא יתכן וכו' מ"מ אינה מוכרח' ולא הוה פריך הגמ' מכח הך סבר':
דף טו.
בד"ה אתי וכו' מה שהקשה מהרש"א ע"ד מהרש"ל ל"ק די"ל דידע מתני' ולא ידע לדעולא והמק' שהק' והא באושא התקינו מקשה אחר ומ"ש מהרש"א במ"ש התוס' ולספרים דגרסי' דמנ"ל מדנקט גזרו דאפי' לשריפה ע"ש לפ"ד צ"ל דגם בכלי זכוכית גזרו שריפה בתוכו וכמ"ש התוס' מקודם והוא דוחק:
ד"ה על וכו' ואם כן לחכמים וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ומתבאר מדבריו דאזלינן בתר רובא בטומאה בר"הי אע"ג דאפי' ס"ס טמא וא"כ רובא עדיף מס"ס דלא כהרשב"א בתשו' ח"א סי' ת"א:
דף טז.
כיון דכי נשברו וכו' לפי זה י"ל דהשתא ניחא נמי מאי דאית ליה טהרה במקוה דלהאי מילתא נמי שוינהו ככלי מתכות וא"צ לאוקמה למתני' דחוצצין כר"מ דאפי' לקול' שוינהו ככלי מתכות כמ"ש מהרש"א ז"ל בדברי התוספות אבל לאוקמתא דר"א כיון דמטמאין מאויריהן כמ"ש התוס' הוו ככלי חרס לגמרי דל"ל טהרה במקוה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' כלים דטעמא דר"א שייך נמי לענין שאין מטמאין מאויריהן דלא כהתוס' ופ' דל"ל טהרה במקוה מיהו מדברי התוס' בד"ה אלא שכ' דל"ג לא נראה דאפי' לשינויא קמא אכתי ההיא דאלו חוצצין לא מיתוקמא אלא כר"מ דאז ס"ל דהשתא אצ"ל כר"מ שפיר גרסינן אלא דאע"ג שכ' התוס' בכ"מ דהיכא דלא הוזכר שם אמורא מקודם אינו אומר אלא היינו דאצ"ל אלא אמנם לפעמים אומר אלא אע"ג דלא הוזכר שם אמורא:
תוס' ד"ה לא ליטמאו וכו' דהו"ל בריית' דתוספ' וכו' עכ"ל וא"ל דהא דאינו מציל בצ"פ משום דמטמא מאחוריו ולא משום גבו שהרי אף על גב דמטמאין מאחוריהן מ"מ נטמא אחוריו לא נטמא תוכו כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז:
בד"ה ה"ג וכו' כדמוכח בפ' העור והרוטב מרובה וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא הוכיחו בפשיטות מק"ו מגביהן דאינו מיטמא ומטמא אחרים כ"ש אחוריה' דמיטמא שיהיה מטמא אחרים וכמ"ש אח"ז וי"ל דלא ידעינן דגביהן מטמא אחרים לא מההיא דהעור והרוטב דמרובה מדת לטמא אחרים מליטמא ומתני' מדלא קתני בגביהן אלא אינו מיטמא משמע דמטמא אחרים:
בא"ד והשתא א"ש הא דאמרינן וכו' עכ"ל ולהנך תי' הא דקתני נטמא אחוריו לא נטמא תוכו אגב דקתני רישא נטמא תוכו נטמא אחוריו וכ"כ בת"י ועיין להמ"ל ודברי התוספת יו"ט מוכרחים בדברי ר"י שכ' התוס' אח"כ:
דף טז:
גמ' ולר"י וכו' פירש"י והלכה כב"ה ולא היה צריך לזה דאפי' אין הלכה כב"ה מ"מ לא השוו ב"ה וב"ש כדי למחשבינהו בי"ח דבר אלא לאלומי הקושיא קאמר:
תוס' בד"ה אף וכו' ובשמעתין מוכח וכו' עכ"ל כ"מ לקמן בסוף הסוגיא:
דף יז.
גמ' אפרושי נמי לא מפריש וכו' מכאן יש להוכיח דאי כבר הפריש התרומה ואח"כ אתשיל עלה דהדרה לטבלה כי מפריש אח"כ לא יכול לפוטרה בחטה אחת אלא בשיעור שהפריש בתחלה דאי איתא אמאי קאמר הגמ' אפרושי לא מפריש דאיכא למימר מעיקר' היה בדעתו שלא לגזול ועתה חזר מדעתו טפי הו"ל דבידו לאתשולי ולפוטרה בחטה ועיין בחי' בנדרים ד"ט:
גמ' שם ולר"מ הומ"ל לר' טרפון דבצרה לה מרדע ובשינויא דגמ' הומ"ל אוכל א' וב' בחדא או בא ראשו וכו' וטהור שנפלו עליו וכו' בחד' חשיב להו:
דף יח.
תוס' ד"ה אבל וכו' והכא משמע דאדרבא וכו' עכ"ל עיין בתוס' שם שהק' באופן אחר גם בש"מ להרב שם הקשו דבשבת משמע דאפר בר גבול הוא ע"ש והוא הפך משמעות סוגיא דשמעתין ונרא' שהם מפרשי' דקושטא הוא דמידי דלאו בר גבול הוא לא פליגי ומאי דפריך והתניא אפר היינו ר"ל דמדפליגי ביה ע"כ דאפר בר גבול הוא ודין דמי לאפר ורחי מאי אפר עפר וא"כ לא פסיקא ליה להגמ' דאפר בר גכול והתם אמרינן קיטמא שרי וכה"ג כ' הרמב"ן בפ' בתרא גבי מורסן ע"ש:
ד"ה ולימא וכו' ועוד דאמר לקמן וכו' עכ"ל וא"ל דאתיא ההיא דלקמן כר"י נמי וס"ל לר"י דשבית' כלים לא הוי מדאוריית' אלא בעביד מעשה ומדרבנן גזרו אפי' דלא עביד מעשה ולא גזרו אלא בדבר דאתי לידי חיוב דהא ליתא דאי ר"י אית ליה דגזרו א"כ כ"ש דגזרו בע"ש אנהו עביד דשבת וא"כ מוגמר אפי' מנח אארעא הו"ל לאסור אלא ע"כ לר"י שביתת כלים לב"ש מדאוריי' אפי' היכא דלא עביד מעשה גזירה כלל:
דף יח:
ד"ה ולא ישאילנו וכו' דאפילו בד' וה' נמי וכו' עכ"ל הא ודאי דלא תני בברייתא זו בד' ובה' מותר אלא דכונתם דאפי' בד' וה' דודאי מגיע לביתו היה אסור כיון דטעמ' משום שביתת כלים ובריית' שרי במגיע לביתו או י"ל דהכל מן הפי' דר"ל דאין לפרש משום שכ' ואז יהיה אפילו בה' ול"נ הדחיה וסמכו על המבין דפשוטה היא דא"כ אפי' מגיע לביתו נמי אסור ולכן האריכו בקביעות דבריהם והביאו עד שמגיע לביתו אבל אין לדחות הפי' דאם כן מכירה ונתינה אמאי אסור די"ל דגזרו אטו שאלה והלואה וכה"ג אמרי' בפ"ק דע"א דט"ו ע"ש והרשב"א בחי' בסמוך בברייתא דלא ישכור כליו כ' דטעמא דברייתא זו משום שביתת כלים ע"ש וצ"ל לפ"ד דעד שיגיע לביתו אמכירה ונתינ' לחוד קאי דטעמא משום שלוחו ס"ל אלא דברייתא דלא תני דין רביעי וחמישי משום דתני נמי שאלה והלואה דלא שרי אפי' ביום א' משום דאיכא בהו שביתת כלים:
דף יט.
בד"ה הני כרכי תימה דבפרק מפנין וכו' עכ"ל הא דלא הקשו כן לעיל במחצלות של בדדין משום דפשיט"ל דמוקצה מחמת מיאוס הן אבל כרכי ס"ד לכסו' פרקמטי' כדפירש"י ותי' לכסות דגים ולהרי"ף ורש"י דמפק"ל לכסות פרקמטיא מתרצינן בקושית התוס' כמ"ש בת"י דש"ה דמוקצה מאמת סתירת אהל ועיין להשע"ה:
דף כ.
בני חבורה זריזי מפירש"י במתני' וק' ל"ל טעמ' דמתני' דזריזין בלא"ה כיון שהם שנים לא חיישינן כדאמרינן מרינן לעיל גבי אין קורין לאור הנר דשנים קורין וי"ל דתנור דומה למדורה דאפי' בשנים חיישינן א"נ דוקא בקריא' הוא דהקילו בשנים ועיין להמג"א סי' רע"ה שהק' כה"ג גבי אין רוכבין ע"ג בהמה וע"ש בת"י:
פרק שני
דף כ:
גמ' תיובתא ואבע"א מהרש"ל הגיה תי' אחר בגמ' ואבע"א פרושי קמפרש משום דלא יתכן לשון אבע"א אם לא קדם לו תי' אחר דתיובתא אבל בלא לשון אבע"א מודה דיתכן דאחר תיובתא יתרץ הגמ' ומעתה ההיא דפ' הניזקין שהביא מהרש"א אינה ענין לכאן:
דף כא.
תוס' ד"ה שמחת וכו' ואמרי' בפרק ב' דקידושין בגדי כהונ' וכו' עכ"ל הא ודאי דבגדי כהונ' שבלו נעשית מצותן אלא דבבגדי כ"ג כתיב והניחם שם מלמד שטעונין עונין גניזה וכדאמרינן בכ"מ דתה"ד וב"כ כ' כתובים הבאין כאחד ואע"ג דלא מלמדין לעלמא לגופייהו מלמדין וילפי בגדי כ"ה מבגדי כ"ג וכ"נ מדאמרינן בקידושין סתמא ב"כ שבלו מועלין בהם ולכך מק' שפיר:
בד"ה ומותר וכו' דבסתמא לא הייתי אומר וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דא"כ לר"ה לימא סתמ' והוה ידעי' דבשבת חיישינן נמי לשמא יטה כיון דמסתמ' מותר להשתמש לאורה וכן הק' לר"ח ע"ש ול"ק דאחר דמצינו רב דס"ל אסור להשתמש אזדא לה הך מסתמא והשתא ל"ק גם מ"ש מהרש"א בתחלה דאי אמר ר"ה סתמא הוא דוקא בשבת ע"ש דלא אמרו כן התוס' אלא בדברי רב משום דכל שלא השמיענו רב הוה אמרינן דמסתמ' ליכא דיסבור אסור להשתמש ומשום הוכחה זו דמסתמא הוא דאמרינן כן:
דף כב.
ד"ה אסור וכו' ואע"ג דביה"ש וכו' עכ"ל מהרש"ל ז"ל דשמיני לבני א"י גבי אתרוג אע"ג דלא נטל שחרית לא יטול ביה"ש דח' דכיון דהחמירו חכמים לבני ח"ל ביום ח' דהוא ס' ז' דלא יטול גם ביה"ש דח' לא יטול לבני א"י אבל בח' לבני ח"ל אסור משום דביה"ש דערב ח' אם לא נטל ביום ז' שחרית יטול ביה"ש ומיהו ק' דל"ד ביה"ש ליום ח' לבני ח"ל דביום ח' לח"ל לא יטול משום איסור טלטול דהעמידו דבריהם אבל ביה"ש דח' לבני א"י למה לא יטול כיון דקי"ל כ"ד שהוא משום שבות ל"ג ביה"ש וכיון דליכא איסורא למה לא יטול כיון דס' דאוריית' הוא:
דף כב:
אמר רבא גזיר' וכו' ק"ל דאכתי ק' משמן המשח' דדרשי' בפ"ק דכריתות דף ה' בד בבד שלא יניח משקל במשקל וישקול וע"כ דטעמא משום ביזוי מצוה ועיין להרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש שהשמיט הך דינא ולא ידעתי למה ורש"י בחומש פי' בד בבד שמשקלם שוה ע' מנים וחזקוני פי' שמרקח כל אחד ואח"כ מערבן ונראה דדחו ההיא דכריתות מכח סוגיין:
תוס' בד"ה מאי וכו' וי"ל דאינו תופס וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו דבעי אי הלכה כרב או כשמואל כמ"ש הרא"ש משום דקאמר אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין ואמאי הא אפשר דהלכת' כשמואל אלא ע"כ דפשיט"ל דהלכתא כרב ודברי מהרש"א בזה לא נתחוורו לי:
בא"ד א"נ מצאתי וכו' עכ"ל לפום האי תי' מנר לנר
אפילו אי הנחה עושה מצוה ל"ד לקינסא דקינסא גרע טפי דלא כסברתם בתירוץ הראשון ודלא כמהרש"א ז"ל:
דף כג.
בד"ה נדר וכו' אבל היכא דלא אפשר וכו' עכ"ל עיין להתוס' בזבחים דצ"א ע"א בד"ה ת"ש ע"ש:
בד"ה גזירה וכו' אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין וכו' עכ"ל בזה ניחא לי מה שהק' בחי' לפסחי' די"ג ע"א על פירוש רש"י שכ' גבי תרומת חמץ דהיא בשריפה יאכילנו לכלבו בשבת ע"פ והקשיתי הפך ממ"ש שם דמ"ו דגם לכלבים אסור דאין מבערין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתו ועפי"ד התוס' הללו ניחא שפיר דלאביי ורבא דל"ל גזירה תרומה אטו קדשים ולא. אסור לשרוף ביו"ט תרומת אלא משום גזירת יו"ט אטו שבת משום שמא יטה וזה לא שייך אלא בשמן אבל בלחם שרי ומ"ש שם בדי"ג יאכילנו לכלבים הוו אליבא דאביי ורבה אבל להנך אמוראי דס"ל גזירה אטו קדשים יבטלנו בלבו כמ"ש עוד שם ומ"ש בדמ"ו דאסור דהוי כמו שריפה הוא אליב' דהנך אמוראי דאסו' לשרוף תרומ' ביו"ט אטו קדשי':
דף כד.
גמ' אמ"ק לא תותירו הקשו בת"י נילף מהכ' דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דשאני הכא דאפשר לקיים אחר יו"ט ולפ"ד פלוגתא דאמוראי היא באפשר לקיים העשה אחר זמן אי דחי ל"ת דלר"א דאמר טעמא דיו"ט עשה ול"ת משמע דאי הוי ל"ת גרידא הוה דחי ליה העש' אע"ג דאפש' לקיים אח"ז מיהו אכתי ק' לאביי דיליף מולא עולת חול ביו"ט נילף מהתם דאין עשה דוחה ל"ת דהא אי לא יקרבו יפסלו בלינה ולא אפשר לקיימו אח"ז וי"ל דמעלה ומלינה בראשו של מזבח וס"ל לאביי כמ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בזבחים רף ז' ע"א וכמ"ש התוס' במס' ר"ה ד"ל ע"ב ומפירש"י בפסחים דנ"ט ע"א ע"ש וראיתי בספר יריאים עמוד זמנים סי' קי"ג שהק' אמאי לא נילף מהכא דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ותי' אמוראי כל חד אית ליה סברא דחבריה ול"פ והו"ל ג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לכ"ע ע"ש ולפ"ז ניחא קושית התוס' ישנים דלא ילפי' מהכא דאין עשה דוחה ל"ת משום דהו"ל ג' כתובים גם ניחא מאי דק' בגמר' ריש תמורה ד"ד ע"ב דקאמר ולר"י קרא דוהנותר מאי עביד ליה ומשני כדחזקיה ליתן בקר כ' לשריפתו והשתא ק' לאביי ורבא דל"ל קרא לדרשא לבקר ב' מדהוצרכו למילף דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מקראי אחריני קרא דוהנותר לר"י מאי עביד ליה ולפי"ה ניחא שפיר דכולהו אית להו דחזקיה ודע דס' יריאים אזיל בשי' רש"י בביצה דהא דבעי צורך קצת אינו אלא מדרבנן אבל התוס' דחו פירש"י וס"ל דמדאורי' בעי צורך קצת ולשי' הוא שהקשו בשמעתין בד"ה לפי דשאני קדשי' דבעי צורך קצת מיהו ק' שהרי כתבו התוס' בפסחים דף ה' ע"כ דצורך מצוה חשיב צורך קצת וי"ל דדוקא התם דאם לא ישרוף עובר בב"י וב"י ואע"ג דכ' התוס' שם דכ"ט ע"ב בשם ר"י דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בב"י וב"י מ"מ מודה דהמשהה ביו"ט שאין יכול לשורפו עובר כמ"ש אצלי במ"א:
תוס' בד"ה ולא וכו' דסבר דנו"ן א"ק ביום טוב עכ"ל הא דלא הביא הגמ' מעיקרא דמילתא מלכם דנפ"ל מיניה דנו"ן א"ק ביו"ט משום דבעי לאוכוחי משריפה גופה דנו"ן א"ק י"ל משום שחיטה וכ"ש למ"ד הבערה ללאו יצתה:
בד"ה ולא מילה וכו' וקס' רבא דקריבין וכו' עכ"ל עיין בת"י שהקשו אמאי לא נילף מילה שלא בזמנה מק"ו ע"ש י"ל דהגמ' שם סובר נו"ן א"ק ביו"ט:
דף כה.
גמ' מ"ט אמר רב וכו' הא דלא סגי ליה בדרש' דר"ן לחוד' משום דר"ן קאי לפרושי מילתא דהיכן אמרה תורה והך מילתא דוהתורה אמרה ידע לה הגמ' דהיא מילתא דרב גופיה וא"כ ר"ן לפרושי מילתא דרב קאי ומייתי הגמרא כולה מילתא דרב ולפמ"ש התוס' דשריפת תרומ' מדאורי' י"ל דאי לאו מילתא דרב הו"א דקרא דלך לאו אשריפה קאי אלא שאר הנאות אבל אחר דשמעינן דמצותה בשריפה ע"כ אהסקה קאי ועיין להרשב"א בחי':
תוס' ד"ה כך וכו' וקתני הנשרפין לא יקברו וכו' עכ"ל מק' דטעמא דהנשרפין לא יקברו משום דילמא משכח להו איניש ואתי לידי תקלה כדפירש"י והרע"ב אבל שאר ביעורין אה"ן דמהנו וי"ל דעיקר הוכחתם מדמני לה בהדי שאר הנשרפין ואותם הנשרפין לא מהני שאר ביעורין וה"ה תרומה אלא משום די"ל דמאי דקתני אלו שבשריפה היינו אלו דא"צ קבורה וא"כ תנא לא נחית לו' אלו לומר דא"צ קבורה וכל חד בדיניה להכי קאמרי וקתני הנשרפין לא יקברו וא"כ ע"כ דתנא דין שריפה אתא לאשמועי':
דף כו.
בד"ה השתא וכו' וא"כ היכי אתי שלשה ע"ג וכו' עכ"ל קושיתם היא שלשה ע"ג אבל גבי שלש ע"ג ל"ק כלל שהרי המק' פריך כיון דאמרת שלשה ע"ג בק"ו שלש ע"ג נמי תיתי בק"ו ואי אמרת לא ידעינן בש"ו אלא אחר דגלי באריג א"כ שלשה ע"ג נמי לא אתיא בק"ו ותי' שפיר ודברי הר"פ הם ענין בפ"ע ולא לתרץ קושיא שהרי הר"פ לא אמר אלא דהק"ו א"צ ולא אמר שהק"ו פריכא הוא דכיון דנקט הגמ' ק"ו ודאי ס"ל דלאו פריכא הוא וגם מהרש"ל נראה דלזה כיון שהרי לא ראינו בדבריו שהגיה בת"י כמ"ש מהרש"א ולא כ' מהרש"ל אלא דברי הר"פ דיבור בפ"ע:
בד"ה אתי וכו' וכ"מ מדברי רבא וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א בדברי רש"י דכיון דכו"פ ואין בכלל אלא מה שבפרט אמאי איצטרי' מיעוטי ע"ש ל"ק דאי לאו תרי מיעוטי הוה מרבי' מוהבגד שלשה ע"ג בשאר בגדים ולא הוה מוקמי ליה לשלש ע"ג בצמר ופשתי' ומה שהקשה מהרש"א דריבויא דאו בגד בשרצים לא איצט' לבגד שלם כיון דאפילו בנגעים מטמא ואי בנגעים לא מטמא הו"ל לאוכוחי מתנ' דרי"ש ע"ש י"ל דלרבא אליבא דר"ש אחר דרבי או בגד בשרצים הדר ילפי' נג עי' משרצי' לטמויי בשלשה ע"ג וא"כ לר"ש ע"כ דלמסקנא ל"ל תרי מיעוטי וכיון דליכא אלא חד מיעוטא א"כ דרשי' בכלל ופרט ואו מעוט גם בגד שלם אי לאו ריבויא דאו בגד ומוכחי התוס' שפי' אבל תנא דריש' דאית ליה תרי מיעוטי וע"כ דלא איצטריך המיעוט הב' אלא דלא נדרוש ריבויא דוהבגד כדכתי' וא"כ בגד שלם דמטמא בנגעים דליכא מיעוט ג' ולכך לא מוכחי אלא מדברי רבא:
בד"ה אימא וכו' פי' שנרבה שלשה ע"ג וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל דמכאן מוכח כהר"פ דאל"ה נימא דהרבוי לבגד שלם ע"ש וכבר כ' התוס' בד"ה הקודם די"ל דהשתא קו' וכו' ע"ש ואפשר דכל זה מדברי הר"פ ליישב הקו' דנקט הגמ' אבל התוס' לא ס"ל כן:
בד"ה תרי וכו' דאל"ה תרי מיעוטא ל"ל וכו' עכ"ל ק' מאי קושיא הא לאו ריבויא דוהבגד הוה מוקמי' חדא מיעוטא לבגד שלם וחדא מיעוט' לשלשה ע"ג שהרי דברי התוספות בד"ז הם דלא כהר"פ כמ"ש מהרש"א בתי' וי"ל אי לאו ריבויא דוהבגד הוה סגי במיעוט אחד ומכלל ופרט ממעוטי כל מילי ודוק' אחר דאיכא ריבויא דוהבגד הוא דאצטריך תרי מיעוטי כדכתי' בד"ה אתי וא"כ אי לא כתיב והבגד וכתיב תרי מיעוטי ע"כ מיעוט ב' אתא למעט שלש ע"ג כדי לגלויי שלש ע"ג טמא כצמר ופשתים מ"ש מהרש"א בד"ה אזיל לשיטתיה בד"ה השתא וכו' ע"ש:
דף כז.
שכן וכו' מה ש"ו דטהור בשרצים וכו' עכ"ל הקושי מבואר נימא כעדשה יוכיח דטמא כשרצים וטהור בנגעים וי"ל דשו' הם המקבלים טומאה ואין לעשות יוכיח מכעדשה שהוא דבר המטמ' ולא המקבל טומאה דאין היוכיח שוה להקו' וזה רבות בשנים ששמעתי משם הרב המחבר ס' יתר הבז דכעדש' הוא הל"מ ואין לעשות יוכיח מהל' כמו שאין דנין מהלכ' ועפי"ז ניחא מאי דק' עוד אמאי לא הקשו התוס' לעיל מינה דנילף שרצים מנגעי' בק"ו ומה כעדשה שאינו מטמ' בנגעים מטמא בשרצים שלשה ע"ג דמטמא א"ד שיטמא בשרצים מיהו בזה י"ל שתי וערב יוכיח וכה"ג כתב מהרש"א בת"י אלא שלא הוק"ל אלא מכלים ולא הוק"ל מכעדשה ועפי"ה ניחא וש"ר שכל זה שייך גם בגמ' לקמן דכ"ח רע"ב בק"ו מנוצה של עזים:
דף כז:
גמ' ה"ן לרבות שאר בגדים הא ודאי ידע דרשא דחומ' דאל"ה אמאי לפריך לרבא אשר תכסה בה למ"ל אלא דסמיך אפירכא אימא לרבות שאר בגדים דפריך בתר הכי ולפמ"ש התוס' במנחו' דף ט"ל ע"ב דרבא לאו מיתורא וכו' ע"ש ניחא בלא"ה:
תוס' ד"ה רשב"א וכו' משמע אפילו לא. נטוה וכדאמרינן בפ"ק דסוכה וכו' עכ"ל הא ודאי דפשיט"ל דבלא נטוה אינו אלא מדרבנן דשתי וערב כתיב וכמ"ש התוס' בד"ה אונין אלא דס"ל די"ל דסומכוס טווי קאמר ואפי' מדרבנן בעי טווי וא"כ לא הוו דבר אחר ותי' דע"כ דסומכוס מדאורייתא קאמר:
ד"ה אונין וכו' הא שתי וערב כתיב וכו' עכ"ל משמ' להו דמתני' מדאוריי' קאמ' דומיא דשתי וערב:
ד"ה ואין וכו' הכא מיירי בדבר הקבוע וכו' עכ"ל הקשה הרשב"א ז"ל היכי יליף ממשכ' הא משכן דבר המטלטל ע"ש וי"ל כיון דכתיב ע"פי ה' יחנו וע"פ יסעו כקביעי דמו כדאיתא בעירובין דנ"ה ע"ב:
דף כח.
גמ' א"כ ג"ש מאי אהני עיין בסוכה ר"פ הישן דאמרינן ורבנן אהל אהל ריבה ולא פריך ג"ש מאי אהני משו' דאצט' לפשתן כדס"ל הכא וס"ל לרבנן דהריבוי מרבה כל מילי ולא מוקמינן הג"ש אלא לחדא מילתא ומסתברא להו ילפותא דפשתן יותר מילפותא דעשוי בידי אדם ולר' יאודה צ"ל דאה"ן דיליף גם דבעי שזורין דהא ר"י ל"ל אהל אהל ריבה:
תוס' ד"ה מה וכו' ונילף מת משרצים בג"ש וכו' עכ"ל ולפמ"ש הר"ן בחי' בר"פ הנשרפין דהיכא דהג"ש אצטריך למילת' אחריתי אפי' מופנה משיבין ע"ש ניחא קושייתם:
דף כח:
גמ' ק"ו מנוצה של עזים עיין מה שכתבתי לעיל דז"ך ע"א בד"ה שכן:
גמ' תפלין בהדיא כתיב וכו' אלא לעורן וכו' ק"ק כיון דקי"ל דלא הוכשרו אלא בהמה טהורה בכל מילי ל"ל קרא דבפיך וי"ל דמתפלין הוא דגמרינן אבל ק' למ"ד במסכת מכות די"א דהיקש תורה לתפלין לא אתא אלא למותר בפיך ל"ל היקש כיון דגמרינן בעלמ' מתפלין במ"מ גם ס"ת בכלל ול"ל הקיש' ויש ליישב:
תוס' ד"ה אתיא וכו' מילתא דאתיא בק"ו וכו' עכ"ל ק"ל אכתי נילף בג"ש דבגד ועור שהביאו התוס' לעיל בד"ה מה וכו' ונילף שרצים ממת בג"ש זו אי איתא דתחש טמא ול"ל קרא דשרצים ומכח קושי' נראה דס"ל להתוס' כאן דגם מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא כמ"ש הר"ן בריש נדרים דף ג' ע"א ומחלפא שיטתייהו ממ"ש בר"פ אז"נ בד"ה ג"ש ל"צ שהקשו א"כ קרא ל"ל נראה דס"ל דבג"ש לא אמרינן כן ומכח קושיית' הוא שכ' הר"ן בריש נדרים כן ע"ש בדבריו מה שהקשה מהרש"א ל"ל קרא דנגעי' ל"ק דקרא דנגעי' אתיא נמי לדרשא זו ושלקה ביד כהן דמחד רבויא מרבי להו בברייתא דלעיל בפירש"י:
דף כט.
גמ' נכרי שחקק קב בבקעת כ' הפנ"י דהבקע' לא הית' מוקצה ביה"ש דעומדת להסקה אלא כיון שחקק בה קב ונעשית כלי ביו"ט נעשית נולד ע"ש ותמהני דא"כ מאי פריך הגמ' נימא דלעולם כר"י ס"ל והכא שאני דהוי חזיא ביה"ש ואין מוקצה לחצי שבת ואפי' בנולד אמרינן אין מוקצה לחצי שבת כדאיתא במס' ביצה דכ"ו ע"ב וא"ל דדוקא כי הדר אחזו דכבר כ' מהרש"ל בתשו' סי' מ' דאפי' לא הדר אחזו אין מוקצה לחצי שבת והוכיח כן מדברי התוס' בחולין רי"ד ע"ב ע"ש אשר ע"כ נר' עיקר דהבקע' קורה גדולה ואין עומדת להסקה ולא חזיא ביה"ש וכי עשאה כלי שריא דמסיקין בכלים:
דף לב:
רש"י ד"ה ונמסרו וכו' לחוש במטלטלין וכו' עכ"ל אבל מקרקעי קי"ל דאין מעילה בקרקעות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מעילה ואפי' אי איסורא איכא אינו אלא איסור דרבנן:
בא"ד אי מדרבנן קאמר וכו' עכ"ל והיינו משו' דעיקר טומאה היא דרבנן וליכא לתא דאורי כלל ולכך לא דמו אבל לפי' קמא אע"ג דבהקדש ליכא דאורייתא ולא דרבנן מ"מ דמו לתרומות ומעשרות מיהא בדאורייתא דבכולהו נאמן בדאורייתא:
דף לד.
תוס' בד"ה שניהם וכו' אלא משום חזקה וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דמכח זה הו"מ לאוכחי בדבו' הקוד' דעת' חמיר ע"ש ובנימוקי לא"ח סימן שצ"ד כתבתי באורך ע"ש:
דף לד:
גמ' למאי הילכתא הומ"ל דנ"מ דאם עשה מלאכה בתחלת ביה"ש בע"ש וגם עשה מלאכה במ"ש בסוף ביה"ש דאם הספק הוא אם כולו מן היום או כולו מן הלילה חייב חטאת אבל אם הספק הוא אם מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה לא מחייב חטאת ולחומ' היינו שלא יקריב חולין בעזרה:
דף לה.
תוס' בד"ה תרי וכו' אבל תימא לר"י במאי פליגי וכו' עכ"ל לפי' קמא שפי' מהרש"א ז"ל בכוונתם דקושיתם לרבה במאי פליגי תנאי ק' דטפי הי"ל להקשות עדיפא מינה לרב יוסף דלרבי יאודה דלא הוי ביה"ש אלא בהכסיף שיעורו תרי תלתי מיל ולר"ן דגם משקיעה הוי ביה"ש לא הוי אלא חצי מיל וזה תימה דכיון דבשיעור הלילה ה"מ דבצאת הכוכבי' הוי לילה ע"כ נראה עיקר כפי' בתרא כיון דצאת הכוכבים לילה הא מקודם הוי יום ובמאי פליגי ר"י ור"ן אר' יוסי דאמר כהרף עין ועיין בתוס' מגילה דלא נקטו ר"ן אלא ר"י ור"י ע"ש:
דף לה:
ד"ה היקשא וכו' או בתרומ' דרבנן וכו' עכ"ל